שאגת אריה/ד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שאגת אריה TriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאגת אריה - סימן ד

שאלה הא דקיימא לן זמן קריאת שמע של ערבית עד שיעלה עמוד השחר, אי רשאי לכתחלה להמתין מלקרות עד שיעלה עמוד השחר[1] או לא:

תשובה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות קריאת שמע איזה זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה ע"כ.

ולכאורה יש לתמוה על זה דהא תנן בריש פרק קמא דברכות (ב.) מאימתי קורין את שמע בערבית כו' עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. ואמרינן בגמרא (ד.-ד:) חכמים כמאן ס"ל כלומר בפירוש דקרא דובשכבך שנאמר בקריאת שמע של ערבית. אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר. כלומר דדריש לובשכבך דקרא כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב וזה אינו אלא עד אשמורה הראשונה. ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל דדריש ובשכבך כל זמן שכיבה והיינו כל הלילה. ומשני, לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והאי דאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא אם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך. הרי דלחכמים הא דאמרו עד חצות אינו אלא משום סייג לחוד מכלל דרבן גמליאל לית ליה לההוא סייג ואפילו לכתחילה רשאי להמתין מלקרות עד קודם שיעלה עמוד השחר. והרי בגמרא (ח:) פסק שמואל הילכתא כרבן גמליאל, ואמאי פסק הרמב"ם דמצותה לכתחילה עד חצות והיינו כחכמים ודלא כרבן גמליאל דהילכתא כוותיה.

וכן כתב הרא"ש בהדיא הלכה כרבן גמליאל ואין צריך להחמיר להרחיק עד חצות לגבי קריאת שמע כמו לשאר דברים דהא חכמים לא פליגי ארבן גמליאל אלא בסייג כו' ורבן גמליאל לא מצריך להרחיק ע"כ.

ונ"ל דהרמב"ם מפרש כמו שכתבו תלמידי רבינו יונה בריש ברכות דהא דאמרי חכמים עד חצות משום סייג דכל היכי דעבר ולא קרא קודם חצות שוב אינו רשאי לקרות אחר חצות, ואף על גב דאכתי זמן שכיבה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה משום סייג. כמו סדין שחייב בציצית מן התורה וחכמים פטרו מן הציצית גזירה משום כסות לילה, עכ"ד. ואם כן יש לומר דרבן גמליאל לא פליג אחכמים אלא בדיעבד היכא דעבר ולא קרא קודם חצות דלרבנן שוב אינו קורא ולרבן גמליאל קורא עד שיעלה עמוד השחר, אבל לכתחילה אפילו רבן גמליאל מודה דקורא קודם חצות משום סייג, ולפי זה פסק הרמב"ם כרבן גמליאל[2].

ולכאורה יש להביא ראיה לפירוש זה מהא דאמר בירושלמי אהא דתנן מעשה שבאו בניו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חיבין אתם לקרות ומקשה בירושלמי ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, כלומר בתמיה, והא רבי מאיר פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה, והא רשב"י פליג על רבנן ולא עבד עובדא כוותיה. והא דרבי מאיר גבי אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת ורבי מאיר מתיר ומייתי לה בגמרא דידן פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלד.). והא דרבי עקיבא גבי שדרה וגלגולת במסכת נזיר ט' (נב.). והא דרשב"י גבי ספיחי שביעית דתנן כל הספיחי' אסורים ורבי שמעון מתיר ומייתי לה בגמרא דידן פרק מקום שנהגו (פסחים נא.) והשתא אי אמרת בשלמא הא דאמרו רבנן עד חצות היינו דאינו רשאי לקרות מדרבנן לאחר חצות היינו דק"ל מדרבי מאיר ורבי שמעון דפליגי על רבנן לקולא דאינהו מתירין וחכמים אוסרין ולא עבד עובדא כוותיהו לקולא והכי נמי כיון דלרבנן איכא איסורא לקרות אחר חצות אמאי עבד עובדא כוותיה לקולא, ומדרבי עקיבא פריך ארבן גמליאל במכל שכן דהשתא אפילו לקולא עבד עובדא כרבנן דפליגי עליה ומטהרי כל שכן דהוה ליה לרבן גמליאל להחמיר כרבנן דסבירא להו דאין רשאי לקרות אחר חצות. אלא אי אמרת דלרבנן נמי אם לא קרא קודם חצות מותר וחייב לקרות לאחר חצות, והא דאמרי עד חצות אינו אלא לכתחלה משום סייג, אם כן רבן גמליאל דאורי לבניו לקרות אחר חצות ככולי עלמא אורי דהא אפילו רבנן מודו דבדיעבד קורא לאחר חצות ומאי קשיא ליה מעובדא דהני תנאי דלא עבדו עובדא כוותיהו, שאני התם דרבנן פליגי עלייהו:

ומכל מקום אני אומר דאין זה ראיה דהירושלמי אינו מפרש טעמא דחכמים משום סייג כדמפרש הש"ס שלנו אלא סבירא ליה דחכמים נמי מפרשי לובשכבך דקרא כרבי אליעזר דהיינו כל זמן שבני אדם עוסקים לילך ולשכב, אלא שלרבי אליעזר אין עסק זה נמשך אלא עד אשמורה הראשונה ולחכמים עד חצות, ועד אותו שעה קרינן ביה ובשכבך ומכאן ואילך עבר זמן קריאת שמע מן התורה. ועיקר קושיית הירושלמי אינו אלא מדרבי עקיבא דעבד עובדא אפילו להקל כרבנן דפליגי עליה, והכי נמי אף על גב דלרבן גמליאל אחר חצות עדיין זמן קריאת שמע הוא כיון דרבנן פליגי עליה וסבירא להו דאחר חצות אינו זמן קריאת שמע ואין צריך לקרות, הוה ליה למיעבד עובדא כוותייהו לקולא דאין צריך לקרות אחר חצות, ואמאי אמר לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות.

ותדע לך דבלאו הכי על כרחך עיקר קושיית הירושלמי אינו אלא מדרבי עקיבא לחוד. דהא מדרבי מאיר ורבי שמעון לא קשה מידי הא דהחמירו כרבנן דפליגי עלייהו משום דאין שייך גבי פלוגתייהו חומרא דאתי לידי קולא הילכך עבדו עובדא כרבנן ולחומרא. אבל גבי קריאת שמע בלאחר חצות כיון דלרבן גמליאל עדיין זמן קריאת שמע הוא ורשאי לקרות, אם כן בע"כ מחוייב לקרות ואי הוה עבד עובדא לחומרא כרבנן אפילו אם תימצי לומר דלרבנן שוב אינו רשאי לקרות מדרבנן הוה ליה חומרא דאתי לידי קולא למאי דבירא ליה לרבן גמליאל דעדיין רשאי ומחוייב לקרות נמצא אתה מפקיע ממצות קריאת שמע שלא כדין, הילכך לא עבד עובדא כרבנן. אלא על כרחך לא קשיא ליה אלא מדרבי עקיבא דעבד עובדא להקל ולטהר כרבנן דפליגי עליה, והכי נמי הוה ליה לרבן גמליאל למיעבד עובדא לקולא כרבנן דפליגי עליה, ואמאי אמר אם אל עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות כיון דלרבנן כבר פטורין מכי עבר חצות לילה. וההיא עובדא דרבי מאיר ורבי שמעון אגב גררא מייתי לה בירושלמי הואיל ומייתי דרבי עקיבא דלא עבד עובדא כוותייהו מייתי נמי להא דרבי מאיר ורבי שמעון דלא עבדו עובדא כוותייהו אף על גב דעיקר הפירכא אינו אלא מדרבי עקיבא לחוד. וכן דרך הירושלמי בכ"מ להביא כמה דברים שהן מענין אחד אגב גררא אף על גב דלא שייך כל כך לאותו ענין של אותו סוגיא, וזה מבואר להרגיל בתלמוד ירושלמי:

ואדרבה למסקנת הירושלמי התם יש להביא ראיה דלא פליגי רבן גמליאל וחכמים אלא בלכתחלה לחוד דאההיא קושיא דרבן גמליאל עבד עובדא כוותיה משני שנייא הכא שהיא לשינון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן היו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים אם לא עבדין עובדא כוותיה. ומשמע דהכי פירושו שנייא הכא שהיא לשינון, כלומר הא דאמר להו לקרות אם לא עלה עמוד השחר לשינון בעלמא כקורא בתורה ולאו משום חובת קריאת שמע, וכדתנן גבי קריאת שמע של שחרית בפרק קמא דברכות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ופריך מעתה אף משיעלה עמוד השחר נמי יקרא ואמאי אמר להם אם לא עלה עמוד השחר כו'. והדר משני תמן היו יכולים לקיים דברי חכמים כלומר אפילו מדרבי עקיבא דמחמיר ורבנן מקילין לא עבד עובדא כוותיה לחומרא דאם כן היה מבטל דברי חכמים החולקין עליו ומקילין לפיכך ביטל דעתו מפני דעתם כיון דיכול לקיים דברי חכמים, ברם הכא כבר עבר חצות כו' כלומר דוודאי אם היה אדם בא קודם חצות ושואל את רבן גמליאל אם יקרא קריאת שמע קודם חצות לכתחלה כרבנן או הרשות בידו להמתין מלקרות עד קודם שיעלה עמוד השחר כמו דסבירא ליה לרבן גמליאל ודאי לא עבד עובדא כוותיה והיה מורה כדברי חכמים לקרות לכתחלה קודם חצות, אלא מפני שכבר עבר חצות כששאלו אותו בניו ולא היה יכול לקיים דברי חכמים.

ושמעינן מינה דאפילו לרבנן רשאין וחייבין לקרות אחר חצות, דאם לא כן אמאי אמר להו אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות כיון דלרבנן אין רשאי לקרות אחר חצות לא הוה ליה למיעבד עובדא כוותיה, כיון דהיה יכול לקיים דברי חכמים. וע"כ הא דאמרי רבנן עד חצות אינו אלא לכתחלה מכלל דרבן גמליאל לית ליה ההוא סייג, ואפילו לכתחלה אין צריך לקרות קודם חצות והלכה כמותו ודלא כהרמב"ם ז"ל.

אבל אכתי איכא למידק דהא תנן בסיפא דמילתא דרבן גמליאל ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותה עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלי' ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ופריך בגמרא (ט.) ורבן גמליאל מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד, ומשני הכי קאמר רבן גמליאל לבנייהו ואפילו לרבנן דקאמרי עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. ומשמע דמודה רבן גמליאל בשאר דברים שאמרו חכמים עד חצות ולא פליג אלא בקריאת שמע. והשתא לפירוש תלמידי רבינו יונה והרמב"ם דקאי בשיטתייהו דלרבנן מפני סייג אינו קרוא אחר חצות ולרבן גמליאל קורא ומכל מקום מודה רבן גמליאל בההוא סייג גבי קריאת שמע נמי כמו בשאר דברים שאמרו חכמים עד חצות משום סייג שהרי זמן קריאת שמע לכתחילה אינו אלא עד חצות אפילו לרבן גמליאל. אבל למאי דפירשתי דלרבן גמליאל לית ליה ההוא סייג כלל גבי קריאת שמע אפילו לכתחלה, תקשה לך מאי שנא קריאת שמע משאר דברים שאמרו חכמים עד חצות דמודה בהו רבן גמליאל:

תשובה לדבר זה אעתיק מש"כ בחידושי על משנה זו וז"ל שם אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו' פירש רש"י ואסרום באכילה קודם זמנם כדי שלא יבא לאכלם לאחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שמא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן, וכן נראה מפירוש הרמב"ם על משנה זו. ולכאורה היה נראה לי לפרש דכדי להרחיק מן העבירה שאמרו גבי אכילת קדשים לאו למימרא שחשו כדי שלא יבא לאכלם בעבירה לאחר שיעלה עמוד השחר דוודאי בין יממא לליליא לא טעו אינישי כדאמר בפ"ק דפסחים (יב.) גבי עדות. אלא האי להרחיק מן העבירה שאמרו גבי אכילת קדשים פירושו כמו גבי קריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ובטל עשה דאכילת קדשים ועובר בלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר.

אלא דבירושלמי מוכח בהדיא כדבריהם ז"ל דאמר התם כדי להרחיק אם את אומר עד שיעלה עמוד השחר הוא סובר שלא עלה עמוד השחר והוא אוכל ומתחייב, מתוך שאת אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אינו מתחייב.

ואף על פי שאמרו בין יממא לליליא לא טעו אינשי היינו גבי עדות דוקא דליתא אלא בזריזין כדאמרינן באותו סוגיא לענין טעות שעות של חמץ אבל סתם אינשי טעו.

ותדע כפירושו ז"ל דאם לא כן מאי טעמא לא גזרו בנאכלים לב' ימים ולילה א' שלא לאכול אחר חצות של יום השני כדי לזרז, אלא על כרחך הא דאמרו חכמים עד חצות בנאכלים ליום א' היינו טעמא שלא יבא לאכלם באיסור לאחר שיעלה עמוד השחר ולא משום זירוז הילכך לא גזרו בנאכלים לב' ימים ולילה א' מידי, וכמו שכתבו התוס' בסוף פרק איזהו מקומן (זבחים נז:) דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר ע"כ. אבל אי טעמא הוא משום זירוז אין לחלק בין יום ללילה והו"ל לגזור בנאכלים לב' ימים ולילה נמי[3].

ובהכי נמי ניחא לי מ"ש לרבן גמליאל דגזרו בנאכלים ליום אחד שאין נאכלים אלא עד חצות וגבי קריאת שמע דקיימא לן דהוי נמי דאורייתא לא גזרו. והשתא אתי שפיר דבנאכלים גזרו שלא יבא לידי איסור בקום עשה שיבא לאכלם אחר זמנם. וכן הקטר חלבים ואיברים למאי דפי' שאמרו חכמים בהן עד חצות נמי גזירה שמא יקטירם לאחר עלות השחר ועשה איסור בידים שאסור להקטיר קדשים פסולים על גבי המזבח. אבל גבי קריאת שמע אף אם יקרא לאחר עלות השחר ליכא איסור אף על גב דכבר עבר זמנו כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, משום זירוז לא גזרו[4].

אבל קצת קשה לרבנן דסבירא להו דזמן קריאת שמע אינו אלא עד חצות ומשום זירוז מאי טעמא לא גזרו נמי בנאכלין לשני ימים[5].

ואולי יש לומר דלרבנן אין הכי נמי דבנאכלים לב' ימים נמי גזרינן, והא דרהיט תנא ותני בכולי פירקין דאיזהו מקומן (זבחים פ"ה) גבי נאכלים ליום א' עד חצות וגבי נאכלים לב' ימים ולילה א' תני ונאכלין לב' ימים אלמא נאכלין עד הלילה. היינו כרבן גמליאל דהלכתא כוותיה דגבי קריאת שמע לא גזר.

ומלשון רש"י שפירש ואסרום באכילה קודם זמנם כו' משמע שאם לא אכל קודם חצות שוב אינו אוכל, אבל התוס' כתבו בסוף מסכת פסחים (קכ:) גבי הא דא"ר אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות כו' דהנאכלים ליום אחד והקטר חלבים ואברים שאמרו חכמים עד חצות דאם עיכב מלהקטיר ולאכול קודם חצות מקטיר ואוכל והולך עד עלות השחר, דחכמים לא עשו סייג לדבר להביא קדשים לבית הפסול קודם זמנם כדמשמע גבי קריאת שמע בההיא מעשה ובאו בניו מבית המשתה ע"כ.

וכבר נתברר דלאו ראיה היא דשאני גבי קריאת שמע דלא שייך למיגזר שלא יקרא לאחר חצות דאין כאן לתא דאיסורא מה שאין כן בלהקטיר ולאכול דאיכא למיגזר משום לתא דאיסורא וכדפירשתי.

עוד הביאו ראיה מפרק איזהו מקומן (דנ"ז) דקאמר הגמרא דמתני' דתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ראב"ע היא. כלומר, דסבירא ליה דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות. ופריך, וממאי דאוריתתא דילמא דרבנן ורבי עקיבא היא ומשני אם כן מאי אלא. פירוש אי הוי מדרבנן לא הו"ל למיתני אלא, דהא לעיל גבי תודה וחטאת תני עד חצות ולא תני אלא דפילו אם אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו אחר חצות ע"כ.

נ"ל דגם זה אינו ראיה דהגמרא מדייק שם מדשני תנא בלישנא דבי תודה וחטאת תני ונאכל ליום ולילה עד חצות וגבי פסח תני ואינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות שמע מינה הא דאורייתא הא דרבנן.

ומלשון הרמב"ם נ"ל דבין בהקטר חלבים ואיברים בין בנאכלים ליום אחד אפילו בדיעבד אינו אלא עד חצות שהרי כתב בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירים האימורים ואיברי העולה אלא עד חצות ע"כ. ומדלא כתב שמקטירים אותן קודם חצות לילה וכתב שאין מקטירין אלא עד חצות שמע מינה דסבירא ליה לא הקטיר אותן קודם חצות שוב אינו מקטיר.

ושם בפ"י כתב כל אלו הנאכלים ליום ולילה שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין נאכלין אלא עד חצות, איכא נמי לדיוקי הכי, ולישנא דירושלמי שכתבתי הכי משמע.

וא"ת אמאי תנן בסוף פ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומד ולהקטר חלבים ואיברים, ובגמרא תני לאכילת פסחים שכשרים כל הלילה, כיון דמדרבנן אסור להקטיר ולאכול אחר חצות. וי"ל דמדאורייתא קאמר התם שכשר כל הלילה.

שוב היה נ"ל דוודאי בין יממא ללילא לא טעו אינשי והא דאמרו חכמים עד חצות בהני שלשה דקחשיב במתני' אינו אלא לזרז. ובהא פליגי ר"ג וחכמים, ר"ג ס"ל כרשב"י משום ר"ע דאמר לקמן בגמרא (ד"ח) דזמן קריאת שמע של ערבית נמשך אחר עמוד השחר עד הנץ החמה משום דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא והא דקאמר עד שיעלה עמוד השחר היינו משום סייג כמו עד חצות דרבנן דהוי משום סייג, אלא דלרבן גמליאל אין צריך לזרז יותר רק מעמוד השחר ואילך וכל הלילה אם יאמר בלבו עדיין יש לי שהות ובתוך כך לעילה עמוד השחר ל"ל בה, דהא עדיין לא עבר זמן קריאת שמע עד הנץ החמה, אבל לא ימתין לכתחילה עד הנץ שמא יגיע הנץ ועדיין לא קרא ועבר זמן קריאת שמע. ורבנן סבירא להו דזמן קריאת שמע אינו אלא עד שיעלה עמוד השחר לפיכך צריך לזרז מקודם חצות.

ובהכי ניחא דשמואל פסק הלכה כרבן גמליאל וריב"ל פסק הלכה כרשב"י משום ר"ע, אלא וודאי רבן גמליאל איירי בלכתחילה ור"ע איירי בדיעבד.

ואם כן אתי שפיר הא דקריאת שמע לרבן גמליאל עד שיעלה עמוד השחר ובהקטר חלבים ואיברים ונאכלין ליום א' מודה דאינו אלא עד חצות.

אבל אי אפשר לומר כן דאם כן אמאי לא גזרו בנאכלין לב' ימים ולילה א' נמי כדי לזרז, וגם מן הירושלמי שכתבתי אין נראה כן.

עוד כתבתי שם בחידושי למעלה מזה אם כן למה אמרו חכמים עד חצות פירש"י בקריאת שמע ובאכילת קדשים. והקטר חלבים ואיברים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים ע"כ.

ואיני יודע מאי דחקו לרש"י לפרש כן דפשטא דמתני' משמע דהא דקאמר אם כן למה אמרו חכמים עד חצות אהקטר חלבים ואיברים נמי קאי.

ועוד אי טעמא דנקט במתני' הקטר חלבים ואיברים אינו אלא להודיע שדבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה הו"ל למיתני נמי קצירת העומר דנוהג כל הלילה, כדתנן התם במסכת מגילה. דהא ליכא למימר דסבירא ליה לרבן גמליאל כמאן דאמר במסכת מנחות סוף פרק ר"י (דע"ב) דנקצר שלא כמצותו כשר ואם נקצר ביום הבאת העומר נמי כשר כדאמר התם ולפי זה אין קצירת העומר מדבר הנוהג בלילה דהא יום ולילה שוין הן לקצירתו. הא ליתא שהרי מאן דאמר נקצר ביום כשר לית ליה הא דר' ישמעאל דדריש לקרא דבחריש ובקציר תשבות למה חריש רשיות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת כדאמרינן התם אס"ד לקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרו מערב שבת אלא מדדחי שבת שמע מינה דקצר שלא כמצותו פסול וע"כ דריש לקרא כרבי עקיבא לענין חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית ויליף מיניה לתוספת שביעית מן התורה כדאמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ד"). והכי מסיק ר"א שם בפרק קמא דמועד קטן דרבן גמליאל ובית דינו שנמנו על ב' פרקים של תוספת שביעית ובטלום לית להו דר"ע אלא דריש לקרא דבחריש ובקציר כר' ישמעאל ומדדחי קצירת העומר לרבן גמליאל את השבת שמע מינה דסבירא ליה נקצר שלא כמצותו פסול ואין זמן קצירתו אלא בלילה. ואם כן אמאי לא קא חשיב רבן גמליאל במתני' לקצירת העומר נמי דמצוות עד שיעלה עמוד השחר.

דהא וודאי לא מסתבר דסבירא ליה לרבן גמליאל כר"א דאפילו מלאכה שאיפשר לעשותו מערב שבת דוחה את השבת ואליבא דר"א איפשר לומר דאפילו תימא נקצר שלא כמצותו כשר מכל מקום דוחה את השבת כדמוכח התם בסוף פרק ר"י. דהא לא אשכחן שום תנא דבירא ליה כר"א בהא ויחידאה הוא.

אלא על כרחך עד חצות אהקטר חלבים ואיברים נמי קאי ומהאי טעמא לא נקט לקצירת העומר משום דלא אמרו חכמים בדידיה עד חצות

וא"ת אם כן היכי תנן התם בסוף פ"ב דמגילה כל הלילה כשר להקטר חלבים ואיברים כיון דאמרו חכמים בהו עד חצות ונראה דלזה כיון רש"י מה שמביא מתני' דמגילה. ונראה דלא קשה מידי שהרי שם בסיפא תנן זה הכלל כו' דבר שנוהג בלילה כשר כל הלילה ואמר בגמרא דזה הכלל לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע דסבירא ליה אכילת פסחים מדאורייתא עד חצות ותו לא, והרי אפילו לרבי עקיבא דפליג עליה וסבירא ליה דאכילת פסחים מן התורה זמנו כל הלילה, מכל מקום מודה דדינו כנאכלים ליום א' שאמרו חכמים בהו עד חצות כדמוכח בהדיא בסוף פרק איזהו מקומן גבי הא דתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואפילו הכי תנן זה כלל לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה[6], ע"כ בחידושי:

ונחזור לעניננו כבר נתבאר דליתא לפירוש תלמידי רבינו יונה שפירשו דלחכמים משום סייג אם לא קרא קודם חצות שוב אינו רשאי לקרות מההיא דירושלמי, ועוד מצד הסברא אי אפשר לומר כן דמפני הסייג שלא יאמר אדם עדיין יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ויעבור זמן קריאת שמע מהאי טעמא בטלו חכמים את זה שלא קרא קודם חצות ממצות קריאת שמע ואינו רשאי לקרות עדו ולא מצינו סייג בכל מקום אלא שלא יבא לידי איסור מצד אחר כגון סדין שבטלו מן הציצית גזירה משום כסות לילה דהוה ליה כלאים שלא במקום מצוה. וכן כל הני דמייתי בפרק האשה רבה (ד"צ) ערל הזאה איזמל כו' דבכל הני יש לחוש שלא יבא לידי איסור של תורה בקום ועשה מצד אחר הילכך בטלו מצות עשה של תורה בשב ואל תעשה שלא יבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה. אבל הכא אין סברא לגזור ולבטל מצות קריאת שמע בוודאי ממאן דלא קרא קודם חצות מפני הסייג. חדא, דאין חשש שלא יבא לידי איסור בקום ועשה דנימא מוטב לדחות מצות עשה של תורה בשב ואל תעשה מפני חשש איסור של תורה דקום ועשה אלא הסייג הוא נמי מפני חשש ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה ואם כן מאי אולמא דהאי מהאי לדחות זה מפני זה. ועוד, היאך איפשר לבטל עכשיו מצות קריאת שמע בודאי ממאן דלא קרא קודם חצות מפני סייג של ספק קריאת שמע אחרת שלא יבא לסמוך על שהות שיש לו ובתוך כך יעבור הזמן, והיאך נניח את הוודאי דקריאת שמע זו מפני חשש הספק קריאת שמע אחרת, הא וודאי דבר זה אין הדעת סובלו.

ואל תקשה עלי מהא דריש פ"ט דמסכת בכורות (דנ"ג) דתנן התם מעשר בהמה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית, ובגמ' אי הכי אפילו האידנא נמי כדרב הונא דא"ר הונא גזירה משום יתום כלומר מה"ט בטלו רבנן למצות עשה דמעשר בהמה האידנא לגמרי גזירה משום יתום שלא יכניסו לדיר להתעשר ויתום פטור ממעשר אלמא ביטלו רבנן למצות עשה של מעשר בהמה בוודאי משום חשש ספק שלא יכניס יתום לדיר להתעשר. ועוד שאין כאן חשש שלא יבא לידי איסור בקום ועשה מצד אחר אלא מיניה וביה, ואפילו הכי להאי שינויא מפני חשש זה בטלו חכמים למעשר בהמה בוודאי לגמרי והיינו ממש כפירוש תלמידי רבינו יונה להאי סייג דקריאת שמע אליבא דחכמים דאמרי עד חצות. התם נמי אי אפשר לפרש כן מטעמא דפירשתי.

אבל כבר עמדתי על סוגיא זו, וכן כתבתי בחידושי שם: גזירה משום יתום פירוש דילמא יהיה לו אחד עשר טלאים וא' מהן יתום וגזירה דילמא יצא היתום בתוך עשרה או בעשירי ואתי למיטעי שהעשירי הוא מעשר והי"א חולין ובאמת העשירי הוא תשיעי והי"א הוי מעשר דאמר לקמן (דנ"ט) העשירי מאיליו הוא קדוש, כלומר אף על גב דלא קרא לו שם העשירי, והוא ינהג בי"א מנהג חולין לגוז ולעבוד בו ועובר על לאו דגוזז ועובד בקדשים דהוה ליה איסור דאורייתא כן נראה לי לפרש.

אבל אין לפרש כפשוטה גזירה משום יתום, דילמא יכניס יתום לדיר ויתום לאו בר עשורי הוא ונמצא שלא עישר כמצותו. דאי אפשר לומר כן דמשום גזירה דילמא יבא פעם אחת לידי תקלה לבטל מצות מעשר על ידי שיכניס יתום לדיר מפני זה בטלו מצות מעשר לגמרי, הא כל שכן דגרע טפי. ועוד, אין ספק תקלה דיתום מוציא מידי וודאי דביטול מצות מעשר. וכהאי גוונא כתבתי בברכות בריש פ"ק במשנה ראשונה, ע"כ בחידושי שם.

הרי שגם שם לא בטלו מצות מעשר להאי שינויא אלא משום חשש תקלה של קום ועשה מצד אחר ומשום תקלת גיזה ועבודה נגעו בה אבל לבטל מצות קריאת שמע למאן דלא קרא קודם חצות משום סייג דמצות קריאת שמע גופיה אין נראה.

ואם תאמר בסיפא דמתני' במסכת ברכות (ד"ט) גבי קריאת שמע של שחרית תנן וגומרה עד הנץ החמה ר' יהושע אומר עד ג' שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. והשתא אמאי תני לה בסיפא להא דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד ולא תני להו ברישא גבי קריאת שמע של ערבית. הניחא לההיא לישנא דאר"ח אמר מר עוקבא בגמרא מאי לא הפסיד של הפסיד הברכות וקמ"ל דאפילו יוצר אור נמי יאמר, אלא לאידך לישנא דקאמר ובלבד שלא יאמר יוצר אור והאי לא הפסיד אקריאת שמע לחודה קאי ולא אברכותיה אמאי נטר לה עד סיפא גבי קריאת שמע של שחרית ולא תני לה ברישא גבי קריאת שמע של ערבית. ולפירוש תלמידי רבינו יונה אתי שפיר דמהאי טעמא תני לה בסיפא דלכולי עלמא בין בתר הנץ החמה דתנא קמא בין בתר ג' שעות דרבי יהושע הקורא מכאן ואילך לא הפסיד והרשות בידו. אבל ברישא גבי קריאת שמע של ערבית נהי דבתר אשמורה ראשונה דרבי אליעזר ובתר עלות השחר דרבן גמליאל לא הפסיד, מכל מקום בתר חצות דחכמים הפסיד ואין רשאי לקרות אחר חצות. הילכך כיון דלא מיתני ליה ברישא אליבא דכולי עלמא הקורא מכאן ואילך לא הפסיד דהא לרבנן בשיעוריה דידהו הפסיד, מהאי טעמא לא תני ליה כלל. אבל למאי דפירשתי דאפילו לרבנן רשאי לקרות אחר חצות הוה ליה למיתני ברישא ואמאי שביק לה עד סיפא.

ויש לומר דמשום האי טעמא גופיה, כיון דלרבנן היכא דלא קרא קודם חצות מחויב לקרות אחר חצות לא מיתני ליה הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, דמאי איריא דלא הפסיד ואינו אלא כקורא בתורה הא אפילו מרווח רווח ויצא ידי חובת קריאת שמע. ואף על גב דלרבי אליעזר ורבן גמליאל הא וודאי לא רווח, מכל מקום כיון דלא מיתני ליה אליבא דכולי עלמא ברישא לא תני לה, אבל בסיפא אתי שפיר לכולי עלמא בין לתנא קמא בין לרבי יהושע:

ועוד אני תמה על תלמידי רבינו יונה שהרי קאמר הש"ס חכמים לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו', ומייתי לה מדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כו' ואוכל קימעא, ותמה על עצמך הרי שעבר על סייג זה ואכל ושתה וישן לו אטו מכאן ואילך אינו רשאי לקרות קריאת שמע הוא וודאי לא.

ועוד הא תנן בפרק קמא דשבת (ד"ט) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין, מפסיקין לקריאת שמע. ומדתנן אם התחילו אין מפסיקין שמע מינה דאף על גב דעבר על דברי חכמים שאסרו כל הני משום סייג סמוך למנחה, מכל מקום אם עבר על דברי חכמים לא הפסיד התפלה. דאם לא כן מאי אין מפסיקין דנקט הא כבר הפסיק תפלו ואינו יכול להתפלל, וכי חכמים דאמרי גבי קריאת שמע על דברי חכמים פליגי אהא.

וכן הא דתנן בפרק לולב הגזול (דל"ח) מי שהיה בדרך ולא היה בידו לולב ליטול נוטל ע"ש, כלומר דמפסיק סעודתו ונוטל, ושמע מינה אף על גב דהתחיל לאכול לא אמרינן הואיל ועבר על סייג של חכמים דהא אסור לאכול קודם נטילת לולב כמו בקריאת שמע ותפלה ובגמרא מדמי לה לתפלה ורמי עלה מדתנן אם התחילו אין מפסיקין ולא אמרינן שוב אין רשאי ליטול.

והכי נמי תנן בסיפא לא נטל שחרית יטול בין הערבים. ושמע מינה אף על גב דעבר על דברי חכמים באכילתו מכל מקום נוטלו בין הערבים אם לא הפסיק רשאי וחייב ליטול וכי כל הני דלא כחכמים דגבי קריאת שמע.

ודוחק לומר דשאני תפלה ונטילת לולב דמוקי לה התם ביום טוב שני דרבנן כיון שאינו מן התורה לא החמירו חכמים בסייג דידהו בדיעבד. אבל בסייג דקריאת שמע דאורייתא חששו חכמים יותר שלא יבא לידי תקלה הילכך החמירו אפילו בדיעבד כדי לזרזו ביותר. והא דתנן מפסיקין לקריאת שמע אף על גב דהוי מן התורה ושמע מינה דאפילו בקריאת שמע דאורייתא אם עבר על סייג רשאי וחייב עדיין לקרותו, לאו ארישא דלא לאכול וחביריו קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ואחברים שהיו עוסקים בדברי תורה קאי כדמפרש התם בגמרא.

דהא ליתא שהרי בה סייג דאוכל קימעא כו' תני לקריאת שמע ותפלה בהדי הדדי ושמע מינה דשוין הן בהייא סייג ועל שניהם לא גזרו בדיעבד. ועוד, לשמואל דסבירא ליה בפרק מי שמתו (ברכות כא.) קריאת שמע דרבנן מאי יאכא למימר מאי שנא קריאת שמע מתפלה:

הילכך הדבר ברור מכל הני ראיות שכתבתי דלרבנן אם לא קרא קודם חצות קורא לאחר חצות, וכן כתבו התוס' בסוף פסחים שכתבתי למעלה דלרבן גמליאל אפילו לכתחלה רשאי להמתין מלקרות עד קודם שיעלה עמוד השחר, וכדברי הרא"ש ז"ל. ודלא כאחרונים באורח חיים סימן רל"ה שנמשכו אחר דעת הרמב"ם בזה.

והבית יוסף שם כתב שדעת הסמ"ג כדעת הרמב"ם וכתב משמע שהם מפרשים הא דאיפסקא בגמרא הלכה כרבן גמליאל היינו לאפוקי מרבי אליעזר דאמר עד אשמורה הראשונה אבל במאי דאמרי רבנן עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה הילכתא כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים ע"כ.

ואינו נכון כלל דאם כן הוה ליה לשמואל למימר הלכה כחכמים. ועוד, דאם כן מאי קמ"ל שמואל פשיטא דהא יחיד ורבים הלכה כרבים.

וגם מה שהביא הבית יוסף סעד לזה מדאמר בגמרא (ברכות ט.) גבי מעשה ובאו בניו מבית המשתה ועד השתא לא שמיע להו הא דרבן גמליאל ה"ק ליה רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. אמר להם רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו' דמשמע בהדיא דבניו של רבן גמליאל גופייהו היו סבורין דלית הלכתא כאבוהון היכא דפליג על חכמים. ורבן גמליאל גופיה לא אמר דחייבין נינהו אלא משום דחכמים לא פליגי עליה הילכך אית לן למימר דכי פסיק תלמודא הלכה כרבן גמליאל, לגבי רבי אליעזר דוקא פסק ולא לגבי חכמים, ע"כ.

וגם זה אינו כלום דרבן גמליאל קושטא דמילתא קאמר דרבנן כוותיה סבירא להו בדרשה דובשכבך. ומדסברי בניו דאי חכמים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה אינו ראיה, דלא עדיפי בניו מחכמים דפליגי עליה ואפילו הכי פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל.

הילכך הדבר ברור דלענין קריאת שמע קיימא לן כרבן גמליאי דלית ליה לההוא סייג ואם רצה שלא לקרות עד סמוך לעמוד השחר הרשות בידו, כן נראה לי:




שולי הגליון


  1. פי' באופן שיסיים את הקריאה קודם שיעלה עמוד השחר.
  2. עי' קרן אורה (ב.) שתמה שהרי לא הוכרחו לפרש כן תלמידי רבינו יונה אלא משום דלא ניחא להו לפרש שיש ב' סייגים ומאחר שכבר חייבו חכמים לקרות סמוך לצאת הכוכבים כמבואר בברייתא שאדם בא מן השדה בערב וכו', שוב אי אפשר לומר סייג נוסף בחצות אלא על כרחך שכיון שעבר חצות שוב אין יכול לקרות אף בדיעבד. ואם כן איך אפשר לפרש בדעת הרמב"ם שלדעת רבן גמליאל יש סייג נוסף בחצות שאינו אלא לכתחילה, הלא עד כמה שנפרש ששייך ב' סייגים לכתחילה בצאת הכוכבים ובחצות אם כן אפשר לומר כן אף בדעת רבנן ומנין לנו לחדש שרבנן אף בדיעבד אמרו דבריהם.
  3. עי' בגליון רע"א על המשניות [השלם מקור] שכתב שאף אם החשש הוא משום זירוז אפשר לומר שביום יותר ניכר שמתקרבת עונת שקיעת החמה וימהר לאכול מה שאין כן בלילה.
  4. עי' גליון רע"א למשניות [השלם מקור] שאף הוא כתב כעין זה והוסיף שס"ל לר"ג דדווקא בחשש כרת חיישינן.
  5. כבר הבאנו לעיל בהערה דברי רע"א שאף אם החשש משום זירוז יש מקום ליישב כעין דברי התוס' בזבחים, שביום ניכר מתי קרבה עונת שקיעת החמה וימהר לאכול.
  6. וכ"כ בריטב"א (ברכות ב.) שמתניתין דהתם אעיקר דינא קאי.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף