מנחת חינוך/רמד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא להרביע כו. אפילו חיה ועוף דע דהרבעת בהמה מודה הר"מ והרב המחבר דנוהג אפילו בטהורה עם טהורה וטמאה עם טמאה רק לענין הנהגה בכלאים דעת הר"מ והרהמ"ח דאינו נוהג רק בטמאה וטהורה מן התורה אלא מדרבנן אסור דקרא כתיב לא תחרוש בשור וחמור מין א' טהור ומין א' טמא אבל לענין הרבעה דכתיב בהמתך כו' אסור בשא"מ בכל ענין. וכ"מ בר"מ פ"ט מה' כלאים וכן הרהמ"ח כאן סתם וכ' בשא"מ ולקמן במצוה תק"נ כתב דוקא א' טהור וכו' גבי הנהגה וגם בש"ס דילן בחולין דפריך שם כלאים ליתסר משום כל שתעבתי לך ומתרץ מדאסרה רחמנא לגבוה ולגבוה כלאים אסירי משני מיני טהורים וגלי רחמנא דלא ליתסר להדיוט נראה דהוא א"ד ועיין במשניות בכלאים וע"כ תמוהין לי דברי הש"ך ביו"ד סי' רצ"ז סק"א שכתב מה שכתב המחבר שם דמין בשאינו מינו לוקה היא כדעת הרא"ש דאילו לדעת הר"מ אינו אסור אלא מדרבנן וז"א דדעת הר"מ אינו אלא בהנהגה אבל הרבעה מודה דאסור מן התורה ומצאתי בתי"ט פ"ח דכלאים מ"ב כתב כד' הש"ך דלהר"מ מדרבנן אסור הרבעה בטהורה עם טהורה ובת"ח בגליון השיג עליו וכמ"ש. וע' תוי"ט מביא ראיה דאסור מן התורה מהירושלמי ודחה הראיה והראיה שהבאתי לעיל מהש"ס דחולין היא ראיה ברורה ואפילו למ"ד בבכורות דטמא מן הטהור מתעבר ע"ש מכל מקום הראיה שפיר דאל"ה היאך מוכח דכלאים מטהורה ומטמאה מותר דאתעביד עבירה והתורה אסרה לגבוה אפילו טהורה בטהורה וכה"ג להדיוט מותר דלא אתעביד עבירה אע"כ פשיטא דבכל גוונא אסור מן התורה והבן כי קצרתי ועיין כסף משנה פ"ט ה"ח הביא דברי הר"מ דאסור מן התורה בהרבעה אף בשניהם טהורים או איפכא:
ב[עריכה]
חי' שבים כו'. כן הוא בר"מ ובדגים ל"ש רביעה עיין בבא קמא סוף פרק שור שנגח את הפרה:
ג[עריכה]
ע"י עכו"ם. כ"ה בר"מ שם וכתב הכסף משנה הטעם דאיבעיא בש"ס פ' הפועלים אי אמירה לנכרי באיסור לאו שבות ופסק רבינו לחומרא ובש"ך ביו"ד סימן רצ"ז מביא בשם הדרישה הטעם דעכו"ם מצווה על הרבעת בהמה עיין ר"מ פ"ו דמלכים ותמה עליו הש"ך דהא ז' מצות נצטוו ותו לא ואף דר"א סובר דנצטוו על הרבעת בהמה אנן קי"ל כרבנן ומ"ש הדרישה בשם הר"מ אין שם לא רמז ולא רמיזה ותמה אני מאד ממאור עינינו הש"ך ז"ל איך אשתמיטתיה דעת הר"מ פ"י מה' מלכים ה"ו שכתב דב"נ מצווה על הרבעת בהמה והרכבת אילן אלא דאינו נהרג ע"ז וע"ש בכ"מ הטעם דפסק כר"א ע"ש אם כן דברי הדרישה ברורים ומ"ש בפ"ו הוא טעות המעתיק וצ"ל פ"י וכן תמוהים דברי הכסף משנה פ"א דכלאים ה"ו שכ' אמ"ש הר"מ דאסור להרכיב אילנות כלאים ע"י עכו"ם וז"ל אין לומר טעם רבינו מחמת דעכו"ם מוזהר על הרכבת אילן הלא הר"מ פ"ט מהל' מלכים פסק דלא כוותיה אלא הטעם משום שבות ע"ש ותמוה דהרי מבואר בר"מ פ"י דב"נ מצווים על הרכבת אילן אך דאינו נהרג אם כן טעם הר"מ מחמת זה וע' מל"מ פ"י מה' מלכים רמז לתמיה זו. ועיין ר"מ בפ"ט מה' כלאים שכ' א' בהמת שלו וא' בהמת חבירו אסור להרביע והרבותא היא אף על פי דכתיב ובהמתך מכל מקום מרבינן בתורת כהנים דגם בהמת אחרים עוברים וכן נראה דעת הרהמ"ח דלא חילק והוא מוסכם ואין חולק ע"ז:
ד[עריכה]
ששתיהן כו'. ז"פ אם שניהם טמאות בודאי עוברים ואסור באכילה מחמת טומאה ואם א' טהור וא' טמא אין מתעברין זמ"ז לפי מה שפסק הר"מ פ"א מהמ"א ע"ש:
ה[עריכה]
והב' ישובי. עיין ר"מ כתב לשון המשנה שור עם שור הבר אינן כלאים והר"מ לשיטתו בהמ"א פ"א דשור הבר מין בהמה אבל יש פוסקים דשור בור מין חיה היא ואסור עם השור ובש"ך תמה על רמ"א שלא הגיה עליו דאסור שור עם שור הבר ובסי' כ"ח גבי כיסוי הדם מביא דעה זו:
ו[עריכה]
אבל אווז ישוב כו'. כ"ה בש"ס בבא קמא ועיין בצ"צ שמביאין מכאן ראיה דאווז הבר הוא טהור דאל"ה למה צריך להאי טעמא דביציו כו' הא מין א' טמא ומין א' טהור בודאי כלאים הם וע' פר"ח וכו"פ סוגי' דנשר והשיגו על בן הרב שכ' שם דטמא וטהור מין א' ודרך אגב ראיתי בפר"ח שם השיג על הש"ך סי' רצ"ז וכמו שכתבתי לעיל והנאני:
ז[עריכה]
אחר האם שא"ח כו'. לדברי מי שסובר דא"ח לזרע האב אם כן פרד הבא מסוסיא ופרד הבא מחמורה כלאים הם ולוקין כי זה מין סוס וזה מין חמור אבל מותר להרביע הוולד על מין האם כגון הבא מסוסיא מותר להרביעו על מין סוס כי הוא סוס גמור אבל על מין האב כגון בא מסוסיא והרביעה על מין חמור לוקין עליו ולמ"ד דספק אם חלזה"א הנולד מסוסיא והנולד מחמורה אם הזכרים דהיינו אביהם של הפרידות ד"מ שניהם חמורים אם כן בן החמורה הוא חמור לגמרי ובן הסוסיא אי א"ח לזה"א הוא סוס בודאי ולוקין ואי אפילו חוששין מכל מקום בת החמורה והחמור הוא חמור לגמרי והנולד מסוסיא הוא על כל פנים אפילו אי חלה"א מכל מקום יש בו צד סוס מצד האם וא"כ הוי כלאים זב"ז ואם פרד מחמור ואביו סוס ופרד מסוסיא ואביו חמור אין לוקין דלמא חלזה"א ויש בכל א' צד חמור וצד סוס ואינם כלאים זב"ז ול"ד לח"ע וחב"ח דאסור ליקח ח"ש וחב"ח דאתי צד עבדות כו' כאן ל"א כן ע' תוס' פאו"ב הטעם דל"ד לשם דשם מכל מקום הוי מין א' ואסור ג"כ להרכיבו על מין אמו כגון פרד שאמו חמורה ואביו סוס אסור להרכיבו על חמור דלמא חוששין והוי בה צד סוס והוי כלאים עם החמור ואם עבר והרכיבן אינו לוקה דלמא א"ח לזה"א והוי חמור בחמור ואם הרכיבה על מין אביו על סוס בודאי לוקין דאם אין חוששין אם כן הוי חמורה וכלאים עם סוס ואי אפילו חוששין מכל מקום לזרע האם לכ"ע אין ספק דחוששין אם כן הוי שני צדדים וצד חמור ג"כ אית בה והוי כלאים עם סוס דרק ב' מינים שכ"א הם מב' צדדין אינם כלאים זב"ז אבל ב' מינים עם מין א' הם כלאים ע' ש"ס ור"מ מבואר שם דלמ"ד אין חוששין פרי עם האם שרי ולמ"ד חוששין פרי עם האם אסור אבל פרי עם האב ודאי אסור אפילו למ"ד חוששין דכמו דעם האם אסור דיש בה ב' צדדין והאם אין רק מין א' כן עם האב דאב אין רק מין אחד והוא מעורב משני מינים כי לזרע האם חוששין לד"ה ע"כ דברי הרב המחבר צריך עיון גדול שכתב אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין א' עם הבן כו' נראה מדבריו דזה הוא החומרא אי אין חוששין ולמ"ד חוששין מותר פרי עם האב והוא דבר תימה כמ"ש דאפילו עם מין האם אסור אף דודאי חוששין לזרע האם כיון דמעורבת משני מינים ומין האם רק צד א' וה"ה באב האב הוא רק מין א' וזה יש ב' מינים כיון דלזרע האם חוששין בודאי הכלל דחומרא דחוששין דמסופקים לדעה זו היינו דאסור אף פרי עם האם ובא מחמורה ומסוסי' אסור להרביעם דלמא אין חוששין והוי כ"א מין בפ"ע והוי אין חוששין לחומרא ע' ש"ס ור"מ וש"ע סי' רצ"ז ותבין ועיין ר"מ שדבריו תמוהים וע' כ"מ וש"ע וד' הרהמ"ח צ"ע וע' היטב בש"ס ור"מ כי קצרתי שוב פקחתי עיני ומצאתי בש"ך מפורש כדברי שפרי עם האב לוקין ע"ש והנאני:
ח[עריכה]
סימנים להכיר כו'. וכ"כ הר"מ ומבואר בש"ע ונראה מזה דסוברים סימנים דאורייתא כמבואר בחולין שם ועיין באה"ע סי' י"ז בתק"ע ספוקי מספקא להו ע' באחרונים ובקצה"ח הל' אבדה ומציאה ואין כאן מקומו והנה הרהמ"ח כאן השמיט דין דפסהמ"ק המבואר כאן בר"מ ובמס' מכות ולקמן סימן תק"נ גבי הנהגה מביא דין זה בקיצור ואכתוב לך כאן הדין והשיטות אשר בזה והוא באריכות במ"ל בה' כלאים ופ"א דמעילה. דע דמבואר במכות המרביע בפסהמ"ק לוקה שנים (ומאי דלוקה שנים יבואר במקומו אי"ה) וכן המנהיג בפסהמ"ק לוקה שהרי הוא גוף א' ועשאו הכתוב ב' גופים ודעת רש"י שהוא כלאים כי יש בגוף הבהמה ב' מינים חולין וקדשים וזה דוקא בפסהמ"ק שנפדו או בכור בע"מ דדינו כמו כל הקדשים אחר פדיונם דמותרין באכילה כחולין ואסורין בגיזה ועבודה כקדשים ע"כ הם ב' מינים והוי כלאים בהרבעה והנהגה ורש"י סיים בזה דא"י הטעם שיהי' קדשים וחולין כב' מינים ולהוי כלאים ע"ש. והנה לדעת רש"י חולין וקדשים הוי כלאים ה"ה אם מרביע בהמת קדשים אפילו תמימה על בהמת החולין או הנהיגן כא' לוקה כי הם כמו שני מינים אך קדשים בע"מ לאחר פדיון הוי בעצמו שני מינים ואסור להרביע בין עם קדשים בין עם חולין כי דבר שיש ב' מינים מעורבין אסור להרביע על מה שהוא מין א' כמ"ש לעיל גבי פרידה. והנה מותר להרביע פסהמ"ק ע"ג פסהמ"ק כמו פרידה על פרידה דכל שיש בכ"א שני הצדדין אינם כלאים כמבואר לעיל והנה דוקא אחר פדיון יש שני צדדין צד הקדש וצד חולין אבל קודם פדיון אין בו צד חולין כלל ועוד יש בו איסור להרביע קדשים מחמת איסור עבודה וע"ש במ"ל ואין כאן מקומו. ודעת התוס' שם דהטעם דהוי כלאים כיון דגבי פסהמ"ק כתיב כצבי וכאיל אם כן התורה עשאה כב' מינים וכ"ה דעת ראב"ד שם וקצת חילוק בין דברי הראב"ד לד' התוס' ואין נ"מ לדינא ע"ש במל"מ. והנה לדעת תוס' וראב"ד קדשים וחולין אינם כלאים זה בזה כי לא הוי כב' מינים רק פסהמ"ק דהתורה עשאה כב' מינים מגזירת הכתוב וא"כ המרביע חולין בקדשים אין לוקין (חוץ מחמת עבודה בקדשים) וגם דוקא אחר פדיון או בבכור בע"מ אבל קודם פדיון אין לוקין כי גזירת הכתוב כצבי וכאיל הוא רק לאחר פדיון בשעה שמותר באכילה וכן המרביע פסהמ"ק על פסהמ"ק ג"כ אין לוקין כי כ"א יש משני צדדים ואין לוקין ואין חילוק בין תוס' לרש"י רק לענין אם קדשים וחולין הם כלאים לרש"י הוי כלאים לר"ת ולראב"ד אינם כלאים רק פסהמ"ק דגזירת הכתוב מחמת צבי ואיל. ושיטת הר"מ דכתיב ואם בבהמה הטמאה כו' אם כן פסהמ"ק דהוא קודש לענין מעילה וטמאה לענין מזבח הוי כמו ב' מינים טהורה וטמאה והר"מ ז"ל לשיטתו דא' דהתורה עשאה כצבי וכאיל ב' מינים טהורין לא הי' לוקין לדעתו בהנהגה. והנה לדעת הר"מ ג"כ קדשים וחולין אינם כלאים זב"ז דחולין גמורין לא איקרי טמאה רק פסהמ"ק אך דוקא קודם פדיון דקודם פדיון כתיב ואם בבהמה הטמאה אבל לאחר פדיון דעת המ"ל שם שאינם כלאים זב"ז לדעת הר"מ דא"א לא פקעה שם טומאה אפילו לאחר פדיון אם כן לדעתו בין קודם פדיון ובין לאחר פדיון הוי כלאים אם כן היאך יתרץ הר"מ הא דמבואר במ"ק ובר"מ הל' מעילה דאין מרביעין בפסהמ"ק מחמת עבודה בקדשים הא בל"ז עובר משום כלאים ואיסור הרבעה דהוי ז"א רק איסור דרבנן לדעת המ"ל. אך אח"ז דחה המ"ל הראיה ממ"ק דאף לדעת הר"מ אם מרביע פסהמ"ק על פסהמ"ק אין לוקין כמו פרידות שכתבנו לעיל אם כן מיירי הש"ס אפילו בכה"ג אסור מחמת איסור עבודה אבל בזה מחולק הר"מ עם רש"י ותוס' דלדעת רש"י ותוס' קודם פדיון אינם נקראים כלאים ולהר"מ אפילו קודם פדיון גם כן הם כלאים כ"ז מבואר שם במ"ל פ"ט מהלכות כלאים ופ"א מהל' מעילה ע"ש וכתבתי בקיצור ואי"ה לקמן גבי הנהגה וגבי עבודה בקדשים נאריך בזה:
ט[עריכה]
ונוהגת כו'. כבר כתבתי דעת הר"מ דגם ב"נ מצווה על הרבעת כלאים אך אין נהרג ופסק כר"א ע"ש. ואני מסופק אם ב"נ עובר אם מרביע פסהמ"ק דבגמ' נפ"ל מחקותי כו' וע' תוס' מחמת דכתיב למינהו במעשה בראשית ע' בסנהדרין ובחולין פא"ט ובב"ק אבל פסהמ"ק דבאמת מין א' רק דגזירת הכתוב גבי ישראל דחשיב כצבי וכאיל ולהר"מ קודם פדייה דהוי מוקדשין והתורה קראה טומאה לגבי מזבח ולרש"י מחמת איסור גיזה ועבודה ובב"נ ל"ש זה דהם לא נצטוו על גיזה ועבודה אפשר דגבי' לא הוי כלאים רק אותם דהם שני מינים ביצירה וכן הדעת נוטה ומכל מקום צל"ע בזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |