מנחת חינוך/נ
מנחת חינוך 
נ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנצטוינו כו'. הנה הדין בין עבד בין ב"ח שהרגו מיתתן בסייף ע"פ ד"מ דיליף ב"ח מק"ו מעבד. והנה עובר גם כן בעבד על לאו דלא תרצח וכאן מבואר העונש. וכיצד מצות נהרגין ע' בסנהדרין ור"מ פט"ו מסנהדרין ולקמן במצות ובחוקותיהם לא תלכו הארכתי בזה ודיני עבד עיין ר"מ פ"ב מה' רוצח ואכתוב הדינים בקיצור כדרכי ב"ה. ההורג עבד או שפ"כ שמלו וטבלו אם אחר הרגו דינו כדין הורג ישראל לכ"ד ואם הי' בעדים והתראה נהרג עליו וע' דינים אלו בר"מ שם ה"ה גבי עבד ושפ"כ. אך אם האדון הרג עבדו או שפחתו אם לא מת תיכף רק עמד בחיים מעל"ע אינו נהרג עליו דהוה גזירת הכתוב כיון דהוא קנין כספו אך אם בתוך מעל"ע מת נהרג עליו האדון ככל רוצח איש מישראל אם הי' בעדים והתראה ובאומדנות אם יש כדי להמית ערש"י על התורה דהוא ק"ו מב"ח והוא מהמכילתא. והנה נ"פ דאם האדון הרג לעבד על כל פנים לא גרע מהזיקו בכ"ד ראשי אברים שהעבד יוצא לחירות אם כן מכל שכן בהורגו דודאי פקע קניינו של רבו דמזיקו בכל גופו וביטל ממנו כל האברים ועיין בברכות לענין יסורים מה בראשי האברים וכו' כל גופו עאכו"כ ועיין במקנה קדושין כ"ד מבואר שם כן ע' בפלפולו ונ"מ כאן אם מת אם יצא לחרות או לא לפמ"ש התוס' ב"ק י' ע"א ד"ה שהשור כו' אע"ג דמת אסור בהנאה מכל מקום עבד הקנוי לישראל אינו אסור בהנאה ועמ"ל פי"ד מהל' אבל באריכות ופשוט לדעת התוס' דבאמת עבד הרי הוא כישראל דחייב במצות מכל מקום מותר בהנאה כיון דגופו קנוי לישראל ה"ל ממונו של ישראל ומותר בהנאה עיין מקנה נ"ו באריכות אם כן י"ל במעוכב ג"ש כיון דלאו ממונו דרבו הוא ובמצות חייב אסור בהנאה אם כן באדון שהרג את עבדו ואפילו עמד מעל"ע כיון דעכ"פ ה"ל כסימא עינו כו' ונפקע מהאדון קנין כספו אם כן אבה"נ לאחר מיתה כמו ישראל כיון דנפקע קנינו של רבו וחייב במצות וי"ל דוקא שעמד מעל"ע דא"ח מיתה אם כן על כל פנים נפקע קנין העבדות מאתו אך במת תוך מעל"ע כיון דחייב האדון מיתה אם כן קלב"מ ולא נפקע קנין כספו ואע"ג דאם נימא דכל קלב"מ מהני תפיסה מכל מקום חדא דגבי ראשי אברים שהם קנס ל"מ תפיסה בקלב"מ וע' שעה"מ פ"ה מה"ע ה"ז. ועוד כיון דמת ל"ש לומר דהוא תפס בעצמו וז"פ דזה שייך דוקא בחי אם כן כיון דקלב"מ לא יצא לחירות ולא נפקע קנין כספו אם כן מותר בהנאה כמו כל עבד הקנוי לישראל כנ"פ. והנה מבואר בר"מ הא דאין האדון נהרג עליו בחי מעל"ע דוקא אם הכה אותו בשבט ומקל ורצועה אבל אם הכה אותו בסייף או בסכין אפילו מת לאחר שנה נהרג עלי' שלא נתנה התורה רשות להכותו אלא בשבט וכו' ולא בהכאות רציחה עכ"ל בשינוי לשון וע' אוה"ח על התורה שעמד על הר"מ דמה חילוק יש אם בשבט כיון דצריך אומד אם כן גם בשבט יש כדי להמית דאל"כ לא יתחייב אפילו מת ת"י וע"ש מ"ש. וגם דבריו אינם מובנים ויבואר לקמן פרשת מסעי:
עוד מבואר בר"מ מהש"ס דאם מכר עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום והכהו א' מהם תוך הל' יום ה"ז נהרג עליו ואינם בדין יום או יומים הראשון לפי שאינו כספו המיוחד לו דהיינו שמכר אותו והשני לפי שאינו תחתיו היינו לפי שהוא משועבד עדיין לראשון על ל' יום והוא כדעת ר"א והר"מ פוסק כמותו עכ"מ. וז"פ דוקא בכה"ג דמשועבד עוד לראשון הוי אינו תחתיו דשני אבל אם א' קנה עבד מחבירו בכסף דכסף קונה ועדיין לא לקחו לרשותו והרג אותו בודאי אצל הקונה ישנו בדין יום או יומים כיון דהוי כספו וגם הוי תחתיו כיון דאינו משועבד לראשון וז"פ. ואם קנה עבד אצל חבירו בקנין משיכה שע"כ נקנה עש"ס קדושין ושו"ע ח"מ סי' תצ"ו ולדעת הסוברים דדבר תורה מעות קונה ומשיכה הוא רק קנין דרבנן זה תלוי בשיטות אם נאמר דע"י קנין דרבנן נעשה קנין תורה והד' עתיקין אם כן המוכר אינו בדין יום או יומים והקונה ישנו בדין יום או יומים אך אם נאמר דע"י קנין דרבנן לא נעשה קנין תורה אם כן הראשון אדון מן התורה וישנו בדין יוא"י והשני אינו בדין יוא"י דאינו אדון כלל מכל מקום אפ"ל דאף הראשון אינו בדין יוא"י דעכ"פ אינו תחתיו ואינו כספו המיוחד לו כיון דנשתעבד לשני לעשות מלאכתו ומכל מקום צל"ע והובא כמה דברים כה"ג בחיבורינו והד' עתיקין וארוכים אין כאן מקומו עיין לעיל במצוה ד"ה לעיל נסתפקנו:
עוד מבואר בר"מ דמי שח"ע וחב"ח או עבד של שני שותפים אינו בדין יום א"י שהרי אינו לאחד כספו המיוחד לו וזה מבואר בב"ק שם ד"צ דח"ע ועבד של שני שותפים א"י בראשי אברים ומוקי שם כר"א כמו כאן דאמרינן כספו המיוחד לו לענין פסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום ה"נ בעינן עבדו המיוחד לו ע"כ א"י בראשי אברים אם כן כיון דא"י בר"א דאינו מיוחד ה"ה אינם בדין יוא"י דל"ה כספו המיוחד לו. ונ"פ דדוקא לענין ר"א צריך מיעוט מחמת עבדו המיוחד שא"י לחירות אבל לדין יא"י הוא פשוט דנהרג האדון בכל ענין מפני צד ב"ח שבו והוא ישראל גמור בודאי דינו כישראל עיין בט"א לחגיגה לענין אחר כי"ב מ"ל הרג ישראל גדול או קטן או כולה או פלגא ה"נ חייב על שהמית הצד ב"ח אך אין נ"מ כיון דאינו מיוחד לו בכ"ע נהרג עליו אין לפלפל בזה. ובשותפים כ' התוס' שם לענין ר"א דוקא בענין שהגוף לזה ופירות לזה אבל שותפים דעלמא שכ"א יש לו חצי הגוף יוצא בר"א ועטיו"ד ב"י סי' רס"ז מביא דבריהם ועש"ך שם. והנה בר"מ לא מוזכר זה משמע בכ"ע הדין כך דא"י בר"א ועלח"מ פ"ה מה' עבדי' הט"ו ועיין תוס' ב"ב נ' ע"ב ד"ה ר"א אם כן לדבריהם שני האדונים יש להם בעבד של שותפים דין יוא"י דשוה לדין ר"א. ונראה דאף אם נאמר דיש להם בעבד של שותפים דין יוא"י דוקא בעת ששייך לו כגון שחלקו ביניהם לזמנים שיהא משמש לכ"א בזמנו וא"כ אם הרגו האדון בזמן ששייך לו אם כן עתה יש לו קנין הגוף באותו עבד לכולו כמ"ש הר"ן נדרים בשותפים שמוה"נ דכ"א בשעה שהוא משמש יש לו קה"ג בדרך השותפות וה"ל כאילו אמר ה"ז לך ואחריך לי ע"ש אם כן כיון דיש לו קה"ג וגם הוא תחתיו ישנו בדין יא"י ועקצה"ח סי' רמ"א באריכות ד"ז לגבי אתרוג דאחריך לי יש לו קה"ג ע"ש וסי' רמ"ח ואין כאן מקומו. אבל אם הרגו בשעה שמשמש לאדון השני אם כן כעת אין לו קה"ג בעבד דאדרבא שייך לחבירו וגם אינו תחתיו דחבירו משתמש בו ולא עדיף מעבדו שחבירו משתמש בו ל' יום אם כן בודאי אינו בדין יא"י כיון דאינו תחתיו וגם הגוף של חבירו כנ"ל אך לא עיינתי בזה ולעורר באתי ישמע חכם כו'.
ובאם הגוף שייך לא' והפירות לאחר אין להם יא"י כמבואר כאן ואינו תלוי בקנין פירות אי כקנין הגוף או לאו אך הוא גזירת הכתוב למאי דפסקינן כר"א וא"כ בעבדי נכסי מלוג אין להאיש ולא להאשה דין יא"י וכן א"י בר"א כמבואר בה"ע שם בר"מ דאינו עבדו המיוחד וכאן אינו כספו המיוחד ועיין בב"ק שם ויבמות ס"ו ובתוס' שם. ובעבדי צ"ב לענין ר"א פוסק הר"מ שם בה"ע דיוצאין לאיש ולא לאשה אם כן כאן נמי הבעל ישנו בדין יא"י כיון דהוי שלו ובשער המלך הקשה על הר"מ הא פוסק כר"י דנוטלת משום שבח ב"א ועיין ביבמות שם מה שמפלפל בזה וגם אם מת הבעל שייך אצלה דין יא"י ע"ש בש"ס ותוס' ותלמד לכאן. ופשוט דמעוכב ג"ש אף אם נאמר דאוכל בתרומה ולענין קנס הוי אדון ע' פ' השולח מכל מקום לענין דין יוא"י אינו נוהג כיון דהפירות שייכים לעבד אם כן אפילו אם הפירות שייכים לאחר אינו בדין יא"י וה"ה אם שייכים לעבד וה"ל אינו תחתי' וז"פ. ואם א' נתן במתנה עבדו לאחר ואמר ואחריך לפ' או אחריך לעצמי או ליורשי עח"מ סי' רמ"ח בודאי הנותן אינו בדין יא"י כיון דהפירות שייכים להמקבל אם כן אינו תחתיו וגם אינו כספו כיון דהשני יכול למכור אך המקבל ע"ש באריכות דהמקבל יש לו קה"ג במתנה כזו וגם אוכל לפירות אם כן ישנו בדין יא"י. ובאומר מעכשיו או לעצמי דאם מכר הראשון לא עשה כלום אם כן אין לו קה"ג רק ק"פ וע"ש בש"ע באורך ובקצה"ח סי' רמ"א וצריך אריכות לברר אם יש לו קה"ג ע' בב"ב שם. ומצוה זו נוהג בכל אישים הן איש או אשה אם יש להם ע"כ או ש"כ נוהג ד"ז רק בחרש שוטה וקטן אין נהרגין כמו שא"ח על ישראל גמור דלאו בני מצות נינהו ובבן נח אין נוהג מצוה זו דאין לו קה"ג כלל בשום עבד כמבואר ביבמות דלא הם קונים כו' אם כן חייב עליו בכ"ע כמו ב"נ שהרג א' מאנשים וז"פ. ופשוט דעבד שקנה עבדים באופן דאין לרבו רשות בהם ע' תוס' יבמות פ' אלמנה לכה"ג ה"ל העבד אדון של העבד הקנוי לו ונוהג אצלו דין יא"י וז"פ. עוד נ"פ דהמוכר עבדו לקנס דהוי אבעי' ולא אפשיט' פ' השולח וער"מ פכ"ג מה' מכירה דהוי ספק מכל מקום המוכר ישנו בדין יא"י כיון דהגוף וגם הפירות שלו ה"ל כספו המיוחד לו אע"ג דמיירי במוכר העבד לקנס דהוי דקל לפירותיו מכל מקום ה"ל כספו המיוחד לו כיון דהוא שלו לגמרי לכה"ד רק לענין אם נגחו שור וע' תוס' שם שמיירי במוכר העבד לקנס ע"ש מכל מקום ה"ל כספו וישנו בדין יא"י כנ"ל פשוט.
ובמה שנסתפקתי לעיל בנמכר בקנין דרבנן נ"ל עתה דהראשון אינו בדין יא"י דמ"מ לא הוי כספו המיוחד וראי' דעבדי מלוג ל"ה עבד מיוחד לאשה אף דהא דהבעל אוכל פירות אינו אלא דרבנן כידוע מכל מקום ל"ה מיוחד לאשה לענין שן ועין וכן לענין יא"י אם כן מכ"ש בנמכר כל הגוף בקנין דרבנן אין לראשון דין אדון לענין יא"י אך להשני תלוי בשיטות שכתבנו לעיל ואפ"ל דבאמת לענין יא"י הוי הראשון אדון גמור כיון דמה"ת הוי אדון אינו נהרג עליו ולא אתי דרבנן ומפקיע מאתו שיהי' נהרג. אך גבי שן ועין שם מבואר ד"ז דאינו יוצא לאשה אפשר דאף שמה"ת מיוחד לה וראוי לצאת מכל מקום מדרבנן אינו מיוחד לה והוי עבד מדרבנן אך באמת זה ניחא לתוס' גיטין דמעוכב ג"ש מותר בש"כ דהוי עבד גמור לענין איסור רק לענין ממון אם כן נוכל לומר דמדרבנן הוי עבד לענין ממון ג"כ דהוי מעוכב ג"ש היוצא בשו"ע אם כן מדרבנן הוי עבד לענין ממון דאפילו לדין התורה דיוצא מכל מקום מותר בש"כ וחז"ל אמרו שא"צ לשחררו והוי עבד אבל לשיטת רש"י שמעוכב ג"ש אסור בשפחה ובב"ח אם כן היאך יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור בקום ועשה דיהי' עבד וישא ש"כ אע"כ דעכ"פ כיון דאינו מיוחד לו אף דהוא דרבנן הו"ל אינו מיוחד לו ג"כ מה"ת. אך גם זה יש לדחות לשיטות הסוברים והר"מ מכללם דאיסור שפחה לישראל אינו אלא מדרבנן אם כן הם אמרו והם אמרו אך להסוברים דהיא דאוריית' הוא ראי' אם נאמר כשיטת רש"י וע' תוס' גיטין מ"ז ע"ב ד"ה ולביתך. והנה כתבנו דאם הגוף לא' ופירות לאחר אף האדון שהגוף שלו אינו בדין יא"י דאינו מיוחד לו מכל מקום נ"ל דוקא במוכר אותו לפירות או בפסק עמו שישמשנו הלא מכר אותו לפירותיו כל ל' יום אבל במשכיר עבדו לאחר ע"ז קצוב נ"ל דהאדון ישנו בדין יא"י כי חילוק בין מכרו לפירות ובין שכירות עיין ר"מ פכ"ג מהלכות מכירה וח"מ סי' רי"ב. ועבדי מלוג יש להבעל קנין עצום אף לבנות ולהרוס עסי' רי"ג שם ואה"ע סי' צ' ועדיין לא העליתי בכור הבחינה. והמקדיש עבדו עיין ר"מ פ"ו מהלכות ערכין הדינים בודאי האדון הראשון אינו בדין יא"י מ"ל מכרו להדיוט או להקדש וכן המחרים חרמי כהנים אם כן תיכף אינו שלו אך בבא ליד כהן הוי הכהן האדון ופשוט. וע"ש במקדיש מע"י עבדו אפשר ג"כ אינו מיוחד לו ע"ש ותלמד לכאן כי אין חילוק בין ישנו חלק להדיוט או לגבוה ופשוט.
ואם עמד יא"י דא"ח אפשר דלא עבר על הלאו דלא תרצח ג"כ ועל לאו דחבלה כתבנו לעיל דבעבדו א"ע ע"כ א"צ תשובה כלל ויבואר לקמן אי"ה במצות עשה דתשובה ונראה דגם כן אינו פסול לעדות כי לא עבר כלל שום עבירה. ונראה דאם א' עשה שליח לאדון להרוג העבד והאדון הרגו ועמד יא"י אם המשלח חייב תלוי בדין אי פסקינן כרבינא דתלוי אם השליח בר חיובא ואם השליח לאו בר חיובא ישלד"ע וחייב המשלח עח"מ סי' קפ"ב וסי' שמ"ח ובש"ך אם כן בעמד מעל"ע השליח דהיינו האדון לאו ב"ח הוא וישלד"ע וחייב המשלח אך להפוסקים כר"ס דתלוי באיבעי עביד אם כן פטור המשלח אך אם נאמר דאפילו אדון שחבל בעבד שלו עובר בלאו דחבלה עיין במצוה הקודמת אם כן בקטלי' כוליה נהי דנידון בדין יא"י מכל מקום עבר משום לאו דחבלה ואף אם נאמר שאין לוקין כיון דחייב בתשלומין אף שזכה בעצמו בתשלומין מכל מקום פטור ממלקות עיין לעיל מכל מקום עבירה איכא אם כן אשלד"ע ופטור המשלח דה"ל ב"ח ול"ד לאקפי לי וכו' או כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה דשם ליכא איסורא כלל אצל השליח אבל כאן הוא לאו וא"כ עובר השליח אם כן ה"ל השליח ב"ח ופטור המשלח לגמרי מחמת אשלד"ע אך לפמש"ל דחובל בעבדו א"ע כלל משום לאו זה אם כן ל"ה ב"ח כלל. ומכל מקום נראה מצד הסברא דאיסור יש ביד האדון להרוג העבד אפילו שיעמוד מעל"ע אם כן אשלד"ע וצ"ע. ואם האדון עשה שליח לאחר להרוג עבדו האחר ודאי ב"ח אם כן אינו חייב האדון דאשלד"ע אפילו לא עמד מעל"ע אך אם הי' שליח שוגג להסוברים דבשוגג ישלד"ע ודאי אין אדון חייב אלא אם כן לא עמד מעל"ע אבל אם עמד מעל"ע פטור דלא עדיף מהורגו בעצמו בידים דפטור בעמד מעל"ע וז"פ. ובפרט אם נאמר דאין עבירה בעמד מעל"ע לגבי האדון וז"פ. וגם אם השליח מזיד דאשלד"ע מכל מקום בד"ש חייב דבד"ש ישלד"ע מכל מקום בעמד מעל"ע דאפילו הרגו בעצמו לא מצינו לו חיוב בד"ש אם כן ודאי ע"י שליח פטור ג"כ מד"ש:
ואם הרג שפחתו מעוברת ועמדה מעל"ע דא"ח עליה ובתוך מעל"ע הוליד' וולד ב"ק נראה דאף שכתבנו לעיל דאף דהעבד עמד מעל"ע שא"ח האדון מיתה על הריגתו מכל מקום נשתחרר דהו"ל כמו יוצא בר"א אם כן לכאורה הבנים ב"ח דהמשחרר סתם שפחתו מעוברת ודאי הוולדות ג"כ ב"ח עיו"ד סי' רס"ז סס"א ואין כאן מקומו אך נראה כיון דלא חיסר אבר עתה רק בשעת מיתה אם כן בשעת מיתה נפקע השעבוד ולא קודם אם כן הו"ל הוולד עבד גמור וכן אם מתה ת"י ואח"ז חתכו הוולד חי כתבתי לעיל כיון דח"מ אם כן לא נפקע השעבוד דקלב"מ ול"ש תפיסה לאח"מ אם כן אם הוולד קיים הו"ל עבד. אך אפשר כיון דבשעת מיתה הו"ל הוולד ירך אמו אם נאמר דעובר ירך אמו אם כן הוולד יוצא בר"א של אמו ואף דקלב"מ מכל מקום הוולד קיים ושייך אצלו תפוס ועומד ומהני תפיסה של הוולד וכן צ"ע בנעקר הוולד בחייה מה דינו ויבואר לקמן אי"ה בדין ר"א וכאן באתי רק לעורר. וגם אם הרג שפחתו טרפה שאינו ח"מ (אפילו) אם כן הוולדות הם ב"ח דעובר ירך אמו והוולדות יכולים לחיות אחר אמם כמש"ל דחילוק יש בין מתה לנהרגה עיין מצוה הקודמת. ואני מסופק אם שייך אצל קטן תפוס ועומד בעצמו היכי דצריך תפיסה כגון בקלב"מ ויבואר לקמן בח"ז אי"ה. ונ"פ דדין יא"י שייך אפילו עשאו מגויד או שחט בו שנים אף דודאי סופו למות מכל מקום אם עמד מעל"ע אינו נהרג עליו רק בעשאו א' מנבלות שמטמא מחיים אף שחי מכל מקום ה"ל כמת בודאי לא הוי עמד מעל"ע עיין ר"מ ספ"א מה' ט"מ. ואם מעוכב ג"ש מדרבנן כגון מוכר עבדו לח"ל ועוד כמה דרכים ע' סי' רס"ז ובמש"ל אי דרבנן מפקיע האדנות מאת האדון לדין זה ע"ש. וע' סי' רס"ז כמה דינים דע"י אומדנ' הוי העבד ב"ח כגון שהניח לו תפלין או למדו תורה ע"ש בסעיף ע'. ונ"פ כיון דבאמת הרב מכחיש ואמר שהוא עבדו אך לא יכול להשתעבד עמו מחמת אומדנ' דידן בודאי אם הרגו ישנו בדין יא"י כי מחמת אומדנ' לא נוכל להרוג את האדון אף שאינו עובד אם כן אינו מיוחד אצלו היינו בגוונ' דאינו עובד מחמת איזו טעם אבל כאן דא"ע מחמת אומדנ' ולדברי הרב שייך לו מע"י והעבד גוזל ממנו לפי דבריו אם כן בודאי ישנו בדין זה כמו אם עבד אינו רוצה להשתעבד מכל מקום כיון דהוי שלא כדין ודאי רבו ישנו בדין יא"י אם כן ה"נ כיון דלפי דברי הרב עבדו הוא וכנ"ל פשוט. ואם האדון הודה שעשאו ב"ח אפ"ל כיון דהודה מקודם ונתחזקה הודאתו הו"ל כמ"ש הר"מ פט"ז מסנהדרין איסור עצמו בע"א יוחזק אם כן כאן נמי כיון דאתחזק שהוא ב"ח אם הרגו אח"כ אינו בדין יא"י ואפ"ל דיועיל אמתלא על הודאתו אך אי בממון מועיל אמתלא עקצה"ח סי' פ' ובס' ש"ש וצריך אריכות גדול ואין כאן מקומו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |