מנחת חינוך/תנב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנמנענו שלא לאכול אבר מן החי כו' וע"ז נאמר ולא תאכל הנפש כו'. זה מבואר בר"מ פ"ה ממאכלות אסורות ובטור וביו"ד סי' ס"ב ג"כ מבואר הרבה מכל מקום אכתוב קצת בקיצור כי בש"ע באו הדיני' בקיצור וכ"ה. אם חתך אבר מן החי בהמה חיה ועוף מן הטהורים דוקא ואכל עובר בלאו הזה אבל מן הטמאים אינו עובר דרבנן נפקא להו מקרא דאינו נוהג בטמאי'. ויש אברים שיש בהם בשר גידים ועצמות כגון יד או רגל וכדומה ויש אברים שאין בהם עצמות כגון הטחול והלשון וכדומה על כ"א עובר בלאו משום אמ"ה ואפילו חתך מקצת מאבר שאין בו עצם עובר משום אמ"ה כ"ה דעת הר"מ ויש חולקין דעל מקצתו מאבר שאין בו עצם אינו חייב משום אמ"ה ועיין בהה"מ ובלחם משנה רק משום בשר מן החי ולהר"מ חייב שנים משום אמ"ה ובשר מהחי. ואמ"ה צריך כזית ובאבר שאין בו עצם חייב על כזית בשר משום אמ"ה ומבואר בש"ס דחולין דף ק"ב ע"ב דר"י ס"ל דלא תאכל הנפש כו' זה אמ"ה ובשר בשדה טרפה זה בשר מה"ח וכן פסק הר"מ בפ"ד שם וכן הרהמ"ח בפ' משפטי' דהלכה כר"י אם כן אם אכל כזית מאמ"ה שאין בו עצם הן מקצתו והן כולו עובר משום שני לאוין משום אמ"ה ולאו דטרפה כמבואר שם בחולין דאמ"ה ובשר מה"ח ה"ל שני שמות. ובאבר שיש בו עצם צריך ג"כ כזית ואם אכל כזית מן האבר חייב משום אמ"ה וא"צ כזית בשר רק גידים ועצמות גם כן מצטרפין לכזית ואם אכל כזית בין הכל אף שיש פחות מכזית בשר מצטרפין הגידין והעצמות דכן היא גזה"כ אבל על כל פנים בין הכל בעינן כזית וכן אם אכל כל האבר אם יש באבר כזית חייב ואם לאו פטור וביש בו כזית אינו עובר משום בשר טריפה כיון דאין בו כזית בשר ועל טריפה צריך כזית בשר דוקא וגידין ועצמות אין מצטרפין ואם יש על האבר כזית בשר עובר משום אמ"ה ומשום טריפה ופשוט. ובד"ז דאכל מן האבר כזית חייב אף דבאבר איכא הרבה זיתים התוס' בפ' גה"נ דף צ"ו חולקין ע"ז וסוברים דבאבר גדול אינו חייב בכזית ממנו רק אם אכלו כולו ועי' באחרונים ולפלפל בכל פרט הוא אריכות גדול ואני כותב לך השיטות בקיצור עי' בספרן של צדיקים דבש מצאת כו'. ואינו חייב על אמ"ה רק אם הוא כברייתו אז גידין ועצמו' מצטרפין אבל אם הפריד הבשר מהאבר ושינה האבר מברייתו אינו חייב רק על הבשר משום בשר בשדה כו' דהיינו טריפה ואין גידין ועצמות מצטרפין דאינו אמ"ה דשינה האבר מברייתו ומבואר בש"ס סוף פ' גה"נ חלקו בחוץ סובר ר"י דפטור חלקו בפנים חייב לר"י ורש"י פירש חלקו בחוץ דחלק הכזית של האבר בחוץ ואכל ח"ז לבד וחצי זית השני לבד ולא אכלן בב"א פטור אעפ"י שבכל איסורי' חייב בכזית בכא"פ הכא חידוש הוא דגידין ועצמות מצטרף אין לך בו אלא חידושו ואינו חייב בזא"ז. אבל אם חלקו בחוץ ונתן שתיהן לתוך פיו ובלען בב"א חייב ואם חלקו בפנים בתוך פיו אעפ"י שלא בב"א חייב דדרך אכילה הוא לחלק בפנים ורשב"ל פוטר אף בכה"ג רק אינו חייב אלא בבלען בב"א. ופשוט דוקא בכה"ג דצריך לצירוף גידים ועצמות אבל אם אכל כזית בשר מהטחול וכדומה דאינו חידוש כי הוא בשר חייב ככל האיסורים ל"מ דחייב משום הלאו דבשר בשדה כו' היינו משום טריפה אלא אף לאו דאמ"ה ג"כ חייב בצירוף כדאכ"פ ככל איסורים רק באבר שחייב ע"י צירוף גידים ועצמות פטור בחלקו כיון דחידוש הוא והתוספות חולקים על רש"י ופרשו דחלקו בחוץ אפילו נתן שניהם בפיו ובלען בב"א מכל מקום פטור דבעינן שיהא מחובר בפיו דאל"ה לא הוי עליו שם אבר וג"כ הטעם כיון דחידוש הוא דגידין ועצמות מצטרפין. וחלקו בפנים חייב דדרך שנחלק בפיו בשעת לעיסה. והנה גם לשיטתם באבר של בשר לחוד שאינו חידוש אם כן חלקו בחוץ ואף בזאח"ז חייב כמ"ש לשיטת רש"י. והר"מ כתב חלקו בחוץ כו' ועיין בלחם משנה שכתב בדעת רבינו שסובר כרש"י דאם בלען בב"א חייב אף חלקו בחוץ והראב"ד סובר כדעת התוס' ועי' בהה"מ שפירש פירוש אחר בדברי הר"מ ועיין בלחם משנה שהניח דברי הרה"מ בצ"ע. והנה בכל האיסורים קיי"ל אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל ח"ז אחר או אכל אותו ח"ז שהקיאו חייב עיין בר"מ פי"ד מהלכות מאכ"א וכאן לא שייך זה כיון דחלקו בחוץ פטור רק בכזית בשר באמ"ה שייך כמ"ש. וד"ז דמבואר דבין החניכים מצטרף שייך ג"כ כאן דזה הוי כבלע ופשוט. ועי' בפרמ"ג שחקר כיון דח"ש אסור מן התורה מטעם דחזי לאיצטרופיה אם נאמר דחזי לאצטרופי היינו בכדי אכ"פ אם כן כאן דאינו חייב בכא"פ דחלקו פטור יהיה ח"ש מותר אך באמת אסור מחמת המשהו בשר דזה חזי לאצטרופי מלאו דטריפה וחייב בכא"פ וגם יש סוברים דחזי לאצטרופי היינו אם היה אוכל כל השיעור והדברים עתיקים. וע"ש עוד דכתב אף דמצטרף גו"ע מכל מקום אם אכל לאמ"ה שלא כדר"א כגון שעירב בו דבר מר וכו' פטור כמו גה"נ דעץ הוא והתורה אסרה ומכל מקום פטור שלא כדר"א ה"נ ומביא ראיה לדבריו ע"ש. וע' לעיל שהקשיתי קושיא עצומה על זה דאינו חייב [רק] בב"א ולא בכא"פ כיון דחידוש הוא ובזבחים דף ע' מבואר להיפך גבי נבילת עוף טהור כיון דחידוש הוא מצטרף אף ביותר מכא"פ וצריך קרא דאין מצרף ע"ש ואין לכפול הדברים והוא לעיל במצוה.
תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים משום אמ"ה ומשום טריפה שהרי שני איסורים באים כאחד כן לשון הר"מ והרהמ"ח והיינו דפוסקים דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ובשעת תלישה חל איסור אמ"ה וטריפה ג"כ דנטרפה עם התלישה והוי איסור בב"א ע' בגמרא הא נטרפה מקודם אין איסור אמ"ה חל על איסור טריפה. אח"ז כתב התולש חלב מן החי חייב שתים. ותמהו עליו כיון דלאו לאברים עומדת היאך חל עתה בשעת התלישה איסור אמ"ה על איסור חלב וכן אח"ז כתב דהתולש חלב מן הטריפה חייב שלש והוא ג"כ תמוה לשיטתו היאך חל איסור אמ"ה על חלב ועל טריפה. ועיין בלחם משנה שהאריך בזה. ועיין בס' פר"ח שתמה על הר"מ בדין ראשון אף אם נטרפה מכבר מכל מקום אמאי לא יחול אמ"ה על טריפה דהוי איסור מוסיף לב"נ והתוס' בסוגי' הקשו קושי' זו ותירצו דר"י לית לי' א"מ ע' בדף ק"ג ע"א בד"ה מ"ס וכו' אבל הר"מ דפוסק דאחע"א בא"כ או מוסיף ע' פי"ז מהלכות א"ב ובכ"מ אם כן אמאי צריך כאן לכתוב נטרפה בנטילתו דאף טריפה מכבר חל עליו אמ"ה דהוי א"מ. עוד הקשה כיון דסובר הר"ם דתולש חלב חייב שתים דאמ"ה חל על חלב אם כן נתחייב שלש משום אמ"ה ומשום בשר בשדה וכו' ומשום חלב כקושית התוס' בדף ק"ב ע"ב בד"ה שאין וכו'. והנה להאריך בענינים הללו בדיני אחע"א צריך הרבה קונטרסים והדברים ארוכים ועתיקים אין כאן מקומו בח"ז ע' בס' שעה"מ פי"ז מהל' א"ב ובכרו"פ כאן והרבה האחרונים שהאריכו בזה דבש מצאת וכו' ומראה מקום אני לך. והנה כ"ז שאמרנו שחייב שתים היינו על כל פנים דאיכא כזית בשר באבר דאי לאו אלא ע"י צירוף גו"ע נהי דחייב משום אבר מכל מקום משום טריפה אינו חייב אך לפי פסק הר"ם פ"ח ממאכ"א דהאוכל גה"נ של נבילה או טריפה חייב שתים אף דס"ל דאין בגידין בנ"ט מכל מקום חייב משום נבילה וטריפה ותמהו עליו הראשונים ע' בכ"מ. והאחרונים תירצו כיון דנחשב אכילה לגבי גיד נחשב נמי אכילה לענין נבילה וטריפה ע' בשער המלך וכרו"פ. ובח"ז ג"כ כתבתי ד"ז מט"א והדברים עתיקים אם כן אפשר גם כאן אף ע"י צירוף דחייב משום אמ"ה חייב ג"כ משום טריפה אף דבעלמא אינו חייב מכל מקום כאן כיון דחייב משום אמ"ה חייב ג"כ משום לאוים אחרים היינו טריפה ויש לפלפל הרבה בסוגי' אך אין כאן מקומו ובאתי רק לעורר. וגם אפשר לומר הא דחלקו בחוץ פטור דוקא אם אין בו רק איסור אמ"ה אבל אם יש עוד איסור כגון שיש כזית בשר דעובר משום טריפה ומצטרף בכא"פ עובר ג"כ משום אמ"ה כיון דנחשב אכילה לענין איסור אחר נחשב אכילה ג"כ לאיסור אמ"ה ובאתי רק לעורר.
ומבואר בחולין דף ק"ב ע"ב דלמ"ד דבחייה לאו לאברים עומדת אם בלע צפור חי ויש בין הכל כזית אינו עובר משום אמ"ה דבשלימה לא שייך אמ"ה רק בחתך אבר ולא בשלימה. ואם יש כזית בשר בלא צירוף גו"ע דעת רש"י דחייב משום בשר מן החי והתוס' חולקים כשם דלאו לאברים עומדת כך לאו לחתיכות בשר עומדת ופטור אף על לאו דבשר בשדה וכו'. והר"מ אינו מביא ד"ז ובפ"ד כ' שם דין דצפור שלם בדרך אחר ודבריו צ"ע ע' בהה"מ ובלחם משנה אך ד"ז דאינו חייב על אמ"ה ביש בו כזית הר"מ ס"ל כן כיון דפוסק כאן דלאו לאברים עומדת כמ"ש לעיל אך לענין בשר מן החי לא גילה דעתו בהדי'. ומבואר עוד שם בגמרא דרבא אמר את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה חישב לאוכלה אבר אבר ואכלה כולה חייב והר"מ אינו מביא זה ועיין בפרש"י שכ' את"ל אם נמצא בדבריו של רבי אם כן כיון דלא נתברר זה בדבריו ע"כ פטור בכ"ע. קשה הא דמבואר בבכורות חלב מנלן דשרי דיוצא מן החי ומוכח שם מקרא וכן מבואר בחולין פ' בהמה המקשה מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לא כאבר מה"ח דמי ושרי ה"נ א"ד וכו'. ובאמת אי לאו לאברים עומדת אם כן בבהמה שלימה לאו אמ"ה הוא כלל אם כן חלב למה לי קרא להתיר (ע' השמטות). ואפשר לומר דהסוגיא אזלי למאן דסובר לאברים עומדת. או אפשר אפילו אם נאמר דלאו לאברים עומדת על כל פנים איסורא איכא ועיין בסי' פ"א ביו"ד לענין נסיובא דחלבא וגם לשיטות הסוברים דעוברים ג"כ בעשה שאינו זבוח דוזבחת וכו' הוי עשה כדעת הר"מ והרהמ"ח אם כן אפשר לומר נהי דאמ"ה ליכא בשלימה כיון דלאו לאברים וכו' על כל פנים בעשה דזבחת עובר ואיכא עשה שאינו זבוח (ע' השמטות) ע"כ צריך קרא להתיר החלב מכל מקום. ולשיטת התוס' דגם בשר מן החי ליכא בשלימה כי לאו לחתיכות בשר עומדת כמו שהבאנו לעיל (ע' בהשמטות) ועיין ביו"ד סי' כ"ד גבי עיקור דסוברים הפוסקים דהחלב מותר אף דל"ל תקנתא בשחיטה ע"ש בט"ז יוכל להיות דסוברים דלאו לאברים ולא לחתיכות בשר עומדת וגם סוברים דזבחת הוא רק תיקון הלאו ולא עשה אם כן אין כאן איסור כלל בחלב מן החי והסוגיא אזלי אליבא דמאן דסובר לאברים עומדת ובאתי רק לרמוז כי הם ענינים ארוכים ואין כאן מקומו. וגם קשה למה כתב שאם נטרפה בנטילתו חייב שתים הא כיון דאיכא כזית בשר אם כן אפילו בכשירה עובר על אמ"ה ובשר בשדה וכו' ואי דליכא כזית אין עובר על טריפה ג"כ ע' בס' ראש יוסף שעמד בזה ותראה דאף למ"ד דסובר דבחי' לאברים עומדת מכל מקום אתי איסור טריפה וחל לשיטת הראב"ד בפ"ד מהלכות שבועות גבי נשבע שלא אוכל היום וחזר ונשבע שלא לאכול דהוי א"מ דחל לאחר אותו היום ע"ש אם כן ה"נ טריפה חל אחר שנשחטה ג"כ אך דעת הר"מ אינו כן ע"ש והדברים עתיקין מאוד ובאתי רק לרמוז ועיין בס' שעה"מ. ואברים המדולדלים בבהמה וא"י לחזור ולחיות או אברים שנשברו ויצאו לחוץ או בשר המדולדל אם מתה הבהמה אח"כ מיתה עושה ניפול וה"ל כאלו נפרש מחיים וחייב על אבר משום אמ"ה ועל בשר מלאו דבשר מה"ח ואם נשחטה הבהמה שחיטה אינו עושה ניפול ומכל מקום דעת הר"מ דאסור מן התורה רק דאין לוקין. ועיין בהרה"מ כיון דהוא רק מריבוי דקרא הו"ל כמו ח"ש דאסור ואין לוקין ודעת רוב הפוסקים דאינו אלא איסור דרבנן ועיין ביו"ד סי' צ"ה וסי' ס"ב ונ"מ ג"כ לענין ב"נ ודין ב"נ יבואר בס"ד בסמוך וגם לענין שבועה חמור איסור דרבנן מאיסור תורה הבא מריבוי דקרא ע' ביו"ד סי' רל"ט ובש"ך שם ואין להאריך במקום שעמדו הראשונים. ושאר הדינים שכתב הרהמ"ח עיין בר"מ וראשונים ובאחרונים ואין להאריך. והנה כתבנו לעיל דאמ"ה אינו נוהג רק בבהמה חי' ועוף הטהורים ולא בטמאים דדרשינן כל שבשרו מותר וכו' ואמ"ה של אדם לדעת הר"מ בפ"ב כאן דבשר אדם אסור בעשה בין חי בין מת אם כן אינו נוהג אמ"ה באדם מדרשה זו דבשרו אסור ומכ"ש לדעת הרא"ה שמביא שם הרב המגיד דבשר אדם הוא בלאו אם כן הו"ל כטמאים. אך להסוברים דבשר אדם מותר מן התורה מכל מקום כיון דדמו מותר וכל שאינו מצווה על דמו אין מצווה ג"כ על אברו כ"כ הפמ"ג אם כן אפילו אם נאמר דמת עכו"ם מותר מכל מקום אינו עובר על אמ"ה כיון דדמו מותר. ועיין בר"מ פ"ב כאן ובמנ"ל בד"ה בין וכו' מביא בשם הרמב"ן והרשב"א דס"ל דאין אמ"ה נוהג באדם והריטב"א ס"ל דאמ"ה נוהג באדם ועיין במנ"ל פי"ד מהלכות אבל באריכות וכ"ד ודבר צריך אריכות גדול ובאתי כאן בח"ז רק לעורר ולרמוז ע' בראשונים ובאחרונים ויונעם לך.
והנה ידוע דכל איסורי אכילה אסורים בסחורה ודעת הרבה ראשונים דמה"ת אסורים בסחורה והדברים עתיקים אם כן אסור לעשות סחורה באמ"ה וזה ודאי דמותר להסתחר בבהמות ופוק חזי מאי עמא דבר דאין דרך לאכול חי וה"ל כסוסים וכו' דאין עומדים לאכילה דמותרין בסחורה ע' בסי' קי"ז. אך אם תלש אברים מה"ח דעומדים לאכילה בודאי אסורים בסחורה ככל מאכ"א. ועיין בתיו"ט במס' שביעית שהקשה על הש"ס דבכורות דהוכיח דחלב מותר ולית בי' משום אמ"ה מחריצי חלב גבי ישי ודח' דלמא לסחורה והקשה כיון דאסור באכילה האיך שרי סחורה ועיין בפר"ח ובפר"ת מ"ש. ולפענ"ד אפשר לומר דאמ"ה מותר בסחורה לפי מה שראיתי בס' פרי תואר בסי' קי"ז שחידש שם דדם מותר בסחורה כיון דנפקא לן היתר הנאה בפסחים בסוגיא דחזקי' ור"א מדאיתקש למים אם כן לגמרי איתקש ובפרט שאין לנו לימוד שאסור כמו בשרצים דכתיב יהיה ע"ש אם כן ה"נ דאמ"ה נפקא שם היתר הנאה דאיתקש לדם אם כן מה דם מותר בסחורה ה"נ אמ"ה ואין לנו קרא לאסור כמו גבי שרצים ומסתפינא להקל באיסור תורה ובאתי רק לעורר ולא למעשה. וגם גבי דם כתב הפר"ת להקל אם יסכימו עמו גדולים ומכש"כ כאן ובאתי רק לעורר. וג"כ ראי' מש"ס דבכורות שהבאנו ול"ק קושית התוי"ט ועיין בס' תוס' חדשים על הגליון שם ודבריו אינם מובנים. שוב ראיתי בנו"ב מן התורה בחלק יו"ד סי' ע"ב שכתב כמו שכתבתי ועי"ש מה שפלפל בזה. והנה בישראל בשחיטה תלי' מילתא כיון שנשחט כדינא אף שעדיין מפרכסת מותר משום אמ"ה אף טריפה דשחיטה מטהרה מידי נבילה אבל אם נפסלה בשחיטה דלא הוי שחיטה כלל אז בעודה מפרכסת שייך איסור אבר מן החי ובשר מן החי ע' ביו"ד סי' כ"ז. וכ' הרהמ"ח דמצוה זו כל באי עולם בכלל היינו ב"נ ג"כ וזו מבואר בר"מ פ"ט מהלכות מלכים והרב המחבר סתם החילוקים במצוה זו בין ישראל לבן נח ודעת הר"מ דב"נ מוזהר הן על אמ"ה והן על בשר מן החי כישראל והכסף משנה תמה עליו הא פסק בהלכות מאכ"א כר"י דבשר מן החי חייב משום לאו דטריפה ואמאי יהי' ב"נ מוזהר עליו הא אינו מוזהר על הטריפה ועיין בלחם משנה מה שתירץ גם פוסק דאין ב"נ מוזהר רק על אמ"ה ובשר מן החי של בהמה וחי' אבל של עוף כ' דנראה לו שאין ב"נ נהרג עליו והראב"ד השיגו דגם בעוף שייך אמ"ה בב"נ ועיין בכסף משנה דאיסור יש רק אינו נהרג עליו ע"ש באריכות. ועיין בס' כרו"פ שדעתו בדעת הר"מ דסובר דאינו מוזהר כלל דאזהרתו וכו' וע' מה שהקשה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ וכו' ע' בסוגי' דרבוצה בחולין דמוקי לה בחטאת העוף ואי אין ב"נ מוזהר קשה קושית הש"ס מאי תיקן דהגמ' אמר דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ ולהר"מ אינו מוזהר על העוף ע' באריכות מה שמפלפל. וגם בקושית הכסף משנה שהבאנו למה פוסק הר"מ דב"נ מוזהר על במה"ח פלפל באריכות וכל האחרונים פלפלו בענינים ואין כאן מקומו בח"ז. ועל אמ"ה של שרצים כולם סוברים דאין ב"נ מוזהר דמבואר בסנהדרין דרבנן סוברים כן ועל דם מן החי ג"כ אינם מוזהרים כמבוא' בגמ' וכן פוסק הר"מ. והנה דגים וחגבים ג"כ אין ב"נ מוזהר כמבואר שם דאין דמו חלוק מבשרו ואמה"ח של אדם לשיטת הר"מ דבשרו אסור ודמו מותר אם כן דמו חלוק מבשרו אף דישראל אינו מוזהר עליו כמש"ל היינו דישראל אינו מוזהר על הטמאה מדרשא דכל שבשרו אבל נכרי מוזהר בטמאה אפשר עובר ג"כ על אמה"ח. ובמה"ח של אדם אף דיש חילוק מדמו חלוק מבשרו גבי בהמה מגבי אדם מן ההיפך אל ההיפך מכל מקום אפשר לומר כיון דחלוק מוזהר ע"ז ובאתי רק לעורר. ומבהמה וחי' הטמאים דכבר כתבנו דישראל אינו מוזהר אך ב"נ מוזהרים וזה מבואר להדיא בחולין שם בסוגיא דר"ג אמר רב. קצת צ"ע על הרהמ"ח שכ' ומן הדומה שהחיוב לשאר אומות בין טהורים ובין טמאי' וכן הורה זקן עכ"ל באמת אין זה דבר חדש שמבואר בגמ' וכן הלכ' וכן מבואר בחולין דף קכ"א בסוגי' ע"ש. והנה בב"נ דמוזהר על הטמאים ג"כ אף נשחטו ועדיין הם מפרכסות וחתך שייך אמ"ה כי בטמאה לא שייך שחיטה כלל וכן בטהורה שנתנבלה בשחיטה והיא מפרכסת אסור' לישראל משום אמ"ה וגם לב"נ אסורה וגם הבני מעייה אסורי' לישראל ולב"נ אך בטהורה שנשחטה כדינא ועדיין היא מפרכסת לישראל ודאי שרי וכן הבני מעיים כיון דבשחיטה תליא מילתא אך לב"נ דעת רוב הראשוני' דמותר ב"נ מטעם מי איכא מידי וכו' ודעת הר"מ כאן דמפרכסת אסורה לב"נ אף על פי דמותר לישראל לא אמרינן מי איכא מידי ולפי זה גם בני מעיים אין מזמנין עכו"ם עיין בכסף משנה שהראשונים הקשו עליו בד"ז דמפרכסת דאסור לב"נ והאריכו האחרוני' בד"ז ע' בדבריהם דבש מצאת וכו'. והנה דיש דברים דישראל אינו מוזהר משום אמ"ה וב"נ מוזהר כמ"ש היינו טמאה ומפרכסת לדעת הר"מ הקשו האחרונים מסוגי' דפסחים דהקשה הש"ס על ר"א דאמר לא תאכל איה"נ ג"כ במשמע והרי אמ"ה דתני' לא יושיט אמ"ה לב"נ וכו' הא בהנאה שרי ומתרץ דילמא מיירי בגוונא דלישראל שרי ולב"נ אסור משום זה אסור להושיט מחמ' לפני עור ועיין באחרונים מה שתירצו. ובן פקוע שא"צ שחיטה לישראל דהוי כשחוט אי שרי לב"נ תלי' בפלוגתא זו דלהר"מ אסור ולהחולקים עליו מחמת מי איכא מידי מותר אך בב"פ הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה דקצת סימני' הו"ל כשחוטים אם כן הו"ל שחיטה פסולה ואסור לב"נ ואפשר לישראל ג"כ משום אמ"ה ע' באחרונים ובני מעיים שכתבנו לעיל היינו בנשחטו ב' הסימנים הו"ל במצות עשה כמאן דמנחא בדקולא כי הם תלוים בסימנים ולישראל שרי ולב"נ אסור לדעת הר"מ ולהראשונים שרי מחמת מי איכא מידי וכו' אבל בנתנבלה בשחיטה לכ"ע אסור לב"נ משום אמ"ה. ואם נשחט סי' אחד ואח"כ מתה אם הבמ"ע שתלוים באותו סימן הו"ל כמנחא בדקולא ע' סי' כ"ז ומראה מקום אני לך.
ומבואר כאן בר"מ דב"נ חייב על אמ"ה ועל בשר מן החי בכ"ש שהשיעורים לישראל נאמרו ולא לב"נ וכבר תמהו האחרונים אם כן ל"ל אזהרה לאמ"ה כיון דאמ"ה צריך להיות על כל פנים משהו בשר ובלא בשר לאו אבר הוא אם כן ממילא חייב משום בשר מן החי דלדידהו בכ"ש. ולפני איזה שנים הי' בידי ס' שו"ת פני ארי' וראיתי שמביא קושי' זו בשם הגאון בעל ש"א ופלפל שם עפ"י הסוגי' דפ' העור והרוטב דף קכ"ח ע"ב דעל ארכובה דיש גידין ועצמות בלא בשר ס"ל לכ"ע דהוי אבר לענין טומאה והספר אינו בידי א"י לפלפל בזה ומראה מקום אני לך.
וד"ז דב"נ חייב על כ"ש כ"ע יכולים לסבור כן אף למאן דסוברים דאמרינן מי איכא מידי וכו' מכל מקום כיון דלישראל אסור בכ"ש מחמת ח"ש מן התורה לא שייך מי איכא מידי וכו' וחייב הב"נ ע' בתוס' חולין דף ל"ג בד"ה אחד וכו' שכתבו כן ועיין בסוגי' דב"נ ובתוס' שם. עוד מבוא' בדבריהם שם בחולין דסוברים דעכו"מ אינו חייב על אמ"ה רק במשהו בשר וגו"ע לא כהר"מ דחייב בכ"ש ע"ש. והנה הבאתי בח"ז כ"פ סברות מהרש"ל ומהר"י בן לב דסוברים דלר"ש דמחייב על כ"ש סובר נמי דשלא כד"א לוקין או אסור מן התורה אם כן לשיטת הר"מ דב"נ מוזהר על כ"ש חייב נמי על שלא כדר"א. והנה כבר כתבנו דישראל פטור בשלא כדר"א וידוע דדעת הרבה פוסקים דשלא כדר"א אינו איסור תורה והדברים עתיקים אם כן להר"מ דאינו סובר הסברא מי איכא מידי אה"נ דב"נ חייב וישראל אין בו איסור תורה. אך לפמ"ש לעיל דכ"ע אף להסוברים הסברא דמי איכא מידי מכל מקום יכולים לסבור דב"נ חייב על כ"ש כיון דעכ"פ לישראל אסור מחמת ח"ש ובאמת עי"ז מסתעף דב"נ חייב על שלא כדר"א וישראל פטור אם כן מי איכא מידי וע"כ לב"נ ג"כ מותר. ובאמת כיון דח"ש אסור לו חייב גם כן בשלא כדר"א הכלל דח"ש ושלא כדר"א תלוי זה בזה וגבי ישראל יש חילוק דח"ש אסור מן התורה ושלכדר"א מותר אם כן גבי ב"נ אם נאמר דחייב בכ"ש ע"כ יהי' מוזהר גם על שלכד"א ובאמת מי איכא מידי וכו' וא"צ לפרש יותר ודי לחכימא ברמיזא ובאתי רק לעורר. ואברים ובשר המדולדלים לדעת הר"מ דס"ל דלישראל אסור מן התורה גם לב"נ אסור כן מבואר בפי"ח ואם כי יש לפקפק בזה אך מביא שם תוספתא שמבואר כן ולשיטה זו אין מבואר בגמ' דידן להיפוך א"א לחלוק על התוס' ואסור לב"נ. וצ"ע אי נהרג עליו כיון דבישראל ליכא מלקות אך להסוברי' דאין בהם אלא מצות פריש' מדרבנן מותר לב"נ ע' ביו"ד סי' נ"ה. מ"ש לעיל שיש לפקפק בזה מצאתי בס' כרו"פ וע' שם מה שפירש. וחלב מותר לב"נ אף למאן דס"ל [דלא ס"ל] מי איכא מידי אם כן יוכל להיות דלישראל שרי דהתור' התירה כדיליף בבכורות אבל לב"נ מנלן אך כיון דהיוצא מאיסור אסור הוא מקרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן ובב"נ ליכא קרא לאסור דהטמאים לאסור וכו' גבי ישראל נאמר כ"כ בס' כרו"פ בסי' פ"א ועיין בסנהדרין ובר"מ בהלכות מלכים דאינם מוזהרים על דם מן החי וע"ש ברש"י כיון דליכא לימוד דאסור אם כן חלב נמי דבאה מדם. וע"כ צ"ל דבלא קרא א"א לאסור כיון דיליף מפסוק הטמאים אך ר' חנינא בן גמליאל דורש מקרא דדם מה"ח אסור ולית הילכתא כוותיה ע"ש. ע' בס' פ"א ביו"ד דיש מי שאוסר מימי חלב משום אמ"ה מכל מקום לעכו"ם שרי מה"ט דלדידהו לא נאסרה היוצא מן הטמא וע"ש בכרו"פ. וכבר כתבתי דלמ"ד בחיים לאו לאברים עומדת לא הוי חלב אסור כלל אך מחמת איסור שאינה זבוח אם כן בב"נ שרי בלאו הכי לפי מאי דפסקינן דלאו לאברים עומדת ולא לחתיכות בשר עומדת ועל הזביחה אינם מצווים כלל. ועיין בחולין דף ס"ד גבי בצים דהתורה התירה אף דיוצא מה"ח ולב"נ מי הותר להסוברים דגם בב"נ שייך אמ"ה לשיטת הר"ם דלא סבר מי איכא מידי וכו' בעוף אלא ודאי דכל היוצא מטמא דאסרינן ל"ש גבי ב"נ דגבי ישראל ילפינן מקראי ע' בבכורות אבל לא בב"נ והדברים ברורים. ובבצים המעורים בגידין בהפילה אם הוא אסור משום אמ"ה ע' בסי' פ"ו ובסי' פ"ז ביו"ד ונראה לענין ב"נ נמי וע"ש בש"ך. והנה במצוה זו הרבה הצריכו מאוד ויש לפלפל על קוץ וקוץ וממש כמה קונטריסים לא יכילו פלפול הזה ואין כאן מקומו ובאתי רק לרמוז. ולאו הזה ככל הלאוין שבתורה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |