מנחת חינוך/שג
מנחת חינוך 
שג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא לאכול לחם מתבואה חדשה כו'. עיין במנחות פ' ר"י ובר"מ פ"י מהמ"א ודעת הרי"ף והר"מ והרהמ"ח דחדש נוהג בח"ל ויש הרבה שיטות דאינו נוהג בח"ל עיין בקדושין ל"ז ובאחרונים באריכות ואי חדש נוהג בשל עכו"ם ואי"ה כשיגמור עלי אכתוב בזה קונטרס מיוחד. וגם פירות א"י שיצאו לח"ל או פירות ח"ל שנכנסו לארץ להשיטות דבפירות ח"ל אינו נוהג חדש מה דינם אי כדין חלה והבאתי לעיל ע' באחרונים שהביאו (ירושלים) כמה ענינים בזה ואין הס' בידי. ועיין ביו"ד סי' רצ"ד ובאו"ח סי' תפ"ט ופ"י בק"א לקדושין. והנה בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' הקרבת העומר מתיר את החדש מיד בירושלים ומקומות הרחוקים היו מותרים בחצות שאין ב"ד מתעצלים יותר כמבואר במשנה ובר"מ ובהרהמ"ח. ועיין בפי' המשנה להר"מ ומובא גם בתי"ט וז"ל ולכן צריכים אנשים שמור חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות לפי שאפשר שיהי' מוקדם או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות כמפורסם אצל בעלי תכונה עכ"ל ולכאורה צ"ע מאי מקשה הגמרא דמחצות יום ולהלן תשתרי דאין בית דין מתעצלין וכו' והא חדש לכל מסור אם כן יאכלו בחצות אותן המקומות ובאמת יהיה מוקדם לחצות שבירושלים ע"כ תיקן שיהא כל היום אסור כי הוא גזרה קרובה כי רוב עולם אין בקיאין בחכמת התכונה וצ"ל דקושית הש"ס למה עשה תקנה כללית על כל פנים בירושלים ובמקומות הסמוכים שידע ריב"ז דחצות שלהם שוים עם חצות ירושלי' לא הי' לו לגזור אלא עד חצות וק"ל. ובזה"ז שאין עומר הוא פלוגתא במנחות יש סוברים דמד"ת האיר המזרח ביום ט"ז מתיר רק מתקנת ריב"ז אסור כ"ה ור"י סובר דמה"ת אסור כ"ה ובמסקנא דרבינא דהוא בתרא סובר כן ע"כ פסקו הרי"ף והר"מ והרהמ"ח דמה"ת אסו' כל היו' ע"ש. והנה במשנה מבואר דבזמן העומר העומר מתיר ובגמרא סברי רב ושמואל בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ובזמן שאין בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר. מ"ט דתרי קראי כתיבי עד יום הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד בזמן שאין בהמ"ק קיים עד עצם וכו' ובזמן המקדש עד הביאכם כו' ראינו דאף דגזירת הכתוב דהאיר המזרח מתיר מכל מקום אם יש עומר ממשיך איסורו יותר וא"כ לפ"ז אפ"ל לדידן דבזמן שאין המקדש קיים דאסור כל יום הנף ותחלת ליל י"ז מתיר ובזמן המקדש היה מותר ביום הנף עצמו אפ"ל דגזירת הכתוב דוקא בזמן שאין מקדש תחלת י"ז מתיר אבל בזמן המקדש תלוי דוקא בעומר ואם לא הביאו עומר אפשר דאסורה התבואה כל השנה עד שיביאו עומר הבא דגזירת הכתוב כ"ה דבזמן המקדש אין חדש ניתר רק בביאת העומר ואין תלוי ביום כלל וכן לרו"ש בזמן שאין מקדש האיר המזרח מתיר ובזמן שיש עומר אין תלוי ביום כלל רק בהבאת העומר ואסור כל השנה ולא מצאתי כעת גילוי לזה מהש"ס דאם בזמן הבית נתעצלו או שגגו ולא הקריבו עומר דיהי' החדש ניתר כמו בזה"ז אדרבא מת"כ שהבאתי לעיל דמבואר דאין כופין את הצבור להביא עומר דכתיב לרצונכם וכ' בשם הזית רענן הטעם כיון דבא להתיר חדש לא יתרשלו מלהביא כמו חייבי חטאות כיון דלכפרה אינו מתעצל. ולכאורה אין הדמיון עולה כי זה העומר בא להתיר חדש שעה או שתי שעות קודם הלילה ותיכף בלילה מותר אם כן אין דבר הכרח כ"כ אלא אם נאמר בלא יביאו עומר יהי' איסור חדש נמשך כל השנה ניחא דודאי לא יתרשלו כדי להתיר להם התבואה כל השנה. והנה במס' ר"ה דף ז' ע"ב מקשה הש"ס אמאי לא חשיב במשנה ר"ה מה דמבואר בברייתא דט"ז בניסן ר"ה לעומר וא"ו סיון ר"ה לשתי הלחם לרבא נתני ששה לר"נ נתני חמשה אר"פ כי קא חשיב מידי דחייל מאורתא אבל הללו לא חיילים מאורתא כו' רב שישא בריה דרב אידי אמר כי קחשיב מידי דלא תליא במעשה מידי דתליא במעשה לא קחשיב ופירש"י דאין החדש במדינה ניתר ולא החדש במקדש אלא במעשה דהיינו הקרבת עומר ושהל"ח. ובתוס' הקשו למ"ד במנחות דאף בזמן המקדש האיר המזרח מתיר חדש אם כן לא תליא במעשה ותירצו מכל מקום עד הביאכם למצוה ע"ש. וק"ל אמאי הוי תליא במעשה הא אפילו בלא עומר על כל פנים בתחלת ליל י"ז מותר חדש אם כן ליתני במתני' לרבא י"ז בניסן ר"ה לחדש ולא שייכי שני התירוצים דזה חל מאורתא וגם בלא מעשה אבל אם נאמר דבזמן העומר אסור בלא הבאה אם כן ניחא אף בזמן שאין בהמ"ק קיים היום מתיר מכל מקום בזמן המקדש אין היום מתיר כלל רק העומר וזה לא חל מאורתא וגם תלוי במעשה אבל אי אמרינן דתמיד היום מתיר אם כן ליתני י"ז בניסן דהוא ר"ה לקדש מאורתא ובלא מעשה אם כן מוכח לכאורה כמ"ש דבלא העומר בזמן העומר אינו ניתר כלל. אך זה יש לדחות דלא תני לי' ליל י"ז דלא פסיקא לי' דעכ"פ בזמן העומר והביאו העומר ניתר החדש ביום ט"ז אם כן י"ז אינו ר"ה תמיד רק פעמים ט"ז ולא רצה לשנויי דא' משני ימים הללו ר"ה לעולם כי ר"ה דט"ז הוא ע"י מעשה ולא חל מאורתא ולא רצה לחשוב שם זה. שוב ראיתי בטורי אבן פלפל בזה וע"ש שהקשה למה לא חשיב הא לאחר חורבן בודאי ליל י"ז מתיר והוא ר"ה בלא מעשה ולא נוכל לומר כיון דבזמן המקדש העומר מתיר בט"ז ע"כ לא קחשיב הא בזמן המקדש ג"כ נ"מ אם לא הביאו העומר מותר בליל י"ז ותי' כיון דהוא ע"י סיבה לא חשיב ע"ש באורך. על כל פנים למדנו מדבריו דגם בזמן המקדש אם לא נקרב העומר מותר החדש כמו בזה"ז בתחלת ליל י"ז ע"ש עוד פלפול. ולענין שתי הלחם מסופק אם יום עצרת מתיר החדש במקדש אם לא הביאו שתי הלחם ואי"ה לקמן יתבאר בזה. ולענין עומר כיון שיש שני פסוקים עד הביאכם כו' ועד עצם היום ע"כ שניהם מתירים. ומכל מקום לדידי צ"ע דאפשר באנוסים הוי כמו בזה"ז דג"כ אנוסים אנחנו ואין ביכלתינו להקריב העומר אבל בזמן הבית אם הזידו או נתעצלו אפ"ל דכן הוא גזירת הכתוב דאם ביכלתינו להקריב האיסור חדש נמשך עד הקרבה וכעת לא מצאתי ראיה ברורה לזה וצ"ע:
והנה במנחות שם מבואר דתבואה שנשרשה קודם לעומר העומר מתירה ולא תליא בהבאת שליש רק בהשרשה דילפינן שם מקראי ובגמ' מבואר פלוגתא דאמוראי בזה ח"א דוקא קודם קצירת העומר אבל בין קצירה והבאה אם נשרש אין העומר מתיר וח"א קודם הבאה סגי והר"מ כאן פ"י מהמ"א כתב דכל תבואה שנשרשה קודם הבאת העומר עומר מתירה ובכ"מ כתב דפוסק כמ"ד קודם הבאה ועי' לעיל מצוה רמ"ו הקשיתי ומצאתיו בט"א שהרגיש בזה לפי המבוא' פ' מקום שנהגו גבי מנכש לענין חדש דעכ"פ לכ"ע אמרינן לענין השרשה חד מקצת היום ככולו ולא בעינן הג' יום של השרשה רק שני מעל"ע וחד מקצת היום אם כן כיון דהקצירה והבאה הי' ביום א' הקצירה בלילה והבאה ביום. אם כן היאך משכחת לה דיהי' נשרש בין קצירה ובין הבאה ממ"נ אם נטע קצת משנכנס בארביסר אם כן תיכף בתחלת ט"ו ה"ל יום כולו ומכל מקום צריך עוד שני מעל"ע היינו ט"ו וט"ז כולו ולא כלו הג' ימים עד אחר הבאה היינו סוף ט"ז ואי דזרע קודם י"ד אם כן ה"ל ארביסר מעל"ע וגם חמיסר הי' מעל"ע ותיכף בתחלת ליל ט"ז ה"ל מקצת יום שלישי אם כן ה"ל ככולו ונשרש ג"כ קודם הקצירה. ולומר כגון דזרע בארביסר בהאיר המזרח אם כן בשיתסר בשעה על היום ה"ל שני מעל"ע ושעה דהיינו מקצת היום וה"ל ככולו והעומר לא הובא עדיין. ז"א דיום א' אינו עולה למעל"מ וגם שעה באמצע היום שיהי' עולה למקצת היום ככולו ובט"א הביא ראי' לזה ע"ש. ואני תירצתי שם דבאמת להר"ם יצא מסוגי' זו דבעינן ימי הקליטה מעל"ע דבכה"ג משכחת לה דנשרש בין קצירה להבאה כגון אם זרע בחצות ליל תליסר או בתליסר בהאיר המזרח כלו ג' ימים מעל"ע בשיתסר בהאיר המזרח היינו אחר קצירה וקודם הבאה ע"ש דהבאתי ראי' דהר"מ ס"ל כן ממ"ש בפ"ט ממע"ש ונ"ר מפורש דבעינן מעל"ע עי' לעיל וא"צ לכפול. ועכשיו בהגיעי לכאן בעזה"י נרא' שמסוגי' זו אין ראי' להר"מ דגם סוגיא זו ס"ל דחד מקצת היום ככולו ומכל מקום לא קשה כלל דהנה למ"ד דקודם קצירה בעינן ע"כ דגזירת הכתוב דהעומר אינו מתיר מה שנשרש רק דהקצירה והבאה מתירים אם נשרש קודם הקצירה דיעברו על התבואה הקצירה והבאה דגזירת הכתוב כ"ה אם כן למ"ד נקצר ביום כשר אפילו נקצר הרבה קודם לזמן ג"כ כשר כמבואר שם במנחות אם כן פלוגתי' בפשיטות ומשכחת דנשרש לאחר קצירה תיכף תחילת ליל ט"ז או קודם ומכל מקום היה השרשה לאחר הקצירה כי הי' הקצירה קודם ובזה פליגי ח"א דהותר כיון שהי' הבאה לאחר השרשה וח"א דצריך השרשה קודם קצירת העומר וזה שנשרש אחר הקצירה בנקצר שלא בזמנו הבאה בלחודה אינה מתיר ולומר דעיקר תלוי בזמן הקצירה דהיינו ליל ט"ז מנלן הא כיון דפליגי ח"א קודם הקצירה משמע דתלוי באמת בקצירה דכ"ה גזירת הכתוב דהשרשה צ"ל קודם הקצירה ממש אם כן משכחת לה שפיר פלוגתי' אף דהש"ס סובר דאמרי' חד מקצת היום ככולו. וניחא נמי ד' הכסף משנה שכ' שהר"מ פסק כמ"ד קודם הבאה דהר"מ פוסק פ"ז מהתו"מ דנקצר ביום כשר אם כן משכחת לה פלוגתי' והוא פסק כמ"ד קודם הבאה אף דנשרש אחר קצירה מכל מקום העומר מתיר וא"כ אין ראי' מסוגיא זו דבעינן מעל"ע דסוברת דנקצר ביום כשר כסתם משנה שם באותו פרק דנקצר ביום כשר וא"כ דברי הר"מ ה' מע"ש ונ"ר שהבאנו דשם מבואר להדי' כדבריו. וגם דברי הש"ע סי' רצ"ד שהעתיק דבריו דבעינן מעל"ע צ"ע מהש"ס דפ' מקום שנהגו ע"ש וצ"ע. ודין זה דנשרשה קודם העומר העומר מתירה ל"ד בזמן העומר אלא אף היום דיום הנף מתיר וכן מבואר בר"מ אם השרישה קודם לעומר כו' ודין זה נוהג בכ"מ ובכ"ז ע"ש וכ"ה בפ' מקום שנהגו דר"י סובר דהמנכש בתליסר כו' כדי שיהא השרשה בתחלת ליל ט"ז ויום הנף מתיר'. ונ"ל כמו שבזמן העומר העומר מתיר אם נשרשה קודם להקרבה דהיינו זמן היתר חדש כן האידנא זמן היתר חדש מתיר אם נשרש קודם לזמן הזה רגע אך אי אמרינן מקצת היום ככולו אין נ"מ דתמיד צריך שיהיה השרשה בתחלת ליל ט"ז דהיינו דנזרעה לכל הפחות בתליסר אם כן זמן השרשה סוף חמיסר תחילת שיתסר אבל אם זרעה רק שעה א' בארביסר אז ארביסר עד חמיסר הוי יום כולו דמקצת היום ככולו וצריך עוד חמיסר ושיתסר ואינו נשרש אלא בסוף יום שיתסר ובסוף יום שיתסר עבר זמן ההיתר והוי כמו שנשרש אח"כ ואף דהשרשה וזמן ההיתר באין כא' אינו מועיל דצריך שיהי' השרשה קודם לזמן ההיתר רגע כמו בנשרש קודם הבאת העומר רגע. אבל לפמ"ש בדעת הר"מ דמעל"ע בעינן בהשרשה אם כן משכחת לה דיהי' נשרש שעה א' קודם ליל י"ז סוף יום ט"ז קודם הלילה כגון דזרע שעה א' בתליסר קודם הלילה אם כן נשלמו ג' מעל"ע בסוף שיתסר שעה א' קודם הלילה נראה פשוט כיון דפסקינן דהאידנא עד סוף יום שיתסר אסור חדש דעד עצם כו' ועד בכלל אם כן השע' דמתיר חדש בסוף יום שיתסר הזמן מתיר את הנשרש ול"א דצריך שיהי' השרשה קודם לתחלת ליל ט"ז רק אי לא בעינן מעל"ע ומקצת היום ככולו אם כן צריכים שיהיו כלים הג' ימים בתחלת שיתסר דאי יום שיתסר הוא יום ג' אם כן כלה השרשה בסוף יום שיתסר אין הזמן מתיר כיון דהשרשה וההיתר באין כא'. אבל אי אמרינן מעל"ע דמשכחת שתהא השרשה באמצע היום בודאי אם נשרש רגע א' קודם ליל שיבסר דהיינו רגע ביום שיתסר בודאי סוף דהיינו תחלת ליל שיבסר מתיר הנשרש קודם לזה כמו שמתיר כל התבואה החדשה כנלע"ד פשוט וברור וכן למ"ד דבזה"ז מתיר בודאי אם נשרש שעה א' קודם שהאיר המזרח, האיר המזרח מתיר:
ולפמ"ש צ"ע דברי הש"ע סי' רצ"ג שכתב וז"ל תבואה שלא השרישה קודם ט"ז בניסן אסורה עד שיבא עומר הבא משמע דהשרשה צריך להיות קודם ט"ז בניסן ולפמ"ש דדעת המחבר סי' רצ"ד כדעת הר"מ דגבי השרשה בעינן מעל"ע. אם כן האי כללא לאו כללא הוא דאפילו אם נשרשה בט"ז קודם הלילה ג"כ מותרת תיכף וא"צ עומר הבא כמ"ש וה"ל להמחבר להודיענו ולכתוב כל תבואה שלא השרישה ביום ט"ז עד רגע א' קודם הלילה אסורה אבל אם נשרשה אפילו בסוף יום ט"ז רגע א' קודם הלילה מותר וא"צ להמתין וצ"ע. והנה מ"ש לעיל דאם אמרינן מקצת היום ככולו וזרע בארביסר דכלו סוף ימי השרשה בסוף יום שיתסר דאינו מותר דהשרשה וההיתר באין כא' וצריכה שתהא השרשה מעט קודם זמן ההיתר יש ראי' ברורה לזה דר"י בעצמו סובר דיום הנף כולו אסור מן התורה והוא בעצמו בפ' מ"ש אמר המנכש בי"ג ואמרינן שם בי"ד לא דתרי מקצת היום ככולו ל"א. ואי אמרת היכי דהשרשה וזמן ההיתר באים כא' מותר. אם כן אפילו בארביסר משכחת לה לר"י דיש בארביסר וחמיסר כולו וגם שיתסר כולו דר"י סובר בזמן הזה דתחל' ליל שיבסר מתיר ודוחק לומר דר"י אמר דינו דוקא בזמן הבית דר"י הי' אחר החורבן כידוע. אע"כ דבאים כא' לא אמרינן ע"כ כיון דמקצת היום ככולו צריכה שתהי' השרשה קודם ליל ט"ז כמ"ש ולא משכחת לה אלא בתליסר עי' היטב ותבין. אח"ז מצאתי בט"א כתב ג"כ דאי סוף יום הנף מתיר בודאי אם נשרשה קודם מותר וע"ש שהביא ירושלמי והבאתיו לעיל בחיבורי דיש נשרשים קודם לזמן ג' ימים ור"י דוקא בסתם מיירי. וע"ש שכתב דלפ"ז משכחת לה השרשה בסוף היום לכ"ע אם כן בודאי קשה על המחבר דתלה הדבר בקודם ט"ז דעיקר תלוי בסוף יום ט"ז אם נשרש קודם ליל י"ז סוף היום מתיר ההשרשה וצ"ע ואי"ה אשנה פ"ז. ודע דשיעור השרשה קודם לעומר מביא הש"ך בשם התה"ד דהוא ג' ימים כמבואר פ' מקום שנהגו. ובנה"כ שם תמה על התה"ד דאמרינן שם בהדיא מכדי שמעינן לר' יהודא כל הרכבה כו' ור"י סבירא ליה כן ביבמות ובר"ה אבל לפי מה דקיימא לן כר"י דבעינן י"ד יום כמו שפסק הר"מ גם כן בהלכות מ"ש ונ"ר בודאי כאן גבי תבואה קודם העומר צריך נמי י"ד יום ע"ש ומכל מקום הפלפול שמפלפלין לענין מעל"ע הוא ג"כ אפילו אם צריך י"ד יום וז"פ. והנה שם בפסחים מבואר דר"י סובר דהאי כללא דהשרשה בג' ימים נקלטה וכל שאינה קולטת שוב אינה קולטת דוקא במקום הטיט אבל במקום הגריד מאחרת לקלוט ואין שם חולק בזה וצ"ע על הר"מ נהי דלא כתב כאן בהמ"א שיעור זמן השרשה דסמך אמ"ש בה' מע"ש ונ"ר דזמן קליטה י"ד יום מכל מקום אמאי לא כ' שם חילוק בין מקום הטיט למקום גריד דבגריד מאחרת לקלוט. שוב ראיתי בצל"ח שם שעמד בזה וכ' דזה דוקא לר"י דסובר דג' ימים הוי השרשה ס"ל דבמקום הגריד מאחרת אבל להפוסקים שלשים יום או י"ד יום אפילו במקום הגריד קולטת בזמן ארוך כזה והר"מ פסק די"ד יום לקליטה אם כן גם במקום הגריד קולטת בזמן זה. וע"ש בצל"ח מ"ש ר"י דאין שותלה במקום הגריד דיקלוט אחר העומר ואמאי לא נקט זורע דלא יזרע וכ' דבאמת שדה מותר לזרוע אף דלא נקלט קודם לעומר באמת תהיה אסורה עד לעומר הבא. אבל מנכש ששותל שבולת א' והיא תשרש אחר העומר וכל השדה ניתר בעומר זה ואחר הפסח נקצר כל השדה ומאין יכיר אותה שבולת ע"ש. ולכאורה יש לחקור מה בכך דישתול עתה במקום דלא יקלוט מקודם הא בשעת הקצירה תיבטל ברוב ולא הוי מבטל איסור לכתחלה כיון דעתה אינו מבטל כי כל השדה אסור ולאח"כ יהי' בטל והוי כמו היתר בהיתר לדעת הט"ז כמו חמץ קודם הפסח דמותר לערב לדעתו עי' סי' תמ"ז ואח"כ אף דחדש הוי דשיל"מ מכל מקום כיון דלא ניכר האיסור והאיסור בא בתערובות גם דשיל"מ בטל כמבוא' ביו"ד סי' ק"ב וע"ש באחרונים דל"ק מיבמה שרקקה דם והדברים עתיקין. ואפ"ל דאיסור באיסור ל"ש דבר זה דוקא בהיתר שייך זה דנאסר לאחר שנתערב בטל אבל כאן האיסור הי' קודם התערובות. אף דאין נ"מ כיון דהי' איסור באיסור מכל מקום אינו בטל לאחר כך שיהי' דבר שנתערב בו היתר כמו יבמה שרקקה דם כיון דבאין לעולם ע"י תערובות ההיתר לא חשוב ואינו מבטל האיסור ודוקא אם ההיתר הי' בעצמו ההיתר חשוב וכשאיסור בא אח"כ כמו גיגית ההיתר חשוב והאיסור אינו חשוב ובטל אפילו בדשיל"מ אבל כאן דכל השדה הי' אסור ואח"כ תיכף כשנעשה היתר הי' תיכף תערובות בתוכו הוי כמו יבמה שרקקה דם ואינו בטל. ונראה דאפשר בכה"ג לא מהני ביטול מן התורה וכ"נ דאי לא הוי כאן אלא מפני חשש דרבנן לא הי' ר"י חושש כ"כ לספיקא דרבנן וא"ל דר"י לטעמו דס"ל מב"מ לא בטל מן התורה הא כבר כתבו התוס' בכ"מ דוקא לח בלח ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל מן התורה אבל יבש ביבש מודה ר"י דבטל. אלא דהוי דאורייתא כיון שההיתר והאיסור יבאו ביחד ולא יהי' ניכר ההיתר לחוד בעת התערובות ואינו בטל כהאי דיבמה כו' וגם אין סברא לומר מחמת מבטל איסור לכתחילה דהא לא מכוון לבטל ומבואר בראשונים ואחרונים דבכה"ג ל"ש אין מבטלין א"ל אלא כמ"ש ואין רצוני להאריך בזה כי אין כאן מקומו והוא מבואר בארוכה בס' האחרוני' בדין ביטול היתר בהיתר לכתחלה וע' מ"ש פמ"ג יו"ד ואו"ח בכ"מ. ועי' בס' חוות דעת להגאון מליסא כתב ג"כ דכל היכי דהי' האיסור מקודם ואחר כך נעשה המבטל היתר מכל מקום האיסור אינו בטל דלא הי' עומד ההיתר לחוד כסברת המרדכי ע"ש בסי' ק"ו. וער"נ נדרים נ"ט ע"ב דדעתו דאיסור באיסור ל"ש ביטול ובמה"ת לעיל במצות גה"נ הארכתי בזה בעזהשי"ת. ולכאורה צ"ע על הר"מ שהשמיט דין זה דמנכש ולשיטת הר"מ אם בתוך י"ד יום דלא יהיה נשרש קודם אסור לשתלה כיון דלא יהי' ניכר כסברת ר"י וצע"ק. וע' תוס' שם פ' מקום שנהגו שהקשו דלר"י כיון שאם לא קלט בתוך ג' ימים שוב לא יקלוט עוד אם כן למה אינו שותלה במקום הגריד ממ"נ אם תקלוט קודם העומר שריא לה עומר ואי לא תקלוט שוב לא תקלוט והשבולת עצמה יהי' ניתר אפילו בלא השרשה כמו חיטי דכדא ע"ש. ולכאורה קשה על קושייתם הא במנחות היא אבעיא בגמ' חטין שזרען בקרקע וחלף עומר עליהם מהו למנקט ולמיכל אי נימא כמאן דמנחא בכדא דמי א"ד דבטל אגב ארעא וסליק בתיקו ויבואר בעזה"י לקמן אם כן דלמא גם לר"י מספקא לי' ומחמיר מספיקא. אך באמת דבריהם נכונים דבשלמא אבעיא שם דהם תוך ג' ימים ועומדים להשרש אך הוא לקט אותם מקודם שייך שפיר לומר דבטל אגב ארעא כיון דהיו עומדים להשרש אבל כאן דעברו ימי השרשה קודם לעומר ולאחר ימי השרשה לר"י לא תשרש עוד אם כן אינו עומד להשרש בשום אופן אם כן בודאי לא בטל אגב ארעא כמו מי שמפקיר תבואתו ועושה אוצר בקרקע בודאי מתיר עומר ול"ש דבטל אגב ארעא ה"נ כיון דאינו עומד להשרשה ושם עומד להשרשה וז"פ:
אך בפשיטות ל"ק קושית התוס' דמיירי דהשבולת דנעקר' לא הביאה שליש ותבואה תלושה שלא הביאה שליש הוי כמו שחת ואין העומר מתירה כמבואר במנחות דס"ט ע"ב ע"ש ואם כן אפילו אי נימא דהוי כמו חיטי דכדא מכל מקום אינה נתרת בעומר ואח"כ תתערב עם שאר התבואה. אך עתו"ס פסחים דכ"ג ע"א ד"ה קוצר לשחת כו' דחדש לא אסרה תורה אלא תבואה שהביאה שליש אבל אם לא הביאה שליש לא מתסרה משום חדש כלל. אם כן אין כאן חשש אם לא הביאה שליש לא משום השבולת עצמה דאינה אסורה משום חדש ולא מחמת הגידולים דלא נגדלו אם לא נקלט בשלשה ימים ושפיר מקשים והא דמבואר במנחות דקודם הבאת שליש אין העומר מתירה היינו אם הי' בתלוש בעת העומר ואח"כ שתלה וגדלה אסורה משום חדש ול"ש דהעיקר ניתר לענין אבעיא דהתם ע"ש אבל בלא הגדולים תבואה שלא הביאה שליש אינה אסורה משום חדש כלל ופשוט. ובגוף הדין שחידשו התוס' דתבואה קודם הבאת שליש לא נאסרה משום חדש לא ידעתי מאין הוציאו זה ע' תוס' ר"ה די"ב ע"ב ד"ה התבואה כתבו דתבואה קודם הבאת שליש נמי חזי ומביאים ירושלמי גבי מעשרות דקודם שהביא שליש א"ח במעשרות דכתיב תבואת זרעך יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח ע"ש ובר"מ פ"ב מה' מעשרות ובמשנה למלך שם דעיקר הטעם כיון שאינו מצמיח וכתיב זרעך אבל לענין חדש מנין לנו דלא יהי' נוהג חדש כיון דהוי תבואה ועיין ר"מ פ"ז מהלכות תרומות ומעשרות שכתב דתבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה. נראה דאדם אסור לאכול וגם בהמ"א ה"ל להר"מ להשמיענו דין זה. ולענ"ד נראה דגם התוס' פסחים לא כתבו זה רק מנלי' להמקשה להקשות דהיו יכולים לתרץ ולחלק בזה ע"ש אבל באמת לפי המסקנא דכתיב קצירכם דמותר בהנאה גם קודם הבאת שליש אסורה משום חדש כיון דחזי לאכילה כמ"ש התוס' בר"ה אבל העומר אינו מתיר בתלוש כמבואר בש"ס דמנחות ואפשר כיון דחזינן דאין העומר מתיר פחות משליש מזה ראיה דאין אסור משום חדש דאי הי' אסור מן התורה לא יהי' העומר מתיר אותו ומכל מקום צ"ע על הר"מ דה"ל לפרש דבר זה וצ"ע בזה ועיין בהשמטות. ועיין ע"ש בר"מ דאם עקר שבולת שהביאה שליש קודם העומר וחזר ושתלה אחר העומר ה"ז ספק אם אסורה מפני התוס' או אזלינן בתר העיקר והוא אבעיא בש"ס שם. וענין עיקר וגדולים צריך קונטרס מיוחד. עוד מבואר שם אבעיא אם זרע תבואה אחר העומר ואח"ז קצר החיטים וזרעם ועבר עליהם העומר ולא השרישו בשעת העומר אם נאמר דהתבואה הוי כמונח בקרקע וכמונח בכדא ומותר לאכול מתבואה זו דהיינו למנקט מן אותם החטים או נימא דבטלו אגב ארעא. וכיון דלא השרישו אין העומר מתיר אותן החטים ועלתה בתיקו. וכ"פ הר"מ דהוא ספק ואין לוקין ועיין בהשגות הראב"ד ובכ"מ ובלחם משנה ומ"ל. ועיין במנחות דף ה' ע"ב דבשביעית לר"ע אין העומר מתיר כי ספיחים אסורים והי' יכול לאוקמי כגון שבולת שנעקרה קודם הבאת שליש קודם פסח העבר דהיינו שנה ששית ואחר הפסח שתלה אם כן אסורה משום חדש והגידולים היו קודם שביעית ואין אסורים משום שביעית ומשום חדש אסור והעומר מתיר אך עדיפא מיניה משני וצע"ק:
והנה במ"ש לעיל דא"י מפני מה תבואה שלא הביאה שליש [אינה] אסורה משום חדש האיר השי"ת את עיני ומצאתי משנה מפורשת בפ"א דחלה מ"ג אלו חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות כו' ותבואה שלא הביאה שליש ר"א אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה והלכה כת"ק וכ"פ הר"מ ה' ביכורים וע"ש ברע"ב שכתב הטעם דת"ק כי היא באה לידי חימוץ וכ"ד הבאה לידי חימוץ לחם איקרי ועיין במשנה ראשונה דחלה דילפינן חלה בלחם לחם ממצה וגם חדש ילפינן דכתיב ולחם כו' מלחם דמצה וכן מבואר כאן בגמרא מנחות אם כן כיון דלענין מצה וחלה הוי לחם לענין חדש ג"כ הוי לחם עיין בגמרא ובמשנה שם דהם שווים והר"ב כתב בהדיא דוקא גבי מעשרות דכתיב זרעך בעינן זורעין ומצמיח כמ"ש לעיל אם כן בודאי לחם מן חדש קודם שהביא שליש אסור משום חדש ומכל מקום כתבו התוספות שפיר בפסחים דעכ"פ לא הי' יכול להקשות דחזינן דחדש מותר בהנאה דהי' יכול לאוקמי כר"א דלא הביאה שליש פטורה מן החלה אם כן מותרת בחדש ג"כ אף דהוא דוחק לאוקמי המשנה שלא כהלכה אבל אליבא דאמת בודאי אסורה משום חדש אף קודם שהביאה שליש ואף הקלוי וכרמל מכל מקום לא כתיב זרעך דזורעין כו'. אלא לפ"ז צ"ע אמאי לא יתיר העומר תבואה שלא הביאה שליש והיא בתלוש כיון דאסורה משום חדש אמאי לא יתיר אותה העומר וער"ש פ"א דחלה דאף ר"א דסובר תבואה שלא הביאה שליש פטור מן החלה דכתיב כתרומת גורן וילפינן מתרומה אבל לכ"ע לחם מיקרי ויוצא ידי חובת מצה כיון דבא לידי חימוץ וא"כ כאן דכתיב ולחם בודאי אף שלא הביאה שליש לחם איקרי וכתיב ולחם כו' עד עצם היום הזה כו' אם כן נראה דודאי אסור משום חדש וגם העומר מתיר אותה ודברי רש"י במנחות צ"ע. ולולא דבריו הי' אפ"ל הא דנקט שבולת שהביאה שליש דבלא הביאה שליש אפשר יותר סברא דאזלינן בתר התוס' כי העיקר לא חשוב וכ"ז צ"ע. השי"ת יזכני לעמוד על בוריין של הדינים הללו. וכבר הבאתי בחיבורי זה דשם במנחות מבואר גבי תרומה דאי גחין ואכיל מן המחובר א"ח דבטלה דעתי' והו"ל שלכד"א והר"מ בה' תרומות מביא דין זה ונראה דכל האיסורים דגידולי קרקע וכאן גבי חדש אם גחין ואכל מן המחובר פטור והר"מ לא הביא אלא בה' תרומות כמבואר בש"ס לענין תרומה אבל נ"ל דה"ה כל האיסורים של גדולי קרקע הוי דינא הכי וכבר כתבתי זה בגליון בר"מ פ"ז כנ"ל. ונלע"ד כמו דהוא אבעיא בגמרא בחטים שזרען בקרקע ולא אשריש דאפשר דאין העומר מתיר אותן החטים עצמן אע"ג דכל תבואה תלושה או נשרשת העומר מתיר מכל מקום כאן דלא נשרשה אין העומר מתירה מטעם השרשה וגם מטעם תלוש אין העומר מתיר דבטלינהו אגב ארעא וע' רש"י מנחות וברש"י ב"מ דנ"ז ד"ה או דלמא כו' וכקרקע בעלמא דמי ולא שייך עומר למשרינהו עכ"ל חזינן אף דהוא תבואה גמורה מכל מקום כיון דבטלינהו וחשיב כקרקע לא שייך עומר להתיר ועלתה בש"ס בתיקו כמו כן ל"ש עומר להתיר מה שהוא בגוף אדם. ונ"מ דהנה בכל האיסורין פסקינן וכ"פ הר"מ פי"ד מהמ"א דאם אכל ח"ז איסור והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית חייב דעל הנאת גרונו חייב ואע"פ שהי' במעיו והקיאו לא נפק מתורת אוכל וכן אם א' אכל כזית והקיאו ובא אחר ואכלו חייב ועיין יומא פ"א גבי תרומה דפטור השני בכה"ג וע"ש בתוס' שהק' ותירצו שם דשאני גבי תרומה דנתחללה. או דיש חילוק בין הקיאו בפניו דנמאס ובין הקיאו שלא בפניו דאינו נמאס ע"ש. וע' תוס' מנחות ס"ט ד"ה דבלע כתבו ג"כ לענין איסור לא הוי עיכול ובתרומה הטעם דנתחללה או דיש חילוק בין הקיאו בפניו דנמאס ובין הקיאו שלא בפניו דאינו נמאס ע"ש והובאו דבריהם בחיבורינו זה אם כן אם א' אכל כזית חדש קודם הקרבת העומר או בזה"ז קודם יציאת הכוכבים של שיבסר ואח"כ אחר הקרבת העומר או בליל שיבסר הקיאו וחזר ואכלו או בא אחר ואכלו נראה דלוקין מכל מקום כמו חטים שזרען בקרקע דהוא כמו הספק הנ"ל או דמונחין בכדא ועומר התירן או כיון דבטלו בגוף ל"ש עומר להתיר כמו שם דהוא כקרקע ואין העומר מתיר קרקע ה"ה כאן הוי כגוף האדם ול"ש עומר להתיר גוף האדם ע"כ זה נמי הוי בכלל ספק כמו האבעיא הנ"ל ולוקין האוכל מכת מרדות כנלע"ד. ועיין צל"ח פרק אלו עוברין דכתב דאיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח משכחת דלא יהי' חצי שיעור אסור מן התורה כגון דאוכל חצי שיעור בשביעי של פסח קודם הלילה ואינו יכול לאכול כל השיעור בכה"ג גם ח"ש מותר דל"ש חזי לאצטרופי דבלילה שרי לאכול ע"ש. ולכאורה גבי חדש נמי משכחת זה דאכל בסוף היום ח"ש. אך לפמ"ש דיש דברים שאין העומר מתירן כגון שזרען בקרקע או הקיאן ואף אם נימא דעל אלו אין לוקין דהוי אבעיא כמבואר בר"מ מכל מקום תבואה שלא הביאה שליש שהבאתי ראיה לעיל דנוהג איסור חדש ומכל מקום אין העומר מתירה לדעת רש"י. ואם כי כתבתי לעיל דלא ברירא לי מכל מקום לא נדחה שיטת רש"י מפני חסרון ידיעתינו על כל פנים חזי לאצטרופי בכה"ג בדברים דאף לאחר העומר יהי' חייב. וכל התבואות מצטרפין לאיסור כמבואר בגמרא ובר"מ פ"ד מהלכות מ"א אם כן לא משכחת לה בחדש דיהי' ח"ש מותר מן התורה ופשוט. ודע דבזמן המקדש היתר החדש תלוי רק בעומר אבל לא בכבש הבא עמו כ"ה בת"כ. וכן נראה מדברי הר"מ. וגם לפי מה שכתבתי למעלה בשם הת"כ דעל העומר אין כופין הצבור והטעם דמתיר החדש לא יתרשלו אם כן בכבש ל"ש זה וכופין את הצבור כמו כל הקרבנות וגם רק גבי מנחת העומר כתיב לרצונכם אבל כבש דינו כמו שאר קרבנות וז"פ:
ב[עריכה]
ומי שאכל כזית מפת חדש כו'. הנה הר"מ והרהמ"ח מנו בג' לאוין כמבואר בכריתות ד"ה דלוקין ג' מלקיות אם אכל לחם וקלוי וכרמל ע"ש. ונ"ל כיון דכ"א הוא לאו בפ"ע וה"ל ג' שמות אם כן אם אכל לחם צריך להתרות בו משום הלאו דלחם כמ"ש בחיבורי כ"פ דצריך להתרות בו מאיזה לאו ה"נ. ואני מסופק אם אכל לחם אפוי חצי זית וקלוי ח"ז אם מצטרפין ללקות כיון שהם מב' שמות וכל שהוא משם אחר אינו מצטרף כמבואר בש"ס דמעילה ובר"מ פ"ד מהמ"א. ואין ראיה מהא דמבואר בש"ס ובר"מ פי"ד מהמ"א דכל הבציקות והקמחין של חמשת מיני תבואה מצטרפין לכזית לענין חדש דשם הוי משם א' כגון קמחים או בצקות והם משם אחד רק הם מה' מינים וכן בודאי פת מצורף ח"ז ממין זה וח"ז ממין אחר מה' מינים בודאי מצטרף כי הם שם א' אבל כאן פת עם קמח דהוי שני שמות אפשר דאין מצטרפין כמו בכל דוכתי או אפשר להחמיר גזרה תורה דלא הוי לאו שבכללות אבל מכל מקום לענין זה ה"ל כחד שם שיצטרפו וכן יש לספק לענין מעשר ובעזהשי"ת יבואר לקמן גבי מע"ש (ועיין בהשמטות). גם נ"ל כיון דאיכא לאו בפ"ע בלחם אם כן לוקין על כזית לחם ואין משגיחין כמה קמח בפת כגון אם הלישה עבה ואין בה פת כזית ויש קמח יותר מכזית מכל מקום אין לוקין כיון דאין בלחם כזית וכן להיפך אם הלישה רכה ויש כזית פת ואין כזית קמח רק עם המים יש כזית דהבלילה היא רכה מכל מקום חייבים מלקות כיון דיש בפת כזית והתורה אסרה לחם כמו גבי מצה דיוצא בכזית מצה ואין משגיחין בקמח אלא גבי חלה דהשיעור הוא דוקא קמח כמבואר בה' חלה אבל בצק שלא נאפה דאינו חייב משום ולחם רק כיון דאוכל הקמח של חדש בודאי צריך כזית קמח ואם ליכא כזית קמח אע"ג דבצק עם המים יש כזית מכל מקום אינו חייב כיון דלאו בכלל הלאו דלחם רק מחמת קלוי וכרמל דהיינו תבואה צריך כזית בתבואה ואין המים שבבלילה מצטרף. ומכל מקום מ"ש גבי פת דאם הבלילה קשה ויש קמח כזית ומכל מקום אין בפת כזית אין לוקין. אפשר לחלק כיון דבאמת התורה אסרה ג"כ קמח דאפילו קלוי וכרמל שלא נטחן ובנטחן ג"כ כמבואר בש"ס אם כן וכי בשביל שנעשה פת מגרע גרע ויצא מכלל קמח כיון דבאמת יש כזית קמח נהי דא"ח משום פת מכל מקום חייב כמו שאוכל כזית קמח אך אם אין בכזית פת כזית קמח אך מחמת הבלילה והמים יש כזית נהי דא"ח מחמת הקמח מכל מקום גזירת הכתוב הוא דעל כזית פת חייב והא יש כזית פת כמו כזית מצה דאין משגיחין על הקמח ע' במנחות נ"ד ובר"מ פי"ד מהמ"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |