מנחת חינוך/קומץ המנחה

מנחת חינוך ‏ קומץ המנחה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קומץ מנחה
כולל זה דבר השמטה שנשמט מבפנים מהני מילי מעלייתא שנתחדשו למרן הגאון החסיד המחבר נ"י אחר העתק ספרו. והגם שכבר הכנסנו כמה ענינים בפנים אכתי פשו ויבואו פה על סדד המצוה:

ג

מצוה ג' הבאתי בשם מ"כ דהיתר באיסור לא בטיל. ועי' פמ"ג פתיחה לתערובת הביא דברי מ"כ שמסופק בזה. ובאמת בר"ן בנדרים דף נ"ט ע"ב מבואר דהיתר באיסור בטיל ע"ש וצ"ע שלא הביאוהו. ועיין מנ"ל פ"ז דמגילה הביא בשם מהרי"ט שהביא בשם רשב"ץ דהיתר באיסור בטיל ותמה עליהם ע"ש ולא הביא דברי הר"ן אלו וצ"ע:

שם כבר ידוע דברי הריטב"א במכות דף ט"ז בטעם ר"ש דסובר כ"ש למכות משום אחשבי' וכתבו האחרונים עפי"ז הטעם לר' יקיר בתוס' ע"ז ס"ו ושאר דוכתא דע"י תערובות מודה ר"ש משום דע"י תערובות ל"ש אחשבי' ותמו' בעיני מש"ס ערוך במס' מעילה דף י"ח במשנה דהערלה והכלאים מצטרפין ור"ש אומר דאין מצטרפין ופריך הש"ס וכי צריך ר"ש לאיצטרופי והא ס"ל כ"ש למכות ומאי קושיא והא כאן בשני איסורין כל חד וחד הוי ע"י תערובות חבירו וא"כ לא שייך אחשבי' בכ"ש ולהכי אשמועינן דאינם מצטרפין ג"כ לכזית ולא ראיתי מי שיתעורר בזה וצ"ע גדול:

ה

מצוה ה' מ"ש לענין גר נראה דאסור לאכול שום קדשים עד שיזה ויטבול דכל הפורש מן הערלה כו' ונקט פסח לרבותא דאפי' במקום כרת העמידו דבריהם. וג"כ ל"ד נתגייר ער"פ רק ג' ימים קודם דהכלל גזירה שלא יאמר אשתקד עשה פסח בטומאה. ואפשר בנתגייר ז' ימים קודם וער"פ יום השביעי והוזה וטבל דבט"מ דעת הרמב"ם דאין שוחטין עליו בזה והראב"ד והתו' חולקין א"ל דבגר גם הר"מ מודה כי כשיעשה פסח בשנה הבאה כה"ג מ"מ לא יאכל קדשים בטומאה כי בלילה הוא טהור רק שיאכל פסח שלא למנוי' אבל כרת אין כאן ואף דיתבטל מ"ע של פסח כשלא יעשה פ"ש מ"מ שוא"ת הוא ואפשר דלא העמידו דבריהם רק בחשש כרת בקום ועשה ולא בשוא"ת ואולי אפשר גם בכי האי גוונא גזרו. ונראה דלטעם הר"מ דהעמידו דבריהם משום שאפשר שישהה גירותו ה"ה בכה"ג. אך להראב"ד דחששו שלא יבא לידי איסור כרת י"ל דבשוא"ת לא חששו וגם בלאו הכי איך יעקרו מ"ע דפסח עתה שיש בה כרת מחשש שיתבטל להבא מעשה דכרת בשוא"ת מיהו בתר"י בברכות ד' א' כתבו דחז"ל עקרו עשה כדי שלא יבא לידי ביטול עשה בשוא"ת ע"ש וה"נ י"ל כן אך ראיתי בשו"ת ש"א סי' ד' תמה באמת על תר"י בזה דאיך עקרו ודאי מפני ספק ע"ש וא"כ אנן בדידן תלוי בזה:

מדי עברי ראיתי דבר תמוה בצל"ח בזה שהקשה על ב"ש דאמרי גר שנתגייר טובל ואוכל פסחו בערב למה טובל דהא בודאי כבר טבל לשם גירות דבלא טבילה ל"ה גר כלל ול"ל טבילה עוד ע"ש מ"ש. ודבריו תמוהים דהא גר צריך להביא קרבן לאחר גירותו וקודם הקרבן הו"ל מחוסר כפרה ואסור בקדשים כמבוא' בכריתות ובר"מ ומח"כ מוסר קרבנותיו לב"ד בער"פ ועושה פסח כמבואר בר"מ כאן פ"ו וא"כ להכי צריך טבילה פ"ש ובודאי מיירי שהביא הכפרה וצריך לטבול אח"כ לקודש כי אונן ומח"כ צריכין טבילה לקודש והוא משנה שלימה בחגיגה ופסקה הר"מ ולהכי טובל והוא פשוט ודברי הצל"ח תמוהים שוב הראה לי ח"א בתוס' חגיגה דף כ"א ד"ה האונן שכ' להדיא דמח"כ דגר א"צ טבילה לקודש רק מח"כ דטומאה ע"ש:

שם הבאתי בשם הצל"ח דאף דאין חגיגה באה בטומאה היינו משום דאינו יכול לאוכלו בטומאה אבל בט"מ שחל ז' שלו בער"פ דלדעת הר"מ נדחה לפ"ש וא"כ ציבור עבדו בטומאה גם החגיגה באה בטומאה כיון שגם הטמאים יאכלו לערב כי הם ראוים לאכילת קדשים ע"ש. ונראה דוקא בנשים כי אין קרבנם טעון סמיכה אבל האנשים דקרבנן טעון סמיכה אין מקריבין דהא א"י לסמוך בטומאה. ועיין בתוס' שכ' בכ"מ דהא דטמאים משלחין קרבנותיהם היינו נשים או עופות שאין טעונין סמיכה לא זולת אך לפ"ז נדחו דברי הצל"ח דעיין בר"מ סוף ה' ק"פ וה' חגיגה דפוסק דחגיגה י"ד הוא רשות. ועי' תוס' פ' א"ד דלמ"ד רשות הוא רק מדרבנן ע"ש. והלח"מ כ' דהוא מה"ת שנתנה לו רשות ע"ש ולע"ד דמצוה איכא ומצוה לגבי חובה קרי לה רשות דאל"ה כיון שיש לה כל דין שלמים פשיט' דיש לו רשות להביא שלמים כמה שירצה ולענין מה נתנה לו התורה רשות ויש לדחות ומ"מ נראה כן. ולפ"ז אפשר נשים פטורות דהא הוה מ"ע שהז"ג שנשים פטורות וממילא דאין מקום לדברי הצל"ח כלל. ולכאורה יש נ"מ אי חגיגה דרבנן א"כ אם אכלה עם הפסח דהוי רשות לענין דאורייתא לא יצא ידי פסח כי מבטלת אך אם הוא מן התורה מצות אין מבטלין זא"ז מיהו ז"א דניהו דחגיגה דרבנן היינו ההבאה אבל כשכבר הביא הוי שפיר האכילה מ"ע דלא גרע משלמים וע' רש"י בפסחים ד' נ"ט ד"ה בשאר כ' להדיא דאכילת קדשים אף הנאכלין לישראל הוי מ"ע דאורייתא והובא כ"פ בפנים אם כן שוב מצות אין מבטלין זה את זה:

יא

מצוה י"א בדין חמץ שקיבל עליו אחריות הישראל נשאלתי איך יבער החמץ הישראל דהא גוזל העכו"ם ובפרט להני שיטות דגזל עכו"ם מה"ת ואפי' ישלם חשוב גזל. והשבתי דכה"ג ל"ה רק מזיק עכו"ם ובזה לא מצינו לכ"ע איסור בעכו"ם דגם בישראל נראה דל"ה רק מכח דהתורה ציותה להשיב אבידתו מכש"כ שלא להזיקו אבל בעכו"ם ל"ש זה. ואף דבישראל אפי' רוצה לשלם לו אסור להזיקו היינו משום מ"ע של ואהבת לרעך כמוך ומה דסני עליך וכו' אבל בעכו"ם ל"ש זה ופשוט.

שם בענין הקונה חמץ לזמן מ"ש. ולענין המוכר חמץ לזמן הנה לשיטת הר"מ פכ"ב ממכירה דהמוכר לזמן יכול הלוקח לבנות ולהרוס וחשוב כשלו עד הזמן ה"נ אין המוכר עובר וכמ"ש הקצה"ח סי' רמ"א סק"ו ע"ש. אמנם לשיטת ר"י הובא בחוה"מ סי' שמ"ו דהמוכר בהמה לשלשים יום הו"ל הלוקח שומר ע"כ דס"ל דמכירה לזמן ל"ה מכירה וכמ"ש הקצה"ח שם. א"כ ה"נ המוכר עובר עליו. ויש לתמוה במ"ש המ"א סי' תמ"ח גבי מתנה עמ"ל דאם אמר ותחזירהו לי לכ"ע מהני. וע"ש בח"י שהקשה הא מבואר ביו"ד סי' ש"ה דאם אמר ותחזירהו לי גרע מעמ"ל ותי' בדגמ"ר דכוונת המ"א שנתן מתנה על זמן קצוב יעו"ש. והוא תמוה הא לשיטת ר"י הנ"ל כה"ג חשוב של מוכר ועובר בב"י וגרע ממתנה עמ"ל דאינו רק משום חומרא דחמץ וצ"ע. אכן לדעת הר"מ י"ל דמהני במוכר לזמן. ובזה י"ל מ"ש הר"מ ז"ל בפ"ז מה' שאלה ה' א' המפקיד אצל חבירו פירות אם חסרו יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד וכ"כ בה' ב' המפקיד פירות והרקיבו כו' מוכרן בבית דין. ובה' ג' כ' המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע פסח לא יגע בו עד שעה חמישית מכאן ואילך יוצא ומוכרו בשוק לשעתו. וכן הוא בש"ע חו"מ סי' רצ"ב. וקשה למה לא ביאר גם בחמץ שצריך למוכרו בב"ד כמו בפירות והרקיבו. ובירושלמי מבואר להדיא דצריך למכור בב"ד ועי' תוס' ב"מ. ע"כ נ"ל דהר"מ לשיטתו דס"ל מכירה לזמן מהני כמש"ל א"כ גם בחמץ כיון שאפשר למוכרו לזמן אסור לו למכור לחלוטין דאכתי יש בו משום השבת אבידה דשמא לא יאכלו העכו"ם ויחזיר לו לאחה"פ לזמן שקבע. דהמוכר לזמן אם נשאר החפץ בעין אח"ז שייך להמוכר כמו באחריך לפלוני. וכיון שאינו מוכר רק לזמן וקרוב הדבר שהעכו"ם יחזיר לו אחה"פ א"צ למכור בב"ד כנ"ל וז"ש הרמב"ם יוצא ומוכרו בשוק לשעתו דתיבת לשעתו אינו מובן. ולמ"ש א"ש דר"ל דמוכרו לזמן ויגיד עליו ריעו שכ' בפכ"ו מה' מלוה העושה שדהו אפותיקי ומכרה ה"ז מכורה בד"א שמכרה לשעתה אבל מכר ממכר עולם אינה מכורה הרי דלשעתו היינו מכר לזמן וה"נ כאן. וכבר נשאלתי מח"א על הר"מ הנ"ל והש"ע שלא כתבו דצריך ב"ד גבי חמץ ולפמ"ש אתי שפיר וק"ל. ובעמדי בזה תמהתי עמ"ש האחרונים בשם הב"ח דראוי להחמיר שלא למכור כותח לעכו"ם תוך שלשים יום לפסח ותמוה שלא הביאו הירושלמי בפ"ק דפסחים דמבואר דר"ח ציוה לישראל למכור כותח שהפקידו אצלו בשעה חמישית וצ"ע:

שם ע' רשב"ץ בס' זוהר הרקיע בסוף הספר שכ' דבחמץ בפסח איכא גם עשה על אכילתו דהיינו לאו הבא מכלל עשה ע"ש ובאמת שכן מבואר בירושלמי פ"ק דפסחים במשנה דאוכלין כל ארבע כו' דבחמץ בפסח באכילה איכא עשה ול"ת ע"ש דמפיק לי' מקרא דשבעת ימים תאכלו מצות ולא חמץ ונ"מ לכמה דברים דאסור אפי' בכ"ש דהא לא כתיב בי' אכילה רק לענין רשות ע' פמ"ג בפתיחה לה' שחיטה. וא"כ אסור ג"כ מכח העשה שלכד"א לדעת מהר"י בן לב ומהרש"ל בשבועות פ"ג. והאחרונים לא הביאו זה וצ"ע:

יג

מצוה י"ג לענין שלא נאכיל הפסח לרשע. פשוט דגם בלא התרו בו שאינו ח"מ הוי ג"כ רשע לכה"ת ובשוחט בהמת חבירו לע"ז דאמרינן לצעורי מ"מ בהתרו בו וקיבל התראה הוי שפיר רשע. והנה אם שחטו וזרקו עליו ועשה תשובה ואכל ודאי פטור מפ"ש דאינו מבואר בתורה דמעכב העשי' רק בערל וטמא וד"ר עי' ר"מ ולא כאן. וגם נ"ל דלא הוה רשע לע"ז רק בעובד ע"ז בגוונא שחייב מיתה אבל לא היכי דהוי רק בלאו ומכש"כ בשוגג דל"ה רשע. ואף היכי שלא קיים המצוה ונקדשתי ועבד באונס מ"מ כיון דאינו חייב עונש אינו רשע לכה"ת כלל לבד מעבודה ע' מנחות ובר"מ אבל לשאר דברים ל"ה רשע וז"פ וברור:

ל

מצוה ל' אם נשבע ש"ש בכתב כבר התעוררו האחרונים אי כתב הוי כדיבור וע' או"ת סי' צ"ו מפלפל בזה ומביא ראי' מתמורה דאמרינן דבנשבע חייב אף דהוי לאשאב"מ ויליף מקרא ודלמא קרא מיירי בכותב שיש בו מעשה ע"ש. ובאמת שלשיטת הר"מ כפי מה שפי' הה"מ דבריו בה' שכירות דלשאב"מ דמשכחת ע"י מעשה לוקה תמיד ע"ש הוי ראי' יותר וע' מ"ש בזה במצוה פ"ו בפנים ובכ"מ:

לב

מוסך השבת כתב בפשיטות דבונה ע"מ לסתור חייב וכ"ה בה' יום טוב הראו לי שהוא פלוגתא בירושלמי פ' כ"ג ופ' הבונה אי בנין לשעה חייב ופליגי אי המשכן הוי בנין לשעה ע"ש. ואמנם בפ"י בסוגיא דמתוך כ' בפשיטות דבנין לשעה פטור. ומיישב בזה הא דל"א דבונה ביום טוב מותר משום מתוך דמותר לגבן ביום טוב משום דמגבן הוי בנין לשעה ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי הר"מ פסק דמגבן חייב ביום טוב וגם ל"ה כירושלמי וצ"ע:

שם במוסך השבת בכלל בורר ע' במג"א סי' תס"ו וסי' ת"ק שכתב דברירה לא הוי רק בדבר שהוא פסולת או ב' מיני אוכלין אבל במין א' ואין פסולת רק איסור ל"ה בורר רק אריה הוא דרביע עליה וחידוש שלא הביא שכ"כ הר"ן בשבת ס"פ חבית דל"ש בורר כה"ג כמו שהבאתי בפנים יעוש"ה:

שם דף נ"ג ע"ב נשמט אחר מלת וע"ש וצ"ל אפי' לסוברים דלא כר"ן גבי אונס ומפותה כבר כתבו תוס' ב"ק דף ל"ג ע"ב סד"ה א"ב דבקנס דשור המזיק גזה"כ הוא לר"ע דזוכה משעת היזק ע"ש ע"כ:

לה

מצוה ל"ה לא תנאף. הרהמ"ח לא חילק באשת איש שזינתה בין בא עליה ישראל או עכו"ם חייבת מיתה וכן הוא דעת רוה"פ. אמנם מדברי תוס' כתובות דף ע"ב ד"ה משום צניעות כו' משמע להדיא דעכו"ם הבא על אשת ישראל אין חייבת מיתה. וכ"ה דעת הרז"ה בסנהדרין פ' בן סורר ומורה שאף הרמב"ן שם מודה לו. ושוב הראני בשו"ת פ"י ח"ב שכתב שא"א לפרש כלל כוונת התוס' שיש חילוק בא"א בין ביאת ישראל לעכו"ם וע"ש שהאריך לבאר דבריהם בא"א דפשיטא לי' דאין חילוק ותמיה שהרי הרז"ה והרמב"ן כתבו בהדיא להיפך והובא ג"כ בחידושי הר"ן שם וטעמם דאשר ינאף את אשת רעהו כתיב אמנם בעכו"ם שבא על נדה ישראלית ודאי נראה שהיא בכרת דבזה לא כתי' רעהו:

לח

מצות ל"ח לא תחמוד. עוד נ"ל דסברא זו מבואר בשמ"ק למס' כתובות דגבי עכו"ם ל"ש חזקה דממון וע' מהרי"ט אלגאזי בה' בכורות שהקשה אם גזל עכו"ם אסור מה"ת א"כ גם ס' ממון דעכו"ם לא יהי' מוציאין מספק מחמת חזקת ממון וי"ל עפ"י קושית מהרי"ב מ"ט אמרי' ס' ממון לקולא הא הוי ס' איסור דאורייתא ותי' באו"ת דהל"מ כך היא דס' גזל מותר. והנה מבואר בה' מלכים דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ ובודאי הטעם דהל"מ לא נאמר' להם א"כ ס' גזל נמי לב"נ הוי ס' איסור ע"כ ל"מ חזקת ממון. אבל כשנותן לישראל לא הוי ס' איסור דלישראל נאמר הל"מ דס' גזל מותר. גם לפמ"ש החוו"ד סי' ק"י דכ"מ שנא' בדרך לאו כמו ל"ת נבילה אז הס' מותר מה"ת אבל היכי דהתורה כתבה ההיתר והאיסור בא מכלל היתר אז היתר ודאי הוא דשרי אבל ס' אסור יעו"ש. א"כ ה"נ גבי ישראל כתיב לא תגזול ס' מותר אבל ב"נ ילפינן מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל א"כ ס' אסור. ואפי' חזקת מ"ק לא מהני גבי עכו"ם לפי מ"ש הפמ"ג דבב"נ לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר חזקה:

מ

מצוה מ' ראיתי בטור על התורה בפסוק ויקח את האבן אשר שם מראשותיו אע"ג דאיתא בפ"ב דזבחים דאין עושין מזבח מדבר שנשתמש בו להדיוט בבמה שרי ע"ש. והוא תמוה הלא בזבחים שם (קי"ג ע"ב) דאפי' בבמה נמי אסור דפריך והא מודה ראב"ש בבמה דתניא וכו' ומשני ורבה א"ל התם בחדתי וכ"מ במנחות כ"ב ע"א דאיתא התם א"ב חדתי ועתיקי ומקשי ולא והכתיב כו' ומשני ה"נ בחדתי וצ"ע. ונלענ"ד ליישב קושית הטור הנ"ל דמבואר בילקוט דהאבנים שלקח יעקב אבינו ע"ה היו מהמזבח שנעקד עליו יצחק והוא מהאבנים שהקריב עליהם אדה"ר. וא"כ היו האבנים הללו קודש כי אדם הי' יכול להקדישן שהיו שלו (ע' ר"מ פ"ב מהא"מ) וא"כ היו קדוש מכבר ודבר שבקדושה לא מצינו שאם נשתמש בו הדיוט שיהי' אסור לגבוה. (ע' פר"ד דרוש י"ב) ובזה מיושב קושית הפנים יפות שהקשה דאמרינן בש"ס אין לך הר וגבעה שלא עבדו ע"ז ואיך יכול יעקב אע"ה לעשות מצבה בהר המוריה והלא נעבד במחובר אסור לגבוה ולפמ"ש כיון דאדה"ר הקדישו אין אדם יכול לאסור דבר שא"ש אפי' לגבוה כמבואר בפוסקים. אך הר"מ פסק (פ"ד מהא"מ) דיכול לאסור של הקדש אפי' שא"ש לגבוה וכבר השיגו על הר"מ בזה. שו"ר בפ"י שדרך בעצמו בד"ז אך כ' שהי' המזבח של אברהם אע"ה והי' ידוע לו שלא נעבד ולמ"ש א"ש טפי. עוד כתב שם מה שהוצרך יעקב להקדישו עוד הפעם מחמת ששם האבנים מראשותיו יצאו לחולין יעוש"ה. ודבריו תמוהין דהא כלי שרת יש בהן מועל אחר מועל ע' בה' מעילה ומזבח יותר קדוש מכ"ש כמבואר בר"מ (פ"א מה' בה"ב) דאבני מקדש אין להם פדיון. וידוע דדבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ולא יצא לחולין ועיין במלחמות בע"ז בסוגיא דכלי אחז ע"ש ואפשר דהוא אזיל בשיטת הרז"ה שם בסוגיא:

שם הבאתי שהרמב"ן דחה דעת רש"י ז"ל בפ' קרח בפסוק וירם את המחתות מבין השריפה כי קדשו שהרי עשאן כ"ש ואסורין בהנאה. והקשה הרמב"ן דלא ידע טעם לאיסור זה שהרי קטרת זרה הקטירו וזר שעשה כ"ש להקטיר בחוץ באיסור אינו מקודש. ותי' ז"ל אבל יש לומר בעבור שעשו כן עפ"י משה הי' קודש וסיים והנכון בעיני כי יאמר הכתוב כי הקריבום לפני ד' ויקדשו להיות לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו וכו' נראה מלשונו אם לא הי' הקב"ה מצוה לא הי' קודש. ולדעתי תמוה כי רש"י ז"ל הביא במגילה דף כ"ו תוספתא מפורשת דיליף מהאי קרא שאין מורידין בקודש וכן בש"ס מנחות דף צ"ט דייק כן מהאי קרא וצריך עיון גדול :

מב

מצוה מ"ב הבאתי דברי מהרש"א בגיטין דסובר הא דע"ע רבו מוסר לו שפחה כנענית דוקא שפחה של האדון אבל של אחר לא יעוש"ה והשעה"מ תמה עליו מתמורה דף ל' גבי האומר הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי דפריך שם הש"ס הא שפחה לעבד שרי ע"ש. וע' נו"ב (מהדו"ת תאה"ע סי' ע') וע' שעה"מ פ"ד מה' עבדים בשם מהרח"ש. וכעת נ"ל דא"ש דהא מבואר בש"ע יו"ד סי' רס"ט בעבד שהשיאו רבו אשה דיצא לחירות דמסתמא שיחררו. ולפי"ז ממילא גם הכא כשמוסר האדון השפחה לעבד שא"ש נמי נימא דמסתמא לא עביד איסור כיון דאפשר להיות בהיתר דהיינו דמקני השפחה שלו להאדון של העבד לזמן דהוי קנין גמור כמבואר בר"מ והראב"ד (פכ"ג מה' מכירה) ודעת קצת מהקדמונים דאף לענין אתרוג כה"ג הוא לכם. ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ואף דהאדון לא עשה בה קנין ע' תוס' בכורות י"ח ד"ה אקנויה אקנה לי' דבדבר שעושה להנצל מאיסור לא בעינן קנין וה"נ כן הוא וא"כ שפיר פריך שפחה לעבד משרי שרי. הכוונה כיון דשפחה שלו שרי א"כ יכול לעשות בהיתר וא"כ אנן סהדי שעושה ע"ד היתר ומקנה לזמן וליכא איסור כלל. וע"ז משני ביש לו בנים וליכא שום היתר כנ"ל ליישב. ועפי"ז יצא לנו דמי שיש לו ע"ע וגם לו שפ"כ בשותפות עם אחר דיכול למסור השפ"כ לע"ע שלו אף שיש לאחר חלק בה לפימ"ש הר"ן פ' השותפין דשותפים בשעה שכל א' משתמש הוי כמו קנין לזמן כמו בנכסי לך ואחריך לי וע"ש. וכיון שכן יכול למסור השפ"כ לעבדו דבשעה זו קנויה לו לזמן ועדיף מגוונא דלעיל:

נ

מצוה נ' היכי דקלב"מ אני מסופק אם מהני התפיסה של הקטן בעצמו וא"ל מהא דגר שמת והניח עבדים קטנים דכל הקודם זכה בהם. ולא אמרינן דקטן זוכה בעצמו דש"ה דהקטן צריך לקנות בעצמו והקטן אינו יכול לקנות דלית ליה זכיה אבל תפיסה א"צ קנין דאף דהיכי דל"מ קנין מהני תפיס' שיהיה מוחזק ועיין בקצה"ח סי' ר"ב דמחלק בין תפיסה לקנין ע"ש:

נא

מצוה נ"א שם הקשיתי דאין סברא שמן התורה יגרע כח ישראל מעכו"ם כיון דאינו רעהו יופטר אם נגח שור עכו"ם לשור ישראל ואם נגח לשל עכו"ם ישלם ח"נ יע"ש ואח"ז מצאתי בתוס' (ב"מ דף ע' ע"ב) ד"ה תשיך דאע"ג דעכו"ם מעכו"ם אסור לקבל ריבית מ"מ עכו"ם מישראל מותר לקבל ריבית דלא תשיך לאחיך כתיב יעו"ש היטב:

עוד שם ע"ש דאיבעיא בש"ס אי ממשכנין על כופר וע' רמב"ן בפ' משפטים שכ' בפשיטות דאין ממשכנין וע"ז נאמר אם כופר יושת. וצריך עיון גדול שלא הביא שהיא איבעיא בש"ס ולא איפשטא ובצד אחד אמרינן שם דהוא חייב רק דאין ממשכנין ובדברי רמב"ן מבואר דאין חיוב כלל וצ"ע דכמו חייבי חטאות אע"ג דאין ממשכנין מ"מ חיובא איכא ה"נ בכופר. וע' ריטב"א מכות גבי כופרא כפרה ע"ש מה שהביא בשם הרמב"ן וצריך עיון גדול :

עוד שם בפיסקא המתחלת ועיין בקצה"ח וכו'. ואם פטר חמור הזיק אפשר אף אם נאמר דאה"נ אין להם בעלים וא"כ הפקר פטור מ"מ פטר חמור אע"ג דאסור בהנאה כמו שמבואר בבכורות ובר"מ פי"ג מה' בכורות דאף מחיים אסור בהנאה מ"מ יש לו מאי דביני וביני כי יכול לפדות בשה והמותר הוא שוה הרבה ועיין בבכורות לענין קידושי אשה וצריך לע' בר"מ בה' אישות פ"ה. וגם אם שור נגח הפ"ח אם צריך לשלם לו מאי דביני וביני הכל צריך לחקור ובעזה"י כשאשנה פ"ז אברר זה ועיין בש"ס ב"ק לענין גונב פ"ח:

שם ראיתי בתוס' שבועות דף ל"ח ע"ב אנסתי ופתיתי וכו'. שהקשו איך פוטר ר"ש משום קנס ע"פ עצמו הא כיון דלא מחייב בשבועת הפקדון רק כשיחד לו כלי לעשקו וא"כ הכא כיון דפרעי' תו לא מיפטר בהודאה כו' יעו"ש. ואני תמה מאוד לומר כן בקנס דאשר ירשיעון אלקים כתיב למה גרע מה שמשלם לו חוץ לב"ד מ"מ יכול להודות לפני ב"ד אח"כ ויפטר ובודאי שצריך התובע להחזיר לו שהרי אפי' בתפס התובע ויש לו מיגו פליגי הפוסקים בחו"מ סי' שצ"ט ומכ"ש כה"ג כל כמה דלא חייבוהו ב"ד על כפירתו אף אם שילם ואח"כ הודה פטור. ובאמת שהתוס' ריש פרק נערה שנתפתתה הקשו קושיא זו בא"א דפשיטא דפטור דבעינן דוקא יחוד כלי לעשקו וכאן בלא עמד בדין מיירי ולא משכחת יחוד כלי ע"ש אבל דבריהם כאן צריך עיון גדול:

נג

מצוה נ"ג בדיני נזקי בור. יש להעיר במה דקי"ל דאינו חייב אא"כ כרה י' טפחים ולא מצינו בש"ס ופוסקים אם צריך הטפחים שוחקות או עוצבות דלגבי מצות מצינו בש"ס דלחומרא אזלינן כ"א לפי ענינו וכאן יש להסתפק בזם. וגם יש לחקור אם אחד כרה י' טפחים עוצבות ובא אחר והשלים לי"ט שוחקות דהוא שיעור חצי אצבע לאמה כנודע אם האחרון חייב דאם נימא ששיעור הטפחים הם עוצבות האחרון פטור. ואם נאמר שהם שוחקות האחרון חייב וכפי מה דאמרינן דאזלינן לחומרא בכל דבר א"כ כאן שניהם משלמים בשותפות וצ"ע:

שם בדיני המצוה מבואר דאם חפר בור י' טפחים חייב אם מת השור ולכאורה אם נאמר דגם בי"א א"א לצמצם ע' בר"ם בה' רוצח והדברים עתיקים. א"כ איך חייב בי"ט דלמא הוא פחות מי' טפחים ואפי' לפי סברת הר"ש בתוס' בחולין דהו"ל כעין ס"ס א"כ ה"נ דלמא הוא י"ט א"ד יותר וא"כ חייב ולא נשאר רק ספק אחד דלמא הוא פחות מי' מ"מ קשה להוציא ממנו מס"ס עיין בראשונים ובאחרונים והדברים עתיקים אי מוציאין ממון מס"ס. אך נראה כיון דקים להו לחז"ל דבפחות מי' אין בו כדי להמית א"כ אפי' במצומצמים כיון דחזינן דמת השור ובפחות לא הי' מת מוכח דהי' בו עשרה כ"נ:

נד

מצוה נ"ד לענין תשלומי כפל וכו' השמיט דבר שאינו מסוים שאינו משלם כפל. וגם הר"מ ז"ל השמיט ועיין ביש"ש שתמה ע"ז ועיין בס' פ"י בפ' מרובה שיישב זה ע"ש:

סט

מצוה ס"ט בפנים הבאתי בשם הש"ס דסנהדרין ותמורה דמוציא ש"ש לבטלה עובר על עשה דאת וכו' תירא ובפרשת התוכחה כתיב אם לא וגו' ליראה את השם הנכבד היינו שלא להוציא ש"ש לבטלה ע"ש. נ"ל כשם שמוציא בפיו לבטלה עובר בעשה כך במוחק ועושה מחיקה בשם הקודש חוץ מה שעבר על ל"ת לא תעשון כו' כמבואר בש"ס ובר"מ בה' יסוה"ת ולוקין על לאו זה עוד עובר על העשה הנ"ל מה לי שמדבר בפיו או שעושה בגופו של שם הקדוש. (וא"ע לענין מה שחקרו האחרונים לכל דברים שבכתב אי הוי כדיבור לענין שוטה ולענין שאר דברים והדברים עתיקים כי לא דומין לזה וק"ל כנ"ל) ובזה אפשר ליישב מה שמבואר בפ' חלק דלר' אליעזר כל עיר שיש בה מזוזה וכו' דכתיב לא תעשון כן וקשה וכי לית ליה לר' אליעזר עשה דוחה ל"ת (ואי דיש בה הרבה שמות עיין בנזיר מה לי חד לאו או תרי לאוי ועיין בפ"י במכות והדברים עתיקים) ולפמ"ש ניחא דיש בה ג"כ עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והא דלת"ק ממעט משריפה מחמת דלא שלל שמים בל"ז אינם נשרפים כיון שהתנא ממעט הקדשות ושאר דברים מלא שלל שמים גם זה בכלל ועיין רש"י פ' חלק דף קי"ג ע"א ד"ה ואבדתם את שמם וכו' צריך לעיין ואכ"מ:

עה

מצוה ע"ה כתבתי בפנים דטומטום ואנדרוגינוס פסולים לעדות מטעם ספק ונ"מ כגון עדים שהעידו באחד לחייבו מיתה או מלקות או גלות ובאו טומטמים להכחיש אותם בוודאי אין נהרג הנידון דלמא הם אנשים וכשרים. וגם לענין דיני ממונות נ"מ אם א' הוציא שטר על חבירו והם אומרים שהוא פרוע אינם מוציאין ממון מיד הלוה. וגם אם העידו בא' לחייבו ממון מהני תפיסה כדיני ספק ממון לשיטות הראשונים בגוונא דמהני. ופשוט דע"א מהם אין מחייבו שבעה מספק דמ"ל ממון מ"ל שבועה אך אם הוא עד המסייע בודאי פוטר מספק ולענין אם הם עידי סתירה אחר הקינוי בודאי אינה שותה. אך אם היא נאסרת על בעלה צ"ע כיון דלא ידעינן דנסתרת בודאי אוקמה אחזקת טהרה לשיטות הראשונים דלא איתרע חזקת טהרה רק בנסתרה בודאי גזה"כ דספק טומאה ברה"י טמא אף דאית לה חזקת טהרה והדברים עתיקים אבל כאן דהד ספק סתירה אוקמה אחזקת טהרה ואין שייך לומר דידוע דאף ס"ס ברה"י טמא כל שאתה יכול לרבות ספיקות ברה"י ז"א דכאן הספק על עיקר הסתירה וק"ל. ומ"ש לעיל דאם הם עידי פרעון אין מוציאין ממון מיד המוחזק. אפשר לומר דאינם נאמנים כלל לשיטות הסוברים בממון נמי בעינן עדות שאתה יכול להזימה וגם בעידי פרעון אף דהוי כאשר עשה כי בממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והדברים עתיקין א"כ אלו העדים אין יכול להזימם כי לא ישלמו מספיקא כי הם יכולים לומר דלמא נשים הם מכל מקום נראה לי כיון ממון בעדותם מחויבים לשלם וכבר כתבתי לעיל דלדעתי אף נשים ישנן בכלל כאשר זמם והדבר צ"ע ויש בעזה"י להאריך הרבה ואכ"מ ואני לא באתי רק לעורר לב המעיין. וגם צריך לדעת דיש דינים דאף הנשים נאמנין רק קטנים אינם נאמנים וא"כ טומטום ואנדרוגינוס שיש להם י"ב שנים ויום א' והביאו שערות מ"מ אינם נאמנים דלמא זכרים נינהו ועדיין הם קטנים עד י"ג שנים ועיין בר"מ פ"ב מה' אישות ובהראב"ד גם אותן הפסולין לעדות מדבריהם מ"מ לענין דיני נפשות נאמנים להציל ופשוט וכן מבואר בס' טורי אבן במס' ר"ה:

עוד כתבתי שם דה"ה נכרי פסול והרהמ"ח לא הביא נכרי אפשר דס"ל כשיטת רש"י והביאו גם בתוס' פ' החובל וג"כ בס' החכמה. עיי' באו"ת וקצה"ח סי' ס"ח דנכרים כשרים מה"ת לעדות ע"ש:

פח

מצוה פ"ח חגיגת הרגל שם הבאתי דברי הטו"א שיכולין להביא חגיגת הרגל בשותפות ובלבד שיגיע לכל א' ש"פ מה"ת אולם מרש"י פסחים ד' פ"ט ע"ב ד"ה המוכר פסחו וחגיגתו דמיו חולין שפרש"י וחגיגתו חגיגת י"ד שהוא ג"כ לכל המנוין עכ"ל משמע דחגיגת הרגל אינה באה בשותפות דאל"כ מי הכריח לרש"י לפרש שהוא חגיגת י"ד א"ו ס"ל דחגיגת הרגל אינה באה בשותפות יע"ש היטב:

צ

מצוה צ' בדין הביכורים שכתבתי כיון דניתן לאנשי משמר הו"ל לקוח עיין במצוה שצ"ה באריכות מש"ש:

קו

מצוה ק"ו הקשיתי על רש"י חגיגה ד' י"ח מהא דאין טומאת ידים במקדש והבאתי שיטת הרמב"ם דאפי' נטמאו חוץ לעזרה עתה ראיתי בירושלמי (ד' הנ"ל) דף ה' בקרבן העדה בתוס' ד"ה ציץ הניח דברי הרמב"ם בצ"ע מאין הוציא זה דאפי' חוץ לעזרה נטמאו ג"כ אין טומאת ידים במקדש והאריך קצת ע"ש:

קטו

מצוה קט"ו וסומך שתי ידיו וכו' כן מבואר במשנה מנחות ד' צ"ג ועיין בש"ס שם. ועיין בתרגום המיוחס ליונתן בויקרא דאינו סומך אלא ביד ימינו ע"ש. והוא נגד משנה מפורשת הנ"ל וצ"ע. וגם ראיתי בתרגום יוב"ע שם בכמה מקומות שפירש יד ימינו והדברים תמוהין וגם דברי הרמב"ן בויקרא בפ' וסמך צ"ע שלא הביא דברי המשנה והגמרא במנחות וצ"ע:

עוד ראיתי דבר תמוה בקרבן אהרן סדר ויקרא ה"ד ה' ח' שם כתב באמצע דבריו שמיתה בידי שמים חמור יותר מכרת ע"ש והוא פלא דמבואר להדיא בשבת ד' כ"ה דקאמר מה לקודש שכן כרת תאמר בתרומה שהוא במיתה בידי שמים וע"ש ברש"י שכ' הטעם דכרת חמור משום דימיו נכרתים והולך ערירי משא"כ במיתה בי"ש ע"ש ובתוס' הרי מבואר דכרת חמור. ואישתמיטתי' להבעל ק"א ש"ס ערוך. ועיין כ"מ פ"ד מה' ביאת מקדש שכתב ג"כ כהק"א וכבר תמה עליו בשער המלך שם:

קטז

מצוה קט"ז ד"ה וכבר כתבתי דאם חיסר מעשרון כ"ש וכו' ושם כתבתי דדעת הר"מ דעד שני לוגין כשר ואם ריבה שני לוגין פסולין ולא בארתי כל הצורך היינו דהר"מ חילק בין אם ריבה משמנה דהיינו הפריש שני לוגין שמן אזי אינה נפסלת עד שיתן שני לוגין אבל אם עירב שמן ממנחה אחרת או שמן חולין אפי' אם עירב כ"ש פסולה ע"ש בהר"מ הלכות פסוהמ"ק שמבואר כן להדיא ועיין בתוי"ט מנחות פ"א מ"ג ד"ה ריבה וגם פ"ג מ"ב ד"ה והן בולעות זו מזו שכ' דלהר"מ אין חילוק בין שמנה ובין שמן ממנחה אחרת ושמן חולין דאין נפסל הקומץ עד שיערב עוד שני לוגין והוא תמוה דהר"מ כתב בפירוש דשמן ממנחה אחרת ושמן חולין פוסל בכ"ש וצ"ע כעת:

קכז

מצוה קכ"ז נלע"ד דבתשמישי קדושה דקי"ל דאזמניה ולא צר ביה או צר ביה ולא אזמניה לא מהני ובעינן תרווייהו א"כ יש לומר דמהני בהו שאלה על ההזמנה להוציאם לחולין דלא עדיף מהקדש גמור דמהני ביה שאלה ומ"ש בזה וצ"ע שלא ראיתי לאחרונים שדברו בזה כלל ונ"מ רבתי לדינא:

עוד ראיתי חידוש בתוס' מעילה דף י"א ע"ב ד"ה בונה שכתבו דלב ב"ד מתנה ל"א רק בנדבת ציבור אבל בנדבת יחיד אפי' ע"ד למוסר' לציבור ל"א לב ב"ד מתנה יעו"ש וגם בזה צ"ע מדוע השמיטו מפרשי הש"ע בא"ח סי' קנ"ג קנ"ד ולא הביאו כלל דבריהם:

קלא

מצוה קל"א שם הבאתי בשם הריטב"א דאינו מרים מדשן העצים רק מדשן האברים כעת ראיתי שכן הוא מבואר בהירושלמי מס' יומא ד' ה' ע"ב (ודפוס דעסו' שעם הקרבן העדה) והמפרש שם נדחק בפירושו ולא ראה דברי הריטב"א ע"ש. עוד שם הבאתי שיטת הש"ס דידן דשיעור הרמה מלא קומצו ובירושלמי שם מבואר דהוא בכזית גם מבואר שם דבעינן שיור בהרמה ובעי אם לא הוי בכל הדשן רק כזית היכי ליעבד דאי מרים הכל ליכא שיור ע"ש ובש"ס דידן לא נזכר זה לענין מלא קומצו בכה"ג אי דמי למנחה ובעי שיור והרמב"ם השמיט כ"ז וצ"ע לע"ע:

קלב

מצוה קל"ב עיין בש"ס מנחות דף כ"ז בעי הש"ס אי על העצים דוקא או על בסמוך ע"ש והקשה אותי הרה"ג מוה' יעקב וויילער נ"י אבד"ק ביטש במדינת הגר בעהמ"ח ס' בית יעקב על מס' עירובין דהא כיון דחזינן דהש"ס יליף לענין קרבנות מעקידה כמבואר בפ' לא היו כופתין לענין עקידת יד ורגל וכן לענין השחיטה דבעינן שיהיה בדבר התלוש וכ"ש של מתכות דומיא דמאכלת כמבואר בחולין ובזבחים. א"כ אמאי לא יליף הש"ס גם הכא מקרא דעקידה דכתיב וישם אותו על המזבח ממעל לעצים הרי דעל העצים דוקא והשבתי דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם פ"ג מה' כלי המקדש דהא דבעינן שיהיה הסכין של מתכות וכ"ש הוא רק לכתחילה א"כ הרי דסובר דרק לכתחילה ילפינן וא"כ הוי כאן האיבעי' לענין דיעבד אך גם לדעת התוס' בחולין ד' ג' ובפ' איזהו מקומן דגם בדיעבד מעכב ועיין לח"מ שם ג"כ אתי שפיר דהרי בלאו הכי לכאורה קשה דבגמ' בזבחים ד' נ"ד דמרבה הש"ס מקרא אי שחט קדשים בראשו של מזבח דכשרים. ולכאורה בלאו הכי למה לא נילף מעקידה דנהי דגילתה תורה גבי קדשים דבעינן ירך המזבח מ"מ אינו לעיכוב כיון דעקידה היה ככל עסק קרבן והוי בעי לעשות השחיטה על המזבח וע"כ צ"ל דהש"ס סובר כיון דגלתה תורה על ירך אפיקתיה מהך דעקידה ואמרינן דבזה דהיה רוצה לשחוט ע"ג המזבח היה הוראת שעה לבד ולפי"ז ממילא דל"ק מידי ג"כ מהאי דממעל לעצים דכיון דחזינן דהשחיטה היתה הוראת שעה שיהי' דוקא על המזבח א"כ אפשר דהקפידה תורה שיהיה ג"כ על העצים דוקא השחיטה וא"כ אין ללמוד משם לענין דעל העצים דוקא דשם שאני דמשום השחיטה הוי ממעל לעצים דוקא דהוי הוראת שעה אבל בהקרבה הוי שפיר בעי' וא"ש ודו"ק:

שם בענין הקנינים ע' בש"ך סימן כ"א מ"ש בשם הב"ח דלא מהני סטימותא בקרקע ומהרש"ל חולק בדבר וסיים הש"ך ואפשר דהיכא דנהגו בקרקעות להדיא גם הב"ח מודה והב"ח גילה לנו מנהגינו עכ"ל וחידוש שלא הביאו מ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ סימן ל"ח שכתב להדיא דגם בקרקע מהני סטימותא ע"ש גבי מאימתי הוי חזקה וז"ל מכי דייש אמצרי פי' שהלך לראות ולפעמים על ענין השדה שכך נהנו הקונים לקיים המקח כו' והקנין לפי המנהג ואמרינן לקמן בפ' הריבית האי סטימותא קניא ע"ש:

קלד

מצוה קל"ד עיין בהרמב"ן פ' צו בפסוק זאת תורת המנחה כתב שם באמצע הדיבור וז"ל כפי מדרשו דברים הרבה מחודשים בה שאפי' מנחת כהנים נקמצת וכו' ובאמת צ"ע כי כפי ההלכה מנחת כהנים אינה נקמצת כלל כמבואר בפנים ויראתי לשלוח יד להגיה בהרמב"ן וצריך עיון גדול:

קלו

מצוה קל"ו בדין חביתי כ"ג כתבתי שם בפנים בד"ה והנה לא נתבאר וכו' דנראה דאין חילוק בין אם הם יורשים אותו או שלא הניח ירושה כלל בכל ענין היורשים ע"פ התורה מחויבים בזה ע"כ שוב ראיתי במס' שקלים בפ"ז בתוי"ט בד"ה קריבה משל ציבור שכתב דמסתברא דאם לא ירשו היורשים כלום שאינם מחויבים להביא מביתם לא כמ"ש וצ"ע בדבר:

קמב

מצוה קמ"ב הבאתי שם דהצל"ח העיר שם שהר"מ השמיט דין אם מותר הפסח אי נאכל ליום ולילה א' כפסח או נאכל לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים ולענ"ד מוכח בפירוש מהר"מ שסובר שמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה א' דהא הר"מ בפ"ו מה' פסוהמ"ק ה' י"ח פסק בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אם זכר בן שנה מביא שני בהמות תחתיו א' לעולה וא' לשלמים ומתנה אם זה עולה הרי עולה תחתיו ואם שלמים הרי שלמים תחתיו ואם פסח הי' הרי מותר הפסח קרב שלמים והרי הובא שלמים והא הר"מ פסק דאין מביאין קדשים לבה"פ ואם הוא מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה הרי מביא קדשים לבית הפסול אלא מוכח דס"ל דמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה א' וע"ש בשער המלך ולחם משנה ולפי דברינו אין כאן קושיא כלל עיי"ש:

עוד שם הבאתי דברי התוס' דאין הבעלים אוכלין בשלמים עד לאחר הקטרת אמורין והבאתי דברי הצל"ח דמנ"ל הא. ועיין בהרא"ש במס' נדרים דף י"א שמבואר כדברי התוס' דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר לאכול לבעלים יע"ש:

קנב

מצוה קנ"ב כתבתי דאם שתה יותר מרביעית והפסיק דחייב היינו אם לא שהה יותר מאכילת פרס אבל אם שהה יותר בודאי אין מצטרף עתה ראיתי בס' מוצל מאש בסי' נ"א שעמד בחקירה זו כמה שיעור הפסקה ובעזה"י מה שכתבתי הוא אמת וברור ועיין בסוגיא דכריתות ותבין:

עוד למצוה הנ"ל ראיתי בטור על התורה פ' שמיני בפסוק יין ושכר וכו' וז"ל שם והרמב"ם כ' דעל שאר משקין באזהרה ואיני מבין למה יהיה חילוק בין יין לשאר משקים ע"ש ודבריו תמוהים מאוד שהרי שיטת הר"מ מבואר בפ"א מה' ביאת מקדש ופוסק כר"י במס' תענית בגמ' דעל יין במיתה ועל שאר משקין באזהרה והיא בכמה מקומות בש"ס בכריתות ד' י"ג ובבכורות וצריך עיון גדול:

קנט

מצוה קנ"ט עיין בת"כ פ' כ"ב והוא בדף ס"ד ע"ב בדפום שעם הק"א ממעט מקראי לענין שבועת הפקדון בתובע לחבירו שחבל בו או הדליק גדישו בשבת דפטור דל"ה כפירת ממון משום דאפי' אם יודה יפטור מפני שמתחייב בנפשו וקלב"מ ע"ש. ולכאורה תמוה דהא קי"ל דבכה"ג פלגינן דיבורו משום דאין אדם משים עצמו רשע וא"כ אם יודה לדברי התובע יתחייב ממון דפלגינן דיבורו ואמרינן דעל מה שאומר שהיה בשבת אינו נאמן הואיל ומשים עצמו רשע אבל חבלו או הדליק גדישו בחול וחייב לשלם והודאתו כמאה עדים וע"ז ל"ש אאמע"ר כמו בכל הודאת בע"ד שמודה שגזל וכדומה שנאמן מטעמים המבוארים בש"ס משום ס' מלוה ישינה או אולי משום שעושה כן דרך תשובה עיין תוס' ב"מ דף ד' וא"כ הוי שפיר כפירת ממון בכה"ג ויתחייב קרבן שבועה. ובאמת שבש"ס שלנו אינו מבואר כן רק לענין שבועת העדות ואולי יהיה מזה ראיה למש"כ בהג"א הובא בב"י חו"מ סי' קפ"ג דהא דאין אדם משים עצמו רשע היינו במתחייב עצמו ולא היכי שרוצה לפטור עצמו ע"ש והובא בספרי הכללים ג"כ וא"כ כאן אם יודה יפטור כיון שבא לפטור עצמו ע"י הודאתו שהיה בשבת ואמרינן אדם מע"ר בכה"ג ואין מוציאין מיד הנתבע בכה"ג מיהו בלאו הכי א"ש לפי מ"ש הרשב"א הביאו הקצה"ח סי' פ"ח דמש"ה באומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי דל"א בכה"ג הודאת בע"ד שנתן לו כמאה עדים הואיל והמקבל הודה ג"כ שלא קיבל אמרינן היכי דקיימא ארעא תיקום ע"ש וה"נ כיון דעכ"פ לפי תביעת התובע עצמו הוא מודה שחבל או הדליק בשבת ופטור הנתבע משום דקלב"מ להכי פטור ג"כ מקרבן שבועה דאין כאן כפירת ממון כיון דהתובע בעצמו מודה שהוא פטור ולא מפקינן ממון מהנתבע עי"ז והוא פשוט. או אפשר דמיירי בהודה שהיה שוגג דל"ש אאמע"ר:

קעב

מצוה קע"ב עיין בפנים הבאתי דברי הר"מ בפ"י מהלכות טומאת צרעת דאף דאריג כ"ש מטמא בשאר טומאות כמפורש בדבריו פכ"ב מה' כלים מ"מ אינו מטמא בנגעים פחות מ"ב ועיין מנ"ל שם. ודבר חידוש ראיתי בפני יהושע במסכת שבת בסוגיא דצמר ופשתים כתב לחדש מדעתיה דנפשיה דאריג כ"ש אינו מטמא בנגעים ונסתייע מדלא כתב הרמב"ם דמטמא בכ"ש רק לענין שאר טומאות והשמיט הדין בנגעים ע"ש. והדבר תימא דלהדיא מבואר כן בהר"מ כדבריו:

עוד שם כתבתי בפנים דכה"ג שנצטרע אם טעון לינה בירושלים מחמת שמקריב מנחת חביתין ע"ש ועיין בר"מ בפ"ב מה' ביאת מקדש שפסק המצורע אינו משלח קרבנותיו וכן טמא מת ואפי' עצים ויין ולבונה וע"ש בכ"מ דאפי' בדיעבד פסול ועיין תוס' זבחים דף ק' ובמסכ' מועד קטן דף ט"ז ע"ב ברש"י ותוס' ד"ה אחרי טהרתו נראה דבכהן גדול מצורע או טמא מת אינו מביא מנחת חביתין כלל אך היה לו להר"מ לפרש הדין מי מביא אם הציבור מביאין או היורשים כמו מת כה"ג ולא נתמנה אחר שהוא פלוגתא בגמ' ועיין בר"מ בה' תו"מ שפסק דהיורשין מביאים ועיין בה' שקלים וכאן הסברא דאין היורשין מביאין כיון שהוא חי אך אפשר דהציבור מביאין ואינו מבואר כלל בגמרא ובר"מ וצ"ע:

קעח

מצוה קע"ח בפיסקא המתחלת ועוד יש דין חדש וכו' הבאתי שם דברי הר"מ פכ"ד מה' כלים דגזול אינו מתטמא במשכב שנאמר משכבו ולא הגזול ועיי"ש בר"מ שכתב אבל אם נתייאשו הבעלים טמא ועיי' פ"ב מה' גזילה שתמה ע"ז למה פסק שטמא אחר יאוש הלא הר"מ ס"ל בה' גזילה דיאוש אינו קונה וע"ש מה שתירץ ועיין ביש"ש פ' מרובה ובפ' הגוזל בתרא שפלפל ג"כ בדברי הר"מ הללו ע"ש:

עוד למצוה הנ"ל ועיין בש"ס דסנהדרין דף פ"ו ע"א דבר זה הלכה זו הלכת אחד עשר דאתמר וכו' ועיין ברש"י שם ד"ה הלכתא אחד עשר יום האחרון וכו' שלא ראתה ג' ימים רצופין הויא זבה לקרבן ולטבילת מים חיים ודברי רש"י תמוהין בעיני דהא במסכת שבת דף ס"ה ע"ב מביא רש"י בעצמו בד"ה וספק שמא ירבו הנוטפים תוספתא דזבחים פ"ג חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים יעו"ש ודברי רש"י זו תמוהין וצ"ע:

קפה

מצוה קפ"ה בפיסקא המתחלת אם דחה וכו' כתבתי שם דאם המית את השעיר בשחיטה אפשר דמותר באכילה ג"כ ואין סברא לפ"ד כלל לאסור באכילה ועכשיו עלה בדעתי דאפי' אם נתגלגל מן הצוק ונעשה אברים למה לא יהיו מותרין באכילה כיון דמבואר בגמרא יומא ד' ס"ד דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו ועובר משום אותו ואת בנו לא תשחטו אע"ג דכתיב לשון שחיטה אך דדחייתו לצוק זהו שחיטתו כיון דהתורה ציותה כן מה לי שחיטה מה לי דחיה כמו במליקה דהתורה התירה במקדש לאכול אע"פ שהוא נבילה כיון דהתורה ציותה למלוק במקדש והו"ל המליקה שחיטה כה"נ אפשר דמותרים האברים באכילה ג"כ ואפ"ל דלענין אכילה כיון דכתיב וזבחת ואכלת לא התירה התורה לאכול רק ע"י זביחה רק במליקה גזירת הכתוב הוא דמצוה לאכול עיין במנחות דף ע"ג ע"א לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דסד"א נבילה הוא ודוקא במליקה דמבואר בקרא אבל היכי דאין מבואר להדיא דמותר באכילה אע"ג דהתורה ציותה כן ולא הוי כשחיטה רק לענין או"ב ולפ"ז לענין שאינו מטמא כנבילה ג"כ:

והנה בפנים כתבתי דטהורים מידי נבילה כמו עגלה ערופה והר"מ לא הביא זה ושם בע"ע מביא הר"מ דעריפתה מטהרתה מידי נבילה ושם הביא משום דכפרה כתיב בה כקדשים ולכאורה י"ל בשעיר דלא כתיב בי' כפרה אינו מטהרה אך מבואר בכמה מקומות בתוס' עיין בקידושין בתוס' ס"פ האיש מקדש דכפרה דכתיב בה היינו דוקא מחיים וא"כ י"ל דזה דמטהרתה אין הטעם משום דכתיב בה כפרה רק דהתורה ציותה כן הוי כשחיטתה לטהרה וכ"נ מדברי התוס' בחולין ד' פ"ב:

עוד שם הבאתי דברי הרמב"ם שאם חל ג' או ז' בשבת דוחין את ההזאה וכן לשון הר"מ בה' עבודת יוה"כ ועיין צל"ח פסחים ד' פ' שחידש שם וכתב שהזי' בג' דוחה את השבת דאין כאן תיקון ובר"מ הנ"ל מבואר להיפוך. וצ"ע שלא הביא דברי הר"מ כלל:

עוד שם הבאתי הש"ס דיבמות דזר ששימש ביוה"כ שחל להיות בשבת חייב וכו'. והנה נראה דהיכי שבאמת עבד הכה"ג ואח"כ נודע שהוא חלל דהוי כמו זר מעיקרו מ"מ עבודתו כשירה כמו דדרש הש"ס במכות מקרא דברך ד' חילו ע"ש דף י"א ולשיטת הר"מ פ"ו מה' ביאת מקדש אפי' נודע מעיקרו שהוא חלל ועבד עבודה ביוה"כ שחל להיות בשבת מ"מ אין עליו חיוב כלל דכמו דלדידי' מהני זה לענין שלא נפסל העבודה מה"ט ה"ה דנקרא לענין זה נמי כה"ג ועבודתו כשרה. וכן נתבאר להדיא בש"ס דמכות שם בפלוגתא דמתה כהונה או בטלה כהונה דמיירי לענין כה"ג ולא מבעיא למ"ד דסובר מתה משום דכיון דעבודתו כשירה מיקרי כה"ג לכל מילי אך אפי' למ"ד בטלה כהונה וכ"פ הרמב"ם פ"י מה' רוצח מ"מ כיון דעכ"פ מודה דהוי עבודתו כשירה מקרא דברך ה' חילו דלענין עבודה הורצה אפי' חללין שבו ה"ה לענין יוה"כ דמ"ש והוא פשוט וכתבתי זאת לפי שראיתי להגאון הפלאה במס' כתובות ד' כ"ב וד' כ"ו שכתב ליישב קושיתו שם אדברי התוס' שם שכ' דלענין זה יש נ"מ לענין מיתה אי יעבוד בנה עבודה בשבת וע"ז הקשה דהא חלל שעבד עבודתו כשרה וע"כ המציא דנ"מ לענין יוה"כ ובשחיטת פרו בזר ומשום דנהי דנקרא כהן לענין עבודה מ"מ אינו נקרא כה"ג ע"ש בדבריו בב' מקומות אלו ולפ"ד דבריו תמוהים ואשתמיטתיה הש"ס דמכות שהבאתי דמבואר דנקרא ג"כ כה"ג מה"ט וכמ"ש וצ"ע:

שם אין קטיגור נעשה סניגור ע' בס' קהלת יעקב שכתב בשם האלגאזי בשמע שלמה שהביא קושית הרא"ם דאיך פר מכפר מעשה עגל והא אין קטיגור נעשה סניגור. ותי' דשאני הכא שכבר נשחט הקטיגור ע"ש. ותימה שהקושי' והתירוץ הם ש"ס מפורש במס' ר"ה דף כ"ח דפריך והא איכא פר ומשני כיון דאישתני כו' עי"ש וצ"ע:

קפז

מצוה קפ"ז עי"ש שהבאתי דאם לקח הדם ובשלו פטור מלכסותו ועיין בש"ע או"ח סי' תצ"ח דהט"ז מביא יש אוסרין כיסוי בעפר חם ומשוי להו כטועין. ואפשר דטעמייהו משום דהך בישול ומבטל מתורת דם ואפשר דטעמייהו דדם שבישלו אינו עובר עליו ובגמרא ביצה באפר שהוסק אזיל למ"ד דם שבישלו עובר עליו. וצ"ע כעת:

קפח

מצוה קפ"ח בפנים כתבתי דאין העדים יכולין לראות כמכחול כו' גבי עריות. ז"א דיכולין לראות רק דלא שכיח ע"ש ברש"י. וכן דעת בה"ג מובא ברא"ש דיבמות ובטור אהע"ז סי' קע"ח דלאסור אשה על בעלה צריכים שיראו כמכחול כו' ע"ש. ובמ"ש דיכולים לומר להלקותו באנו מחמת לאו דקריבה ותירצתי דבאמת אינה נהרגת רק בראו כמכחול ואמרו כן ומיושב קושית הנו"ב מה"ת סי' י"ג באה"ע שבנו ז"ל תמה על הבה"ג האיך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו והא לענין מיתה די כדרך המנאפים ואינה נאסרת על בעלה. ז"א דע"כ מיירי שראו שהערה דבל"ז אינה נהרגת דיכולים לומר להלקותם באנו מלאו דקריבה כ"נ. וקצת צ"ע היאך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו למה באו לפני ב"ד של כ"ג הו"ל לבוא לב"ד של ג' דלענין לאסור אשה סגי בג' ואף לדעת הגאון דבד"נ סגי ג' לקבלת העדות כמובא כ"פ בח"ז מ"מ על כל פנים סמוכין בעינן ולענין לאסור אשה די בג' הדיוטות וג' הדיוטות שכיח כמבואר בש"ס כ"פ:

קפט

מצוה קפ"ט מבואר בדברי החינוך דבבא על אביו והתרו בו רק משום בא על אביו חייב ג"כ סקילה. ואמנם מדברי התוס' ביבמות דף כ"ה ע"א ד"ה הוא ואחר מצטרפין בסוף הדיבור מבואר בדבריהם בשם הר"י דאינו חייב סקילה אלאו זה רק כרת וחטאת. ובר"מ ג"כ אינו מבואר לענין חיוב סקילה רק לענין חטאת בפ"ד מה' שגגות. ודברי הרב צ"ע לע"ע. ונ"מ טובא:

ר

מצוה ר' הובא לידי ס' יד מלאכי לראות שם באות למ"ד בד"ה לעבור עליו בשני לאוין כו' כתב שם דעל דודתו חייב מיתת ב"ד אם יש עדים ואין לוקין על לאו זה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כו'. ודבריו תמוהין. דבמחכ"ת אישתמיט מיני' משנה מפורשת דאלו הן הלוקין דאשת אחי אביו היא מחייבי כריתות ולוקין. ועיין בהר"מ בה' סנהדרין דחשיב שם אשת אחי אביו מהלוקין. וא"צ להאריך כי פשוט הוא:

רו

מצוה ר"ו כתב הרהמ"ח דאיסור יש לקדש עריות אף דאין תופסין הקדושין. נראה פשוט דהוא דוקא רק היכי דקידש כדין בכל דיני קדושין הוא דאיכא איסור אבל היכי דקידש שלא כדין דהיינו בפחות מש"פ לא עביד איסורא. אך דנראה לי לומר דאם קידש בלא עדים עביד איסורא אף דבמק"א לא הוי קדושין בלא עדים מ"מ הכא עביד איסורא משום דטעמא דבלא עדים לא הוי קדושין ולא מהני אפי' הודאת פיו משום דחב לאחריני ממילא הכא דבלא זה לא תפסי קידושין ולא שייך חב לאחריני משום הכי איסורא איכא וק"ל. כנ"ל פשוט:

שם בהא דכתב הרהמ"ח דאיסור יש לקדש עריות אף דאין תופסין הקידושין. כתבתי שם דלא ידעתי מאין הוציא הרב ד"ז ולא נזכר בר"מ ע"ש. שוב ראיתי שהוא גמ' בקידושין דף ס"ז גבי אחות אשה דהא לכתחלה והא דיעבד וכל העריות הוקשו שם לאחות אשה נראה מבואר שם דאיסורא איכא לכתחלה וע"ש ברשב"א. ומ"מ צ"ע דאינו מבואר בר"מ. ועיין בר"מ פ"ד מהל' אישות שכ' דקידושין תופסין בנדה ואין ראוי לעשות כן. וע"ש בהרהמ"ח ובכ"מ שכ' דמאין יצא לרבינו זה. ואפשר דיצא לרבינו זאת מסוגיא הנ"ל דשם מבואר דגם נדה הוא בהיקשא הנ"ל דהתורה גילתה ותהי נדתה כו' דתופסין הקידושין בנדה אבל על לכתחילה קאי בהיקשא דאסור לכתחילה. ומ"מ צ"ע דלמה לא הביא דכל העריות אסור לעשות בהם מעשה הקידושין כמבואר שם. וצ"ע:

רכג

מצוה רכ"ג הבאתי שם דברי שנות אליהו. וכתבתי שלא ידעתי אם הוא דבר'י הירושלמי או הם דברי עצמו אח"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דפיאה שלא הביא רק רמ"א ולא הביא שחכמים פליגי עליו וא"כ דבריו תמוהים מנ"ל שתכמים פליגי עליו. וגם דברי הרמב"ם תמוהים לדבריו שדברי הרמב"ם סותרים משטר שיש בו רבית כמ"ש בפנים וצ"ע:

במצוה הנ"ל הבאתי שם עוד בשם הגאון הנ"ל דפרט אינו קדוש עד שיגיע לארץ. ובהשמטות שם מבואר שהיא מהירושלמי. ועכשיו ראיתי שם בהירושלמי פ"ז מבואר שם שהוא ספק. ובש"ס דידן בתמורה דף כ"ה מבואר להדיא דפרט בנשירת רובו הוא קדוש. וגם נראה מהירושלמי דאבעיא דאילפא אם עם נשירת רובו הוא קדוש אי עם נפילתו לארץ הוא קדוש ומן הגמרא דידן מוכח דודאי מנשירת רובו הוא קדוש רק דאבעיא דאילפא היא רק אם הפקיר אותו קודם שהגיע לארץ דהקדושה והפקר באין כאחד איזה חל קודם אבל זאת פשיטא דקודם שהגיע לארץ הוא קודש וע"ש וצ"ע:

רלא

במצוה רל"א כתבתי שם דגם על קללת עבדים ג"כ חייב על לא תקלל חרש ועיין מס' מכות דף ח' ע"ב משמע ג"כ כן דפריך הגמרא על כותי הא אינו עושה מעשה עמך ועל עבד לא פריך משמע דעל עבד חייב דהא עושה מעשה עמך הוא. רק הריטב"א שם כתב דגם על עבד אינו חייב כיון דאסור לבוא בקהל אינו מעמך. או דסתם עבדים פרוצים. נראה דהיה לו גירסא אחרת בגמ' דגם על עבד פריך הגמ' ע"ש וצ"ע:

רלב

במצוה רל"ב עיין שם בפנים הבאתי דברי התוס' ע"ז דף ט"ו ע"ב ד"ה לנכרי דלפני דלפני דלא אמרינן הוא מטעם דכיון דהנכרי אין עושה עבירה כיון דהוא אינו מוזהר אל"ע וא"כ אין הישראל עובר על ל"ע ועל לפני דלפני לא חיישינן. אבל למכור לישראל החשוד שהוא ימכור לאחר להכשיל. וא"כ הישראל יעבור על ל"ע. וא"כ הישראל המוכר לישראל החשוד עובר ג"כ על ל"ע דהוא מכשיל לישראל החשוד דהוא יעבור על לאו דל"ע אלו דברי התוס' בקיצור. ולפי דברי התוס' אלו משמע דאם הישראל מוכר לנכרי אע"ג שהנכרי יחזור וימכור לישראל הוי לפני דלפני ולא מוזהר ע"ז הישראל כיון דהנכרי אינו מוזהר על לפני עור ולא יעשה הנכרי שום עבירה וא"כ הוי לפני דלפני מ"ל אם הנכרי מוכר לנכרי אחר או לישראל בין כך ובין כך לא יעשה הנכרי הזה שהישראל מוכר לו שום עבירה ואינו עובר על ל"ע ועל לפני דלפני אינו מוזהר. רק מה שמבואר כ"פ בש"ס ובש"ע דלא ימכור לנכרי שמא יחזור וימכור לישראל. משום דמצוה להפריש ישראל מאיסור והוא משום לא תאכילום והוא מדרבנן. אבל לא משום לפ"ע. וראיתי ברא"ש ע"ז דף י"ד שהביא דוקא בנכרי שימכור לנכרי לא חיישינן אבל בנכרי שימכור לישראל חיישינן אלפני דלפני. וצ"ע מנ"ל הא דהא קאמר הגמ' אלפני דלפני לא קאמרינן והט"ז י"ד סי' קי"א ס"ק ג' הביא דברי הרא"ש ולדעתי הוא תמוה וכן מדברי התוס' דף כ"א ע"א ד"ה אלפני משמע נמי להיפוך מדברי הרא"ש וצ"ע. וגם נ"ל פשוט דהא דאם מושיט אבר מן החי לב"נ וכן שאר דבר האסור לנכרי דעובר על לפ"ע היינו דוקא דאם הנכרי יודע שהוא אמ"ה אי שאר איסור דעושה הנכרי איסור וא"כ הוא עובר על לפ"ע. אבל אם הנכרי אינו יודע כלל אם הוא אבמ"ה דאין הנכרי עושה איסור כלל דהא הוא שוגג גמור ואינו מכשילו כלל כמבואר בהר"מ בה' מלכים אינו עובר הישראל על לפ"ע רק לישראל שהוא שוגג אסור ליתן משום לא תאכילום אף שהוא שוגג. אבל לנכרי שהוא שוגג גמור מותר ליתן לדעתי והוא פשוט:

למצוה הנ"ל נסתפקתי אם מוכר לו דבר האסור לו מדרבנן אם עובר על לפ"ע דאוריית' דהא מכשיל ליה ואפי' עצה רעה אם נותן לו עובר על לפני עור או דלמא כיון דמה"ת הוא מותר רק מדרבנן אסור לא עבר מדאוריי' ואח"ז מצאתי בע"ז בתוס' דף כ"ב ע"א ד"ה ת"ל מבואר להדיא דאף באיסור דרבנן עובר על לפ"ע דאורייתא ע"ש:

רלו

מצוה רל"ו הבאתי דברי הר"מ בפ"ז מה' דעות שסובר שאסור לספר שבחו של חבירו בפני שונאו ובגמ' מבואר סתם לעולם אל יספר אדם בשבתו של חבירו ובגליון הרמב"ם שלי שם כתבתי וז"ל עיין בב"ב דף קס"ד לא משמע כן. ונראה דאפי' שלא בפני שונאו אסור לספר ע"ש בב"ב. שוב הראו לי במג"א סי' קנ"ו העיר בזה. ואח"כ נדפס ס' חסידים עם פי' ברי' עולם וכ' דלפני רבי היו אנשים רבים וא"א שלא ימצא שם אדם שהוא שונא לרי"ח ע"ש:

רלז

מצוה רל"ז נראה לכאורה דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו אפש' דאינו מוזהר על הלאו לא מיבעיא דעל העשה והשבות לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצויה כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בש"ע חו"מ ס"י אלא אף הלאו הזה אינו מוזהר דמקשה הש"ס בסנהדרין ל"ל הלאו על טובע בנהר הא מוהשבות לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו הא יכול לומר דנ"מ במאע"ל דאינו מצווה על אבידת גופו כמו דאין מצווה על אבידת ממונו מדעת א"כ ע"כ כתבה התורה הלאו הזה אע"כ דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה כנ"ל ברור. וע"ש בתוס' שהוקשו ל"ל הפסוק לא תעמוד כו' הא נפקא ליה מרוצח דניתן להצילו בנפשו וע"ש שתירצו דאי מרוצח לא הוי אלא עשה כתבה התורה דיעבור בלאו. ונראה דאף דאין לוקין מ"מ כתבה תורה לאו במקום משה. ולכאורה צ"ע מאי מקשה דל"ל לא תעמוד כו' והא מוהשבות נפקא הא איצטריך לעבור עליו בל"ת דאי מהתם אינו רק עשה. אך כיון דהתורה רבתה דזה הוא בכלל השבת אבידה. א"כ גבי אבידת ממון עובר ג"כ על לא תוכל להתעלם וריבתה התורה דגם על אבידת גופו עוברים ג"כ בלאו זה דלא תוכל כו' ולתרץ דכתבה התורה הרבה לאוין כיון דאין לוקין לא מוקמין בלאוי יתירי ואפשר דהש"ס משני טפי עדיף דאפי' למטרח ולמגמר וצריך עיון ובעזהשי"ת עוד חזון למועד:

רלח

מצוה רל"ח ע' בתוס' בע"ז דף כ"ב ד"ה תיפוק ליה כו' שם כתבו ראיה דאף אם אחד מכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר על לפ"ע. ע"ש וע' תוס' חגיגה דף י"ח ע"א בד"ה חולו של מועד בסוף הדיבור הקשו הא מלאכת חוה"מ איסור דרבנן הוא אך אמרינן בע"ז תיפוק ליה דעובר על לפני עור ותירצו משום סמך פשטיה דקרא כו' מבואר בדבריהם דעל איסור דרבנן אינו עובר על לפ"ע וצ"ע. וגוף הדבר אינו מובן כלל וכי גרע מכשיל חבירו באיסור דרבנן ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו במילי דעלמא דעובר על לאו מה"ת כמבוא' בש"ס ובר"מ פי"ב מה' רוצח ובעהש"י אשנה פרק זה וצ"ע. וגם לדעת התוס' בחגיגה אף דבר שהוא מדרבנן רק אסמכתא חזקה עוברים מה"ת על לפ"ע וצ"ע מה חילוק אם התורה ציותה דוקא על א"ד א"כ לא יעבור אפי' על אסמכתא ואי לאו דוקא א"כ גם באיסור דרבנן מכשילו וחומר בד"ס כו' וצ"ע. ועיין ביו"ד סי' ק"ס מביא שם רמ"א בשם הרבה ראשונים דאבק רבית שהוא מדרבנן אין איסור על הלוה הנותן רק משום לפ"ע. נראה דאל"ע עובר ועיין במנ"ל פ"ד מה' מלוה ולוה בפיסקא המתחלת כתב הרשב"א כו' נראה קצת מדבריו דאיסור לפ"ע הוא ג"כ מדרבנן באיסור דרבנן ולדידי צ"ע דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו דעובר מה"ת אך לפ"ז קשה מרב עיליש שם ע"ש ובעזהשי"ת אשנה פרק זה הש"י יעזור לי:

רמ

מצוה ר"מ עי' בפנים שמבואר שם שבדברים שבינו למקום מותר להכלימו. ואני מסופק אם עובר עבירה מד"ס מה שבינו למקום ב"ה אם רשאי להכלימו דהוא לאו בקום ועשה לבייש חבירו ובקוע"ש לא העמידו דבריהם במקום איסור תורה אלא במקומות המבוארים עיין בתוס' יבמות פרק האשה רבה וצ"ע קצת:

רמג

מצוה רמ"ג אות ב' שם כתבתי שאיני זוכר מקומו ונזכרתי שהוא בהגהותיו לפהמ"ש להר"מ פ' חלק ושם כתב שהוא מירושלמי חגיגה פ"ב וכן הוא במדרש ב"ר דף א' יעו"ש:

רמד

מצוה רמ"ד שלא להרביע בהמה כלאים כו'. ולשון הר"מ בפ"ט מה' כלאים המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו כו' לוקין. ואני מסופק לאיזה תכלית כתב הר"מ זכר על נקיבה דלפ"ד אף המרביע זכר על זכר דזה שייך ג"כ בבהמה כמבוא' בע"ז בפ' אין מעמידין ג"כ לוקין עליו ולדעתי אורחא דמילתא נקט הר"מ ז"ל. והרב המחבר כאן כתב סתם שלא להרביע בהמה כלאים כו' ולא חילק בין זכר לנקיבה אף דלפי הטעם שכתב הרב המחבר נראה קצת דאין איסו' רק בזכר על נקיבה. אך ידוע דמטעם המצות אין למידין דיני התורה כמבואר כמה פעמים בחבור זה ומחשבות הש"י עמקו:

רמו

מצוה רמ"ו בד"ה והנה כו' הקשיתי לשיטת הר"מ שסובר שקדושה שני' לא בטלה למה הביא הר"מ דין עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור כו' ע"ש מה שפלפלתי. ובאמת נ"מ לפמ"ש הר"מ בפ"א מה' תו"מ דמלך ישראל כ"מ שכובש ע"פ ב"ד מדעת רוב ישראל אחר כיבוש שבעה עממים יש לו דין קדושת א"י והוא מהספרי והובא כ"פ בחיבור זה. א"כ לעתיד כשיכבוש מלך המשיח ב"ב את כל הארצות יהיה לכולם דין א"י א"כ מה שיהי' נטוע קודם יהי' פטור כמו אז כנלע"ד פשוט:

עוד במצוה הנ"ל בדיני ערלה. נראה לפי עניות דעתי באם מכר לחבירו ספק ערלה בחוץ לארץ דהלכה ספיקן מותר. ומותר לספק לחבירו אף דהמוכר יודע דודאי ערלה כמבואר בגמרא ספק לי ואני אוכל. ועיין ר"ן שם. זה ודאי דאם נתודע אח"כ דהוא ודאי ערלה אף דבאיסור דאורייתא צריך להחזיר והמעות מ"מ כאן לא עבד הקונה שום איסו' כלל בשעה שאכל והוי נהנה גמור והמעות אינם חוזרים. ונלע"ד דהמעות אסורין דתופסין דמיהן אף דמבוא' בגמ' (קדושין דף נ"ו ע"ב) דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאינן תופסין דמיהן. אולם הטעם מבואר בירושלמי שם משום שאינן דמיהן כלומ' דהערלה אינה שוה כלום והמעות גזל או מתנה אצלו. אך הערלה הזה הספיקות הואיל ובשעת מעשה שוה המעות דמותר לספק לחבירו אף דנודע למפרע שהיא ערלה ודאית מכל מקום שוה המעות שנתן שאכל ונהנה ממילא המעות נתפסין בקדושת ערלה. וצ"ע כעת ועיין במשנה למלך בהלכות אישות דאף אם מכר לעכו"ם הואיל ואצל המוכר הוא אסור אינן תופסין דמיהן. אך אם לשניהם ספק צ"ע כאמור. ויותר נ"ל דאף דהערלה הוא בעין מכל מקום המעות אינן חוזרין דברשותו נעשה הטריפות והמעות נתפסין כאמור:

רמז

מצוה רמ"ז כתבתי דאפשר דמע"ש כיון דממון גבוה אינו בטל (וכן כתבתי לעיל במצוה י"ד לענין פסח דאינו בטל דהו"ל ממון גבוה) אך באמת דוקא גבי הקדש כיון דעיקר דאסור להדיוט מחמת ממון גבוה שפיר לא בטיל א"כ מע"ש וקרבנות דיש כמה מצות חוץ ממה שהוא ממון גבוה בטל. והוא מבואר להדיא ביבמות דף פ"א ע"ב דחתיכת חטאת ופריסת לחם הפנים בחולין לא בטיל והש"ס מפלפל התם אמאי אינו בטיל וחטאת ולחם הפנים בודאי משלחן גבוה קא זכי דהוא חלק הכהנים אם כן מהאי טעמא לא בטיל ע"כ כיון דאסור בלא זה שייך ביטול וצריך טעמים אחרים ע"ש ואינו דומה להקדש. ובעברי בזה קשה לי בש"ס דיבמות דח"ח ולחם הפנים מבואר דבטל מן התורה רק מדרבנן לא בטיל דהחמירו חכמינו זכרונם לברכה בזה ע' ברש"י וכיון דמה"ת בטיל והו"ל חולין ומדרבנן צריכין הכהנים לאכול ע"ש ובודאי בפני' כדין קדשי קדשים ובאמת אתי קולא לאכול חולין בעזרה ואסור לאכול חולין בעזרה ע' מנ"ל בפ"ב מהלכות שחיטה באריכות וצריך עיון ולא עיינתי בזה וצ"ע ובעזרת השי"ת אברר זה. ונראה לי דחז"ל לא עשאו חילוק בתקנתם דתיקנו דחתיכה הראוי' להתכבד אינו בטיל אם כן לא בטיל חתיכת החטאת כמו שכתבתי ונאכל לכהנים. ובאמת הכהנים מוציאים לחוץ ואוכלים ואי דהוי איסור יוצא ז"א דהאיסור יוצא נולד בהתערובת וכ"ה דהאיסור נולד בתערובת גם חתיכה הראוי' להתכבד בטיל כמ"ש האו"ה ומובא בפרמ"ג יו"ד סי' ס"ט ובכמה מקומות אם כן תקנת חכמינו זכרונם לברכה במקומה עומדת ובאתי רק להזכיר:

רמח

מצוה רמ"ח לא תאכלו על הדם כו' עמדתי שם מנין שאסור לטעום קודם התפלה הא לא תאכלו כתיב כו' נ"ב עיין בטו"ז או"ח סי' קמ"ז סק"ז ועיין במס' ברכות דף מ"ד ע"א ובגיטין דף מ"ב ע"ב וצע"ק. שוב ראיתי בספר ברכי יוסף שהרגיש בזה על הט"ז וע"ש מה שתירץ. ושם הבאתי מחלוקת אם טעימה אסור קודם התפלה או לא. אך אם נאמר שהוא דאורייתא ממילא כל טעימה אסור מטעם חצי שיעור:

עוד במצוה הנ"ל שם אני מסתפק אם בגמר דין דב"ד אמרינן אגלאי מילתא למפרע שיהיה נקרא גמ"ד או כיון דלא יכלו לגמור הדין בבירור ע"ש. ואח"ז מצאתי דבר זה מבואר ברשב"ם במס' ב"ב דף קי"ד ע"א ד"ה וליחוש דלמא הדר ביה פירש רשב"ם ואמאי קאמר רצו עושין דמשמע באותו מעמד אף על פי שעדיין יושבין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין ל"ה דין גמור הרי מבואר דכיון דיכול הדין ליבטל לא הוי דין. ואף שבתוספות ד"ה ניחוש פליגי על הרשב"ם הנ"ל אפשר שאני התם כיון דכל כמה דלא חזר הוי הדין דין גמור בבירור ואם כן אם לא חזר נשאר הדין כיון דבשעת מעשה הוי הדין ברור. אבל כאן בבן סורר ומורה כ"ז שלא הביא סי' סריס או עד שלא נעשה בן ל"ה שנים עדיין הוא בספק קטן. ואפי' נעשה גדול אחר כך למפרע כיון דבשעת גמר דין הי' בספק אם כן יש לומר אף הר"י מודה דבטל דינם ע"ש וק"ל:

רס

מצוה ר"ס שמעתי שהעולם מקשים לחדר התלמידים. דבחולין בסוגיא דאזלינן בתר רובא ילפינן ממכה אביו וכו' דלמא לאו אביו הוא ולמה לא מקשה הש"ס ממקלל ג"כ דלמא לאו אביו הוא ותירצו דמקלל משכחת לה שמקלל אביו בכל מקום שהוא ובודאי יש לו אב וחייב. ואין דבריהם כלום דאי לא אזלינן בתר רובא אם כן דלמא אביו עכו"ם ואינו חייב וזה פשוט. אך בגוף הדין אם יש אחד שנודע דלאו מעכו"ם הוא כגון במקום שרובו ישראל לדידן דאזלינן בתר רובא. אך אינו יודע מי אביו ומקלל אביו בכ"מ שהוא דלפי דברי העולם פשוט שחייב. ובאמת ז"א דהרי מבואר בהר"מ ובהרב המחבר דשתוקי פטור על אביו. ולא מחלק אם מקלל בכל מקום שהוא חייב וגם מקושית הרב המחבר דאינו חייב וכו' מבואר דל"מ חיוב בא"י מי אביו אף דקילל אותו בכל מקום שהוא ע"כ צ"ל דאינו חייב רק במקלל והוא ניכר ומסוים אבל באינו מסוים אינו חייב. וד"ז דשתוקי הכ"מ לא הראה מקום למקור ד"ז ובודאי מצא בא"מ ואין אנו יודעין. ולמ"ש בפנים דמשכחת דמקלל כלל ישראל ניחא דהוי ג"כ מסוים והבין:

מ"ש בפנים שהוי ה"ס אשגרת לישנא דאנן קי"ל דה"ס הוי התראה רק דלא יוכל לידע כלל אם היה בכלל הקללה דא"י לנו אם מת או חי והאיך נוכל לחייבו וזה פשוט:

רסג

מצוה רס"ג בנות אהרן אינן מצווין שלא לטמא. עיין ביד מלאכי באות ה' סי' ר"פ כתב שם דלא שייך כאן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכו' וכתב טעם לזה. ותמוה לי שאין צריך לשום טעם דמבואר בש"ס להדיא במס' יבמות דף פ"ד ע"ב דמקראי יליף לה שם. גם כ' שם קודם לזה באות כ"ז דכהנת לכהן לא אמרינן השוה הכתוב וכו' ג"כ תמוה דהא מבואר שם בגמרא גם כן כנ"ל:

במצוה הנ"ל הבאתי שם דברי הר"מ שסובר ששייך רצון גבי קטנה ומה שהשיגו עליו מסוגיא דיבמות ע"ש. וכתבתי שם בפנים בזה"ל דלמא דוקא גבי זנות דמצא הר"מ באיזה מקום וכו'. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי שדברי הר"מ ז"ל הוא גמ' ערוכה במס' סנהדרין דף נ"ה ע"ב דבעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו. תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא א"ד קלון אע"פ שאין תקלה אמר ר"י ת"ש בת שלש שנים ויום א' ע"ש ודחי הש"ס כיון דבדידה תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ע"ש ומבואר להדיא כדברי הר"מ ז"ל. שוב הראו לי שבס' בית מאיר סי' קע"ח העיר בזה וברוך המקום שכוונתי לדעתו הרמה ואין רצוני להאריך בזה ודו"ק:

רסד

מצוה רס"ד מבואר שם דלדברי המדרש מתו נדב ואביהו בהיכל. וראיתי בטור על התורה פ' שמיני הק' שהרי המשכן היה של פשתן ונטמא בטומאת מת וצריך הזאה וטבילה ולא מצינו שנתפרק המשכן. ותירץ כיון דכתיב על פי ה' יחנו וגו' חשוב קבוע ולא מקבל טומאה. וצ"ע היטב במס' שבת דף כ"ח ובתוס' ובהר"מ בפ"ה מה' טומאת מת במנ"ל שם ובהראב"ד דעיקר הלמוד שפשתן מטמא באוהל הוא רק בקבוע וצריך עיון גדול. ולא ראיתי לדעתי מקום לקושיא של הטור ולא תי' כלום וצ"ע רחב בדינים אלו:

עוד שם במצוה הנ"ל הבאתי דעת הלח"מ בדעת הר"מ כי לטמאות לשארו זו אשתו הוא רק מדרבנן ע"ש ועיין ביומא דף י"ד ע"ב דמקשה שמה לר"י שסובר דאשה אחרת מתקנינן ליה ולא גזר ר"י שמא יאכל מבואר בעליל דאנינות אשתו הוא מן התורה דאי מדרבנן לא גזרינן עיין לעיל ועיין ברש"י שם ד"ה שמא יאכל ע"ש והאבילות והטומאה והאנינות תליא זה בזה כמבואר בהר"מ שם ע"ש א"ו עיקר כדעת הכ"מ כי הר"מ קורא הלכה למשה מסיני רק ד"ס ע"ש אבל באמת הוא מן התורה ועיין במצוה רע"א דגם כן הקשיתי על הלחם משנה מסוגיא זבחים ק"א ע"ש:

רעב

מצוה רע"ב ועיין בש"ס סנהדרין דף ס"ו ע"ב ת"ר נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה וכו' ועיין ברש"י שם בד"ה נערה משתביא שתי שערות עד שירבה השחור על הלבן ודברי רש"י תמוהים בעיני דאמאי מצריך עד שירבה השחור וכו' דהא מבואר בכמה מקומות בש"ס וכן פשוט בכל הפוסקים דעד שיביא ב' שערות סגי. ואף ר"י דס"ל עד שירבה שחור על הלבן הוא דוקא לענין מיאון עיין במל"מ בפ"ב מהל' אישות וצ"ע:

רפ

מצוה ר"פ עיין בפנים מה שכתבתי לענין אי מהני קנין דרבנן לדאורייתא והדברים עתיקין וכבר האריכו בזה האחרנים והראו פנים לכאן ולא העלו דבר ברור. ואני מצאתי מבואר בירושלמי פ"ג דביצה (שעם פי' מהר"א פולדא ד' אמשטרדם דף י') דקנין דרבנן מהני לשל תורה דאיתא התם פלוגתא דרב ור"י בנתן העבד לאחר במתנת שכיב מרע אי יכול לחזור בו. וקאמר הכל מודים שאם רבו הראשון ישראל שאינו אוכל בתרומה שמא יבריא ומבואר דאי לאו האי חששא שמא יבריא היה אוכל בתרומה אף אם רבו הראשון ישראל נתנו רק במתנת שכיב מרע לכהן. אף על גב דעיקר מתנת שכיב מרע דרבנן הוא ואף דבש"ס דידן ב"ב דף קמ"ט קאמר מנין למתנת שכיב מרע שהוא מן התורה מכל מקום אינו רק לאסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' שם. ואם כן אמאי אוכל בתרומה ודוחק לומר דבתרומה דרבנן קאמר דסתמא לא משמע הכי. ועיין ביבמות דף ס"ט גבי העיד ר"י בן גודגדא וע"כ דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ולכן היה אוכל בתרומה דאורייתא לולא חששא דשמא יבריא וזה ברור. ומדברי הירושלמי האלו נ"ל לפשוט גם כן מה שראיתי בקצה"ח סי' ר"כ שנסתפק אי מתנת שכיב מרע חיילא למפרע כשמת אח"כ משעת נתינה או רק משעת מיתה והביא שהוא מחלוקת הקדמונים ע"ש. ומדברי ירושלמי הללו מבואר להדיא דחל למפרע. מדקאמר שם היכי עבידא היה רבו הראשון ושני כהן והשלישי ישראל ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה ע"ד דר"י אינו יכול לאכול. והרי לר"י ג"כ אמאי לא יאכל נהי דיכול לחזור בו והוי של השלישי דהוא ישראל הרי על כל פנים לא הוי של השלישי רק אחר מיתתו וכ"ז שהוא חי אכתי דידי' הוא של רבו הראשון כהן ואמאי לא יאכל בתרומה וע"כ דהוי קנין למפרע. ומיהו זה יש לדחות דמש"ה לר"י אינו יכול לאכול שמא ימות הרב באמצע אכילת התרומה דהעבד ואז הוי זר והדבר תליא במחלוקת אביי ורבא בגיטין דף כ"ח וע' תוס' מס' קידושין דף נ"ה בשם הר"מ מיוני והדברים עתיקין. מיהו מוכח הכי מהא דקאמר הכל מודים דאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא והרי אפי' אם ימות אינו יכול לאכול כיון דאינו קנין למפרע וע"כ דהוי שפיר קנין למפרע ולכן היה אוכל שפיר משום רבו שני כהן רק משום חששא דשמא יבריא וזה ברור ועיין:

עוד שם הבאתי דברי הרמב"ם פ"ז מהלכות תרומות הלכה י"ז דעבד של שני שותפים שהי' אחד מהן כהן הרי זה אינו אוכל בתרומה כו' והכ"מ הראה מקורו מת"כ פרשת אמור ומהירושלמי סוף תרומות והפני יהושע במסכת גיטין דף מ"ג כתב דהכי מוכח ממשנה ערוכה ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול דף ס"ז ע"ש. והנה מדברי רבינו הר"מ מבואר דדוקא אם כהן וישראל יש שותפות בהעבד אסור העבד לאכול בתרומה מפני חלקו של ישראל אבל אם שני כהנים הם שותפים בהעבד אז העבד אוכל שפיר תרומה דהא בתורת שניהם להם יכול לאכול דלית ביה שום חלק זרות והכי מוכח גם כן ביבמות בברייתא דהניח בנים דאלו ואלו אוכלים בתרומה והיינו דעבדי נכסי צאן ברזל אוכלין משום חלק הבנים ואף על גב דהבנים הם שותפים בהעבדים מכל מקום אכלי בתרומה כיון דאין לזר חלק בהם וקצת היה אפשר לחלק אבל לא נהירא ועכ"פ פשטות דברי הר"מ מוכח הכי. ואמנם קשיא לי בגווה דדברי הרמב"ם סותרין דברי עצמו למ"ש הוא עצמו בפ"ה מה' עבדים ה' ט"ז דעבד שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי אברים והיינו כדמוקי הש"ס בב"ק דף צ' כר"א שסובר דבעינן כספו המיוחד לו ה"נ בעינן כספו המיוחד לו. וא"כ ה"נ בעבד של שני שותפין כהנים אמאי יאכל העבד בתרומה כיון דבעינן כספו המיוחד לו וכאן אינו מיוחד לשום א' מהם. ולכאורה היה אפשר לומר דהאי דעבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי אברים מיירי דוקא בשיש לזה גוף ולזה פירות דומיא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג בבבא קמא שם והיינו כמו מוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום דבכה"ג לא מיקרי כספו המיוחד לו מה שאין כן כשיש לכל אחד ואחד גוף ופירות. וכן חילקו להדיא התוספות במסכת גיטין דף מ"ב ע"א בד"ה בעבד של שני שותפין ע' בדבריהם. אך דמלבד דסתימת דברי הרמב"ם לא משמע הכי (וע' בלח"מ שם) אך גם דבריו מפורשים במק"א דלא סבר הכי. דהרי בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ט"ו פסק גם כן כר"א דבעינן כספו המיוחד לו למנין דין יום או יומים ושם נקט לתרתי גווני בתרי בבא דמוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום דאינו בדין יום או יומים. וכן עבד של שני שותפין אינו בדין יום או יומים משום דבעינן כספו המיוחד לו ע"ש הרי להדיא דגם בשותפים לגמרי בגוף ופירות לא מקרי עבדו המיוחד לו ואם כן הדק"ל מדוע בכהנים שותפים בעבד ולא שייך ביה צד זרות יאכל בתרומה הא לא הוי כספו המיוחד לו לשום אחד מהם. והת"כ והירושלמי אפשר לומר דאזלי כרבנן דלא בעי כלל כספו המיוחד לו. אבל דברי הרמב"ם סתרי אהדדי. שוב פקחתי עיני וראיתי בהפני יהושע בקידושין ר"פ האומר כתב במקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה תוך שלשים יום דאפי' אם הם שניהם כהנים לא תאכל בתרומה ממ"נ משום דלא הוי קנין כספו של כ"א מהן דל"ה כספו המיוחד לו ע"ש בד"ה מעכשיו. והנה בגוף דבריו אני תמה דאישתמיטתי' ש"ס מפורש בגיטין דף מ"ב בולד כהנת שנתערב בולד שפחה דאוכלין בתרומה ומיקרי שפיר קנין כספו משום דאם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דהוא עבד קנין כספו קרינן ביה ע"ש בסוגיא. והכא נמי כן הוא דתאכל ממה נפשך ומיקרי שפיר קנין כספו כיון דרק מספיקא אינה מיוחדת לשום חד. וא"כ אמרינן שפיר אם יבא אליהו ויאמר דהיא מקודשת לאחד מהם קרינן ביה קנין כספו והוא פשוט. ואמנם על כל פנים מבואר מדבריו גם כן דבשותפין כהנים דשייך ממ"נ מכל מקום לא יאכל העבד בתרומה משום דל"ה כספו המיוחד לו ולא הרגיש בדברי הרמב"ם דהם סותרין זא"ז וצריך עיון גדול לע"ע:

רפד

מצוה רפ"ד ע' בפנים הנחתי בצ"ע דברי הרמב"ם בהל' מגילה דפוסק כר"נ קרייתא זו הלולא ושם נמשכתי אחרי דברי הטורי אבן בסוגיא דמגילה שם שתפס במושלם דשינוי' דכיון שגלו חזרו להכשירן תלוי בזה משום דקדושה הראשונה דמקדש לא קדשה רק לשעתה. ואמנם ראיתי דאינו ענין זל"ז. וכוונת הגמ' הוא באופן אחר. דהא לכאורה טעמא בעי למה אין אומרים הלל על נס שבחו"ל. ועי' במהרש"א בח"א מס' ערכין. ואמנם הטעם נ"ל לפי מה דאיתא בתענית דף ט"ו גבי שלחו לי' בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכים למטר וכו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה וכן פסק באו"ח סי' קי"ג דאפי' מדינה שלימה כגון ספרד ואשכנז אין שואלין בברכת השנים רק בשומע תפלה משום דבני חו"ל דינם כיחידים [וע' יערות דבש ח"ב דרוש י'] ובזה הבנתי הטעם הא דאמרי' בתענית ד"ט דאין תענית ציבור בבבל ונדחקו כל הקדמונים בזה. ועיין בר"ן שם מה שהביא בשם הרמב"ן משום דבבבל ליכא סמוכין ודבריו צריך עיון ואין כאן מקומו. אבל הטעם פשוט לפי עניות דעתי משום דכל חו"ל הוי דינם כיחידים לכן אין בהם תענית ציבור. ועיין בר"נ ספ"ק דר"ה. והנה הר"י בפ' היה קורא מביא דעת הר"ת ובה"ג שפירשו לברייתא דיחיד לא יתחיל דהיינו דאין לומר הלל רק על נס שהיה לכל ישראל ואפי' הי' בכנופיא דרבים אין לומר הלל ע"ש ואם כן לזה אין אומרים גם כן הלל אנס שבחוץ לארץ כיון דכיחידים דמי. ובזה ניחא מה שלכאורה קשה בהא דמשני על קושי' דא"ה הלל נמי נימא ותי' משום דאין אומרים הלל אנס שבחו"ל ולכאורה הרי נס דפורים הי' כולל גם לבני א"י דהא אחשורוש מלך בכיפה ובפרט לדעת הרמב"ן שהביא הר"נ ריש מגילה דבימי הנם כבר הי' רוב ישראל בארץ ישראל אם כן למה גרע מנס דחנוכה דאמרי' הלל אניסא כדאיתא בערכין דף י'. ולפמ"ש א"ש דהש"ס משני דכיון דקדושת הארץ על כל פנים בטלה לכל ענין כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות בית הבחירה ופרק י"א מהלכות תרומות אם כן שוב גם כל ארץ ישראל חשיב כחוץ לארץ וכיחידים דמי ובהר הבית לא דרין ישראל כלל ולזה פריך אר"נ דאמר קרייתא זו הלולא דהא אין אומרים הלל אנס בחוץ לארץ (ואף דר"נ אמר בתענית שם דהלכתא בברכת השנים היינו משום דסובר כר"י דאפי' יחיד שואל בברכת השנים ע"ש). ומשני כיון שגלו חזרו להכשירן היינו דר"נ סובר דאמרינן להיפוך דבזמן שאין ישראל שרוין על אדמתם וקדושת הארץ ודאי דבטלה וכיון דהוי כולל לכל ישראל הוו שפיר כרבים כיון דליכא ארץ ישראל כלל הוי כמו קודם שנכנסו לארץ ולכן אומרים הלל. ולפ"ז לא תלוי כלל שוב במה דקדושת הבית בטל ולא קידשה רק לשעתה רק אי קדושת הארץ בטל וכיון דבשעת הנס הי' קדושת הארץ בטל הוי שפיר כרבים ואתי שפיר וזה נראה לי ברור:

שם רפ"ב הבאתי דברי הט"ז יו"ד סי' א' דמצות הפרשת תרומה הוי חיוב עליו אפי' אם אינו רוצה לאכול מהתבואה משום דמצות הפרשה הוי מצוה בפ"ע אפי' אינו רוצה לאכולי ועכשיו ראיתי שהדבר מפורש להיפך ברש"י גיטין (מ"ז ע"ב) ד"ה מדאורייתא שכתב להדיא דמצות הפרשת מעשר לאו מצוה דרמיא עליה הוא רק משום דטביל ואסור ליה באכילה הרי דלא כדברי הט"ז שכ' דעיקר הברכה על מצות הפרשה ולא על איסור אכילת טבל ותרומה ומעשר כחדא נינהו וצריך עיון גדול:

רפז

למצוה רפ"ז שם הבאתי דברי הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח וביו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סי' א' שכתב דהיכי דהתורה כתבה בפירוש להתיר לא גזרו חכמים משום סייג אלא היכי דלא כתיב ההיתר בפירוש בתורה אסרו חכמים משום גדר וסייג ולא היכי דהתורה התירה בפירוש ע"ש והובא ג"כ כ"פ בח"ז והדברים עתיקים. וכעת ראיתי שדבריו צ"ע מהגמ' זבחים דף ל"ג ע"א דקאמר בגמרא לענין סמיכת אשם מצורע מאי קסבר אי קסבר סמיכת אשם דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך להדי' דרחמנא אמר ופירש"י דרחמנא אמר לו שיכנוס ויסמוך. אמר רב אדא בר מתנא גזירה שמא ירבה בפסיעות. הרי מבואר להדיא דאף דהתורה התירה בפירוש לסמוך בפנים גזרו חכמים משום גזרה ומכאן סתירה לדברי הט"ז וצריך עיון גדול כעת:

רצז

במצוה רצ"ז כתבתי דאין סברא כלל להכניס עצמו בספק סכנה עבור חבירו שהוא בודאי סכנה אח"ז הראה לי תלמידי מפורש בשו"ת רדב"ז ח"ש סי' תרכ"ה כ' כן בפי'. וכתב מי שעושה כן הרי זה חסיד שוטה דאינו מחוייב כלל ע"ש והנאני שכוונתי לדעתו. אך מכל מקום צריך עיון על הרדב"ז דלא הביא הירושלמי אשר הובא בכמה מקומות דמפורש לפי עדותו דמחויב להכניס א"ע בספק סכנה בשביל חבירו שהוא סכנה ודאית וצריכים אנו לקבל באימה דברי הירושלמי וצ"ע:

שג

מצוה ש"ג מ"ש לענין תבואה שלא הביאה שליש דדעת רש"י ז"ל במלחמות דלא נאסרה משום חדש דהא רש"י כ' דאין העומר מתירה הוא טעות דמבואר איפכא כיון דאין העומר מתירה מבואר דאסורה דאף העומר אינו מתירה וצ"ע. עוד כתבתי בסוף המצוה דאני מסופק אם לחם וקלוי וכרמל מצטרפים לכזית כיון דהם ג' שמות נתיישבתי דמסברא מצטרף דאף טריפה ונבילה מצטרף כפי שמבואר מכש"כ כאן אף שהם ג' לאוין מ"מ הג' לאוין אסורים משום חדש וכולל אותם שם אחד נראה דמצטרף ויבואר לקמן בעזה"י:

שם ראיתי לבעלי התוס' על התורה פ' ראה שכ' דבחדש איכא עשה ול"ת דהיינו גם לאו הבא מכלל עשה מקרא דששת ימים תאכלו מצות מן החדש ולא שבעה ומתרץ בזה אמאי לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש ע"ש. ובאמת שלפמ"ש הרשב"א בכתובות דלאו הבא מכלל עשה יכול עשה לדחותו דלא עדיף מלאו אחר א"כ ל"ה כאן רק תרי לאוי וכבר חלקו כל האחרונים על הפני יהושע בביצה דף ח' שכתב דחד עשה לא דחי תרי לאווי והביאו ראיה מש"ס נזיר דף נ"ח ע' עליהם. ואמנם על כל פנים כיון שיש בחדש איסור עשה ולא כתיב ביה אכילה רק לענין רשות שוב יש לאסור גם בכ"ש וגם שלכד"א לשיטת מהר"י בן לב ומהרש"ל בשביעות ועיין פרי מגדים בפתיחה לשחיטה ויש לפלפל הרבה בדברי הפני יהושע בפסק חדש ובאתי רק לעורר:

שלד

מצוה של"ד ראיתי דבר חדש בתוס' כתובות דף צ"ג ע"א עד שלא שכ' דגם בקרקע שייך מי שפרע היינו היכי שקנה בכסף לחוד ובמקום שכותבים שטר דלא סמכה דעתי' מ"מ קנה לענין מי שפרע. וצ"ע שלא נזכר זה בשום פוסק ובשום ספרי האחרונים המפורסמים מפרשי הש"ע. וקצת ראיה מקידושין דף כ"ו גבי רב זביד דזבין ארעא והתנה דאי בעי יקנה בכסף דלא מצי להדרי בה ואי לא בעי יקנה בשטר דאי בעי איהו למיהדר מצי הדר. ולכאורה נהי דהוצרך להתנות שיקנה בכסף לחוד משום דלמא יקבלו מי שפרע אבל למה הוצרך להתנות שאיהו מצי למיהדר אי נימא דבלאו הכי לא קנה כלל. וע"כ דבאמת קנה לענין מי שפרע ולכן התנה שלא יצטרך לקבל כלל מי שפרע ודו"ק. ועיין בב"י חו"מ סי' ר"ד דמביא הרבה ראשונים לענין מ"ש בקרקע ולא הביא דברי התוס' הללו:

שמז

במצוה שמ"ז כתבתי דמשכחת שיהיה איש א' חצי ישראל וחצי עכו"ם כגון ששני שותפים היה להם עבד עכו"ם שיש להם בו קטן הגוף דאינו יכול להחזיר כ"ז שהוא משועבד לרבו שיש לו בו קנין הגוף ושיחרר א' חציו ונתנייר והו"ל חצי עבד עכו"ם וחצי ישראל ואח"כ שיחררו רבו השני והו"ל חצי ישראל וחצי עכו"ם וצריך לחקור איך יעשה בשבת דהא עכו"ם ששבת חייב מיתה והחצי ישראל מחויב לשבות וא"כ אם לא יעשה שום מלאכה יתחייב מיתה מצד עכו"ם ואם יעשה מלאכה יתחייב מצד הישראלית וצ"ע איך יעשה. וגם אני מסתפק אם צריך לעשות קרבן פסח דהא מצד ישראל חייב לעשות קרבן פסח ומצד עכו"ם לא יוכל לאכול הפסח דכתיב כל ב"נ לא יאכל בו. וא"ל דיאכל הפסח ואי משום דיעבור על לא תעשה של כל ב"נ לא יאכל בו נימא דעשה דפסח דוחה את לא תעשה דכל ב"נ לא יאכל בו. אך אפשר לומר דהעשה דישראל לא דחי הל"ת דצד עכו"ם. ועי' בטורי אבן במס' חגיגה דמסופק בזה דאפשר דכיון שהוא בגוף אחד דוחה. אך בכאן אפשר לומר דאפ"ה לא דחי דהא עשה לא דחי לא תעשה שיש בו כרת וכ"ש לא תעשה שיש בו מיתה ואצל ב"נ אזהרתן זו הוא מיתתן. והנה אם עובר על לאו חייב מיתה ולא דחי העשה הל"ת שיש בו מיתה. ואפ"ל דאם המיתה הוא רק בשביל חלק העכו"ם דחי העשה הל"ת [דאם לא כן לא משכחת אצל עכו"ם שיהי' עשה דותה לא תעשה] וצ"ע וגם י"ל לפי דעת הר"כ דאיסור נבילה חמור מאיסור שבת מחמת איסור נבילה חייב על כל כזית וכזית ואיסורים הרבה חמור מאיסור א' חמור. וא"כ הרי שיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ וא"כ חלק העכו"ם עובר על לאו דכב"נ לא יאכל בו על כל משהו ומשהו והעשה לא קיים אלא בכזית מהפסח ואו חלק העכו"ם עושה כמה איסורים ולא דחי. יהוא דבר חדש ואכ"מ להאריך. וגם יש להסחפק אם ישראל מקדש אשה חצי' גויה וחציה ישראלית אם הקידושין חלין ואפי' למ"ד בגיטין ד' מ"ג דהמקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין מקודשת וזה שפחה חרופה דלא שייר בקנינו מ"מ שם אפשר דגזה"כ הוא דאינו במיתה רק באשם אבל הכא הא לא שייר בקנינו אפשר דהוה מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתה וצ"ע. וגם זה פשוט דאם עשה עבירה שישראל חייב עליה מיתה דהורגין אותו אע"ג דחלק העכו"ם אינו חייב מיתה כיון דחלק הישראל חייב מיתה הורגין גם חלק העכו"ם. אבל להיפוך אם עשה עבירה שחלק העכו"ם חייב מיתה ולא הישראל אזי בודאי אין הורגין אותו דאין הורגין חלק הישראל בשביל חלק העכו"ם ודו"ק:

עוד שם הבאתי בדיני עבד כנעני דגט שיחרור צריך כמה פרטים כמו בגט אשה. ומהני ג"כ בע"כ דעבד משום דילפינן לה לה מאשה. והנה נסתפקתי בהא אם זרק בעבד את הגט לחצירו ובגוונא שהי' לו חצר כגון שניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו. או בהפקיר עבדו דקנה את עצמו ורק לענין איסור צריך גט שיחרור ונתן לו רבו הג"ש לחצירו בע"כ כגון שעומד וצווח שאינו רוצה בהג"ש דבכה"ג מבואר בסי' רס"ז דלא מהני הג"ש בזיכה לו ע"י אחר ודלא כשיטת הרשב"א שהבאתי בפנים דבעבד אפי' עומד וצווח לא מהני משום דהוי זכות גמור ע"ש. וא"כ יש לספק בכה"ג בזרק לו גיטו לחצירו והעבד עומד בצידו אי מהני אפי' בע"כ. ומקום הספק הוא דבגט אשה מבואר באה"ע בסי' קל"ט דמהני בזרק לה לחצירה ועומדת בצידה אף דגט הוי חוב מ"מ מהני משום דחצר דאשה משום יד איתרבאי ולכן מהני כשעומדת בצידו מטעם יד ולפ"ז בעבד דהא גברא דחצר דידי' רק משום שליחות איתרבאי כמבואר בב"מ ד' י"א ושליחות ל"ש בע"כ וא"כ ממילא דבכה"ג לא מהני כלל הגט שיחרור בע"כ דעבד היכי דעומד וצווח. וא"כ יהיה נצמח לנו חילוק חדש מזה בין עבד לשפחה. דבשפחה כה"ג מהני דחצר דידה משום יד אתרבאי ומהני בעומדת בצידה משום ידה כמו בגט אשה ובעבד לא מהני כה"ג. ועוד יהי' נצמח לנו חילוק בין עבד קטן לשפחה קטנה. ועי' בחו"מ סי' רמ"ג סעיף כ"ג. ואמנם יש מקום לומר דאפי' בעבד מהני כה"ג כיון דעיקר ילפותא דעבד הוא רק מלה לה מאשה וא"כ ניהו דעבד הוא גברא כיון דעיקר זכי' חצרו דידי' הוי רק בכל מילי דילפינן מאשה וכיון דחצר דאיתתא משום יד הוי ה"ה חצר דעבד מהני משום יד כמו גבי אשה. וא"כ מהני ממילא גם בכה"ג היכי דהעבד עומד בצד חצירו וזרק לו האדון גט שיחרור והעבד עומד וצווח מ"מ מהני מטעם יד כמו גבי גט אשה דמהני בכה"ג אף דהוי חוב לה. והי' נראה לי ראיה ברורה דבאמת מהני בכה"ג קנין החצר אפי' בעבד מדברי רש"י גיטין דף י"ג ע"ב ד"ה אי בעי מרי' זרק לי' גיטא פירש"י שיזרוק לו גט שיחרור בר"ה לתוך ד' אמותיו. (ומה שפירש"י בר"ה אף דבחו"מ סי' רמ"ג מבואר דבר"ה לא מהני ד' אמות. אפשר דרש"י ז"ל סובר כהסוברים דגם בר"ה מהני ד"א ועי' באהע"ז סי' קל"ט סעיף י"ג ובב"ש שם). והרי שם אזיל הש"ס אליבא דר"מ דסובר דגם ג"ש הוי חוב וא"כ איך מהני קנין ד' אמות כלל בעבד לענין הג"ש בכה"ג דהוי חוב דהא קנין ד' אמות הוא משום חצר כמבואר בחו"מ סי' רמ"ג שם דמשו"ה לא מהני בקטן קנין ד' אמות רק בקטנה משום דד"א הוא משום חצר ודגברא הוי בתורת חצר לכן בקטן דלא מהני שליחות לא מהני חצר ובקטנה דהוא משום יד מהני גם כן ד' אמות דקטנה אית לה יד ע"ש. וכיון שכן למה יועיל בג"ש ד"א אליבא דר"מ דסובר דגט שיחרור הוי חוב להעבד וע"כ דבאמת גם חצר דעבד משום יד איתרבאי כיון דמשום לה לה מאשה קאתינן לכל מילי דעבד וכיון דחצר דאשה משום יד הוי הוא הדין דעבד גם כן משום יד ואם כן בכהאי גוונא שזרק הג"ש לחצירו ועומד בצידו מהני מתורת יד אפי' בעומד וצווח כמו גבי גט אשה. ונשמע נמי דאין חילוק בין קטן לקטנה בעבד ושפחה דבשניהם הוי מתורת יד ומהני חצר וד"א. וממילא בהפקיר עבדו ושפחתו בין גדולים בין קטנים קונה להם חצירם מציאה מתורת יד כנלע"ד כעת:

שנה

למצוה שנ"ה אחר זמן זמנים טובא בא לידי ס' קהלת יעקב מהגאון מהרי"ט אלגזי באות ה' סי' קט"ו תמה שהוא ירושלמי מפורש בקידושין ריש פרק האומר דשדה מקנה חוזרת לבעלים הראשונים מן הגזבר ביובל בלא פדיון עי' שם:

שנז

במצוה שנ"ז בסוף פיסקא המתחלת וגם אני מסופק שם נזכרתי דהנה בכל הקדשות הן קדשי מזבח והן קדשי ב"ה דמהני שאלה נלע"ד דהנה בתשמישי קדושה כמבואר באו"ח סי' קנ"ד דנאסרין וכיון דקי"ל אזמני' ולא צר בי' או צר בי' ולא אזמני' דאינן נאסרין. נראה דאם אזמין וצר בי' גם כן דהוי תשמישי קדושה דנאסרין יכול לשאול על ההזמנה וכיון דההזמנה בטעות אם כן הוי צר בי' ולא אזמין דשוב מותרין. ונראה לפי עניות דעתי דלא חמיר משאר קדשים דבודאי מהני שאלה ותמה אני שאין מבואר מזה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ולא דיברו מזה כלום. אך י"ל מחמת פשיטותו דלא חמיר משאר הקדשות:

שס

למצוה ש"ס עי' בס' קהלת יעקב למהרי"ט אלגזי דכתב דאם נתן עדרו במתנה ע"מ להחזיר וחבירו קיים התנאי והחזיר לו ג"כ פטור מן המעשר דהוי לי' כאלו מכר וחזר וקנה ממנו והו"ל בכלל לקוח. וכן אם הפקיר וחזר וזכה ג"כ פטור דהו"ל ג"כ בכלל לקוח ע"ש בדבריו:

שסב

מצוה שס"ב ראיתי בטור על התורה בפ' וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וגו' דכ' כל אלו מטמאין אחרים אבל בעל קרי אינו מטמא אחרים אין טעון שלוח והוא תמוה דבמס' פסחים ד' ס"ז וס"ח איתא דבעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות. ועי' בר"מ במנ"ל פ"ג מה' ביאת מקדש ובפ"ז מה' בית הבחירה וצריך עיון גדול. ולא עוד גם סוף דבריו אין להם שחר דכתב בעל קרי אינו מטמא אחרים אין טעון שלוח דהא ממחנה שכינה אפי' בע"ק טעון שלוח אפי' לא נטמא אלא בשרץ דאינו מטמא אחרי' ואיני מבין דבריו כלל וצריך עיון גדול :

שסה

מצוה שס"ה בדיני סוטה בד"ה נתיישבתי וכו' כתבתי דצריך לגלגל ואם לא אין מגלגלין ע"ש אף דמבואר בחוה"מ סי' צ"ד דהב"ד בעצמו מגלגלין אף דלא תבעו התובע דילפינן מסוטה ע"ש. אך דבאמת ד"ז צ"ע ואכ"מ אבל על כל פנים אם התובע בפי' אינו רוצה לגלגל בודאי אין מגלגלין כמבו' כאן וז"פ א"כ משכחת לה בכה"ג:

שסח

במצוה שס"ח הבאתי דהמנ"ל נסתפק אי הבן יכול לשאול על נזירו' שהזירו אביו. וכעת ראיתי בהירושלמי פסחים פ' מקום שנהגו בני מישא קיבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול כו' ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו כ"ש יהי' מותרות עכ"ל ועי' מפרש שם דפי' דס"ל מזה דכ"ש הוא דאדם יכול לשאול על נדר שהדירו אותו אחר ונפשט ב' ספיקות של המנ"ל דהבן יכול לשאול על נדר שהדירו אביו וצ"ע:

עוד שם הבאתי בפנים הא דהאב מדיר בנו בנזיר וכו' ואני מסופק אם יכול להזירו כשעודו במעי אמו. אי דמיא לקדושת הגוף שחל על העוברין וכן לענין קידושין לדעת הרמב"ם דמהני כשהוכר עוברה ועי' בפנ"י פ' האומר וכעת לא מצאתי גילוי לזה:

למצוה הנ"ל לדיני נזיר ראיתי בס' לקט הקמח למהר"מ חאגיז בה' נזירות למהריק"ש סי' נ"ח שהביא ששמע מפי הרב המובהק כמהר"מ בן חביב ז"ל משם הרב בן מיג"ש ז"ל דהא דאמרינן נזירות שמשון אין לו התרה היינו דוקא היכי דכבר התחיל לנהוג בעצמו דין נזירות ובא לשאול מב"ד שיבקשו לו התרה אבל אם קיבל נזירות עליו ועדיין לא נהג הנזירות (או) [אז] כשבא לבית דין והב"ד מוצאים לו פתח מתירין לו ע"ש:

שפ

מצוה ש"פ שם הבאתי דאם שחטו את הפסח אמי שהי' בדרך רחוקה לא הורצה משום דהלכה כרב ששת באיסורי ועי' בכ"מ. אחר זמן רב מצאתי בהרמב"ן פ' בהעלותך שפסק כר"נ נגד הכלל המונח הנזכר. וצ"ע למה. ועי' יד מלאכי בכלליו סי' קס"ב בענין האי כללא דהלכה כר"ש באיסורי עיי"ש דכתב דהוא מהגאונים וצ"ע על הרב הרמב"ן שפוסק בזה שהורצה משום דר"נ ותע"ב:

למצוה הנ"ל עי' בר"מ פ"ז הדינים דפ"ר שבא בטומאה נאכל בטומאה דכל עיקר לא בא אלא לאכילה והוא מן הש"ס דפסחים ואם אכלו זבים כו' אע"פ שאינם רשאים דלא נדחה אלא טומאת מת בלבד מ"מ פטורי' מכרת כי מפי השמועה למדו וכו' דהנאכל לטמאים אין חייבים ואפי' אכלו הטמאים מהאמורין פטורים כיון דהבשר נאכל לטמאים. ואם עשו בטהרה ולאחר זריקה נטמאו הציבור לא יאכלו בטומאה כי רק הנעשה בטומאה התיר הכתוב. עי' בר"מ ובש"ס. ואני מסופק לשיטת הר"מ דטבו"י דט"מ נדחה מפ"ר והו"ל כאילו טמא ממש עי' בפ"ו. והנה ציבור כה"ג עושין כי היכי דאיש נדחה הציבור עושין. ובאמת בשעת אכילה הם טהורים כי היה הע"ש ע"כ אני מסופק בציבור דעבדי פסח כה"ג ואחר זריקה נטמאו ממש אם אוכלים בלילה דהו"ל פסח הבא בטומאה כיון דיחיד נדחה רק בציבור עושין חזינן דהו"ל פסח הבא בטומאה א"כ רשאים הטמאים שנטמאו אח"כ לאכול וגם זבים וכו' פטורים וגם האימורין ככל פסח הבא בטומאה. או דלמא כיון דהפסחים האלו באמת הי' הציבור ראוין לאכול בטהרה כי בלילה הם טהורים רק היחיד נדחה לדעת הר"מ אבל לכל הענינים אפשר דהוי ליה כפסח הבא בטהרה ולא יאכלו טמאים וחייבים עלי' כמו פסח בטהרה וצ"ע. וגם לענין שבירת עצם דבפסח הבא בטומאה א"ח משום שבירת עצם אם בפסח כזה יש בו שב"ע או ג"כ אין בו משום שב"ע וצ"ע:

שצה

מצוה שצ"ה הבאתי בשם הר"ש דלשו"פ כיון דהתורה זכתה לו בשדה הו"ל תבואת זרעך ע"ש. וצ"ע לפ"ז מהגמ' דב"ק דמיבעיא שם גבי כהנים בגזל הגר אי מקבלי מתנות הוי ופטורים ממעשר בהמה דלקוח פטור או וכו' ולסברת הר"ש כיון דהתורה זכתה להם לא הוי לקוח א"כ ה"נ כיון דהתורה זכתה להם בגזל הגר ל"ה כלקוח. אך יש לחלק דהר"ש כתב דהתורה זכתה להם בהשדה אם כן נוכל לומר דוקא מתנות שבשדה ומ"מ צ"ע כעת ובאתי רק לעורר:

ת

מצוה ת' שם כתבתי בפשיטות דאין העבד מוריש לבנו. ואחר זמן זמנים טובא בא לידי ס' קהלת יעקב למהר"י אלגאזי וראיתי שפלפל בזה אם עבד מוריש עי"ש פלפול ארוך ולא יכולתי לעי' שם היטב עי"ש באות נ'. ואגב אזכיר מילתא דתמוה שראיתי בס' קהלת יעקב הנ"ל שחקר שם אם יכול האדון למכור עבד עברי לאיש אחר ורוצה להוכיח מהגמ' שיכול למוכרו מדיליף בקידושין דף י"ז דע"ע אינו עובד את היורש מדכתיב ועבדך שש שנים ולא ליורש דלמא בא למעט ולא ללוקח מוכח דיכול למכרו ע"ש באות עבד. ודבריו תמוהים דהא מבואר בר"ם בפ"ד ה"י וז"ל וכן עבד עברי אינו יכול למוכרו ולא ליתן לאחר והוא מהמכילתא. ועי' בה"ה שם ועי' בכ"מ פ"ב הלכה י"ב שהביא בשם הרלב"ג שמזה שאין ע"ע עובד את הבת ולא את האח מוכח דאין יכול למכור ע"ע לאיש אחר וצ"ע:

תא

מצוה ת"א שם הבאתי דברי התוס' במס' סוכה דף מ"ב דהא דתמיד טעון ביקור ד' ימים הוא דאורייתא ואפי' דיעבד פסול ואפי' נמצא תם. ולכאורה דבריהם סותרין למ"ש במסכת ערכין דף י"ח ע"ב ד"ה שנתו שהקשו דהאיך ס"ד דמונין לשנות עולם אם כן איך משכחת תמידין בר"ה דהא בנולד קודם ר"ה הוי עברה שנתה ואי בנולד בר"ה הוי מחוסר זמן דהא לא עברו עליו ח' ימים ע"ש ולדבריהם בסוכה לא היו צריכים לומר דבנולד בר"ה פסול משום מחוסר זמן דהא בלאו הכי פסול דלא הו"ל ביקור ד' ימים דמעכב אפי' בדיעבד. וצ"ל דבאמת התוס' חדא מינייהו נקטי. או דהך דמחוסר זמן עדיף להו יותר להקשות ממנו וה"ה דמהך דבקור ד' ימים ג"כ קשה. ומתוך זה אני תמה על דברי המשנה למלך פ"ג מה' איסורי המזבח שכ' לדחות דעת האומרים דגם בקדשים מהני כלו לו חדשיו ולא בעינן ח' ימים מכח קושית התוס' הנ"ל במס' ערכין דאמאי לא תירצו בפשיטות דמשכחת בנולד בר"ה וידוע שכלו לו חדשיו דלא הוי מחוסר זמן ע"ש דבריו. וצ"ע דהא אכתי נפסל מכח דלא הו"ל ביקור ד' ימים וכנ"ל וצ"ע לע"ע:

תח

מצוה ת"ח לשמוע קול שופר וכו' בחינוך מבואר שיעור שופר כדי וכו' והיינו טפח כמבואר בש"ס ופוסקים ונ"ל פשוט דשיעור זה הוא מה"ת כמבואר במס' נדה דף כ"ו חמשה שיעורין טפח וכו' וכן מבואר בתוס' בסוכה דף ז' ע"ב דהוא מה"ת. וראיתי בפרמ"ג סוף סי' תקפ"ו במשבצות ס"ק י"ט שכ' בפשיטות דאין שיעור לשופר מה"ת דבכל שהוא סגי וארבעה גודלין הוא רק מדרבנן וצ"ע מנ"ל. ומבואר להיפוך בתוס' ולא ראיתי בפוסקים שסותרים בזה דברי התוס' וצ"ע:

תט

במצוה ת"ט בפיסקא המתחלת והנה. שם הבאתי מ"ש הרמב"ן על התורה בפ' שופטים בשם הגאון אע"ג דדיני נפשות בכ"ג מ"מ קבלת העדות סגי בג' כמו קבלת שאר עדות והרמב"ן כתב עליו שטעה בדינו כיון שהדין צ"ל בכ"ג גם קבלת העדות צ"ל בכ"ג כמו הגמר דין. ולענ"ד נראה פשוט להביא ראיה מהגמ' סנהדרין ד' מ"א לדברי הגאון ז"ל דאיתא התם אמר רב חנן עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. ופריך בגמ' והרי התרו בה ותי' בדלא אתרו וכו' ואי נימא דקבלת העדות צריך כ"ג כמו הדין א"כ הוי צריכין להעיד על נערה המאורסה לפני ב"ד של כ"ג וא"כ איך יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. אמאי העידו לפני ב"ד של כ"ג דלאוסרה על בעלה די בב"ד של שלשה אלא ודאי דבאו להמית אותה. אבל לפי דעת הגאון ניחא דגם לד"נ סגי הקבלת עדות לפני ב"ד של שלשה. וא"כ מיירי דהקבלת עדות הי' לפני ג':

תי

מצוה ת"י גלות להורג בשוגג וכו'. בא לידי שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשע"ב נשאל שם אם מלך ההורג בשוגג אם גולה כו' וכת' שם דבמלכי ישראל לא דנין אותו וכו' ובאמת השאלה הוא על קודם גזירה כי בימי ינאי המלך גזרו זה והיה בבית שני. ולעיקר השאלה כתב שם דנראה לו דאינו גולה כמו דקי"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו דכתיב וחי כו' עביד ליה כי היכי דנחי' וכו'. ה"נ אם יהי' גולה צריכין לגלות עמו כל עבדיו ומשרתיו וכו' וזה צ"ע לפי דעתו. דבגמ' מכות דף יו"ד אינו מבואר רק רב או תלמיד וכן בר"מ פ"ז מה' רוצח ושמירת נפש דהתורה היא עיקר חיותו. (עי' היטב בל' הרמב"ם). אבל אדם שהוא מורגל בעבדים ומשמשים הרבה צ"ע וכי מי שהוא עשיר גדול ויש לו עבדי' הרבה ומשמשים ושאר דברים צריכין לגלות עמו כל עבדיו וגם לפי דעתי זה אינו לעיכוב אלא למצוה דוחי וכו' אבל היכי שאי אפשר לגלות עמו הישיבה שלא יגלה הרב או התלמיד בעצמו זה אין סברא לענ"ד. ולפי דעתי נראה דודאי גולה כיון דפוסק הר"ם שם פ"ז הי"ד מה' רוצח דרוצח אע"פ שנתכפר אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם אלא הרי הוא יורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובא תקלה גדולה כזו על ידו ע"כ ועי' בכ"מ שפסק כר"י וכו' א"כ מה במקום שנתכפר והי' בגלות אינו חוזר להשררה מכ"ש קודם שגלה ולא הי' לו כפרה עוד כ"ש שמורידין אותו מגדולתו מפני התקלה הגדולה א"כ בודאי מלך שהרג נפש בשוגג בודאי תיכף מורידין אותו א"כ לא הוי מלך כלל ומגלין אותו. והרדב"ז מסיים שם והיינו דלא אשכחן מלך שעבר כמו כ"ג שעבר. ולכאורה דבריו אינם מובנים. ולפי מה שכ' נראה דכוונתו כמו שכתבנו דאי אמרינן יגלה א"כ לא יהי' מלך דאינו חוזר וכו' ובאמת לא מצאנו מלך שעבר רק כהן גדול שעבר. ולדידי דבריו צ"ע מאד עיין בהוריות דף יו"ד וי"א מבואר שם נשיא שעבר וכו' והיינו מלך כמו שמבואר שם לענין קרבן עיין שם ואשכחן מלך שעבר ולדעתי מ"ש הוא נכון בעזה"י דרוש וקבל שכר. ועי' ברש"י מכות דף י"ג ד"ה חוזר לשררה שהי' בה כתב שם אם הי' נשיא וכו' ור"י סובר דאינו חוזר לשררתו. אך אין כל כך ראיה דאפשר דמיירי מנשיא שבט או נשיא אב"ד:

עוד שם בדיני רוצח שגולה לעיר מקלט. גרסינן במסכת מכות דף י"א נגמר דינו ונעשה כה"ג בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רב אמי ור"י נפחא חד אמר מתה כהונה וח"א בטלה כהונה וכו'. והנה הר"מ פסק דבטלה כהונה ונ"ל דאם נסתלק הכה"ג ע"י מלך דיכול לסלקו מכה"ג כמ"ש התוס' ביומא ד' י"ב ע"ב ד"ה כה"ג משום איבה וכו' שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים ונגמר דינו של רוצח ואחר כך סילקו המלך לכה"ג מהיותו כה"ג בודאי אינו מחזיר הרוצח בסילוקו. דהא אפי' בנמצא בע"מ קי"ל בכורות דף י"ב דמוזהר על האלמנה וכמה מצות כהונה גדולה עליו. אם כן מכ"ש בנסתלק על ידי מלך ואחיו הכהנים שעדיין מצות כהונה גדולה עליו ואינו מחזיר את הרוצח בסילוקו עד שימות. ולא דמי למאי דאיתא בגמרא בנמצא ב"ג או ב"ח דהחם אגלאי מילתא למפרע דהי' חלל ולא הי' בו שום דיני כהונה ע"כ קי"ל דבטלה כהונה. ואפי' למאן דסובר מתה כהונה בנמצא בן גרושה ובן חלוצה הא כתב הריטב"א שם הטעם דפסול הנמצא בו ומצערו חשוב כמיתה ומכפרת משום דשם אינו אפי' ככהן הדיוט חיוב שהעמידו עליו ע"כ סובר חד מאן דאמר דמתה כהונה אבל כשנסתלק על פי מלך דעדיין כל מצות כהונה עליו בודאי אינו מחזיר את הרוצח בסילוקו וז"פ לדעתי ועיין בספר יד דוד מה שכתב על דברי התוס' ביומא יע"ש. וגם כשנמצא בן גרושה או בן חלוצה הוא חלל והרי הוא כזר ופסול לעבודה אבל כשנסתלק על פי מלך על כל פנים כהן הדיוט הוא לא שייך למימר כסברת הריטב"א דהא על כל פנים כהן הדיוט הוא ודו"ק ע"כ נ"ל דאינו מחזיר את הרוצח בסילוקו דלא שייך למימר מתה כהונה:

תכ

מצוה ת"כ גבי קריאת שמע הבאתי דחציו עבד וחציו בן חורין חייב משום צד חירות וצריך לשמוע מאחר ע"ש. וראיתי בספר סמיכת חכמים להגאון מהרנ"ך בסוגיא דנשים ועבדים וכו' מביא ירושלמי דעבד פטור מקריאת שמע דכתיב ד' אחד יצא זה שיש לו עוד אדון והוא ז"ל תמה על הירושלמי בלאו הכי הא הו"ל הזמן גרמא ע"ש. ובש"ס שלנו בחגיגה דף ד' אמרינן דעבד פטור מראיה דכתיב האדון וכו' פרע לזה שיש לו עוד אדון כלימוד הירושלמי לענין קריאת שמע ומקשה הש"ס קושיא זאת בלאו הכי הא הוי לי' הזמן גרמא ומתרץ בחציו עבד וחב"ח למשנה הראשונה פטרו הכתוב אף צד החירות כיון דיש לו עוד אדון אם כן ה"נ בקריאת שמע הלימוד הוא לח"ע דפטור למשנה ראשונה דמשנה אחרונה הי' תקנת חכמינו זכרונם לברכה והתורה מיעטה לדין תורה פטור. וגם לדידן נ"מ בעבד של קטן דלאו בן כפי' או דעבד אינו ראוי להוליד דאינו בן כפי' ופטור מגזרת הכתוב. אך לדינא סובר הירושלמי בח"ע וחב"ח באותן שאינן בני כפי' פטור מקריאת שמע לגמרי. אך בש"ס דידן לא נמצא ילפותא זו ולפי עניות דעתי הטעם דבשלמא גבי ראיה כתיב אדון שפיר אמרינן יצא זה שיש לו אדון אחר דנקרא גם כן אדון אבל גבי קריאת שמע כתיב השם הוי"ה ב"ה ל"ש זה דיש לו וכו'. וכיון דבש"ס דידן לא נזכר זה וגם הפוסקים לא הביאו לא קי"ל כהירושלמי הנ"ל וחייב משום צד חירות אפי' באותן שאינן בני כפי' כמ"ש בפנים ואין הירושלמי בידי לעיין בו:

תנב

מצוה תנ"ב אבר מן החי וכו' אני מסופק בנפל בן ח' שלא כלו לו חדשיו בודאי והוא חי עדיין אם חייב משום אמ"ה כמו טמאה ששחטו רוב שנים מ"מ חייב משום אמ"ה כיון שחיה עדיין ואינה מטמאה דהרי היא כחי' לכל דברי' או אפשר דנפל כיון דאין לו חזקת חי מעולם גרע והו"ל כמתה ואינו חייב משום אמ"ה רק משום נבילה. והנה טומאת נבילות בודאי אינה כ"ז שהוא חי וראיה מב"ב פ"ב ובר"מ בה' ט"מ דבאדם בן ח' חוצץ בפני הטומאה ואינו מת שיטמא. א"כ ה"ה לענין טומאת נבילות. אך אף דאינה נבילה לטומאה ר"מ לענין אכילה אפשר דעובר משום נבילה ולא משום אמ"ה עיין ביו"ד סי' ל"ג בכו"פ ובת"ש לענין נקיבת הושט ועיין בפרמ"ג או"ח (ואיני זוכר כעת מקומו) שכתב דבשחט רוב שנים מכל מקום חייב בשבת על החבלה דהו"ל חי' וראיה דב"נ חייב משום אבר מן החי אי לאו משום מי איכא מידי וכו' אם כן אם נימא דנפל הוא אבר מן החי הי' חייב בשבת על החבלה ובאמת מבואר בשבת פר"א דמילה דימול דמחתך בשר בעלמא הוא וכו' עיין רש"י נראה דלא הוי כחי רק דאינו מטמא מגזרת הכתוב כ"נ ברור דאין חייבים משום אמ"ה רק משום נבילה וברור:

במצוה הנ"ל כתבתי בפנים לשיטת התוס' דגם בשר מן החי ליכא בשלימה. נראה לי קושיא עצומה דבמס' חולין דף ח' ע"ב פריך ולמ"ד דבחמין לא מ"ט משום דבלעה איסורא דהיתירא נמי הא בלעה אמ"ה ומאי פריך דלמא ס"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וליכא שום איסור כ"ז שהוא מחובר לשיטת התוס' אך לשיטת הר"מ ניחא דאיכא איסור שאינו זבוח או בשר מן החי אבל לשיטת התוס' צריך עיון גדול :

תסד

מצוה תס"ד שם כתבתי דהיכי דיש נ"מ לדינא דריש ר"ש טעמא דקרא ועיין בתוס' גיטין דף מ"ט ע"ב ד"ה ר"ש שכ' להדיא דלא פליגי ר"ש ור"י אלא היכי דיש נ"מ לדינא וכו' ע"ש ודלא כדברי הכ"מ והתיו"ט:

תסז

מצוה תס"ז בלאו דלא תתגודדו. כ' הרמב"ן בפי' התורה בפ' בנים אתם וגו' וז"ל שם ועל דעת רבותינו בשניהם אינו אלא על המת. ויתכן שיהי' המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם הי' הכהן מקורח ומגודד אינו ראוי לעבודה כמו שאמר ולא יחללו שם וכו' והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהן עכ"ל. ואיני מבין דבריו הקדושים שכ' אם הי' הכהן מקורח ומגודד שהוא מחלל עבודה דלא מצינו זה בגמ' וברמב"ם ז"ל דעבודתו מחוללת. דהא שיעור הקרחה על מת לדעת הר"מ היא בכגריס כמו שפסק בה' עכו"ם וחוקותיהם ולדעת הרא"ש חייב על שתי שערות וזה ודאי דלא הוי מום דהא אפי' קרחן בכל ראשו דמבואר במשנה בבכורות דף מ"ג אינו מחלל עבודה כמבואר בגמ' מאי איכא בין מומא לבין אינו שוה בזרעו של אהרן מומא מחיל עבודה שאינו שוה לזרעו של אהרן אינו מחיל עבודה. וכן בשורט על המת דחייב אפי' בכ"ש אין זה מום ולמה יחלל עבודה ולדעתי זה הוי כמו שעובר על שאר איסורי תורה דאינו פסול לעבודה כמו שמבואר בש"ס ופוסקים ומאי איריא דלאוין הללו דגדידה וקריחה שהוא לאו השוה בכל ישראל לשאר לאוי התורה דאינו נפסל לעבודה אם עבר הכהן ובפרט שאינו מחלל עבודה וצריך עיון גדול ליישב דברי הרמב"ן זללה"ה:

תפג

מצוה תפ"ג שלא נעבוד עבודה בבהמת הקדש וכו' מביא שם הרהמ"ח דאין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין וכ"ז מבואר בר"מ שם מש"ס דמ"ק ועיין במנ"ל שם שכ' דאין לוקין ע"ז כי אין איסור רק מדרבנן וכ' שם ולפ"ז האיסור הוא דוקא בבהמה הנרבעת הוא דהוי עבודה אבל בבהמה הרובעת ל"ה עבודה דהרובע אין עושה עבודה ע"ש. ולדעתי ד"ז נשמע מלשון הש"ס דמ"ק דמבואר שם אין מרביעין בהמה במועד (והיינו משום עבודה בחוה"מ) וכיוצא בו אין מרביעין בבכור ובפסולי המוקדשים. ראה שינוי הלשון גבי מועד מבואר אין מרביעין בהמה במועד ולא כתב בבהמה. וכאן איתא בבכור ולא בפסולי המוקדשין ולא תני כמו גבי מועד אין מרביעין בכור ולא פסולי המוקדשין. אע"כ דגבי רובע לא הוי עבודה כלל ואין בו איסור רק גבי הנרבע הוי איסור. ע"כ גבי מועד תני סתם אין מרביעין במועד דהטעם משום עבודה נהי דגבי הרובע ל"ה עבודה הוי משום הנרבע עבודה אבל בכור פסולי המוקדשים דאין איסור אלא משום המוקדשין ע"כ אם רובע אותם על בהמת חולין אין איסור כלל כמ"ש המנ"ל ע"כ נקיט אין מרביעין בבכור ובפסולי המוקדשין. דאין האיסור רק משום הנרבע היינו שהם יהיו הנרבעים. ובפסולי המוקדשים הוא פשוט שיהיו הם הנרבעים כגון דהם נקבות ומרביע זכר עליהם דהאיסור משום דהם נרבעים. ובבכור דהוא זכר משכחת זכר שמרביע זכר עליו דהוי ג"כ נרבע כמבואר בתורה גבי אדם דמשכב זכר וכן מבואר בש"ס דע"ז פרק אין מעמידין דזכר אדם הבא על זכר בהמה הוי נרבע ומכש"כ דשייך הרבעת זכרים בהמות זע"ז והוא פשוט. ואחד מתלמידים הקשה לי על דברי המנ"ל שכ' דלגבי רובע אין איסור איך משכחת לה גבי בכור דהוא זכר לא הוי רק רובע. ולפמ"ש דזה פשוט דגבי זכר הוי ג"כ נרבע דאם מרביעין זכר עליו כמבואר כ"פ בש"ס א"ש. אח"ז ראיתי בס' מעיין חכמה שנדפס מחדש שתמה תמיה זו על המנ"ל דאיך שייך נרבע גבי זכר. ותמוה על תמיהתו דמבואר בש"ס וידוע מן התורה דגבי זכר ג"כ שייך נרבע ופשוט הוא:

תפו

מצוה תפ"ו שם הבאתי דברי הר"מ פ"ב מה' ביאת מקדש ה' י"ב דטמא מת אינו משלח קרבנותיו כלל. לא ידעתי מאין הוציא הר"מ ד"ז. ועיין בכ"מ שם דכ' דהר"מ הוציא מהגמ' זבחים דף כ"ב ע"ב דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו והוא תמוה דשם לא מיירי רק לענין פסח דטמא שרץ משלח וטמא מת אינו משלח אבל לענין שאר קרבנות לא מוכח כלל ולמה לא ישלח כמו זב וזבה. הכלל מהסוגיא דשם לא מוכח כלל ד"ז. אך הרמב"ם הוציא מאיזה מקום ולא זכינו לידע מקומו ועיין היטב בסוגיא שם ותראה שדברי הכ"מ תמוהים:

תקו

מצוה תק"ו הנה מבואר בש"ס ובש"ע יו"ד שהשוחט בהמה מצוה ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה של שור ושה. ועיין במס' ב"מ סוף דף ל"ד ע"ב איתא שם פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דר' יאשיה ס"ל כל היכי דכתב רחמנא וא"ו משמע שניהם ביחד אף דלא כתב יחדיו ור"י ס"ל משמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. ועיין בהריטב"א דהפלוגתא הוא רק במניעה אבל בעשה ד"ה משמע שניהם כאחד ומש"ה המצוה ליתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ואם נתן רק הזרוע או הלחיים או הקיבה לא יצא ידי חובת מצוה זו. ולפי דברי הריטב"א הנ"ל תמוהים דברי הש"ע ביו"ד שם סעיף כ"ו שמביא שם דאם הכהן או העכו"ם שותפים רק בהראש אינו פטור רק מהלחיים ואם הוא שותף ביד אינו פטור אלא מהזרוע ואם הוא שותף בב"מ אינו פטור אלא מהקיבה. ולפי דברי הריטב"א דבעשה ד"ה דמשמע שניהם כאחד אם כן עיקר המצוה ליתן הזרוע והלחיים והקיבה ביחד ואם נותן הזרוע והלחיים בלא הקיבה לא קיים מצוה זו ואם כן כיון שהוא שותף בהראש דפטור מהלחיים צריך להיות פטור מהכל כיון שלא קיים המצוה אלא אם כן נותן כולם ביחד וצ"ע כעת:

תקכה

מצוה תקכ"ה שלא לערוץ ושלא לפחוד במלחמה. וכן בס' המצות להר"מ מצות ל"ת נ"ח הביא זה לל"ת ועיין שם בהרמב"ן ובמג"א ודבריהם קצת צ"ע ולי קשה מאוד לשיטת הר"מ דאיתא במס' סוטה דף מ"ד פלוגתא ר"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה וריה"ג אומר הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן. ופריך בגמרא מאן תנא להא דת"ר שמע קול קרנות והרתיע כו' חוזר כמאן כר"ע ודלא כריה"ג ולשיטת הר"מ דהוא ל"ת האי גם לריה"ג חוזר דהא עושה עתה עבירה דעובר על לאו דלא תיראו ולא תחפזו וחוזר מעורכי המלחמה וצריך עיון גדול :

תקכח

מצוה תקכ"ח כתבתי הא דחלוצי צבא אישתרי להו דברים אסורים דוקא מה שנאסר לישראל אבל אמ"ה שאסור אף לעכו"ם לא הותר להם. שאלני משכיל א' א"כ הדרא קושית הרמב"ן לדוכתא למה לא צוה הקב"ה על געולי כלי סיחון ועוג ואי דאישתרי הו"ל להגעילם משום שבישלו אמ"ה והשבתי לו דבאמת אמ"ה שאסור לב"נ הוא רק גוף אמ"ה אבל ציר וטעם דילפינן מקראי הטמאים וכו' או טעם כעיקר זה רק לישראל דהתורה לישראל נאמרה א"כ ציר וטעם לא נאסר כלל לב"נ וסברא זו מבואר בכו"פ בהלכות אבר מן החי והדברים ברורים:

תקל

מצוה תק"ל נסתפקתי אם נמצא חלל בעיר אי מביאה עגלה ערופה. ושוב אחר זמן רב ראיתי בס' יד דוד במס' יומא בהאי דר"א בר"צ הביא בשם הרלב"ג והאברבנאל דכ' בפשיטות דאינה מביאה ע"ע ובס' מחנה יהודה השיג עליהם מגמ' הנ"ל וע"ש פלפול ארוך:

תקלב

מצוה תקל"ב בפנים כתבתי דל"ש כיון דאישתרי דלא אישתרי רק דחויה דדברה תורה וכו'. שוב מצאתי כדברי בחידושי הרשב"א שכתב כן וכ' כמי שאחזו בולמוס דעתה רשאי לאכול ואח"כ לא ה"נ אח"כ דנתקררה דעתו אינו רשאי וב"ה שכוונתי לדעתו הרמה:

תקלז

מצוה תקל"ז לקבור מי שנתלה ביום ההוא וכו' בא לידי שו"ת הרדב"ז ת"ר נשאל בסי' שי"א אמאי אין מחייבין לקבור את המת שמת ביום קודם שקיעת החמה והשיב דמכח הל"ת דלא תלין כו' הזמן עד ע"ה והעשה דקבור כו' אינה אלא בהרוגי ב"ד אבל גבי מלין את מתו אין שם אלא הלאו דלא תלין וכו' לבד ולא העשה דקבור תקברנו כו'. ולכאורה משמע כן קצת בהר"מ פרק ט"י מהלכות סנהדרין הלכה ז' אך בדברי הרב המחבר כאן מבואר להדיא דעל כל המתים עוברין בהעשה דקבור תקברנו וכו' ג"כ. וידוע דהרב המחבר הוא מגדולי הראשונים הרא"ה ז"ל ע"כ בודאי יש להחמיר לקוברו קודם שקיעת החמה כי מי יחלוק על גדולי הראשונים וכ"נ גם כן בהרמב"ן על התורה יעו"ש וצריך עיון על רדב"ז שלא הביאו ועיין בטור סי' שנ"ז דכתב אסור להלין המת משמע דוקא להלין אסור מדלא כתב אלא אסור להלין עיין שם. ועמ"ש לענין כזית מן המת דחייב בקבורה ובפחות מכזית צריך עיון. שוב הראו לי בתוי"ט פ' המצניע שכתב גם כן דכזית חייב ובפחות מכזית מסופק. שם נסתפקתי בב"נ במגדף ועוע"ז אי צריך לתלותו גם כן כמו בישראל ואם צריך להורידו קודם בא השמש ועוברים עליו בלאו דלא תלין ומלשון רש"י פרשת תצא שהביא המשל שלא יאמרו אחיו של מלך תלוי ע"ש משמע לכאורה דזה הוא רק בישראל ושוב מצאתי ברמב"ן על התורה שכ' שם להדיא דגם בב"נ שייך לאו זה ושמשה צוה יהושע להוריד מלכי כנען מן העצים קודם בא השמש יע"ש בדבריו באריכות:

תקמה

מצוה תקמ"ה עיין בש"ס חולין דף קל"ט דקאמר אלא דחזי קן ואקדשיה. איש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא ואין אדם מקדיש דשא"ש. מכאן קשה לי על שיטת הר"א ממיץ שהביא הרא"ש בפירושו לנדרים דף ל"ה דסובר דאדם יכול להקדיש מציאה אף שאינה תוך ד' אמותיו ולא זכה בה עדיין הואיל ובידו לזכות עי"ש וא"כ אין מקום לקושית הש"ס כאן וצ"ע לפום ריהטא. ולא נפניתי כעת לעמוד בזה. אך מה שקשה לי על דברי הר"א ממיץ הנ"ל הוא מדברי הירושלמי פ"ד דפאה דף י"א (שעם פי' מהר"א פולדא ד' אמשטרדם) דקאמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא ד' אמות של אדם קונין לו משום דכתיב ואני בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאה אלף וגו' אמר רב הושיעא בעי מה אנן קיימין אם בתוך ד' אמות עשיר הוא אם בחוץ לד' אמות ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקימנוה במקדיש ראשון ראשון. ולפי' הר"א ממיץ לא הוי ליה להירושלמי לומר ואי חוץ לארבע אמות ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו והרי בידו לזכות בו ומהני ההקדש לשיטתו וצריך עיון גדול :

תקמו

במצוה תקמ"ו הקשיתי על הר"מ שכתב דמצוה לשמור עצמו מן המכשולים דכתיב השמר לך ושמור נפשך וגו' הא קרא זה גבי מעמד הר סיני כתיב. ומנ"ל שמירת הגוף. שוב ראיתי בגמ' שבועות דף ל"ו דדרשינן המקלל עצמו דעובר בלאו מפסוק זה דהשמר וכו' מבואר דהיה להם קבלה דקאי על שמירת הגוף ג"כ. ד"ז מבואר בר"מ בסוף ה' סנהדרין. אך מה שהקשיתי שם קשה יותר דכאן כתב הר"מ דעובר בלאו מהשמר ושם כתב דהוא עשה עיין בפנים וצ"ע. גם צ"ע למה לא מנה הר"מ מקלל עצמו למצוה בפ"ע כיון דהוא קרא בפ"ע וצ"ע:

תקמז

מצוה תקמ"ז בדיני מעקה מבואר דבעינן גבוה עשרה טפחים. ולא נתבאר בדברי הרמב"ם ובש"ע אם הי' טפחים בעינן שיהיו שוחקות דהא לחומרא בעינן שוחקות וא"כ נראה פשוט דצריך שיהיו שוחקות כמבואר בגמ' מס' עירובין. ועוד נראה כפי המבואר בהרמב"ם בה' רוצח ושמירת נפש פ' י"א ה"ג דהמחיצות צריכין להיות חזקים בכדי שיוכל אדם לסמוך עליהם היטב א"כ בעינן ג"כ שיהיו שוחקות בכדי להשמר יותר מהיזק ודו"ק. עיין בב"ק דף נ"א מבואר דדוקא אם הגג גבוה עשרה טפחים לפי מאי דקיי"ל אין חביט בפחות מעשרה. וגם הבית צריך להיות גבוה מבפנים עשרה טפחים דאם אינו גבוה יו"ד לא מיקרי בית ופטור ממעקה. ועיין בס' ביאור מרדכי בסוף ה' מזוזה דחקר אם באמצע חקק עד יו"ד ובצדדים אין גבוה יו"ד אם לסוכה מדמינן וכו' ע"ש מ"ש בסוגיא זו והר"מ לא הביא כלל ד"ז דצריך גבוה יו"ד ובעזה"י במהד"ב אכתוב בזה:

תקמט

מצוה תקמ"ט בדין פצוע דכה. ראיתי בס' ברכי יוסף חלק אה"ע סי' ה' הביא בשם מהר"ד ערמא"ה בפי' להרמב"ם שכ' דה"ה באשה שסירסה עצמה ועשאה מעשה באברי הזרע אסורה לבא בקהל והוא חידוש גדול. וגם הדבר מפורש להיפוך בדברי החינוך שכ' שנוהג בזכרים דמשמע אבל לא בנקיבות כדרכו של הרב המחבר דהיכי דנוהג בתרווייהו כתב דנוהג בזכרים ובנקיבות. עיין מצוה לא יבא ממזר וכדומה וצ"ע:

תקנ

מצוה תק"נ שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו וכו' בפנים הבאתי שם דברי הר"מ בפ"ט מה' כלאים דאסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוטא. ואם עשה פטור ע"ש הלכה ח'. וכתב שם הכ"מ עד"ז דהוא איבעא דלא איפשטא בב"ק. והנה שבוט' זה הוא מין טהור כמבואר דרבא מלח שבוטא בקידושין וכן כתבו התוספות בע"ז דף ל"ט ע"א בהדיא בד"ה וסימנך וכו' דבגמרא כאן בב"ק דאיבעי' עז ושבוטא שבוטא גם כן מין טהור ע"ש. והנה הר"מ דסובר דאין איסור דאורייתא בשני מינים טהורים רק מדברי סופרים אם כן מאי איבעיא שם בגמרא ולא איפשטא דהא הם שני מינים טהורים ואינו חייב מן התורה כלל. ולומר דאיבעי' ליה אם מדרבנן אסור ע"ש בגמרא דאיבעי' הוא אם הוא חייב מן התורה ע"ש. וראיתי בהרא"ש בהלכות קטנות בהלכות כלאים שהקשה שם על הר"מ מש"ס זו אך דבריו אינם מובנים שם. ונראה מדבריו דלא נחית לזה דשבוטא הוא מין טהור רק מטעם אחר הוא מקשה על הר"מ ע"ש. והנה הר"מ בעצמו שהביא הדין שאסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוטא י"ל משום דאיבעיא דלא איפשטא לחומרא. אך לשיטתו דשני מינים טהורים הוא רק מדרבנן אפי' שניהם ביבשה. ואם כן הוי איבעיא דלא איפשטא בדרבנן. והנה לפי שיטת הר"מ כמה פעמים דאבעי' דלא איפשטא בדרבנן לקולא אמאי פסק כאן לחומרא אך י"ל דז"א ברור כלל דיש כמה איבעיות בדרבנן דפסקינן לחומרא. עיין בב"י באו"ח סי' תל"ט וסי' תל"ז. ויותר נ"ל דהר"מ סובר דשבוטא הוא מין טמא ולכך פסק לחומרא והא דרבא מלח שבוטא הוא מין אחר. ומה שהוכיחו התו' בע"ז מהגמ' דכאן דשבוטא הוא מין עז שבים וטהור דבריהם תמוהין דאדרבא מכאן יותר מוכח דשבוטא הוא מין טמא. שוב ראיתי בספר ת"ח בע"ז שעמד בזה שם על דברי התוס' כמ"ש והניח בצ"ע. אח"ז בא לידי ס' מחזיק ברכה וראיתי בסי' פ"ג שמפלפל בזה הענין ומביא הרבה בקיאות רק הכל ברמיזה. ועיין פרמ"ג שם שמעיר קצת גם כן בזה ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל דאיבעיא להר"מ אם הוא מן התורה אסור כ"נ מהרא"ש שכתבנו לעיל אם כן פסק כאן לחומרא מחמת ספק דאורייתא אמאי לא כתב הר"מ דלוקין עליו מ"מ כמ"ש לפני זה גבי איסור דרבנן ומכש"כ ספק איסור דאורייתא דמן הסברא הוא יותר חמור ועיין בב"י סי' תצ"ז בהלכות כלאים שכתב דמספיקא הוא אסור אין מכין על הספק וצריך לעיין בסברא זו ועיין בפסחים דף נ"ב ע"א רב ושמואל מנדין על שני יום טוב של גליות וכו' ועפמ"ג או"ח בפתיחה שהעיר בדברי הב"י הנ"ל כמה הערות:

תקנב

מצוה תקנ"ב לפי מה שכתבתי בפנים נתיישב לי מה דלכאורה תמוה להסוברים דמי שעבר אשבועת ביטוי דלהבא נפסל לעדות עיין חו"מ סי' ל"ד. וא"כ נפיק מיניה חורבא דאי יקדש אשה לפני עדים פסולין שעברו אשבועת ביטוי להבא ונפסוק דהקידושין בטילין כמו במקדש לפני פסולי עדות באה"ע סי' מ"ב ושריא לעלמא וכשתנשא לאחר ותוליד בנים ואח"כ ישאלו העדים על שבועתן ויהיו כשרים למפרע וא"כ היו הקידושין הראשונים ממילא קידושין גמורים והיא א"א מן הראשון וצריכה גט ממנו ובניה מן השני ממזרים. ולכאורה אפשר דמוקמינן להו אחזקה כמו דלא שאלו עד עתה לא ישאלו לעולם וכמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג לענין מלקות בנזיר ע"ש בד"ה אפקעינהו. אך הרי על כל פנים משכחת לה א' מני אלף דישאלו ע"ז ודרכי' דרכי נועם כתיב. אבל לפמ"ש בפנים ניחא. דעכ"פ הוי כמקדש בלא עדים כיון דעתה הם פסולין ומוקמינן להו אחזקה דלא ישאלו לעולם ויהיו פסולין לעולם. ויותר נראה לפי מ"ש הריטב"א הובא בא"מ ובמקנה דהיכי דהמקדש והמתקדשת סברו שהעדים פסולין ל"ה קידושיהם קידושין משום דהם נתכוונו לפסולין אף שבאמת הם כשרים. וא"כ ה"נ כיון דהמקדש והמתקדשת ע"י החזקה סברו שהם פסולין לעולם להכי לא הוי קידושין כלל אף שישאלו אח"כ כיון שהם נתכוונו לפסולין:

תקנד

מצוה תקנ"ד בפיסקא המתחלת וראיתי שם כו' הקשיתי על דברי הר"מ שכ' כל היכי דפטור ממלקות וקנס אם רצה לגרשה יגרשנה. נראה דאינו מחויב לגרשה ואם רצה לקיימה מקיים. ואיך יכול לקיימה הא שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ול"ש התירוצים שמבואר שם. אך עתה ראיתי שביותר יש לתמוה על הרב מנ"ל בפ"ג מה' נערה בתולה ה"ט שהקשה על דברי הר"מ שפסק אם הוציא שם רע על נשואין הראשונים דפטור ממלקות וקנס ואם רצה לגרשה מגרשה כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא תינח דפטור ממלקות וקנס מספק אבל איך יוכל לגרשה שמא עובר על לאו דלא יוכל לשלחה ואם כן נימא לחומרא דאינו יכול לגרשה. ולפי דעתי תמוהין דבריו כיון דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אינו רשאי לקיימה כלל כמ"ש לעיל דקשה על הר"מ דמשמע אם רצה יכול לקיימה והוא הקשה עוד להיפך דמחויב לקיימה וא"כ יותר תמוהין דבריו וצ"ע:

תקסב

מצוה תקס"ב נתבלבלו כל האומות וכו'. מבואר בר"מ פרק י"ב מהלכות איסורי ביאה וגבי עמון הוא משנה מפורשת במס' ידים ועיין בש"ע אהע"ז סי' ד'. ודין זה צ"ע אף אם נאמר דכל אלו בספק מותר מן התורה עיין בפנים וצריך לבא להיתר זה כל דפריש וכו' היינו מדרבנן עיין שעה"מ ומכל שכן אם נאמר דספיקות אלו אסור מן התורה ובפרט עו"מ עיין בראשונים ובאחרונים ובפנים מכל מקום לדעת הרמב"ן והרשב"א בנזיר גבי אמר לשליח צא וקדש וכו' דסוברים דאסור מן התורה בכל הנשים מחמת קבוע לא כהתוס' שכתבו דבאינו ניכר האיסור אין כאן קבוע רק סוברים דבכ"ע שייך קבוע ועיין ביו"ד סי' ק"י הרבה ראשונים סוברים כן והדברים עתיקין. אם כן נהי דנתערבו בכל האומות והם הרוב הו"ל להפוסקים לחלק דאסורים על כל פנים לישא בבתיהם כמ"ש בכתובות באזלא היא לגבייהו הו"ל קבוע רק באזיל הוא לגבה כי הוא קבוע גמור כי בודאי יש בעולם הרבה מד' אומות הללו. ועוד תמוה לי דידוע גבי ט' חניות דוקא אם נמצא ביד נכרי אמרינן מרובא פריש כיון דלא נולד לשום ישראל ספק במקום הקביעות ולהגוי אין נ"מ אבל אם ישראל לקח במקום הקבוע דנולד לה ספק במקום קביעות ל"מ דלדידיה אסור רק אסור לכל העולם כיון דנולד הספק לישראל וז"פ למי שלומד דיני קביעות אין מן הצורך להאריך א"כ בנתגייר במקום קביעתו ונולד לו אז ספק אם מותר לבוא בקהל בודאי אסור הוא כי הו"ל קבוע וגם כל ישראל אסורים בו כיון דנולד ספק בקבוע א"כ ל"מ אפי' נייד ופריש ממקומו כיון דנולד הספק במקום הקבוע והו"ל להפוסקים לחלק דוקא פריש קודם שנתגייר ועדיין הוא פריש דאז אינו ישראל ולא היה נ"מ לו הו"ל כנמצא ביד עכו"ם אבל כל הפוסקים סתמו נראה דמותרי' בכ"ע והאיך מותרים הא הו"ל קבוע גמור כמו בקידושין ובנזיר שהבאנו לעיל אם נתגייר במקום קביעתם. אך נ"ל דהר"מ והרהמ"ח כתבו דנתגייר מרובא פריש וכו' וכוונתם כמ"ש הפוסקים דבקבוע אם היה שינוי אף שלא פריש ממקומו הו"ל כפריש כגון אם נתערב בהמה טרפה בכמה בהמות דהו"ל קבוע ונשחטה אחת אף דנשחט במקום הקביעות הוי ליה פריש דהשינוי הו"ל פריש עי' בס' בינת אדם א"כ ה"נ בשעת שנעשה גר הו"ל שינוי אמרי' דמרובא פריש ותיכף שעלה מן הטבילה הו"ל פריש מרובא וקודם כשהי' עכו"ם לא הי' נ"מ לו אי מותר בקהל כי הוא עכו"ם ועתה נולד לו ספק ועתה הוא פריש והו"ל הס' והפרישה באים כאחד ע"כ אמרי' שפיר מרובא פריש. אך קשה נהי דהגירות הוי פירש מכל מקום הבית דין ראו שנתגייר והו"ל כפי' בפנינו אף דלא לקח מן הקבוע רק פירש בפנינו הרבה פוסקים סוברים דהו"ל קבוע גמור כידוע. וצריך ע"ג היאך לא הרגישו בזה האחרונים ואפשר לומר דסנחריב בלבל כל האומות והיו כולם ניידי ובטל הקביעות ואח"כ פירשו לעיירות בכל עיר הי' מיעוט כנגד העולם ע"כ הו"ל פירש. אך זה צ"מ בר"מ פ"ב מהלכות שבת ובסוגי' דיומא ובהה"מ ובכ"מ ובאתי רק לעורר. שוב ראיתי במשנ"ח שהתעורר בזה אך לא ביאר היטב כמו שביארתי ע"ש במצוה מ"א והנאני:

תקסח

מצוה תקס"ח הבאתי דעת הר"מ ור"ת בתוס' מס' כתובות דף ק"י ד"ה ה"ג דעבד שברח מחו"ל לא"י נפקע שיעבודו מהאדון לגמרי ואין האדון יכול למוכרו אפילו בארץ ישראל מגזרת הכתוב דלא תסגיר עבד אל אדוניו והוי רק מעוכב גט שיחרור. ודעת הרא"ש ותוס' בגיטין פרק השולח דהל"ת הוא רק שלא להחזירו לחוץ לארץ אבל הוא עבד גמור ויכול האדון למוכרו בארץ ישראל ועיין בר"ן גיטין שם גם כן. וקשה לי טובא לדעת הרא"ש וסייעתו מהא דגיטין דף נ"א גבי ההוא עבדא דערק מחו"ל לארץ ישראל כו' אתי לקמי' דר"א אמר ליה נכתוב לך שטרא אדמי' וכתוב לי' גיטא דחירותא ואי לא מפקינא לי' מינך כדר"א בר' יאשיהו וכו'. וקשה לדעת הרא"ש בקידושין דף ח' ועוד הרבה פוסקים דסוברים דהיכי דנותן לו שט"ח דידיה הוי כמו כסף ומהני דדוקא גבי משכון אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון דליכא לוה ושיעבוד נכסים הוי רק משום ערבות והיכי דליכא לוה ליכא ערב אבל שט"ח דידיה מהני שפיר ועיין בקצוה"ח סי' ק"ל באריכות. ולפי"ז למה הוצרך ר"א לתרתי. דיכתוב לו העבד שטר אדמי' והאדון יכתוב לו שטר שיחרור. והרי לשיטה זו כיון דהעבד כותב לו שטר אדמי' ונותן לו שטר חוב דידיה א"כ הוי כמו כסף וא"צ שום ג"ש כלל דקונה א"ע בתורת כסף משום דהוי כמוכרו לו בשלמא לשיטת הר"מ דנפקע שיעבודו מהאדון לגמרי והוי רק מעוכב גט שיחרור לא קשיא דבזה לא מהני כסף כלל כמבואר בגיטין דף ל"ט מ"ב דבממוכב ג"ש לא מהני רק שטר שיחרור משום דפקע ליה כספא ע"ש ומהאי טעמא ניחא גם כן שם בסוגיא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דמבואר במשנה שם דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר אחצי דמיו. ולכאורה כיון דכותב לו שטר אדמי' למה צריך לג"ש דהא שטר חוב דידיה הוי כמו כסף. אך באמת כיון דמפקע ליה כספא לא מהני שוב כסף רק שטר כמבואר והובא בפנים. (אח"ז ראיתי בס' טיב גיטין העיר בזה וכרכר בזה וא"צ שהוא פשוט כמ"ש) אבל בסוגיין ולשיטת הרא"ש וסייעתו דהוא עבד גמור ואכתי לא פקע ליה כספא ומהני כסף א"כ כיון דכותב לו שטר אדמי' ולשיטת הפוסקים דהוי כמו כסף מאי צריך שוב לג"ש והוא קושיא אלימתא לכאורה. והנראה לפי עניות דעתי בזה לומר דהא באמת עיקר חיוב שטר הוי רק משום דהוי גופו משועבד לכן יכול לשעבד גם כן נכסיו מ"י השטר והיכא דליכא שום שיעבוד הגוף פקע שטרא. ועיין בחו"מ סי' ס"ו במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו דעת ר"ת הוא ידוע. ועיין בסי' ל"ט ובכמה דוכתי ועיין בקצה"ח סי' ק"ד ס"ק י"א. ולפי"ז בעבד דליכא שיעבוד גופו דהא הוא עדיין של רבו אין אפשרות כלל שיתחייב את עצמו בשטר כלל ולא שייך בזה גיטו ושטרו באין כא' היכי דצריך קנין גמור ולא מהני בע"כ כמ"ש הקצה"ח בסי' ר' וכמה דוכתי וא"כ כ"ז שאינו כותב לו שטר שיחרור לא מהני כלל מה שיכתוב לו שטר אדמיו דהאי שטרא חספא בעלמא הוא כיון דליכא שיעבוד גופו עדיין דאכתי עבדא הוא וגופו הוא של האדון לא מהני שטריה ג"כ (וכעין זה מוכח בנזיר דף ס"ב לענין נזירות בעבדים יע"ש) ולכן צריך לכתוב לו גט שיחרור גם כן וא"ש כן נלע"ד נכון בזה:

תקעב

מצוה תקע"ב ולענין ב"נ אי מצווה על הריבית מליקח אצל ב"נ חבירו ע' בב"מ דף ע' ע"ב בתוס' ד"ה תשיך דלתירוץ הא' ב"נ ג"כ מוזהר על ריבית אצל ב"נ חבירו ולתי' הב' ב"נ אין מוזהר על הריבית ואכ"מ להאריך:

תקעה

מצוה תקע"ה בל תאחר. ראיתי בס' חרידים במצות ל"ת התלויות בידים כ' שם לחייב ליתן מיד ואפי' אם איחר מחמת שכחה ענש יענש ובניו מתים ואשתו מתה ותמי' לי שהוא נגד הש"ס בר"ה בסוגיא דבל תאחר דמבואר שם להדיא דאין אשתו ובניו מתים על חטא דבל תאחר ועיין בתוס' שם וצ"ע:

תקצח

מצוה תקצ"ח שם הבאתי דברי הח"מ והב"ש שכתבו דמי שיש לו אשה ח"ש וחב"ח ועוד נשים ומת אין היבום של הח"ש פוטר שאר הנשים כיון דאין ח"מ בא"א כזו ובא לידי ספר טיב גיטין להגאון מהר"ץ וראיתי שתמה מיבמות דף כ"ט שמבואר שם לר"ש דס"ל זיקה ככנוסה דמייא ומייבם לזקוקה ופוטר האחרת אף שעל הזקוקה אינו חייב מיתה דלא הוי אשת איש גמורה ומ"מ פוטרת ביאתה האחרת וע"ש שהקשה קושיא זו לגדולי' ואפשר דשם על כל פנים היבום הוא טוב דעל ידי היבום היא א"א גמורה. אכן כאן דהיבום אינו יבום גמור דגם לאחר היבום אינה א"א אינו פוטר. ועוד יש לחלק דשם הו"ל ככנוסה וכנוסה הוי אשה אבל כאן דלא מהני הכניסה כלל לא הוי יבום לפטור ולזה העירני אחד מבני החבורה:

תקצט

מצוה תקצ"ט הבאתי דברי הר"מ פ"ו מה' גירושין דקטנה אין עושה שליח לקבלה משום דאין עדות לקטן ולכאורה לדבריו איך קטנה מתגרשת כלל הא אין דבר שבערוה פחות מב' וכן איך קטנה מחייבמת כמ"ש הר"מ פ"ו מהל' יבום וחליצה להסוברים דבעי עדות עיין בפנים. ואמנם הא דקטנה מתגרשת הוא פשוט כיון דלא בעי דעתה כלל והוי גט אפי' בע"כ דידה ועיקר העושה מעשה הוא המגרש וכיון שהוא גדול מהני שפיר. אך גם ביבמה קטנה ניחא דהרי שם לא בעינן כלל דעת שניהם. וא"כ נהי דבעי עדות היינו ג"כ מצד היבם דהוא העושה מעשה היבום אבל לא מצידה. וגדולה מזו כתב האבני מילואים סי' כ"ז ס"ק ו' דגם בכל קדושין לא בעינן עדות על רצון האשה ועיקר דבר שבערוה הוא מצד הבעל המקדש מכש"כ כאן. ודע דאין להוכיח דיבמה מיקרי דבר שבערוה דמדברי הנימוקי יוסף פ' מצות חליצה גבי חלץ בינו לבינה ובא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר שהקשה הא בעי עדים ואין דבר שבערוה פחות משנים ע"ש דמשמע דיבמה מיקרי דבר שבערוה דז"א דשם אליבא דר"ע קיימינן והוא סובר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולדידיה כל חייבי לאוין מיקרי דבר שבערוה והוא פשוט. ואמנם ראיתי בהגמ"י פ"ד מהלכות אישות הביא בשם ס' התרומה דחליצה הוי דבר שבערוה ואין האב נאמן לומר על בנו שהוא גדול ע"ש. ודע שמה שכתבתי בפנים דאף על פי דבעי עדות ביבמה מכל מקום אין הם צריכין לראות העדים משום דא"צ דעת שניהם ביבום. הנה עיין בנתיבות סי' ל"ו שהקשה אהא דפ' מצות חליצה הנ"ל במעשה שחלץ בינו לבינה דפריך מנא ידעו ומשני כשהעדים רואין מבחוץ והקשה דהא צריכין הם לראות העדים ע"ש היינו דוקא בחליצה דשם בעינן דעתה ולא ביבום:

תריג

מצוה תרי"ג מ"ש בפנים דבמלתא דהוא ל"מ עביד לא מצי משוי שליח אפי' שליח בשכר ואדרבא גרע ע"ש מילתא בטעמא. עכשיו מצאתי ראיה לזה מדברי התוס' במס' תמורה דף ב' ע"ב ד"ה קתני שכתבו דמשו"ה ל"ב הש"ס לר"י דסובר דקרבן עכו"ם עושה תמורה או העכו"ם עצמו עושה תמורה דלר"י ע"כ דעכו"ם עושה תמורה דאל"כ איך קרבנו עושה תמורה ע"י ישראל שיהיה שלוחו דהא הוי מילתא דהוא ל"מ עביד ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים דאמאי לא כתבו בפשיטות משום דאין שליחות לעכו"ם וכבר עמדנו בחיבור זה מצוה שנ"א ואמנם להאמור ניחא. דמשום אין שליחות לעכו"ם אכתי משכחת לה בשכר אבל משום דהוא ל"מ עביד לא מהני אפי' בשכר וכמ"ש בפנים ודברי התוס' נכונים והוא ראיה ברורה:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---