מנחת חינוך/רצח

מנחת חינוך ‏ רצח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא נעשה מלאכה כו'. והביא ד' רמב"ן והוא בפירוש התורה פרשה זו. ורש"י בחומש לא פי' כן. ועפ"א מהלכות יום טוב ה"א במ"מ ולחם משנה שם:

ב

מדיני המצוה אף על פי שהתיר הכתוב לצורך או"נ כו' כקצירה ברירה כו' ולוקין עליהם כו'. זה דעת רש"י דדבר שאפשר לעשות מאתמול אסור דאורייתא וגם דעת הרמב"ן כן או דהוי מלאכת עבודה או מחמת טעם הירושלמי דסמוך ליה ושמרתם את המצות מלישה ואילך אבל דעת הר"מ והרבה ראשונים דהמלאכות הללו אין אסורים אלא מדרבנן ועיין בכ"מ מס' ביצה ובראשונים ואחרונים שפלפלו. וכבר כתבתי שאין דרכי להאריך בדינים המבוארים בארוכה והלכות יום טוב הוא ענין גדול ועמוק ואכתוב בקיצור. עיין בב"י סי' תצ"ה ובתוס' פסחים ד"ה ע"ב ותוספות ביצה ספ"ב דבכל מלאכת עבודה שאסרה התורה גבי יום טוב היינו מה שהוא בכלל מלאכה בשבת דהיינו ל"ט מלאכות אם כן גבי יום טוב ג"כ אסרה תורה לעשות מלאכה זו אם אינה באו"נ אבל מה שאינה בכלל מלאכות בשבת כגון איסורי לאוין ועשה כגון מחמר דהתורה יחדה בלאו בפ"ע ואינה בכלל מלאכות ואינו חייב ע"ז סקילה וחטאת אם כן אינו בכלל לא תעשה כל מלאכה כלל אפילו בשבת רק דהתורה כתבה לאו בשבת אם כן בשבת דגלי גלי וביו"ט דלא גלי מן התורה יעבור בלאו ולפי זה אין מחמר ושביתת בהמתו נוהג ביום טוב כי לאו בכלל מלאכה הוא ועבב"י סי' תצ"ה הביא שני דיעות אם מחמר וש"ב נוהגת ביום טוב ודעתו נוטה דנוהג דשוה לשבת ועס"י רמ"ו דעת המג"א ג"כ נוטה דנוהג ביום טוב ומביא בשם היש"ש דסובר כן. וע' פר"ח סי' תצ"ה דעתו דש"ב אינו נוהג דלמען ינוח בשבת כתיב אבל מחמר כיון דבכלל ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך נפ"ל מחמר בשבת אם כן מקרי מלאכה ע"כ חייב על מחמר ע"ש באריכות. וע' תוס' ביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרס הביאו ירושלמי מהו להדליק נר של בטלה ביום טוב ר"י אוסר ורבנן שרי וכתבו שם דבזה פליגי מאן דאוסר סובר הבערה לחלק יצתה והוי מלאכה ואסורה ביום טוב ומאן דשרי סובר הבערה ללאו יצאת ואינה בכלל מלאכה כמ"ש בפסחים. ובאמת צריך עיון דר"י אוסר ולפי דבריהם סובר ר"י דהבערה לחלק ובאמת בש"ס דילן מובא ברייתא בשבת ד"ע וביבמות דף ו' ע"ב ודף ל"ג ע"ב וש"מ הנרשמים שם מבואר דר"י סובר דהבערה ללאו יצאה ע"ש. אך בלאו הכי דברי התוס' שם צ"ע ע' פ"י ובעיקר דין זה האריכו המחברים. והנה אם נאמר כל שאינה בכלל מלאכה רק לאו בשבת אין אסור ביום טוב מן התורה ולפי זה תחומין אף לשיטת הר"מ והרהמ"ח דתחומין אסורים מן התורה בשבת היינו י"ב מיל ואינו מכלל המלאכות רק לאו דאל יצא כמבואר בר"מ הלכות שבת והרהמ"ח לעיל אם כן ביום טוב אינו אסור מן התורה כי אינו בכלל מלאכה אבל דעת רש"י בחגיגה י"ז ע"ב ד"ה ופנית בבוקר כו' פירש"י דהוא בחה"מ דאי ביום טוב תחומין אסור מבואר דאסור מן התורה ועתוס' הקשו הא תחומין דרבנן דהם לשיטתם דסוברים דרבנן ל"ל תחומין כלל מן התורה כדעת הרמב"ן ודעימי' החולקים ע"ז והדברים עתיקין. אבל מדבריהם נראה ג"כ אם היו תחומין אסורים מן התורה בשבת אף דאינם בכלל מלאכות רק לאו בפ"ע מכל מקום היה אסור ביום טוב אם כן לדידהו מחמר וש"ב דאסורים בשבת לד"ה אסור ביום טוב ונראה דבריהם סותרים למ"ש בפסחים וביצה דעל איסור לאו בשבת אינו מוזהר ביום טוב ולדברי הב"י אשר דעתו להחמיר בש"ב ומחמר וכן היש"ש יש להם סיוע גדול מד' רש"י הנ"ל ומתוס' חגיגה. ועיין בקונטרס יום תרועה בסוגיא דשופר של ר"ה אין מעבירין את התחום כו' נסתפק שם אם תחומין ביום טוב הוי דאורייתא ומביא ד' רש"י הנ"ל דהוי דאורייתא אם כן מבואר דהם סוברים דאף איסורי לאוין דשבת גם כן הם בכלל מלאכה ואסור ביום טוב מהלאו דל"ת כל מלאכה וערש"י פסחים שם מפרש דאי ללאו יצאה לא הוי קרי ליה אב מלאכה משמע אבל מכל מקום אסור דלא כהתוס' וגם התוס' שם כתבו תחלה ד' רש"י ואח"ז כתבו זה בשם ריב"א. ובט"א חגיגה תמה על רש"י מנלן איסור תחומין ביום טוב על כל פנים מדברי רש"י ותוס' מוכח דאף איסורי לאוין דשבת אסורים ביום טוב מהלאו דכל מלאכת עבודה ולכאורה דברי רש"י בחגיגה שכתב דביום טוב איסור תחומין מן התורה סותרים לד' רש"י יומא ס"ו ע"ב גבי עתי אפילו בשבת דמקשה הש"ס למאי הלכתא ופירש"י ד"ה למאי אי משום תחומין מדרבנן בעלמא הוא נראה דאף י"ב מילין הוי דרבנן אף בשבת וצע"ק. והנה סברת הב"י שכתב כיון דבשבת ה"ל רק איסור לאו ואינה בכלל מלאכה אם כן ביום טוב אין איסור וכן הסכימו בתוס' כמ"ש לעיל באמת הסברא טובה ונכוחה לענין מחמר או תחומין וש"ב אבל סברת התוס' לענין הבערה שכתבו כן אי ללאו יצאה א"ע ביום טוב איני מבין. דהנה בשבת מבואר דסובר ללאו יצאה כי חזינן דהתורה הוציא' הבערה מן הכלל דהיא בכלל ל"ת כל מלאכה דכל המלאכות ילפינן ממשכן כמבואר שם ובמשכן היה הבערה ע"ש בסוגיא בשבת ע"כ סובר חד מ"ד דלחלק יצאה וחד מ"ד ס"ל דהתורה הוציאה מן הכלל אף דהיא בכלל מלאכה דהיה במשכן מכל מקום גזירת הכתוב הוא דא"ח סקילה רק לאו ואי לאו דהוציא הכתוב מהכלל ה"א דחייב סקילה כי היא מלאכה כמו שאר מלאכות דהוי במשכן ולא מצינו דהוי מלאכה גרועה רק הוצאה אם כן אף דגזירת הכתוב דעל מלאכה זו אינו חייב סקילה מכל מקום כך גזרה התורה אבל היא בכלל מלאכה אם כן אמאי לא יהי' בי"ט ג"כ בכלל מלאכה בשלמא במחמר ותחומין אי לאו דכתבה התורה בפירוש גבי שבת לא הי' אסור בשבת כי לא הי' כלל במשכן ואינם מכלל אבות ואף לא תולדות רק דהתורה בלאו בפ"ע אסרה הדברי' הללו אבל לא מחמת מלאכה אם כן דוקא בשבת דגלי גלי אבל בי"ט מנלן ולזה סברתם נכונה ואף ע"ז פליג רש"י כמ"ש לעיל אבל בהבערה אי לאו דגלי קרא לאו בפ"ע היו מחויבים סקילה אם כן הוי בכלל מלאכה רק דגזירת הכתוב היא דא"ח על מלאכה זו רק מלקות אם כן ביום טוב נמי הוי בכלל ל"ת כל מלאכה ולמה לא יהי' נוהג ביום טוב דוק היטב ותראה כי חילוק יש בין הנושאים. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי בשאגת אריה סי' ע"א כתב כדברינו אלה דאף אי הבערה ללאו יצאה מכל מקום נוהג ביום טוב וא"ד להוצאה כי היא מלאכה חשובה ואי לאו דהתורה הוציאה מכלל ללאו היו חייבים ככל המלאכות ע"כ נוהג ביום טוב ע"ש ממש כדברינו וב"ה שכוונתי לדעת הגדול. ולפמ"ש נ"ל דאף שהבאתי לעיל בשם הרשב"א יבמות שכתב בשם מורו דאיסור לאו בשבת א"ע בעשה דהעשה קאי דוקא על המלאכות. נ"ל דוקא מחמר ותחומין והרשב"א כ' שם על מחמר ע"ש. אבל בהבערה אף למ"ד ללאו יצאה מכל מקום כיון דהיא בכלל מלאכה רק התורה הוציאה מן הכלל דלא יעבור רק בלאו מכל מקום העשה כדקאי קאי כי הוי מלאכה חשובה וע"ש ביבמות ד' ו' ע"ב דמוקי שם הברייתא דמב"ד א"ד שבת כר"י דהבערה ללאו יצאה וע"ש בתוס' ד"ה לא ר"י הוא הקשו מה או אינו דקאמר מן התורה לא ידחה כיון דלא הוי רק לאו ותי' דהו"ל עשה ולא תעשה ע"ש נראה דגם הרשב"א מודה כמ"ש דאף דהבערה אינו רק לאו מכל מקום עובר על העשה גם כן ולא כתב דא"ע בעשה רק במחמר ותחומין ולא בהבערה כנלע"ד. ועיין בט"א חגיגה בא"מ שם פלפל בזה לענין מחמר אי נוהגין בי"ט והביא ד' הב"י תצ"ה וד' הריב"א והקשה על האחרונים שדעתם בסי' רמ"ז דאין אדם מצווה על ש"ב בי"ט ובסי' ש"ד גבי שביתת עבדו מביא הב"י דאסור לקבור מת בי"ט ראשון ע"י עבד מחמת שביתת עבדו ובאמת שניהם שוים דלאלו הדיעות כיון דאינו מצווה על ש"ב דאינו בכלל ל"ת כל מלאכה ה"ה שביתת עבד ע"ש ובאמת המחבר עצמו בסי' רמ"ז אינו מביא דין דשביתת בהמתו ובב"י דעתו להחמיר בסי' תצ"ה ע"כ מביא בסי' ש"ד ג"כ להחמיר אך הרמ"א מביא בסימן רמ"ז דאינו מוזהר וה"ל להגיה גם בסימן ש"ד וע"ש שמביא ראיה דילפינן י"ט משבת להחמיר אף דבכ"מ לא ילפינן קל מחמור להחמיר מהכנה דרבה אף דבפסוק אינו מבואר רק סעודת שבת צריכה הכנה מיום חול מכל מקום י"ט אחר שבת אסורה ג"כ מדאורייתא ע"ש:

ג

ועוד ביארו כו'. הכל ד' הרמב"ן במלחמות פא"צ וע' ר"ן ובראשונים ובאחרונים:

והנה בא לידי בשאלה ספר ישועות יעקב וראיתי שם בה' פסח מיישב הש"ס דפסחים דמוכח דלחלק יצאה דאי ללאו יצאה לפי סברת הרשב"א דבלאוי שבת וי"ט ל"ש העשה אם כן אם ללאו יצאה אם כן דוחה העשה דתשביתו את הל"ת דיו"ט אך אם לחלק יצאה ה"ל עשה ולא תעשה ע"ש. וכבר כתבתי דלדעתי אף אם ללאו יצאה מכל מקום גזירת הכתוב היא אבל מכל מקום היא בכלל מלאכה אם כן העשה קאי ע"ז כמ"ש לעיל אם לא לשיטת הריב"א אם כן בלאו הכי ניחא דאינו מוזהר כלל בלאוין כסברת הריב"א אבל לדעת החולקין על הריב"א דאף ללאוין אתקש יום טוב לשבת נ"ל דהעשה קאי ע"ז לכ"ע ואין להאריך:

ד

ועוד אמרו כו' אבל אם כו' אבל בשרא אגומרי כו'. דברי הרהמ"ח צריכין תבלין להבין זה ולענין דיני כיבוי עיין ר"מ פ"ד מה' יום טוב ה"ב שכתב כל מלאכה שאין בה צורך אכילה כלל ולוקין על הכיבוי כמו שבנה וארג וע"ש בה"ד ובה"ז ויש בזה אריכות הרבה ויש סוברים דגם בכיבוי לצורך או"נ מותר. ולענין אי אמרי' מתוך אפילו שלא לצורך ע"ש ובפר"ח סי' תצ"ה ובשער המלך ריש הלכות יום טוב ובפתיחה לפמ"ג ופ"י וצל"ח ובט"א האריכו הרבה וצריך חיבור מיוחד לברר:

והנה מד' הרב המחבר נראה גם כן דסובר דהכיבוי אסור מן התורה נראה דס"ל כשיטת הר"מ בהלכות שבת דפוסק כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב והרבה פוסקים חולקים על הר"מ ופסקו כר"ש דא"ח אלא עשיית פחמין דסברי מלאכה שאצל"ג פטור והדברים עתיקין. ואם נאמר דמשאצל"ג פטור אם כן כיבוי לצורך או"נ בלאו הכי אינו מלאכ' וא"כ לשיטת אלו בכיבוי גמור ביום טוב לעשות פחמין חייב ול"ש מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה שלא לצורך כי לצורך או"נ אין כאן מלאכה כלל וכ"ה בהפלאה בכתובות סוגיא דמפקיד פקיד ע' באחרונים הנ"ל:

ה

וכן מה שאמרו כו' רחיצת רגלים כו' ובכלל היתר דאו"נ כו'. דברי הרהמ"ח צריך עיון גדול דנראה מדבריו דהא דמותר להוציא ס"ת וכדומה הוא מטעם כיון דצריך לו הוי כאו"נ ובאמת לא ראיתי זה בשום מקום ובש"ס מבואר בסוגיא דב"ש דהוצאה לכ"ע מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ויש בזה שיטות אי אפילו שלא לצורך כלל או דוקא צורך קצת והדברים ארוכים אבל לא מטעם או"נ. ובדין השני להחם חמין ולעשות מדורה ג"כ דעת הרבה ראשונים דהוי מטעם מתוך אך דעת הר"ם פ"א הט"ז דהטעם מפני שהוא או"נ כדברי הרהמ"ח אבל בהוצאה אדרבא מבואר בר"מ בתחלת הפרק ובפ"ה ובכל הראשונים כי כן מבואר בש"ס דביצה דהוי מטעם מתוך ועיין בסוגיא הנ"ל. וגוף דין עושה מלאכה שלא לצורך או"נ יש שיטות דקצת סוברים בדעת הר"מ דוקא בהוצאה ובהבערה אמרינן מתוך ולא בשאר מלאכות וכל הראשונים סוברים דבכולם אמרינן מתוך והרהמ"ח שם דעתו ג"כ דדעת הר"מ כן וגם בדעת הר"מ דעתו דאף דאין צורך כלל אמרינן מתוך כדעת רש"י וע' פר"ח דדעתו דסובר הר"מ כדעת התוס' והראשונים דדוקא בצורך קצת והדברים ארוכים והרהמ"ח לא גילה דעתו כלל בדינים אלו דמתוך. והנה כל הראשונים ואחרונים סוברים דאמרינן מתוך רק דמחולקים באיזה ענינים אמרינן מתוך ובהוצאה מבואר בפי' בש"ס דמחמת מתוך ע"כ דברי הרהמ"ח צ"ע דהשוה אותו לחמין לרחוץ מחמת או"נ ובאמת לא ראיתי זה רק הטעם מחמת מתוך וצ"ע. ואם תעיין בסוגיא שם ובכ"מ תראה שד' הרהמ"ח תמוהים:

ו

וכן מה שאמרנו באיסור הכנה כו'. ולא משתכחא כו' אלא בביצה לבד ע' בביצה ד"ב ע"ב ובתוס' שם דנראה ג"כ מדבריהם כן ע' בראשונים ובאחרונים ובפסחים סוגיא דהואיל ובר"נ שם. והנה דעת רש"י דרבה ס"ל מוקצה דאורייתא ובתוס' עירובין ובר"ן דחו דבריו דבפסחים מותיב אביי לרבה דמוקצה אינו אסור מדאורייתא ובפ"י לביצה מיישב שיטת רש"י והנה בגמרא דפסחים מבואר דמוקי בעצי מוקצה כדרבה והכינו כו' ואזהרתי' מל"ת כל מלאכה ולוקין ע"ז אם כן לפי כל הפוסקים נהי דל"ל מוקצה אבל הכנה דרבה כולהו ס"ל עיין בראשונים ובש"ע אם כן לפ"ז בביצה דנולדה בשבת אחר י"ט או י"ט אחר שבת לוקין על אכילתה. ולחלק בין מוקצה לדעת רש"י ולס"ד דגמרא ובין הכנה משבת ליו"ט הכנה הטבעיות (כ"ה) [כ"ז] צ"ע אך לא ראיתי בשום מקום בראשונים וגם בר"מ ה' יום טוב דכתבו דין זה דלוקין ע"ז עיין בפתיחה להפמ"ג מצדד דדעת הר"מ דהכנה אינה אלא דרבנן ע"ש. אך באמת כל הראשונים תפסו במושלם דהוי דאורייתא אם כן נראה דלוקין על האכילה מה לי בישול בעצי מוקצה אע"ג דהבערה אינה מלאכה כלל מכל מקום עובר על המוקצה אם כן ה"נ וכ"נ בכל תשמיש שעושה עם הביצה הוי בכלל לאו זה אבל על הטלטול בודאי אינו איסור דאורייתא מכל מקום צ"ע ולא הבאתי' בכור הבחינה. ולפי שיטת רש"י דמוקצה דאורייתא ועובר בלאו לא נתפרש השיעור על כמה חייב דהרבה מלאכות מבואר בשבת דצריכים שיעור עיין בשבת ובר"מ ה' שבת וגם לפמ"ש דעל הכנה דרבה דהיינו מיום קודש ליום קודש ג"כ חייב מלקות לא נתפרש לי השיעור על כמה יהי' בלאו הזה וצ"ע:

ז

ודין מכשירי כו'. לא חילק הרהמ"ח בין מכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט או לא נראה דפוסק כרבנן דלא כר"י דמכשירין בכ"ע אסור ועיין במ"מ פ"ד דעתו דהר"מ סובר ג"כ כרבנן ולא כר"י וע"ש בכ"מ מה שהקשה על המ"מ ובראשונים ואחרונים פלפולים עצומים:

ח

ודין זימון כו' לכם ולא לעכו"ם. כ"ה ג"כ דעת הר"מ פ"א מה' יום טוב הי"ג ויש חולקים בענין זה ופסקו דלכלבים שרי. וז"ל הר"מ בהט"ו המבשל ביום טוב לעכו"ם או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים הי' אותו התבשיל ראוי להם כו' והיינו משום הואיל ומיירי באוכל הראוי לאדם אבל אם אין ראוי לאדם נראה מדברי הר"מ שלוקה ובלחם משנה שם כתב אף דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (היינו כדברי המ"מ דהר"מ אית לי' בכל המלאכות מתוך) מכל מקום לכם ולא לעכו"ם אהדרי' לאיסורא קמא ולוקין ולא כסברת התוספו' בסוגיא שם דלא אהדרי' לא"ק רק ה"ל לאו מכלל עשה ואין לוקין ועיין בפר"ד דרך מצותיך עמד בזה על הר"מ ונראה מדברי הרהמ"ח מדסיים והעושה מלאכה לוקין נראה דגם ע"ז לוקין כהר"מ והנה הרהמ"ח אינו מביא הדרוש דלכם ולא לגבוה דנו"נ אין קרבים ביום טוב דמבואר שם בסוגיא דביצה ובסוגיא דבש"א אין מביאין עולות כו' והר"מ כאן הל' יום טוב אינו מביא דין זה דנו"נ אין קרבים ביום טוב אך בהל' חגיגה פ"א ה"ח וה"י מביא זה דאין מקריבין בי"ט נו"נ אך לא כ' דלוקין אם עבר והקריב כמו כאן דאהדרי' לא"ק ואפשר דפשוט הוא וסמך אמ"ש כאן כיון דלאו אוכל נפש והואיל ל"ש ע"כ לקי. ומכל מקום צ"ע אמאי לא כתב הדין בפירוש. ולכאורה נראה דגם בנו"נ אם עבר והקריב שייך הדין דפטור מחמת הואיל, דהואיל ואי בעי מיתשל עליו וה"ל חולין וחזי לי' עיין בפסחים סוגיא דכיצד מפרישין כו' אם כן יהי' פטור על השחיטה. אך לכאורה אם יתשל ה"ל חולין בעזרה אם כן אסור באכילה והוי שלא לצורך יו"ט. אך באמת לפי שיטת התוספות חולין דאחרישה לא לחייב מלקות הואיל וחזי לדם צפור אף דיהי' עובר בעשה מכל מקום בלאו לא יעבור אם כן שייך הואיל כיון דע"י הואיל יפטור ממלקות אף דעבד איסורא מכל מקום פטור ממלקות מטעם הואיל והד' עתיקים אין כאן מקומו. אם כן אפילו למ"ד חשנב"ע מן התורה מכל מקום אין לוקין כיון דבא מכלל עשה עיין ר"מ פ"ב מהלכות שחיטה ובכ"מ ובלחם משנה שם אם כן שייך הואיל ובפרט אי נימא חשנב"ע הוי רק איסורא דרבנן ע"ש בכ"מ ולחם משנה דלא ברירא להו בדברי הר"מ איך דעתו דאפשר הוי רק דרבנן ע"ש ואם כן בודאי שייך הואיל כמבואר ברש"י פסחים מ"ז ע"ב ד"ה כלאחר יד כו' על ידי שינוי דשבות בעלמא הוא וכיון דמדאורייתא שרי פקע להו מלקות עכ"ל. מבואר להדיא דהמלקות נפקעין אף דע"י הואיל ישאר איסור דרבנן אם כן (למה) [לא] ילקה על השחיטה של נו"נ רק בדבר דליתא בשאלה. אבל עולות כמבואר בברייתא דשוחט עולות נדבה דאיתא בשאלה למה ילקה אף אם לא נימא מתוך מכל מקום הואיל אמרינן לכ"ע כמבואר בתוס' פסחים בסוגיא שם וכן כאן מדברי הר"מ עיין באריכות. אך אם חשב"ע דאורייתא ל"ש לומר כן דאף אם רוצה לאכלו נראה דלא הוי או"נ רק דהוי צורך קצת ע' תוס' גבי מבשל גיד בחלב אך באיסור דרבנן אפ"ל דהוי או"נ. ומצאתי לפמ"ג בפתיחה נסתפק בזה במבשל בשר עוף בחלב בי"ט אי הוי או"נ. ואם אמרינן הואיל ומקלעי וכתב דל"ש הואיל כיון דהוי איסורא. ואפ"ל לדעתי כיון דלרוב ראשונים מותר להאכיל בידים איסור דרבנן לקטנים ע' לעיל ובסוגיא דמופלא סל"א ומ"ל פי"ז מהמ"א אם כן אפשר אמרינן הואיל ומקלעי קטנים הואיל דהיתר גמור הוא אח"ז מצאתי קושיא זו בט"א לחגיגה שם בפיסקא עולות נו"נ הקשה קושיא זאת אמאי נו"נ אין קרבים ביום טוב נימא הואיל אי בעי מתשל עליו אי אמרינן חשב"ע ל"ד והניח בקושיא וכתב שהאריך בזה במס' ביצה ולא זכינו לחידושיו על ביצה ע"ש בדף ז' ע"ב. וא"א לומר דמיירי בסמוך לחשכה דהרי איכא פלוגתא אם זרק הדם ודם נפסל בתחלת שקיעה לשיטת התוס' במנחות ואכתי איכא זמן רב עד הלילה ע"ש. ואפשר דע"כ הר"מ סותם הדבר וכתב דאין קרבים ביום טוב ולא כ' דלוקין מטעם הואיל ומתשל עלה רק בקרבנות דל"ש הואיל לוקין וצ"ע. ואפ"ל דזה כוונת הש"ס דתני תנא קמי דר"י בר אבדימי השוחט עו"נ ביום טוב לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש הוא דל"א מתוך דאי ב"ה הא ס"ל מתוך ובתוס' הקשו דהו"ל לומר ר"ע הוא דל"ל מתוך בפסחים וי"ל דה"ק דלב"ש הברייתא ניחא בלא שום קושיא דאי אליבא דר"ע מכל מקום קשה נהי דל"ל מתוך מכל מקום אמאי לקי נימא הואיל ובעי מתשל ולדחוקי דחולין בעזרה דאורייתא או סמוך לחשכה הוא דחוק ע"כ מוקמי כב"ש וניחא מאוד דמתוך ל"ל דלא ס"ל מתוך וגם הואיל ובעי מתשל ל"ל לב"ש דב"ש ס"ל אין שאלה להקדש כמבואר בנזיר ובכ"מ בש"ס אם כן לב"ש ניחא הברייתא אלא לב"ה נימא מתוך נהי דאפשר דל"ל הואיל כר"ח מכל מקום מתוך ס"ל כאן במשנה מפורש ע"כ כב"ה ודאי לא אתי וכב"ש אתי בכל אופן דל"ל מתוך וגם הואיל כזה ל"ל לב"ש אבל אי כר"ע לא אלים הקושיא כולי האי דלר"ע נמי צ"ל או דל"ל הואיל כר"ח או מחמת חשב"ע ע"כ נקט ריב"א בפשיטות דלב"ש בודאי ניחא הברייתא ולב"ה לא אתיא הברייתא בשום אופן כנ"ל. אך הדברים ארוכים ועמוקים עיין בספרן של צדיקים דבש מצאת כו'.

והנה בהיותי בזה נזכרתי ששמעתי קושיא ומטו בה משמיה דהגאון מוה' יונתן בעל או"ת וכו"פ על המשנה דמכות יש חורש תלם א' וחייב משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור כו' וכלאים בכרם ויו"ט ומקשה שם הש"ס ולחשוב נמי זורע ביום טוב ומשני אין חילוק מלאכות ביום טוב מאי מקשה דיתחייב ביום טוב משום זורע הא מבואר במשנה דהי' כלאים בכרם וכה"כ אסור בהנאה אם כן א"ח על זריעה ביום טוב דה"ל מקלקל דאוסרו בהנאה וכל המקלקלין פטורין בשויו"ט. ותירץ דהנה מבואר במשנה דכלאים דהזורע כרמו בשביעית לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכ"פ הר"מ פ"ה מה' כלאים ה"ח אם כן במשנה מבואר דמיירי בשביעית וא"כ אין נאסרין משום כה"כ ע"כ מקשה שפיר יתחייב משום זורע דאינו מקלקל כך שמעתי בימי חורפי ואח"ז שמעתי בשם אחרונים שהקשו גם על ברייתא דהמבשל גיד בחלב חייב ה' מלקות משום בו"ח ומשום מבשל ביום טוב למה יתחייב משום בישול הא בב"ח נאסר בהנאה דהברייתא סובר' יש בגידין בנו"ט ע"ש. אם כן אוסר זה בהנאה וה"ל מקלקל ולמה יתחייב על י"ט ופלפלו בזה והנה באמת קוב"ה חדי בפלפולא. אבל לפ"ד הקושיא מעיקרא ליתא דנראה דלא הוי מקלקל בשוי"ט רק אם הוא דרך קלקול והשחתה כמנהג של עולם כמו חובל וא"צ לדם ומבעיר וא"צ לאפרו כי הוא משחית ומקלקל דרך מנהג העולם וכן קורע בגדים ושובר כלים ודומיהם אבל מה שמתקן על פי מנהגו של עולם אף דאיסורא רביע עליו מכל מקום לא נקרא מקלקל ולא מצינו זה ובתוס' חולין הקשו על השוחט בשבת למה יתחייב דהא מבואר שם דמקלקל הוא ותירצו דגבי שבת תיקון כל דהו סגי ע"ש ושם ג"כ מקלקל ע"ש כי גוף הריגת בע"ח הוי מקלקל אם א"צ לו ואף אם אינה עומדת לג' דברים דהגמרא מקשה שם על הברייתא דשוחט בשבת חטאת עוף בחוץ לעכו"ם מאי תיקן. אף דאינה עומדת לג' דברים כי הוא עוף ואסורה בהנאה כי הוא הקדש מכל מקום השחיטה עצמה הוי מקלקל אך בשבת תיקון כ"ד סגי ע"כ מקשה מאי תיקן וא"כ אם לא תיקן בדרך העולם וגוף השחיטה הוי קלקול. ומתרץ הש"ס דיש תיקון כל דהו לתקן לב"נ אבל היכי דבגוף הדבר אינו מקלקל בדרך העולם אדרבא הוא מתקן דזורע ויגדלו הפירות או מבשל דקודם לא היה ראוי לאכילה ועכשיו ראוי לאכילה אף דאסור מחמת איסור דרביע מכל מקום לא הוי מקלקל. וקצת ראיה לזה דר"י הסנדלר סובר דמעשה שבת אסור דכתיב כי קודש כו' אי מה קודש אסורה בהנאה ת"ל לכם כו' אם כן ל"ל לכם בלאו הכי בודאי אינה אסורה בהנאה דאי אסורה בהנאה ה"ל מקלקל ומלאכת מחשבת אסרה תורה עכצ"ל דזה לא נקרא קלקול. וידעתי כי יש לדחות בנקל מכל מקום מצד הסברא נ"ל כן. ובפרט לפי מה דמסיק הש"ס דתיקון כ"ד סגי בשוי"ט דמתקן אצל ב"נ בודאי ל"ק כי כאן ג"כ מתקן עם הבישול לב"נ דלא הוי ראוי לאכילה קודם לב"נ ועכשיו ראוי לאכילה ולא הבאתי בכור הבחינה ע' בשבת פרק האורג והם ענינים עמוקים. עוד יש ליישב דרך פלפול עשעה"מ המ"א שכ' דאף דאין בגידין בנ"ט מכל מקום חייב משום נבלה וכאן משום בב"ח דהתורה אחשביה לענין גיד חשוב נמי לענין איסור אחר ודומה למ"ש רש"י ביצה בשרפת קדשים דהתורה אחשביה ע"ש פ"ו מהמ"א אע"ג דלהשליכו לבהמה אינה מלאכה כלל מכל מקום כיון דהתורה אחשביה ה"ל מלאכה אם כן כאן נמי אף דהוי מקלקל מכל מקום כיון דחייב משום זריעה מחמת כלאים חשיב נמי לגבי יום טוב וכן לענין בישול בב"ח כיון דחשוב לענין זה חשוב נמי לענין יום טוב אף דהוי דרך קלקול וזה דרך פלפול:

והנה במ"ש לעיל בשם הגאון מוהר"י כיון דמיירי בשביעית אם כן אינו נאסר כר"ע ער"ש פ"ז דכלאים מ"ה כתב הטעם דתנאים אלו ס"ל כן דכתיב כרמך וטעמא דת"ק מפורש בירושלמי דמרבה אף כרם אחרים ע"ש אם כן להני תנאים דדרשו כרמך ולא של אחרים אם כן אינו חייב מלקות על זורע בשדה אחרים או כיון שהנטיעות אינם שלו אם כן הדרא קושיא לדוכתא אם כן אי כהנהו תנאי אמאי חייב מלקות על כה"כ ועיין מ"ש פ' קדושים דגם דעת הר"מ כן גבי כלאי זרעים פ"ג הט"ז וכבר תמהתי שם ע"ז וכעת אני רואה שהוא בירושלמי אך לפי תי' הש"ס יבמות דפ"ג ומובא בר"ש ג"כ נראה דמטעם אחר הוא אבל בכרם חבירו שייך ג"כ כלאים וצ"ע בזה. ובאמת דברי הר"ש תמוהים לפ"ד דהטעם של ר"ע דאינו כלאים כלל בשדה אחר חוץ מה שתמהתי לעיל פ' קדושים דמבואר להדיא בע"ז דס"ג דאין עודרין עם הנכרי בכלאים ורוצה הש"ס לאוקמי כר"ע דמחייב במקיים כלאים מפורש דסובר ר"ע דאף המקיים בשדה נכרי מחייב מכ"ש בזורע ע"ש אך מגמרא דידן במכות מבואר שם דר"ל אמר אי לאו דקלסי' ה"א ר"ע היא דמחפה חייב משום מקיים בכלאים חזינן דחייב משום כלאים לר"ע אף בשביעית וחייב במחפה אף דאינו אוסר אליבא דר"ע מכל מקום חייב מלקות. ולומר דהר"ש נמי סובר הדרש דכרמך דוקא לענין קידוש אבל לא לענין מלקות מנא תיתי דתיבת כרמך אצל הלאו כתיב כרמך לא תזרע וגבי הקידוש כתיב ותבואת הכרם ולא כתיב כרמך וצ"ע. ועוד חזון למועד לברר כי אין הירושלמי ת"י כעת. עוד נלע"ד דל"ק קושית הגאון הנ"ל דהנה ידוע דכל מלאכות שבת א"ח על מלאכה רק בנגמר המלאכה כגון אופה דהוא חייב משום מבשל או (אופה או) מבשל א"ח עד שנאפה או נתבשל אבל על הדבקה בתנור ולא נאפה א"ח ואם הדביק פת בתנור ואח"ז רדה מן התנור או הוא או אחר ולא נאפה אינו חייב כמבואר להדיא במס' שבת ד' גבי התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה כו' ואם הדביק בתנור ונאפה חייב חטאת על האפייה או סקילה אף דבשעת האפייה אינו עושה כלל מעשה מכל מקום חייב כיון דעשה מעשה בתחלה וע"י מעשה נתעבד המלאכה ולא הוי התראת ס' בשעת הדבקה דלמא יקח אותו מן התנור קודם האפיה והטעם מבואר שם בתוס' ד"ה קודם שיבא. על כל פנים חזינן דעל המעשה לא נתחייב כ"ז שלא נעשה המלאכה אך אם נעשה המלאכה חייב על העשיה ועל המלאכה בלא העשיה אינו חייב ג"כ דמותר להדביק בתנור עם חשכה אף על פי שנאפית בשבת כמבואר שם בשבת דכל המלאכות מותרים קודם חשיכה אף על פי שנתעבד בשבת רק קצת מלאכות אסורים מדרבנן משום גזרה כגון פת בתנור שמא יחתה בגחלים כמבואר בשבת ד' וז"פ והוא דבר שתשב"ר יודעין וכן איפכא אם הדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשכה ולא נאפית כלל מבע"י רק משחשיכה ליל מ"ש בודאי ג"כ פטור כיון דנאפה ליל מ"ש כמו דאם לקח מן התנור קודם האפיה דפטור אם כן בודאי אם נאפית בחול ג"כ הדין כן כי בחול אינו איסור כלל. הכלל דחייב על העשיה והמלאכה כא' אם נעשה בשבת אבל בא' מהם אינו חייב בשבת וז"פ. והנה זורע בשויו"ט הוי אב מלאכה ומבואר בפסחים דכ"ה גבי כה"כ דזרוע מעיקרא אינו נאסר אלא בהשרשה והיינו דנקלט בארץ. וע"ש ברש"י דקודם השרשה הוי כמונח בכדא ולא הוי כלאים כלל. וכן מבואר במס' מנחות דס"ט לענין עומר ולענין אונאה ושבועה הוי אבעיא שם אי כמנח בכדא דמי. אם כן אפ"ל דגם בשויו"ט א"ע על הזריעה רק אם נשרש בקרקע וא"ח על העשיי' רק אם נשרש אח"כ כמו אופה דא"ח על דבוקו בתנור רק אם נאפה אח"כ ה"נ דבנשרש חייב על העשייה ואם תיכף לאחר שזרע נטל הזרע מן הארץ ולא הניח לשרש אפשר דאינו חייב. אך ז"א דאם נאמר דעיקר הזריעה היינו בהשרשה אם כן אם זרע בשבת ונשרש אח"כ בחול לא יהיה חייב כמו אופה לעיל אם כן אמאי מבואר במשנה הזורע חייב וכן בגמרא הנוטע והמבריך והמרכיב עיין בשבת פ' כ"ג הא קי"ל בר"ה ובפסחים פלוגתא ח"א דלקליטה צריך למ"ד יום וח"א י"ד יום. ור"י ס"ל ג"י בעינן. ואנן פסקינן י"ד לקליטה עיין ר"מ המע"ש ונ"ר וש"ע סי' רצ"ד אם כן היאך חייב משום זורע דממ"נ אם זרע בחול וזמן הקליטה יהיה בשבת ודאי פטור אליבא דכ"ע כמו כל המלאכות דמותר מבע"י אף שהמלאכה נעשית בשבת כמ"ש לעיל ובודאי מיירי בזרע בשבת אם כן היאך חייב הא אינו נקלט הזריעה אליבא דכ"ע פחות מג"י וא"כ נקלט בחול אמאי חייב ועיין ר"ה דף י' ובפסחים נ"ה אם כן נפל ד"ז דזורע ונוטע בבירא היאך משכחת לה דחייב הא נשרש בחול. עכצ"ל דיש חילוק בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע ע"ג קרקע הוי זורע אף דהוי כמאן דמנח בדיקולי היינו לענין המוזכר לעיל דלא מבואר בקרא זריעה אם כן אף דהוי זריעה מכל מקום אפשר דהוי כתלוש לענין עומר אבל לשון זריעה שייך שפיר תיכף קודם שנקלט ע"כ חייב תיכף בשויו"ט אם כן לפ"ז אם לקט מן הארץ תיכף אחר הזריעה בודאי חייב דהרי נגמרה מלאכתו בזריעה לחוד וע"ז חייבה התורה והוי כמו כותב ומוחק תיכף או אפילו כותב ע"מ למחוק תיכף בודאי חייב ה"נ חייב וכ"נ נמי לענין איסור זריעת כלאים לענין לחייבו מלקות על הזריעה חייב תיכף עד שלא נשרש כי עבר על לאו דלא תזרע רק נתקדשו לענין איסור הוי בהשרשה אבל לענין חיוב מלקות הוי תיכף בשעת הזריעה דהא דמבואר שם בפסחים דדרשינן מהזרע דזרוע מעיקרא בהשרש' ע"ש ברש"י דסובר לענין להתקדש הוי מצד הסברא כמונח בכדא אבל לענין חיוב מלקות אין תלוי בהשרשה. ומכל מקום צע"ק כיון דרש"י כתב דלא נאסר תיכף מחמת דהוי כמאן דמנחי בכדא ולא הוי תערובות כלל אם כן אמאי מחייב משום זורע כלאים אך מכל מקום נ"ל דהדין כן בשויו"ט אין ספק אצלי כמ"ש דאל"ה לא יהיה חייב על זורע ונוטע בשבת ע"כ בודאי חייב תיכף אף בלא הקליטה ואף לקט תיכף מן הארץ מכל מקום חייב דהמלאכה כבר נגמרה וגם בכלאים אם לא יהי' חייב רק אם נשרש הו"ל להר"מ להביא דין זה בכלאים כמו שמביא לענין דנאסרין. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי דמבואר כן להדיא בד' הרהמ"ח מצוה תקמ"ח בסוף המצוה כ' להדיא כדברינו. ועובר ע"ז וזרע כה"כ לוקה מדאורייתא מיד שזרען אבל לענין שיאסרו בהנאה אין אסורין מיד שזרען עד אחר השרשה וכמו שאמרו ז"ל כו' עכ"ל. מבואר להדיא כדברינו לענין כלאים. ובשויו"ט הדבר ברור כמ"ש לעיל אם כן כיון דעל הלאוין דזריעה חייב תיכף אבל לענין איסור הנאה אין נאסרין אלא בהשרשה אם כן ממילא ל"ק קושית הגאון הנ"ל דע"כ חייב משום זורע ביום טוב כמו אם לקט אותם מן הארץ תיכף מכל מקום חייב ה"נ כיון דחייב תיכף ולא הוי מקלקל ואחר ג' ימים נאסרו אבל תיכף לא נאסרו אם כן כמו דלקט אותם תיכף אף דלא נתגדל כלל חייב דכך חייבה התורה אם כן מאי איכפת לן דלאח"ז נתקלקל כמו בנה וסתר תיכף אפילו בונה ע"מ לסתור חייב ה"נ כיון דבשעת החיוב אינן נאסרין כלל ע"כ שפיר דחייב משום י"ט. ולענין איסור הנאה בודאי אינן נאסרין אלא בשעת השרשה כמבואר בפסחים ובר"מ ואף דוודאי על כל פנים צריך לזרוע שיהיה ראוי להשרשה וכאן יהיה מקלקל ז"א דראוי לשרש בהיתר דאם תיכף אחר הזריעה יקח מין א' מן הקרקע אם כן לא יהיה נאסר ועל הזריעה חייב בכ"ש אם כן בשעת זריעה אינו מקלקל כלל. ועבמ"א סי' של"ו ס"ד וסי"א ובמג"א שם ודו"ק שם היטב. שוב בינותי בספרים ומצאתי בס' הלכות קטנות למהר"מ חאגיז סי' רס"ו רס"ז מביא זה בפירוש דחילוק יש בין מבשל לזורע דזורע [חייב] תיכף אף דלא נשרש בקרקע ע"ש החילוק ולא הביא הראיות שהבאתי והנאני. והנה אף שכתבתי דעל זריעה חייב תיכף אף בלא נקלט מכל מקום נראה דגם הקליטה הוי זריעה והיכי דא"ח על הזריעה כמו שיבואר מכל מקום חייב על הקליטה דהקליטה הוי ג"כ זריעה. והנה בשויו"ט כבר כתבתי דלא משכחת לה דין זה דאי זרע בחול אף דנקלט בשבת והוי זריעה מכל מקום בשויו"ט קי"ל דכל שהמלאכה נעשית מאליו מותר בשבת לכתחלה כמבואר פותקין מים לגינה כמ"ש בשבת ואם זרע בשבת ממילא אינה נקלטת בשבת ואפ"ל אף דהנהו מ"ד סוברים ונותנין זמן לקליטה מכל מקום סוברים דאפשר דנקלט בתוך זמן זה רק לחומרא לא סמכינן רק באלו הזמנים נקלט בוודאי אך רש"י ביבמות פ' הערל לא כתב כן ע"ש אך בכלאים אפ"ל דעל הקליטה ג"כ חייב ואם התרו בו על הזריעה אף דזרע ונקלט אח"כ מכל מקום א"ח אלא א' דהוי משם א' דאם עושה כ"פ בהתראה א' א"ח אלא א' כידוע וא"צ להאריך. אך אם אחר הזריעה התרו בו שילקטנו מן הקרקע כדי שלא יקלוט אפשר דחייב ג"כ על הקליטה דבשני התראות חייב כמו נזיר ששתה יין ואמרו לו אל תשתה חייב על כל שתיה ושתיה מכל מקום נ"ל דא"ח כיון שאח"ז אינו עושה שום מעשה אף דהי' ע"י מעשה מכל מקום ל"ד לשעטנז דחייב בכל רגע אם התרו בו אם יכול לפשוט וללבוש כמבואר במכות מכל מקום אפשר לחלק בזה אם תעיין בשכלך. ומכל מקום צ"ע דאפשר דאה"נ דחייב. אך מנא אמינא לך דקליטה גם כן נחשב זריעה ממשנה מפורשת במס' שביעית שהנוטע והמבריך כו' פחות מל' יום קודם ר"ה בערב שביעית ואם נטע יעקור והיינו משום דנקלט בשביעית (לשיטת ר"ת שם בר"ה ד"י ולשיטת רש"י אף אם נקלט בתוס' שביעית ואין כאן מקומו) חזינן אף דנטע קודם שביעית דהיינו זריעה מכל מקום כיון דנקלט בתוס' שביעית או בשביעית עצמה יעקור מחמת האיסור זריעה בשביעית עיין בגיטין אם כן מבואר בהדיא דאף הקליטה הוי זריעה ע"כ יעקור כמו הזורע והנוטע בשביעית עצמה ואם כן אם זרע בשביעית עצמה אפילו בסוף שביעית ונקלט (בשביעית) [בשמינית] מכל מקום לוקין על הזריעה כמ"ש לעיל דעל הזריעה חייב בלא נקלט ג"כ (אף דלענין קדושת פירות שביעית יש להם דינים אחרים מכל מקום לענין הלאו בודאי עבר כמ"ש) ואם זרע באמצע שביעית ונקלט ג"כ בשביעית והתרו בו קודם הקליטה אפשר דחייב שנים כמ"ש לעיל דחזינן לענין קודם שביעית דהקליטה הוי ג"כ זריעה ע"כ יעקור בנקלטה בשביעית. והנה להבין החילוק מה בין שוי"ט שמותר לעשות מלאכה מבע"י אף שהמלאכה נעשית בשבת ובשביעית אסור כמו שמבואר כאן הוא הדבר אשר ביארתי למעלה בח"ז פ' משפטים מצוה כ"ד כמו דאנחנו מצווים בשבת על ש"ב דאם הבהמה עושה מלאכה עובר בעשה כן בשביעית חוץ מה דכתיב לנוכח לא תזרע עובר ג"כ בעשה עיין ר"מ ה' שמטה ויובל ובעשה כתיב ושבתה הארץ שבת כו' אם כן אנחנו מצווים על שביתת הארץ בשביעית ע"ש שהבאתי גמ' מפורשת בע"ז. והנה בש"ב אף שאינו עושה מעשה רק בהמתו עושית מלאכה עובר אם כן ה"נ דהארץ אסורה לעשות מלאכות הללו ע"כ אפילו נטע קודם שביעית דודאי א"ע על הלאו דשדך לא תזרע דהוא אינו זורע בשביעית רק עובר על עשה דשביתת הארץ דהארץ עושה מלאכה בשביעית כמבואר להדיא בשבת דח"י ע"כ אוסרים ב"ש ליתן אונין של פשתן וצמר ליורה כו' משום שביתת כלים דאית להו והכלי עושה מלאכה בשבת ע"כ אסור אפילו קודם שבת וב"ה ל"ל שביתת כלים ע"כ מותר לעשות כל המלאכות מבע"י אף דהמלאכה נעשית כיון דהוא אינו עושה ע"ש אם כן הנוטע קודם שביעית בודאי אין לוקין רק עובר על עשה דשביתת הארץ. והנה מכאן ג"כ ראי' דאנחנו מצווים על שביתת הארץ בשביעית כמ"ש לעיל ולא ראיתי לשום א' מאחרונים שדברו מזה ובעזהשי"ת הוא אמת וברור. ואל יקשה לך ד' הר"מ ה' שמיטה ויובל פ"ג הי"א שכתב אף בזה"ז כו' וד"ז אסור לעולם מפני מראית עין נראה דמדרבנן אסור. ז"א דשם מיירי לענין קליטה בתוס' שביעית בזה"ז ז"א אלא מדרבנן ע' פ"י בר"ה דף יו"ד. ומצאתי בט"א לר"ה סוגיא דאין נוטעין מביא ירושל' דזמנים הללו המבוארים במשנה לקליט' בסתמא אי לא ידענו אם נשרש אם לא, בזמנים הללו נשרש הא דבר שנשרש קודם לזמנים הללו מותר ע"ש נראה כמ"ש לעיל דיכול להיות דיקלוט באותו היום אם כן נ"מ נמי לענין שבת אם זרע בשוגג ונקלט באותו יום ובין זריעה לקליטה היתה ידיעה לחלק ואח"ז שכח אפשר דחייב שני חטאות משום זריעה ומשום הקליטה אח"כ אף דבשעת קליטה לא עשה מעשה מכל מקום כיון דתחלה הי' ע"י מעשה כמו אופה אף דאח"כ לא הי' מעשה כיון דהתחלה הי' ע"י מעשה אף דשם על התחלה לא הי' חיוב אבל כאן על התחלה נתחייב מכל מקום מ"ל אם הי' בהיתר תחלה או ע"י איסור אדרבא גרע אם הי' המעשה תחלה ע"י איסור והד' עתיקין עמ"ל הב"מ כמו כלאים בלבישה אף שבתחל' חייב מלקות מכל מקום חייב בכל פעם דהוי מעשה אם כן ה"נ וכן ביום טוב אם התרו בו קודם הקליטה גם כן חייב שני מלקיות כמו נזיר שא"ל אל תשתה אל תשתה וכן לענין כלאים ושביעית כיון דזריעה היא לאו אם כן תחלת הזריעה הוא בלאו וגם הקליטה הוי זריעה אם כן הוי כמו שעושה שני פעמים ועובר בכ"פ כנ"ל אך לא ראיתי לשום ראשון או אחרון שיתעורר בזה ע"כ צ"ע והשי"ת יאיר עיני בתורתו הקדושה ואשנ' פ"ז:

ט

ונוהגת כו'. מבואר במס' מכות ופסחים דיש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט וז"ל הר"מ פ"א מה' הנ"ל ה"ג העושה אבות מלאכות הרבה בי"ט בהתראה א' כגון שזרע ובנה וסתר בהתראה א' אינו לוקה אלא א' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט עכ"ל. והנה הענין דחילוק מלאכות לשבת הוא זה דבכל חייבי חטאת אם עשה עבירה א' כ"פ בהעלם א' כגון שאכל חלב כמה זתים כיון דהכל הוא מש"א דהוא לאו א' א"ח אלא חטאת א' אם לא שהיתה ידיעה בינתיים לחלק אבל אם אכל חלב ודם כיון שהוא שני שמות חייב ב' חטאות וכן אם איסור א' שיש בו ב' שמות ג"כ חייב שני חטאות כגון א"א ונדה או כדומה היכי דאחע"א. והנה בשבת יש ל"ט מלאכות אבל הכל מש"א כי באו בלאו א' לא תעשה כל מלאכה אם כן אם עשה כל המלאכות כא' ה"ל כאילו עבר על לאו מש"א כ"פ דאינו חייב אלא חטאת א'. אך הוא גזירת הכתוב גבי שבת וילפינן פ' כ"ג דחילוק מלאכות לשבת דהיינו דהל"ט מלאכות דינם כשמות מחולקים ע"כ הוי כחלב ודם ואם קצר ובנה בהעלם א' חייב שני חטאות כמו חלב ודם. וכן אם עשה מלאכה שיש בה הרבה מלאכות כמבואר פ' כ"ג כגון זומר וצריך לעצים דחייב שנים דהוי כמו אחותו ונדה וכדומה אבל בעושה מלאכה א' שני פעמים או אב ותולדה שלו הוי כאלו אכל חלב ב"פ וא"ח אלא א' וזה גזירת הכתוב בשבת או דילפינן מלא תבערו דלחלק יצאה או מן הפ' ועשה מאחת מהנה כמבואר בשבת. והנה גבי י"ט דליכא ילפותא, מחדש הש"ס דאין חילוק מלאכות והוי כל הל"ט מלאכות מלאו א' ומש"א. אך גבי י"ט ל"ש לענין העלמות כי בשוגג בי"ט פטור לגמרי דאין חיוב חטאת בי"ט ע"כ דברי רש"י במכות דכ"א ע"ב ד"ה ואין חילוק מלאכות לי"ט שכתב דאם עשה שנים ושלשה מלאכות בהעלם א' כו' הוא גמגום דבי"ט בשוגג פטור מכלום אך דין זה הוא במזיד לענין מלקות. והנה בכל ח"ל אם התרו בו פ"א ועשה כ"ה אינו חייב אלא א' כמו נזיר שהי' שותה יין כ"ה א"ח אלא מלקות א' ואם התרו בו בכ"פ חייב כ"פ כפי התראות ואם עשה מש"א שני איסורים בפ"א כגון שקרח בראשו בב"א חמשה קרחות והתרו בו התראה א' ע"ש בד"ך דחייב ה' פעמים מלקות וערש"י וע"ש בתוס' דזה דוקא בקרחה דהוא גזירת הכתוב ובשאר לאוין נראה דאם עושה בב"א א"ח רק אחת וע"ש בתוס' שכתבו וכי אדם אוכל ב' זתים בב"א ובחדא התראה מי מחייב שני מלקיות דהתראה קאי על כ"א ותירצו דגבי קרחה גזירת הכתוב הוא. נראה מדבריהם דאם אכל ב' זיתי חלב בפ"א והתרו בו בפי' על שניהם שאמרו לו דלא יאכל שני זיתים כי על כ"א יחייב וקיבל התראה חייב שני מלקיות ואם כן בלע חלב שני זיתים כא' דבית הבליעה מחזיק כביצה דהוי שני זיתים מחייב שני מלקיות וד"ז צ"ע מאוד דזה הוי רק ריבוי בשיעור כמו המבשל ביום טוב במקום דלוקין ואם בקדירה שמבשל יש הרבה גרוגרות דזה שיעור בישול לחייב והתרו בו על מאה שיעורים כא' יחייב כמנין השיעורים זה דבר שאין הדעת נוטה כלל וכן ד"מ חורש חייב בכ"ש והוא חרש ברגע א' ועקר מן הארץ תל גדול יהי' חייב מלקיות בלי מספר כי כמה כ"ש איכא ע"כ לדעתי פשוט דבב"א א"ח בכ"ע רק מלקות א' ואפשר גם דעת תוס' כן ולבאר כוונתם וגם לשון הש"ס אין כאן מקומו:

והנה בח"ל אף דהם מש"א רק דהם גופים מחולקים כגון אלמנת ראובן ואלמנת שמעון חייב שני מלקיות בהתראה א' כמבואר בקדושין אף דהשני' הוא לאחר כ"ד מהתראה מכל מקום כיון דהתחיל תכ"ד חייב עכאו"א ואם היו שני שמות כגון א' אלמנה וא' גרושה בודאי צריך שני התראות על כ"א התראה אחרת ול"מ שני התראות בפ"א דהראשונה לא מקרי התחלה כיון דהוא לאו בפ"ע וכן לענין חייבי חטאות אמרינן גופים מחולקים כמבואר בר"מ ה' שגגות ואם היה שני איסורים בפ"א כגון אלמנה וגרושה והתרו בו משום שני לאוין חייב שני מלקיות דהם שני שמות כמבואר בש"ס. ועתה נחזי גבי י"ט נהי דאין חילוק מלאכות לומר דכל מלאכה הוי שם בפ"ע או גופים מחולקים מכל מקום בודאי כמו בח"ל וכל המלאכות הם בכלל שם א' כל מלאכת עבודה לא תעשו. והנה אם בישל הרבה פעמים פעם אחר פעם ולא התרו בו אלא בפ"א א"ח אלא א' כמו נזיר שהיה שותה יין כ"ה. ואם התרו בו קודם כל בישול ודאי חייב כמנין התראות כמו נזיר שא"ל אל תשתה אל תשתה וכן אם קצר ובישל הוי כאלו קצר שני פעמים כי הכל נכנס בכלל מלאכה אבל אם התרו בו בכ"פ ודאי חייב הרבה כמו אם קצר כ"פ והתרו בו בכ"פ ואם בדבר א' יש שני מלאכות כגון זומר וצריך לעצים דחייב משום זורע וקוצר מכל מקום כאן הוי בכלל א' דהוי כמו אלמנה א' מכמה אנשים דלא תוסיף תת כח מה שיש בה עוד שם זה ה"ה כאן וגם כאן יש גופין מחולקין אף בש"א כגון שחט שלש בהמות בזאח"ז בהתראה א' חייב ג' מלקיות (כגון בנו"נ) כי בבע"ח אמרינן ג"כ גופין מחולקין לרבינו ישעיה עמ"ל פ"א מהמ"א על כל פנים זה נ"פ דאם עושה אפילו מלאכה א' כ"פ ובכ"פ התראה חייב בודאי דלא גרע מכל ח"ל. ולפי זה איני מבין כלל דברי הגמ' גבי מבשל גה"נ בחלב ואכלו דחייב משום מבשל ביום טוב ומבשל בב"ח ואוכל גיד ואוכל בב"ח ומשום מבעיר. והנה מבשל ואוכל אינו בפ"א והם משני שמות ע"כ מיירי דהתרו בו קודם הבישול וקודם האכילה דשני שמות א"א לחייבו על התראה הקודמת דלאו תכ"ד הוא כמו שכ' לעיל. וא"כ כיון דהברייתא מיירי ל"ד בחדא התראה בפ"א אם כן מאי קאמר דעל הבערה א"ח דאין חילוק מלאכות דחייב על הבישול ע"כ אפיק הבערה הא הבערה עם הבישול הוא בזאח"ז או דנימא דמיירי בכה"ג כגון דהבעיר אש ואח"ז נתן הקדרה על האש והתרו בו מקודם על הבערה ואח"ז קודם שנתן הקדרה התרו בו משום בישול ולמה לא יתחייב שנים כמו דאם הבעיר ואח"ז הבעיר עוד או נתן קדרה לבשל ואח"ז נתן עוד קדרה אחרת והתרו בו כ"פ חייב כמו כל ח"ל כמו נזיר שהי' שותה יין וא"ל אל תשתה אל תשתה וא"כ מאי זה דאין חילוק מלאכות נהי דהוי כולם כמו מלאכה א' מלאכה [א'] נמי חייב בכ"פ וכי גריעי מכל ח"ל וצ"ע. ומצאתי בפ"י בפסחים סוגיא דהואיל נראה דהרגיש בזה והניח בצ"ע ואני הרחבתי הדברים וקצתן מגומגמים כי כ' בחפזי. ודע דנ"ל דאף לדעת ר"י דאמרי' בבע"ח גופים מחולקים ואם אכל חלב או אמ"ה מה' בהמות חייב ה' מלקיות עמ"ל שם דוקא בזאח"ז רק הי' בהתראה א' אבל אכל שני מיני אמ"ה בפ"א דבלע כא' נראה דלא שייך בזה מחולקין וא"ח אלא א' ומכל מקום צ"ע דאפשר דגופין מחולקין הוי כשני שמות רק דסגי בהתראה א' דלא יכול לומר שכחתי כמו שכ' התוס' במכות וביארתי לעיל אבל לענין שאר דברים הוי כשני שמות והוי כמו שבלע חלב ודם בפ"א והתרו בו משום שניהם דחייב שני מלקיות וכמו אלמנה וגרושה אף דהוי פ"א כיון דהיו שני שמות אם כן ה"נ וצ"ע וע' זבחים ע"ח הפגול והנותר שבללן כו'. ודע דאף אין חילוק מלאכות ליו"ט היינו הל"ט מלאכות ותולדותיהם דכולן הם בכלל הלאו דמלאכת עבודה אבל למ"ד תחומין דאורייתא בי"ט נמי כמ"ש לעיל וזה לא הוי בכלל מלאכה אף בשבת רק לאו בפ"ע אל יצא כו' אם כן חוץ לתחום ועוד מלאכה מהמלאכות בודאי הוי שני שמות ואם עמד בסוף התחום והתרו בו משום ח"ל וגם הוציא איזה דבר שלא לצורך כלל או שאר מלאכה בודאי חייב שנים כי הוי שני שמות כמו בכל ח"ל וז"פ. ולענין אי יש חילוק מלאכות ביה"כ ושמיטה יבואר כ"א במקומו בעזהשי"ת.

וער"מ פ"ד מהמ"א כלל שם דאם אכל ח"ש מש"א וח"ש משם אחר כגון ח"ז חלב וח"ז דם אין מצטרפין והוי כמו ח"ש אבל ח"ז נבלה מנבלת שור וח"ז מנבלת שה וכדומה כיון דהם מש"א מצטרפין. והנה כאן גבי יום טוב פשוט אף דכל המלאכות תחת שם א' מכל מקום ד"מ אם קצר חצי גרוגרת ובישל חצי גרוגרת ודאי אין מצטרפין בשלמא גבי אכילה שייך שפיר דאכל כזית והוא בכלל לא תאכל ואכל אבל גבי מלאכה דפחות משיעור לא חשוב ואינה בכלל מלאכה. והנה חצי גרוגרת קצירה אינה חשובה וגם בבישול אינה חשובה וגם ע"י הצירוף לא נקרא מלאכה כלל כי גם ע"י הצירוף אינה חשובה אבל באכילה ע"י הצירוף נקראת אכילה אבל מלאכה לא נקראת אפילו בצירוף וז"פ מאוד. והנה לשיטות רוב ראשונים דהוצאה מרשות לרשות לוקין בי"ט שלא לצורך כלל כיון דהוי בכלל מלאכה בשבת. והנה בפ' הזורק מבואר שם דהוצאה והכנסה ילפינן שם מקראי. ואח"ז מפלפל שם הש"ס המעביר ד"א בר"ה מהיכי ילפינן ומסקינן דמעביר ד"א בר"ה גמרא גמירי להו דהיינו הל"מ אם כן אפ"ל דביום טוב לאו הלכה היא. ואין איסור העברה בר"ה בי"ט אך נרא' מהר"מ פי"ב משבת דהוי תולדת הוצאה וע"ש בס' המאור שכ' דגמרא גמירי ז"ל וכולן תולדות הוצאה מרשות לרשות הם דד"א של אדם קונות לו והוי ברשות שלו וכשמעביר יותר מד"א הוי כמוציא מרשות לרשות עכ"ל אם כן כיון דהוי תולדה נוהג גם כן בי"ט שלא לצורך כלל כנלע"ד. וזה זמן ראיתי באיזה ספר נסתפק בזה ואיני זוכר כעת מקומו והנלע"ד כתבתי. והנה במ"ש לעיל דאוכל ביצה בשבת לאחר י"ט או י"ט לאחר שבת נראה מהש"ס דלוקין משום ל"ת כל מלאכה ונסתפקתי השיעור בכמה ונראה כיון דחזינן בקוצר וטוחן ומוציא אם הם לאכילה שיעורו כגרוגרת חזינן דלענין שבת שיעור גרוגרת חשוב אם כן ה"נ דבאכילה עושה מלאכה ועובר משום מלאכה השיעור כגרוגרת ועי' בה' שבת כמה השיעור הזה ובמג"א סי' תנ"ו אי גרוגרת יותר מזית או פחות ע"ש. והנה אם אכל פחות מכשיעור ואחר כא"פ חזר ואכל נראה דחייב אף דבאיסורי מאכלות גמירי לן א"פ אבל כאן הוא משום מלאכה ומלאכה מצטרפת אפילו ביותר כמבואר בשבת כותב אות א' שחרית ואות א' בה"ע מצטרף ע"ש ובפרי מגדים בפתיחה לה' שבת נסתפק אם צריך ח"ש הראשון שיהא קיים בעת שעושה הח"ש השני ע"ש. אך מסיק דא"צ להיות קיים ובפרט כאן דאכילה היא המלאכה בודאי מצטרף כנ"ל. ודע דעל מ"ש דהכנה דרבה לוקין דוקא ביום טוב דלוקין על כל המלאכות אבל בשבת אין לוקין כיון דהוא בכלל ל"ת כל מלאכה אין לוקין דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דאין לוקין כמבו' בשבת גבי מחמר ואנן פסקינן כן דלאו שניתן לאמב"ד אין לוקין עיין ר"מ פח"י מה' סנהדרין ומכל מקום צ"ע לשון הגמ' פסחים דנפקא לי' אזהרה מל"ת כל מלאכה. ובאמת מזה לא נשמע י"ט דבי"ט מלאכה מותרת רק מלאכת עבודה כמבואר בדברי הרהמ"ח בשם הרמב"ן בתחלת המצוה. אך נראה כיון דבחג המצות כתיב ג"כ כל מלאכה אם כן אסור בחג המצות והמועדים הוקשו זל"ז ואי דכאן כתיב אשר יאכל לכל נפש מכל מקום כאן אסרה התורה האכילה ולאו בכלל או"נ היא ומכל מקום צע"ק.

ואם מותר לעשות מלאכה בי"ט לצורך שבת ע' בפסחים ובתוס' ובר"ן ובבעה"מ ובמלחמות דעתם דמה"ת אין צרכי שבת נעשים בי"ט והוי כמו דעושה לחול רק מטעם הואיל נפקע איסור תורה ומדרבנן מותר משום עירוב תבשילין ועי' בב"י סימן תכ"ו דעתו דגם רבה מודה דצרכי שבת נעשים בי"ט מן התורה ובמג"א שם השיג עליו ואי הטעם רק מחמת הואיל צריך לבשל מבע"י שיהא ראוי לאורחים ע"ש והדברים ארוכים. ועיין בפסחים שם מבואר למ"ד צרכי שבת נעשים בי"ט מן התורה היא אפילו לשבת רחוקה מותר בי"ט לעשות אפילו מה שצריך לשבת רחוקה דהיינו סמוך לי"ט רק גבי שבות מבואר דשבות קרוב' התירו רחוקה לא התירו. וע"ש ברש"י דמותר לעשות בי"ט עבור שבת דהוי כמו שעושה ליומו ולפי זה פשוט דיוה"כ נמי הדין כן אם בישל בר"ה לצורך יה"כ כגון עבור קטנים אינו עושה איסור תורה כלל כי אף שהוא צורך ליה"כ הוי כמו שצריך לו היום ומה"ת אין חילוק בין שבות קרובה או רחוקה רק מדרבנן אסור כי שבות רחוקה לא התירו וז"פ. ונ"פ כמו דמותר לעשות בי"ט מה שצריך בשבת לא"נ דהוי כמו שצריך ליומו ה"נ אפילו מה שאינו א"נ לצורך שבת כגון הוצאת ס"ת בי"ט לצורך שבת ג"כ מותר דהוי כאלו עושה לצורך היום והיום בשביל י"ט מותר מטעם מתוך כיון דהוי לצורך קצת ה"נ כיון דעל שבת הוי צורך קצת מותר כנ"פ. והנה לפי שיטות רוב ראשונים ואחרונים דצרכי שבת אינם נעשים בי"ט ולוקין במקום דל"ש הואיל נ"ל מכל מקום אם הדביק פת בתנור בי"ט ע"ש סמוך לחשיכה ולא נאפית כלל בי"ט רק בשבת בודאי פטור כי על מלאכת י"ט א"ח כי אין עושה מלאכה כלל כמ"ש לעיל אך בשבת סמוך למוצאי שבת אף שנתן בתנור בשבת מכל מקום על האפיה חייבה התורה דאפילו בשבת עצמו אם לקח מן התנור קודם שנאפה לא עשה מלאכה כלל אם כן מ"ל אם לא נאפה או אם נאפה בחול כן ה"נ על כל פנים בי"ט לא עשה מלאכה כלל ועל מה שנאפה בשבת לא מחייב כי עשה מבע"י כמו כל ע"ש שמותר לדבק פת כיון שלא עשה מעשה בשבת וא"ע משום מלאכה אם נעשה בשבת מעצמה (ואם מדרבנן אפשר דאסור) אם כן בודאי כה"ג לא עשה איסור דאורייתא כלל. וכן נמי בשבת ויוה"כ סמוכים זל"ז ועשה מלאכה בא' מהם ולא נגמרה או לא התחילה כמו בנידון שביארתי דהדביק פת ולא נאפה עד הלילה ודאי פטור, מטעם שבת פטור כי לא הי' מלאכ' ומטעם יה"כ פטור כי לא עשה ביה"כ והוי כאלו עשה מבע"י דאין איסור ביה"כ וכן איפכא ביה"כ קודם לשבת ועי' בכריתות דף י"ט דר"י ס"ל דאם עשה מלאכה בה"ש בין יה"כ לשבת פטור דאמרינן חצי עשה ביום זה וחצי עשה ביום זה ואינו מצטרף אך שם בודאי אסור מטעם ח"ש אך כאן נ"ל דאינו איסור דאוריי' כלל ומכל מקום צ"ע ד"ז וא"ד לכלאים וכדומה אם הי' תחלת עשי' באיסור או אפילו בהיתר חייב לבסוף אפילו בלא מעשה דוקא שם דהלאו אפילו בל"מ אבל גבי שבת לא אסרה תורה כלל והוא היתר גמור אם אינו עושה מעשה בשבת ופשוט. ועי' מנחות דף צ"ח גבי שעיר יוהכ"פ דהבבלי' אכלוהו חי בחל יוהכ"פ ע"ש משום שלא היו יכולים לבשלו לא ביו"כ ולא בשבת צ"ע לכאורה למה לא עשו באופן שכתבנו לעשות תחלת הבישול ביוהכ"פ ויוגמר בשבת דליכא איסור מן התורה על כל פנים וצ"ע ובאתי לעורר ויש עוד הרהורי דברים בענין יום טוב ויבואר במק"א אי"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---