מנחת חינוך/רפד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא לאכול טבל כו' ובא הפי' כו'. ויליף חילול מתרומה כ"ה בסנהדרין פ"ג דילפינן חילול מתרומה והלאו לא יחלל מיירי בטבל דכתיב אשר ירימו בעתידין לתרום דהיינו טבל ודינים אלו מבוארים בר"מ פ"י מהמ"א וז"ל הר"מ שם בהי"ט הטבל כיצד כו' שנא' ולא יחללו כו' והאוכל כזית מן הטבל כו' חייב מב"ש שנאמ' לא יחללו כמו והשיאו אותם עון אשמה עכ"ל נראה דיליף חיוב מיתה בטבל מן הפסוק והשיאו אותם עון אשמה וא"י וכי כעורה זו שמבואר בש"ס להדיא דילפינן מתרומה חילול חילול. הן אמת דדרשא זו מבואר בת"כ אך כיון דבגמרא דידן מבואר דהלימוד הוא בג"ש מתרומה אמאי לא הביאה הר"מ כגמרא דידן הן אמת כ"מ דאין נ"מ לדינא אין קפידא מאיזה לימוד ובכ"מ מביא הר"מ לימוד אחר אשר יותר פשוט כידוע למי שהוא בקי בספרי הר"מ. אך אני רואה דיש נ"מ לדינא דהנה בלאוין שנאמרו בהם לשון אכילה א"ח על שלכד"א כידוע והלאוין שלא נאמר בהם אכילה כגון בב"ח וכה"כ חייב אף שלכד"א כמבואר בש"ס ור"מ המ"א ויסה"ת והנה בפסחים דף כ"ו אמרינן שם שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלכד"ה והקשו בתוס' ד"ה שאני כו' והא לא כתיב אכילה ואפילו שלכד"ה יהיה אסור ותירצו דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה ע"ש וא"כ כיון דהלאו דטבל נפ"ל מולא יחללו ולא כתיב לשון אכילה אם כן אף שלכד"א יהיה אסור אך לפי הגמ' דילן דיליף בג"ש דחילול בתרומה ובתרומה כתיב אכילה אם כן בטבל נמי אינו חייב שלכד"א. אבל לפי הלימוד שבת"כ אם כן אינו נזכר הלימוד כלל דלא קבלו הגז"ש מרבם אם כן בלאו הזה לא כתיב אכילה וחייב אף שלכד"א ואף דיליף חיוב מיתה מן והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם וכתיב בל' אכילה שתי תשובות בדבר חדא דז"א מוכרח אם לשון האכילה אינו כתוב בל' לאו שיהיה משמע כדרך אכילה דוקא כמבואר במ"ל ה' יסה"ת ולעיל בחיבורנו. ועוד דאפשר אף שלכד"א עובר על לאו ולא יחללו ולוקין על שלכד"א. אבל לחיוב מיתה גילתה התורה והשיאו כו' באכלם דהיינו כדר"א אבל על הלאו לענין מלקות לוקין אף שלכד"א דכתיב ולא יחללו ולא כתיב לשון אכילה ובאמת הש"ס פסחים לא הוציאו מן הכלל רק בב"ח וכה"כ וכן הר"מ במ"א והיסה"ת נראה כפי הטעם המבואר בש"ס אם כן כיון דנ"מ לדינא לא ה"ל להר"מ לשבוק ש"ס דידן ולהביא הלימוד דת"כ ומכל מקום האמת דטבל דינו ככל איסורין שבתורה וא"ח על שלא כדרך אכילתו וצ"ע כעת והרהמ"ח מביא לימוד דגמרא דידן:
והנה אף שמבואר בלשון הר"מ דטבל היינו שלא הורם ממנו ת"ג ות"מ מכל מקום טבל טבול לחלה ג"כ חייב מב"ש כמבואר במשנה דחלה. וכ"ה בר"מ פי"ט מהלכות סנהדרין מנה שם בכלל המחויבים מיתה ב"ש טבל וכן עיסה שלא הורמה חלתה ע"ש בלחם משנה דהוא ג"כ בכלל הלאו הזה ואם טבול לביכורים אין חייבים והוא משנה מפורשת פ"ב דביכורים דתרומה ומעשרות אוסרים את הגורן כו' משא"כ ביכורים:
ב[עריכה]
ועוד אמרו בגמרא מכות כו'. זה מבואר במכות ט"ז ע"ב והובא ביבמות ומבואר בר"מ פ"י מהמ"א והנה הרהמ"ח הוסיף מה שאינו מבואר בברייתא וז"ל הברייתא אר"י יכול לא יהיה חייב אלא על טבל שלא הורם כל עיקר הורם ממנו ת"ג ולא הורם ממנו מעשר ראשון כו' ואפילו מעשר עני תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך וזה שהביא הרב המחבר הורם ממנו ת"ג ולא הורם ממנו ת"מ אינו מבואר שם וכ"ה מבואר ביבמות דפ"ו וכ"ה האמת כי תרומת מעשר אם לא ניטל לא ילפינן מלאו דלא תוכל דמלאו הזה אינו רק חיוב מלקות ובלא ניטלה ממנו תרומת מעשר הוא בחיוב מיתה ע"כ הוא בלאו הזה דלא יחללו וא"ת כיון דבש"ס מבואר דלא הורם ממנו מעשר ראשון ילפינן מן הלאו לא תוכל כו' ובאם לא הפריש מטבל מע"ר אם כן ממילא הוא טבול לת"מ כי אם לא הפריש המעשר היאך הפריש הת"מ וכ"נ מכמה משניות בסדר זרעים במסכת דמאי וכ"ה בפ"ט מהלכות מעשר ה"ט דאינו רשאי להפריש ת"מ קודם מעשר לכתחלה ע"ש בכ"מ זה אינו חדא דר"מ כתב בפי' תיבת לכתחלה מבואר דבדיעבד אם הפריש ת"מ קודם המעשר שפיר דמי ואם תרצה לחלק דשם מיירי בדמאי אבל בודאי אפילו בדיעבד אינו תרומה ז"א חדא מנלן זה דלא אשכחן כלל אפילו בהקדים מע"ש קודם לראשון דעובר בלאו מלאתך כו' מכל מקום מה שעשה עשוי כמבואר בש"ס ור"מ הל' תרומות פ"ג הכ"ג. ונ"ל ברור מדחשיב המקדים מעשר לתרומה ושני לראשון ולא חשיב ת"מ למע"ר נראה דבכה"ג אינו עובר בלאו כלל ואף דאפ"ל דהוא בכלל שלא נקדים המאוחר מכל מקום כיון דקיימא לן דאף ישראל יכול להפריש ת"מ אפשר אין קפידא בתורה להקדים המעשר ומ"ש הכסף משנה פ"ט מה' דמאי דכן בדין כיון שלא הפריש מעשר אם כן היאך הפריש מעשר מן המעשר אין ראיה כ"כ דאם יודע שיש לו מאה כורים טבל טבול למעשר יכול להפריש א' והוא ת"מ אך לכתחלה בל"ז הוא מצוה בודאי להפריש המעשר קודם שיתן הלוי ת"מ. אך באמת בר"מ פ"ג מה' תרומות הי"ב שכתב ויש לישראל להפריש ת"מ ונותנה לכהן משמע אף לכתחלה אך מכל מקום אפשר דמצוה איכא להפריש מעשר ואח"ז ת"מ אבל בדיעבד לא מצינו שלא יחול שם ת"מ אם הפרישו קודם המע"ר ומה שמבואר ברש"י מכות ד"ה קורא שם בסוגיא בודאי ג"כ כוונתו על לכתחלה וכן מה שמבואר בסוטה דף מ"ח ג"כ לכתחלה וכ"ה להדיא בד' הרהמ"ח כאן שכתב דאם אכל הטבל לאחר שהופרש ת"ג ות"מ כגון שהקדים ת"מ למע"ר אף על פי שעדיין טבול לשני המעשרות דהיינו מע"ר ומע"ש או מ"ע אינו בחיוב מיתה אבל הוא בחיוב מלקות מבואר בפי' דאם לא ניטל מהטבל הת"מ חייב מב"ש כמו שלא ניטל הת"ג אך לאחר שניטלו שני התרומות ולא נשאר טבול אלא למעשרות זה לא ילפינן מלאו הזה דלא יחללו לחיוב מיתה רק מן לא תוכל כו' ואינו חייב אלא מלקות מבואר בפי' דאם ניטלה הת"מ קודם המע"ר נתקן הטבל מת"מ ובודאי חל קדושת ת"מ וכ"ה להדיא ג"כ בדברי הר"מ וז"ל בהי"ט האוכל כזית טבל קודם שיפריש ת"ג ות"מ חייב מב"ש שנא' ולא יחללו כו' אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו ת"ג ות"מ ועדיין לא הפריש ממנו המעשרות כו' הרי זה לוקה כו' והנה כתב דאם ניטלה ת"ג ות"מ ועדיין טבול למעשרות לשון רבים ע"כ בטבול לשני מעשרות ובאם שניטלה ת"מ אחר מע"ר לא משכחת לה טבול לשני מעשרות כי השני מעשרות הם מע"ר ומע"ש בשנה אבד"ה ובג' ובוא"ו הוא מע"ר ומע"ע ע"כ מבואר דהפריש הת"מ קודם המע"ר ומכל מקום נתקן הטבל לענין חיוב מיתה ורק טבול למעשרות לענין חיוב מלקות ואם אכל הטבל קודם שהפריש הת"מ חייב מב"ש אף שעדיין לא הפריש המע"ר כ"נ בבירור מדברי הר"מ והרהמ"ח. אם כן מה שהוסיף הרהמ"ח ניטלה ת"ג ולא תרומת מעשר אשגירת לישנא הוא דטבול לת"מ זהו בכלל הלאו דלא תחללו כמו טבול לת"ג. והנה ביבמות שם מבואר דרבנן סברי מה תרומה טובלת אף מע"ר נמי טובל למיתה לדברי חכמים ופירש"י דתרומה טובלת דהאוכל תרומה חייב מב"ש ה"ה אם אוכל הטבל בעוד התרומה בתוכה כו' אף מע"ר אף דליכא מיתה מכל מקום טובל ע"ש. והקשו התוס' ד"ה מהתרומה הא מע"ר נמי כתיבא ביה ת"מ כו' וכוונתם אם כן א"צ לימוד דמע"ר טובל דהוי כמו ת"ג ע"ש. ובאמת איני יודע מאי קשיא לר"י על רש"י לפמ"ש בודאי הכוונה דמע"ר טובל היינו בהורם הת"מ קודם המע"ר אם כן א"ח מחמת הת"מ בתוכו ורק חייב לדברי חכמים החולקים על ר"י מחמת דמע"ר בעצמו טובל למיתה כמו מע"ש ומ"ע ע"ש בסוגיא. והנה גוף הדבר דפשיטא ליה להש"ס דטבל לא הוי רק בתרומה גדולה ולא במעשרות. והנה מרש"י נראה דהטעם דסברא הוא כיון דלאחר הפרשה חייב מיתה על התרומה אם כן בעודו טבל ג"כ. אך התוס' שם הקשו דהא על טבל חייבים גם הכהנים אף דתרומה שרי להו ע"ש. וע' ר"ן נדרים סוגיא דקונם כו' ופי' בתוס' דתרומה טובלת דכתיב ולא יחללו ובסנהדרין ילפינן חילול מתרומה נראה מדבריהם דהיא מחמת הג"ש דמיירי בתרומה. והנה כבר ביארתי לעיל דהר"מ אינו מביא הגזירה שוה כלל וכן מבואר בתרומה גדולה אם כן מנלן דתרומה טובלת ולא מעשר. ולע"ד נראה פשוט כיון דכתיב ולא יחללו את אשר ירימו כו' ודרשינן בעתידין לתרום ולשון ירימו היינו תרומה אם כן בכתוב הזה אינו מבואר רק תרומה או ת"מ וחלה גם כן דכל אלו נקראין תרומה כמבואר כ"פ ובר"מ אבל מעשרות אין נקראין תרומה בלשון הכתוב ע"כ צריך לימוד אחר דהיינו לא תוכל. והנה הר"מ כתב דאם טבול למעשרות אינו רק בלאו כר"י ועיין בהשגות הראב"ד דקלסו וסיים דכתיב בהנהו קראי קודש וע"ש בכ"מ דהבין כוונת הראב"ד דתרומה ותרומת מעשר נקראו קודש ע"כ הם בכלל לאו דלא יחללו כו' ומעשרות אין נקראים קודש וכתב דצ"ע הא מע"ש נמי איקרי קודש ובאמת לא ידעתי היאך יכול ללמוד כיון דכתיב קודש ע"כ כל קודש בכלל כיון דכתיב אשר ירימו וירימו היא בלשון תרומה לא מיירי אלא בלא נתרמה תרומה רק כונת הראב"ד כמ"ש הלחם משנה כיון דבאזהרה דטבל הטבול לתרומה כתיב קודש הוא חמור והוא במיתה אבל בלאו דלא תוכל כו' אינו כתיב קודש ע"כ לא חמור כ"כ ע"ש. ומכל מקום גם דבריו צ"ע למה צריך לטעם כיון דבש"ס מבואר דפסוק זה ילפינן חילול מתרומה אם כן הוא במיתה אבל לא תוכל כל המקרא אינו אלא לאו וא"צ לטעם חדש. ועיין ר"ש כ' כ"פ דאי אפשר לת"מ אם אינו מפריש מעשר היינו לכתחלה כמ"ש לעיל. והנה מלאו דלא יחללו דמיירי בעתידים לתרום אם כן חלה בכלל וגם מע"ר אם הפריש מע"ר והמע"ר טבול לתו"מ ג"כ בכלל הלאו הזה ולא מצאתי כעת ילפותא ממק"א דבכלל אשר ירימו הוא דג"כ נקרא תרומה וכן הר"מ לא הביא פסוק אחר על מע"ר הנטבל לת"מ והרהמ"ח מביא כאן ממה שנא' בצוואת הלוים להוציא מעשר מן המעשר ונאמר שם ואת קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו דזהו מניעה שלא לאכול מע"ר בטבלו וכפירש"י ז"ל ואני א"י היכן מוכח מקרא דמניעה היא על טבל וכאן כתיב ולא יחללו כו' את אשר ירימו ודרשינן דבעתיד לתרום אבל מלשון ולא תחללו כו' אינו מוכח כלל דמיירי בטבל וכן הר"מ בהלכות כלל הכל בכלל טבל ומלאו דלא יחללו כו' את אשר ירימו והפסוק שמביא הרהמ"ח דרשינן מיני' בבכורות כ"ו ע"ש לכהנים הלוים המסייעים בבית הגרנות ואפשר שמצא הרהמ"ח באיזה מקום ומחסרון ידיעתי אני לא מצאתי. וגם ראיתי בספרי פרש' קרח אינו דורש המקרא הזה לטבל למעשר הטבול לת"מ רק על ענין אחר ע"ש וצ"ע:
והנה הגמרא יליף דבטבול למע"ר או למע"ש או למ"ע מלא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך מה להלן מ"ע אף כאן מ"ע ואמר רחמנא לא תוכל. אף דלא מוכח רק הטבול למ"ע מג"ש זו מכל מקום המעשרו' הללו שוים הם ברוב דיני המעשרות אתקש זה לזה עיין ר"מ ה' מעשר לכמה ענינים שוים. ועיין בלחם משנה ה"כ נראה מדבריו דמע"ש נפקא מהאי קרא דלא תוכל כו' דמיירי במע"ש. אם כן קשה לפ"ז מע"ר מנלן. אלא באמת דמעשרות שוים לרוב דינים. ומכל מקום היא הקל שבכל המעשרות כפירש"י דאינו אלא צדקה בלבד ע"ש ועיין בה' מע"ש להר"מ פ"א הי"ב ובמ"ל שם וכ"נ מלשון הר"מ בהמ"א אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו מעשרותיו בכלל שנא' לא תוכל לאכול בשעריך כו'. ולכאורה איני מבין לשיטת הר"מ והרהמ"ח דפסקו כר"י דטבל הטבול למעשרות חוץ לתרומות אינו אלא בלאו אם כן כיון דהם משני שמות דטבל לתרומה מהלאו דלא יחללו וטבל למעשרות מלא תוכל וגם הם חלוקים בעונשים דזה מב"ש וזה מלקות. אם כן אמאי אין מונין אותם בשני לאוין כ"א בלאוין המיוחדים ואי דהלאו דלא תוכל הוי לאו שבכללות דג"כ נכלל כמה ענינים דמע"ש מכל מקום בלאו הזה דלא תוכל מונין כ"א ללאו בפ"ע כמבואר בר"מ ובס' המצות באורך ואם אך לאו א' יצא מכלל ונמנה מונין כל הנכללים אחד א' לבד ובפרט דכאן נמנו הרבה לאוין אם כן אמאי אין נמנה זה בפ"ע דלא תוכל לאכול טבל הטבול למעשרות עיין בס' המצות להר"מ וברמב"ן בכלל זה דלאו שבכללות באריכות ותבין ולכאורה צ"ע. וכ"ז היא שיטת הר"מ והרהמ"ח וכן הסמ"ג בלאוין דטבל הטבול למעשרות אינו רק בלאו ולא במיתה אבל דבריהם צ"ע דמבואר להדיא ביבמות דף הנ"ל דר"מ סובר דמע"ר אסורה לזרים אף מהיקש כי את כל מעשר כו' תרומה אתקש לתרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מע"ר אסורה לזרים ורבנן סברי דהיקישא אצטריך דמה תרומה טובלת אף מע"ר טובל וסברי לה כר"י דתניא יכול כו' ת"ל לא תוכל ואי מדר"י ה"א דוקא ללאו ע"כ אצטריך היקישא דחייב מב"ש על הטבול למעשרות והר"ם פוסק פ"א מהלכות מע"ר מותר לזרים ע"כ היקישא כמו דסוברים רבנן אם כן אמאי אינו מחייב מב"ש על הטבול למעשרות ועיין בב"י יו"ד סי' של"א מביא ד' הסמ"ג וכתב דבפ' יש מותרות כתבו התוס' דגם הטבול למ"ע ח"מ ובאמת צ"ע למה לא הקשה עליו דבש"ס מבואר על כל פנים במע"ר וגם לא הביא ד' הר"ם ולהקשות עליו מהש"ס דילן ואפשר כיון דהוא סתם במשנה במכות דדוקא טבל לתרומה ח"מ אבל לא למעשרות וה"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא ביבמות פסק כסתם משנה ומכל מקום צ"ע דאינו דורש ההיקש הו"ל למפסק כר"מ וצריך עיון:
והנה דעת התוס' ביבמות נראה דפסקו דהיא חיוב מיתה עי"ש בד"ה (אי מהתם) שהקשו נהי דהיקשא הוי לענין מע"ר מ"ע מנלן דבמיתה כו' נראה מדבריהם דנוטים להלכה כן וע"ש מה שתירצו תי' אחד אפשר דאין בטבל למ"ע מיתה א"נ כיון דלענין האזהרה הם שוים אם כן לענין מיתה נמי אף דהיקישא לא הוי אלא במע"ר. והנה לתי' השני אם כן טבל הטבול למע"ש נמי חייב מב"ש כיון דנכלל באזהרה ולתי' הראשון ק"ל למה נקטו בלשונם מ"ע מנלן ולמה לא הקשו מע"ש מנלן כיון דהיקישא אינו אלא במע"ר וגם לתירוצם שכתבו דטבול למ"ע אינו אלא בלאו אם כן נראה ודאי דגם טבול למע"ש ג"כ אינו אלא בלאו כיון דגם מע"ש נפקא מאזהרה דלא תוכל ע"ש בגמ' וההיקש קאי למע"ר. ואפ"ל כיון דעיקר הלימוד דבשעריך נפקא לן מ"ע נקטו התוס' מ"ע אבל באמת מע"ש ומ"ע שוים לדין זה וא"כ למאי דלא ברירא להתוס' אם מהיקישא דמע"ר ילפינן חיוב מיתה למ"ע ג"כ למע"ש נמי אם כן נראה דעת התוס' דטבל הטבול למע"ר כיון דנפקא בהיקישא סוברים דחייב מיתה אף דניטל הת"מ כמ"ש לעיל אך טבל הטבול למע"ש ולמ"ע ספוקי מספקא להו אבל להחמיר במע"ש ומ"ע מן התורה כיון דאצל הגמרא שוים הם דאינם נלמדין מולא יחללו כו' רק מלא תוכל אם כן שוים הם ובסברא כיון דחמור דאיקרי קודש אין בנו כח לחייבו אם אין מבואר בש"ס בהדיא. והנה לדעת הר"ם והסמ"ג והרהמ"ח אם אכל ח"ז מטבל הטבול לתרומה או לת"מ או לחלה וח"ז מן טבל הטבול למעשרות בודאי אין מצטרפין כיון דהם משני שמות כמבואר בהמ"א וכן אם אכל זית מטבל הטבול למע"ר וזית מטבל הטבול למע"ש ומטבל הטבול למ"ע אין לוקין אלא א' כיון שהם מש"א ואם אכל ח"ז מטבל הטבול למע"ר וח"ז מטבל הטבול למ"ע או שני מצטרף לכזית כיון שהם מש"א. וכן נ"פ אם אכל זית מטבל שלא הורם ממנו כל עיקר לוקין שני מלקיות חדא בלאו דלא תחללו דחייבי מב"ש לוקין וכן לוקין מלאו דלא תוכל כי הם שני שמות ואע"פ שאינו מבואר בפירוש בר"מ מכל מקום הדבר פשוט וא"צ לבאר וכ"נ לדעת התוס' אף על פי דאתקש לתרומה מכל מקום כיון דכ"א באזהרה מיוחדת בודאי הוי כמו שני שמות והטבול למעשרות דינם כשם א' אך להתו' בתי' א' ביבמות שם דטבל למע"ר נפקא בהיקישא והפסוק לא תוכל ילפינן מיני' מ"ע אם כן בודאי טבל הטבול למע"ר וטבל הטבול למע"ש ולמ"ע אינו מצטרף אם אכל ח"ז מזה וח"ז מזה כיון דהם שני שמות כי הטבול למע"ר לא יליף מקרא דלא תוכל וג"כ אפשר כיון דאתקש לתרומה לענין אזהרה ג"כ אם כן הו"ל שם א' עם טבל הטבול לת"מ אך לתירוץ הראשון בתוס' דלא היה יליף בהיקש כלל טבל הטבול למע"ר אם לא מחמת שמצינו אזהרה דלא תוכל ע"ש בתוס' ד"ה אי מהתם כו' אם כן כיון דאזהרת הטבול למע"ר נמי מקרא דלא תוכל אם כן בח"ז מטבול למע"ר וח"ז מטבול למע"ש מצטרף כיון דהם מש"א אך אין מצטרף לענין מיתה כי אין הקל משלים את החמור אך מצטרף החמור לקל וחייבים מלקות כיון דהם מש"א וכל שהוא משני שמות אינו משלים אפילו חמור את הקל כמבואר במעילה. והנה א"ד לפיגול ונותר דמצטרפים דשם היא באזהרה א' אך דחלוקים בעונשים אבל אם הם חלוקים בלאו אף דאינם חלוקים לעונשים הוי שני שמות ע"ש במעילה ועי' פח"י מה' מעה"ק ה"ד באריכו' דין אם חלוקים בלאו או בעונש ולענין היקישא וצריך אריכות גדול לברר עיין בכל הענינים ואי"ה אשנה פ"ז בעזר הגומר עלי. ועי' בבכורות נ"ח ובמנחות ועוד בכ"מ בתוס' ושם בבכורות מבואר מע"ר תרומה קריא רחמנא:
והנה כבר הבאתי לעיל דבש"ס מנחות דע"ז היא איבעיא בגמרא אם על תרומת לחמי תודה חייב הזר מיתה וחומש כיון דאתקש לת"מ א"ד ומתו בו ולא במורם מן התודה וכן חמישיתו ממעט בתודה והר"ם הביאו בה' מעה"ק. ולכאורה נ"ל כיון דרחמנא קריא תרומה ואתקש לת"מ נהי דעל התרומה של לחמי תודה לאחר הפרשה א"ח מיתה וחומש דהתורה כתבה מיעוט בתרומה מכל מקום אמאי לא יהי' בכלל הלאו ולא יחללו כו' את אשר ירימו בעתיד להרים אם כן אם אחר זריקת הדם וקודם הפרשת הד' חלות אפשר דאף כהן ח"מ מחמת טבל כי למה לא יהי' בכלל הלאו הזה ואף אם לאחר הפרשה לא יהי' במיתה מכל מקום לדעת התוס' אפילו טבול למ"ע אף דעל מ"ע א"ח כלום מכל מקום גזירת הכתוב כ"ז שלא נתרם ח"מ אם כן כאן לד"ה כיון דנקרא תרומה אם כן הוי בכלל אשר ירימו בעתידין להרים אם כן קודם הפרשת הד' חלות אפשר יהיו חייבים מב"ש בין כהן ובין ישראל ובאמת כעת לא מצאתי דין זה עיין ר"מ ה' מעה"ק ופי"ג מפסהמ"ק ובמנחות דע"ז ובנדרים דף י"ב גבי כחלת אהרן וכחלת תודה ואיני לומד כעת בעיון. והנה כשם שאסור לאכול טבל כך אסור בהנאת כילוי והיא מימרא מפורשת במס' שבת דף כ"ו דאין מדליקין בטבל טמא ופירש"י וכ"ש בטהור וע"ש בתוס' דלא כ"ש אלא ילפינן טהור מטמא וע"כ אסור להאכיל טבל לבהמה ועי' ביבמות דף ס"ז בתוס' ובנדה ובפסחים ועמ"ל פ"ב מה' תרומות דעתו נוטה דאף להסוברים דהנאת כילוי בתרומה לזרים אינו אלא מדרבנן מכל מקום הנאת כילוי בטבל מן התורה אסור ועיין בפ"י בשבת שם וער"מ פ"ו מה' מעשר הביא כלשון הש"ס אין מדליקין בטבל טמא ולא הביא דאף בטהור וע"ש בכ"מ הביא ע"ז פירש"י בשבת דאצ"ל בטהור נראה כונתו דהר"ם ס"ל כרש"י ולא כהתוס' דלדידהו הו"ל להר"ם לאשמועינן אלא דהוא כ"ש ובאמת הר"ם ס"ל דין זה ג"כ כי בפ"ג מה' מעשר בה"ו ובהל' כ' דאסור להאכיל טבל לבהמה ולחי' ולעוף ועכצ"ל הטעם מחמת הנאת כילוי דכאן ל"ש הטעם דקנין כספו שמביא הר"ש והבאנו לעיל דבטבל אין חילוק בין כהן ובין ישראל עיין לעיל שהארכנו וע' תוס' מנחות מביא בשם רש"י דוקא טבל טמא אסור בהנאת כילוי אבל טבל טהור מותר ובאמת בשבת פירש"י דטבל טהור הוא כ"ש וגם לפ"ז אמאי אסור להאכילה לבהמה ואפשר משום הפסד כהן ובאמת ז"א דלא מצינו חילוק דאף כהן אסור בטבל ועיין בכל המקומות שהביא במ"ל שם כיון דילפינן דטבל אסור בהנאת כילוי מהפסוק משמרת תרומותי ואתקש טמאה לטהורה כמו דעיקר התרומה שהיא [תרומה טהורה] דעיקר הנאה שבה היא אכילה לא זיכה הש"י לכהנים אלא משעת הרמה דקודם לכן הוא טבל אף תרומה טמאה דעיקר הנאתה היא הדלקה דהיינו הנאה של כילוי ג"כ אסור קודם והדר ילפי' טבל טהור כו' ע"ש בתוס' וברש"י אם כן אפ"ל לפמ"ש ובפרט לשיטת הר"ם דהטבול לשאר מעשרות ילפינן ממקרא אחר לא תוכל כו' וא"ד כלל לטבול לתרומה דאינו אלא בלאו וגם לדהתו"ס מכל מקום מלאו זה יליף אך כיון דמצינו לאו הדר אתי לי' מהיקישא ומ"ע הניחו בספק וכיון דמעשרות הללו אינו בכלל תרומה אם כן אינם בכלל זה ואם תרמו מטבל ת"ג ות"מ ונשאר טבול לכל המעשרות אפשר דמותר בהנאת כילוי דמה"ת לאסור רק לשיטת התוס' גבי מע"ר כיון דכתיב אשר ירימו ואתקש מע"ר לתרומה אפשר דלענין זה נמי וגם זה צ"ע אבל בשאר המעשרות ומכ"ש להר"מ והרהמ"ח שפסק כר"י אם כן מנין לנו דטבל הטבול למעשרות יהיו אסורים בהנאת כילוי במקום דל"ש הפסד המתנות כגון בלוי עצמו או העני וגם במע"ש ל"ש לומר כלל כמו דמעשר טהור אין לו אלא מהרמה ואילך כך מעשר טמא דהיינו עיקר הנאתו דמע"ר אף בטמא עיקר הנאתו אכילה כי מע"ר נאכל בטומאה וגם במצות עשה ובמע"ש בטומאה לאחר הרמה אין לו הנאה של כלום כי אסור להדליק הנר בתרומה ובפרט דלא מצינו שום לימוד ע"ז נראה דמותר בהנאת כילוי ואין ראיה מהא דמבואר כ"פ דאסור להאכיל עד שיעשר עיין בסדר זרעים דידוע דהרבה פעמים אשגירת לישנא הוא כי ברוב ענינים שוים הם ולדעת המ"ל כפי מה שצידד דהוי דרבנן אפשר דגם ע"ז גזרו אף דטבל הטבול לתרומה מצאו אסמכתא מכל מקום גזרו בכל הנקרא שם טבל אבל אי אמרינן דהוי איסור דאורייתא מן הפסוק הזה נלע"ד דאינו אסור מן התורה רק בטבול לתרומה אבל לא בטבול למעשרות דמה"ת ועיין בחולין ז' גבי רפב"י דשם הי' דמאי וחייב בת"מ וכן במשניות כ"פ אבל למעשרות לחודי' א"י כעת אם יהי' איסור דאורייתא. ועיין בפסחים גבי יכול יצא אדם בטבל שלא נטלה כ"צ שלא ניטלה ממנו מ"ע כו' הא מני ר"ש הוא ובתוס' בלולב הגזול הקשו למה לי היקישא הא הו"ל מהב"ע דקאכיל איסורא ובש"א דיני מצה פלפל דאי לאו היקישא הו"א דאתי עשה דמצה ודל"ת דטבל הטבול למע"ש ולמ"ע ולשיטת הר"מ שסובר דטבל הטבול למעשרות אינו רק ל"ת ואי נימא דהנאת כילוי אסור מן התורה בכ"מ בטבל ומוכח מן ואני כו' משמרת אם כן ה"ל טבל הטבול למ"ע ג"כ עשה ולא תעשה ונוכל לומר כיון דעשה זו באה מכלל והו"ל לאו הבא מכלל עשה ודינו כלאו כסברת הרשב"א הובא במ"ל והובא בח"ז וא"כ הו"ל כמו שני לאוין ואפשר דעשה דוחה שני לאוין כמו שהארכנו בח"ז וער"מ החו"מ לענין שאין יוצאין במצה של טבל ויש לפלפל בזה אך יותר נראה דאין בשום טבל הטבול למעשרות איסור הנאת כילוי כמ"ש וד"ז צריך שקידה וחיפוש ואי"ה אשנה פ"ז:
ומ"ש לעיל דעובר על איסור הנאת כילוי באוכל טבל זה פשוט דאין הנאת כילוי יותר מאכילה רק דאכילה חמור דהוא בלאו נוסף או חיוב מב"ש אבל איסור דהנאת כילוי בודאי יש באכילה וז"פ. ועיין לעיל שהארכתי לענין אם א' אכל תרומה והקיאו אם מותר לזר דיש שיטות דדוקא בכהן האוכל אם כן נתחלל בהיתר מותר לזר אח"כ ויש שיטות אף דנתחלל באיסור ע"ל. ועמ"ל ה' תרומות פי"א פלפל וכתב כמו דילפינן תרומה דנתחללה פטור דכתיב ומתו כו' יחללוהו ודרשינן פרט לזו שמחוללת. אם כן לשיטות אלו דגם נתחללה באיסור הוי מחוללת אם כן טבל דילפינן מולא יחללו אם כן אם נתחללה שוב אין כאן איסור ע"ש ונראה דזה דוקא בטבל הטבול לתרומה דנפ"ל מולא יחללוהו אבל טבל הטבול למעשרות דנפ"ל מלא תוכל לאכול כמו שהארכנו אם כן טבל כזה לא נתחלל והרי הוא כשאר איסורין. אם כן אם בא א' ואכלו חייב כי לא ילפינן מחילול ואם נאמר דהנאת כילוי אסור בכל טבל אפילו טבול למעשרות אם כן אסור לסוך בשמן של טבל כמבואר לעיל ואם נאמר ג"כ נהי דהנאת כילוי אסור זה דוקא להחמיר אבל לענין דנתחלל דהוא להקל לא נתחלל ניחא בזה מה שהקשה המ"ל ממה שמבואר בר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ז נתן העכו"ם שמן ע"ג טבלא כו' מותר לישראל לסוך אחריו. והנה הר"מ מיירי שם בדמאי אבל בודאי נראה דאסור ואם נימא אף דנתחלל באיסור יצא מקדושתו אם כן בודאי טבל נימא ג"כ כן ובאמת לפמ"ש דבדמאי יש חשש דאיכא בה מע"ש ומ"ע ומע"ר וא"כ בודאי כה"ג דטבול למעשרות לא נתחללו כי לא ילפינן מלא יחללו אבל בטבול לתרומה בלבד אפשר דנתחלל. אך לפמ"ש דמחמת טבול למעשרות אין איסור כלל בהנאת כילוי ואין כל האיסור רק משום טבול לתרומה ובטבול לתרומה שוב נתחלל ומחמת המעשרות מותר לישראל לסוך ויש לפלפל רק הענינים עמוקים. ואם נאמר גבי מצה דעשה דל"ת כמ"ש הש"א והנה נבעלה לפסול לה דאסורה בתרומה רק בלאו כמו שהבאנו לעיל ונשים חייבות באכילת מצה מותר להם לאכול מצה של תרומה דהעדל"ת שאין בו מיתה. ואני מסתפק בכה"ג אם הקיאה ואכל זר אי חייב אם נאמר כיון שאכלה בהיתר התרומה דהעשה דחי אם כן ה"ל כמו כהן שאכל ונתחללה א"ד דוקא כהן שאכל דאכל בהיתר נתחלל לדעת זו דצריך שיתחלל בהיתר אבל כאן אינו היתר רק דיחוי וכ"מ שיוכל לקיים שניהם אינו דוחה ע' רש"י ותוס' ברכות סוגיא דפושטו אם כן לא הוי נתחלל בהיתר. וכן אם זר אכל תרומה מחמת פ"נ ג"כ חייב אם הקיאה ואכל אחר דלא הוי נתחלל בהיתר ובפרט לפי מה שהבאתי לעיל הטעם דנתחלל בשם התוס' דהוי כמו דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו אם כן ה"נ דהמצוה בזה היא אכילת תרומה לכהן ונעשית מצותו אבל באם נדחה מפני עשה או פ"נ לא נעשית מצותו השייך במצוה זו אם כן לא נתחלל כנלע"ד. וע' תוס' פסחים דל"ג ע"ב ד"ה א"ק בתירוצם שם כתבו אבל בטבל של חמץ אין מדליקין דלא איירי קרא אלא בשתי תרומות ואם כי דהתו"ס אינם מובנים כמו שתמה המ"ל פ"ב מה' תרומות שם על כל פנים ראי' לדברינו דלא מיירי אלא בשתי תרומות אבל הטבול למעשרות אינו אסור בהנאת כילוי כמ"ש וראיתי בס' גנזי יוסף שכתב בכוונת התוס' דהטעם דאסור בהנאת כילוי דצריך לקיים מצות הפרשה ואם מכלה הטבל אינו מקיים מצות הפרשה אבל טבל של חמץ דבלאו הכי לא יפריש דמצוה לשרפו אם כן מותר בהנאת כילוי וזה כוונת התוס' ע"ש ובאמת זה דרך חידוד אבל אין לנו לבקש טעם למצות התורה דאל"ה לא הוי צריך למילף טבל טהור מטבל טמא דאסור בהנאת כילוי ע"ש בתוס' שבת. אך לכאורה קשה להסוברים דהנאת כילוי אינה אסור מן התורה מכל מקום אמאי לא יהי' איסור תורה הא מבטל מ"ע דהפרש'. אך באמת ז"א איסור דהתורה אסרה טבל בלאו וגם מ"ע להפריש אבל כ"ז אם רוצה לאכול אבל אם אינו רוצה לאכול אין כאן מצות הפרשה ג"כ והוי כמו שחיטה דאם רוצה לאכול אם אוכל נבלה עובר בלאו ומ"ע אם רוצה לאכול לזבוח כמבואר בר"מ אבל אין המצוה חיובית כתפילין וכדומה ומברכין על השחיטה כיון דעשה הוא אם רוצה לאכול כמו כן גבי טבל אבל אם אינו רוצה לאכול אין כאן מצות הפרשה כלל וכן הוא להדיא במ"א סי' ח' סק"ב. אך הט"ז ביו"ד סי"א כ' דטבל אינו דומה לשחיטה וטבל אפילו אם אינו רוצה לאכול מצוה להפריש ואי"ה במצות הפרשה נברר זה:
ג[עריכה]
שאוסר כו' בכ"ש כו' ונ"ט בטבל כו'. דין זה מבואר בש"ס כ"פ ובר"מ פט"ו מהמ"א ואוסרין עד שיפריש עליהם ממק"א ודוקא מטבל דרבנן כגון מעציץ שאינו נקוב כי אינו יכול להפריש מטבל דאורייתא כי אין תורמין מה"ח עה"פ וזה שנתבטל א"ח מן התורה דמדאורייתא ברובא בטל כמבואר כ"פ במס' חלה ודמאי ותרומות ובר"מ בענינים אלו וכ"ה בהדיא ברא"ש נדרים נ"ז ובמ"ל פ"ה מה' תרומות הי"ז מה שהקשה ע"ד הרא"ש ועיין במנחות ל"א שמפריש עליו מחיוב דרבנן. ואם אין לו להפריש ממק"א מאי תקנתי' ע' במס' חלה ובר"מ ואין כאן מקומו. ומ"ש הרהמ"ח דאוסר בכ"ש היינו דוקא במינה אבל שלא במינה בנ"ט והוא משנה מפורשת בחלה ובע"ז דע"ג ע"ב וכ"פ הר"מ המ"א:
והנה הרהמ"ח מביא זה הטעם בלבד דאוסר בכ"ש דכהיתירו כך איסורו וזה הטעם מבואר בע"ז שם וע"ש בתוס' ד"ה טבל תמהו דבירושלמי וכן בש"ס דילן בנדרים נ"ח מבואר הטעם דאוסר בכ"ש מחמת דהוי דשיל"מ ותרי טעמי ל"ל ותירצו דתרווייהו צריכי דמחמת היתירו כך איסורו ל"ש בטבל הטבול לת"מ דיש לו שיעור ע"כ צריך לטעם דשיל"מ ופעמים אין הבעלים בעיר ואין לו מתירין דצריך טורח והוצאה ע"כ צריך טעם דכהיתירו כו' אם כן לדעת התוס' אם נתערב טבל הטבול לת"מ ואין הבעלים כאן אם כן בטל דל"ש הנהו טעמים. והנה לכאורה לפ"מ שפסק פ"ד מה' תרומות ה"ב דיכול לתרום משלו על של חבירו אפילו שלא מדעתו אם כן אפילו אין הבעלים כאן יכול להפריש וע"ש במ"ל הביא בשם התוס' דאפשר א"י להפריש והאבעיא נדרים לא נפשטא ע"ש אבל לדעת הר"מ נראה דבכ"ע הוי דשיל"מ אם כן לדעת הר"מ ל"ל טעם דכהיתירו כך איסורו דאינו כולל טבול למעשרות ובטעם דשיל"מ סגי. והנה הר"מ פט"ו ממ"א כ' הטעם דאינו בטל מחמת הטעם דטבל הוי דשיל"מ ונקט טעם הירושלמי והש"ס דנדרים ולא הביא הטעם דכהיתירו כך איסורו נראה כיון דטעם הזה כולל לכל הטבלים ע"כ נקט טעם זה לחוד וטעם זה לחוד סגי ע"ש בכ"מ ולח"מ. והנה לדעת רש"י והרבה פוסקים דהטעם דדשיל"מ ל"ב דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהיינו שחז"ל לא רצו שיאכל ע"י ביטול אם אפשר שיאכל בהיתר בלא הביטול אם כן איני מבין כלל היאך הוי טבל דשיל"מ דהא באמת מן התורה בטל ואם כן אם רוצה להפריש על הטבל שנתערב אסור לו להפריש מטבל גמור המחויב מן התורה דאין מפרישין מה"ח עה"פ כמבואר במנחות שם אף דבדיעבד אם הפריש מחיוב תורה על חיוב דרבנן הוי תרומתו תרומה ונתקן הטבל דרבנן אך דעל התרומה מחויב להוציא תו"מ ממק"א עיין ר"מ פ"ה מה' תרומות הי"ד ובמ"ל שם מכל מקום לכתחלה בודאי אין תורמין כמבואר בסוגיא דמנחות ומה שמבואר במס' חלה דהנוטל שאור שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה דיפריש ממק"א אפילו מטבל גמור ער"ש כיון דשאור אין בטל מן התורה דליכא ס' בעיסה אם כן ה"ל מחיוב על החיוב ועיין בחידושי דינים סוף ספר לבושי שרד מביא ראיות מתוס' דאף שא"א בע"א מכל מקום אסור להפריש מטבל גמור על תערובות דאינו אלא טבל דרבנן אף דבדיעבד נתקן התערובות כי טבל דרבנן נתקן אם מפרישין עליו מן החיוב מכל מקום אסור להפריש מן החיוב וכ"ה בתוס' ורא"ש בנדרים דמפריש על התערובות מעציץ שא"נ דאינו חייב [אלא] מדרבנן אם כן היאך הוי טבל דשיל"מ בשלמא חדש וכדומה שפיר הוי דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור תורה ע"י ביטול תמתין או בנדר תשאל עליו ותפקע האיסור תורה לגמרי ולא תצטרך לבא לידי ביטול אבל כאן היאך תאמר עד שתאכל איסור תורה ע"י ביטול תפריש עליו ולא תצטרך לבא לידי ביטול ז"א דעתה האיסור תורה בלא ביטול לא תפקע כי אם יפריש יפריש מחיוב דרבנן והמפריש מחיוב דרבנן על חיוב תורה לא נתקן כלל הטבל מן התורה דהוי מה"פ עה"ח וע"כ אתה אוכל איסור תורה ע"י ביטול אם כן למה צריך להפריש כלל ול"ש לומר כיון דיכול לתקנו מדרבנן הוי דשיל"מ ז"א דא"כ אתה עושה מן המסובב סיבה דלמה אחז"ל דלא בטל כיון שאין לו מתירין האיסור הזה אם כן ממילא לא יהי' צריך לתקן אף מדרבנן רק מחמת דחז"ל אמרו דל"ב צריך לתקנו אבל למה אמרו כיון דאין לו תקנה רק אחר שאמרו יש לו תקנה דרבנן והיא גופא קשיא למה גזרו לא הי' להם לגזור ולא יהי' עליו שם טבל כלל וא"ד כלל לחדש ולנדרים ולשאר דברים שיל"מ ע' בזה דהאיסור בעצמו לא יתוקן בלא ביטול וע"כ צריך לבא לידי ביטול דעכשיו שנתבטל מן התורה לא יוכל האיסור לתקן שיפקע האיסור תורה והוא פשוט. ע"כ נ"ל מזה סיוע לסברת הר"ן בנדרים דנ"ב דטעם דשיל"מ משום דהוי מין במינו אך איסור והיתר הוי אינו מינו אך אם האיסור יחזור להיתירו הו"ל מין במינו לגמרי ורבנן מודו בזה לר"י דמין במינו כהאי גוונא לא בטל ולא פליגי אלא במין במינו וא' שם איסור עליו דהו"ל אינו מינו אבל כיון דעתיד לחזור להיתירו ה"ל גם שם היתר עליו ול"ב ע' ט"ז סי' מ"ב אם כן כאן גבי טבל אף דלאחר שנתערב לא הוי דבר שיש לו מתירין מכל מקום כיון דקודם שנתערב היה לו מתירין אם כן שם היתר עליו ול"ב דהו"ל מב"מ ע"כ הו"ל טבל דשיל"מ. ובזה יש ליישב ג"כ קושית הצ"צ על דין דהרשב"א דביצה מספק טרפה בטל כיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי לא הוי דשיל"מ ותמה עליו דבל"ז ממ"נ אם יהי' טרפה לא יהי' לו מתירין ובטל ואם כשרה אם כן למפרע אין כאן איסור ולסברת הר"נ ניחא ומצאתי בכו"פ יישב כן ק' הצ"ץ ע"כ לא כתבתי. אך באמת לשון הר"מ אינו מורה כן ע"ש בהמ"א ה"ב כתב יראה לי דדשיל"מ בטל בשא"מ לא יהיה חמור מן הטבל דבא"מ בטל ולפמ"ש אין ראי' מטבל דבטבל ל"ש עד שתאכלנו כמ"ש וצ"ל כיון שקודם שנתערב היה יכול לתקנו אם כן הו"ל מב"מ אבל אם הוא מבשא"מ אף דהם שוים מכל מקום בטל כסברת הר"ן שם דה"ל באמת אינם מינם אבל בשאר דשיל"מ דנוכל לומר הטעם עד שתאכלנו באיסור שייך נמי במבשא"מ. אך מכל מקום א"א לנטות דע"כ טבל אינו דשיל"מ עתה ול"ש לומר עד שתאכלנו ומכל מקום אינו בטל צ"ע דאף דל"ש עד שתאכלנו ועתה אחר התערובות אינו דשיל"מ מכל מקום כיון דקודם התערובות היה דשיל"מ אינו בטל וכסברת הר"נ אך בדבר לח כגון יין של טבל דבדבר לח אמרינן יש בילה אם כן יכול עתה לתקן מיניה ובי' דיש בילה וא"כ מפריש מן הטבל עצמו אך בדבר לח יש דיעות כיון דאין ממשות האיסור לא הוי בכה"ג דשיל"מ עביו"ד סי' ק"ב ובש"ך שם ודין זה אי יבש ביבש יכול להפריש מיניה ובי' צריך אריכות גדול ע' בסוגיא ומקומות הנרשמים ובה' חלה וער"נ פ' השוכר כתב דאף אם יש בילה אינו בגדר דשיל"מ כי צריך להפריש יותר ואין צד זה דשיל"מ ע"ש באריכות. ונ"ל לפי המבואר בשבועות פ"ג נשבע על ככר ואכלו רבא אמר אכלה כולה אין נשאלין עליה ואמימר אמר נשאלין דאי במזיד מחוסר מלקות ובשוגג מחוסר קרבן והר"מ והפוסקים פסקו כאמימר ועשעה"מ ה' שבועות פלפל בדהתו"ס גיטין ובד' הב"י היוה"כ. ונ"ל פשוט דהסברא אם אינו מחוסר כלום א"י לשאול עליו ל"ד באכל ע"י העברת שבועה רק דהסברא כ"ה דיפעול בהשאלה קצת להבא כגון שנשאר דבר מאכל מזה דיועיל להתירו בהנשאר או דמחוסר מלקות דיועיל התרה קצת שייך שאלה אבל באכלה כולה אין מחוסר כלום דעל להבא לא יפעול כלל ועל לעבר לחוד ל"ש שאלה ולפי זה אם נדר מאיזה דבר ונשרף ואינו בעולם ג"כ ל"מ שאלה כיון דאינו בעולם כלל אין נ"מ למה לו לשאול אך נראה לפ"ד אם נדר מאיזה דבר ונתבטל ע"י תערובות כיון דאיסור נהפך להיתר אם כן הו"ל כמו אכלה ונשרף דאינו בעולם אם כן בודאי ל"מ שאלה אם כן אם נדר באיזה דבר דמבואר בש"ס ובש"ע ה' נדרים דלא נתבטל דהוי דשיל"מ זה דוקא אם נשאר איזה דבר בעין שלא נתערב אם כן מהני שאלה דהוי כאכלה מקצתה אבל אם לא נשאר כלום רק נתבטל כל הנדר בתערובות אם כן ל"מ שאלה ונתבטל דל"ש טעמא דרש"י עד שתאכלנו כו' יאכל ע"י שאלה אדרבא כיון שנתבטל ל"מ שאלה אך מדרבנן מהני כיון דאסור מדרבנן אם כן אתה עושה סיבה מהמסובב ובאמת צריך שיהיה דשיל"מ על גוף הדבר דעי"ז גזרו חכמינו זכרונם לברכה דלא ליבטל וכאן בלא גזרת חכמינו זכרונם לברכה ליתא בשאלה אם כן ל"ג כלל ונתבטל אך לדעת הר"ן בכל גווני דהי' דשיל"מ קודם שנתבטל אם כן נ"מ גדולה בין רש"י להר"נ בנדר מאיזה דבר ונתבטל כולו דלרש"י בטל ולהר"נ ל"ב דהרי לרש"י האיסור עצמו לא יתוקן ולא ראיתי כעת מי שיתעורר בזה והיא הערה נכונה. ולפמ"ש הא דמבואר בסי' שכ"ג גבי חלה דבנפלה פחות (מסאה) [מק"א] ישאל עליה אפשר דוקא אם נשאר מקצת אבל אם כל החלה נפלה א"י לשאול. אך ז"א כיון דהתערובות אסור אם כן פועל השאלה ושם אינו בטל מחמת דהוא פחות משיעור ביטול דהוא פחות מק"א אם כן פועל השאלה אפילו נפלה כולה וע' נדרים נ"ח מקשה הש"ס סאה תרומה שנפלה אמאי תיבטל והא הוי דשיל"מ ויוכל לתרץ דנפלה כל התרומה אם כן לא הוי דשיל"מ אלא עדיפא מיני' משני דתרומה כיון דלאו מצוה לא הוי דשיל"מ. ולכאורה יצא לנו אם א' הפריש תרומה וכל התרומה נפלה בענין דנתבטל כגון בק"א אם כן א"א ליתשל עליה ולפי הנראה הוא פשוט כמו אם אכל התרומה כולה ואינו מחוסר כלום דאין נשאל וכבר כתבנו דזה שוה לנאכלה כולה כיון דאינו פועל כלל על להבא ומכל מקום אני מסופק בזה דאפשר דתרומה וחלה ודומיה שמתירין את השיריים אפשר דאף באכל כל התרומה ואפילו לקה מכל מקום אפשר דיכול לשאול עליה כיון דנ"מ על להבא דהחולין יהדר לטבליה אם כן ה"ל כמו מחוסר איזה דבר דפועל על להבא ואם נאמר דגם בתרומה אם אכלה כולה אין נשאלין אם כן אם התרומה כולה שהפריש נפלה לתוך התערובות אפילו רק ברוב מכל מקום מן התורה בטל ברוב אם כן אין שם תרומה בעולם מן התורה וא"י לשאול והשאלה לא מהני והחולין המתוקנים לא הדרי' לטבליה כי מן התורה ה"ל כמו שאכל התרומה וליתא בשאלה ואפשר כיון דאיכא התערובות והתערובות על כל פנים אסור מדרבנן ואם ישאל ויהדר לטבליה יותר התערובות כי יפריש על התערובות ממק"א אם כן כיון דהתערובות בעולם ה"ל כמו מחוסר איזה דבר דיפעול על להבא דהתערובות יהי' מותר אם כן אפשר דאם שאל על התרומה הדרי' החולין המתוקנים לטבליה מדאורייתא כיון דמחוסר קצת על כל פנים והדברים עתיקין אם איסור דרבנן מועיל לדאורייתא. אך אם נפלה למאה וא' דנתבטל אף מדרבנן אם כן הו"ל כמו שאכלה ול"מ שאלה ולא הדרי' החולין לטבליה והוא דבר נוגע לכמה סוגיות בש"ס. ולפי זה הדין דאכלה כולה ונלקה דאין נשאל ל"ש בתרומה כיון דפועל לענין הטבל הנשאר ומכל מקום אף שהרהמ"ח כ' הך טעם לחוד דכהיתירו כו' מכל מקום נראה דמודה דאף בטבול למעשרות אסור בכ"ש ואפשר דלא פלוג חכמינו זכרונם לברכה בתקנתם כל שיש שם טבל עליו אוסר בכ"ש במינו כנ"ל:
ד[עריכה]
ובסדר זרעי' כו' איזה דבר כו'. ע' דינים אלו במצוה שצ"ה ומצוה תק"ז שם יתבארו ע"נ אי"ה כי שם האריך הרהמ"ח לבאר קצת:
ה[עריכה]
וכן נוהג האיסור בכ"מ כו'. נראה מדברי הרהמ"ח דגם חיובא איכא כמו בכל המצות שכ' דאיסורו נוהג בכ"מ וצ"ע ד' הרהמ"ח דהלא מבואר במשנה פ"ב דחלה דפירות א"י שיצאו לח"ל דר"א מחייב ור"ע פוטר והלכ' כר"ע נגד ר"א וכ"פ הר"מ פ"א מה' תרומות הכ"ב ז"ל פירות א"י שיצאו לח"ל פטורים מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ובחוץ לארץ פטורים ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם עכ"ל ועי' בכ"מ כתב שרבינו סובר דתרומות ומעשרות שוה לחלה בענין זה והלימוד שכתב רבינו הוא בירושלמי וא"כ היאך כתב הרב המחבר בפשיטות ועל פירות ארץ ישראל חייבין בכ"מ וצ"ל כסברת המ"ל שם דפלוגתת ר"א ור"ע שם אינו אלא אם נגמר מלאכתן בח"ל כגון שנתגלגלה העיס' או נמרח בח"ל אבל אם נתגלגל ונמרח בא"י ר"ע מודה דחייב וד' המ"ל מבוארין שם בהשגת הראב"ד שכ' שם באמצע הדיבור דר"ע סובר דאזלינן בתר קביעת המעשר דהיינו מירוח ע"כ אם כן כוונת הרהמ"ח ג"כ כן ומדקדוק לשונו שכ' ואסור לאכול הטבל של פירות א"י נראה דהיינו דנטבלו בא"י. אבל לי צ"ע דברי המ"ל מנ"ל להעמיס כן בד' הר"מ כיון שאינו מפורש בדבריו ואדרבא יש הוכחה דהר"מ ס"ל בכ"ע פטור בח"ל ודברי הר"מ הובאו במ"ל שם וז"ל פי"ג מה' מעשר ה"ד פירות שידוע שהם מא"י שהוחזקו בה עולי בבל כו' מתעשרין דמאי בכל א"י ובסוריא וכתב הכסף משנה דזה פי' בכ"מ המבואר במשנה אבל בח"ל לא כמבואר פ"א מהלכו' תרומות דפירות א"י שיצאו לח"ל פטורין עכ"ל וז"ל המשנה פ"ב דדמאי ואלו מתעשרין דמאי בכ"מ כו' מחמת דאלו פירות הם ידועים שהם מא"י והנה הרע"ב שם פי' דבכ"מ היינו אפילו בח"ל וכ"כ הר"ש וכתב התי"ט דא"כ פירות א"י שיצאו לח"ל חייבים והר"מ פ"א מן התורה פסק דפירות שיצאו פטורין ולשונו פי"ג מהל' מעשר מתעשרין דמאי בכל א"י עכ"ל ועיין בס' פאת השלחן כתב דגם כוונת הר"מ בפה"מ דכ' ח"ל היינו א"י שלא הוחזקו עולי בבל ואם דעת הר"מ כהראב"ד והמ"ל אם כן למה לא כ' בה' מעשר כפשוטו דמתעשרין דמאי בכ"מ דנגמרו בא"י וחייבים ומי דחקו להוציא לשון המשנה מפשוטו ולפרש בכ"מ היינו בא"י ובסוריא דוקא א"ו נראה דעת הר"מ דפירות א"י שיצאו בכ"ע פטורים והמ"ל בעצמו מביא ד' הר"מ הנ"ל וא"י כי באמת הוא סתירה לדבריו כמבואר בכ"מ. ואל יפלא בעיניך כיון שנתחייבו הפירות שנגמרו בא"י איך יפטרו אח"כ זה ל"ק חדא אם הוא גזירת הכתוב שמה אתה חייב אם כן כך גזרה התורה אבל באמת מצינו כיו"ב דשיטת הר"מ עצמו פ"ב מה' מעשר והיא שי' ר"ת בתוס' ג"כ בכ"מ גבי חניות אושא ובביכורים הא דלקוח פטור מן המעשרות דוקא אם לקחן אחר המרוח שנגמרו מלאכתן ביד המוכר נפטרו אח"כ אבל קודם שנגמרו חייבים ובאמת דעת הרמב"ם שם כתוס' להיפוך דאם לקחן אחר המירוח כיון שנתחייבו לא פקע חיובו אבל לדעת הר"מ ודעת ר"ת דנפקע חיובו וכן דעת הראב"ד בה' כפי מה שפירש הכסף משנה אם כן חזינן דאע"פ דנתחייבו מכל מקום יכולין לבא לידי פטור אם כן ה"נ אף על פי שנתחייבו בא"י מכל מקום כיון שיצאו יהיו פטורין ועי' פ"א דפאה לענין הפקר אחר המירוח בר"ש שם ועיין בשער המלך ה' לולב פלפל דאף לאחר מרוח אם הפקיר פטור מן המעשרות ע"ש שמביא קצת ראיות להיפך אבל על כל פנים מצינו דאף לאחר החיוב נפטרו אם כן מנלי' להמ"ל להעמיס בדברי הר"מ כיון דסתם ובפרט בה' מעשר גבי דמאי נראה מדבריו דאף בנגמרו בא"י פטורין אם כן ה"נ הפי' בדברי הר"מ דאף אם לאחר שנגמרו יצאו מכל מקום פטורים אף דהיא מלחם הארץ מכל מקום ממעטינן מן שמה ועי' בכ"מ אך דעת הראב"ד בהשגות ודאי כן הוא כמבואר בדבריו להדיא. ואין להביא ראי' מרישא דמתניתין ובר"מ הוא סיפא דפירות ח"ל שנכנסו לא"י חייבים וסיים שם הר"מ ואם נקבעו לאחר שנכנסו לא"י חייבים חזינן דהולכין אחר מקום שנגמרו ואם נגמרו בח"ל פטורים מן התורה אף בבאו לארץ וא"כ מכ"ש לחיוב שלא נפטרו ביצאו. אין ראיה חדא כיון דנגמרו בפטור לא מצינו בשום מקום שיחזרו לחיוב כגון גר שנתגייר והי' לו עיסה שגלגלה בגיותו ואח"ז נתגייר מבואר במשנה שהיא פטורה ועוד כ"מ ה"ה כאן אבל בנגמרו בחיוב דמצינו גבי לקוח שנפטרו מחיובם אם כן ה"נ נפטרו. ועוד יש שם סברא דאפילו בנגמרו בא"י לא יהיו חייבים ע"ש בכ"מ בתי' הא' דאע"ג דקרא שמה מועיל לפטור פירות היוצאין מכל מקום לא אהני קרא לחייב פירות הנכנסין כיון דמ"מ לאו לחם הארץ הוא ע"ש וא"כ אף לפי התי' דחייבים מן התורה נוכל לומר דאם נגמרו בח"ל פטורים דדי לאוקמי קרא דחייבים בנגמרו בא"י חזינן דיותר קל לפטור הפירות שיצאו מלחייב הפירות הנכנסי' אם כן נהי דבפירות הנכנסין צריך דוקא להיות גמרו בא"י לענין חיוב אבל בנגמרו בח"ל אין סברא ואוקמינן קרא לדמסתבר אבל בפירוש היוצאין קרא כפשוטו דאף בנגמרו מקרא דשמה עיין בכסף משנה ותראה דיותר יש לפטור פירות היוצאין מלחייב פירות הנכנסין אם כן אין ראיה מסיפא ולא הי' בכח הכתב להאריך יותר אך תבין בעצמך כי אין ראיה מסיפא. ודין פירות הנכנסין יבוארו אי"ה בסמוך. ומ"ש הרהמ"ח אבל חיוב תו"מ מן הפירות ידוע שלא חייבתנו התורה אלא בא"י כוונתו דפירות הגדלים בח"ל פטורים ואם נכנסו לא"י חייבים ומבואר במשנה שם דלכ"ע חייבים ער"ש שם אך דעת הכסף משנה בתי' א' דבין חלה ובין תו"מ הפירות שנכנסו לא"י א"ח אלא מדרבנן כיון דלאו לחם הארץ הוא ובתי' השני הוא דעתו דאם נכנסו ואח"כ נגמרו בא"י חייבים מן התורה ואם נגמרו בח"ל ואחר כך נכנסו א"ח אלא מדרבנן וכ"נ דעתו ביו"ד סי' של"א ע"ש בש"ך והרהמ"ח לא גילה דעתו כלל ונראה דבפירות ח"ל בכ"ע א"ח עליהם משום טבל דסתם הדבר וצ"ע ואי"ה במצות דלקמן לענין הפרשה יבואר עוד.
ועיין בכ"מ מה שתי' בתי' הב' כתב מיהו ה"מ שנכנסו לארץ קודם שנגמרו דומיא דחלה שנכנסו לארץ קודם גלגול כו' ונראה דפשיטא לי' דבחלה מיירי שנכנסו קודם גלגול ואמאי פשיטא לי' בחלה יותר מבתרומות ומעשרות ונראה דדייק מלשון המשנה פירות כו' ונראה דבלא נתגלגל מיירי דאי אפילו בנתגלגל ה"ל למתני עיסה וזה כוונת המ"ל שכתב דקודם גמר מיירי דתו"מ דומיא דחלה ומיירי קודם גלגול מדלא נקט עיסה אבל באמת אין ראיה דמאי דמבואר במשנה דפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייב היינו אפילו לאחר גלגול ע"ש בר"ש שמביא הירושלמי דר"א פוטר ברישא ג"כ ור"ע השיב לו דישראל בעת כניסתן לארץ שמצאו בציקות כו' ע"ש שהקשה דבצקות העכו"ם בודאי פטורים אפילו בארץ וע"ש דר"ע אזל לשיטתו בפ"ג דגמר מלאכה דחלה אינו לאחר גלגול רק אחר קרימת פנים ע"ש אם כן דין זה המבואר במשנה מיירי אפילו בעיסה לר"ע ומכל מקום קרי התנא בלשון פירות כי כל הנצמחים אף לאחר אפיה ובישול נקראים בשם פרי הארץ עי' בברכות ובערובין ועיין פ"ג דחלה מ"ו בפי' הר"מ שם אם כן צ"ע כמ"ש לעיל דנראה מדברי הר"מ דפירות היוצאים פטורים אף בנגמרו ואם נאמר בתו"מ אף לאחר שנגמרו יצאו פטורים א"י אמאי בחלה חייבים לאחר גלגול דלרוב דיני' שוים ותרווייהו יליף משמה ע"ש וצ"ע. והנה לפמ"ש דממשנתינו אין הכרח דאפשר אפילו בנגמר היינו בנקבע נמי הדין כן צ"ע גדול מהיכן יצא לרבותינו הר"מ והראב"ד לחלק לדעת הר"מ כפי התי' הראשון בכ"מ אם נאמר ג"כ שסובר כמו הראב"ד בפירות היוצאין דוקא אם נקבעו בח"ל פטורין דהולכין אחר מקום שנקבע ובפירות הנכנסין סובר לפי תי' הא' דאף בנקבעו בא"י פטורים מן התורה ולפמ"ש בפירות היוצאין אפילו לאחר שנקבעו בא"י פטורים כיון דהם עתה בח"ל. ובפירות הנכנסין אפילו בנקבעו בא"י מכל מקום פטורים מן התורה ולפי תי' ב' בכ"מ ג"כ ולפי דברינו שכתבנו פירות היוצאין אף שנקבעו בא"י פטורים ופירות ח"ל אם נקבעו בח"ל פטורים רק אם נקבעו בא"י חייבים או אם נימא כסברת הראב"ד אם כן הכל שוים דתליא במקום שנקבעו וכן סובר הראב"ד מנ"ל לרבותינו כיון דבמשנה סתמא תנן פירות הנכנסין חייבים ופירות היוצאין פטורין אפשר דבכ"ע ואין הולכין אחר מקום הקביעות אלא במקום שהן עכשיו. ונהי דלשיטת הראב"ד נוכל לומר דלמד זאת מסברא דאם נגמרו בחיוב אין סברא לפטור ביצאו. וכן אם נגמרו בפטור אין סברא לחייב אף שכתבנו לעיל דמצינו כיו"ב מכל מקום אפשר היה להראב"ד איזה טעם שם אבל להר"מ בתי' ב' של הכסף משנה ולפי דברינו שכתבנו בפירות היוצאים לא אזלינן בתר מקום קביעות ופטור בכ"ע ובפירות הנכנסין אזלינן בתר קביעות ואם נקבע בח"ל פטורים מן התורה בכ"ע מהיכן יצא לרבינו כמו דפירות היוצאין פטור הפי' דפטור בכ"ע כמו כן בפירות הנכנסין חייבים הפשט דבכ"ע חייבים אף דנגמרו ונקבעו בח"ל. וכן לפי תי' הא' דבכ"מ דפירות היוצאין פטור מן התורה ובפירות הנכנסין אפילו אם נקבעו בא"י מכל מקום מן התורה אין הולכין אחר א"י ופטורים מנ"ל לרבינו לחלק הדינים במשנה ואם כמ"ש הכסף משנה דהי' נראה לרבינו אין דרך רבינו לחדש דין בעצמו לכתוב הלכה פסוקה על כל פנים הי' כותב בלשון יראה לי כדרכו וצריך עיון גדול על הכסף משנה לפ"ז. ועוד אני תמה תמי' גדולה על הראב"ד ולהכסף משנה בתי' הב' אם נאמר דסובר הר"מ כדעת המ"ל דא"כ לסברתם אין חילוק כלל בין פירות הגדלים בא"י לבין פירות הגדלים בח"ל רק העיקר הולכין אחר מקום הקביעות ותלוי בחילוק המקומות א"י וח"ל דפירות אפילו נתגדלו בא"י מכל מקום אם נקבעו בח"ל פטורים ופירות שגדלו בח"ל אם נקבעו בא"י חייבים אם כן היאך יפרנסו משניות מפורשות ומביאם הר"מ תיכף אחר דין זה. וז"ל שם הכ"ג עפר ח"ל שבא בספינה לארץ בזמן שהספינה גוששת הצומח בו חייב במעשרות כצומח בא"י עצמה אבל בזמן שאין הספינה גוששת הוי כח"ל והוא משנה מפורשת בחלה ולדעת זו למאי נ"מ אם היא כא"י או כח"ל. ממ"נ היכן עתה הפירות הללו והיכן יקבעו למעשר אם נקבעו בא"י אפילו אינה גוששת והיא בח"ל מכל מקום חייבים במעשרות ואם הם עתה בח"ל ונקבעו בח"ל אפילו גוששת מכל מקום פטורים דהוי פירות היוצאין והפירות ע"כ היו צריכין לקבע באיזה מקום כי בלאו הכי פטורים ממעשרות כ"ז שלא נקבעו פטורים מן התורה אם כן לאיזה תכלית נחשב כא"י או כח"ל וכן בהכ"ד אילן העומד בח"ל ונופו נוטה לא"י או להיפך הכל הולך אחר העיקר דהיינו אם העיקר בא"י חייב ואם בח"ל פטור. ולמאי נ"מ דאפילו העיקר בא"י מכל מקום אם נקבעו בח"ל פטורין ואם נקבעו בא"י אף העיקר בח"ל חייבים (ואין לפרש דהפשט לענין המקום כמו במע"ש במשנה עי' במשנה שם דא"א לפרש כן). וכ"ה שם הי' מקצת שרשי' בא"י ומקצת שרשי' בח"ל טבל וחולין מעורבין. וע' רש"י גיטין דכל פרי ופרי הוי מקצת טבל ומקצת חולין ע"ש וקשה נראה היאך נקבע הפרי הזה אם בא"י אפילו חלק הח"ל חייבת ואם נקבע בח"ל אף החלק של א"י יהי' פטור וכן בהכ"ה דבעציץ נקוב הכל הולך אחר הנוף לאיזה ענין הוא נ"מ כיון דלא תלוי כלל בגידול רק במקום הקביעות ופרי זה ע"כ נקבע באיזה מקום כמ"ש. ולומר דדינים אלו מיירי בלא נקבעו כלל וא"כ הוא רק איסור דרבנן לאכול בלא מעשרות כמבואר בכ"מ ובר"מ וע"ז דנין אם דינו כא"י חייבים מדרבנן ואם כח"ל חייבין מדאורייתא זה דוחק גדול. הן אמת דלדעת כמה שיטות דמעשר אילן הוא דרבנן מיירי כאן לענין דרבנן מכל מקום לדעת הר"מ כל אילנות חייבים במעשרות מן התורה ובפרט אפילו לאלו השיטות מיירי באילן גפן או באילן זית דלכ"ע חייבים בתו"מ מן התורה וכן לפמ"ש דלהר"מ בפירות היוצאין אף שנקבעו בא"י מכל מקום פטורים ובפירות הנכנסין אם נקבעו בא"י חייבים לשיטת הכסף משנה ג"כ קשה קושיא זו היכן נקבעו אם נקבעו בא"י אפילו אם העיקר בח"ל מכל מקום חייבים ואם נקבעו בח"ל אפילו אם העיקר בא"י פטורים ואפילו נקבעו בא"י מכל מקום כיון שיצאו ח"ל פטורים אך לפי תי' הא' בכ"מ דפירות הנכנסין בכ"ע אף אם נקבעו בא"י פטורים מן התורה אם כן דינים הללו ניחא מאוד דאם נאמר דהם כפירות א"י ונקבעו בא"י חייבים מן התורה ואם הם כפירות ח"ל אף על פי שנקבעו בא"י מכל מקום פטורים מן התורה ע"כ אם נימא כתי' א' שבכ"מ ניחא מאוד דיצא להר"מ לחלק בין פירות היוצאין לפירות הנכנסין אף שבמשנה אינו מוכרח החילוק מכל מקום ממשניות אלו מוכרח שיש חילוק בין נתגדל בא"י ובין נתגדל בח"ל ומסברא הכריע דפירות היוצאין יהיו פטורין דאזלינן אחר מקום הקביעות ובפירות הנכנסין אזלינן בתר מקום שנתגדל ולא איפכא כיון שיש יותר סברא לפטור מלחייב כמבואר בכ"מ אבל לפי התי' הב' בין אם סובר כדעת הראב"ד ובין אם סובר כדברינו צ"ע מאוד מהמשניות הללו דמוכח דע"כ יש חילוק בין נתגדלו בארץ ובין נתגדלו בח"ל כמ"ש ואם הראב"ד בפירות הנכנסין סובר כתי' א' של הכסף משנה ג"כ ניחא המשניות הנ"ל אך מהיכן יצא לו לחלק בפירות היוצאים אם נקבעו יהיו חייבים ואפשר דמסברא כמ"ש לעיל אבל לתי' השני וכפסק המחבר ביו"ד צ"ע מאוד מהיכן יצא לרבינו דינים אלו לחלק וגם המשניות הללו תמוהים מאוד לפ"ז וצריך עיון גדול ולא הבאתי בכור הבחינה ויבואר אי"ה במצות הפרשה לקמן:
ו[עריכה]
אלא בא"י ובזמן שישראל שם. אין כוונתו דוקא בזמן שישראל שם לאפוקי אם אין כל ישראל שם א"ח כמו ביובל שמבואר לקמן דתיכף שגלו מקצת עשרת השבטים לא היו נוהגים יובלות דתו"מ אין הדין כך דעד גלות כל הארץ הי' נוהג תו"מ בעיירות שלא נגלו ממנה אלא הכוונה כמבואר בש"ס כ"פ עיין זבחים ס"א ונדה מ"ז ויבמות פ' הערל דפ"א ובשבועות ובמגלה ובביצה ובר"ה ובכ"מ וער"מ כאן פ"א מה' תרומות ופ"ו מה' בהב"ח והכוונה הוא כך כי הר"מ פוסק דקדושה ראשונה היינו בעת שנכנסו ישראל לארץ בימי יהושע והי' אז כיבוש רבים והי' הכיבוש בביאת כל ישראל ונתקדשה כל א"י לענין מצות התלויות בארץ ואם לא הי' הקדושה הזו בטלה הי' א"י חייב בתו"מ ובחלה אף שבעוה"ר היא חריבה מכל מקום כל קדושת א"י עליה חוץ מיובלות שהוא גזירת הכתוב דכל שבט צריך לישב במקומו ואפילו אם היו מעורבים לא הי' נוהג יובלות כמבואר לקמן במצות היובלות בעזהשי"ת וג"כ שמיטות לקצת דיעות שתלוי ביובל כיבואר בעזה"י לקמן אך תיכף שגלו ישראל הן עשרת השבטים ע"י סנחריב אותן העיירות שכבש מהם וישראל גלו נתבטלה הקדושה מהם וכן אח"ז גלו ישראל ע"י נ"נ ונלקחה כל הארץ מידם נתבטלה כל קדושת א"י דק"ר לא קדשה לע"ל כמבואר בר"מ טעם לזה כמשי"ת בסמוך בעזהשי"ת ואח"ז שעלו ישראל מן הגולה ע"י עזרא הסופר החזיקו בא"י וכל הארץ שהחזיקו בה חזרה ונתקדשה לענין מצות התלויות בארץ אך הקדושה ההיא לא היה בביאת כל ישראל רק מקצתם וכתיב בבואכם ודרשינן מיני' דהכיבוש לחלה לד"ה ולהר"מ וסייעתו אף לתו"מ צריך שיהיה בביאת כל ישראל ע"כ לא נתקדשה הארץ לחלה לד"ה ולהר"מ אף לתו"מ אף בימי עזרא ובהמ"ק השני היה קיים מכל מקום לא היתה הארץ חייב בחלה כי העליה והחזקה שהחזיקו בה ישראל לא היה בביאת כולם רק מקצתם עי' במקומות אלו שהבאתי ובר"מ כאן ותבין. והנה בעיקר דינים אלו לענין קדושת המקום נאריך בה לקמן ומכל מקום אכתוב קצת מה שצריך לי עיון הנה דעת הר"מ וכן בתוס' יבמות ובשבועות דלענין כל קדושת א"י נהי דבטלה בגלות ראשון אבל קדושה השניה דהיינו קדושת עזרא לא בטלה בגלות טיטוס וער"מ הבהב"ח נ"ט לזה למה בקדושה ראשונה בטלה בגלות הארץ ובקדושה השניה לא בטלה וכתב הטעם דקדושה ראשונה בימי יהושע דנתקדשה הארץ אינו אלא מפני כיבוש הרבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מתו"מ ומכל מצות התלויות בארץ שהרי אינה מא"י אבל עזרא לא קידשה בכיבוש רק בחזקה שהחזיקו בה (היינו דהי' ברשיון כורש מלך פרס) ע"כ אעפ"י שנלקחה הארץ מידם היא מקודשת עד היום וחייבת במצות התלויות בארץ ע"ש כי לא העתקתי לשונו הזהב ממש. וע"ש בכ"מ שכתב שאינו מבין החילוק הזה למה יהי' כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר לאחר שנלקחה מידינו בטלה החזקה וגם בכיבוש ראשון אטו לא היה חזקה וכי עדיף חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש ע"ש ועתי"ט סוף עדיות שנ"ט לדברי הר"מ ועיין בס' בה"ז בזבחים. והנה אפילו לשיטה זו פסק כיון דק"ר בטלה וקדושה שניה אף דלא בטלה מכל מקום לא הי' הקדושה בביאת כל ישראל ע"כ פטורה א"י היום ואפילו בזמן ב"ש מתו"מ וחלה וכתב עוד דזה דוקא לענין תו"מ ולשאר מצות התלויות בארץ בטלה ק"ר אבל קדושת ירושלים והמקדש לענין קרבנות ולאכול קדשים לא בטלה הקדושה ראשונה בגלות נ"נ דאם היתה בטלה לא היו יכולים שוב לקדש בימי עזרא כי הוא סובר כמ"ד בשבועות דבכל אלו תנן דהיינו לקדושת המקדש ולירושלים צריכים מלך ונביא ואו"ת וזה לא הי' בימי עזרא אך דהקדושה ראשונה מירושלים ובהמ"ק לא נתבטלה כלל וקדשה לע"ל ע"י קדושה הראשונה והטעם דלא בטלה לפי שקדושת המקדש וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם אף על פי ששוממים בקדושתם קיימי לפיכך מקריבים קרבנות אף על פי שאין בית וכ"כ התוס' ביבמות ונ"ט דכתיב זאת מנוחתי עדי עד ע"ש וער"ם כי לא העתקתי לשונו ממש. והנה ידוע דקדושת ירושלים הוא קדושה גדולה כמבואר במשנה דכלים דירושלים מקודשת ממנו כו' אם כן ק"ל למה לא יהי' קדושה חמורה כזו שקדוש' לענין קרבנות יפעול לענין קדושה קלה למנין תו"מ נהי דבתחלת כיבוש א"י גם ירושלים נתקדש לענין תו"מ ע"י כיבוש כי אז לא נתקדש ירושלים לעבודת המקדש כי לא נבחר אז אבל בימי דהע"ה שנבחרה מקום זה ונתקדשה ע"י קדושת השכינה למה לא תועיל הקדושה חמורה לקדושה קלה וא"כ בגלות הארץ שנתבטל כל קדושת א"י מחמת דהיה ע"י כיבוש והכיבוש של נ"נ ביטל הכיבוש של ישראל אבל ירושלים ובהמ"ק דלא נתבטלה הקדושה נהי דהכיבוש נתבטל מכל מקום למה לא יועיל הקדושה חמורה לקלה כיון דהיו יכולים להקריב קרבנות ולאכול קדשים וא"כ כיון דהקדושה הזאת היא מאז ואז היה ביאת כולם אם כן יהי' ירושלים ומקום המקדש חייב בחלה ובתו"מ מן התורה כמו קודם החורבן ואין הדעת סובל דתהיה קדושה לעבודה ולאכול קרבנות ולא תועיל לקדושה לענין תו"מ ולשאר מצות התלויות בארץ. ועיין בלשון הר"ם שכתב כיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכיבוש שהרי אינה מא"י כו' ואיך נוכל לומר על ירושלים שאינה מא"י אם מקריבין קרבנות ואוכלים קדשים אם כן היא בודאי מא"י אם כן מן הראוי כיון שלא בטלה קדושת ירושלים בשום פעם ועדיין היא קדוש מק"ר שהי' בביאת כולם מהראוי לפי טעם זה שיתחייב בתו"מ ובחלה מן התורה עה"ק ירושלים והאיך שייך לומר דקדושה קלה בטלה וקדושה חמורה דלא בטלה דלא יועיל לקלה דמחמת קדושה זו יתחייב במצות תו"מ ואין סברא דבגלות בבל יהיה ירושלים כח"ל לכ"ד ואפילו לענין לשו"פ ולערלה ולכל מצות התלויות בארץ כי אז לא נתקדשה עוד בקדושת עזרא והיתה א"י לכל המצות כח"ל ואם ירושלים ג"כ כח"ל ויהיו מקריבים בה קרבנות ואוכלים קדשים זה דבר שאין הדעת סובלת. ולומר דבאמת ירושלים חייב בחלה ובתו"מ מן התורה לא מצינו זה אדרבא בכל המקומות שאמרו חלה בזה"ז או תו"מ בזה"ז דרבנן לא חלקו כלל ולומר דבירושלים הוי תו"מ דאורייתא. ואין לומר כיון דאינו רק קצת א"י לא נתחייב ז"א דידוע דכל איזה עיר הנכבש אפילו מקצת דינו כא"י ובימי חזקיה המלך אחר גלות עשרת השבטים מכל מקום ערי יהודה נשארו בקדושתן ופשוט א"צ לראי'. וגם בתחלת הכיבוש לקחו אחד אחד כמבואר בפסוק. וראיתי בתוס' זבחים דף ס' ע"ב ד"ה מאי קסבר ובסה"ד בדס"א ע"ב כתבו וא"ת למאן דגרס קידשה הא ר"ל סובר תרומה בזה"ז דרבנן ותירצו נהי דקדושת הבית לא בטלה מכל מקום קדושת הארץ בטלה וכו' וכתבו ותימה לומר כן שקדושת הבית קיימת להקריב קרבן ולא יתחייב בתרומה אבל איפכא שפיר דמצינו כמו בנוב וגבעון ע"ש אם כן נראה דאצל התוס' תימה אפילו על כל א"י ומכ"ש על ירושלים. ואפשר דגם כוונת התוס' כמ"ש דעיקר הקושיא על ירושלים והם אמרו תרומה בזה"ז דרבנן ולא חלקו ומכ"ש לפי מה שהטעים הר"מ צ"ע דהו"ל לחלק בין ירושלים עה"ק ובין שאר א"י. ומכל מקום אפשר לתרץ זה בדוחק קצת דמצות התלוים בארץ דהיינו תו"מ ולשו"פ וערלה וחדש ודומי' זה אינו בגדר קדושה כלל ולא נתחייב א"י בזה אלא מפני שהוא ארצם. והא ראי' דלאחר כיבוש ז' עממין כל הארצות שכיבש מלך ישראל מדעת רבים יש להם כל דיני א"י בזה כמבואר בר"מ כאן וראי' ממשנתינו דכלים דתנן א"י מקודשת מכל הארצות דמביאין ממנה עומר ושתי הלחם ואמאי לא תני דמקודשת מכל הארצות שנוהג בה כל מצות התלויות בארץ תו"מ וחלה ולשו"פ אלא צ"ל דזה לא מיקרי קדושה כלל אם כן שפיר אינו מועיל הקדושה חמורה לזה דלא הוי קדושה רק מצות נוהגים בה. ולפי מה שהבאנו ממשנה דכלים אין ראיה ממ"ש בתחלה מארצות אחרות שכיבש מלך ישראל דג"כ נוהג תו"מ חזינן דלא איקרי קדושה דבארצות שנכבשו הם קדושים כי מביאים מהם ג"כ עומר ושתי הלחם כנראה מדברי הר"מ דלא ירדו משום מעלה מא"י עיין בלשונו כאן פ"א מה' תרומות אך ממשנה דכלים ראי' שאין מצות התלויות בארץ בגדר קדושה כלל אך זה נ"ל דבגלות בבל הי' ירושלים חייב בביכורים וגם אם היו רוצים להקריב עומר ושהל"ח היו יכולים להקריב אז ממה שגדל בירושלים כי זה בגדר קדושה כמבואר במשנה אם כן הי' מועיל הקדושה החמור' לקלה אך אין נ"מ מאי דהוי הוי ועתה בלאו הכי מקודשת בענינים אלו מחמת קדושת עזרא ומכל מקום צ"ע.
עוד אעורר בעזה"י לפי טעם הר"מ דקדוש' שניה לא בטלה כיון דהקדושה לא הי' ע"י כיבוש רק בחזקה לא נתבטלה בגלות הארץ בשניה ועתי"ט בעדיות שכ' כיון שהי' מדעת הנותן דהיינו ברשיון כורש ע"ש ואם כי הכסף משנה אין דבריו מובנים וגם ד' התי"ט אין מספיקין כ"צ מכל מקום בשביל חסרון ידיעתינו בדברי רבינו הגדול לא נניח מלפלפל בדבריו כי בודאי דבריו מיוסדים על אדני פז למי שיזכה לעמוד על כוונתו. והנה לפי סברתו כל שלא הי' בדרך כיבוש רק מדעת הנותן ע"כ אינה בטלה בשום ענין. והנה מבואר בשמואל ב' וד"ה דדהע"ה קנה את מקום המקדש מארוונא היבוסי. והנה לא נוכל לומר שבעת שכיבש דוד את ירושלים כבש גם המקום הזה אך אחר כך מכרו לארוונא היבוסי ע"כ נשאר בידו. קשה הא ארוונא הי' עכו"ם ב"נ רק הי' גר תושב כמבואר במס' ע"ז פ' אין מעמידין והיאך עברו על לאו דלא תחנם דאסור ליתן להם חנייה בקרקע כמבואר בע"ז די"ט וד"כ ובר"מ פ"י מה' ע"ז ואף גר תושב נראה דאסור ליתן להם חנייה בקרקע. ובפרט לטעם המבואר בע"ז דמפקיע השדה מתו"מ אם כן לגר תושב נמי אסור מה"ט וער"מ שם הע"ז פ"י ה"ג וד' במחובר לקרקע אינו מחלק בין עכו"ם לג"ת רק אח"כ לענין דאסור ליתן להם מתנת חנם כתב דלגר תושב שרי דמצוה להחיותו משמע דלענין מחובר לקרקע אין חילוק בין עכו"ם לגר תושב ועיין ביו"ד סי' קנ"א. וער"מ שם ה"ו גבי הלאו דלא ישבו בארצך כתב דאסור להושיב עעכו"ם בארצנו וכתב בפירוש אבל גר תושב מותר וכאן לא כ' זה נראה בפשיטות לענין ליתן להם חנייה בקרקע אסור אף לג"ת אם כן היאך בא המקום הזה לארוונא היבוסי אע"כ צ"ל דהמקום הזה לא נלקח מעולם מארוונא והטעם דלא נלקח מידו דאפשר הוא השלים דהע"ה בשעה שפתח בשלום כמבואר בר"מ פ"ו מה' מלכים דמי שהשלים וקיבל עליו ז' מצות ומס ועבדות אין הורגין אותן רק הם למס ועכצ"ל שהשלים עם ארוונא דאל"ה היאך החי' אותו דוד דהוא הי' מזיי"ן עממין ואסור לחיות מהם כל נשמה אף טף אפילו אם נדחוק דהי' קטן בשעת כיבוש ירושלים אע"כ שהשלים עם דוד ואם השלימו נראה שם מד' הר"מ בה' מלכים דאין חיוב ליקח מהם הבתים והקרקעות רק שיהיו למס ולעבדות. אבל מותר להניחם במקומם ולשון הפסוק לא תחנם הוא לנוכח נראה דדוק' אסור ליתן להם אבל אם יש להם מכבר כ' הר"מ דאסור לנו להניח יושבי עעכו"ם אינו חיוב ליקח מהם. ובלאו דלא ישבו בארצנו דהיינו דמחוייבים אנחנו למחות אבל גבי חניית קרקע לא כתב אסור להניח שיהי' להם קרקע רק לא תחנם שלא ליתן להם נראה דאין אנחנו מחויבים ליקח מהם מה שיש בידם מכבר ואפשר לומר דהיה ע"י סיבה שלא לקחו מאתו. וקרוב לומר כי הי' רצון השי"ת שהמקום הקדוש הזה שבו השראת שכינה לעולמי עד לא יהי' בחזקה אפילו בהיתר ע"י כיבוש ושלמה לא רצה לבנות הבהמ"ק משלל דהע"ה כדי שלא יאמרו העכו"ם שנחרב בענין זה ואגדה זו מביא ג"כ רש"י במלכים א' אם כן ה"נ ואפילו במתנה לא רצה דהע"ה ליקח רק בכסף מלא ורצה שיהי' חלק לכל ישראל במקום המקודש הזה או איזה טעם אשר גלוי לפניו ית' וית' ואם כי נעלם מאתנו על כל פנים מקום הזה לא בא לידינו בדרך כיבוש רק נמכר ברצון בכסף מלא אם כן מקום הזה נקנה לו בחזקה ונתקדש גם לענין תו"מ וחלה ואח"ז בגלות נ"נ אף שבטלה קדושת כל הארץ כי לא הי' רק מחמת כיבוש אבל קדושת הר הבית שהיא מקום ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתבטלה הקדושה כלל אף לענין חלה ותו"מ כי בזה קדושה ראשונה קדשה לע"ל כי לא בא בידינו בכיבוש רק בחזקה אם כן נ"מ גדולה דהר הבית חייב בחלה ובתו"מ הן בימי עזרא והן עד היום ואפילו בגלות בבל קודם שעלה עזרא ואף לדעת הראב"ד דקדושת המקדש נתבטלה היום מכל מקום אף דקדושה חמורה בטלה בעוה"ר מכל מקום קדושה קלה לענין תו"מ ל"ב כמו כל א"י לשיטתו בקדושת עזרא שלא נתבטלה לא לענין מעשרות ולא לכל המצות התלויות בארץ רק קדושת מחיצות בטלה לדעתו. ואם תשאל מאי נ"מ שהמקום הזה חייב בתו"מ ובחלה הלא לא נזרע ואין גדל שם פירות מכל מקום נ"מ לדינא כמו דמבואר בזבחים דאם סבבו עכו"ם את העזרה מותר לאכול קדשים בהיכל ויליף לה מקרא אם כן אם נכנסו ישראל להר הבית מפני האויבים וזה אירע כ"פ בזמן ב"ש ופירות הנכנסין שם ונגמרו או עיסה שנילושה שם חייבים מן התורה ואפילו אם נאמר דהדבר רחוק מכל מקום לדינא צריכין אנו לידע כמו דעה"נ ובן סורר ומורה דאיכא מ"ד דלא הי' בעולם שם ומכל מקום צריכין אנחנו לידע הדינין. וער"מ פ"י מהמעה"ק דאם הכהנים הי' להם אכילה מועטת מקדשים אוכלים חולין וע"ש במ"ל ובפ"ב מה' שחיטה ואם דלא שכיח שהפירות יהיו נגמרים שם או שעיסה של חולין יהיה נילוש שם מכל מקום הדין הוא כך כנלע"ד בעזה"י ברור לשיטת הר"מ.
עוד אעורר דק"ל על הר"מ ותוס' דס"ל דקדושת ירושלים והמקדש ל"ב בשום פעם ואף בגלות בבל לא נתבטלה מהא דמבואר במגלה די"ד מפני מה אין אומרים הלל בפורים לפי שאין אומרים הלל על נס שבח"ל ופרכינן יציאת מצרים הוא נס שבח"ל ואמאי אמרינן כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות אלא א"י בלבד כו' ר"נ אמר קרייתא זו הלילא וסובר דהיא במקום הלל ותיקנו הלל גם כן על נס שבחוץ לארץ והטעם כיון שגלו חזרו להכשירן היינו דהוא סובר דאף קדושת הבית וירושלים גם כן בטלה אם כן לא היה אז א"י בעולם והוי הדין כמו קודם שנכנסו. אח"ז מצאתי בס' ט"א כדברינו וכ' שם דר"נ דסובר כיון דגלו חזרו להכשירן הוא בעצמו סובר בשבועות דקדושת הבית בטלה בגלות בבל אם כן כיון דהר"מ סובר דקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה בגלות בבל אם כן לא הו"ל למפסק קרייתא זו הלילא כי משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כו' רק הו"ל לפסוק כתי' הא' דאין אומרים הלל על נס שבח"ל ואיך פסק פ"ג מהלכות מגלה וחנוכה כתי' זה דקרייתא זו הלילא הא קשה קושית הש"ס הא אין אומרים הלל על נס שבח"ל ול"ש התירוץ כיון שגלו דהוא סובר דק"ר דירושלים ל"ב והוא נ"מ גדולה לדינא דלפי הטעם קרייתא זו הלילא אם אין לו מגלה בפורים יקרא את ההלל כמבואר בס' המאור על מגלה ולתי' הראשון שאין אומרים הלל על נס שבח"ל אין לומר בשום פעם וגם נ"מ לדינא דלהר"מ אם יארע נס מותר לתקן אף בח"ל לקרות הלל ובאמת אין חולק על הברייתא וכיון דסובר דלא בטלה קדושה הראשונה אם כן בודאי אין ראוי לתקן הלל בח"ל וגם בפורים אין אומרים אם אין לו מגלה והנהו תרי פסקי סתרי אהדדי עי' במגלה שם ובמס' עירובין דף יו"ד וצ"ע:
והנה מ"ש לעיל לתמוה על שיטות הסוברים דאין הולכין אחר מקום גידול הפירות רק אחר מקום שנגמרו ממשניות דעפר ח"ל כו' ואם עיקר בא"י כו' ובאמת נ"מ באם לא נגמרו אך הפריש תו"מ דאם הם גדלים בא"י חל עליהם שם תרומות וזר חייב עליהם ואם נתגדלו בח"ל אינו חל עליהם שם תו"מ וער"ש סוף פ"א דתרומות שנ"ט למה חל תו"מ בלא נגמרו ובחלה המפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וכתב שם שהוא גזירת הכתוב ע"ש ובמסכת חלה אם כן הוא נ"מ אך לשון הברייתא עפר כו' חייבות במעשרות משמע שמחויבים מן התורה ובאמת בלא נגמרו אינם חייבים מן התורה וגם בהי' מקצת שרשיו כו' דמבואר בגיטין דטבל וחולין מעורבין משמע שהוא טבל ודוחק לומר דאם הפריש וגם דוחק דמיירי מדרבנן וכמ"ש וצ"ע. וגם אם נאמר דהכל תלוי בגמר אם כן למה הם חובת קרקע כי הקרקע אינו פועל מאומה אך מחמת הטעם דאם הפריש דעל פירות א"י חל שם תרומות ומעשרות ובח"ל לא ניחא דהם חובת קרקע ועיין בסוגיא דקדושין דף ל"ח כל המצות התלויות בארץ ובתוס' שם ובמקנה ותבין ד' הכסף משנה מה שפשוט לי' בחלה דהולכין אחר הלישה עי"ש:
ז[עריכה]
בזמן שהארץ בישובה ראוי להחמיר כו'. באמת אין חילוק בין שהארץ בישוב' או בחורבנה לדעת הר"מ אף בימי עזרא הוא דרבנן ולדעת הראב"ד אף האידנא הוא מן התורה ואפשר דכוונתו בבית השלישי תוב"ב אף דלא שייך אז שיהיו מסופקים מכל מקום הדין כ"ה כמ"ש למעלה ורוב דינים אלו הם בהרהמ"ח פרשת קרח ושופטים שם נאריך בהם בעזהשי"ת:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |