מנחת חינוך/נא
מנחת חינוך 
נא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לדון כו' דיני המצוה כו'. הדינים הם בב"ק ור"מ ה' נזקי ממון וח"מ שפ"ט ולהאריך בכל פרט צריך חיבור גדול ואכתוב איזה הערות. והנה מצוה זו היינו קרן ותולדותיו יש תם ומועד והתם אינו משלם אלא ח"נ ודוקא מגופו של שור המזיק ואם המזיק שוה עשרה דינרים אף דההיזק הוא אלף דינרין מכל מקום אינו נוטל אלא שור המזיק ותם היינו שלא הורגל בזה כמבואר לקמן ופעמים כגון שהמזיק שוה שני מאות זה' ונגח שוה מאה נוטל משור החי החצי והוא פלוגת' בב"ק ל"ג ר"י סובר דהניזק אינו אלא ב"ח של המזיק ור"ע סובר דיוחלט השור אם ההיזק עולה דמי כל השור או אם עולה פחות הוי הניזק שותף בשור וידוע דהלכה כר"ע וע"ש כמה נ"מ ובתוס' שם כתבו דלר"י יכול המזיק לסלק בזוזי בעד השור ולר"ע יש לו חלק בגוף השור או כל השור וא"י לסלקו בזוזי ובש"ס שם הקדישו ניזק א"ב דלר"י כיון דהוא רק בע"ח אינו קדוש ולר"ע קדוש וע"ש בתוס' אף דלר"ע ג"כ אי מודה מפטר מכל מקום עתה לא הודה אם כן פשוט שאם הודה אח"ז נפקע הקדש הניזק למפרע דלא הי' שלו אך אם לא הודה כגון שבאו עדים הוי קדוש למפרע דזכה בו תיכף בשעת נגיחה לשיטת תוס' והרבה ראשונים ואפילו אם רוצה ניזק אחר כך ליטול מעות לא מהני כיון דהוי שלו חל ההקדש אך לר"י לא הוי הקדש אף אם נאמר למפרע הוא גובה מכל מקום כשלא גבאו לבסוף ונתרצה ליטול מעות אין הקדש כמו שכתבו תוס' שם ומכל שכן למאי דקיימא לן הלכה כרבא דמכאן ולהבא גובה אם כן אינו שלו אפילו אם לקח אח"כ השור מכל מקום בשעת הקדש לא היה שלו:
והנה לשיטת תוס' דלר"ע אפילו קודם העמדה בדין מכל מקום ה"ל לניזק והקדישו הוי הקדש אין להקשות לפי המבואר בב"ק ור"מ פ"ח דאם הקדיש שורו או הפקיר לאחר נגיחה קודם העמדה בדין כיון דאין לו בעלים בשעת העמדה בדין לא ה"ל שור רעהו ע"ש אם כן בהקדישו כיון דהוי הקדש אם כן לית לי' בעלים ולא משכחת העמדה בדין. ז"א דוקא אם הניזק בא להוציא אמרינן כיון שאין לו בעלים עתה א"י להוציא וכך גזירת הכתוב אבל כאן באמת לדברי המזיק הוא שלו וההקדש בא לתבוע מהמזיק אם כן מ"ל הדיוט או הקדש ע"כ מהני העמדה בדין עם המזיק ואם נתחייב בדין הוי של הקדש ואם לאו הוי של המזיק וה"ל ההקדש תובע ויש לו בעלים ככל התובעים וכן לענין מכירה להדיוט ג"כ הדין כן דמ"ל מכרו להדיוט או להקדש דלר"ע הוי מכור. והנה אינו מבואר בר"מ ד"ז דהקדישו או מכרו ניזק היאך הדין ואי"ה יבואר בסמוך וכ"ה בש"ס דמכירה שוה להקדש ודנקט הקדישו לרבותא ע"ש, וע"ש בש"מ הקשה אף לר"ע למה יהיה הקדש הניזק הקדש הא הוי אינו ברשותו וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דגם הנגזל א"י להקדיש ותי' דלאחר שגבאו כו' וכן בגזל נמי אם הקדישו הנגזל ואח"ז העמיד הגזלן לדין והוציאו מידו ה"נ דקדיש והא דר"י דאינו קדוש היינו כשלא הוציאו בב"ד עכ"ל בשם רמ"ה ורא"ש והוא חידוש גדול בעיני. ע' בסוגיא דמרובה ד"ז דר"י ובב"מ ור"מ ה' ערכין וח"מ סי' רי"א דמשמע דהוי כל דין דשלב"ל דאף בבא לעולם אינו קדוש ואינו מכור וכאן נראה דאם בא לרשותו ה"ל הקדש למפרע וא"י לחזור בבא לרשותו וצריך עיון גדול בזה ואיני עומד כעת בזה ולעורר באתי. ואם מכרו מזיק קודם העמדה בדין דעת הר"מ כאן דמכור והלוקח משתמש בו לכתחלה אך הניזק גובה ממון וכ"ז שלא גבה הניזק א"י שניהם לחזור דהוא סובר הא דמבואר שם בש"ס ת"ר שור תם שמכרו קודם העמדה בדין ה"ז מכור לרדיא קאי לר"ע ג"כ אבל התוס' והטור חלקו עליו דזה קאי רק לר"י אבל לר"ע אינו מכור כלל כיון דהוי תיכף לניזק ועיין כאן בהה"מ וח"מ ת"ז וש"ך שם וברמ"א מביא דעה זו דהמזיק אם נשתמש בו צריך ליתן לו שכירות ע"ש ובש"ך:
ואם הקדישו מזיק ג"כ אינו קדוש דל"ה שלו לר"ע אך מכל מקום צריך הניזק ליתן דבר מועט בפדיונו משום דר"א כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל אינו מועל המשתמש בו כ"ה בש"ס וכ"פ הר"מ כאן ודעת הר"מ צ"ל דאפילו לר"ע מכל מקום קודם העמדה בדין לא זכה הניזק כלל כיון דאי מודה מפטר לא זכה בקנס קודם העמדה בדין כמו בע"ח. אך מכל מקום אם מכרו גובה הניזק כמבואר שם לר"י דגובה אף דהוי מטלטלין מכל מקום קלא אית לי' ע"ש בש"ס וכן אם הקדישו הניזק גובה מההקדש כמבואר בתוס' גיטין ד"מ אך מכל מקום לשיטת הר"מ עצמו פ"ז מה' ערכין ופח"י מהלכו' מלוה שפוסק דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד ואין הבע"ח בעצמו יכול לגבות כלל מן ההקדש רק מן הפודה והפודה נותן דבר מועט כדי שלא יאמרו כו' אם כן כאן נמי צ"ל בכוונתו כן דמ"ש דמוקדש ופודה בדבר מועט היינו אחר ולא הניזק וסמך אמ"ש שם וע"ש בה' מלוה במ"מ דהוא רק דרבנן ודברים אלו צריכים אריכות ואין כאן מקומו. הכלל להר"מ קודם העמדה בדין לר"ע ג"כ לא זכה בו וה"ל כבע"ח כיון דמצי לסלוקי בזוזי ה"ל של המלוה ה"ל כיון דאי מודה מפטר ה"ל כבע"ח ודינו כמו לר"י אך דה"ל אפותיקי כמו לר"י והחילוק שבין ר"י לר"ע הוא אחר העמדה בדין דלר"י תמיד הוא בע"ח ולר"ע אחר העמדה בדין זכה בגוף השור וכ"ה בקצה"ח סי' ת"ו. וקדושת הגוף אינו מבואר בר"ם אך ממילא כיון דה"ל רק בע"ח אם כן קדושת הגוף מפקיע אך אפשר דאלמוהו לשעבודו דניזק כמ"ש תוס' כאן לר"י. אך לשיטת תוס' לר"ע תיכף שותפים נינהו אף קודם העמדה בדין. והנה לפ"ז לדעת הר"מ דקודם העמדה בדין הוי רק בע"ח אם הקדישו הניזק או מכרו אינו מכור כמו לשיטת תוס' לר"י. אך צ"ע בהגהת רמ"א תוס' על המחבר דהעתיק דעת הר"מ דקודם העמדה בדין יכול המזיק למכור לרדיא כתב דמכרו הניזק מכור. ובאמת להר"מ ל"מ מכירת הניזק קודם העמב"ד דעדיין אינו זוכה והוי של המזיק וצ"ל דהרמ"א קאי לשיטת התוס' כמבואר אח"כ ברמ"א דאם נשתמש בו מזיק חייב ליתן שכרו לניזק והוא כדעת התוס' וכבר עמד בזה בש"ך שם דהו"ל לכתוב ד"ז בשם י"א ולא ע"ד הר"מ ע"ש ה"נ צ"ל כן דכתב לשיטת התוס'. ומכל מקום צ"ע על הש"ך שלא עמד ע"ד רמ"א בסעיף זה שהוא מוקדם וצ"ע. ובאמת דברי רמ"א הם דברי הטור והטור לשיטתו סובר כדעת התוס' אבל להר"מ נ"פ דאין מכירת הניזק מכירה קודם שעמב"ד כנ"ל פשוט.
והנה דברי רמ"א בשם הטור אף לפמ"ש שהוא שיטת התוס' מכל מקום איני מבין מ"ש מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקח הלוקח ופי' בסמ"ע היינו אפילו בזה"ז דאין דנין דיני קנסות של שור תם מכל מקום כיון שמהני תפיסה כמ"ש בח"מ סי' א' אם כן מהני מכירה אף קודם שתפס. ולכאורה כיון דקיימא לן גזל ול"נ הבעלים שניהם א"י להקדישו ואף אם הנגזל יכול להוציא בדיינים א"י למכור ולהקדיש דה"ל דבר שאינו ברשותו אם כן מה במקום שיכול להוציא בדיינים מכל מקום ה"ל אינו ברשותו מכ"ש כאן דא"י להוציא בדיינים רק תפס מהני בודאי מסבר' ה"ל דבר שאינו ברשותו ולמה יחול המכירה ולומר דה"ל כמו טרח וקנה בתפס וכה"ג דטרח ניחא לי' למיקם בהימנותי' כמ"ש בסי' ר"ט ס"ה זה דחוק ואפשר דסברת הטור כסברת הרא"ש שהביא בש"מ והבאנו לעיל הא דא"י להקדיש דבר שא"ב דוקא בלא הוציא מיד הגזלן אבל אם הוציא אח"כ קדוש אם כן ה"נ כיון דתפס ה"ל כהוציא אח"כ והוי מכור. ואף דלכאורה קודם תפיסה אינו שלו כלל ז"א לשיטת התוס' דזוכה בקנס תיכף קודם העמדה בדין ובשעת נגיחה הוי שותף. אך בודאי צ"ל העמב"ד אח"כ ה"נ זכה תיכף והעמב"ד ליכא הכא האידנא דאין דנין הא בתפס זכה אף האידנא דעביד אינש דינא לנפשי' כמ"ש בח"מ סי' א' אם כן הו"ל כמו שהקדיש ניזק קודם העמב"ד בזמן שהי' מומחין והיו דנין ד"ק וז"פ. שוב נתיישבתי דדברי רמ"א כאן דמכרו ניזק מהני הוא אף לשיטת הר"מ דקודם העמב"ד הוי של מזיק דבאמת כיון דלר"ע זוכה בגוף השור והיינו על כל פנים לאחר העמב"ד דהוי גזירת הכתוב בשור תם דזוכה הניזק בגוף השור אך קודם העמב"ד סברת הר"מ דאינו זוכה אף לר"ע כיון דאם מודה המזיק נפטר מחמת מודה בקנס כמש"ל וא"כ בזה"ז דמב"ק אינו נפטר עח"מ סי"א בסמ"ע וש"ך כיון דליכא ב"ד ומודה בקנס אינו פטור אלא במודה בפני ב"ד ע"ש אם כן גם להר"מ בזה"ז כיון דלא שייך מודה ומפטר זכה הניזק תיכף בשעת נגיחה והתפיסה הוי כעמד בדין דזכה בו הניזק למפרע כיון דל"ש מודה ומיפטר אם כן שפיר מהני מכירת הניזק בתפס אח"כ אף להר"מ כנ"ל וד"ז דמב"ק האידנא צריך אריכות ואין כאן מקומו. אך באמת א"א לומר כן דלשיטת הר"מ יהיה בזה"ז מהני מכרו ניזק כיון דל"מ מודה ומיפטר אם כן זוכה תיכף בשעת נגיחה דא"כ אף בזמן שיש ב"ד נאמר דניזק יזכה תיכף ויהני מכירתו ולא מכירת המזיק כלל דזוכה הניזק תיכף ואי משום דאי בעי מודה ומפטר הא דעת הר"מ וראב"ד פ"ט כאן דפלגא נזקא אף דמודה ומפטר מהני תפיסת הניזק ול"ד לשאר מב"ק ע"ש במ"מ אם כן יהי' תמיד הדין כן דלעולם יהני וגם דאפשר יזכה בלא תפיסה דיהי' עדים והוי כש"כ מדין דכאן דאינו מועיל רק תפיסה והוי מכירת הניזק מכירה א"ו להר"מ לא זכה תיכף דלמא מודה ומיפטר ולא ס"ל הסבר' כיון דיועיל תפיסה ע"כ נראה ודאי להר"מ אינו זוכה הניזק קודם העמב"ד ואין מכירת הניזק מכירה אך לשיטת תוס' דס"ל דאף דשייך הסברא אי מודה מיפטר מכל מקום זוכה תיכף קודם העמב"ד אם כן בזה"ז נמי זוכה תיכף והתפיסה אח"כ הוי כהעמב"ד ע"כ דברי הרמ"א אינו אלא להתוס' והטור. והנה להר"מ דפלוגת' דוק' לאחר העמב"ד לר"ע הוי שותף אם כן קודם העמב"ד סובר הר"מ דיכול לסלוקי בזוזי גם כן כיון דאי מודה מיפטר הוי רק כבע"ח קודם העמב"ד אך לשיטת התוס' אפילו קודם העמב"ד לר"ע שותפין נינהו:
עוד מבואר בר"מ דאם שחטו קודם העמב"ד גובה מבשרו והוא מבואר ג"כ בש"ס ולא כתב הר"מ דצריך המזיק לשלם פחת שחיטה לפ"מ שפוסק דהמזיק שעבודו ש"ח חייב ועלח"מ עמד בזה ובסי' ת"ו מביא רמ"א שיטה זו דצריך לשלם פחת שחיטה וע"ש בש"ך וקצה"ח. וכ"ז דוק' קודם העמדה בדין אבל לאחר העמדה בדין בודאי הניזק זוכה בגוף השור להיות שלו או שותף והרי הוא של הניזק לגמרי לענין אם הקדישו ניזק או מכרו וכן אם מכרו מזיק או הקדישו אינו קדוש כלל וא"צ הניזק ליתן אפילו דבר מועט משום דר"א דהוי כמקדיש דבר של אחרים דל"ש הא דר"א ואינו מכור אף לרדי' ואינו רשאי הלוקח להשתמש בו וכן המזיק. ופשוט שאם שחטו המזיק דניזק נוטל מבשרו וגם המזיק חייב לשלם פחת שחיטה אליבא דכ"ע דז"א מטעם מזיק שעבודו רק הוי כמו מזיק שור של אחרים דהו"ל לגמרי דניזק וזה מבואר שם בש"ס ובר"מ. והנה לשיטת התוס' והטור דלר"ע אפילו קודם העמדה בדין אין מכירת והקדש המזיק חל כלל אם כן מה שמבואר בב"ק ובר"מ דשור שהזיק ואח"כ הקדישו או הפקירו פטור דצריך שיהי' לו בעלים בתחלה וגם בשעת העמב"ד ע' ב"ק דף י"ג עכצ"ל במועד דשייך הקדש והפקר של מזיק וגזירת הכתוב דפטור אם הקדישו והפקירו קודם העמב"ד דאין לו בעלים משעת העמב"ד אבל בתם ל"ש זה דא"י להקדיש ולא למכור ופשוט דג"כ א"י להפקיר דאינו שלו. אך להר"מ שכתב דקודם העמב"ד יכול למכור ולהקדיש אם כן קשה איך כתב דחוזר הניזק וגובה מלוקח או מהקדש הא כיון שהקדישו לא משכחת העמדה בדין כיון דאין לו בעלים כמ"ש הר"מ עצמו קודם לזה דאם הקדיש קודם העמב"ד פטור וצ"ל דגם להר"מ יש חילוק בין מועד לתם. וצ"ע למה כיון דקודם העמדה בדין הוא רק כבע"ח אם כן יחול ההקדש והוי אין לו בעלים ואם כן היאך גובה הא פטור עתה אצל ההקדש וצ"ע.
והנה תם שמשלם ח"נ התשלומין קנס דקיימא לן פ"נ קנסא ואם מודה מעצמו פטור ככל מב"ק שהו' פטור עיין ר"מ פ"ב מה' נ"מ ומכל מקום לדעת הר"מ והראב"ד מובא במ"מ פ"ט משונה קנס של ח"נ דתם משאר דיני קנסות דכל מב"ק פטור לגמרי ול"מ אפילו תפס התובע אך בח"נ מהני תפיסת התובע אפילו מודה ע"ש במ"מ. ומב"ק ואח"כ באו עדים פוסק הר"מ פ"ג מה' גנבה דאם בשעת הודאה מתחייב עצמו בהודאתו כגון שהודה שגנב דחייב א"ע בקרן מהני הודאתו לפטור מקנס אף שבאו עדים אח"כ ואם הודה רק על הטביחה דלא התחייב עצמו בהודאתו כלל אם אח"כ באו עדים חייב וכ"ה במ"ל שם ה"ח ותמה משבועות גבי משביע ע"ק דבעי לי' כיון דאי מודה מיפטר אף דבאו עדים פטורים ופשיט לי' מח"נ דחייבים העדים ע"ש. ומאי ראי' מח"נ דבח"נ אם באו עדים אח"כ חייב ע"כ חייבים העדים דהפסידו לו שלא העידו אבל קנס אחר דפטור בבאו עדים אח"כ אפשר דפטורים כיון דאי מודה מיפטר ע"ש במ"ל והוא באמת תימה. אך לפמ"ש דעת הר"מ והראב"ד דמוד' בח"נ מהני תפיסה אם כן י"ל דה"נ מתחייב עצמו בהודאתו דבלא הודאתו לא הוי מהני תפיסה כידוע אם כן מתחייב עצמו בהודאה אם כן אם באו עדים אח"כ פטור ככל מב"ק ואח"כ באו עדים דפטור ופטור מח"נ דלא כהמ"ל שתפס בפשיטות דה"ל לא מחייב עצמו אלא באמת מחייב עצמו ויש ראיות לפלפל אך מצאתי ד"ז בשער המלך ה' עבדים שפלפל באריכות ואין כאן מקומו להאריך. ול"ד שור אלא אפילו תי' ועוף כמבואר כאן ובר"מ פ"א מה' נ"מ ובלחם משנה מביא בשם הב"י בח"מ דיליף וכו' כל דאית לי' בעלים ע"ש ומכל מקום ע"כ וש"כ שהזיקו אף שהם ממון הרב מכל מקום פטור הרב אם הזיקו דאם נחייבנו אם יקניטנו רבו יחייבו בכל יום דילך ויזיק ע' במס' ידים וב"ק ד' ור"מ פ"א מה' גנבה. ושור הפקר שהזיק פטור כיון דאין לו בעלים ואפילו הי' לו בעלים בשעת נגיחה וקודם העמדה בדין הפקיר שורו בין תם בין מועד פטור ותם ביארנו לעיל קצת ע"ש. ומבואר זה בר"מ פ"ח וכן אם הקדיש השור פטור דאין לו בעלים עיין כאן בר"מ ובש"ס ובש"מ ב"ק די"ג הקשה מה שהקשינו לעיל היאך שייך הפקר לאחר נגיחה כיון דקיימא לן כר"ע אם כן א"י להפקיר וכ' דמיירי במועד ומביא שיטות דגם בתם ויען כי הפסקתי בין הפרקים במצוה זו א"י להאריך. והנה לשון הר"מ כאן ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים אחר שהזיק הקדישו או הפקירו ה"ז פטור עד שיהי' לו בעלים בשעת היזק ובשעת העמב"ד ובב"ק שם י"ג ע"ב נראה דאף בגמר דין צריך בעלים וא"ח אלא שתהא ההיזק והעמב"ד וגמ"ד שוה כאחד ע"ש והר"מ השמיט זה וגם הטור סי' ת"ו השמיטו ועבש"מ מביא בשם המאירי דבעינן בעלים בשעת גמ"ד ג"כ. וכתב דיש גדולים פוסקים דוקא העמדה בדין והיינו הר"מ והטור ומכל מקום טעמא בעי כיון דנרא' דבעינן בעלים בגמ"ד ג"כ וצע"ק:
והנה מדברי הר"מ מבואר דדוקא אם לא הי' לו בעלים או בשעת ההיזק או בשעת העמב"ד פטור. אבל אם הי' לו בעלים בשעת ההיזק ובשעת העמב"ד יש לו בעלים אחרים כגון שנגח ומכרו או הוריש חייב דעיקר הקפידה שיהי' לו בעלים וכ"ה בטור שם להדי' דנגח ואח"כ מכר והוריש חייב וכ"ה בש"ע שם. אך דעת רש"י ב"ק שם מבואר דצריך שיהי' לו בעל א' מתחלה וע"ש ולדידי' אם מכר והוריש פטור כיון דא"ל בעל א'. ובלחם משנה עמד על רש"י מנ"ל זה ע"ש. ודעת הטוש"ע איני מבין כיון דס"ל דעיקר הקפיד' שיהי' לו בעלים ולא איכפת לן בבעלים אחרים ע"כ אם נגח ומכר חייב אם כן למה כתבו דאם הפקיר לאחר נגיחה וזכה בו אחר פטור דמשמע אף קודם העמב"ד ולמה יהי' פטור כיון דעכ"פ יש לו בעלים עתה והיכן רמוז בקרא דאם באמצע ל"ה לו בעלים שיהי' פטור אפשר דעיקר הקפידה שיהי' לו בעלים בשעת נגיחה ובשעת העמב"ד אבל אם יש לו בעלים בזמנים הללו אף דלא הי' לו באמצע בעלים למה לא יתחייב ואם נאמר דיש קפידא אם באמצע לא הי' לו בעלים אם כן למה פסקו שם דאם הוא בעצמו זכה מהפקר חייב מ"ל הוא או אחר כיון דהם סברי דאין חילוק בין בעל א' לבעל אחר אם כן כמו בבעל אחר אם זכה מן ההפקר פטור כמו כן הוא בעצמו וא"י חילוק בין אחר לעצמו לשיטתו ועבב"י בטור שלא הראה מקור הדין של הטור לענין הפקר ע"ש וצע"ק. ועסמ"ע סי' הנ"ל כפל וכתב דבעינן בעלים בשעת גמ"ד ואשגרת דלישנא כמ"ש דהר"מ והטור סוברים דא"צ בעלים רק בשעת העמב"ד ולא בשעת גמ"ד כמש"ל.
ושור של הקדש שהזיק או שניזוק פטור בין תם בין מועד דלא רעהו הוא וכ"ה בש"ס דב"ק ור"מ כאן פ"ח. והר"מ כתב דוקא קדשים שיש בהן דין מעילה פטור אבל קדשים קלים דהיינו שלמים ותודה הוי בכלל רעהו דק"ק ממון בעלים הוא ע' בסוגיא ב"ק די"ב ע"ב ודי"ג באריכות. ועלח"מ כתב אף דלדעת רש"י ותוס' שם בסוגיא מבואר דאף לריה"ג מכל מקום מעשר בהמה הוי מ"ג כיון דאינו נמכר אם כן לאו בכלל רעהו הוא לענין ניזקין ג"כ עיין בסוגיא והר"מ סתם דקדשים שאין בהם מעילה חייב ולא הוציא מכלל זה מע"ב ע"ש שכתב דהר"מ לא ס"ל דבן עזאי מפרש דברי ריה"ג ע"כ בכ"ע ק"ק ס"ל לר"י דהוי ממון בעלים. ומכל מקום צ"ע כיון דקדשים קלים איתא במכירה לריה"ג דהוי ממון בעלים כמבואר כ"פ בש"ס וכאן הוא גזירת הכתוב ומעשר בהמה למכור תם הוא לאו מן התורה לכ"ע עיין ר"מ פ"ו מה' בכורות אם כן חזינן דל"ה ממון בעלים כיון דאינו נמכר אם כן אמאי איקרי רעהו. וצ"ל דלאו משום דממון גבוה הוא רק הוא גזירת הכתוב ומכל מקום מיקרי רעהו והוא דוחק. על כל פנים כיון דמע"ב אינו נמכר א"י לקדש האשה ג"כ דהוי כמכירה וכ"ה בפ"א דמע"ב דאין מקדשין בו את האשה וער"מ פ"ה מה' אישות כהן שקידש בחלקו נראה דוקא כהן או לאחר שחיטה עיין בקדושין בהמקדש בחלקו אבל ישראל שקידש בקדשים קלים מחיים מקודשת לשיטתו שפוסק כריה"ג וקשה למה אינו מבואר דין מע"ב דא"י לקדש בו את האשה ובפ"ו מבכורות כ' דמע"ב אינו נמכר ולא כתב כלשון המשנה דג"כ אין מקדשין את האשה ואם נאמר דממילא משתמע כיון דאינו נמכר ה"ה דאין מקדשין דהוי בכלל מכירה הא חזינן דהתנא פירש וה"ל להר"מ ג"כ לפרש שם כי פוסק צריך לפרש יותר וגם דין של מע"ב דאינה מקודשת כתב בפ"ה מה"א ג"כ כתב פ"ג מה' מע"ש וכתב שם דאין מוכרין מע"ש ואין מקדשין האשה למה השמיט דין דמעשר בהמה לענין קדושין אבל הדין דין אמת דאין אשה מתקדשת במע"ב וכאן צ"ל דמיקרי רעהו וצ"ע. ובגוף הדין דהר"מ סותם כאן כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא וסותר דבריו באיזה מקומות עלח"מ כאן ומ"ל פ"ב מה' מעילה ה"ח ובקצה"ח סי' ת"ו וצריך אריכות אך על כל פנים כאן גבי ניזקין סובר הר"מ דהוי ממון בעלים כריה"ג. אך ק"ל על הר"מ כאן דסתם דמשמע אפילו בכור תם בזמן הבית כיון דהוי קדשים קלים חייב בניזקין ובאמת המסקנא בב"ק בסוגיא שם דמתנות כהונה דחזי להקרבה הוי ממון גבוה אף לריה"ג וער"מ פ"א מה' בכורות דפוסק כר"נ דבכור תם בזמן הבית אינו נמכר עיין בב"ק בסוגיא ותבין דבמת"כ הוי לכ"ע ממון גבוה אף מחיים ע"ש ולא מיקרי רעהו לענין ניזקין ג"כ וצ"ע.
והנה הר"מ פ"ה מה"א ה"ה כתב וז"ל כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת. והנה בב"ק שם ובקדושין מוקמי לריה"ג דאמר ממון בעלים הוא ואמאי אינ' מקודשת בקדשים קלים רק כאן מיירי אחר שחיטה דריה"ג מודה דמשלחן גבוה קזכו ובקדושין דייק לה מלשון המקדש בחלקו דמיירי לאח"ש ובאמת סוגי' דקדושין קאי אליב' דס"ד בב"ק אבל לפי המסקנא מיירי אפילו מחיים. ומכל מקום כהן בחלקו דהוי מתנות כהונה אפילו מחיים הוי מ"ג אף לריה"ג וכ"כ התוס' בב"ק ע"ש אם כן לכאורה מלשון הר"מ דכתב ג"כ לשון בחלקו דמשמע לאח"ש ובאמת כהן בחלקו אפילו מחיים אינה מקודשת דהוי מ"ג וצ"ל דלפי המסקנא אין זה דיוק ומיירי אפילו מחיים וא"כ דברי הר"מ ג"כ אפילו מחיים דבכ"ע הוי חלק הכהנים מ"ג אך נשמע מדברי הר"מ שכתב כהן שקידש כו' נראה דישראל שקידש בכ"ע מקודשת אף לאח"ש וזה כדעת תוס' ב"ק דחלק ישראל הוא ממון בעלים אף לאח"ש אבל דעת רש"י דלאח"ש אף חלק הבעלים הוי מ"ג ודעת הר"מ שכתב רק כהן ולא כ' הדין דישראל לאח"ש מבואר דס"ל כסברת התוס' דבישראל הוי ממון בעלים בכ"ע אף לאח"ש וז"פ.
והנה לפי המסקנא דחלק הכהנים הוי מ"ג אפילו מחיים אף לריה"ג אם כן הא דאמרי אמוראי בב"ק ומבואר כאן בר"מ דשלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מאימורים דהבשר הוי ממון בעלים והאימורים דקאי להקרבה הם ממון גבוה לאו דוקא דאינו גובה מאימורים אלא אף חלק בשר כגון חזה ושוק דשלמים ומתודה ואיל נזיר גם הזרוע בשלה דכ"ז ה"ל חלק כהנים ומשלחן גבוה קזכו ג"כ אינו גובה הניזק מזה. אך צ"ע לשון הש"ס דאינו גובה מאמורין דמשמע חלק הקרבן דעולה לגבוה עיין ר"מ פ"א מהמעה"ק הא גם מבשר אינו גובה כל שהוא חלק הכהנים ובש"ס אפשר ליישב דלא נחית לזה לומר לפי המסקנא אלא אף להס"ד דבכ"ע הוי ממון בעלים ועיקר הרבותא דבא לאשמעינן דאינו גובה מבשר נגד האימורין אבל על הר"מ דהוא פוסק הי' צריך לפרש דבריו דמחלק כהנים דהוי מ"ג אינו גובה. ואינו גובה בשלמים שהזיקו רק מבשרם ולא מאימורים וגם לפ"ע ההיזק מהבשר ולא מאימורים כגון שצריך לגבות בחצי היזיקו דינר והי' הבשר עם האימורים שוה ב' דינרים והבשר בלא האימורים שוה דינר וחצי אינו גובה כל הדינר מהבשר רק חצי הבשר ומפסיד רביעית הדינר דהוי כשני שוורים שהזיקו דגובה מכ"א לפ"ע הנז' ומפסיד נגד האימורים דהאימורים פטורים שהם מ"ג והאימורים שוה רביעית ע"כ אותו רביעית ההיזק מפסיד הניזק כ"ה בר"מ ועיין ברש"י ותוס' בסוגיא ואף דקיי"ל כר"נ דשני שוורים שהזיקו אי ליכא לאשתלומי מאחד משלם השני כל הנזק ע' פ' הפרה וכ"פ הר"מ לקמן פי"ב דשור הדיוט ושור הקדש שנגחו משלם ההדיוט כל הנזק כיון דליכא לאשתלומי משור הקדש וא"כ אמאי אינו גובה כאן מבשר נגד האימורים ע' במלחמות להרמב"ן פ' הפרה שחילק דהתם דכ"א יכול לעשות ההיזק משלם א' בעד חבירו אבל כאן דהבשר בלא האימורים אין יכול להזיק ולא כולי' נזק עביד ולא פלגא ע"כ אינו משלם בעד האימורים אבל בשני שוורים י"ל לכל חד את קטלתי' ע"כ משלם א' בעד חבירו וכאן דהבשר אינו מזיק כלל בלא האימורין א"צ הבשר לשלם בעד האימורים ע"ש ובבעהמ"א ואין כאן מקומו להאריך:
ובכור בזה"ז או בע"מ בזמן הבית דמבואר בש"ס דלריה"ג הוי ממונו ולא משלחן גבוה קזכי ונמכר ומקדשין בו את האשה וכ"פ הר"מ פ"א מה' בכורות כיון דלא חזי להקרבה הכהן לאו מש"ג זכי אם כן בכור בזה"ז או בע"מ בזמן הבית יש בהו דין ניזקין ואין חילוק בין בשר לאימורין כיון דצריך להמתין עד שיפול בו מום והכל שרי לאכול אף האימורין. הכלל כיון דהאימורין אין קריבין לגבוה הוי הכל ממון בעלים כמו הבשר דהכל שייך לכהן ואין חילוק בין בשר לאימורין וז"פ וער"מ פ"ו מה' מעילה. והנה מבואר כאן בר"מ מהש"ס דפסולי המוקדשין שנפדו הוי ממון בעלים ויש להם דין ניזקין ובפי"ב כתב דשור הדיוט ושור של פסה"מ השור של פסה"מ פטור כתב שם הרב המגיד דמיירי בלא נפדו. ונ"פ דלהר"מ דוקא פסה"מ מקדשי קדשים אבל מקדשים קלים אפילו לא נפסלו הוי ממון בעלי' ובכור אף דהוי מ"ג מכל מקום בנפסל הו"ל ממון הדיוט כמבואר לעיל דבע"מ מקדשין בו את האשה וכ"ה בתוס' ב"ק בסוגיא זו דפ' הפרה דפסה"מ דמיירי בבכור לר"י גאון היינו דוקא אליבא דרבנן אבל אליבא דר"י ממון בעלים הוא ע"ש והר"מ דסובר כריה"ג וכר"נ אליבי' עיין בסוגיא אם כן סובר דבפ' הפרה מיירי בפסהמ"ק של קדשי קדשים דהוי ג"כ לאו רעהו ע' בסוגיא שם ור"מ פ"ו מהלכו' מעילה דמועלין בקדשי קדשים שנפל בו מום ובזה מיושב ק' הפ"י בסוגיא אך באמת הוא מקשה אליבא דריה"ג לשיטת התוס'. והנה מבואר כאן בר"מ הא דשלמים ותודה שהזיקו דגובין מבשרם היינו שיאכל הניזק הבשר בקדושה כנגד ח"נ שלו ומבואר בש"ס דתודה שהזיקה גובה מבשרה וא"ג מלחמה ופריך בגמ' פשיט' (היינו) הא לא אזיק ומתרץ סיפ' אצטריך לי' ניזק אוכל בשר ומתכפר אוכל לחם הא נמי פשיטא מ"ד כיון דלחם הכשירא דזיבח' הוא לימא לי' את אכלת בשר ואני אייתי לחם קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא. וצ"ע על הר"מ כאן שכתב הדין כפשוטו וז"ל וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה וא"ג מהלחם שאין הלחם מכלל בשר עכ"ל ובאמת ד"ז הוא פשוט כמבואר בש"ס וה"ל להביא כמסקנת הש"ס אף על פי דהניזק אוכל הבשר מכל מקום הבעלים צריכים להביא הלחם וזה לא הביא כלל ודין שהביא הוא פשוט וצ"ע על הר"מ שהשמיט ד"ז ולא הביאו גם בה' מעה"ק דאף דהבשר שייך לאחרים מכל מקום הבעלים מחויבים להביא לחם וצ"ע. וז"פ דפסח הוא ג"כ קדשים קלים ואם הזיק אם כן ג"כ נגד היזיקו נחלט הבשר להניזק וה"ל שותף בפסח והוי כאילו נמנה עליו כמו כל הפסחים אבל אם הוא כבר עשה פסח ואח"כ הזיק פסחו של חבירו ממונו אינו יכול הניזק לאכול חלק הפסח כי פסח אינו נאכל שלא למנויו אך יכול למכור חלקו לאחר שלא עשה עדיין פסח ויאכל ממנו ואף דכתבתי לעיל במצות הפסח דאפשר שלא למנויי' אסור ג"כ בהנאה מכל מקום נראה דמחיים אינו אסור רק בשעת אכילה ע"ש כנ"ל.
וזה נ"ל פשוט אף אם בהמת קדשי קדשים הזיקה או שהוזקה שפטורה מניזקין מכל מקום אם נשאל אח"כ על ההקדש בודאי חייב כיון דעוקר למפרע הו"ל חולין מעיקרא והוי שור רעהו והיינו בלא בא ליד גיזבר כידוע. אך צ"ע דאפילו בלא נשאל עליו להתוס' פא"ע סוגיא דהואיל אף דשל גבוה אימעט מלך לענין ב"י וב"י מכל מקום אמרינן הואיל ואיבעי מיתשל עליו ממוני' הוי והוי שלך אם כן ה"נ בלא בא ליד הגיזבר נימא הואיל ובעי מיתשל עלה הוי ממונו וקרינן בי' רעהו. אך בשור תם שהזיק והוא הקדש ל"ש זה דאף דנימא ממונו הוא מכל מקום כ"ז דאינו שואל והוי לגבוה מאין יגבה ואם באמת מיתשל באמת גובה כמ"ש אך כ"ז שאינו שואל אין לו מהיכן לגבות ותם אינו משתלם אלא מגופו אך אם הניזק הוא הקדיש שייך לומר הואיל או אם המזיק הוא מועד דמשלם מן העלי' אפ"ל דשייך הואיל והוי ממונו ואקרי רעהו כ"ז דלא בא ליד הגיזבר וכן לענין כפל ולענין שבועה שחלוק הדיוט מהקדש יש להסתפק כנ"ל ואין כאן מקומו להאריך. ועקצה"ח סי' הנ"ל הקשה אפילו לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הא מכל מקום אסור בהנאה כמבואר בנדרים ופסחים אם כן אמאי קדשים שהזיקו חייב ואיך יתחייב על ממון שלו שאסור בהנאה בניזקין ע"ש ולא ידעתי קושיתו דלרשב"א והרבה ראשונים דאה"נ יש להם בעלים עקצה"ח ת"ה אם כן חייב בניזקין אך מה שהקשה לענין קדושין ולענין שבועה יבואר במק"א אי"ה:
והנה אם שני שורים נגחו שור אם תמים הם משלמין כ"א רביע נזק ואם מועדים משלמין כ"א מחצה כן מבואר בש"ס פ' דו"ה ופ' הפרה ואם שור הדיוט ושור הקדש נגחו עיין פ' הפרה ופסק הלכה כר"נ דאי ליכא לאשתלומי מהיאך משלם השני והכא דהקדש פטור משתלם משור הדיוט או ח"נ בתם או נ"ש במועד וכ"פ הר"מ פי"ב כאן ובטוש"ע ח"מ ת"י ועסמ"ע שם שפירש דעת הטור דוקא אם כ"א יכול להזיק משלם א' בעד חבירו אבל אם אין כ"א יכול להזיק וההיזק נעשה ע"י שניהם אין א' משלם בעד חבירו ודחה פי' זה ע"ש ובקצה"ח החזיק בפי' זה וה"ר לזה ועיין בדברי הרמב"ן שהבאתי לעיל. ועיין בטור וש"ע שני דיעות דיעה א' סוברת דכמו שאם א' פטור מדינ' השני חייב מדר"נ ה"ה בשניהם בני חיובא רק א' ברח או אין לו לשלם משלם השני עבורו ויש סוברים דוקא אם א' פטור מדינא משלם השני אבל אם השני ג"כ ב"ח רק דאין לו לשלם א"צ השני לשלם עבורו וע' ש"ך שם ואני מסופק להדיעה דמחלקין בין היכי שפטור מדינ' ובין שהוא חייב רק שברח או העני מהו הדין אם שניהם תמין וחייבים שניהם וקדם א' והודה שפטור מחלקו מחמת מודה בקנס אם השני חייב לשלם בעדו מי נימא דהוי כמו שפטור מדינא דהתורה פטרה אותו אף דפסקינן כר"ע דהוחלט השור ואם אקדשי' ניזק הוי הקדש מודה בקנס פטור ונעקר למפרע הקדישו אם כן הוי פטור מדינא וחייב השני לשלם בעדו א"ד דוקא אם בשעת נגיחה הוא פטור מדינא צריך השני לשלם כמו שור הקדש אבל כאן בשעת נגיחה הי' חייב רק הפטור בא אח"כ הו"ל כמו שברח דא"ח לשלם בעד חבירו שהודה ולדעה ראשונה בכ"ע חייב דלא גרע מברח אך לדיעה השני' אני מסופק אפשר כיון דאגמ"ל דנפטר אם כן פטור מדינא וחייב השני או אפשר כיון דמ"מ בשעת נגיחה היה ב"ח אין השני משלם בעדו וצ"ע. וע"ש בקצה"ח כתב דאף להסוברים דאם מדינא חייב וברח מכל מקום השני משלם זה דוקא במועד דהחיוב אגברי רמי אבל בשור תם כיון דפסקינן כר"ע אם כן הו"ל כאילו גבה ואח"כ נאבד אין השני צריך לשלם כמו דאם כיחש המזיק דעומד ברשות הניזק ה"ה בברח עי"ש ודבריו נכוני' מכל מקום גבי מודה אני מסופק דהא חזינן דנפטר למפרע ואף אם הקדישו ניזק נפקע הקדישו כמש"ל אם כן אפשר דלא הוי כגבוי והוי פטור מדינא והשני צריך לשלם עבורו או אפשר כיון דמ"מ היה ב"ח בשעת היזק אין השני צריך לשלם עבורו וצ"ע. ודע מה שמבואר בר"מ קדשים שיש בהם דין מעילה אין בהם דין ניזקין בין שהזיקו או הוזקו לאו דוקא מעילה דיש שאין בהם מעילה ומכל מקום א"ח בניזקין כגון קרקע של הקדש שהוזק ע"י שן ורגל מכל מקום פטור דהו"ל קדשי גבוה אף על פי שאין מעילה במחובר כמבואר בר"מ ה' מעילה אך העיקר תלוי אם הוא קדשי גבוה או אם הוא קדשים קלים וזה מבואר להדיא בתוס' בסוגיא דב"ק ד"ה מאן תנא דמעילה לא מעלה ולא מורדת והעיקר תלוי אם הוא קדשי גבוה ע"ש. ודעת תוס' ב"ק דף ז' וב"מ צ"ט דלאו דוקא קרן פטור בנזקי הקדש מחמת רעהו אלא אפילו שן ורגל דלא כתיב רעהו ואפילו אדם המזיק הקדש פטור דאין דין ניזקין להקדש בשום ענין ועיין בדבריהם רק אדם המזיק חייב מדרבנן והר"מ כאן כתב הדין דקרן מחמת רעהו ושאר ניזקין אינו מבואר בדבריו ועפ"ב מה' שכירות גבי דין שומרים נראה דס"ל כדעת התוס' ועבספ"י בכ"מ ובסוגיא בב"מ נשבעין לגזברין ואין כאן מקומו.
ושור של עכו"ם או ב"נ דהיינו גר תושב שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם בין תם בין מועד פטור וזה מבואר בר"מ כאן והר"מ נ"ט לשני הדינים הנ"ל מדעתו עיין בדבריו ע' בש"ס דב"ק מבואר דשור של ישראל שנגח שור עכו"ם פטור דרעהו כתיב ועכו"ם לאו רעהו הוא כמבואר כ"פ וכן לענין כפל עש"ס ור"מ ומט"ז גם שור עכו"ם שנגח של ישראל היה מן הדין לפטור דלאו רעהו הוא אלא מחמת ראה ויתר גוים או כדעת הר"מ שקנס הוא וכו' ואינו מבואר אם דוקא נזקי שור פטור בעכו"ם אבל נזקי שן ורגל ואדם המזיק חייב דלא כתיב רעהו או אפשר דינו לגמרי כהקדש שהבאתי לעיל בשם התוס' דאין שום דין ניזקין להקדש ה"נ או אפשר דוקא גבי הקדש ע' בתוס' שהבאתי לעיל ואין כאן מקומו ובעזה"י גבי גזל עכו"ם לקמן נברר זה. ונ"פ כיון דשור עכו"ם שנגח אפילו תם משלם נ"ש או מטעם הש"ס או מטעם הר"מ אם כן משתלם מן העליה ודינו לגמרי כמו מועד ואין הניזק אלא בע"ח ואין השור נחלט והקדישו ניזק אינו קדוש כי דינו כמו מועד ואין הניזק אלא בע"ח כנ"ל פשוט. ושור עכו"ם שנגח לשור עכו"ם להר"מ בה' מלכים דהא דב"נ מצווים על הדינים היינו להושיב דיינים על שש מצות שלהם ע"ש אם כן דין זה יכולים לדון לפי רצונם וגם הב"ד ישראל אם דנין ביניהם דנין כפי רצונם אבל לדעת רמב"ן פ' וישלח הובאו ד' בלחם משנה שם דנצטוו על כל הדינים כמו ישראל אם כן אצלם ג"כ הדין כך דתם משלם ח"נ ומועד נ"ש אם כן בודאי אין סברא שמה"ת יגרע כח ישראל כיון דאינו רעהו לפטור לגמרי בשור של עכו"ם שנגח שור של ישראל ובעכו"ם לעכו"ם ישלם ח"נ ונ"ש זה אין סברא דישראל יגרע מעכו"ם ולפי זה צ"ע קושית הש"ס אי רעהו דוקא אפילו דנכרי כי נגח לישראל נמי ליפטר וכי גרע מנכרי ועס"י רכ"ז לענין אונאת עכו"ם ויש לפלפל בזה בש"ס ואי"ה בדיני ב"נ יבואר קונטרס מיוחד בעזר הגומר עלי.
וע' מש"ל דמודה בקנס ל"ש בב"נ דאשר ירשיעון פרט למרשיע א"ע בישראל נאמר ולא בב"נ דב"נ א"צ אלקים דהיינו סמוכי' אלא נהרג בע"א בדיין א' עפ"י ב"נ עיין ר"מ הלכות מלכים וגם אפילו עפ"י עצמו נהרג כמבואר בד' הרהמ"ח ועיין מש"ל פ' וישלח דלא כס' אוה"ח. וכ"ז בודאי עכו"ם אבל ס' עכו"ם כגון אסופי שנמצא עספ"ק דכתובות ור"מ פט"ו מה"א דמבואר שם דהוי ככל ספק ממון ומבואר בגמ' והרב המגיד דאם היה מחצה על מחצה דנגח תורא דישראל לתור' דידי' פטור הישראל דא"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול ועיין במ"מ דאפילו ברוב ישראל פטור הישראל דלמא עכו"ם הוא ואי דרוב ישראל אהב"מ אחר הרוב במקום חזק' וכאן הישראל מוחזק ודעת תוס' ביומא ברוב ישראל חייב דלא הוי מוחזק וע' אה"ע סי' ד' בח"מ וב"ש ואם נגח תורא דידי' לתור' דידן במחצה ע"מ משלם מחצה דאפילו בישראל משלם ח"נ ואידך פלגא אינו משלם דא"ל אייתי ראיי' דלאו ישראל אנא וברוב עכו"ם דעת הרב המגיד דצריך לשלם נזק שלם ול"א א"ה בממון אחה"ר דאין לו ח"מ כיון דהספק בעצמותו אם הוא ישראל ע"ש. ויש להאריך בכל פרט ופרט וע' מש"ל במצות שמירת שבת הבאתי קושיא ששמעתי איך במע"מ משלם פלגא אי באו עדים הא הו"ל עדות שאי אי"ל דהעדות אם הוזמו לא ישלמו דלמא עכו"ם הוא ואין דין הזמה בעדות עכו"ם ואי דמודה בעצמו גם פלגא א"ח דמודה בקנס פטור והאי ספק ישראל הוא. אם כן י"ל דלמא ישראל אני ופטור וא"ל דהוי כחזקת חיוב כיון דהוי כהוחלט השור ז"א עיין ש"ך ואו"ת סימן ע"ה תראה דבכה"ג ה"ל ס' ממון ופטור. וע' מש"ל דמשכחת לה דנגח בפני ב"ד דלא תהי' שמיעה גדולה כו' ובב"ד א"צ דין הזמה כמו טרפה שהרג בפני ב"ד ע' סנהדרין ע"ח ור"מ ה'.
ומבואר במשנה דב"ק עפ"י עדים ב"ח ובני ברית. וכתב הר"מ פ"ז אין הניזקין משתלמין אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד שלא תאמר הואיל ואין מצוין בארות הסוסים וברפת הבקר כו' אלא העבדים כו' וזה הרבותא להר"מ והרא"ש ג"כ מביא וכתב א"נ דאפילו שור של נכרי שנגח שור של ישראל צריך עדים כשרים עכ"ל. וכן מביא הטור סי' ת"ח ע"ש מבואר מדבריו דגם להוציא ממון מבן נח צריכים עדים כשרים. ובאמת בש"ס מבואר ובר"מ בה' מלכים דב"נ נהרג בע"א ובדיין א' ועפ"י קרוב ופשוט דהדיין והעד כשרים ג"כ אם הם עכו"ם. אם כן צ"ל דחמור ממונו מגופו דמיתה חייב עפ"י ע"א ופסולים ועל ממונו צריכים שנים כשרים ב"ב וב"ח וע' ח"מ סי' שפ"ח ד"ז. ומכל מקום צ"ע בזה דממונו יהי' חמור מגופו. אבל בנ"י ביבמות גבי אחים מן האם לא יעידו כו' דשורת הדין דבגיותן כשרים להעיד מדין תורה כדאמרינן בסנהדרין דב"נ נהרג עפ"י קרובים וכ"ש בממונו מבואר בדבריו דא"צ עדים כשרים לממונו דלא כהרא"ש וטור וסברת הנ"י נכונה וצ"ע בד"ז ואי"ה בקונטרס מיוחד דיני ב"נ יבואר בארוכה. ועבד ואשה חייבים בנזקי שור רק שאין להם לשלם ואם נשתחררו חייבי' לשלם ככל החיוב ממון שלהם ומבואר להדי' בב"ק דט"ו דהנשים בכלל נזק ע' בגמר' אם כן ה"ה עבדים ופשוט והיינו אם יש לו שור שאין לרבו רשות בו. ואם שור של גדול נגח שור של חרש שוטה וקטן חייב כדינו בין תם בין מועד. וזה מבואר במשנה ב"ק ל"ט ובר"מ אינו מבואר להדי' כי ז"פ בכל הנזקין דפגיעתן רעה החובל בהן חייב ה"נ. ושור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של גדול פטור. אך דעת הר"מ שמעמידין להם אפטרופס להעיד בפניו ואחר שיש להם אפטרופס תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש מעליית אפטרופס. ודעת הראב"ד דתם בכ"ע פטור כיון דמשתלם מגופו רק מועד חייב וכ"ה דעת הטור וסובר ג"כ דמשלם מעליית יתומים ועיין בסוגי' שם וצריך אריכות גדול וע' תוס' שם. ונ"פ לדעת הר"מ דמעמידין אפטרופס אף לתם לגבות ח"נ אם כן בודאי מהני הודאת אפטרופס לפטרו מטעם מוב"ק כי הוא עומד במקום הבעלים. אך אם החרש שוטה וקטן מודים בפני ב"ד צ"ע אם הודאתם פוטרתם מטעם מב"ק ונ"פ דודאי אם לא באו עדים כלל א"י הבעלים לגבות אף לא ע"י תפיסה לשיטת הר"מ שכתבנו לעיל דמהני תפיסה בח"נ כי לא מהני הודאתם לחייב א"ע כי הודאת חרש שוטה וקטן לא מעלה ולא מורדת לחייב א"ע כי אין בדבריהם כלום לחיוב כידוע אך נ"מ אם נתגדל ועומד בהודאתו. אך בזה ג"כ אין נ"מ כי בכ"ע מהני תפיסה אפילו אם נאמר דהודאה ראשונה אינה מועלת והודאה אחרונה הוי הודאה מכל מקום מהני תפיסה. אך נ"מ אם הודו ואח"כ באו עדים אי אמרינן לפטור משעת הודאתם מהני הודאתם ודוקא לחיוב ל"מ אבל לפטור מהני אם כן אם באו עדים אח"כ פטורים לעולם וא"ל כיון דכתבנו לעיל דבאמת בח"נ דפטור בבאו עדים אח"כ אף דקיימא לן כ"ה דלא מחייב עצמו כלל חייב בבאו עדים והכא לא מחייב עצמו וכתבנו דחייב עצמו דמהני תפיסה אם כן כיון דלחיוב ל"מ הודאתם ול"מ אפילו לענין תפיסה וכמ"ש אם כן לא מחייב עצמו כלל ובבאו עדים אח"כ חייב ז"א דהטעם דאם לא מחייב עצמו במידי דחייב בבאו עדים אח"כ הטעם דידע דמודה בקנס פטור ולא הודה כלל ע' במרובה ע"ה ובחרש שוטה וקטן ל"ש זה דידע אם כן אם נא' דהודאתם הודאה לפטור בודאי לא מהני כלל עדים ופטור אף אם באו עדים אח"כ אם כן אני מסופק אף דהודאת חרש שוטה וקטן ל"מ לחיוב מכל מקום לפטור שהוא זכות שלהם אפשר דמהני אם כן פטורים מטעם מב"ק ולא מחייב עצמו ל"ש בזה כיון שהם חרש שוטה וקטן כמ"ש או אפשר דהטעם דמב"ק פטור מקרא דאשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע א"ע אם כן הוי גזירת הכתוב דמרשיע עצמו פטור והיינו דהוא מרשיע א"ע. אך גזירת הכתוב דבקנס ל"מ מרשיע עצמו אבל אם הודאתו אינו מחייבו אם כן ל"ה מרשיע עצמו כלל כי א"ח בהודאתו דפיו בשום ענין וה"ל מורשע מפי עדים דע"י עצמו אינו מרשיע עצמו כלל אם כן ל"ה הודאתו אף לזכותו לפטור עצמו וכצד הזה נ"ל כיון דל"ש כלל שירשיע א"ע אם כן אין הודאתו מעלה ומורדת כלל וחייב בבאו עדים כנ"ל ועש"ס ור"מ דאם הבעלים במדינה דינו ג"כ כמו חרש שוטה וקטן לשיטות הנ"ל והנה בדיני מצו' זו אין חילוק בין שהזיק שור או הזיק אדם תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש ושור פטור מד' דברים דהוא גזירת הכתוב דוקא אדם באדם וגם פטור מדמי ולדות אך דוק' אם נגח ב"ח דהדמי ולדות שייכים לבעל מיעטה התורה דשור פטור אבל אם נגח שפחה מעוברת ויצאו ילדיה תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש כמו אם מזיק פרה או חמורה מעוברת כ"ה בר"מ פי"א מה' אלו ובש"ס דב"ק ע"ש:
ב[עריכה]
אלו הדינים שנקראו דיני קנסות אין דנין אותם אלא סמוכים ובא"י. אות ו' ט"ס דבאמת ב"ד סמוכין דנין ד"ק אפילו בח"ל כמבואר בר"מ ה' סנהדרין אלא צ"ל סמוכים בא"י היינו שהב"ד נסמכו בא"י עיין ר"מ שם.
ג[עריכה]
אבל המזיק כו'. ואם תפס אין מוציאין מידו וכ"ה בח"מ סי' א' וע"ש בקצה"ח שכ' דוקא בממון רק שאין דנין בזה"ז מכל מקום חייב וצריך לשלם לצי"ש אבל קנס גזירת הכתוב דירשיעון אלקים אבל אם אין הב"ד מחייבין אותו א"ח כלל אף לצי"ש עיין תוס' כתובות ל"ג ד"ה לאו וגם תפיסה ל"מ כמבואר בירושלמי אע"ג דטבי עבדו של ר"ג היה מוחזק בעצמו עי"ש ומובא לעיל בחיבורי ועשה"מ פ"ה מה' עבדים ולפלפל בזה צריך אריכות. וגם נ"ל דח"נ אפ"ל דחמור כיון דעכ"פ הזיק ומשל' פחות ממה שהזיק כעין סברת הר"מ והראב"ד דמט"ז מהני תפיס' לאחר הודאה משא"כ בשאר קנסות כמש"ל ואין כאן מקומו. ואפ"ל הא דתפיסה מהני בזה"ז דוקא אם תפס בעצמו אבל אם תפס ע"י שליח ל"מ כיון דלית ליה זכות רק בתפס ה"ל כתופס לבע"ח במקום שחל"א ע' אה"ע סי' ע"ז בח"מ וב"ש ואה"ע סי' צ"ג והא חב למזיק ועי' בתקפו כהן כ' גם כן כ"ה דמהני תפיסה ל"מ ע"י שליח דחב לבעלים. אך אפ"ל דוקא אם בלא התפיסה לא היה חייב כלל כמו ספיקא דאפשר אינו חייב כמו באה"ע אבל כאן דבאמת חייב לשלם כמ"ש הרהמ"ח ועקצה"ח דבאמת חייב מדינא רק דהתורה לא מסרה לב"ד בזה"ז להציל עשוק אבל בעצמו חייב אם כן ל"ה חב לבעלים כיון דבאמת צריך לשלם אך גבי שאר קנסות שכתבנו דא"ח כלל ובאמת תפס מהני לרוב שיטות אם כן תפיסה ע"י אחר ה"ל חב לבעלים ול"מ ע' ח"מ דינים אלו בסי' ק"ה. ואם נאמר דצריך לתפוס בעצמו אם כן אפשר בנתחייב ד"ק לחרש שוטה וקטן ל"מ תפיסה כי הם אינם ראוים לקנין ותפיסה הוא רק במקום דמהני קנין ע' קונטרס הספיקות להגאון מוהר"י סוף ספר קצה"ח אך בס' קצה"ח כתב דאין ענין תפיסה לקנין ואפילו במקום דאינו קנין מכל מקום מהני תפיסה דהוא מצד הסברא מאן דכאיב ליה כאיבי' כו' עי"ש סימן ר"ב אם כן מהני תפיסה ובכ"ז צריך ביאור רחב ואני לא באתי אלא לעורר:
והנה במש"ל לענין הודאת קטן לדעת הר"מ באמת לכל השיטות יש להסתפק כגון תם שנגח ומת המזיק והניח יתומים קטנים דבגדלותם בודאי גובה משור אם יעמוד בדין עם היתומים אפילו לדינא דש"ס דמטלטלי דיתמי לא משעבדי מכל מקום כיון דפסקינן כר"ע אם כן ה"ל כאלו תפס מחיים עב"ק די"ד ע"ב ד"ה פרה ואם הקטן הודה בקטנותו ואח"כ באו עדים קודם שמודה בגדלותו אם הודאה ראשונה מהני לפטרו כדלעיל עמש"ל וצ"ע. והנה ע"כ דברנו מחלק המצוה שור שהזיק ובמצוה זו נכלל עוד דין שור שהמית אדם כמ"ש הרהמ"ח בתחלת דבריו ונכתוב בקיצור כדרכינו בעזה"י.
ודיני שור שהמית אדם עב"ק פדו"ה מדף מ"ם עד סוף הפרק ור"מ פ"י וי"א מהנ"מ. והדינים כ"ה שור שהמית אדם מישראל בין קטן בין גדול או ע"כ או שפ"כ ויש עדים ע"ז אותו השור בסקילה אפילו בפעם ראשון שהוא תם מכל מקום חייב סקילה ודוקא עפ"י עדים אבל בהודאת עצמו אינו נסקל וע' תוס' ב"ק דמ"א ע"ב ד"ה עפ"י ע"א וערש"י דמ"ג ד"ה קתני שכתב דאיתקש מיתת השור למיתת הבעלים כשם שאין נהרג בהודאת עצמו כן אין השור נסקל בהודאת עצמו וא"צ להאריך כי כ"ע מודים דצריך עדים למיתת שור וצריכים לקבל עדים בפני בע"ד כדינו ושור של הפקר או הקדש שנגחו נסקלין אף שאין להן בעלים וא' שור או חיה ועוף אלא שדיבר הכתוב בהווה ואין גומרין דינו של שור אלא בפני השור עבב"ק וסנהדרין ויליף ג"כ מהשור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת כו' מה בעלים בפניהם אף שור בפניו ופשוט דל"ד גמ"ד ה"ה קבלת עדות וכ"ש הוא וגם במיתת בעלים אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ופשוט. ושור שלא נגמר דינו ונתערב באחרים אין גומרין דינו כיון דנתערב ואין מכירין אותו ה"ל כמו שלא בפניו כ"ה בסנהדרין ע"ט ור"מ כאן ולסקילה שוב צריך ב"ד של כ"ג סמוכים כמו ד"נ של אדם ויליף ג"כ מהיקשא הנ"ל במשנה א' דסנהדרין וכן הל' ומבואר בר"מ פ"ה מה' סנהדרין וע' סנהדרין ל"ו דחשב התם במשנה הרבה חילוקי' בין ד"מ לד"נ ואמרינן וכולן אין נוהגים בשוה"נ חוץ מב"ד של כ"ג מנה"מ ופירש"י כיון דהנך כולם להצלה אתי מ"ל להצלתו של שור ומסתברא דהיקש' שור לאדם דוקא לענין כ"ג שהוא עיקר הדין ותחילתו וכו' וכ"ה בר"מ פי"א מה' סנהדרין ונ"ל דוקא אלו הדברים שחשב שם אינו נוהג בשור כמו שאמר על המשנה אבל נ"פ כמו שד"נ של אדם אינו נוהג אלא בפני הבית בזמן שיש כהן וגם בזמן שסנהדרין יושבים בלשכת הגזית ומ' שנים קודם החורבן בטלו ד"נ מישראל עש"ס ור"מ שם פי"ד ה"נ דין שור הנסקל לא היה נוהג כי זה ג"כ עיקר דין ותחילתו כמו כ"ג ע"כ לא הי' נוהג רק בזמן שד"נ היה נוהג כנ"ל פשוט:
ואם בעל השור טרפה פטור השור ממיתה וגם אם השור טרפה פטור דאיתקש למיתת בעלים ובעלים פטורים אם הוא טרפה אך בשור שהרג בפני ב"ד אף על פי שהוא טרפה או הבעלים טרפה נהרג כמו הבעלי' כ"ה דעת הראב"ד בהשגות והר"מ לא חילק בזה ועמ"מ הטעם להר"מ. ואין השור נסקל עד שיהי' מתכוין להרוג למי שחייב עליו סקילה אבל נתכוין להרוג בהמה והרג אדם או נתכוין לעכו"ם או לנפלים והרג ישראל ב"ק פטור השור מסקילה כיון דלא נתכוין וג"כ מהיקישא הנ"ל ובמתכוין להרוג את זה והרג את זה נראה מדברי הר"מ שחייב סקילה וסותר דבריו למ"ש בה' רוצח פ"ד כר"ש ולר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג זה באדם פטור אם כן ה"ה גבי שור כמבואר בב"ק פ"ז עלח"מ פ"א מה' חובל ומזיק עמד בזה וע"ש מה שתי'. ואחד שור איש או א' מכל האישים ואפילו שור עבד ושפחה חייב השור סקילה וז"פ אך מבואר במשנה ור"מ דאפילו שור חרש שוטה וקטן אף באין להם אפטרופוס חייב השור סקילה עיין ר"מ כאן ועש"ס דמרבינן משבעה שור דכתובי' בפרשה ולכאורה ה"ל לפטור שור של חרש שוטה וקטן כיון דאיתקש למיתת הבעלים והם פטורים בהרגו אך מריבויא דשור מרבינן זה. ונ"פ דשור של חרש שוטה וקטן דחייב סקילה היינו דוקא שמעמידין להם האפטרופוס או לאחר שיגדיל ויתפקח וישתפה אבל בל"ז בלאו הכי היאך יכולין לקב"ע שלא בפני בע"ד וחרש שוטה וקטן כשלא בפניו דמי אע"כ כמ"ש ועיקר הרבותא דחייב סקילה אף דהבעלים פטורים מחמת ריבוי דשור ופשוט, אך לאחר נגיחה לחייבו אין מעמידין אפטרופוס לחוב ליתומים על מה שעבר אלא על להבא או לאחר שיגדיל כנ"ל. ואם השור הרג אדם טרפה או עכו"ם ואפילו ב"נ אינו נהרג כ"ה בש"ס ור"מ ושור של ב"נ שהרג לישראל אפשר להרמב"ן דמצווים על הדינים כמו ישראל אם כן השור בסקילה ג"כ ואי בעינן גבי שור ב"נ ב"ד סמוכים של כ"ג כיון דמיתת הבעלים הוא בע"א ודיין א' ובלא סמוכים עשו"ת ח"צ סי' פ"ד לענין נרבע דעתו שהשור של ב"נ צריך ג"כ כ"ג ואי"ה בדיני ב"נ יבואר באורך ולדעת הר"מ דאין מצווים על הדינים כמו ישראל אפשר דאין השור בסקילה כלל וא"ד לנרבע משום תקלה וקלון ע' בסנהדרין ויבואר בקונטרס ב"נ אי"ה.
ולענין כופר כ"ה תם פטור מכופר ומועד משלם כופר כ"ה במשנה דב"ק ור"מ כאן והיינו אם נגח ישראל ב"ח א' איש א' אשה או קטן וקטנה מועד משלם כופר ותם פטור ואם נגח ע"כ או שפ"כ יבואר בסמוך אי"ה. והיאך משכחת לה מועד אי נהרג בתמותו יש כמה אוקימתות בש"ס והר"מ הביא זה כאן ועמ"מ, וכופר זה הוא כפרה דבעלים מתכפרים בו וצריך ליתן הכופר ליורשי הנהרג ואם הרג אשה שיש לה בעל הכופר ליורשים ולא לבעל דכופר א"ח אלא לאחר מיתה ואין הבעל יורש בראוי כ"ה בש"ס ור"מ כאן. והנה כאן בגמרא יליף ר"ע מקרא דאין הבעל יורש כופר דכתיב והמית איש או אשה מקיש וכו' ובתוס' הקשו הא בב"ב ילפינן מקרא אחר דאין הבעל נוטל בראוי ותירצו דמהתם לא שמעינן ראוי כי האי דבא ע"י חבלה מחיים ע"כ צריך קרא כאן בכופר והנה ר"ע סובר ירושת הבעל דאורייתא כמבואר כאן אבל הר"מ ה' נחלות פוסק ירושת הבעל אינו אלא דרבנן אם כן לא ילפינן זה מקרא כיון דמה"ת בלאו הכי אינו יורש כלל עיין ר"מ פ"א ופ"ו מה' נחלות אם כן צ"ל כמו דפוסק שם בה' נחלות דאין הבעל יורש בראוי אע"ג דלא יליף מקראי צ"ל דהלכתא הוא אליבא דכ"ע אפילו אם ירושת הבעל דרבנן מכל מקום לא תיקנו לירש בראוי אם כן צ"ל כיון דהוא רק דרבנן והם תיקנו שלא לירש בראוי אין חילוק בין ראוי דכופר לשאר ראוי דדוקא אם הוא מן התורה ובראוי אינו יורש יש לחלק וצריך קרא על כל אחד אבל לפסק הלכה לשיטתו דסובר שהוא רק מדרבנן והם אמרו אם כן אין חילוק בין ראוי לראוי ומכל מקום מלוה של אשתו ל"ה ראוי לדעת הר"מ עמ"מ שם ה' נחלות. והנה להסוברים דירושת הבעל דאוריי' דרשינן כר"ע דאין הבעל יורש כופר אף על פי דלכאורה ל"צ קרא דא"י כופר דבלאו הכי אפילו נימא כסברת התוס' כיון דבא על חבלה מחיים מכל מקום לא גרע ממלוה דה"ל ג"כ ראוי אף על פי דהוי מגיע לה מחיים מכ"ש כופר ולדעת הר"מ דהבעל יורש מלוה ניחא דצריך קרא דדוקא מלוה יורש אבל כאן עיקר החיוב מתחיל לאח"מ אך להר"מ בלאו הכי א"צ לקרא כיון דסובר ירושת הבעל רק דרבנן אך להסוברים ירושת הבעל דאורייתא ודריש ר"ע הקרא לכופר עכצ"ל דהבעל יורש מלוה וע' תוס' פ' יש בכור פלפלו לענין מלוה מסוגיא דכאן ועלח"מ והפלאה סי' צ' באה"ע ואין כאן מקומו. על כל פנים הדין אמת לכ"ע הן להר"מ אינו יורש כופר דה"ל ראוי והן אפילו אם ירושת הבעל דאורייתא ונאמר דהבעל יורש מלוה מכל מקום א"י כופר מגזירת הכתוב כיון דהחיוב מתחיל לאח"מ ואפילו אם נאמר דאין הבעל יורש מלוה מה שצריך קרא כל קושיא יש לה תי' ואין כאן מקומו לפלפל על כל פנים הדין אמת באין חולק.
והנה לא נתבאר איך הדין אם בין היורשים יש בכור דזה בודאי מן התורה ואין לנו קרא דדוקא לענין הבעל יש קרא אבל לענין בכור דליכא קרא וע"ז צריך קרא דל"ד לשאר ראוי כסברת התוס' אם כן לא נתבאר הדין אם הבכור נוטל שני חלקים בכופר אך באמת בודאי אינו נוטל דלא גרע ממלוה דבכור אינו נוטל ב"ח לכ"ע וכופר הוי כ"ש ממלוה אך לפ"ז הדק"ל להסוברים דגם הבעל א"י מלוה אם כן ל"ל קרא על כופר אך אין כאן מקומו. על כל פנים יש נ"מ לדינא דעל הא דאין הבעל יורש כופר דרשינן מקרא לא מטעם מלוה אפילו להסוברים דהבעל יורש מלוה מכל מקום כאן גזירת הכתוב דא"י כיון דאין החיוב מתחיל כלל אלא לאח"מ אם כן אם שור של בעל נגח אשתו אף על פי דהוא מוחזק וק"ל דמלוה שעמו פלגי דספק אם ה"ל ראוי מכל מקום כאן אינו יורש כלל כיון דהוא גזירת הכתוב אפילו אם יורש מלוה מכל מקום כאן דמתחיל אח"מ גזירת הכתוב דה"ל ראוי אם כן אם שור הבעל נגח אשתו א"י וצריך ליתן הכופר ליורשים אך בבכור כיון דליכא קרא רק דא"י ב"ח דה"ל מלוה אם כן אם שור של בנו הבכור נגחו ה"ל מלוה שעמו ונוטל חצי חלק בכורה מהכופר דמלוה שעמו קי"ל דפלגי עש"ס ור"מ וש"ע ח"מ סי' רע"ח. אך באמת לשיטת הראשונים שמלוה שעמו פלגי מחמת ספק דאפשר הבכור משעבד לאביו לגמרי כדי שיהי' נוטל פ"ש ערשב"ם דף קכ"ו וכאן ל"ש זה דמשעבד לאביו מחיים הא בחיי אביו לא הי' מגיע לו כלום והחיוב מתחיל לאח"מ אביו אם כן בכ"ע אף הבכור אינו נוטל כלל אך להתוס' שכתבו שם דתקחז"ל כך הי' ולא מכח ס' ע"ש אם כן נוטל פלגא כמו מלוה אבל הבעל אינו נוטל כלל כיון דהא דאינו יורש לא מטעם מלוה רק מגזירת הכתוב אך באמת אם הוא תקחז"ל אפשר דעשו גבי בעל ג"כ התקנה אם כן ממ"נ לשיטת התוס' הן בעל והן בכור נוטלים בנגח שור שלהם ולרשב"ם אף בכור אינו נוטל דל"ש דמשעבד נכסיו מחיים דלא הי' אז החוב כלל אם כן היוצא לנו מזה דכופר שעמו אם הוא אצל הבעל או אצל הבכור להרשב"ם אין נוטלים כלל ולשיטת תוס' נוטלים מחמת תקחז"ל וצ"ע. ולענ"ד מה שהקשו ל"ל קרא שאין הבעל נוטל כופר בלאו הכי הו"ל מלוה ומלוה הוי ראוי להרבה שיטות אף לגבי בעל וגם קושית התוס' ל"ל קרא הא ילפינן בב"ב מפסוק אחר שאין הבעל יורש בראוי ולענ"ד דראוי ל"ה אלא אם הממון שייך להמת והיורש בא מכחו כגון מלוה ששייך לו בחיים ואם מת יורשים אותו היורשים וכן בנפל להמת נכסים בירושה דשייכים לו והיורשים יורשים שייך לומר דגזירת הכתוב הוא דאין הבעל יורש מה שבא לאח"מ מה שאינו מוחזק להמוריש בשעת מיתה אבל כופר דלא משכחת לה אלא לאח"מ וזה גזירת הכתוב דצריך לשלם הכופר ליורשים אם כן אין הממון של המת כלל אפילו לאח"מ כי התורה לא זיכתה לו כלל שיהי' המעות שלו והיורשים ירשו אותו רק התורה גזרה גזירת הכתוב שהמזיק יתן כופר ולמי יהי' הנתינה ליורשי ממונו אבל לא מחמת ירושה אלא שגזירת הכתוב שהתורה זיכתה ליורשים בממון אם שור של א' הרג מורישם וצריך כפרה יהי' הכפרה שיתן דמי נפשו ליורשים אבל אין שייך כלל להמת לומר שהיורשים יורשים מכחו אם כן שם בב"ב דנפלו לה נכסים לאחר מיתה שהיא יורשת בקבר להנחיל ליורשים, דאי לא אין היורשים יורשים כלל כי אינם יורשים לאיש אחר אם כן הם יורשים אותה מה שנפל לה והוא ממון שלה וגזירת הכתוב דאין הבעל יורש ממון שלה מה שנפל לה אחר מיתתה או מלוה ששייך לה או לאביו אצל בכור וזה גזירת הכתוב דראוי אינו בירושה לא לבעל ולא לבכור אבל כאן אי לאו קרא ה"א דהתורה גזרה דכופר ינתן ליורשים יתנו לבעל דהוא הוי יורש אף לאח"מ אשתו ע' תוס' ב"ב קי"ד ע"ב ד"ה מהאשה והוא אינו בתורת ירושה כלל רק דגזירת הכתוב שממון של כופר נתחייב המזיק ליורשי ניזק וכאן הבעל היורש ע"כ צריך קרא דאין הבעל נוטל הכופר ולא מטעם ראוי דאין הממון שלה ואינו בירושה כלל רק החיוב מתחיל ליורשים אך מכל מקום גזירת הכתוב כאן דלא ינתן לבעל רק ליורשים ממשפחת אביה הם היורשים שזיכתה תורה להם אבל אי לאו קרא ה"א דגזרה תורה ליתן כופר ליורשים לאו משום ירושה רק כמו א' שהזיק ממון חבירו דישלם לחבירו ה"נ הנהרג הוא היזק של יורשים וצריכים ליתן להיורשים וכ"ה גזירת הכתוב אם כן ה"א דנותן לבעל כיון דהוא היורש ע"כ צריך קרא לזה דהתורה לא זיכתה לבעל בזה הממון וכן לענין בכור דהתורה כתבה דין בכור מה שיורש מאביו אבל כאן אינו יורש מאביו דהכופר אינם יורשים היורשים מאביהם רק גזירת הכתוב דינתן להם כאילו הזיק ממונם אם כן דגזירת הכתוב הוא דהנתינה יהי' ליורשים והתורה זיכתה להם לא מכח אביהם ל"ש חלק בכורה כלל כי אינם נוטלים הכופר מכח ירושת אביהם אם כן אינו נוטל כלל חלק [בכורה] ואפילו בלא טעם דמלוה ואף שאין לנו פסוק על הבכור כמו על הבעל מכל מקום הוא לא בא כלל בתורת ירושה רק הוא יורש ומגיע לו ככל היורשים ולבעל צריך קרא דהוא לבדו יורש אבל ל"ה ראוי כלל כי אין הממון שלה כלל דאין הממון של המת כלל לתלות בה דין יורש כלל רק הממון נתחייב המזיק להיורשים אם כן צריך כאן פ' דאין הבעל אף שהוא יורש מכל מקום אינו נוטל כופר אף שהתורה נתנה הכופר ליורשים והבעל יורש הוא מכל מקום כתבה התורה דכופר אינו נוטל דאי משום (אף) דאינו יורש בראוי מכל מקום ה"א כאן התורה זיכתה ליורש והוא היורש וינתן לו ע"כ צריך קרא לזה. וכן מכאן לא מוכח דאין הבעל יורש בראוי דאפ"ל אע"ג דיורש בראוי מכל מקום כאן לא משום ירושת ראוי מיעטה התורה דבאמת אינו ראוי כלל רק גזירת הכתוב דאינו מגיע לו הכופר אבל ממון שלה שבא מכח ירושה אפשר דיורש בראוי ע"כ צריך קרא שם בב"ב דאין הבעל יורש ראוי.
הכלל דכופר אין ענין לראוי כלל דהתחלת החיוב שחייבה התורה הוא ליורשים ונתחייב להם כי כן גזירת הכתוב כנלע"ד ב"ה נכון בסברא ישרה. אך לכאורה ל' הגמ' קשה לזה דאר"ל לא אר"ע אלא בכופר הואיל ואינו משלם אלא לאח"מ וה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי חזינן דכופר ה"ל ראוי אך באמת ל"ק דמתחלה ס"ד בש"ס דר"ע סובר בכל הניזקין אין הבעל יורש דכן גזירת הכתוב ומקשה והא ר"ע סובר דהבעל יורש אם כן אין סברא לאוקמי ההיקש בזה ואפשר מורה ההיקש על דבר אחר ומתרץ דכל הניזקין הבעל יורש רק כופר דבא לאח"מ ומצינו בכ"מ דאין הבעל נוטל בראוי חזינן דל"ה יורש גמור כמו יורש אחר אם כן מסתברא לאוקמי ההיקש דאין הבעל נוטל דמ"מ ל"ה יורש גמור ולא זיכתה לו התורה כאן וגם לתי' התוס' שראוי זה דכופר כיון דבא על חבלה מחיים לא נוכל לילף משם אם כן מה זה דקאמ' דאין הבעל נוטל בראוי הא א"ד לראוי עכצ"ל ג"כ דעכ"פ הסברא נותנת ג"כ דה"ל קצת ראוי דאינו בא מחיים כשאר ירושה ע"כ מוקמינן הפסוק בזה ובאמת הוא גזירת הכתוב ה"נ לפי דברינו על כל פנים יש סברא כיון דבעלמא א"י בראוי ופסק כח הירושה לאח"מ ע"כ ההיקש לזה דכופר אינו נוטל ג"כ מחמת ההיקש ושאר נזקין יורש כשאר ירושה ולפמ"ש נ"ב דאין בע"ח או כתובת אשה של מת נגבים מכופר אף להפוסקים דבע"ח גובה מראוי עח"מ סי' ק"ד וש"ך שם באריכות ומ"ל ה' מלוה מכל מקום דוקא שם בירושה שנפל להמת אם כן ה"ל ממון המת ומשתעבד אבל כאן אינו ממון המת כלל רק התורה חייבה להמזיק ליתן להיורשים ומתחיל החיוב להיורשים לא מתורת ירושה וה"ל כהא דאמרינן התם מכח אבוה דאבא קאתינ' ועדיף משם דאין היורשים באין מכחו כלל ע"ש ותבין ועמ"ל שם בענין הנ"ל:
ולפמ"ש א"כ כיון דאינו בתורת ירושה כלל אם כן אפילו שור של בעל שנגח לאשתו אינו נוטל כלל אעפ"י שהוא אצלו וכן בכור כמש"ל וא"צ לכפול וגם ל"ש תקחז"ל דהם לא תיקנו אלא בירושת ראוי אבל כאן לאו ירושה היא כלל כמש"ל. וכופר זה הוא דמי הניזק שמין שווי' של הנהרג והמזיק משלם דמיו ליורשים כן נפסקה הלכה בש"ס וגם הר"מ דכופר הוא דמי הניזק גם איכא פלוגתא אי כופרא ממונא או כפרה ואיפסקא הלכה דהוי כפרה וכ"פ הר"מ ויש כמה נ"מ מה דהוא כפרה ע' תוס' ב"ק דמ"ג ד"ה מאי לאו שכתבו דכופר ליתא במחילה אף דהיורשים מוחלים ובכל ממון מהני מחילה מכל מקום כופר כיון דהוא כפרה ל"מ מחילה והר"מ לא הביא זה ועוד כתבו תוס' שם דדוקא המזיק עצמו חייב בכופר אבל אם מת פטורים היורשים מכופר כמו חייבי חטאות דהיורשים פטורים דא"צ כפרה דאין כפרה למתים ה"נ במת פטורים היורשים וגם ד"ז אינו מבואר בר"מ והנה מ"ש התוס' דל"מ מחילה מחמת שהוא כפרה צע"ק דגם תשלומי תרומה בזר האוכל בשוגג הוא כפרה עיין תוספות פסחים כ"ו ד"ה מאן תנא כתבו דהתשלומין הם כפרה כדמוכח במס' תרומות דאם רצה הכהן למחול א"מ ובמס' תרומו' תנן האוכל תרומה בשוגג התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול א"מ וערע"ב דכיון דגזירת הכתוב וא"י לפטור עצמו בדמים רק התשלומין נעשין קודש ע"כ א"י למחול ע"ש חזינן דווקא משום דהתשלומין נעשין קודש ל"מ מחילה אבל אם א"ח אלא דמים מהני מחילה אף דהם כפרה וא"כ אמאי ל"מ כאן וצ"ל דגם שם עיקר הטעם משום כפר' ומה שמבוא' במשנ' התשלומין תרומה ואם רוצה למחול א"מ קושטא דמילת' נקט דהתשלומין תרומה אבל באמת בל"ז א"מ מחמת שהוא כפרה ל"מ מחילה כ"ה סברת תוס' דלא כהרע"ב ואפשר דעת הר"מ כדעת הרע"ב ע"כ לדעתו מהני מחילה בכופר כיון דאינו חל על המעות שום קדושה ע"כ אינו מביא זה דאי לא הי' מהני הי' צריך הר"מ להביא זה דהוא דין מחודש ע"כ נראה דהר"מ ס"ל דמהני מחילה ע' פ' הגוזל גבי קרן וחומש בנשבע וצ"ע ודין השני שכ' התוס' דאין כופר נגבה מיורשים ובודאי אפילו הניח אחריות נכסים דבלאו הכי אפילו דמים אינם נגבים מיורשים וא"כ זה דומה לריבית דאמרינן דלדידי' אזהר רחמנא ולא לברי' והיורשים פטורים מלהחזיר ע' בב"מ ור"מ פ"ד מה' מלוה ובטוש"ע יו"ד סי' קפ"ב אם כן נראה דאין לו שום שעבוד נכסי כלל דאי הי' שעבוד נכסי הי' ג"כ גובה מיורשים ע' בסוגיא דשד"א או ל"ד אם כן אין כופר נגבה מלקוחות ג"כ אף דהוי מלוה הכתובה בתורה ואפילו עמד בדין כיון דלא נשתעבדו הנכסים כלל אם כן לדעת הרשב"א וכ"פ ביו"ד סי' הנ"ל דריבית אף שכופין להחזיר הריבית ככל מ"ע שבתורה שכופין עד שת"נ מכל מקום אין יורדין לנכסיו עמ"ל פלפל בזה וא"כ מאי אבעי' לן כאן אי ממשכנים על הכופר אי דמי לחטאת או לא תפ"ל דודאי אין ממשכנים דאין יורדין לנכסיו כלל. הן אמת דעת הרמב"ן דאף אם שלד"א מכל מקום נחתינן לנכסי' דלא גרע זה מכפי' דכופין את גופו עשת"נ מכ"ש שכופין אותו בממונו. אך זה סותר לדעת הרשב"א ולפסק הש"ע גבי ריבית ועקצה"ח סי' ל"ט פלפל בזה על כל פנים קשה מכאן לדעת הש"ע דלא נחתינן לנכסי' כיון דהיורש א"ח בודאי אין כאן ש"נ אם כן ה"נ ולא נחתינן לנכסי' היאך אבעי' כאן אי ממשכנין הא לא נחתינן לנכסי' כלל. אך י"ל דל"ד לריבית או לחוב למ"ד שלד"א דא"ג מיורשים דמוכח דל"ל ש"נ דמאן דסובר שלד"א בודאי סובר דל"ל ש"נ או בריבית כיון דחזינן דלברי' לא אזהר רחמנא אף על פי שהחיוב הוא על הנפטר אם כן אמאי לא יגבה מנכסיו אף שמת ע"כ דל"ל ש"נ כלל רק החיוב על גופו ואם מת אין הנכסים משועבדים אבל כאן באמת יש על המזיק ש"נ ואם המזיק מכר מנכסיו בודאי טורף יורש של הניזק והא דא"ג מיורשי המזיק היינו משום דהדמים כפרה ואין כפרה למתים אם כן כשמת נפטר מן החוב וממילא כשנפקע החוב ממילא נפקע הש"נ כידוע דנכסוהי ערבין בי' ואם הוא פטור גם הנכסים פטורים אבל כ"ז שהוא חי דחיובא רמי עלי' דבר כפרה הוא גם הנכסים משועבדים אך כשמת א"צ כפרה וממילא פטורים הנכסים ג"כ אבל ריבית דהוא ממונו והחוב לא נפקע מהמלוה גופא רק דא"י לגבות מחמת שמת ואלו הי' ש"נ הי' נגבה מהנכסים כמו בכ"מ דנכסוהי דאינש ערבין ואם א"י לגבות מגופו גובין מנכסי' ומדחזינן דא"ג מיורשים מנכסים עכצ"ל דלית לי' ש"נ כלל דהחיוב של התורה לא נפקע במותו אבל כאן נפקע החוב לגמרי וא"כ הנכסים אין משתעבדין כלל אבל בחייו בודאי הנכסים משתעבדים ולאח"מ נפטר מהחוב מחמת דאין כפרה למתים ע"כ א"ג מנכסיו לאח"מ ול"ד לריבית ולשלד"א ע"כ באמת כאן נחתינן לנכסיו ושפיר אבע"ל אי ממשכנין והמעיין בסוגיא דשד"א בראשונים ואחרונים יבין שהדברים ברורים ב"ה.
ולענ"ד להראב"ד בהשגות ויבוא' לקמן דסובר דיש דמים לב"ח והיכי דליכ' כופר משלם דמים דמ"ל הזיקו פלגא או הזיקו כולו שהרגו וזה תלוי בש"ס דב"ק דמ"ג אם כן נראה דהא דחייבה התורה כופר לב"ח היינו להחמיר עליו היכי דאיכ' חומר' בכופר אבל היכי דאיכא קולא בכופר אין דנין בכופר להקל כי צריך לשלם בתורת דמי' אם כן נר' דהחומר' שיש בכופר דנין והיינו אם מחל א"מ דבתורת דמי' ה"ל מחילה אך בתורת כופר דה"ל כפרה ל"מ מחילה אבל במת המזיק נהי דפטור מכופר דאין כפרה למתים מכל מקום חייבים היורשים לשלם בתורת דמים דמי הניזק ואין סברא דהתורה הקילה עליו לסברת הראב"ד דיש דמים לב"ח ובתם שלא בכוונה משלם דמי' כמבוא' לקמן אם כן היכי דשייך דין כופר משלם כופר היכי דיש חומרא בכופר מדמים אבל היכי דיש קולא בכופר בודאי נותנים עליו החומרא שמשלם בתורת דמים אם כן היכי שמת המזיק צריך לשלם דמים. אך מתוס' ל"מ כן. אך לדעת הר"מ דס"ל דאין דמים לב"ח כלל אם כן א"ח רק כופר נותנים עליו אפילו קולות של כופר דל"ש דמים כלל אם א"ח בכופר ולדעת הראב"ד משלם דמים ונותנים עליו חומרי שניהם דנהי דפטור מכופר מכל מקום חייב בתורת דמים כנלע"ד ולקמן יבואר אי"ה שיטת הר"מ והראב"ד.
והנה בגמ' אבעי' אי ממשכנין על הכופר כיון דכופרא כפר' דמיא לחייבי חטאות ואשמות דאין ממשכנין כיון דהוא כפרה לא משה' לי' א"ד כיון דלחברי' בעי יהיב ממונא הוא דאזיק וקיל לי' ובעי משכוני ולא אפשיטא והר"מ כתב כאן אע"ג דכופרא כפרה ממשכנין אותו בע"כ ועמ"מ כ' בכוונת הר"מ דהב"ד ממשכנין וע"ז לא אבעי' לן רק האבעי' אם יורשי הניזק ממשכנין ועלח"מ דחה זה וכ' הוא דהר"מ ס"ל דאבעי' בכל גווני ופסק לחומרא כמו לקמן גבי שור של שותפים דפסק דכ"א משלם כופר שלם אע"ג דהוא אבעי' בש"ס מכל מקום אזיל לחומרא כיון דכפרה הוא עמ"מ ה"נ אזיל לחומרא ע"ש. ודבריו צע"ק דל"ד דלקמן שפיר אזיל לחומרא כיון דהוי ספק כפרה אבל כאן היא הנותנת כיון דהוא כפרה סברת הש"ס דלא בעי משכוני והיאך פסק מחמת זה לחומרא כיון דהצד הזה אזיל לקולא בגמרא ע"כ א"ד לשם. אם כן נ"פ כיון דבאמת חייב לשלם רק האיבעי' אי ממשכנין ל"ש ס' ממון לקולא לנתבע כיון דודאי חייב ע"כ פסק לחומרא דממשכנין כ"נ פשוט. וע' תוס' כריתות פ' אמרו לו דהיכי דהוא מכחיש ואומר לא אכלתי חלב ממשכנין אותו על החטאת דל"ש לומר כיון דהוא לכפרה לא משהה כיון דלפ"ד א"ח בכפרה אם כן לא יביא כפרתו ע"כ ממשכנין אם כן ה"נ דאיבעי' אינו אלא היכי שמודה לדברי העדים או עפ"י עצמו שחייב בכופר אם כן בכה"ג סברא דאין ממשכנין כיון דהוא לכפרה אבל אם מכחיש רק העדים מעידין אם כן בכ"ע ממשכנין כיון דלפ"ד אינו רוצה בכפרה דגם חטאת ממשכנין בכה"ג ופשוט ועיין מכות ד"ב ע"ב גבי ע"ז דכופר' כפרה ויש לפלפל בדברי הריטב"א שם ואינו ת"י כעת.
עוד אבעיא שם בגמרא שור של שני שותפים שהמית איך משלמין כופר ישלם זה ח"כ כו' היינו כיון דכפרה הוא סברא דכ"א צריך כפרה שלימה ישלם כ"א כופר שלם כופר א' א"ר כו' היינו דאין סברא דיורשי הניזק ירויחו כפרש"י שם והתוס' צדדי אבעי'. והר"מ פוסק כאן דצריך לשלם כ"א כופר שלם ועמ"מ הטעם כיון דהוא כפרה אזלינן לחומרא ול"א ס' ממון לקולא וע' תוס' שם כתבו הא דלא אבע"ל בשני שוורים שהרגו כיצד משלמין כו' דאי בזאח"ז נגחו רק האחרון חייב ואי בב"א כולם פטורים ע' בסנהדרין גבי אדם כו' וכמיתת בעלים כן מיתת השור וכיון דפטורים ממיתה פטורים מכופר למ"ד לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר עכ"ל אם כן לדבריהם לפ"מ דקיימא לן אף שאין השור בסקילה בעלים משלמין כופר כמש"ל בעזה"י אם כן הדין ג"כ בשני שוורים לדעת הר"מ אם הזיקו בב"א צריכים כולם לשלם כופר כ"א כופר שלם והר"מ לשון הש"ס נקט כדרכו וער"מ פ"ו מהל' חובל כ' דין שור ואדם שדחפו אדם לבור לענין כופר השור משלם והוא בב"ק דנ"ג ע"ב וע' תוס' שם הקשו הא אין השור בסקילה והר"מ סתם דלשיטתו לפסק הלכה אף שאין השור בסקילה חייב בכופר כמש"ל. והנה לשיטת הר"מ דשני שותפים משלמין כ"א כופר שלם אם כן גבי שור ואדם דמשלם השור כופר א"צ לבא מכח דינא דר"נ מחמת ליכא לאשתלומי מהאי אלא בפשיטות דאפילו אם משלם השני מכל מקום צריך הוא לשלם כי כ"א משלם כ"ש ופשוט.
ומבואר כאן בר"מ דשור שהרג בלא כוונה שנתכוין להרוג בהמה והרג אדם אף שהשור פטור ממיתה חייבים הבעלים בכופר ופסק כשמואל דמ"ד ולא כרבה דמ"ג ועבדמ"ג דר"י ס"ל גם כן מאם כופר מרבינן שלא בכוונה אף דאין השור בסקילה חייב כופר וכן בהודה מעצמו פסק הר"מ גם כן פ"ה מסנהדרין דמשלם כופר עפ"י עצמו כסתם משנה דכתובות ורבה מוקי המשנה בדמים עיין בגמרא ולפסק הלכה המשנה כפשוטו דכופר אין תלוי במיתת השור ובכ"ע משלם כופר ע"כ פסק דמשלם כופר על פי עצמו. ונ"פ דכלל זה אינו בכל הנהרגין דאם אין השור חייב סקילה הבעלים משלמין כופר אם כן לפ"ז בהורג טרפה יהיו הבעלים חייבים בכופר. ז"א אך העיקר הוא אם הוא רציח' דכתיב גם בעליו יומת ודרשינן דיש עליו חיוב בד"ש והיינו בהורג על כל פנים איש שחייבים עליו הריגה אבל טרפה דכמת הוא חשוב או נפל שאינו ב"ק פשוט דזה ל"ה רציחה כלל ל"ש כופר דל"ש גם בעליו יומת דאפילו אם הרג טרפה בידים לא מצינו חיוב עליו אפילו בד"ש אם כן פשוט שהוא פטור מכופר אך בשאר דברים שהוא רציחה דהנהרג הוא נרצח רק גזירת הכתוב דהאדם או השור פטור כגון שלא בכוונה או שני שוורים וכדומה חייב בכופר אבל טרפה או גוסס שהחסרון בנרצח א"ח כופר וז"פ. והנה להלכה שאע"פ שאין השור בסקילה כגון שלא בכוונה חייבים הבעלים בכופר אם כן בדינים שנזכרו בפ"ז כגון שור טרפה שהרג אדם או שור של אדם טרפה כיון דאין חסרון בנרצח רק גזירת הכתוב בודאי הבעלים חייבים בכופר והא דנקט הר"מ ד"ז גבי שלב"כ משום דבש"ס מבואר זה גבי פלוגתא דרבה ור"י נקט הר"מ כמו לשון הש"ס אבל באמת בכל הדינים שאין חסרון בנרצח כגון שני שוורים שהרגו בב"א או שור טרפה או של אדם טרפה אף שבכל אלו השור פטור מסקילה מכל מקום הבעלים חייבים בכופר וז"פ.
והנה מבואר דאם שור הרג שלב"כ פטור ממיתה דכמיתת בעלים כו' וכן צריך מה"ט ב"ד של כ"ג וכן שור טרפה שהרג פטור מט"ז כי בד"נ השור דומה לאדם ובגוונא דאדם אינו נהרג אם השור הרג גם כן פטור אף דיש טעם למה האדם פטור ואותו הטעם ל"ש בשור כגון אדם טרפה שהרג פטור דהו"ל עשאאי"ל ובשור ל"ש זה מכל מקום גזירת הכתוב דשור דינו כמו אדם ואם אדם הי' פטור גם השור פטור ע' סנהדרין ע"ח ובתוס' שם. וכן מבואר שם דשור של אדם טרפה ג"כ פטור השור דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כ"ה דקרינן וגם בעליו יומת קרינן והשור יסקל וכ"ה דלא קרינן וגם בעליו יומת ל"ק והשור יסקל ע"ש. אם כן לכאורה בשור של שני שותפים שהרג ל"ק בי' וגם בעליו יומת דשנים שהרגו את הנפש בב"א פטורים אם כן גם השור פטור. וא"ל דטעם יש בדבר דבשנים כ"א לא הרג אבל כאן שור אחד שהרג. ז"א דהא אדם טרפה שפטור ג"כ יש טעם מחמת עשאאי"ל ומכל מקום שור נמי פטור אע"ג דל"ש האי טעמא חזינן דגזירת הכתוב כ"ה דבעלים פטורים כן השור שלהם אם כן יהי' שור של שני שותפים פטור ממיתה ובאמת בתוס' כאן מבואר להיפוך גבי שור של שותפים דאבעיא בגמרא כיצד משלמין את הכופר הקשו אמאי לא נקט האבעי' בשני שורים של שני ב"א ותירצו דשני שוורים אינם בסקילה וכו' אבל שור של שותפים הוי בסקילה עכ"ל ולכאורה אמאי הוי בסקילה אי ל"ק וגם בעליו יומת ה"ל כמו שור של טרפה דפטור אבל באמת יש חילוק דבשלמא בשור של אדם טרפה אמרינן שפיר דל"ק וגם בעליו יומת דהיינו אם הבעלים היו עושים המעשה זה של השור דהיינו שהבעלים הרגו פטור כיון שהוא טרפה אם כן השור ג"כ פטור אבל כאן אם הבעלים היו עושים כמו השור והיינו שהרג בעצמו בלא שותף כמו השור שהרג בעצמו הי' חייב אם כן גם השור חייב דהבעלים ב"ח נינהו אם היו עושים כמעשה שורם אבל הבעל טרפה אם הי' עושה כמעשה השור הי' פטור ג"כ השור פטור אבל כאן היו הבעלים כ"א מהם אם היה עושה מעשה השור הי' חייב ע"כ גם השור חייב וז"פ. ואני מסופק אם שור של שני שותפים וא' מן השותפים הוא טרפה אם השור נהרג כיון דאחד מן הבעלים לא הי' נהרג והוא גזירת הכתוב אם אינו נהרג גם השור אינו נהרג אפשר דאזלינן בתר דידיה ואינו נהרג א"ד אזלינן בתר הבעל שאינו טרפה ונהרג וצ"ע. ודע הא דדינו של שור הוא בב"ד של כ"ג בסנהדרין דף ט"ו אבעיא שם שור של כה"ג אי לבעלים דעלמא דמי ודינו בכ"ג או לבעלים דידי' דמי ודינו בסנהדרין של ע"א והר"מ פ"ה מה' סנהדרין לא הביא זה ובלחם משנה כ' בדעתו דסובר שדינו בע"א סנהדרין. ושור של ב"נ אי נידון בע"א ודיין א' כבעליו ע' ח"צ סי' קי"א והבאתיו כ"פ. והנה כאן פ"י ה"ט כתב הר"מ ד"ז דאם הרג בלא כוונה פטור השור ומכל מקום הבעלים משלמין כופר כשמואל דאין הכופר תלוי בסקילת השור ולפני זה בה"ג כתב שהרג ג"פ וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור עכ"ל ודבריו סותרים זא"ז ובכ"מ כתב כיון דהשור בסקילה רק ברח אין משלמין כופר עד שיסקל השור אבל שלב"כ דאין השור חייב סקילה כלל חייבים הבעלים בכופר ולכאורה צ"ע מנלי' להר"מ לחלק בזה והענינים עמוקים וצריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו.
והנה לפמ"ש דתם פטור מכופר ומועד חייב בכופר ואין דין ממון כלל בתם וגם במועד כי אין דמים לב"ח כ"ה דעת הר"מ בספ"ז עמ"מ דסובר הר"מ דאין דמים לב"ח כלל אם כן אפילו בגוונא דכופר קיל מממון אין דנין אלא כופר כמש"ל ואין דין דמים כלל בהמית אדם וע' תוס' ב"ק דמ"א ע"ב ד"ה נקי מח"כ ודעת ראב"ד דס"ל יש דמים לב"ח יבואר לקמן אי"ה. והנה אם יורשי הנהרג מייתי סהדי דשורו של פ' הרג מורישם והוא מועד והם תובעים כופר וכופר הוי ד"מ דסגי בשלשה דיינים מכל מקום ודאי אין דנין רק בב"ד של כ"ג מפני שיש בו ד"נ דצריך כ"ג והוי כמש"ר בסנהדרין ור"מ פ"ה מהלכות סנהדרין דחוששין ללעז וצריך כ"ג עש"ס שם ואם אין מביאים עדים רק תובעים כופר והם יכולים לתבוע כופר דאם יודה ישלם דכבר כתבתי דלהלכה כופר משתלם עפ"י עצמו מכל מקום חוששין ללעז ע"ש בסנהדרין ד"ט ברש"י ותוס' ואין כאן מקומו. אך אם באים לתבוע כופר אפילו בעדים בגוונא דאין השור בסקילה כגון שלב"כ וכדומה מש"ל בודאי סגי בג' דיינים ככל דיני חבלות ואין צריך כ"ג וכ"ה בסנהדרין ד"ב תוס' ד"ה ד"מ דאם הכופר תלוי בסקילת השור כרבה בב"ק צריך כ"ג ולהסוברים דבל"כ אין השור בסקילה ובעלים משלמין כופר סגי בג' מומחין כדיני חבלות ע"ש והוי בכלל חבלות ה"נ הר"מ אף על פי שאינו מביא זה בפירוש הוי בכלל ד"ח שכ' שם באותו פרק:
והנה בזה"ז דאין לנו ב"ד מומחין סמוכים אין דנין דיני כופר כלל עש"ס ור"מ שם ובח"מ סי' א' דכל דיני קנסות ודיני חבלות שאין דנין בזה"ז מכל מקום אם תפס הניזק לא מפקינן מיני'. ונראה דגבי כופר אפילו תפיסה ל"מ כיון דתם פטור מכופר רק מועד ואין מועד בח"ל דצריכים ב"ד להתייעד כמבואר בש"ס ור"מ ובח"מ. ומה שמבואר בח"מ דקרן מהני תפיסה היינו בתמותו דאע"פ דאין דנין מכל מקום מהני תפיסה אבל אינו נעשה מועד כלל ואפילו נגח כ"פ נשאר בתמותו ומהני תפיסה מה שהתם חייב דהיינו ח"נ אבל נ"ש שהמועד חייב ל"מ תפיסה כלל דלא נתייעד אפילו לענין תפיסה וכן הוא בטוח"מ סי' שפ"ט להדיא שכתב אין רצוני להאריך כיצד נעשה מועד שאין מועד בזה"ז מפני שלא נעשה מועד אלא עפ"י סמוכים לפיכך נשאר בתמותו אע"ג דח"נ דקנס הוא ואין גובין בבבל מכל מקום כיון שאין מוציאין מידו אם תפס הוצרכתי לפרשו עכ"ל אם כן מבואר בהדיא דלא אתייעד האידנא אף לענין תפיסה אלא לעולם נשאר בתמותו לענין תפיסה אם כן גבי כופר דתם פטור לגמרי דאין כופר בתם מגזירת הכתוב וא"י להתייעד בח"ל ל"מ תפיסה בכופר אף במועד ע"כ אין דין כופר (אף) בזה"ז כלל. ובטור כתב עוד שם וז"ל וגם אין רצוני להאריך בדין שור שהמית אדם לפי שאין דנין עתה לפי שצריך ב"ד של כ"ג עכ"ל ודבריו צ"ע דכבר כתבתי דקיימא לן דאפילו שלא בכוונה דאין השור בסקילה חייב כופר וא"צ כ"ג לכופר רק ג' ע' תוס' שהבאתי לעיל אך באמת סגי בטעם שכתב לפ"ז כיון דתם פטור ודוקא מועד חייב ואין מועד בח"ל ע"כ א"צ לכתוב הדינים וצ"ע. ומכל מקום ק"ל אהטור הא קי"ל דאיכא כופר ברגל ברשות הניזק עבב"ק ור"מ פ"ז ואפילו פעם ראשונה דרגל הוא מועד מתחלתו אם כן כיון דהוי מועד מתחלה מהני תפיסה כמו כל ד"ק דאין דנין בזה"ז (אף דרגל דנין מכל מקום בחבלה באדם אין דנין) על כל פנים מהני תפיסה ה"נ אם כן היה צריך לכתוב קצת דיני כופר וצ"ע על הטור והש"ע שהשמיטו הדינים לגמרי. ונ"ל לפמש"ל דאין השור בסקילה רק בזמן המקדש והסנהדרין היו יושבין במקומן כמו ד"נ דאדם מכל מקום י"ל דעכ"פ מועד נעשה עפ"י ב"ד סמוכין של ג' ומשלם כופר במועד אף דאין השור נהרג כמש"ל דמבואר בב"ק דף ק"ד ע"ש דאין נעשה מועד עד שיעידו בפני ב"ד כתבו התוס' דזה מסברא דמי יקבל עדות אם לא הב"ד אם כן כיון דזה מצד הסברא דצריך ב"ד לקב"ע אם כן סגי בב"ד של ג' דגם הם נקראים ב"ד לענין קב"ע ונתייעד על ידם כנל"פ. ומכל מקום אפ"ל כיון דעיקר הבאת תם לב"ד לדונו בסקילה ה"ל כד"נ וצריך כ"ג אף לייעד אותו. והנה דעת הגאון מובא ברמב"ן פ' שופטים דבכל ד"נ אף דצריך כ"ג מכל מקום לענין קב"ע סגי בג' והרמב"ן חולק עליו וסובר דגם קב"ע של ד"נ צריך כ"ג ובפי' למס' מכות החזיק בדעת הגאון ואי"ה יבואר במקומו אם כן לדברי הגאון ודאי נתייעד עפ"י ג' אך לד' הרמב"ן בזמן שהי' ד"נ נוהג כיון דעיקר הבאתו לב"ד לד"נ לא הי' מהני ג' אף לקב"ע להתייעד ואף דאין ד"נ נוהג מכל מקום כיון דהוא ד"נ אף שאין בהמ"ק מכל מקום ה"ל כד"נ וצריך דוקא כ"ג אך אם הוא שלב"כ דאינו ד"נ כלל אפשר דנתייעד ע"י ג' אך באמת אם נגח הרבה פעמים שלב"כ לא נתייעד כלל כ"כ התוס' בסוגיא והר"מ שכתב אם הי' שלב"כ מועד צריך לשלם כופר היינו דנגח קודם לזה בכוונה ונתייעד ועתה נגח שלב"כ אם כן אז הי' ד"נ וצ"ע בכ"ז. ואין לה"ר מהש"ס דמקשה וכי מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי מ"ל ויש כמה אוקימתות ועיין בתו' והו"ל לאוקמי בכה"ג דנתייעד בג' ולא קטלינן לי' ועתה קטלינן לי' דיש כ"ג ז"א דהוא דוחק שלא הי' אז כ"ג ובלאו הכי יש הרבה אוקימתות בש"ס וצ"ע בדינים אלו. ולענ"ד משכחת לה עוד שבתם אינו נהרג כגון שנגח ג"פ והיה אז השור ספק טרפה דאינו נסקל כי דומה לד"נ דודאי מספק אינו נסקל או שהיו הבעלים ס' טרפה כיון דאם השור או הבעלים טרפה אינו נהרג השור ובודאי שספק גם כן אינו נהרג ואחר כך נתברר שאינו טרפה ששהה י"ב חודש אם כן (לא) נהרג למפרע שם וז"פ. ועי' בב"ק ד"ה תוס' ד"ה למעוטי מוסר כו' מבואר דכופר משתלם מן עידית שבנכסיו כמו ניזקין והר"מ אינו מביא זה. ויש כמה דברים שנחשבים והר"מ פעם מביא בפירוש ופעם סתם ועמדתי ע"ז במק"א ואין כאן מקומו. ועיין בב"ק דמ"ד דמקשה הש"ס ואכתי צרורות נינהו ומשני דקאזיל מיני' ומיני' ופרש"י דאין כופר כתיב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש אבל לא צרורות והר"מ אינו מביא זה והלחם משנה עמד בזה ע"ש. אבל הדין אמת ופשוט דהשור בסקילה כמו אדם וז"פ.
וכבר כתבנו דעל כל האישים משלמין כופר חוץ מע"כ ושפ"כ אבל על כל איש ב"ח מחויב בכופר. ופשוט דאם שור הרג גר שאין לו יורשים בעלים פטורים מכופר דאין לו יורשים למי ליתן וגם הבעלים זוכים מן ההפקר ואין לו למי ליתן. ואם שור הרג ח"ע וחב"ע עיין ר"מ פי"א דראוי ליתן ח"כ ואין מי שיקחנו ע"כ. והוא בגיטין מ"ג דאבע"ל ח"ע וחב"ח אי תפסי קידושיו בבת ישראל כיון דרק חצי איש לא תפסי קדושין א"ד הא לא שייר בקנינו ובעי למפשט מברייתא המית מי שח"ע וחב"ח נותן וכו' וח"כ ליורשיו וא"א קדושיו לאו קדושין יורשים מנ"ל ובתוס' כתבו כיון דאין לו קדושין בשום ענין אין הבנים מתייחסין אחריו ותי' רבא דראוי ליטול ואין לו דהיינו דאין לו יורשים והר"מ פסק כך. וק"ל על הש"ס מה דפשיטא אי אין קדושין לית ליה יורשים הא פסקינן דח"ש וחב"ח תפסי בה קדושין והיא שפחה חרופה האמור בתורה וכ"פ הר"מ פ"ד מהלכות אישות ובאה"ע סי' מ"ד וא"כ אם ישראל בא על ח"ש וחב"ח מצד חב"ח שלה הולד מתייחס אחר אביו כמו כל ישראל הבא על ישראלית ומצד ח"ש הוולד ח"ע כדין בא על השפחה ועפמ"ג או"ח בפתיחה הכוללת והובא כ"פ בחיבורי אם כן אם ישראל הוליד מח"ש וחב"ח הולד ג"כ חב"ח ויש לו יורשים על חלק ב"ח דהיינו אביו ואחיו רק אין לו יורש בן או בת כיון דאין לו קדושין אין מתייחס אחריו אבל יורשים למעלה יש לו אם כן אמאי צריך לדחוק בברייתא דראוי ליטול הא משכחת לה יורשים ממש אף דאין קדושין תופסין וצ"ל דאיכא שם מ"ד דסובר דגם בח"ש וחב"ח אין קדושין תופסין ושפ"ח האמור' בתורה מיירי מענין אחר אם כן רבא מתרץ אליבא דמ"ד ח"ש וחב"ח שוה לח"ע וחב"ח אי גבי ח"ע אין קדושין מחמת קדושי חצאין ה"נ גבי ח"ש וחב"ח אם כן אין נתפסים הקדושין בח"ש וחב"ח וג"כ אין הבנים מתייחסין אחר האב ע"כ מוקי לה ראוי ליטול כי לא משכחת לה יורשים. אך על הר"מ דפוסק בה' אישות דח"ש וחב"ח תפסי קדושין עמ"מ אם כן משכחת לה בפשיטות יורשים וכמ"ש אם כן היאך כתב כאן ראוי ליטול ואין לו מי שיקחנו הא משכחת יורשים וכמ"ש. ויותר קשה לפמ"ש הרב המגיד כאן מחמת קושיא דקנס ויבואר לקמן בעזה"י דהר"מ מיירי בח"ש אם כן משכחת לה יורשים בנים ממש דהי' לישראל בנים ממנה ומצד חב"ח הבן בנה לכ"ד ואם שור נגחה נוטלים הבנים ח"כ ובש"ס הי' יכול לאוקמי בח"ש וחב"ח [אף] אם נא' דח"ש אין קדושין תופסין כמ"ש מכל מקום הבנים מתייחסים אחר האם ויש לה בנים מצד חלק ב"ח אך לא רצה להגיה הברייתא דתני ח"ע ולאוקמי בשפחה אבל על הר"מ קשה דאפילו בח"ע משכחת לה יורשים מלמעלה כגון אב ואח ובח"ש משכחת לה יורשים בנים. ועוד ק"ל על הר"ם הא הוא בעצמו פסק בפ"ד מה"א דח"ע שקידש הוי ספק קדושין דסובר דאיבעיא לא נפשטא אם כן ח"ע יש לו בנים מספק דלמא קדושין תופסין והבנים מתייחסין אחריו אם כן משכחת לה יורשים מספק ע"כ צריך לשלם ח"כ ואי כיון דה"ל ס' יורשים ס' ממונא לקולא ז"א הא הר"מ פסק כאן דספק כופר לחומרא כמ"ש כיון דהוא ספק כפרה ומה דגבי שני שותפים ס' אם חייב בכופר מכל מקום משלם ול"א ס' ממונא לקולא מכ"ש הכא שבאמת חייב בכופר רק דהיורשים הם ספק מכ"ש דס' כפרה לחומרא וצ"ע מאוד דברי הר"מ בזה. אך באמת זה ל"ק דהר"מ דפסק ס' כפרה לחומרא כדי שיהא לו כפרה כגון גבי שני שותפים דה"ל ספק ואם יתנו יהיה להם ודאי כפרה ממ"נ אם צריך כפרה ה"ל כפרה שנתן ואם א"צ הא א"צ ודאי שייך שפיר לומר דאם לא יתן אולי צריך כפרה ואין לו ע"כ נותן כדי שיהי' לו כפרה אבל כאן דהוא ס' ואף אם יתן לא יצא מידי ספק לעולם אולי היורש אינו יורש ולא נתכפר זה במה שנתן לאחר אם כן כיון דלעולם יהי' בספק ולא יתקן למה יתן והו"ל ס' ממון לקולא אבל שם אם יתן יתקן וז"פ. אך קושיא הראשונה שהקשיתי ע"ד הר"מ דמשכחת לה יורשים למעלה וגבי שפחה אפילו הבנים הם יורשים צ"ע מאוד. והאיר ה' את עיני ומצאתי במקנה סי' מ"ד עמד בכל מ"ש ונהניתי שכוונתי לדבריו ב"ה.
ודעת הראב"ד בהשגות דאף במקום שא"ח בכופר מכל מקום חייב בתורת דמים כמו שאם שור הזיק את האדם דתם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש ומ"ל הזיקו מקצת או קטלי' כולו כרבה בב"ק דס"ל הכי. ואכתוב הדינים לדעת הראב"ד אם תם הרג את האדם על פי עדים דפטור מכופר מגזירת הכתוב ה"ה דפטור מח"נ כיון דתם אינו משתלם אלא מגופו וכאן השור נסקל והביאהו לב"ד וישלם לך כמבואר שם בש"ס בסוגיא ואף אם שחטו קודם שנגמר דינו דהבשר מותר מכל מקום אינו משתלם כיון דמעיקרא בר קטלא הוא ע"ש בדף מ"ב ע"ב ואם הודה מעצמו דליכא סקילה מכל מקום פטור מח"נ דקנס הוא ומודה בקנס פטור. ואם השור הרג שלא בכוונה או שהי' טרפה או הבעלים טרפה דאין השור נסקל ויש עדים חייב לשלם חצי שווי' של הנהרג בתורת דמים כמו כל ח"נ ובודאי אף כשמת המזיק מכל מקום גובה מהשור מגופו דלאו כפרה הוא רק דמים הכלל יש לו כל דין דשור תם שהזיק אדם:
ואם הוא מועד אף דהשור נסקל גזירת הכתוב דמשלם כופר מן העליי' ואף עפ"י עצמו ג"כ משלם כופר דקיימא לן אף שאין השור בסקילה חייב כופר ואם מחלו לו ל"מ דכפרה ל"מ מחילה ואם מת המזיק נראה דאף דלא מחייבי היורשים מתורת כופר מכל מקום לא נפקע מיני' חיוב דמים וצריכים לשלם אם הניח להם היורשים אביהם א"נ. אך להיורשים מהני מחילה כיון דלא מחייבי מתורת כפרה רק תורת דמים ובדמי' מהני מחילה וכל החומר' שהתורה חייבה למועד בכופר אף שבלאו הכי הי' חייב דמי שווי' של ניזק הוא רק חומרא שיש בכופר דלא מהני מחילה או שור של שני שותפים דצריך לשלם כ"א כופר שלם ובשור של שני שותפים שמתו הבעלים כיון דפטורים היורשים מכופר רק בדמים כ"א מהיורשים אינו משלם רק חצי כדין שותפים שהזיקו ומהני ג"כ מחילה הכלל להראב"ד דיש דמים בב"ח נותנים עליו חומרי כופר וחומרי דמי'. ולדעת הראב"ד בזה"ז דאינו נעשה מועד אבל על כל פנים מהני תפיסה ח"נ כמו היזק ממון דמהני תפיסה עיין היטב ותבין מעצמך דכל הדינים השייכים בהיזק ממון שייך ג"כ כאן רק במקום שכופר חמור נותנים עליו חומרא דכופר כנ"ל פשוט ע"כ הדינים של שור שהמית ב"ח.
ואם שור המית ע"כ או שפ"כ הדינים כך הם בין תם בין מועד השור בסקילה כמו ב"ח ונ"פ דאף שכתבנו למעל' דשורו של כה"ג דינו בע"א כי לבעלים דידי' מדמינן לי' מכל מקום נרא' אם שור הרג עבד של הבעלים ועמד יוא"י מכל מקום השור נהרג ול"א גם בעליו יומת והכא לא היו הבעלים ח"מ כי עמד יא"י ז"א להבעלים דידי' כמו הבעלים שהרג ע"כ שור של איש טרפה פטור דהבעלים פטורים בכ"ע אבל כאן דהבעלים אינם פטורים רק בעבד שלו אבל בעבד אחר חייב בכ"ע אם כן בשורו אין חילוק ול"ש אצלו יוא"י וחייב השור בכ"ע סקילה כנ"ל פשוט. ולענין תשלומין כ"ה אם תם הרג ע"כ או ש"כ פטור מקנס היינו שלשים שקלים כי גזירת הכתוב כך דתם פטור מקנס אך בתורת דמים שישלם ח"נ אם הוא עפ"י עדים כיון דהשור בסקילה אינו בר תשלומין כי משתלם מגופו והביאהו לב"ד וישלם לך ועפ"י עצמו ה"ל מודה בקנס כי פ"נ קנסא והוי הדין כמש"ל גבי ב"ח. ואם הרג שלא בכוונה דאין השור נסקל ויש עדים נהי דפטור מקנס מכל מקום חייב לשלם ח"נ דמי שוויו של עבד מגופו כמו נזקי ממון ומשכחת לה שתם חמור ממועד דמועד אינו משלם רק שלשים שקלים אפילו העבד שוה אלף דינר ובתם שלב"כ נשתלם ת"ק דינרים אם השור שוה הסך הזה. והנה ד"ז שתם שלב"כ משלם ח"נ אם המית עבד ושפחה מבואר להדיא בר"מ ספ"י והראב"ד מודה לו וע' תוס' ב"ק דמ"א ע"ב ד"ה נקי מח"כ וכו' דלא ס"ל כן ודעתם כיון דליכא קנס בתם בכוונה אף שלב"כ א"ח דמים ואין להאריך לברר שיטות כ"א רק לברר הדינים לדעת הר"מ. ואם מועד המית עבד או שפחה מחויבים הבעלים ליתן שלשים שקלים בין שהעבד שוה אלף זוז אינו נותן אלא סך הנ"ל הקצוב בתורה והן אם אפילו אינו שוה כלום כגון שהוא מנוול ומ"ש ע' גיטין מ"ג מבואר אפילו מנוול ומ"ש ע"ש ברש"י מכל מקום צריך לשלם הל' סלע והשלשים הללו הם קנס כמ"ש בש"ס כ"פ והן שהמית בכוונ' שהשור בסקילה או שלב"כ דאין השור בסקילה מכל מקום חייבים הבעלים קנס זה כפי מסקנת הש"ס ב"ק בסוגיא שם ודוקא עפ"י עדים אבל הודה מעצמו פטור דמוב"ק פטור כ"ה במשנה דכתובות והנה נהי דפטור מקנס ישלם דמים על כל פנים דמי שוייו כמו מועד שהזיק ממון. אך בש"ס ב"ק יש שם סברא דבעבד כיון דליכא קנס בשום ענין עפ"י עצמו ליכא דמים אף דשלב"כ ג"כ ליכא קנס לרבה ומכל מקום סובר דאיכא דמים מכל מקום עפ"י עצמו ליכא דמים ע"ש בסוגיא וכ"נ דעת הר"מ כאן דדוקא בדין תם שלב"כ שהמית עבד כתב דמשלם ח"נ ולא כתב גם אמועד עפ"י עצמו דליכא קנס משלם דמים מכלל דעפ"י עצמו אינו משלם אף דמים.
אך דעת הראב"ד בהשגות מבואר להדיא דעפי"ע נהי דפטור מחמת מוב"ק היינו מקנס הקצוב אבל חייב בתורת דמים דמי שוויו של עבד כשורו וחמורו שהזיקו וכסברת הש"ס בהקושיא מהמשנה דהמית שורי עבדו של פ' שפטור ומקשה שם דיתחייב בדמים וכו' וכן מסקנת הש"ס לשיטתו לפ"ז משכחת לה לפעמים דמודה מעצמו יתחייב יותר מעפ"י עדים כגון שהעבד שוה הרבה דגזירת הכתוב דמשלם רק דבר הקצוב שלשי' סלע ועפ"י עצמו נפטר מהקנס שקנסה תורה ומשלם דמים דמי שוויו של העבד. אך תמוה לי דעת הראב"ד וגם על הש"ס איך נוכל לומר דעפ"י עצמו גבי עבד משלם דמים וע"כ המשנה דכתובות דהמית שורי עבדו ש"פ דאינו משלם עפי"ע היינו קנס אבל דמים משלם וכשינויא דחיקא שם בש"ס דסיפא מיירי בקנס. אך אם כן קשה ממשנה ערוכה בשבועות דל"ו ע"ב דחשיב שם במשנה איזה דינים דחייב בשבועת הפקדון ואימת פטור ומבואר שם המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור וסיים הטעם דאם אינו משלם עפ"י עצמו אינו חייב בשבועת הפקדון דלאו ממונא כפר לי' ע"ש ואם נאמר דאפילו מודה בעצמו דמים משלם אם כן ה"ל כפירת ממון ואמאי פטור מק"ש אף דאפ"ל קנס קתבע מכל מקום לפני זה מבואר שם הפלוגתא וחכמים סוברים דבושת ופגם קתבע וחייב ק"ש וכאן לא פליגי כלל אם כן היאך סתם דפטור מק"ש הא איכא כפירת ממון והוא תמי' גדולה אצלי על הש"ס והראב"ד. ולדחוק ולומר דמיירי דהעבד אינו שוה כלום הוא דוחק ועוד מי איכא עבדא דאינו שוה כקושית הש"ס בגיטין הא שוה שימכר לקנס ע"ש בש"ס וא"כ תפשוט שם האבעיא מהאי משנה דאין עבד נמכר לקנס ע"ש בגיטין מ"ג וגם דוחק גדול לאוקמי כך עיין היטב וצריך עיון גדול. והנה לעיל כתבתי בכופר דאם השור הרג טרפ' כמו דאינו בסקילה ה"ה כופר פטור דגברא קטילא ה"ה כאן בעבד דהשור פטור וגם הבעלים פטורים מקנס ובעבד מבואר להדיא בגיטין שם דעל עבד טרפה פטור מקנס וז"פ דאם העבד טרפה דאין השור בסקילה וגם הבעלים פטורים מקנס בודאי הבעלים חייבים ח"נ ובמועד נ"ש כמו שהזיק שור וחמור וכן גבי ב"ח להראב"ד דגם לב"ח יש דמים אם הרג השור טרפה צריך לשלם ח"נ בתם ונ"ש במועד וטרפ' יש לו שיווי דיכול להשתמש בו כמבואר בגיטין שם והאידנ' אינו נוהג קנס זה ול"מ תפיסה כיון דרק מועד חייב ואין מועד בבבל כמש"ל לענין ב"ח אך לענין דמים של תם דינו כמו היזיקות ממון דמהני האידנא תפיסה וכבר ביארתי לעיל וא"צ לכפול. והנה במש"ל דרגל חייב בכופר והוא מש"ס דב"ק דכ"ז ואינו מבואר שם אם רגל חייב בקנס של עבד ומסתברא דשווין הם במקום כופר בב"ח כתב' התורה קנס גבי עבד ולא עיינתי בזה. ופשוט לדעת הראב"ד שמודה מעצמו משלם דמים אם באו עדים אח"כ פטור מקנס כי מוב"ק ואח"כ באו עדים אם הי' מחייב עצמו במידי פטור וכאן היה מחייב עצמו בדמים ע"כ פטור מקנס אפילו באו עדים אח"כ.
ואם המית מעוכב ג"ש הוא אבעיא בגיטין אם נותן קנס לרבו אם איקרי אדון כיון דעדיין הוא מעוכב ג"ש או כיון דא"י לשעבד בו לאו אדון הוא ופטור ולא אפשיט' ופסק כאן הר"מ דפטור כדרכו בכל תיקו דממונא ועמ"מ שתמה מדוע לא כ' הר"מ דאי לא תפס ל"מ מיני' כדרכו בכל האיבעיא אף בקנס דפוסק דא"מ בתפס ועיין כסף משנה ולחם משנה תירצו כיון דאין האדון חסר כלל ולא חסרי' ממונא ע"כ ל"מ תפיסה ופשוט דאין שייך ג"כ דין ממונא כיון דלאו ממון הוא וע' פ"ד מה' חובל לענין ממון דעת הראב"ד דמהני הרשאת האדון והעבד זל"ז ע"ש וכאן ל"ש זה שהעבד מת ויורשים אין לו דהרי הוא כעבד לענין יוחסין רק לענין ממון הוא ספק כיון דאין לאדון בו זכות ממון ע"ש בסוגיא וז"פ. וג"כ פשוט אם השור עשאו לעבד טרפה אף דאין קנס משתלם אלא לאח"מ כמו כופר מכל מקום ה"ל כמו חבלה דאפחתי' מכספו אם כן יש דין ממון ומהני הרשאה זל"ז ודינו כמו חבלה כנל"פ. אך באמת לפ"ז גם גבי ב"ח הדין כן ולא מצינו זה עכצ"ל דבעשאו טרפה כיון דהוי אתחלתא דמיתה ואין שייך נזק על עתה רק על המיתה או כופר בב"ח או קנס בעבד כנ"ל. ואם המית ח"ע וחב"ח אם היא שפחה שאין האדון בן כפי' או שהוא של קטן שאינו ב"כ לשחררו ע' בגיטין מחויב חצי קנס להאדון בעד חלק העבדות ואם נגח ח"ע וחב"ח של גדול דלמשנה אחרונה כופין את האדון לשחררו נראה מש"ס דגיטין מ"ב ע"ב דדינו כמו מעוכב ג"ש אם כן ה"ל ספק אך הר"מ פסק כאן דנותן ח"ק לרבו ותמה הרב המגיד בזה ועלח"מ וע' תוס' חגיגה ד' ע"א ד"ה לא נצרכה שכתבו דגבי המית מי שח"ע וכו' כיון דהמית אותו אגמל"פ דלא הי' עומד לשחרור והוי אדון ואפשר סברת הר"מ ג"כ כן אף דבגמר' שם משמע דאין חילוק ואין כאן מקומו לפלפל בזה וצריך אריכות גדול בד' הר"מ בכ"מ. ולענין שור של חרש שוטה וקטן גבי עבד אע"ג דכופר פטור דלאו בני כפרה נינהו אבל לענין קנס דינו כמו לענין נזקי ממון דמעמידין אפטרופוס כמ"ש כאן ובר"מ גבי נזיקין והבאתי מצוה דלעיל ויש עוד לעורר במצוה זו. אך אין ביכלתי לעיין היטב מטרדות שונות והפסקתי בין הפרקים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |