מנחת חינוך/קנט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
להיות כו'. עיין ר"מ פ"ד מהלכו' אה"ט ואכתוב לך בקיצור כדרכי בעזה"י. ח' שרצים המבוארים בתורה והם החולד והעכבר והצב והאנקה והלטאה והכח והתנשמת והחומט הן הנקראים שרצים לענין טומאה היינו שמטמאין בנגיעה לענין מקדש וקדשיו ולענין תרומה ומעשר כידוע ושאר שרצים חוץ מאלו אין מטמאין רק אסורים באכילה אבל אין מטמאין כלל רק שמונה מינים אלו וע' ש"ס דחולין קכ"ז גבי הצב למינהו להביא הערוד והנפילים וסלמנדרא דהנהו מין צב נינהו ומטמאין והשמיטו הר"מ וכן הרהמ"ח ועמ"ל. ואין השרצים הללו מטמאין עד שימותו ואם הותזו ראשיהם אף על פי שהוא מעורה בגוף בעור ומפרכסת טמא דהוי כמת עיין ר"מ כאן. ונ"פ דה"ה שאר הנבילות הנחשבים בפ"ב כאן כגון ניטל הירך דמבואר שם דהוי כמתה מחיים ה"ה כאן והר"מ חדא מינייהו נקט המפורש במשנה דאהלות גבי שרצים כמו שפירש"י חולין כ"א ועל השאר סמך אדלעיל ועיין בפ"ב שכתב ג"כ נשברה מפרקת ורוב בשר מטמאה מחיים אם כן כאן הוא כל שכן ובתוס' חולין שם כתבו דד"ז דהותזו ראשיהן פליגי על הא דמפרקת ורוב בשר אך הר"מ פוסק כן דגם במפרקת ורוב בשר הוי נבלה מחיים וכ"פ בספ"א מהט"מ ומביא שניהם נשברה מפרקת וגם הותז הראש ע"כ פשוט דכולם שוים לענין זה דכל הנחשבים נבלה מחיים באדם ובבהמה ה"נ כאן בשרצים כנ"פ. והנה השרצי' הנ"ל הם אב הטומאה ואדם או כלים או אוכלים הנוגעין בהן נעשין ראשון לטומאה ואם אדם נוגע בהם ובשעת חיבורו בטומאה נוגע בכלים או באוכלים הכלים אין מתטמאין כלל דאדם וכלים אין מקבלין טומאה מראשון לטומאה וגם האוכלים אין נעשים רק שני כי בד"ז דאינו מטמא רק במגע אין מטמא אדם לטמא בגדים היינו בשעת חיבורן כמבואר אי"ה במצות דלקמן. והשרץ אינו מטמא רק במגע ולא במשא ע"כ אינו מטמא אדם לטמא בחיבורין והנוגע בו הוי כאילו נגע באדם אחר שפירש והוי האדם ראשון ואין מטמא כלים ואוכלי' נעשים שני לטומאה אף בחיבורן. וכ"ח מתטמאין באויר ויבוארו אי"ה לקמן דיני כלים לענין טומא'. ונגיעת אדם בטומאה היינו אם נוגע בבשרו או בשיניו ובצפרניו המחוברים עיין ר"מ פ"א מה' ט"מ ויבואר בח"ז לקמן אי"ה. ואין מטמאין רק במגע ולא במשא ויש טומאות שמטמאין במשא ויבואר בהם איזה משא וכאן אינו מטמא רק במגע. ואינו מתטמא במין בע"ח רק האדם מישראל אם נגע נטמא ומטמא אחרים אבל בהמה חי' או עכו"ם שנגעו בשרץ או באיזו טומאה לא נטמאו כלל ואין מטמאין ד"א ויבואר אי"ה בכל מצוה ממצות אלו.
וזה מבואר בר"מ הט"מ פ"א ושיעור בשר השרץ שמטמא אינו ככל הטומאות שהן בכזית רק כאן מטמא בכעדשה. וד' הרב המחבר שכתב שהרי התורה אינם מובנים לי. ומבואר בחגיגה די"א ובנזיר דילפינן דכתיב בהם כו' וכתיב מהם הא כיצד בכעדשה שכן תחלת ברייתו והקשו בתוס' שהרי בנדה דרשינן זה לענין לח ויבש כמבואר לקמן ותירצו דתרתי ש"מ ועוד תי' ע"ש ובנדה תי' דכאן בחגיגה אסמכתא בעלמא דשיעורין הל"מ ע"ש והר"מ בפ"ז בדין דנדה כתב דטומאתן מדרבנן וכ' הכסף משנה דדעת הר"מ דהילפותא בנדה היא אסמכתא ע"ש אם כן ד"ז דכעדשה הוי דרשה גמורה. ושיעור זה מן התורה לא מהל"מ ככל השיעורי' וכ"כ בס' ט"א בחגיגה והט"א דחה דבריו דנראה כדברי התוס' דשיעור זה ככל השיעורין דהל"מ היא. ול"נ דגם דעת הר"מ כאן דהוא הל"מ וכ' כ"פ בספרו דכל השיעורין הל"מ ועיין פ"ב מהמ"א דכ' דין ח' שרצים לענין אכילה דשיעור כעדשה כמו לענין טומאה. ואח"ז כתב כל השיעורין ומחלוקותיו הל"מ נראה דע"ז קאי ע"ש. וע' פמ"ג בפתיחה לה' טריפות מביא התוספתא שהביא הכסף משנה בתחלת ה' אישות שמבואר שם דכעדשה היא מד"ס היינו הל"מ ועיין ר"מ פ"ב מהט"מ שמביא שם אף על פי דשיעורין הל"מ הם אמרו חכמים הואיל ותחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאתו כזית עכ"ל וכאן לא הביא כלל אפילו ד"ז אמרו חכמים שהחומט כו' נ"פ דסובר דהל"מ הם ושני דרשות היינו כאן בחגיגה ובנדה הם אסמכתא לדעת הר"מ כנ"ל ברור ופשוט. ולכאורה אין נ"מ בין אם השיעור מן התורה או מהל"מ. ונ"ל לפי דעת הרא"מ מובא במ"ל פ"א מהחו"מ ועיין בפ"ד מה' שבועות דדעתו דהא דח"ש אסור מן התורה דלא תאכל משמע כ"ש אך אתי הלכתא ואפיקתי' לענין עונש ואיסורא כדקאי קאי בכ"ש ע"ש באריכות. והנה לענין טומאה ל"ש ח"ש דח"ש אינו מטמא כלום אך כאן מבואר דשיעור אכילה כדין טומאה אם כן אם בכעדשה הוא הל"מ פחות מכשיעור אסור מן התורה אך אם מן התורה הוא דהתורה אסרה בפירוש כעדשה אם כן ח"ש אין איסור כלל מן התורה דהתורה אמרה בפירוש השיעור הזה אך אם הוא הל"מ ח"ש אסור דהתורה אסרה סתם אפילו פחות. ולענ"ד אפילו לדעת החולקים על הרא"מ מכל מקום אפ"ל החילוק הזה וא"ר להאריך כי לענ"ד הדברים ברורים דגם זה הל"מ היא.
והנה כל השרצים מצטרפין לכעדשה ודוקא מן שרץ מת מטמא אבל בשר הפורש מן שרץ חי אינו מטמא כלל ואף הכוליא והכבד והלשון אף על פי שהם כמו אבר דאין עושין חליפין מכל מקום אין דינן אלא כבשר דמן המת צריך כעדשה ומן החי אינו מטמא כלל אבל אבר מן השרץ היינו שיש באבר בשר וגידים ועצמות בין שנפרש משרץ החי או משרץ המת כיון שהוא אבר א"צ שיעור ומטמא בכ"ש ואפילו אבר מן החי מטמא טומאתו בכ"ש ודינים אלו מבוארין בס"פ העור והרוטב הן לענין נבלה והן לענין שרץ והיא פלוגתא בין ריה"ג ובין ר"ע ובין רבי. ועיין כ"מ פ"ב הקשה על הר"מ דפוסק כרבי דבעינן דוקא בשר גידים ועצמות אם כן למה פרט כוליא ולשון כו' ולמה לא כ' דגם ארכובה אינו מטמא דרבי סובר כן ור"ע סובר דמטמא ע"ש. והי' אפשר לומר דהר"מ ס"ל כשיטת ריב"א שמביאין התוס' שם דארכובה כיון שברייתו כך בלא בשר אף רבי מודה שמטמא ע"ש וצ"ע. וגם עיין בכ"מ הקשה למה פסק כרבי במקום ר"ע הא הלכה כר"ע מחבירו ע"ש. ודם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר לבשר כ"ה בר"מ כאן וכ"כ בפ"כ מהמ"א ה"ט וכ' שם הרב המגיד דהוא מהש"ס דמעילה י"ז מימרא דר' חנן אמר זעירא וכ"כ הכסף משנה כאן והוא כפי' התוס' שם ד"ה אמר כו' ולא כפירש"י ע"ש. אך הש"ס מקשה שם על ר"ח מברייתא ומחלק בין כולו למקצתו ע"ש בתוספות הפשט לפי שיטתם וברש"י לפי שיטתו והר"מ לא הביא כלל החילוק הזה ועיין לח"מ שם בהמ"א. והנה שם בהמ"א מבואר ד"ז דמחובר מצטרף לכעדשה ואח"ז כתב דם השרצים שפי' כו' לוקה בכזית מבואר נהי דאין מצטרף אם יש בפ"ע שיעור חייב ול"ת דד"ז קאי על שאר שרצים דהר"מ סתם נראה דקאי על כל הנ"ל אף על ח' שרצים וכ"כ הרב המגיד להדיא בד"ז שכ' דדם ח' שרצים מצטרף לכעדשה במחובר כתב ודין דם שפירש יתבאר בסמוך דשיעורו בכזית כו' אם כן מבואר דבפ"ע ג"כ חייב אך על שיעור אחר וכאן לא כתב כלום אם כן לא נתבאר אי דוקא אינו מצטרף בפירש אבל אם יש שיעור בפ"ע בהדם או כעדשה או אפשר כזית מטמא. או אפשר דדם בפ"ע אין לו טומאה כלל. אך נראה כיון דהש"ס קאי על צירוף וגם הר"מ כ' דמצטרף נראה בפירש אינו מצטרף דוקא אבל בפ"ע מטמא אם יש כשיעור ונראה דהשיעור היא כעדשה כיון דנתרבה דדם הוי כבשר לגמרי והא דהוי אכילה היא בכזית אף דאכילה כטומאה יבואר אי"ה לקמן במצות אכילה וכן מבואר בהקדמת הר"מ לסדר טהרות ד"ה וזה כו' כתב שם טומאת שרץ כו' ודם השרץ ובשרו וחלבו שוה לטומאה עכ"ל ואינו מזכיר כלל מדין צירוף מבואר דדם כל דין בשר יש לו כמו חלבו רק כאן כ' דין הצירוף דחידש ר"ח אבל בלא הצירוף דם שפירש הוי כבשר לכל דיניו רק שאינו מצטרף כן נראה ברור ופשוט.
עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהור ועיין ר"מ פ"ב לענין נבלה דכתב הר"מ דאם מחוברים בגוף מטמא אך אין מצטרף לשיעור כזית ה"נ אם הם מחוברים בגוף מטמאים אך אין מצטרפין לכעדשה וסמך הר"מ אמ"ש בפ"ב. ועוד החולד והעכבר והצב והתנשמת טהורים דעורותיהן אינם כבשר אבל עור האנקה וכח והלטאה וחומט עורותיהם כבשרם ומטמא בכעדשה ואם עיבדן או שהלך בהם כדי עבודה היינו כדי הילוך ד' מילין יוצאין מתורת בשר וטהורים ועיין פ"ב שכ' גבי נבלה ג"כ כן ושם כ' דאם עשה בהם מעשה שביטלם טהורים כגון אוזן חמור שטלאה לכפיפתו טהורה אף על פי שלא הלך כדי עיבוד וכאן נמי הדין כן ע' פ' העור והרוטב דבדינים אלו שוים שרצים ונבלה והר"מ סמך ג"כ אמ"ש פ"ב. ועיין נוב"י חיו"ד סי' כ"ג כ' דשיעור זה של ד' מילין הוא בהילוך ואם עיבדן במלח כדרך העבדנין אם מונח במלח שיעור מיל די ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. קוליות השרץ שיש בהם מוח אם אינה מתקשקש ויש בה להעלות ארוכה מבחוץ ה"ל כאבר ומטמא כמו האיברים ואם הי' המוח מתקשקש וממילא אינה מעלה ארוכה אם היא סתומה דאינו ראוי ליגע במוח שבפנים אינו מטמא אם נגע בעצם דילפינן בש"ס ע"ש. ואם ניקבה כ"ש דראוי ליגע בפנים בשערו וכבר כתבנו דשערו המחובר כגופו מטמא אף בנגע בעצם אך צריך שיהא שיעור במוח היינו בכעדשה דשומר אינו מצטרף רק מכניס ומוציא בדבר שראוי ליגע בטומאה עצמה ע"כ נקוב כ"ש טמא ובסתום לגמרי אינו מטמא ובפ"ב כאן לענין נבילה כ' הר"מ קולית שחישב עליה לנקבה ועדיין לא נקבה הרי הנוגע בה ס' טמא שספק אם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה או לא ובש"ס דילן איפשט דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי וכ' הכסף משנה דגי' אחרת הי"ל להר"מ וע' מ"ש הר"י קורקס מובא בכ"מ על כל פנים כאן הדין ג"כ כן כמבואר בש"ס פ' העור והרוטב והר"מ בהרבה דברים סמך כאן אמ"ש בפ"ב בטומאת נבלות. ביצת השרץ כי יש איזה מינים בח' שרצים שמטילין ביצים המרוקמת אף על פי שהשרץ נראה מתוכה מכל מקום טהורה כיון שאין ראוים ליגע בהן אך בנקוב' טמא כיון שראוי ליגע בתוכו השומר מכניס ומוציא כמש"ל. שרץ שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור ואם השריץ ע"פ כולה אף הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתה טמא עכ"ל הר"מ. ודבריו תמוהין דבש"ס דחולין דף קכ"ו ע"ב מבואר לל"ק סובר הת"ק דאם השריץ ע"פ כולו בבשר טמא ובאדמה טהור ואם לא השריץ אף בבשר טהור ולל"ב סובר ת"ק בין בלא השריץ ובין בהשריץ בבשר טמא ובאדמה טהור והלכה כת"ק והיאך מחלק הר"מ בזה וע' כ"מ העיר בזה וע' מש"ש בשם הר"י קורקס.
בשר השרץ שנפסד והבאיש עד שנפסל מאכילת כלב טהור והיא פלוגתא בש"ס דבכורות ופוסק הר"מ כר"י דעד לכלב וכ"פ כאן גבי נבלה בפ"א הי"ג ובפ"ב הי"א גבי נבלת עוף טהור ובפ"א מביא הדין דאם הנבלה סרוחה מעיקרא אפילו ראוי לכלב כיון דאין ראוי לאדם טהור והוא מש"ס דבכורות נראה דגם כאן הדין כן דסרוחה מעיקרא עד לאדם וסמך אדלעיל וכן גבי נבלת עוף טהור אינו מביא ד"ז דסרוח מעיקרא עד לאדם וסמך אמ"ש בפ"א. עוד כ' הר"מ פ"א דנצל של נבילה ספק אם מטמא והוא אבעיא בנזיר למ"ד עד לכלב אם נצל מטמא כיון דראוי לכלב מכל מקום כיון דנימוח אפשר שאינו מטמא וע' רש"י ותוס' נזיר ור"מ פ"ב מהט"מ הפי' של נצל ולשון האבעיא אם יש נצל בבהמה מי גמירי מאדם דוקא כו' ולא אפשיטא האבעיא ע"כ פוסק דהוא ס'. ובפ"ג גבי נבלת עוף טהור כתב דהאוכל נצל של עוף טהור וכ' [הכסף משנה] דהר"מ סובר דהאבעיא דוקא אם יש נצל בבהמה משמע דבעוף ודאי אין נצל מדלא מבעיא אם יש נצל בבע"ח ע"ש ובמ"ל מה שפלפל בדבריו וכאן לא כתב דין נצל בשרצים בודאי לפ"ד הכסף משנה גם כאן סובר הר"מ דנצל טהור כיון דאבעי' רק בבהמה ולא עוף ה"ה שרץ דאינו בהמה טהור בנצל. ונצל מטמא בנגיעה ע' פ"ג מהט"מ מכל מקום כאן נראה דטהור וסמך אמ"ש גבי עוף פ"ג. ובשר השרץ שנתייבש כחרס אם יכול לשרות בפושרין מעל"ע ולחזור לח כמו שהי' מטמא ואם לאו אינו מטמא בד"א במקצתו אבל בכולו שיבש ושלדו קיים וכן שרץ שנשרף ושלדו קיים טמא (ופי' שדפוס צורתו קיימת) ובש"ס דנדה מפיק לה מקרא והר"מ סיים וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם עכ"ל וסובר דדרשה זו אסמכתא. והנה הרמב"ן אינו מונה מצוה זו כמבואר בד' הרהמ"ח ויש לו דין טמא לענין מו"ק ותרומה ומעשר ויבואר במקומן אי"ה דיני כאו"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |