מנחת חינוך/קעח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחת חינוךTriangleArrow-Left.png קעח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שיהא הזב כו' בין סמוכין ושלא יזוב כו'. עיין ר"מ פ"ב מה' מחו"כ אפילו ראיה אחת אם יש בה שיעור טבילה וסיפוג או יותר נחשבת כשתים ואם אין כשיעור הזה אפילו נחלקות ולא הי' שיעור טבילה וסיפוג אינן נחשבות אלא א' והראיו' בעצמם נחשבים כיון שאינו אלא כ"ש אינם ממעטין עיין תוי"ט פ"א דזבים ושיעור טבילה וסיפוג הוא נ' אמה ועיין בתוס' חדשים מביא ג"כ בשם הרא"ש פ"ב דשבת כן והר"מ ז"ל הביא משנתינו כצורתה ולא כ' כמה השיעור ע"ש. ואם ראה ראי' א' בה"ש אף על פי שאין בה שיעור טבילה וסיפוג מכל מקום טמא זב מס' כי הימים מחלקים לב' ראיות והוי ספק אולי בה"ש מקצת מן היום ומקצת מן הלילה וה"ל כב' ראיות אף על פי שלא הי' בה כשיעור הנ"ל וכן לענין קרבן אם ראה ראי' השניה בין השמשות עיין ר"מ פ' הנ"ל כמה חלוקי דינים:

ב[עריכה]

שתים לטומאה. היינו לכל טומאת זב ולספירת שבעה נקיים רק קרבן אינו מביא בעל שני ראיות ובעל ג' ראיות מחויב בקרבן ובעל ראיה א' אינו אלא כבע"ק לכל דיניו. ואכתוב לך קצת מדינים אלו דע שתינוק בן יום א' מטמא בזיבה ואף אם לא ראה אלא ראי' א' טמא כב"ק אף שאין קטן מטמא משום קרי עד בן ט' שנים וי"א מכל מקום זה טמא משום זיבה אף שהראיה ראשונה אינה אלא דין קרי כנ"ל וז"פ. ועבדים וסריס אדם או סריס חמה מטמאין בזיבה חוץ מעכו"ם וג"ת ע' ר"ש אין מטמאין בזיבה מן התורה רק מדרבנן דגזרו עליהם שיהיו כזבים לכ"ד ומכל מקום יש חילוק בענין טומאת עכו"ם כמש"ל בעזה"י וגר תושב נמי כזב לכ"ד מדרבנן כמבואר בר"ש דזבים. והזכר אינו מטמא אלא בלובן ולא באודם והאשה אינה מתטמאת אלא באודם וטומטום ואנדרוגינוס מטמאין בספק בין בלובן דלמא הם זכרים ובין באודם דלמא הם נקבות וטומאתם בספק ואין שורפין עליהם תרומה וקדשים ואם ראו לובן ואודם כא' שורפין את התרומ' והקדשים דממ"נ הם טמאים. אך דיש חילוקי דינים דזכר בראי' א' הוא רק כב"ק והאשה היא שומרת יום או בב' ראיות ביום א' שאם הוא איש טמא שבעה דבראיות תליא רחמנא גבי זכר והאשה אינה אלא ש"י נגד יום ועוד שאר דינים שיש בין זכר לנקבה וכאן נותנים עליהם מס' חומרי זכרים וחומרי נקבות ותלמד ותבין היאך הענין להחמיר בזכר או לנקבה וכאן טומאתם בספק וא"צ לפרט לך כל הדינים. ולכאורה נראה בשלמא בטומטום שראה אודם או לובן טמא מס' ושראה שניהם כאחת טמא בודאי דהוא אינו אלא זכר או נקבה אבל באנדרוגינוס אני מסופק אפשר שצריך שהאדום יהי' ממקום הנקבות אבל אם ראה אודם מזכרות שלו אינו טמא כלל או לובן צריך שיראה דוקא ממקום הזכרות אבל אם ראה לובן ממקום הנקבות אינו טמא או אם ראה שניהם כא' דוקא לובן מזכרות ואודם מנקבות הוא טמא ודאי אבל לא להיפך ועיין פ' הערל כל הסוגיא שם גבי אנדרוגינוס ונראה מדלא חילקו כאן אין חילוק בין הזכרות לנקבות שלו רק איזה מראה מאיזה מקום מכל מקום טמא בס' ושני המראות טמא בודאי אף דהלובן ממקום הנקבות והאודם ממקום הזכרות מכל מקום צע"ק ועיין ר"מ פ"א מהא"ב:

ודע דמבואר בנדה ופסק' הר"מ ז"ל בפ"א מה' מו"מ דאף דלענין טומאה שייכים בטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כא' כמו זב גמור ואף מחויבים בקרבן כמ"ש בר"מ ה' מח"כ דאם ראו מראה א' מביאין קרבן מספק ופשיט' דאם ראו שני המראות חייבים בקרבן כמו כל הזבים והזבות מכל מקום אף שהם בודאי א"ח על אכילת קדשים ועל ביאת מקדש כי מיעט' התור' אותם וכן אם איש אחר נגע באודם ובלובן שלהם א"ח כרת על טומאת מקדש וקדשיו. ואם טמאים הם בעצמם נגעו באודם ובלובן שלהם חייבין כרת על ביאתן למקדש או על אכילת קדשים ודעת הראב"ד דא"ח. וע"ש בכ"מ ובש"ס נדה פ' המפלת ונ"פ דלאו דוקא אם נגעו אחרים בלובן ובאודם שלהם אלא אף נגעו בהם בעצמם ג"כ א"ח כיון שהם בעצמן א"ח דהתור' מיעטה אותם מזכר ע"ש ונ"ל דאף המשכב ומושב שלהם שהם אה"ט ומבואר בר"מ פ"ג מהב"מ דהמכניס כלי שהיא אה"ט למקדש א"ח כרת רק מלקות וע"ש בראב"ד ודעת המ"ל ג"כ דאף כלי ראשון לטומאה מחויב מלקות ולדעת הר"מ א"ח על כלי ראשון לטומא' רק מכל מקום ע"ש אבל כאן כמו שאינם מחויבין על גופם וכן אחרים שנגעו בהן פטורין מכרת ה"ה הכלים שנגעו בהם או משכבם המכניס אותם למקדש פטור ממלקות דאין בהם דין שלוח כלל כנ"ל. ונראה ג"כ פשוט כמו שא"ח על ב"מ פשיטא דא"ח על ביאתן במחנה לוי' מלקות כי הכל הם בכלל שלוח והם לא נתחייבו בשלוח ולכאורה מלשון הש"ס דהתורה מיעטה אותו משלוח נראה דאפשר אף לכתחלה מותרים לכנוס למחנה שכינה ומלשון רב שם שאמר אין חייבין עליהם נראה דאיסורא איכא ואפשר דאיכ' איסור' מדרבנן. ודע מש"ל דגם על אכילת קדשים א"ח טומטום ואנדרוגינוס הוא טעות ובחפזי כ' ובאמת כי הוא לשון הר"מ ג"כ אבל הוא אשגרת לישנ' כיון דשוין הם לרוב ענינים כמו חרש שוטה וקטן וגרוש' וחלוצ' שבאים תמיד באשגרת לישן אבל כאן דוקא לענין ביאת מקדש א"ח משום דנתמעטו משלוח אבל לענין אכ"ק חייבים כרת אם ראו אודם ולובן כא' וכן אם אחרי' נגעו באודם ולובן שלהם כמו כל הטמאים בטומאת הגוף כי אכ"ק הם מלאו אחר לא משלוח המקדש עיין בה' פסה"מ בר"מ ובגמ' מדוקדק ומבואר א"ח כרת על ביאת מקדש ולא נקט כלל קדשים וכן בר"מ בסוף הל' כ' בפי' ביאת מקדש ופשוט. ומצאתי בר"ש מביא תוספתא וגם ראיתי בתוספתא עצמו כל' הר"מ מקדש וקדשיו ואח"ז סיים מקדש לבד נ"ל ג"כ בפשיטות שהיא אשגרת לישנא. ודע דטומטום ואנדרוגינוס ה"ה אם ראו קרי ג"כ אין משתלחין מחוץ למחנה עש"ס שם דטומא' הפורשת מגופם מיעטה התורה מזכר ועד נקבה דוקא זכר ודאי נקבה ודאית ע"ש וה"ה בראה קרי ואודם כא' ג"כ טמא ודאי אך באנדרוגינוס ג"כ הספק כדלעיל אם ראה ממקום א' שניהם אם טמא ומצד הסברא קרי ל"ש שיראה מצד הנקבות וגם אם ראה קרי מצד הזכרות וג"כ אודם הס' כדלעיל אך אם ל"ש מצד הנקבות קרי אם כן אם טומטום ראה קרי מוכח מזה דזכר הוא וצ"ע ויש עוד דינים לפלפל בענינים אלו:

ג[עריכה]

בז' דרכים בודקין כו'. דע דראי' ראשונה מטמאת אפילו באונס ומצטרפ' לראיה שניה. אך הראי' שניה צריכה בדיקה דאם מחמת א' מז' דרכי' אלו ראה השני' אינו נעש' זב וזה דוק' לענין טומא' ולכל דיניו אבל לענין קרבן אין הראשונה ג"כ נחשבת אם הי' מחמת אונס ע"כ בודקין בראי' הראשונה ג"כ דנ"מ לענין קרבן אבל ראי' השלישית אפילו באונס מכל מקום חייב בקרבן ובבדיקות אלו יש חילוק דבמאכל ומשתה ובקפיצה ובמשא וחולי ואח"ז ראה זיבה תלינן בדברים הללו כ"ז שמצטער אבל במראה ובהרהור אין תולין בהם אלא עד מעל"ע. ונראה דע"י ה' דברים הנ"ל אם פסק מלצער אפילו קודם מעל"ע ג"כ אין תולין וקטן אין תולין לו במראה ולא בהרהור ונ"ל דוקא קטן שאינו בן דעת כלל ול"ש אצלו מראה והרהור אבל אם הגיע לשנים שיש בו דעת אף דהוא קודם בן ט' שנים דאין ביאתו ביאה ואין מטמא בקרי זהו גזירת הכתוב אבל בודאי תולין זיבה במראה ובהרהור שלו כנ"ל פשוט. וגם הרואה קרי אינו מטמא בזוב מעל"ע ודעת תוס' בנזיר דהוא גזירת הכתוב ולדעתם אפילו בראי' שלישית אינו טמא לענין קרבן תוך מעל"ע של קרי. ודעת הר"מ נראה דוקא לראי' השני' דתלינן מחמת קרי והוי לאונסו אבל בראי' השלישית מטמא אפילו תוך מעל"ע של קרי דתלינן הזוב בחולשת הקרי עלח"מ שם וגם לדעת התוס' אפילו ראי' ראשונה אינה מצטרפת אם הי' בתוך מעל"ע של קרי ולדעת הר"מ ראי' ראשונה מצטרפת וער"ש דזבים וברש"י ותוס' נזיר. וגר שנתגייר וקודם שנתגייר ראה קרי ואחר שנתגייר ראה זיבה אין תולין וטעם הדבר ער"ש ור"מ פי' המשנה וברש"י ותוס' שם ובר"ש מביא בשם הספרי דגזירת הכתוב דקרי שאינו מטמא כמו קרי של עכו"ם אין תולין זיבה הבא אחריו ולפי זה אפשר ג"כ דקטן קודם ט' שנים ויום א' דנמי אין קרי טמא כמ"ש לקמן אם כן תיכף בזיבה מטמא לאחר הקרי וגם בטומאת קרי של קטן קודם בן ט' נדבר אי"ה לקמן. ויש הרבה שיטות בענינים אלו ובאתי רק לעורר:

ד[עריכה]

מדיני המצוה כו'. הרהמ"ח קיצר כאן מאוד בטומאת זב ואני אבאר לך קצת בעזהשי"ת. דע דארבעה אנשים טומאתן בשוה היינו זב בעל שני ראיות ומכ"ש בעל ג' ראיות והזבה בין זבה קטנה בין זבה גדולה והנדה והיולדת הם בעצמם אבות הטומאה וכל הנוגע בם הוא ראשון לטומאה ומטמאין כלים במגע ואדם במגע ובמשא ואדם הנוגע בם מטמא בגדים שלו. וכל הכלים שנוגע בהם עד שלא פירש מהם להיות ראשון לטומאה וגם אוכלים ומשקים וטומאת בגדים שהוא לבוש בהם כבר כ' דעת הרא"ש אפילו בגדיו העליונים שאינו נוגע בהם בגופו נטמאו חוץ מאדם וכ"ח אינו מטמא אפילו קודם שפירש ממטמאו ואם כלים נגעו בהם והם נוגעים בכלים אחרים אינם מטמאין כלים אחרים אפילו קודם שפירשו הראשונים ממטמאים. ואם נגעו כלים בזב וחביריו וקודם שפירשו ממטמאיו נגעו באוכלים ובמשקים נעשים האוכלים ראשונים עיין בזה במ"ל המו"מ פ"ו. ואם אוכלים נגעו בזב וחביריו וקודם שפירשו נגעו באוכלים אחרים אינם נעשי' רק שניים לטומאה הכלל דטומאה בחיבורין היא רק למטה היינו כגון אדם מטמא כלים וכלים אוכלים אבל בשוה אינם מטמאין. וע"ש שמביא דעת הר"ש דכלים מטמאין להיות ראשונים בחיבורין הוא רק מדרבנן וע"ש עוד שכ' דהר"מ לא ס"ל כן ועיין בפ' הנ"ל בר"מ ה"ה נראה דאף אוכלים אינם נטמאין בכלים בשעת חיבורן להיות ראשונים ע"ש. זה דין נוגע בהזב וחביריו וע' פ"ה דזבים ובתי"ט. עוד יש טומאה אצל הזב וחביריו כגון אם היה מונח על הזב אפילו אבן או שנתן אצבעו תחת האבן ועל האבן כלים ואוכלים ומשקין עד לרקיע או שהי' אדם למעלה אף על פי שלא נגע בהם הזב כולם נעשים ראשונים לטומאה והאדם שהוא למעלה נעשה ראשון וכ"ז שלא פירש מטמא כלים בחיבורן אם נגע בכלים בשעת שהוא עומד למעלה כ"ה לשון הר"מ וגבי כלים סתם וכ' דנעשים ראשונים ולא פי' כ"ז שלא פירשו מטמאין אוכלים ומשקין נרא' דס"ל דכלים אינם מטמאין בחיבורין אפילו אוכלים וטומא' זו דהיא עליונו של זב נקראת טומאת מדף ודעת הר"מ שטומאה זו מד"ס ודעת ראב"ד שהיא מה"ת. ודין המשכב כ"ה. אם הזב וחביריו יושבים אפילו ע"ג האילן ותחתיו יש אלף מצעות זת"ז אם הם מיוחדים למשכב או למושב או למרכב ואצ"ל אם יושב על המו"מ בעצמו המו"מ אפילו שתחת האבן כולם נעשי' אה"ט לא ראשונים בלבד רק אה"ט ודיניהם יבואר לקמן אי"ה ואם תחתיו מונחים כלים שאינם מיוחדים למו"מ או אוכלים ומשקים ואין הזב נוגע בהם כולם טהורים חוץ מן האדם שהוא למטה מן הזב שהוא טמא מחמת נושא דהזב מטמא במשא וטומאת משא אינו אלא באדם הנושא טומאה אבל חוץ מן האדם אינו נטמא אם הטומאה נשא עליו. ובא' מחמשה דרכים מתטמא המו"מ להיות אה"ט כמבואר בד' הרהמ"ח עומד יושב כו' ואין עושה מו"מ עד שינשא רובו של המו"מ ובזה קיל מעליונו של זב דאפילו אצבעו תחת האבן כל העליוני' טמאים אבל מו"מ אין טמאים רק אם רוב גופו נישא עליו ואם לאו טהורים כיון שלא נגע בהם ועיין דינים אלו בר"מ שם. וכל הכלים המיוחדים למו"מ מטמאין חוץ מכ"ח אין נעשים מו"מ ע' בשבת פר"ע ובר"מ ה' כלים. ועוד יש טומאה חדשה אצל זב וחביריו שלא מצינו בכהת"כ וזה טומאת היסט שבכה"ת אם הטומאה מנדנדת האדם או כלים טהורים וזב וחבריו אם מנדנדי' אדם או כלים או אוכלי' לא נטמא הכלי דאין כ"ח מטמא מגבו אבל בהיסט הזב נטמא אף כ"ח ודעת רש"י בשבת פר"ע דפכין קטנים שאין בשרו יכול לנגוע מתוכו אף ששערו נוגע מכל מקום אינו נטמא מחמת היסט כיון שאינו ראוי לנגיעת בשר מתוכו אינו נטמא בהיסט וע' תוס' כתבו דאף דפסקינן דכ"ח מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט אף דא"ר לנגיעת בשרו בפנים הטעם מחמת דעומד לפתוח וכ"פ הר"מ ומבואר שם דאילפסין כו' דעומדין לפתוח ועדיין לא נעשה להם פה טמאים בהיסט וע"ש שפסק מחט שבלועה בעץ וטבעת בתוך הלבינה נטמאו ג"כ בהיסט והיא משנה דכלים ע"ש אף שלא בא לכלל מגע צ"ל גם כן כסברת תוס' דעומדים ליטלם משם ויבא לכלל מגע. ואם הזב וחבריו אחזו קנה בבית הסתרים שלהם והסיטו אדם או כלים טהורים שאין היסט הזב מטמא אלא אם הוסט בגלוי שבגופו לא שיסט בבית הסתרים כ"פ הר"מ והוא מש"ס נדה וע"ש עוד כמה דינים מהיסט הזב. ודע דאם נחתך אבר מן הזב וחביריו אינם בדין טומאת הזב שיטמא מו"מ או בהיסט רק כמו אמ"ה שמטמא כמו מת אבל אינו בדין טומאת זב לענינים שזב חמור כן שיטת רש"י בפר"ע במס' שבת אהא דאמרינן שם דנדה אינה לאברין אבל הר"מ פי' בע"א אף שבכ"מ ובכל מין טומאה כ"ח מטמאין אם הטומא' באויר כ"ח דכ"ח מטמא מאוירו אבל אם הזב וחביריו הכניסו ידם או רגלם או איזה אבר מגופם לתוך אויר כ"ח לא נטמא הכ"ח מאוירו עד שיגע בהכ"ח מתוכו אבל לא מאוירו וכ"פ שם וע' ראב"ד השיג ע"ז וע"ש בכ"מ ולדעתי הר"מ מודה לדינו של רש"י כי בכה"ת אבר שנחתך האבר הוא כמת וזב וזבה שמתו אין מטמאין בטומאת זיבה רק קודם שימוק הבשר מטמאין מדבריהם דלמא נתעלף אבל באבר ל"ש זה וד"ז דזב שמת מבואר בר"מ פ"ו מה' טומאת מו"מ. ודע דיש חילוק בין טומאת היסט לשאר טומאות הזב כגון זב או זבה שסיפרו הימים נקיים שלהם והדין הוא דטובל בשביעי ביום ואם לאח"ז ראה הדין הוא דסותר כ"ה ומטמא למפרע אפילו מו"מ שישב בין הטבילה להראיה אבל אם הסיט כ"ח בין הטבילה לראיה אינם נטמאים ודוקא כ"ח אבל אדם ושאר כלים ואוכלים ומשקים נטמאו בהיסט למפרע חוץ מכ"ח כ"פ הר"מ והיא במס' מגילה וע"ש בכ"מ הטעם למה כ"ח דוקא.

ועתה ארשום לך קצת דינים מטומאה הבאה מחמתו. דע דזובו של זב היא מטמא (בנגע) במגע ובמשא לאדם ולטמא בגדים בחיבורן כמו הזב עצמו והיא אה"ט ומטמא בכ"ש וכן רוקו וש"ז ומימי רגליו הם אה"ט ויש להם דין שמטמא במגע ובמשא לטמא אדם לטמא בגדים וכן רוק ומימי רגלי' של זבה ונדה ויולדת ג"כ כן הדין וזובו של זב וש"ז ורוקו אינם מטמאין אלא כ"ז שהם לחים ולא יבשים ושיעור הלח עיין ר"מ שם וזובו שמטמא במשא דוקא מראיה שניה אבל הראיה הראשונה אינה מטמאה במשא ודינה כש"ז וכן אם ראה אחת כשתים אינו טמא אלא המסיט טיפה אחרונה בלבד ועוד יש משקים היוצאים מן הזב וחביריו חוץ מאלו הנ"ל שנקראו מעיינות כגון דמעות העינים וחלב האשה אינם אה"ט רק הם כמשקים הנוגעים בהם שהם ראשונים לטומאה ויש משקים סרוחים היוצאים מהם זיעתו וליחה סרוחה וכדומה הם טהורים לגמרי ובמעיינות אלו שהם אה"ט מכל מקום אינם מטמאין מו"מ דל"ש גביה וכן אינם מטמאין בהיסט כי דינים אלו רק באדם הזב לחוד. ודע דמה"ת אין עכו"ם ולא ג"ת מטמא בזיבה כמש"ל מכל מקום חכמים גזרו עליהם בין זכרים בין נקבות אף על פי שלא ראו ול"ג חכמים עליהם רק על זכר עכו"ם ובן ט' שנים וי"א למעלה ועל הנקבה מבת ג' שנים וי"א למעלה דעיקר הגזירה היתה שלא יהיו ישראל מצויים אצלם ע"ש ול"ג עליהם אלא בזמן שהם ראוים לביאה והם אה"ט מד"ס ואין שורפין תרומה וקדשים עליהם וכדי לעשות היכר שלא ישרפו תרומה וקדשים עליהם ל"ג חכמינו זכרונם לברכה על ש"ז של עכו"ם והיא טהור כדין תורה אבל על רוקו ומו"מ ושאר הטומאות שוה עם ישראל הזב רק הם מד"ס ואצל נקבות גם כן עשו היכר ויבואר אי"ה גבי זבה. ודין המשכב ומושב ומרכב שלהם נעשים אה"ט וכ"א מטמא במגע ובמשא רק לטמא אדם לטמא בגדים בחיבורן יש חילוק דמו"מ הם מטמאין אדם בנגיעה לטמא בגדים שעליו אבל המרכב אם נגע בו אדם אינו מטמא בגדים שעליו רק אם נושא המרכב נטמאו הבגדים או כלים בחיבורן ובזה חלוק דין מרכב מדין מו"מ ואין מו"מ ומרכב עושין מו"מ אחר וכן אין בהם טומאת מדף וכן אין בהם טומאת היסט והמו"מ נטמאו בה' דרכים כמש"ל וה"ה אדם טהור נטמא ממו"מ ומרכב בא' מה' דרכים אם רובו של גופו נשא על המו"מ אף שהמו"מ הם תחת האבן והטהור יושב או נתלה או נשען כו' נטמא האדם ומטמא בגדים או כלים בחיבורן שהיא גזירת הכתוב שהמקום שהזב יושב מטמא אפילו תחת האבן. ושאר דינים כך נטמא אדם הטהור מהמשכב ומהמרכב בא' מה' דרכים עיין ר"מ עוד דינים בה' הנ"ל אבל אם כלים ואוכלים הם למעלה מן המדרס ואפילו רק נייר מפסיק אין הכלים מקבלים טומאה דטומאת מדף אין להם רק באדם נטמא מחמת המדרס דהוא גזירת הכתוב באלו הדרכים שהמו"מ נעשה מדרס כן אדם הטהור נטמא ממדרס ואיזה כלים מיוחדים למדרס עיין כ"ז בה' טומאת כלים דאין להם טומאת מדרס רק שמיוחד לשכיבה או לישיבה שלא יאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתינו.

ועוד יש דין חדש במדרס הזב דאף דבכל הטומאות אדם מטמא אף דבר שאינו שלו מכל מקום לענין מדרס דעת הר"מ ורש"י בב"ק דאין אדם עושה מדרס מו"מ שאינו שלו ואם נגע בו הוא ראשון אבל להיות אה"ט כמדרס בה' דרכים הנ"ל התורה מיעטו ממשכבו ולא הגזול ודע' תוס' ב"ק ס"ו לחד תירוצא דלרש"י נהי דמה"ת לא מטמא אבל מדרבנן מטמא עמ"ל פכ"ד מהלכות כלים דעתו לדעת הר"מ דאף מדרבנן אינו מטמא אך המ"ל חילק לדעת הר"מ אם גנב או גזל אינו מטמא אבל אם לא גנב רק דרס על מו"מ שאינו שלו נטמא מן התורה דאין אדם מקפיד על דריסה במו"מ שלו ע"כ הוא טמא מן התורה ע"ש ודעת התוס' דמו"מ דחברי' הוא טמא מן התורה בטומאת מדרס ומאי דאמרינן משכבו ולא הגזול פי' בע"א ע"ש במ"ל באורך. ונ"ל דלאותן שיטות הסוברים דמצורע ג"כ מטמא מו"מ להיות אה"ט כמש"ל ועי' תוס' דהוקש לזב אם כן ד"ז נוהג ג"כ דאינו מטמא מו"מ שאינו שלו אך לאותן השיטות שחולקים דמו"מ של מצורע אינו מטמא רק להיות ראשון לטמא אוכלים ומשקין אפשר כיון שאינו נלמד מזב לגמרי אפשר דגם לד"ז אינם שוים ומצורע מטמא אף מו"מ שאינו שלו וצ"ע. וגם אצל בועל נדה דמטמא מו"מ לטמא אוכלים ומשקים כמשי"ת לקמן ואינם נעשים אה"ט אפשר דגם דין זה אינו נוהג ומטמא אף מו"מ של אחרים וצ"ע. והנה טהרת הזב בין בעל שני ראיות ובין בעל ג"ר צריך לספור ז' נקיים וביום השביעי לאחר הנץ החמה יכול לטבול וצריך לטבול במים חיים ואם ראה זיבה תוך הנקיים או אפילו ביום הז' אחר הטבילה סותר כ"מ שלפניו ומונה ז"נ מחדש ואם ראה קרי תוך ז' סותר יומו והראי' הסותרת אינה מביאה לידי קרבן כגון שראה ב' ראיות ובתוך הז"נ ראה ג"ר אפילו של זוב סותר מה שלפניו ואינו מביא קרבן על הראיות הללו דהם לסתירה ואינו מביא קרבן ואם ראה ג"ר ואחר ספירות נקיים ראה בליל ח' ועוד דינים עיין ר"מ הלכות מח"כ:

ה[עריכה]

ונוהגת כו' במצוה הנוהגת כו'. גם היום נ"מ לשיטת הר"מ ואי"ה יבואר לקמן דקדושת מחיצות ירושלים ובהמ"ק לא בטלה אם כן גם היום אסור הזב לכנוס למקום הר הבית ולמקום העזרה חייב כרת ועיין ר"מ וראב"ד הבהב"ח ואי"ה יבואר לקמן:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון