מנחת חינוך/שסח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא ישתה הנזיר יין כו' מיין ושכר יזיר וכו' וכל משרת ענבים וכו'. מכאן עד מצוה שע"ח הכל דיני נזירות ומבואר בר"מ בה' נזירות ולא הקדים הרהמ"ח לפרש לנו מאי זה נזיר והאיך נזיר נעשה שיחול עליו מצות האלו ע"כ בעזהש"י אקדים לך קצת מדברי הר"מ ומדברי הרהמ"ח שמובא בתוך דברינו כדי שתדע מאי זה נזיר ואכתוב בקיצור כדרכי בעזה"י. הנזירות היא בכלל נדרי איסור שנא' כי ידור נדר כו' להזיר ואם אמר הריני נזיר נעשה נזיר ומצווה על המצות הללו ושלשה דברים אסורים עליו היוצא מן הגפן והתגלחת וטומאה למתים ובמלאת ימי נזרו מביא קרבנות ומגלח כאשר יבואר הכל בס"ד בפרטות. וגם קרבן טומאה אם נטמא ויבואר לקמן בס"ד ואם עבר על איזה דבר האסור כגון ששתה יין או גילח או טימא עצמו כו' חוץ מה שעבר מן הלאוים והעשים המיוחדים בנזיר כאשר יבואר בס"ד עוד עבר על לאו דבל יחל ולוקין שתים משום לאו המיוחד ומשום לאו דבל יחל האמור בנדרי איסור וגם על העשה דככל היוצא מפיו כו' ואם נטמא עובר על ד' לאוין היינו בל יבא ובל יטמא ולאו דבל יחל ולאו דבל תאחר כאשר יבואר לקמן בס"ד. ועי' במהרי"ט חלק ראשון סי' י"ג ונ"ד שמפלפל שם בעוצ' פלפולו הזך מאי זה נזיר אי הוי כנדר דהוי מיתסר חפצא ה"נ הדברים הללו שנאסר בהם ה"ל מיתסר חפצ' אגברא או הוי כמו שבוע' דמיתסר גברא אחפצא כמבואר בש"ס דנדרים וע"ש שהעלה דהוי מיתסר גברא כמו שבועה ומכל מקום הוא חלוק משבועה דשבועה אף דאסר נפשיה מכל מקום אין גופו נתפס בשבועה ובנזיר גופו נתפס ונתקדש בקדושת נזיר דומי' דכהן וממילא נאסר בדברים הללו ע"ש הנ"מ מזה ודעת מהר"י שם דהוי לגמרי כמו נדר דהוי מיתסר חפצא אגברא וענינים אלו עמוקים מאד ומראה מקום אני לך.
האומר הריני נזיר מן היין בלבד או מן התגלחת בלבד או מן הטומאה בלבד ואפילו מן החרצני' לבד כיון דנזיר מן האחד מהדברים שאסורים לנזיר הרי הוא נזיר גמור ואסור בכל הדברים ויש לו דין נזיר לכל הענינים ואעפ"י שלא היה בלבו רק דבר זה בלבד מכל מקום גזה"כ הוא דנודר מדבר אחד מדברים שאסורים לנזיר הוי נזיר גמור ור"ש פליג אבל כך הלכה. אבל אם אמר הריני נזיר מן הגרוגרת או מן הדבילה דבר שאין אסור לנזיר אף על פי שאמר בלשון הריני נזיר אינו חל עליו נזירות כלל אך אם אסור בדבר זה שפירש בתורת נדר יש שיטות ואין כאן מקומו ורצונינו כאן רק לבאר ענין נזירות ע' בש"ס ובר"מ. האומר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין או מגלח או מטמא כו' הוי נזיר דהוי מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל ואסור בכולם ועי' בתוס' בפ"ב דנזיר ובכתובות מה שמפלפלין בזה ואין כאן מקומו והדין דין אמת. האומר הרי ידי נזירה או רגלי נזירה לא אמר כלום אמר הרי ראשי נזיר או כבדי וכדומה אבר שהנשמה תלויה בו ה"ז נזיר גמור. והנוזר בסתם שאמר הריני נזיר הוא נזיר שלשים יום לא פחות ולא יותר ואם פי' זמן פחות משלשים יום כגון עשרה ימים או עשרים יום ל"מ והוי נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות' משלשים יום בשום אופן כך הוא גזה"כ והוא הלכה מפי הקבלה. אמר הריני נזיר אחד ושלשים יום או מאה ימים הכלל כיון דקיבל עליו יותר משלשים יום ה"ז נזיר בזמן שפירש לא פחות ולא יותר ואם אמר הריני נזיר ל' יום ושעה אחת ה"ז נזיר ל' ואחד יום שאין נודרים שעות ואם אמר הריני נזיר שעה אחת ה"ז נזיר שלשים יום כמ"ש לעיל דפחות משלשים יום לא משכחת לה בנזירות ויש חילוק בין האומר הריני נזיר סתם או פחות משלשים דמ"מ הוא נזיר שלשים כמ"ש ובין האומר בפי' הריני נזיר שלשים יום דבסתם או בפחות דהוא נזיר שלשים לכתחלה כלתה הנזירות ביום שלשים ואחד היינו ביום שלשים ואחד מביא קרבנותיו ומגלח ומותר בהדברי' שהנזיר אסור בהם כמו שיתבאר לקמן בעזהש"י. ובדיעבד אם הביא קרבנותיו יום השלשים ג"כ יצא ומותר בכל הדברים לאחר הבאת קרבנותיו אבל אם פי' הריני נזיר שלשים יום צריך להביא קרבנותיו דוקא ביום שלשים ואחד ואם הביא ביום השלשים לא יצא כי הנזירות הוא כל שלשים יום עד יום אחד ושלשים וכן כל נזיר לזמן קצוב אינו מביא קרבנותיו עד יום אחר הזמן כגון דנזר על שנה לא יצא אם הביא קרבנותיו סוף השנה רק יום המתחלת השנה השנית וז"פ. והנוזר סתם שהוא שלשים או פי' זמן רב דהוא נזיר עד הזמן שקצב ככלות נזרו צריך להביא קרבנותיו ומגלח תגלחת טהרה כמו שנתבאר לקמן הדין וכ"ז שלא הביא קרבנותיו אפילו זמן רב אחר מלאת ימי נזרו מכל מקום כל דין נזירות עליו וחייב מלקות אם עושה דברים האסורים על הנזיר כמו בתוך הזמן עד שיביא קרבנותיו ואז הותר בדברים שנאסר בהם ואיזה מן הקרבנות מעכב ואם התגלחת מעכב הכל יבואר לקמן במצות הבאת קרבנותיו בעזהש"י. והנה זה מבואר בש"ס דנזיר ויש פלוגתא בזה אך למאן דסובר דלאחר מלאת ימים אינו חייב על תגלחת ולא על היין אסוקי שם בתיובתא דחייב על כולם דכתיב כל ימי כו' ע"ש דף י"ד ואפשר לומר דבדין זה דהוא לא קיבל עליו רק עד הזמן אך מכל מקום נזיר הוא מגזה"כ וכן בקיבל עליו נזירות בפירוש פחות משלשים כגון עשרה ימים דחל עליה נזירות שלשים יום מגזה"כ כמ"ש אם עבר על נזירות אפשר דאין לוקין אלא משום לאו דנזירות אבל לא משום לאו דלא יחל שכתבנו לעיל דלוקין ג"כ משום זה דהוי נדר כיון דבאמת לא קיבל עליו רק עשרה ימים או זמן קצוב אך זה הוא מגזה"כ דהתורה גזרה דנתקדש בקדושה זו יותר ממה שאמר עד שלשים או עד הבאת קרבנותיו וכיון שהוא יותר ממה שקיבל על עצמו רק מגזה"כ אם כן לא שייך כלל לאו דבל יחל דברו דלא דיבר כלל רק התורה אסרה עליו אם כן אינו עובר רק בלאו המיוחד ואין עובר על הלאו זה ג"כ רק אם עובר בתוך הזמן שהוציא בפיו בתוך העשרה ימים או עד הזמן שקצב עובר ג"כ בלא יחל אבל לא מה שלא דבר כלל רק מחמת גזה"כ. וכן הנוזר מן דבר אחד בלבד דהוא נזיר גמור מכל מקום אפשר על לאו דבל יחל אין לוקין רק אם עבר ועשה מה שהוציא מפיו כגון דנזר מיין לבד ושתה יין אבל אם גילח או טימא עובר רק לאו דנזיר ולא משום בל יחל ועיין במס' נדרים דף ג' ע"ב דילפינן דנזיר עובר משום בל יחל מהקישא ובל"ז לא הוי ידעינן אם כן אפשר דוקא בכה"ג דדיבר ולא על מה שלא דיבר כלל. או אפשר כיון דהוא נזיר לגמרי איתקש ואף בכה"ג דלא דיבר עובר בב"י נזירות כיון דהוא נזיר ואיתקש לנדרים וצ"ע ובאתי רק לעורר. והמקבל עליו נזירות לזמן קצוב דהוא נזיר עד הזמן ואז במלאת ימי נזרו מביא קרבנו' כמ"ש אין חילוק בין זמן קצר או אמר הריני נזיר אלף שנים דודאי לא יחי' כ"כ מכל מקום הוא נזיר לזמן וכל ימיו הוא נזיר ואין זה נקרא נזיר עולם רק נזיר לזמן קצוב ויש לו כל דיני נזיר לזמן אף דלא מצוי שיחי' כ"כ מכל מקום כיון דנזר בזמן קצוב ה"ל נזיר לזמן קצוב ומאי זה נזיר עולם והחילוק בין נזיר לזמן לנזיר (קצוב) [עולם] מבואר לפנינו בעזה"י.
האומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ה"ז נזיר מיד שמא ימות עתה ואם איחר נזירתו עובר משום בל תאחר ואין לוקין דאב"מ וז"ל הר"מ ומ"ש ה"ז נזיר מיד אין הפי' שתיכף חל עליו הנזירות ואם עבר לוקין משום לאו דנזיר ז"א דעתה אינו נזיר רק מחויב לקבל עליו הנזירות שמא ימות ואם לא קיבל עובר בכל שעה על ב"ת אבל נזיר לא הוי כ"ז שלא קיבל עלי' עי' בסוגיא דנדרים דף ג' ולשון הר"מ שכ' ה"ז נזיר מיד לאו דוקא אלא צריך לקבל עליו מיד עי"ש בתוס' ובר"נ וברא"ש וחשש זה שמא ימות עי' בלחם משנה מה שפלפל בזה ועי' בס' שעה"מ בה' סוכה פלפול ארוך ומראה מקום אני לך.
ושיטת הר"מ דעובר מיד בב"ת ואינו תלוי דוקא בג' רגלים וכן דעת הר"נ שם ודעת הרא"ש דצריך ג' רגלים לענין ב"ת ואין כאן מקומו ובעזה"י במצוה דב"ת יתבאר זה. אמר הריני נזיר שתי נזירות או שלשה ה"ז נזיר כמנין שאמר כל נזירות שלשים יום ובכל שלשים מביא קרבנותיו ומגלח ומתחיל למנות נזירו' שני' ואפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות מונה אחת אחת עד שימות או ישלים כל הנזירות שנדר וזה מבואר בש"ס ובר"מ. וכ' הר"מ בסוף פ"ג המקבל עליו נזירות כחול הים כו' יגלח כל למ"ד יום ומתחיל למנות נזירות שני' וכן לעולם דקיבל עליו הרבה נזירות ובכל תגלחת ותגלחת אינו שותה יין ולא מטמא למתים ואם שתה או נטמא אפילו ביום התגלחת ה"ז לוקה וכ' הכסף משנה דפשוט הוא שהרי אין שום דבר שיבדיל בין נזירות לנזירות שיהא מותר לטמאות או לשתות יין עכ"ל. והנה אם כי זה פשוט לדעת רבינו הכסף משנה אני בעניות דעתי איני מבין דבר זה. דהנה אנן קי"ל ומבואר בר"מ פ"ח ויתבאר בעזה"י לקמן דנזיר המביא קרבנותיו כיון שנזרק עליו אחד מן הדמי' הותר לשתות יין כו' והתגלחת הוא מצוה ואינו מעכב ואם לא גילח יום זה מגלח אח"כ אפילו לזמן מרובה לקיים המצוה ונחזי אנן אם נזיר הבי' קרבנותיו ולא גילח היום דמצוה עליו לגלח למחר ובכל יום שקיבל עליו עוד נזירות בודאי אסור לקיים מצות גילוח בימי נזרו כי תגלחת אסור לנזיר ועובר אם גילח בעשה ולא תעשה כמבואר בר"מ ואין העשה דגילוח יוכל לדחות עשה ולא תעשה דקיימא לן אין עשה דוחה עשה ולא תעשה ואי דהעשה ולא תעשה דנזיר איתא בשאלה ודחי להו עשה כמבוא' ביבמות ז"א דהעשה דגילוח דנזיר ג"כ איתא בשאלה ה"ל שוים ואינו דוחה והוא פשוט. ועי' בס' ט"א בר"ה בסוגיא דבל תוסיף אם כן כאן לדברי הר"מ דתיכף חל עליו נזירות שני' היינו בנזרק עליו אחד מן הדמים דהותר מנזירות ראשונה תיכף באותו רגע חל עליו נזירות שני' דאין רגע מפסיק אם כן היאך מבואר דבכל ל' יום מביא קרבנותיו ומגלח כיון דתיכף אחר קרבן הראשון דאז הותר מנזירו' הראשונ' חל עליו תיכף השני' אם כן היאך יכול לגלח והרי הוא עובר בעשה ולא תעשה ואין העשה דגילוח דוחה כמ"ש. הגע בעצמך אם נזיר הביא קרבנותיו ולאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים קיבל עליו עוד נזירות בודאי אינו רשאי לגלח ה"נ כאן כיון דתיכף חל עליו ואין רגע מפסיק האיך רשאי לגלח דאין עשה דוחה כו' ולומר דתגלחת הנזיר מבואר בר"מ דהוא לאחר שחיטת השלמים היינו הקרבן האחרון ובדיעבד מהני אחרי שחיטת הראשון היינו החטאת עי' בר"מ פ"ח אם כן אפשר דמגלח לאחר שחיטה קודם זריקה דאז אינו חל הנזירות שניה ואי היאך מגלח שעדיין נזירו' הראשונה עליו ז"א דהוי מצותו בכך. אך זה דוחק כיון דמצות נזיר לגלח אחר הקרבן השלישי אין סברא שלא היו זורקין דם משום קרבן עד שישחוט השלישי דהיה לו לבאר זה ואף אם נאמר דבכל נזירים אין קפידא לגלח אחר זריקה רק כאן צריך להמתין ולא יזרוק שום דם עד שיגלח קודם הזריקה ה"ל להש"ס ולהר"מ לפרש זה דבקיבל שתי נזירות צריך לגלח קודם זריקה דוקא והוא דבר חדש ואינו פשוט כ"כ ולא על הר"מ בלבד קשה כי ודאי דבריו ברורים דאסור לשתות יין וכו' כי תיכף אחר הזריקת אחד מן הדמים יצא מאיסור נזירות ראשונה וחל תיכף נזירו' שני' דיש מקום לחול. ולומר דאין חל נזירות השני' עוד לאחר תגלחת זה אין סברא כיון דיכול לעכב התגלחת עד זמן מרובה אין סברא שלא יהיה חל הנזירות ולשתות יין כו' כיון דכבר הותר הנזירות הראשונה אם כן בודאי חל וא"כ היאך מגלח ע"כ צריך לגלח קודם זריקת דמים אחר השחיטה וה"ל להר"מ לבאר זה ואין זה דבר פשוט וצ"ע ובאתי רק לעורר. שוב ראיתי מפורש בנזיר דף ס' ע"ב דתגלחת הנזיר לאחר זריקה ע"ש אם כן צ"ע. וקטן מופלא סמוך לאיש אם קיבל עליו נזירות הוא נזיר מן התורה ומביא קרבנות כנזיר גדול דמופלא סמוך לאיש פוסק הר"מ דהוא מן התורה ועי' בראב"ד שדעתו דמופלא אינו רק מדרבנן והדברים עתיקים.
וכל אישי ישראל יש אצלם דין נזירות אם קבלו עליהם ונוהג בנשים ובעבדים ג"כ אך נזירות מפר הבעל כשאר נדרים ובעבד כופה אותו לשתות יין עיין בר"מ אבל אם אינו כופה או ששחררו גומר נזירתו. ובן נח אינו נוהג נזירו' והכל מבואר בש"ס ובר"מ ולהאריך בפרטי הדינים צריך חיבור מיוחד. וקטן מופלא אם קיבל עליו נזירות אם יכול לשאול על נזירתו או אפשר דרבי קרא דוקא לענין נדרים ושבועות ולא לענין שאלה. ע' במנ"ל שחקר בזה והובא בח"ז. וקטן וקטנה שוים הם לדינים אלו כי אין חילוק בין אנשים לנשים עוד יש דין בנזירות מה שאינו נוהג בשום נדר ושבועה והוא הלכה מפי הקבלה (ע' השמטו') דאב מדיר בנו בנזירות אם הוא קטן כיצד אמר לבנו הקטן הרי אתה נזיר או שאמר בני נזיר הרי הבן נזיר ומביא ק"ט וקרבן טהרה והדינים מהסוגיא וכ"נ דעת הר"מ דזה דוקא אם הבן שתק. ונראה הן דשתק מיד שהזירו אביו או לא שמע כלל כשהזירו אביו ואביו נהג בו נזירות וכששמע שתק ה"ז נזיר ואפילו מיחה אח"כ ל"מ כיון שפ"א שתק וכן אם הוא שתק נראה דל"מ אם הקרובים מיחו כיון דהוא שתק אך אם תיכף כששמע מיחה או גילח או מיחו קרוביו קודם ששמע הוא רק הקרובים שמעו ומיחו או גילחו אותו נתבטלה הנזירות אבל אם הקרובי' שמעו ולא מיחו ג"כ אין יכולים למחות עוד עי' בתוס'. הכלל נראה דאם הוא בעצמו שמע ולא מיחה אין מחאת הקרובים מועלת כלל רק אם הוא לא שמע והקרובים שמעו מהני מחאתם תיכף ונ"מ אפילו שמע הוא אח"כ ולא מיחה מכל מקום כבר נתבטלה הנזירות מחמ' הקרובים וכן אם הקרובים לא מיחו מכל מקום הוא בודאי יכול למחות אף שהקרובים הסכימו אך הקרובים א"י למחות אם הסכים הוא או שתק בשעת שמיעתו וכן אם שמעו ולא מיחו הקרובים א"י עוד למחות. ואינו מבואר עד היכן הקרבות להקרא קרובים ונראה דאפילו קרוב כ"ד יש לו דין זה ונראה ג"כ אם קצת קרובים שמעו והסכימו הם בעצמם א"י למחות אבל קרובים אחרים יכולים למחות ונתבטלה הנזירות רק הוא עצמו נראה דאם הוא מסכים אין שום קרוב יכול למחות וגם לאחר הסכמתו אינו יכול למחות בעצמו ג"כ ואם הוא מוחה בשעת שמיעה אין מועיל שום הסכמה רק מחאתם מועיל אם הוא לא שמע עדיין ותיכף דוקא בשעת שמיעה מועיל המחאה ודוקא קרוב זה שהסכים אין יכול למחות וקרוב אחר יכול למחות ועיין בתוס' בסוגיא שם וברע"ב במשנה שם. לעיל בפיסק' המתחלת והנה כתבתי דהתגלחת יכול להיות אחר שחיט' קודם זריק' עכשיו ראיתי בס' שיטה מקובצת כתב במשנה גבי תגלחת טהרה כו' דהתגלחת צריך להיות אחר זריקה ע"ש. אך צ"ע מה שכתבתי לעיל. ודוקא אב יכול להזיר את בנו ולא אם דכך הל"מ וכן אין האב מזיר את בתו דהלכה למשה הוא דרק אב מזיר את בנו הקטן בנזיר ואפילו אם הקטן מופלא סמוך לאיש מכל מקום יכול האב להדירו בנזיר עד שיביא שערות לאחר יג"ש אז אין האב יכול להזיר אותו. ואם הזיר האב לבנו הקטן ובתוך ימי הנזירות הגדיל יש דיעות דעת רש"י בסוגיא שם דלא נתבטלה הנזירות והתוס' דעתם דכשהגדיל נתבטל הנזירות ע"ש ועי' בתוי"ט סוף פ"ג דסוטה דכ' דנראה דדעת הר"מ כדעת התוס' וצריך אריכות גדול ואני באתי רק לקצר ולרמוז ומראה מקום אני לך.
ועיין במנ"ל אי האב יכול לשאול על שהזיר הבן דאפשר ל"מ שאלה רק על נדר עצמו וגם חקר אם הבן יכול לשאול על מה שהדירו אביו דאפשר בקטנות ל"מ שאלה ואף כשיתגדל לשיטת רש"י דסובר דצריך להשלים הנזירות מכל מקום אף דהוא גדול א"י לשאול על נדר אביו כיון דאין הנדר שלו ע"ש. וע"ש דמביא בשם רש"י דמבואר בדבריו דהאב יכול לשאול על נזירת הבן והבן אינו יכול לשאול על מה שהזירו אביו ע"ש ומראה מקום אני לך.
וכבר הבאתי בח"ז כ"פ דכל היכא דליתא בשאלה תכ"ד לאו כדיבור דמי אם כן דאביו איתא בשאלה בודאי מהני אם חזר בו תכ"ד אך אם הבן הסכים ותכ"ד מיחה לכאורה ל"מ כיון דליתא בשאלה אך אין זה דמיון וא"צ לפרש רק נראה לי מצד הסברא דאין חזרתו מועלת כיון דבאמת הוא קטן ואין הסכמתו כלום כי לאו בן דעה הוא רק גזה"כ היא והנה תכ"ד אמרינן דדיבור הראשון היה טעות וכאן אף דהיה טעות מכל מקום מהני כאן הסכמת קטן ובפרט כאן דאפילו קטן בן ג' או פחות דאין בו דעה כלל מכל מקום מועיל הסכמתו אם כן לא שייך טעות כלל אם כן תכ"ד לאו כדיבור דמי ובאתי רק לעורר. והנה נזיר שנטמא למת תוך ימי נזירתו דצריך להביא קרבן טומאה יתבאר לקמן בעזה"י ודין נזירות כדין נדרים וישנו בשאלה והאב והבעל מפירים נדרי אשה כמו כל הנדרים. וכן ג"כ כנויי נזירו' ה"ל כנדרים וכן לענין ידות עיין הכל בר"מ וכן יכול להתפיס בנזירו' עיין הכל בר"מ. ע"כ כתבנו דין נזיר סתם דהוא שלשים יום או נזיר לזמן קצוב.
ויש עוד מין נזירות היינו נזיר עולם כגון שאמר הריני נזיר עולם או הריני נזיר כל ימי חיי הרי זה נזיר עולם ואם אמר הריני נזיר לעולם יש שיטות אם הוא נזיר עולם או דינו כנזיר לזמן קצוב עיין בר"מ ובראב"ד ובנ"כ ומה דינו של נזיר עולם הוא נזיר כל ימיו ואסור בכל הדברים שנזיר אסור בהם אך יש דין חדש שהוא מגלח ראשו בתער כל י"ב חודש וכשהוא מגלח מביא השלש' קרבנות שנזיר טהור מביא ויש פלוגתא בגמרא דמר ס"ל משלשים יום לשלשים יום וכן הוא דעת המפרש אבל הר"מ פוסק כרבי דמי"ב חודש לי"ב חודש מגלח עיין במנ"ל מה שהאריך בזה והשיג על המפרש ע"ש. והנה קודם לזמן הזה מבואר בסוגי' דאסור לו לגלח גם נראה אם אינו רוצה לגלח אפילו אחר י"ב חודש הרשות בידו רק אם הוא רוצה הוא מגלח וכשמגלח מביא קרבנות. והנה רבי דסבירא ליה דמגלח מי"ב חודש לי"ב חודש יליף ג"ש מימים דגבי אבשלום מימים של בתי ע"ח דכתיב ימים מה גבי בע"ח הוא י"ב חודש אף כאן י"ב חודש ושם כתיב קרא עד וכו' שנה. ולכאורה קשה לי כיון דרבי יליף מבע"ח ובבתי ע"ח ס"ל לרבי בערכין דחשבינן השנה ועבורה היינו שס"ה ימים והאיך סתם רבי כאן די"ב חודש הו"ל למימר דמגלח אחת לשס"ה ימים ולא י"ב חדשי לבנה דהם רק שנ"ד ימים וגם קשה לפי מה דפסקינן דלא כרבי בבע"ח ונותנין לו כל חודש העיבור דחודש העיבור הוא בכלל שנה וא"כ לפי מה שפסק כאן כגז"ש דרבי ה"ל להר"מ לכתוב דמגלח משנה לשנה דנשמע דבשנת העיבור אינו יכול לגלח אחר י"ב חודש רק אחר י"ג חודש ומלשון י"ב חודש נראה דהוא רק תמיד י"ב חודש עי' באהע"ז סי' נ"ג גבי מינקת וביו"ד לענין אבילות. גם קשה כיון דבבע"ח בעינן מעל"ע כאשר ביארנו לעיל אם כן כאן ה"נ ואינו מבואר זה כאן וצ"ע ובאתי רק לעורר. והנה דעת התוס' דמיקל בתער דוקא מיקל שערו ואינו מגלח כל שערו ולא עביד הקפה כלל ואסור לגלח ראשו הן מטעם נזיר והן מטעם הקפה רק מיקל אבל רש"י פי' דמגלח וכו' וכ"נ מדברי הר"מ ושרי למיעבד הקפה ונראה דבחיוב עליו כמו תגלחת טהרה בנזיר כן זה גזרה עליו התורה דאם רוצה צריך לגלח לגמרי ולהביא קרבנותיו וצ"ע. וגם לדברי התוס' דאינו רק מיקל צ"ע אם מה שנקט בתער הוא דוקא דגזה"כ דצריך תער כמו תגלחת טהרה או לאו דוקא וצ"ע. ומסתברא לדעת התוס' דאינו דומה לתגלחת טהרה דהא מניח שערות גם תער לאו דוקא אך לדעת הר"מ דמגלח נראה דהוא גזה"כ וצריך לגלח בתער וכל ראשו כמו תגלחת טהרה ומכל מקום צ"ע ובאתי רק לעורר. ראיתי בל"מ שם שכ' על הא דמקשה מאי א"ב וכתב אע"ג דהוא דוקא בתער וכו' נראה דהוא פשוט דבתער דוקא ע"ש. והנה דין זה דנ"ע ג"כ הל"מ ואם נטמא מביא קרבן טומאה ופשוט דנוהג ג"כ בכל אישי ישראל וישנו ג"כ בשאלה וג"כ מופלא סמוך לאיש לדעת הר"מ יכול להזיר ג"כ נ"ע כי אין שום חילוק רק מ"ש. ואני מסופק אם אביו יכול להזיר לבנו הקטן בנ"ע ולהשיטות שכתבתי לעיל דאין הנזירות נתבטל לאחר שהגדיל אלא משלים נזירות אם כן נ"ע ג"כ יכול להזירו דהוא הל"מ ואין טעם לחלק אך לשיטת התוס' שבטל הנזירות משהגדיל אם כן בנזיר לזמן קצוב אם לא הגדיל באמצע שייך שפיר נזירות אבל הכא היאך מדירו לעולם כיון דודאי יגדיל ויתבטל הנזירות ולא הוי נזיר עולם כי יתבטל אם כן א"צ לנהוג נזירות אף בקטנות כיון דנ"ע א"י לחול והוא הזירו בנ"ע. או אפשר כיון דיכול להיות שימות קודם שיגדיל והוי נ"ע כ"ז קטנותו לכל הדינים של נ"ע. וכן מסתבר דהוא יכול להזירו בנ"ע ונוהג דיני נ"ע ואם מת קודם הי' נ"ע ואם הגדיל ממילא נתבטל אבל כיון דמשכחת לה על כל פנים נ"ע חל עליו נ"ע כנ"ל. ונראה דברור הוא מ"ש דלשון נ"ע שייך גבי קטן כיון דמשכחת לה [במת] ואם הגדיל באמת נתבטל הנזירות. אך לכאורה יש לספק דרך משל אם הזיר בנו הקטן על זמן רב קצוב על חמשים שנה. והנה ידוע דאחר חמשים שנה הוא בודאי גדול דאם יביא סימני סריס הוא גדול בבן כ' ואם לא יביא הוא גדול לאחר ל"ה שנים כידוע וא"צ לפרש אם כן הדיבור זה שדיבר לא משכחת לה כלל דודאי יבוטל אם כן אינו נזיר כלל אפילו בקטנותו דנדר שבטל מקצתו וכו' ואי דאם ימות קודם שיגדיל יהי' נזיר ז"א דבשלמא נ"ע הוא כל ימי חייו ואם מת כבר נתקיים נ"ע אבל נזיר לזמן קצוב אם מת בנתיים הוא אונס ואינו יכול לקיים הנזירות לא שייך כלל דחל עליו נזירות כלל כיון דל"מ לה זמן קצוב כלל זמן ארוך דיתבטל הנזירות ואינו דומה לנ"ע ואין הקולמוס יכול להטעים ותבין מעצמך. ונראה פשוט דאינו חל כלל ואפילו להסוברים דאין הנזירות נתבטל כשהגדיל היינו דוקא אם הדירו בזמן שיכול לקיים בקטנות ואירע שהגדיל בנתיים שייך שפיר דלא נתבטל הנזירות אבל במדיר אותו בזמן שיהי' בודאי גדול ועל זמן גדלותו אין כח ביד אביו להדירו לכ"ע אם כן כיון שהוא אמר לזמן כזה ומקצת דיבורו בטל והוא דיבור אחד לא חל כלל ואינו נוהג נזירות אף בקטנות כנ"פ וברור בעזה"י וקצרתי והמבין יבין בדברים מועטים דלא משכחת כלל שיהי' נזיר כל הזמן הזה ובמת בנתיים ג"כ אינו נזיר כל הזמן אבל בנ"ע נתקיים כי זה הוי נ"ע עד שמת ואז כלה אבל לזמן קצוב לא כלה הנזירות ופשוט.
ואם הדיר בנו בנזיר שהוא בן יג"ש ולא הביא שתי שערות אם יש חשש שמא נשרו השערות והוא ספק גדול ספק קטן עיין בר"מ ובאהע"ז אם כן לכאורה הוי ספק נזיר וקי"ל דספק נזירות לקולא. אך [לפי מ"ש בשם התוס'] באמת הא דספק נזירות לקולא היינו מטעם דספיקו חמור מודאי דא"י להביא חטאת מספק ולא יוכל לגלח מספק כמבואר בש"ס ועיין במנ"ל כאן פ"ג הלכה י"ח שהאריך בזה וכאן לא שייך זה ל"מ לשיטת התוספות שנתבטל כשיגדיל אם כן בודאי יגדיל או יביא ש"ש ולא יהיה נזיר או יביא סימני סריס ונעשה גדול למפרע ולא חל כלל למפרע ואפילו אם נעשה גדול מכאן ולהבא כי יש בזה שיטות אם הלכה כרב ביבמות או כשמואל ומובא בח"ז ועיין בספר נו"ב מה"ק בחלק אהע"ז על כל פנים יתבטל הנזירות וישתה יין ויבורר הדבר ע"כ ספיקא לחומרא ונוהג נזירות בקטנותו ואח"ז או שיהי' גדול למפרע ויהי' רשאי לשתות יין למפרע או על כל פנים משיגדיל מכאן ולהבא ע"כ אינו דומה לכל ספק דלעולם באיסור עומד אבל כאן בודאי מותר עיין בש"ס ובמנ"ל. אך לשיטות שלא נתבטל הנזירות משיגדיל אם כן לאחר שיגדיל יהיה ג"כ ספק נזיר דילמא היה אז קטן וחל עליו עתה ג"כ או הי' גדול ולא חל כלל עליו נזירות אביו ואינו יכול להביא קרבנות מספק ולא ישתה יין וכו' לעולם וה"ל ספק חמור מודאי אם כן ספק נזירות להקל וא"צ לנהוג כלל נזירות. אך באמת הא דספק נזירות ע"ש בנזיר דף ח' ובנדרים דף י"ט מחמת דספיקו חמור מודאי דלא מצי לאתויי קרבן אין אדם מכניס נפשיה לספיקא והיה דעתו על הודאי דוקא ולא על ספק אבל הכא לספיקא דנזיר נכנס אז שהיה בספק ובכה"ג אף דספיקו חמור מודאי מכל מקום ס"נ להחמיר ואין לו תקנה באמת רק שיקבל נזירות נדבה כמבואר שם ואם נטמא קודם אין לו תקנה לעולם כמבואר שם. ואם הדיר בנזיר לאחר יג"ש ולא הביא שערות בגוונא דליכא חשש דשמא נשרו עיין בב"ש בהלכות מיאון באהע"ז אז בודאי צריך לנהוג נזירות מספק אולי יביא אח"ז ש"ש אם כן הי' קטן אך אם אינו מביא ש"ש ומביא סימני סריס כשהוא בן עשרים נעשה גדול למפרע ולא הי' נזיר למפרע כלל וכן כשאינו מביא ס"ס גם כן הוא קטן עד בן ל"ה אך על כל פנים קודם בן עשרים אינו יכול להביא קרבנות שמא הוא סריס ונעשה גדול למפרע להסוברים כרב ואינו חל כלל עליו הנזירות ואינו שייך לומר דרוב אינם סריסים דיצא מן הרוב כיון דלא הביא ש"ש ביג"ש והדברים עתיקין ויש הרבה לחקור בדיני קטן ולא הבאתי בכור הבחינה ובאתי רק לעורר ישמע חכם וגו'. ונ"ע ג"כ ספיקו לקולא מחמת דספק חמור מודאי דא"י להיקל בתער כיון דאינו יכול להביא קרבנות היינו החטאת מספק ואם נטמא אין לו תקנה כלל להביא ק"ט מספק וכ"ז שהוא טמא א"י לגלח ע"ש בגמ' ועיין במנ"ל פ"ג כאן שכ' דאפשר אף למאי דקיימא לן דחטאת אינו מעכב בנזיר דכיון דנזרק עליו א' מן הדמים מותר מכל מקום בנ"ע אסור לגלח עד שיביא כולם ע"ש. ונראה דאם הי' לו בן שלא הביא לא שערות ולא סימני סריס דנעשה גדול בן ל"ה ולשמואל דסובר דלא נעשה גדול למפרע רק מכאן ולהבא. ועיין בנו"ב דדעתו דהר"מ פוסק כשמואל ע"ש וכבר כתבנו דעל זמן הגדלות בודאי א"י להדירו. אם אביו של זה הדירו בנזיר פחות משלשים יום קודם שנעשה בן ל"ה ותיכף כשיגיע לל"ה ה"ז גדול ואין כח ביד אביו להדירו נראה דאין הנזירות חל כלל וא"צ לנהוג נזירות כלל כי אין נזירות פחות משלשים יום ובכ"מ גזה"כ אף דנזר פחות מל' יום הוא נזיר ל' והו"ל כאלו אמר שלשים ש"ה שיש בידו להזיר שלשים אבל כאן דעל הימים שיכנסו לזמן גדלות אין כח ביד אביו כלל ואפילו בפי' אם כן אין הנזירות רק פחות משלשים יום ופחות מל' אין נזירות כלל. אך אפשר לומר להיפוך כיון דדבר זה הלכה מפי הקבלה דאין נזירות פחות מל' יום אפשר דוקא אם יכול להיות ל' יום אף דהוא לא קיבל עליו רק פחות הוא גזה"כ דהוי ל' אבל כאן דא"י להיות דאין בכח להזיר אותו יותר אפשר יש נזירות כמו שפי' אף בפחות מל' דדוקא אם יש ביכולת על יותר ל"מ מה שמפחית אבל אם אין ביכלתו רק על פחות אפשר דבפחות ג"כ נזיר וצ"ע ובאתי רק לעורר. ונראה דאם הדירו אביו לשיטות הסוברים דלא נתבטל הנזירות משיגדיל נראה דאם עובר על איזה דבר בודאי לוקין כי הוא נזיר וקודם לא היה בר עונשין ועתה הוא בר עונשין לוקין רק אפשר משום לאו דבל יחל אין לוקין כיון שהוא לא נדר כלל. ועיין בר"מ פ"ה מהלכות נדרים דסובר תמיד דמי שלא אמר אין לוקין ע"ש ועיין בר"נ שהשיג על הר"מ ודעתו דלוקין דלא יחל דברו אדבר וכו' עיין בדבריו בנדרים דף ט"ו אם כן לוקין ואפשר נחלק ובאתי רק לעורר.
מה שנסתפקתי אם אין הנזירות יכול להיות ל' יום אם יש נזירות פחות מל' דדוקא ביש לנזירות מקום לחול ל' יום הוא ל' יום אבל במקום שאינו יכול לחול יותר הוא נזיר אפילו בפחות שוב ראיתי דין זה מפורש בר"מ כאן פ"ד הל' י' וז"ל מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי ה"ז אסור לשתות יין ולטמא ולגלח לעולם עכ"ל. והנה למה אין מונה עתה שלשים יום נזירות ויגלח רק באמת הנזירות שלו אינו מתחיל רק יום א' לפני מיתתו וכל יום אסור מספק דלמא יום זה הוא יום אחד קודם וכו' על כל פנים מבואר דיום א' שלא קבל עליו רק יום א' הוי ג"כ נזיר וה"ט אפילו במה שיש בכחו מכל מקום אם מקבל עליו פחות ויש זמן להתפשט על יותר גזרה עליו התורה דמתפשט יותר היינו ל' יום אבל אם קיבל עליו נזירות שא"א להתפשט יותר כגון דקיבל עליו יום אחד קודם מותו על כל פנים היום שקיבל עליו חל ויש נזירות פחות מל' יום כמו שפי'. ונזירות ל' יום הוא אם יכול להתפשט הוא ל' יום ובאין יכול להתפשט הוא כמו שפירש ולא אמרינן להקל כיון דלא יכול להיות ל' יום לא יהי' בפחות ז"א רק להחמיר אמרי' דאם יכול להתפשט הוא ל' יום ואם אינו יכול להתפשט הרי הוא כמו שנדר וז"ב ומכש"כ נידון שכתבתי לעיל וברור ופשוט. ונראה פשוט דכמו שכתבתי דכלתה הנזירות אפילו קודם ל' יום כמו שציירתי בודאי מביא קרבן טהרה ביום כלות הנזירות. דוקא היכי דהנזירות נתבטל כגון שהגדיל באמצע אינו מביא קרבן אבל אם השלים הנזירות כמו שקיבל עליו מביא קרבנות ומגלח וז"פ לא ניתן לכתוב מרוב פשיטותו. והמדיר בנו בנזיר דמבואר דמביא קרבנות טהרה וק"ט היינו האב מחויב בכך כ"נ מהסוגיא וכ"כ הרע"ב להדיא. ופשוט דאם רוצה הבן להביא משלו שיש לו מעות יכול להביא משלו כמבואר לקמן אפילו בשביל אחר יכול כ"א להקריב קרבן נזיר. עוד אני מסופק לדעת התוס' שסוברים דאם נתגדל באמצע הנזירות נתבטל הנזירות וא"צ לנהוג עוד אפשר דוקא אם נתגדל בתוך מנין הנזירות כגון שהדירה סתם שהוא ל' יום או מאה ובתוך המשך הגדיל נתבטל הנזירות אבל אם נהג כל הנזירות בקטנותו אך לאחר שכלו ימי הנזירות עדיין לא הביא הקרבנות דכתבנו לעיל דאסור בכל הדברים שהנזיר אסור בהם עד שיביא קרבנותיו וזה הגדיל לאחר המנין קודם הבאת קרבנותיו אפשר כיון דהוי נזיר בשלימות בקטנות נמשך עליו האיסור בגדלות עד שמביא הקרבנות. ואפשר כיון דכבר יצא מרשות אביו אין לו שום דבר בנזירות אביו ומותר תיכף בכל הדברים וכן מסתבר. לעיל הבאתי דברי הר"מ דמי שאמר הריני נזיר יום אחד קודם מיתה אסור לגלח וכו' וכ' הכסף משנה דנלמד מן הדין דלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר שהבאנו לעיל ובאמת אין דמיון דשם צריך לקבל עליו נזירות גמור וכ"ז שלא קיבל עליו שותה יין עיין בר"נ ובהרא"ש שם אבל דין זה שכתב רבינו הוא חידוש כמ"ש דיש נזירות אף פחות מל' יום וזה לא נשמע. וראיתי בפי' הרא"ש שם שכ' וז"ל ולא מסתבר שיהא נזיר בלא קבלה וכו' ודאי אם אמר הריני נזיר ל' יום קודם מותי אז היה אסור לשתות יין מיד ויראה לי שיעמוד בספק נזירות כל ימיו וכו' והיינו הדין הזה שכ' הר"מ אבל הרא"ש נקט ל' יום שיעור נזירות אבל פחות מזה כמ"ש הר"מ דבר חידוש ואינו מוכח משם רק משם מוכח דחיישינן למיתה אבל דין זה הוא דין חדש ובודאי מצא הר"מ באיזה מקום ונעלם מאתנו וצ"ע על רבינו הכסף משנה שלא פירש לנו דזה הוא ד"ח. על כל פנים כפי שהבאתי בשם הרא"ש נראה דאין נזירות פחותה מל' יום אף באינו יכול להתפשט אם כן ד"ז הוא בפלוגתא ותלי"ת הוא הערה טובה. מ"ש לעיל היכי דאין ספיקו חמורה מודאי ספק נזירות להחמיר עיין בס' מחנה אפרים שהקשה מדין שכ' הר"מ הריני נזיר ביום שבן דוד בא דג"כ פוסק ספק נזירות להקל והתם אין ספיקו חמורה מודאי ע"ש ולפלפל בכל פרט צריך חיבור מיוחד בכל מצוה ובאתי רק לעורר קצת תן לחכם וכו'. אם אביו הדיר בנו בנזיר ואח"ז הלך האב ונתן לו יין או שטימא אותו דבכל הנזירים פטור האחר כמו שיבואר לקמן בס"ד אפשר כיון שהדירו הוא עובר משום בל יחל והר"מ ס"ל בכל הנדרים המהנה לוקה אם כן ה"ה כאן אך הר"נ פליג על הר"מ עיין בנדרים דף ט"ו מכל מקום אפשר לחלק בין הנושאים וגם לדעת הר"מ יש לחלק ובאתי רק להזכיר והוא אריכות גדול אין כאן מקומו.
ויש עוד מין נזירות והוא ג"כ הלכה מפי הקבלה והיא נזירות שמשון וכ"ה מי שאמר הריני מקבל עלי נזירות שמשון הוא נ"ש ואסור בתגלחת וביין לעולם ואינו מיקל בתער רק אסור לעולם ואינו מביא קרבן בשום פעם ואסור רק בשני דברים היינו כל היוצא מן היין ותגלחת ככל נזיר אבל מותר לטמא למתים כי כן הל"מ והוא נזיר לעולם אפילו אם קיבל עליו נ"ש לזמן קצוב ל"מ ומכל מקום הוא נזיר לעולם כמו שאומר הריני נזיר מחרצנים דיש לו כל דין נזיר ה"ה גבי נ"ש אף שאומר לזמן קצוב מכל מקום הוא לעולם וכן אם אמר הריני נזיר שמשון מן החרצנים בלבד או מן התגלחת בלבד ג"כ לא מהני אלא כל דיני נ"ש עליו עיין במהרי"ט סי' כ' שבירר זאת בפשיטות ע"ש. ונ"ש אין אצלו קרבן טהרה או ק"ט כי מותר לטמאות והוא נזיר לעולם מן היין ומן התגלחת. ונ"ש אין נשאלין ול"מ שאלה לחכם ואי מצי הבעל והאב להפר נ"ש עיין במהרי"ט שפלפל בזה ומובא במנ"ל כאן. ופשוט דג"כ קטן מופלא סמוך לאיש יכול גם כן להזיר בנ"ש כמו נזירות וגם האב יכול להזיר לבנו הקטן בנ"ש ולשיטת רש"י דלא נתבטל כשיגדיל הוא נזיר לעולם ולשיטת התוס' דנתבטל ג"כ נזירות שמשון נתבטל ומכל מקום בקטנותו נוהג כמ"ש לעיל דיכול להיות נ"ש כל ימיו אם ימות קודם שיגדיל ע' לעיל בנ"ע הכלל לענין הרבה דברים שוין רק מה שנתבאר בפי'. ולפמ"ש דליתא בשאלה אם כן ה"ה תכ"ד א"י לחזור כמ"ש כ"פ בח"ז. ולכאורה ל"מ תנאי בנ"ש לפמ"ש התוס' בנזיר ובכתובות אף דנזירות א"א לקיים ע"י שליח מכל מקום מהני תנאי דקרבנות אפשר על ידי שליח וכאן לא שייך זה כיון דליכא קרבנות וגם לקצת הראשונים דמהני תנאי כיון דאיתא בשאלה ונ"ש ליתא בשאלה אם כן אפשר ל"מ תנאי אך תרצו עוד דבדיבור א"צ דיני תנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור ת"כ ה"נ מהני תנאי והדברים עתיקים ובאתי להזכיר. ועיין בר"מ פ"ד כאן דפוסק דספק נ"ש לחומרא אף דכל ס"נ לקולא מכל מקום ס' נ"ש הוא לחומרא ועיין בכסף משנה שכתב הטעם כיון דליתא בשאלה ועיין בלחם משנה שכ' דמפני דאין ספיקו חמור מודאי ע"כ ס' לחומרא ועיין לעיל מ"ש בשם בעל מח"א דפוסק לקולא אפילו באין ספיקו חמור מודאי וצריך לומר כסברת הכסף משנה ואין כאן מקומו לפלפל בזה. והנה לעיל כתבתי דיש נזירות פחות משלשים אם אין יכול להתפשט יותר. ויש עוד נזירות שיש בפחות מל' יום כגון אשה שנדרה בנזיר והפר לה הבעל באמצע הנזירות ואם קודם שהיפר לה הבעל שתתה יין וכו' או טמאה למתים לוקין אותה דבעל מיגז גייז ונתבטל הנזירות מכאן ולהבא ולא היתה הנזירות ל' יום מכל מקום לוקין על שעברה קודם ההפרה כמו שמבואר כ"ז בנזיר ובר"מ כיון דבשעת הקבלה הי' ל' יום אף שנתבטל באמצע מכל מקום אותם הימים קודם לא נתבטלו לענין שום דבר רק קרבנות א"צ להביאם בנתבטלה בנתיים ואפילו נשלמה הנזירות קודם שהביא' קרבנות אם נתבטלה אין צריכה להביא קרבנות כמבואר להדיא באשה שנדרה בנזיר דקודם שנזרק הדם יכול להפר ואינה מביאה עוד ע"ש בסוגיא ותראה אם כן לעיל ג"כ אם הגדיל דנתבטל נזירות אביו הוי כמו הפר' באשה ואפילו לאחר כלות הנזירות קודם הקרבנות נתבטלה וא"צ האב להביא קרבנות עיין לעיל מכל מקום דין זה שכתבתי אם הדירו עד הגדלות בודאי מביא קרבנות כיון שהי' נזיר כל הקצוב מתחלה כמ"ש לעיל בפשיטות דאינו דומה לנתבטל בנתיים נראה נכון ובאתי רק לעורר.
ואחר שהקדמתי לך קצת מאי זה נזיר נבוא לבאר המצות בעזה"י עוד רגע אדבר ולעורר קצת לפי מאי דקיימא לן הנודר מן החרצנים לבד או מאיזה איסורי נזיר הרי הוא נזיר גמור כמבואר בר"מ פ"א ור"ש סובר בגמ' דאינו נזיר כלל ואנן קי"ל כרבנן דה"ל נזיר דאסור בכולם דכך גזה"כ על כל פנים כ"ע ס"ל דאין נזירות חל לחצאין רק רבנן סברי דחל הנזירות על הכל ור"ש סובר דאינו חל כלל ואנן קי"ל כרבנן האיך הדין אם א"א לחול הנזירות על הכל אם חל הנזירות במקצת ע"כ לא סברי כ"ע דאין נזירות חל לחצאין אלא היכי דאפשר לחול כולו אם כן למר אם נזר במקצת הוי נזיר לכל ולמר אינו נזיר כלל אבל אם א"א לחול על הכל אפשר דחל מקצת. או אין חילוק דבכל ענין אין נזירות לחצאין אם כן במקום דא"א אין חל כלל אף לדידן דקיימא לן כרבנן והציור הזה אבאר לך אח"כ. ונראה כיון דאין נזירות לחצאין הוא בכ"ע ואם א"א לחול קצת אין חל כלל. ובזה נתיישב לי דברי הרשב"א מובא ביו"ד סי' רט"ו דאם אמר שבועה שלא אשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת דהיינו על השבועה ולא על הנזירות דאין אחע"א והקשה בס' אבני מלואים שחבר הגאון בעל קצה"ח למה אינו חל הא נזיר אסור בג' מינים ביין ובטומאה ובתגלחת אם כן יחול הנזירות בכולל כיון דחל אתגלחת וטומאה ואי דהוי משני שמות הא לענין בל יחל הו"ל משם אחד ע' שם בקונטרס התשובות סי' ט"ו. ולפמ"ש ניחא דבשלמא בכ"מ דאיסור כולל דרך משל בהמה שנתנבלה דודאי איסור נבלה ע"כ חל על הבשר כיון דנבילה היא ואין שום דבר מונע לחול ואפילו אם נאמר דאין איסור נבלה חל על החלב או על הגיד מטעם דאין אחע"א מכל מקום בודאי על הבשר חייב וחל אם כן שפיר אמרינן מגו דחל על הבשר חל נמי על החלב אבל כאן האיך יוכל להתחיל מגו דחל על התגלחת ועל הטומאה חל נמי על היין דבאמת אין חל כלל על התגלחת ועל הטומאה לחוד כי לא יכול לחול עליהם לחוד כי אין נזירות לחצאין רק אם חל על היין וכיון דעל היין אינו חל ממילא אינה נזירות כלל דאינה לחצאין והיאך אפשר לומר מגו דחל על התגלחת דא"י באמת לחול כלל לחצאין אמרינן אדרבא כיון דלא חל על היין אם כן אין נזירות לחצאין ולא חל כלל דא"א לומר מגו דחל על זה כיון דא"י לחול כלל ע"ז לחוד רק בצירוף אם כן כיון דא"י לחול על זה המקצת אין חל כלל ועיין בר"מ בכריתות בחקירה הנפלאה והדברים ברורים. ולומר דזה לא הוי נזירות לחצאין כיון דעכ"פ אסור ביין ג"כ מצד השבועה מנ"ל זה כיון דכ"ע ס"ל אין נזירות לחצאין היינו דצריך להיות כל הדברים אסורין מצד הנזירות ודברי הרשב"א נכונים וברורים. ואי קשיא לך על מ"ש כה"ג והוא נזיר וכו' וכן במכות יש חורש תלם וכו' כהן ונזיר האיך משכחת לה כהן נזיר הא אין אחע"א ולפמ"ש לא שייך כולל כבר הקשה קושיא זו הגאון ש"א בתשובה סי' ס"א על משנה זו דיש חורש וכו' האיך משכחת לה כהן ונזיר הא אמרינן התם דהתנא דיש חורש וכו' ל"ל איסור כולל אם כן האיך חל נזירות ותי' דהי' מופלא סמוך לאיש וקיבל עליו נזירות ברגע שיביא ב"ש דאיסור כהונה ונזיר באין כאחד וכן כה"ג ונזיר משכחת לה כה"ג כעין זה ע"ש בהגהות אבני מלואים. ובלא סברתי קשיא על הרשב"א מגמ' הנ"ל וצריך לתרץ או כתירוץ זה או תי' אחר. אך מכל מקום לדינא אפשר לומר דזה לא הוי נזירות לחצאין נהי דאין לוקין על היין אם נשבע קודם מחמת דאאחע"א על כל פנים האיסור קאי כמבואר בפ' ד' אחין ביבמות ונ"מ לקברו בין ר"ג והפמ"ג השיג על הש"ך שכ' ביו"ד סימן רל"ח שהנשבע שלא לאכול נבילה וצריך לאכול נבילה מפני פקוח נפש דא"צ להתיר שבועתו והוא מתפלא ע"ז הא איסורא רביע עליו רק דאין עונשין מהש"ס דפרק ד"א ע"כ ה"נ אין זה איסורא לחצאין דמ"מ איסור רביע עליו ע"ש באבני מלואים סי' י"ב שהשיג על דברי פרמ"ג דיש חילוק בין איסור הבא מאליו כגון אשת אח ואחות אשתו דמבואר שם בש"ס דזה בודאי חייל דהאיך יוכל ליפקע אבל איסור הבא ע"י עצמו כגון שבועה אין חל כלל ע"ש באריכות אם כן ה"נ ה"ל איסור הבא ע"י עצמו ולא חל כלל ואף לדעתו שם באותם התשובות דאיסור נזיר אינו דומה לשבועה עיין שם באריכות בדבריו הנחמדים ולא עיינתי היטב בדבריו מכל מקום נ"ל כאן דעכ"פ לא שייך איסור כולל דכולל שייך אם יוכל לומר דזה מקודם חל עליו וא"כ אמרינן מגו דחל על זה חל וכו' אבל כאן דלא יוכל לחול על א' רק בב"א על כולם והאיך שייך לומר מגו דחל על התגלח' וטומאה חל וכו' דאינו יכול לחול כלל על השני דברים אם לא על השלשה ביחד אם כן האיך שייך לומר מגו דחל כיון דאינו יכול לחול כלל על זה לחוד ואינו דומה לכל איסור כולל כיון דאין נזירות לחצאין ומה שתמצא סתירה לדברינו באיזה מקום צריכים לתרץ כי הדברים ברורים ואין דרך לנטות ממנו בס"ד. הכלל מ"ש דבנזיר לא שייך כלל כולל דכולל אינו אלא היכי דחל על הדבר המותר לבדו וגורר את דבר האיסור ג"כ מגו דחל ע"ז וכו' אבל בנזיר דאינו לחצאין לא שייך מגו דחל ע"ז דלא יוכל לחול ע"ז לחוד והאיך יגרור והאיך שייך מגו דחל דאינו יכול לחול אם לא בצירוף ג"ז והדברים ברורים בס"ד. ולענין דינא נראה דזה שכתבתי הוא ברור דלא שייך כולל דא"א לתפוס כלל לשון כולל מגו דחל ע"ז דע"ז לחוד אינו חל אך אם נשבע מקודם על יין או כהן דמקבל עליו נזירות הוא נזיר גמור בלא טעם דכולל כיון דקיימא לן אחות אשה מתלי וכו' אם כן האיסור חל לקוברו וחל הנזירות ולא הוי לחצאין כי חל על הכל ולא הוי כמו שבועה דזה הוא איסור הבא מאליו ע"ש בס' אבני מילואים אך על כל פנים אין לוקין משום לאו דנזירות ע"ד שקדם איסורו מחמת דבר אחר כגון כהן שקיבל עליו נזירות עובר משום שני לאוים אם טימא עצמו רק אין לוקין רק מחמת לאו דכהונה דקדם אבל על התגלחת ויין לוקין דאין שייך אין נזירות לחצאין דעל טומאה ג"כ חל איסור דנזירות רק דאין לוקין. ובזה ניחא בש"ס דף כ"ג דאמרי' שם דהוי שני לאוים היינו לשמים על כל פנים איכא איסור שני לאוים וכן בדברי הרשב"א שנשבע מקודם על היין ואח"כ קיבל עליו נזירות אין לוקין על היין משום נזירות דאין אחע"א אבל מכל מקום עובר בלאו גמור דנזירות ג"כ וה"ל נזיר לכל ולא הוי נזיר לחצאין. דע"ז ג"כ נזיר אך לחול אף לענין מלקות מחמת כולל לא שייך דלא נוכל לתפוס דחל על אחד רק חל בצירוף וקושית הש"א מהא דכהן ונזיר דלוקין על הטומאה שנים צ"ל כתירוצו בגוונא דחיילי כשהביא ש"ש. ולדברי הסובר מופלא סמוך לאיש הוא רק מדרבנן קושיתו צ"ע ובאתי רק לעורר ובעזהש"י אשנה פ"ז. וג"כ נראה דאם אסור בטומא' כגון כהן וקיבל עליו נזירות וצריך לטמא מפני פ"נ דצריך לישאל על נזירותו דלא דמי לשבועה דהו"ל איסור הבא מאליו כדברי האבני מילואים שם ע"ש ואין כאן מקומו להאריך יותר עי' בסוף מצוה שע"ג מ"ש עוד בזה השייך לכאן. וע"ש בס' הנ"ל שהקשה על הרשב"א נהי דנזירות לא הוי כולל על היין מחמת תגלחת וטומאה דהוי משני שמות יחול מחמת איסור בל יחל דהוי בנזירות והוי כולל מש"א. ולפמ"ש לעיל דנוזר מדבר אחד אינו עובר על בל יחל על הדברים שאסור מחמת נזירות שלא דיבר רק בל יחל עובר על מה דהוציא בשפתיו אם כן אפשר הרשב"א מיירי דלא קיבל הנזירות רק מיין ואינו עובר על בל יחל על התגלחת והטומאה ואין כאן כולל והרשב"א לא נחית לפרש זה כי עיקר התשובה אם חל הנזירות ע"ש. וע"ש בס' שער המלך בהלכות א"ב שפלפל הרבה באחע"א ובהלכות מ"א שהקשה קושי' זו של הש"א ועיין שם בהגהות שעה"מ והוא אריכות גדול ולענ"ד מ"ש הוא נכון בעזה"י.
והנה יוצא מהגפן דאסור לנזירים מונה הר"מ והרהמ"ח חמשה לאוין אחד יין וחומץ יין בכלל לאו זה. ב'. ענבים לחים דכתיב וענבים לחים וכו'. ג'. צמוקים היינו ענבים יבשים דכתיב ויבשים. ד'. חרצנים שנא' מחרצנים וכו'. הה'. זג שנאמר ועד זג וכו' וזג הוא הקליפה החיצונה וחרצנים הם הגרעינים כר"י במשנה פ"ג מיני' וכו' ובוסר הוא ג"כ בכלל ענבים ע"ש בסוגיא ומרבינן בסוגיא ענבים דכרין היינו ענבים שהתליעו כן פרש"י והתוס' והר"מ לא הביא זה דהם בכלל ענבים ע' בכ"מ. ומרבינן עוד בגמרא בין הבינים ופרש"י אותו דבר שבין הזג והחרצנין שממנו נעשו שמרים והתוס' פירשו פי' אחר דהיינו ענבים קטנים שבין הגדולי' שאינם רואים פני החמה שאינם מתבשלים וכו' ועוד פירשו שאם ליקט האוכל שבין החרצן ואכלו כזית לוקין ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם וכו' וזה מרבינן מן ועד זג ע"ש בגמ' והר"מ אינו מביא זה וכתב הכסף משנה שמשמע לרבינו דהוי בכלל ענבים בלשון ב"א ועיין בלחם משנה שכ' כיון דהוא ממדרש ועד זג ע"כ לא מנה הר"מ לאו מיוחד כדרכו ובעזה"י יבואר עוד בסמוך ודינים אלו מבוארים בר"מ כאן פ"ו. והנה לאו אחד הוא בשתיי' וארבע' לאוין באכילה ועיין בר"מ דברים שאינן חייבים עליהם כגון סמדר וכו' עיי"ש בר"מ ובהרהמ"ח. והנה הלאו דשתי' הוא יין או חומץ אם הוא ראוי לשתי' ולאו דענבים לחים ויבשים ג"כ ראוי לאכילה אך לאוים דחרצנים וזג דברים אלו אינם ראוי' לאכיל' עי' בתוס' נזיר דף ל"ד ע"ב ד"ה מחרצנים וכו' וכן מבואר בשבועות דף כ"ג שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דלא מתאכיל בעיני' וכו' אע"ג דבכל איסורים שבתורה אינו חייב אם אינו ראוי לאכילה ש"ה שהתורה אסרה כך כמו גה"נ שהתורה אסרה דהוא עץ בעלמא ה"נ כאן. והנה לענין השיעור מאי דהוי שתי' כגון יין וחומץ השיעור ברביעית כמו שמבואר בש"ס ובר"מ כאן ובהלכות מ"א. וביין קרוש או שאר דברים שהם אכילה כגון ענבים וכו' הם בכזית ככל איסורי תורה. והנה פחות משיעור בודאי יש איסור תורה ואין לוקין כמו כל איסורים וגם בודאי אינו חייב על שלא כדר"א כיון דכתיב אכילה כמו כל האיסורים ואף גה"נ אף דהתורה אסרה עץ בעלמא מכל מקום אין חייב אם עירב דבר מר וכו' ה"נ עיין באחרונים. וגם לענין הנאת גרונו ושאר דברים הנוהג בדבר אכילה כמ"ש כ"פ ה"נ כאן דהוי איסורי אכילה. ועיין בפרי מגדים סי' ס"ד שכ' דאפשר דדין גה"נ אינו חייב אם אכל כזית בכא"פ דחלקו פטור כמו אמ"ה דחידוש הוא ע"ש. ולפי זה ג"כ ח"ש מותר דלא שייך חזי לאצטרופי כיון דאינו חייב בכא"פ והובא כ"פ בח"ז. אם כן ה"נ בחרצן דאינו ראוי לאכילה וחידוש הוא אם כן חלקו פטור ואינו חייב בכא"פ וג"כ ח"ש מותר דלא חזי לאצטרופי דג"כ חידוש הוא והדברים עתיקים בעניני' אלו וכתבנו כ"פ. והנה מבואר דהצירוף של מאכ"א הוא בכדי א"פ בשיעור זה מצטרף וביותר אינו מצטרף והוי כח"ש כמבואר בר"מ פי"ז מהלכות מ"א. ופרס דעת הר"מ דהוא ג' בצים ויש סוברי' דהוא ד' בצים ואין כאן מקומו. אך שתיית איסור הצירוף מבואר בר"מ הלכה ט' דהיא כדי שתיית רביעית וביותר אין מצטרפין וכן פסק הר"מ פ"ב מהלכות שביתת עשור דלאכילה בכא"פ ולשתי' כדי רביעית וביותר אין מצטרף והוא פחות הרבה מכדא"פ ועי' שם בהה"מ והכסף משנה כאן בהלכה י"א מביאו מה שתמהו על הר"מ מהש"ס דכריתות ותירץ דלענין פסול גוי' החמירו ע"ש ועיין ג"כ בטור או"ח שהביא דיעות אלו אם כן בודאי לענין שתיית נזירות יין ג"כ הדין כן והר"מ במ"א הביא חלב ודם אבל אין חילוק דכל האיסורי' בשתי' הדין כך וכי רוכלא הוא לחשוב ופשוט:
והנה לענין תערובות דעת הר"מ כאן דשוה לכל איסורי תורה כמ"ש בהלכות מ"א דטעמו וממשו היינו אם נתערב בא"מ כזית בכדי ג' בצים ואכל כל הפרס חייב עליה כמו בעין ה"נ כאן. כ' הר"מ אם נתערב צמוקים עם גרוגרות ויש בה טעם צמוקים ויש מן התערובות כזית בג' בצים ואכל כל התערובות כמו שאר איסורים וכו'. והנה להאריך בשיטות הללו של טעם כעיקר צריך אריכות גדול ממש חיבור בפני עצמו. ועי' בפרי מגדים באו"ח בפתיחה ובשער המלך בהלכות חו"מ והרבה האחרונים שהאריכו בזה. וכתב הר"מ כאן וכן אם שרה פתו ביין והי' הרביעית יין בכדי פרס מן הפרס ואכל כדי פרס מן הפרס שנמצא שאכל יין רביעית ה"ז לוקה ואח"ז הלכה ו' כ' נתערב יין בדבש וכו' ובהלכה ז' היה בה טעם יין ואין שם רביעית בכא"פ אסור מדרבנן וכו' ותורה הוא וללמוד וכו' כי הדברים הללו תמוהים אצלי כיון דגבי משקים השיעור ברביעית וגם הצירוף הוא ברביעית ויותר אינו מצטרף אפילו בעין אף שהוא פחות מכא"פ אם כן היאך כתב הר"מ כאן דרביעית יין בפת כא"פ מצטרף עם כל הפרס והאיך מצטרף כיון דהוא הרבה משתיית רביעית קרוב למחצה יותר ואינו מצטרף לשיטת הר"מ אף בעין מכש"כ ע"י תערובות. ולומר כיון דהוא מעורב בפת היינו מאכל דינו כמאכל אם כן ל"ל רביעית יין בכזית סגי וגם אין סברא כלל והאיך יתחייב ברביעית יין בכא"פ דהוא הרבה יותר משתיית רביעית וכן אח"ז שנתערב בדבש דהוא משקה כנראה מדבריו למה כתב אם אין בה כא"פ אפילו יש בה כיון דיותר משתית רביעית אינו מצטרף הכלל כמו גבי אוכלים השיעור בתערובות הוי כמו בעין בא"פ ה"ה גבי משקה צריך להיות השיעור בתערובות כמו ביין שיעור רביעית לשיטת הר"מ דצירוף שתי' לדידיה הוי ברביעית. ולומר דבכה"ג כיון דיש בה טעם נהפך ההיתר בשיעור זה דזה אינו דהר"מ לא ס"ל והוא סובר דצריך לאכול כל הפרס שיהי' כל האיסור ואין ההיתר נהפך כלל לשיטתו עיין באחרונים אם כן למה מצטרף בכאן בכא"פ בפת או בדבש דאם אכל כל הפרס הוא הרבה יותר משתיית רביעית ועוד יש כמה הוכחות דודאי גבי משקים בתערובות הוא כמו בעין כמו אוכלים וגבי אוכלים הוי א"פ ובודאי גבי משקים הוא כדי רביעית וא"כ האיך כ' הר"מ כאן גבי יין כא"פ והשיעור הוא רביעית ובמ"א סובר דצירוף ממשקים כדי רביעית ולא יותר וגם בהלכות ש"ע כ' כן. ולפענ"ד צריך עיון גדול ותמהני על נ"כ שלא עמדו בזה וצריך לעיין בסוגיא בע"ז בטעמו וממשו ובאתי רק לעורר וכעת הוא תמוה גדולה אצלי וצ"ע. עי' בתוס' זבחים דף ק"ט ע"א בד"ה עולה וכו' מבואר סברא זו אבל דעת הר"מ אינו כן וגם דברי התוס' צ"ע ואין כאן מקומו. והנה האוכל אחד מאיסורי נזיר לוקין משום לאו המיוחד ומשום בל יחל. והנה בש"ס דף ל"ח מבואר פלוגתא דאביי סובר דאכל חרצן או זג לוקין ג"כ משום לאו כל אשר יעשה מגפן היין וכו' ורבא ס"ל דאין לוקין מלאו זה דכל אשר יעשה דהוי לאו שבכללות וכן פסק הר"מ כאן כרבא לפי גירסתו ועיין בראב"ד. והנה הר"מ פסק כאן דגם גבי נזיר אין המל"א אך איסורי נזיר כגון שצירף ענבים לחים ויבשים וחרצן וזג ואכל מן התערובות כזית לוקין וכן כ' פ"ד מהלמ"א דכל איסורים שהם משני שמות אין מצטרפין חוץ מאיסורי נזיר דהיינו דיש כאן הרבה שמות ומכל מקום מצטרפין והוא משנה מפורשת כאן דא"נ מצטרפים. ובש"ס דף ל"ז מביא ברייתא מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על א"נ שהם מצטרפים זע"ז. והנה אמת אף דאין לוקין מלאו זה דכל אשר יעשה וכו' אך ילפינן מריבוי דקרא דהדין כ"ה דמצטרפי'. אך צ"ע לפמ"ש בח"ז כ"פ בשם רש"י בשבועות דצריך להתרות בו משום אזהרה זו הכתובה בתורה וא"כ כאן האיך מתרין בו מהלאוים המיוחדים הלא לא אכל מכ"א שיעור ומכל אשר יעשה על הלאו זה אין לוקין וצ"ל דמתרה בו מכל הלאוין מכל המינים שאוכל והתורה גזרה דמצטרף אבל משום מין אחד אם התרו בו נראה דאין זה התראה כיון דלא אכל כשיעור ממין זה כנלע"ד ובאתי רק לעורר. ועי' בר"מ שכ' כיצד הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובות כזית לוקה וכו' וכן אם שתה יין וחומץ רביעית לוקה על כל פנים כי הצירוף דאכילה לחוד וצירוף המשקים לחוד אבל האוכל ושותה אינו מצטרף אף כקל שבשניהם כמו שמבואר בפ' יוה"כ ובהלכו' ש"ע דהאוכל והשותה א"מ אף דשם מסקינן יתיבי דעתא מכל מקום לפי מאי דקיימא לן כר' יהושע במעילה וכן פסק הר"מ בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין דטומאתן שוה ואין שיעורן שוה אין מצטרף אפילו כקל שבשניהם ה"נ אין השיעור שוה שמשקה ברביעית ואוכל בכזית אם כן אין האוכל מצטרף אפילו להשלים רביעית וכן כתבו התוס' כאן במשנה ד"ה וכל וכו' וז"ל כגון ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים שאם יאכל כזית מכולם לוקה משום דכתי' מכל אשר יעשה וכו'. והנה במה שכתבו התוספות דלוקה מכל אשר יעשה אף דאין לוקין מלאו שבכללות אפשר דהי' להם הגרסא דרבא מחייב והוא אריכות גדול. עיין בסמ"ק לרבינו הר"מ ובהרמב"ן שם ובכמה תוספות ואין כאן מקומו להאריך. אך על כל פנים כתבו ג"כ דוקא עניני מאכל וחושבים הד' לאוים של מאכל נזיר כמו הר"מ. אך ראיתי ברש"י שם (או המפרש) שכתב וכל היוצא וכו' כגון חרצן ויין וחומץ מצטרפין זה עם זה לכזית. ולכאורה צ"ע האיך מצטרף לחמור והאיך משקה דקל בשיעורו מצטרף להחמיר בכזית דז"א לשום מ"ד דאף מאן דפליג ס"ל דהחמור מצטרף לקל אבל הקל לחמור להחמיר בודאי אין מצטרף. וא"כ האיך פי' רש"י דיין מצטרף לכזית אך עיי"ש בסוגיא דהת"ק כאן דסובר ואינו חייב עד שיאכל הענבים כזית סובר ג"כ דעל השתיה חייב בכזית כמשנה אחרונה וכן פי' הרע"ב וע"ש בתוס' ותויו"ט אם כן כיון דשתי' ג"כ בכזית הו"ל שיעורו שוה ומצטרף אך לפסק הל' דיש חילוק בין אכילה ושתיה אין מצטרפין אפילו לקל ע"כ כתב הר"מ רק מאכל לחוד ושתי' לחוד ומ"ש הר"מ דיין וחומץ מצטרפין לרביעית אין חידוש כלל לשיטתו דפוסק לקמן דיין וחומץ הם ש"א אם כן פשוט שמצטרף. והאוכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צימוקים ורביעית יין לוקה חמשה מלקות דהו"ל ה' שמות וחוץ לאו הכולל היינו בל יחל והר"מ השמיט דמבואר בש"ס דמשכחת ששה מלקו' כגון דאכל בין הבינים ועי' לח"מ שעמד בזה ותירוצו אינו מובן לי ולא עיינתי היטב. שתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחד דהו"ל שם אחד ועי' בראב"ד ובלחם משנה ולברר בכ"ד השיטות צריך חיבור על כל מצוה ובאתי רק לעורר. ונזיר שהיה שותה יין כ"ה א"ח אלא אחד אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל התראה וזה יבואר במק"א בס"ד פי"ד מהלכות מ"א וכבר כתבתי לך דלאוים אלו הם ככל א"מ לכל הדינים כמו שמבואר בר"מ פי"ד מהלכות מ"א. וח"ש אסור מן התורה חוץ מחרצן וזג דאינו ראוי לאכילה והתורה אסרה יש לחקור לענין חלקו וח"ש כמ"ש לעיל. ועי' בצל"ח בסוגיא דמשרת שהקשה על הא דאמרינן בשבועות דר"ע לא סבר לי' כ"ש למלקות כר"ש מדאמר ר"ע נזיר ששרה פתו וכו' ויש כדי לצרף כזית ואי ס"ד כר"ש ל"ל צירוף הא משכחת לה בנזיר סוף שלשים יום דשוב לא חזי לצירוף ותירץ דלר"ש דסובר כ"ש א"צ הטעם דחזי לאצטרופי וכו'. נראה מדבריו דלר"י נזיר בסוף יום שלשים ח"ש מותר דלא שייך חזי לאצטרופי ע"ש. ובאמת זה אינו דפסקינן אף דכלה כל זמן הנזירות מכל מקום חייב מלקות על כל איסורי נזיר כמ"ש לעיל עד שיביא קרבנותיו אם כן שייך תמיד חזי לאצטרופי דהיתר תלוי בעת שנזרק אחד מן הדמים ואפילו אם אכל קודם זריקה חזי לאצטרופי דאפשר לא יזרוק הכהן. הכלל כיון דאינו תלוי בזמן הו"ל חזי לאצטרופי וז"פ ודבריו צ"ע. והנה לאוים אלו של גפן אסור לכל ג' הנזירים שכתבנו בפתיחה ונוהג בכל אישי ישראל כמ"ש ולא הותר מכללו בשום אופן דיין מצוה אסור כיין הרשות כמבואר בש"ס ובר"מ. ובמ"ש נכלל ג"כ מצוה שס"ט ש"ע שע"א שע"ב כמו שמבואר בהרהמ"ח:
(השמטה) הא דאסרינן יין מצוה כיין הרשות. אם נשבע שישתה כיון שקיבל עליו נזירות אסור לשתות כמבואר בנזיר ובר"מ פ"ז ולא אמרינן דהעשה דשבועה ככל היוצא מפיו וכו' ידחה הל"ת של נזיר אף דאיכא ל"ת ועשה דכל היוצא מפיו הא איתא בשאלה ז"א דגם העשה דשבועה איתא בשאל' וקיל וא"י לדחות הל"ת ועשה. אך בקד"ה לאותם שסוברים שהוא מן התורה ע' בנזיר אם כן ידחה העשה הל"ת ועשה בנזיר דקיל וראיתי בספרי מבואר דיין מצוה אסו' היינו יין של מעשר שני בירושלי' אם כן ידחה המצוה הל"ת ועש' דקילי ולא שייך אין עשה דוחה ל"ת ועשה דמע"ש ג"כ איתא בשאלה ואין צריך לפרש וצ"ל כתירוץ האחרוני' דהו"ל ע"י פשיע' ואינו נדחה והיא סברת התוס' בעירובין ע' בשער המלך בה' נדרים והדברים עתיקים ובאתי רק לרמוז. ובנזיר מצורע שהתגלחת דוחה לא הוי פשיעה בשעת קבלת נזירות דאז לא הי' מצורע. אך לפ"ז אם המצורע לאחר שנתרפא ועומד לגלח קיבל עליו נזירות אם כן בא הל"ת ע"י פשיעה אם כן אפשר דאסור לגלח דאין הל"ת נדחה כי הל"ת הוא תמיד אף שאינ' עולים כידוע. אם כן יצא דין חדש דבכה"ג אינו מגלח אם כן אינו יוכל לטהר מצרעתו לעולם כי תגלחת מצורע מעכב עיין בפי"א מהלכות ט"צ בר"מ. ואפשר אם נצטרע אף דהוא עדיין בימי הסגר וקיבל עליו נזירות הוה ליה פשיעה כיון דעומד לכך דאפשר יהיה מוחלט ושיצטרך תגלחת ולמה מקבל עליו נזירות ולא משכחת לה דידחה העשה דתגלחת רק בנזיר שנצטרע אח"כ כמו שמבואר הלשון בר"מ נזיר שנצטרע וכו' ועיין בשער המלך בהלכות נדרים מה שמפלפל בענין זה דעל ידי פשיעה ובאתי רק לעורר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |