מנחת חינוך/שפ

מנחת חינוך ‏ שפ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מצוה שפ
לעשות פסח בי"ד באייר

א

[א] שיעשה פסח בי"ד באייר כל מי שלא יכול לעשות פסח ראשון וכו' שנאמר בחודש השני וכו' יעשו אותו וכו'. דינים אלו מבוארים בר"מ פ"ה מהלכות ק"פ ומפוזרים עד סוף הלכה ואכתוב בקיצור כדרכי בעזהש"י. מי שלא היה יכול לעשות בראשון יעשה בשני וזמן שחיטת השני כמו הראשון בין הערבים וג"כ מן הכבשים ומעזים זכר תמים בן שנה ומבואר בר"מ פ"א דזמן שחיטת פסח ראשון הוא לכתחילה אחר תמיד של בה"ע ובפ"ש לא ביאר והתוס' ביומא דף כ"ט ע"ב נסתפקו בזה דאפשר בפסח שני כיון דלא כתיב בערב ובה"ע הוא קודם לתמיד של בה"ע ועיין בתוס' פ' התכלת ומובא במנ"ל כאן פ"א ועיין בשו"ת ח"ץ סי' קנ"א שלא הביא דברי התוס' הללו ועיין בשער המלך כאן פ"ג שעמד עליו ומכל מקום אני לך. וע"ל במצוה ז' כתבתי דמבואר בש"ס דפסחים דף צ"ו דפ"ר טעון ביקור ד' ימים ופ"ש אינו טעון ביקור והר"מ לא כת' דין ביקור אף בפ"ר ע"ש. וג"כ מבואר בתוספתא מובא בתוס' דף צ"ה שם בד"ה זה וכו' דפ"ר נשחט בג' כיתות והיינו לכתחילה עיין בר"מ פ"א מהלכות ק"פ ופ"ש אינו צריך ג' כתות והר"מ אינו מביא ד"ז דפ"ש אינו צריך ג"כ וצ"ע על שהשמיט זה וכבר כתבתי בגליון על הר"מ שלי. ומי עושה פסח שני אם לא עשה הראשון או מחמת שהי' טמא או בדרך רחוקה או שוגג או אונס ואפילו הי' מזיד ולא עשה הראשון מקריב בשני ודעת הר"מ דאם הי' שוגג או אונס בראשון והזיד ולא הקריב בשני ח"כ כרבי דס"ל הכי ור' נתן ור' חנינא בן עקביא פליגי וסוברים דאם הי' שוגג או אונס בראשון אף שהזיד בשני פטור מכרת והראב"ד פוסק כוותי' דרבים נינהו ועיין בכסף משנה מה שהאריך בזה והרהמ"ח מביא פלוגתת התנאים בש"ס נראה דלא ברירא ליה כשיטת הר"מ מדלא הביאו ולא מביא שום הכרעה בזה. והר"מ חילק דוקא אם הי' שוגג או אונס בראשון והזיד בשני ח"כ אבל אם היה טמא או בד"ר בראשון אף על פי שהזיד בשני פטור מכרת והראב"ד השיג עליו דסותר דבריו דמ"ש שגג בראשון או טמא וכו' ועיין בכסף משנה מה שתירץ ובלחם משנה ונהי דנסתלק' השגת הראב"ד מכל מקום דברי הר"מ מש"ס דשם דף צ"ב ע"ב דמקשה אהיכא קאי הם תמוהים ועיין בצל"ח ואין כ"מ להאריך. ואם הזיד בשניה' בודאי ח"כ ואם הזיד בראשון אף דשגג או נאנס בשני ח"כ דעיקר חיוב על הראשון כרבי דס"ל כן עיין בר"מ ובש"ס. ונשים ועבדים אם חייבים בפסח שני ז"ל הר"מ פ"ה הל' ח' נשים שנדחו לפ"ש בין מפני האונס ושגגה בין מפני הטומאה וד"ר הרי פ"ש להם רשות רצו שוחטין רצו אין שוחטין לפיכך אין שוחטין עליה' בפ"ע בשבת בפ"ש עכ"ל והוא פלוגתא בגמ' דף צ"א אי פ"ש רשות ומבואר שם דר"א סובר כר"י דפ"ש רשות ואי רשות אין דוחה שבת בפ"ע. והנה בש"ס בפלוגת' שם מבואר מאן דסובר פ"ש רשות אפילו בחול אין שוחטין עליהם בפ"ע רק עושין אותן טפילה לאנשים והר"מ פ"ב פוסק דעושין חבורה שכולה נשים אפילו בפ"ש כר' יוסי אם כן ס"ל דהם חובה והאיך פ' כאן דהוי רשות ואין דוחה שבת ועמד בזה הכסף משנה ותי' לענין דעושין בפ"ע פוסק כר"י דהל' כותי' ולענין דחיית שבת פוסק כר"י דר"א ס"ל כותי'. ועיין בלחם משנה שדחה תירוצו והניח בצ"ע דודאי תלוי זב"ז דאם שוחטים עליהם בפני עצמם הוי חובה ודוחה שבת ע"ש. והרהמ"ח כתב כדברי הר"מ ונראה דל"ד כ' הר"מ נשים שנדחו וכו' מפני השגגה וכו' ה"ה אם לא עשו במזיד הראשון אף על פי דח"כ על הראשון מכל מקום אין שוחטים עליהם בפ"ע בשב' וה"ל כנאנס בשני וח"כ על הראשון ומשום לפטור מכרת א"י לחלל שבת דהתורה לא גזרה עליהם מצות פ"ש כלל בשום פנים רק שהתורה נתנה להם רשות ובמקום שא"י אינם עושים וחייבים על הראשון דעל הראשון בלבד חייבים אם לא תיקנו בשני. גם זה נראה פשוט בנשים דהזידו בראשון מכל מקום אם עשו את השני אף דהוא רק רשות מכל מקום כיון דהתורה נתנה להם רשות הוי תיקון בשני ונפטרו מכרת אף בהזידו בראשון כמו אנשים לשיטת הר"מ כנ"פ. ומכש"כ אם נא' דהוי חובה רק לענין שבת אינו דוחה בודאי נפטרו בפ"ש וברור. וד"ז שפסק הר"מ שאם הזיד בראשון ועשה השני א"ח כרת אין כן דעת רש"י עיין פ' מי שהי' ואין כאן מקומו להאריך.

והנה הטמאים שאין יכולים לעשות פ"ר ונדחים לשני היינו אותם הטמאים שא"י לאכול הפסח בערב דהוא תוך זמן טומאתם או שצריך להביא כפרה למחר והו"ל מח"כ אבל טמא שרץ ונבילה או זב בעל שתי ראיות ביום השביעי שהוא ערב פסח אם טבלו הטמאים הללו אף ע"פ שהם טב"י דצריכים הע"ש מכל מקום שוחטים וזורקים עליהם ובערב לאחר הע"ש יאכלו הפסח אבל קודם שטבלו אף על פי שיכולים לטבול היום ויערב שמשם מכל מקום אין שוחטים וזורקים עליהם ואפילו שחטו וזרקו קודם טבילה אינו עולה והכל מגזה"כ והוא מבואר בר"מ פ"ו. אך הר"מ והראב"ד מחולקים בטמא מת בשביעי שלו והי' טומאה שהנזיר מגלח דעת הר"מ אף על פי שטבל והזה עליו ואינו אלא טב"י מכל מקום נדחה ואין שוחטין עליו דכתיב גבי האנשים אשר היו טמאים לנפש ולא יכלו וכו' ביום ההוא ודרשינן דדוק' ביום ההוא לא יכלו לעשות דהי' חל שביעי שלהם בע"פ ואמר רחמנא ידחו ולמה לא טבלו ע"כ אפילו טב"י דט"מ אין שוחטים ונדחו. ודוקא בטומאה שהנזיר מגלח עלי' אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' סובר הר"מ ג"כ דעל טב"י שוחטין וזורקין והראב"ד חולק וסובר דאף בט"מ שו"ז על טב"י אף שהנזיר מגלח עליהם והאנשים הללו שחטו וזרקו עליהם קודם טבילה ע"כ לא עלה להם וב"כ וב"כ עברה זמן השחיטה ע"כ לא עשו פ"ר. ודעת התוס' דבאמת האנשים הללו היו עושים הפסח כי מרע"ה אמר להם כן דיטבלו ויעשו הפסח והם שאלו קודם ע' בדבריהם ועיין בכסף משנה ובלחם משנה ובמנ"ל מה שפלפלו בזה. ועיין בספ"י בסוכה מה שהקשה דלפ"ז לא מוכח דעוסקים במצוה פטור ממצוה דמוכחינן מהנהו אנשים שנטמאו כיון דבאמת היו עושים הפסח ע"ש בפ"ב בסוגי' דעוסק במצוה ועיין בצל"ח ובס' שעה"מ שפלפלו הרב' בענינים אלו ואין דרכי להאריך במה שכבר פלפלו גדולי עולם ומכל מקום אני לך. וזב בעל שתי ראיות וכן ש"י כנגד יום לאחר הטבילה ושחטו וזרקו עליהם ואח"כ ראו אעפ"י דסותרים למפרע מכל מקום פטורים מפ"ש והוא בש"ס ומבואר בר"מ. וכן מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ונודע לו אח"כ שנטמא קודם בטומא' התהום אינו חייב בפ"ש ויש דינים בטומאת התהום עיין בר"מ כאן בפ"ו. ומי שהוא מח"כ ביום הי"ד היינו ער"פ מותר להביא קרבנותיו לב"ד כדי שלא יפשע ושוחטין וזורקין עליו ויש כמה דברים שמדרבנן אין שוחטין עליו בראשון ונדחה לפ"ש עי' בר"מ. ואותם הטמאי' שהיו יכולים לתקן עצמן כגון טמא שרץ וכדומה שהיו יכולים לטבול בע"פ ולשחוט עליהם או ערל ולא טבלו ולא שחטו עליהם דינם כמזידים בראשון ואם לא עשו את השני אעפ"י שהי' בשגגה או באונס מכל מקום ח"כ דהו"ל הזיד בראשון ושגג בשני דחייב כן מבואר בש"ס ובר"מ כאן. ונראה פשוט אם הי' אנוס שלא הי' יכול לטבול או שלא הי' לו מקוה או הי' שוגג הו"ל ג"כ כאלו שגג בראשון וחייב אם הזיד על השני ולא הוי כטמא לשיטת הר"מ דפטור אף בהזיד בשני אלא הוי כשוגג וכאונס הכלל כל שהי' יכול ליטהר בער"פ לא הוי כטמא אלא אם הי' מזיד דינו כמזיד בראשון ואם הי' שוגג דינו כמו שוגג בראשון ולא הוי דין טמא בראשון רק בא"א ליטהר בראשון וז"פ ועיין ברש"י דף ס"ט ע"א ד"ה עונש וכו' כת' דערל שלא מל ח"כ בשביל שהי' ראוי לתקן משש שעות ולמעלה דהוא זמן שחיטת הפסח וכו' ומקמי הכי וכו' מבואר בדבריו דלא נקרא מזיד בהי' יכול לטבול ולמול רק אם הי' יכול לטבול ולמול בזמן שחיטת הפסח אבל אם בזמן שחיטה לא היה יכול אף שהי' יכול קודם לא נקרא מזיד וכן אפשר לפרש בר"מ אף על פי שסתם דטמא שהי' יכול לטבול בפ"ר היינו ג"כ בזמן שחיטה אבל אם הי' יכול לטבול ולמול קודם ובזמן השחיטה לא הי' יכול לטבול נראה דאין זה מזיד אלא שוגג ואונס ואם שגג בשני ג"כ פטור אף על פי דבראשון הי' יכול לתקן עצמו מכל מקום קודם זמן שחיטה לא רמי' חיוב עליו אלא בזמן שחיטה ואז הו"ל שוגג הכלל דעיקר תלוי בזמן החיוב כנ"ל אף על פי שהר"מ סתם הדבר. ואם בתחלת הששה שעות היה בדעתו לתקן עצמו והי' שהות עד סוף הזמן לתקן עצמו ובסוף השעות אירע אונס או (שוגג) [שכח] אי הוי מזיד או שוגג ע' בש"ע או"ח סי' ק"ח ובמג"א שם ותלמד לכאן ובאתי רק לעורר.

ואיזה דרך רחוקה ט"ו מיל חוץ לחומת ירושלים וז"ל הר"מ מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יותר ה"ז דרך רחוקה הי' בינו ובינ' פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת וכו' ועי' בכ"מ דהר"מ פסק כעולא שם בסוגי' דף צ"ג ועיין בס' בה"ז בסוף מנחות ויש חילוק גדול בין פרש"י שם ובין פי' הר"מ דרש"י פי' דעולא סובר דאם הוא בחצות היום רחוק ט"ו מילין אם כן א"י להגיע לירושלים כ"ז שחיטה דט"ו מילין הוא מחצות עד שק"ה ואחר שק"ה דם נפסל ע"כ ה"ל דרך רחוקה. והר"מ ס"ל אם הוא בבוקר בעליית השמש רחוק ט"ו מילין אם כן א"י להגיע בחצות תחילת זמן שחיטה הו"ל דרך רחוק' ועיין בס' בה"ז שכ' שלא מצא חבר לפירוש הר"מ. והרהמ"ח סתם וכ' דד"ר הוי אם רחוק ט"ו מיל ולא כתב בעליית השמש נראה קצת דלא ס"ל כהר"מ דה"ל לכתוב דדבר זה הוא חידוש לשיטת הר"מ. ומבואר בש"ס דף צ"ב פלוגתא אם שחטו וזרקו על מי שהי' בדרך רחוקה בפ"ר ר"נ סובר דהורצה ופטור מפסח שני ור"ש סובר דלא הורצה דד"ר מידחא דחי רחמנא וכו' והלכה כר"ש באיסורי ורש"י פי' ששחטו וכו' ולערב יבוא מכל מקום בדרך רחוקה הוא כו' ורש"י לשיטתו דזה הוי דר"ר כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה כמו שכתבתי לעיל וע"ש ברש"י בד"ר שהיה ספק בידו לעשות שלוחים ומכל מקום רחמנא דחי'. ונראה דלאו דוקא אפילו בא בעצמו במרוצה על סוסים בתוך זמן שחיטה מכל מקום כיון שהי' בתחילת זמן שחיטה רחוק אם מהלך בנחת הוי ליה בדרך רחוקה דגזרה התורה דאינו עושה פ"ר כמו טמא ורחמנא דחי' אם כן לא מהני עשייתו אפילו בא בעצמו דמה לי הוא ומה לי שלוחו והר"מ כאן פ' ד"ז כר"ש. והנה לפי שיטת הר"מ דדרך רחוקה הוי אם הוא בער"פ בעליית השמש רחוק חמשה עשר מיל דא"י ליכנס בתחילת שחיטה אם כן ג"כ נרא' אפילו בא במרוצה קודם חצות אינו עושה הפסח ואפילו עשה לא הורצה כיון דלדעתו זה הוי ד"ר וד"ר רחמנא דחי' וד"ר הוי כל שא"י להגיע בנחת לכל מר כדאית ליה כמבואר בר"מ כאן. ומכל מקום ד"ז צ"ע כיון דהוא בעזרה קודם זמן שחיטה למה לא ישחט אך כיון דדעת הר"מ דזה הוי ד"ר אם כן כך גזה"כ וכבר כתבתי בשם ס' בה"ז דשיטת הר"מ הוא חידוש וא"כ לדעתו ודאי הדין כך כמ"ש. ואם היה בתוך ט"ו מיל אינו בדרך רחוקה אף שלא הי' יכול לבוא בירושלים בזמן הקרבן כי עיכבוהו הבהמות בדחקם או שהי' חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן ה"ז אנוס ואינו בדרך רחוק'. ונ"מ לשיטת הר"מ אם בכה"ג הזיד ולא הקריב בשני ח"כ דשגג בראשון והזיד בב' ח"כ אבל ד"ר בראשון אף על פי שהזיד בב' פטור מכרת כמ"ש לעיל וזה לא הוי בד"ר רק אנוס כיון דהיה קרוב לירושלים רק היה לו עיכוב ע' בכ"מ.

והנה הנידחים לפ"ש הוא דוקא מיעוט הקהל אבל מחצה ומכש"כ רוב הקהל אין עושין פ"ש וזה גזה"כ. והנה אם היה רוב הקהל טמאים בראשון במת הכל עושין פ"ר אף הטהורים יעשו בטומא' שנא' ויהי אנשים וכו' יחידים נדחו ואין ציבור נדחים רק עושין בטומאה כי טומאה דחוי' בציבור והר"מ כ' כאן ודבר זה הוא רק בט"מ לבד נראה דכל טומאות אפילו מגע בשרץ ובנבילה אין נדחה הטומאה וכן כתב בפ"ד מהלכות ב"מ להדיא דדוקא ט"מ נדחה בציבור ולא טומאת שרץ וכאן בסוף הפרק לענין אכילה מבואר בדבריו דנדחה הטומא' לכל טומאת מגע רק בטומא' היוצאה מגוף לא נדחה כגון זבים וכו' ועמד בזה המנ"ל ועיין בס' שעה"מ מה שפלפל בזה ובצל"ח דף צ' ואין להאריך במה שהאריכו האחרונים ובאתי רק להזכיר. הי' מחצה טהורים ומחצה טמאים הללו עושין לעצמן בטהר' והללו עושין לעצמן בטומא' ואם היו הטמאים עודפין על הטהורים אפילו א' עושים כולם בטומא' דאף יחיד מכריע ואם היו הטהורים עודפים אחד הטמאים עושים השני כדין מיעוט הי' אנשים מחצה טהורים ומחצה טמאים בפ"ר וכשאתה מונה נשים ג"כ הרוב טהורים הטהורים עושים את הראשון והטמאים אין עושים את הראשון דה"ל מיעוט כיון דנשים בראשון חובה ומיעוט אין עושים את הראשון בטומאה ואין עושים את השני ג"כ כיון דנשים בשני רשות לא נמנו הנשים והו"ל מחצה ומחצה אין עושים את השני. וז"פ אם הנשים בראשון היו טמאים וע"י הי' הרוב טמאים בודאי יעשו הכל בטומאה דה"ל רוב טמאים כיון דנשים בראשון חובה וז"פ. וגם פשוט דחרש שוטה וקטן אינם נמנים כלל לאו לענין רוב טהורים או להיפוך כיון דאין חייבים בפ"ר כלל אף דבקטן דעת הר"מ בפ"ז שאם שחטו עליו בפ"ר נפטר כמבואר לקמן בס"ד מכל מקום אינו בר חיובא בודאי אינו נמנה כלל כנ"ב. הי' רובם זבים וכו' ומיעוט ט"מ הרוב אינם עושים פסח כלל דבראשון לא עבדי דלא נדחה ט"ז וכו' ובשני אין עושים דרובא אינם עושים השני אך המיעוט ט"מ גם כן אינן עושים פסח כלל בראשון לא עבדי דהו"ל מיעוט ומיעוט ט"מ אינן עושים בראשון ואין עושין השני דאין המיעוט עושים השני רק אם עשו רוב הקהל את הראשון וכאן שלא עשו רוב הקהל את הראשון אינם עושים את השני. הי' רוב הקהל ט"מ בראשון ומעוט זבים וכו' הט"מ עושים את הראשון דלט"מ נדחה בציבור אבל הזבים אינן עושין את הראשון דט"ז לא נדחה כלל וג"כ אין עושים את השני שאין עושים פסח שני אלא אם נעשה פסח ראשון בטהרה אבל אם נעשה פסח ראשון בטומאה אין שם פסח שני כלל וכ"ז מבואר בש"ס ובר"מ. הי' שליש הקהל טהורים ושליש זבים ושליש ט"מ הדין כך הטהורים עושים את הראשון דלא נגררו בתר רובא טמאים דהדין דיעשו בטומאה כמ"ש לעיל דכאן יש שליש זבים דאין עושים בטומאה והזבים אינם עושים את הראשון דט"ז לא נדחה וגם את השני אין עושים כיון דרוב הקהל לא עשו הראשון והט"מ גם כן אינם עושים את הראשון דה"ל מיעוטא לגבי טהורים וזבים ובשני לא יעשו כיון שרוב הקהל לא עשו את הראשון רק מיעוט הטהורים ובכה"ג דאין רוב הקהל עושים את הראשון אין כאן שני כמ"ש לעיל. ואם הי' הרוב זבים וכו' ומיעוט טהורים הטהורים את הראשון כי הטהורים אינן נדחין מפסח ראשון רק ברוב ט"מ עושים ג"כ בטומאה אבל אינן נדחים בשום פעם והטמאים אין עושים השני גם כן כיון דלא עשו רוב את הראשון רק מיעוט אין כאן פסח שני וגם רוב אפילו מחצה אינן עושים פסח שני כמ"ש וז"פ. וקצ"ע בלשון הר"מ בד"ז דשליש שכתב דהט"מ אינם עושים השני כיון דלא עשו רוב הציבור בראשון דדין זה הוא בש"ס מימרא דר' מני בר פטיש ושם מבואר הטעם דאין הט"מ עושים את השני דמצטרפים השליש זבים עם השליש ט"מ והו"ל רובא ורובא אין עושין השני ולמה כתב הר"מ טעם אחר. אך באמת דבר גדול השמיענו הר"מ ע' בצל"ח שם שהקשה שם על רב מני בר פטיש וכ' דר' מני סובר דוקא אם באו הזבים לירושלים בפ"ש הו"ל רובא אבל אם לא באו הזבים לירושלים בפ"ש לא יצטרפו ועושים הט"מ בשני אך לרב מחמת דלא עבדי בציבור בראשון אין עושין בשום ענין ע"ש. והנה הר"מ פוסק כרב דאם לא עבדו ציבור בראשון אין עושין בשני וכו' כמ"ש לעיל ע"כ נקיט הכא ג"כ טעם דרב דנ"מ אפילו אם לא באו הזבים כלל מכל מקום אין עושין כיון שלא עשו הציבור בראשון רק מיעוט והוא ברור. אך צ"ע מנ"ל לר"מ ד"ז אם באמת עשו הראשון רק רוב הציבור לא עשו רק מיעוט דאין עושין השני דלמא באמת טעמא דדין זה דר"מ בר פטיש הוא מטעם המבואר בדבריו דרוב אין עושין השני אבל אם על כל פנים עשו בראשון אף על פי שאינו רוב לא מוכח כלל דלמא בכה"ג עושין מיעוט את השני ג"כ עיין בגמרא ותראה דד"ז אינו מוכח וצ"ע. ועיין ברש"י שם שכ' ובשני לא עבדו כיון דנטהרו זבים וכו' הו"ל רובא מבואר להדיא דאם לא נטהרו הזבים עושים המיעוט וכ"ה לר"מ בר פטיש כמו שמבואר בצל"ח שהבאתי ג"כ אך מרב לא מוכח ד"ז דמיעוט וצ"ע. ואם בפסח ראשון הי' מחצה טהורים ומחצה טמאים וח"ע וחצי ב"ח משלים לרוב טהורים המיעוט עושים השני דאינו דומה לנשים דבשני רשות והו"ל מחצה ואין עושים השני כמ"ש לעיל ז"א דח"ע וחב"ח בשני חובה ג"כ מצד החירות שלו. והאיך אוכל ח"ע וחב"ח אי משל רבו או משל עצמו ע' לעיל במצוה בדין פ"ר. אם כן דהוי חוב הו"ל מיעוט ועושים המיעוט השני כנ"פ ואין חילוק בין איש שלם או חצי איש וז"פ.

וקטן שהגדיל בין שני הפסחים או גר שנתגייר בין שני הפסחים חייבים לעשות פ"ש כן מבואר בר"מ ואם שחטו על הקטן בפ"ר נפטר ואין עושה פ"ש ועיין בכסף משנה שהקשה הא קטן אינו חייב בפ"ר ולמה נפטר אם שחטו עליו הפ"ר ותי' בשם מהר"י קורקוס כיון דרחמנא רבי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר בכך וכונתו דשה לב"א הוא מן התורה ועיין לעיל בחיבור זה. ועיין בס' ט"א בק"א שהקשה ע"ז ואין להאריך וכבר פלפלתי לעיל בדין שה לב"א אי מהתו' או מדרבנן. והנה בגר שנתגייר או קטן והגדיל בין הפסחים ולא עשו פ"ש ח"כ כי הר"מ פוסק כרבי דחייב כרת על הראשון וח"כ על השני וז"פ. וכבר כתבנו דגזה"כ דוקא מיעוט עושים השני אבל רוב וכן מחצה אין עושים אם כן אם מיעוט נדחו ובין שני פסחים נתגיירו הרבה גרים או נתגדלו הרבה קטנים שהם עתה רוב ציבור או מחצה לכאורה אין עושין השני כיון דמחצה ומכש"כ רוב אין עושים שני. אך באמת ז"א דד"ז דרוב ומיעוט העיקר הוא נחשב בפ"ר אם היה מיעוט בפ"ר ונדחו תיכף לפ"ש אף שאח"ז נתרבו הרבה מכל מקום עושין השני כיון שהיו בפ"ר מיעוט וגזה"כ דמיעוט נדחו וכן אם היו רוב בפ"ר או מחצה דאינן נדחין אף שנתמעטו אח"כ כגון שהם טמאים בפ"ש או באיזה אופן והם עתה מיעוט מכל מקום כיון דהיו רוב או מחצה בפ"ר לא חל עליהם חובת פ"ש כלל ואין עושים ע' בש"ס ובר"מ ותבין וז"ב. ועיין בר"מ כאן בפ"ז ה"ו דמשערין בהנכנסין בעזרה אם הם רוב טהורים או טמאים חזינן אם הם רוב טהורים נדחו המיעוט אף דיש רבים מישראל שהם טמאים וכן להיפוך הכלל דעיקר תלוי בחשבון דפסח ראשון אם הם מיעוטים נדחו אף דנתרבו ועושים פסח שני ואם הם רוב או מחצה לא חל עליהם חובת פ"ש אף דנתמעטו ע' בסוגי' כנ"ב ופשוט. ולפמ"ש דעיקר משערינן באותם שהם כאן ורוצים לעשות הפסח ובאותם שאינן כאן לא משערינן כלל ואם יש כאן מיעוט טמאים אף שבכלל יש רוב כיון שאינם כאן אין נחשבים כלל אם כן ד"ז דמיעוט ורוב אינן אלא בטמאים העומדים חוץ לעזרה בשעת שחיטה אבל אפילו אם רוב ישראל לא באו לעשות פסח ומיעוט עשו אותם הרוב שהיו בד"ר עושים השני כי לא נתחייבו כלל בפסח ראשון ובפסח שני נתחייבו והוי ליה כאלו הרבה גרים נתגיירו חייבים בפ"ש. הכלל עיקר ד"ז דמיעוט ורוב גזה"כ הוא רק בעומדים כאן ויכולים לעשות הפסח אם כן נראה ברור אם יבנה הבית ב"ב בין ב' הפסחים ע' בש"ס דר"ה גבי עומר דאיבני בחמיסר כיון דבראשון לא היו ישראל שם ולא הי' מקדש אין חילוק בין רוב למיעוט אם כן כל ישראל חייבים לעשות פסח שני כמו גרים הרבה כי דינים אלו דרוב ומיעוט הם רק העומדים חוץ לעזרה כמבואר בר"מ ובש"ס ובירושלמי אבל באין עומדים ואין בית המקדש אין החשבון הזה וכל ישראל יעשו פ"ש כנ"ב. ואני כותב זה בין שני הפסחים יה"ר שיבנה מהרה קודם פ"ש ונזכה ונעשה הפ"ש אמן ואמן. שוב אח"ז רב ראיתי בירושלמי פ' מי שהיה שהוא פלוגתא דתנאי אם יבנה בהמ"ק בין פ"א לפ"ש דחד אמר דיקריבו ישראל פ"ש וח"א דלא יקריבו ע"ש.

והנה פ"ש דוחה שבת ודינו בשבת כמו פ"ר כן מבואר בש"ס ובר"מ אך טומאה אינו דוחה אפילו טומאת המת וזה הוא פלוגתא בש"ס דפסחים דף צ"ה דסתם משנה סובר כן וגם הת"ק דברייתא סובר כן דאינו דוחה טומאה ור"י פליג והלכה כת"ק וכסתם משנה וכן פסק הר"מ. והנה הטמאים שנדחים מפ"ש היינו כמו בפ"ר זבים וכו' או טמאי שרץ שאינם יכולים לאכול בלילה אף דיכול לטבול מכל מקום מחוסר טבילה כמו בפ"ר שנדחה ה"ה פ"ש ע' כאן בר"מ פ"ו. וטב"י דשוחטין עליו בראשון ה"ה בשני. ויש לספק לדעת רבינו הגדול הר"מ שפוסק דט"י מט"מ אין שוחטים עליו בראשון דרחמנא דחי' דכתיב ויהי אנשים וכו' אפשר בפ"ש כה"ג שוחטים עליו דגזה"כ דאסור בראשון דוקא וכולם חולקים על הר"מ בפ"ר ג"כ עיין כאן בפ"ו והבאתי לעיל. ואפשר בפ"ש מודה הר"מ ג"כ אך מל' הגמ' דצ"ה ע"ב מבואר דטעמא דת"ק דאינו דוחה טומאה דמפני הטומאה דחיתי' יחזור ויעשה בטומאה בתמיה נראה דבגוונא דאידחי מראשון אם אירע כן בשני אין עושה כיון דנדחה מפני כך אם כן לדעת הר"מ דט"י מט"מ נדחה בראשון אינו עושה בשני ג"כ כנ"ל. ודע הא דמבואר בלשון הש"ס מפני הטומאה דחיתי' וכו' לאו דוקא לאיש שנדחה מפני הטומאה בפ"ר אלא אפילו נדחה מטעם אחר כגון בד"ר או שגג ונאנס וכדומה ובפ"ש הוא טמא נדחה מפ"ש גם כן ומפני הטומאה דחיתי' וכו' היינו דחזינן דהתורה דחתה אותו מפ"ר מפני הטומאה ע"כ בפ"ש ג"כ אינו עושה בטומאה אבל אין חילוק אם מאיזה טעם נדחה מכל מקום פ"ש אינו דוחה טומאה וז"פ. ולא ניתן לכתוב משום פשיטותו. ועיין בר"מ פ"ו דברים שנדחו מפ"ר מדרבנן דהעמידו דבריהם כגון ט"מ שחל ז' שלו בי"ד שחל בשבת. דז"פ דאין מזין עליו דלשיטתו אין מקריבין על טב"י של ט"מ אך אם אירע ז' שלו ביום י"ג שחל בשבת העמידו חכמינו זכרונם לברכה דבריהם דאין מזין בשבת אף על פי שפסח הוא בכרת מכל מקום ביום זה אינו זמן הקרבן שחייבים כרת רק לעתיד העמידו דבריהם ע"ש אם כן בפ"ש נמי וכן גר שנתגייר בע"פ דאין עושה הפסח דחז"ל העמידו דבריהם ע"ש הטעם ה"נ בפ"ש דאין חילוק וז"פ. ועיין בר"מ כאן סוף פ"י שמביא הרבה חילוקים בין פ"ר לפ"ש ואינו מביא דעתו האיך פוסק אם פ"ש טעון לינה כראשון או לא ע' בגמ' הוא פלוגתא ובפ"ר לא הביא בפי' ועיין בהל' ביכורים מביא שם דין לינה ואין כאן מקומו כי הוא ענין ארוך ובאתי רק להזכיר. והר"מ מביא חילוק דפ"ר אין מוציאין אותו חוץ מחבורתו ונפסל אם הוציאו כמו שנתבאר בפ"ט ובפ"ש מוציאין אותו חוץ לחבורתו וממילא אינו נפסל. ועיין בכסף משנה מה שתמה על זה דבש"ס נראה להיפוך ותי' דאפילו הלכה דנפסל ביציאה נדחה סוגי' כמו שפירש"י שם והר"מ מסיים שם ושניהם נאכלים צלי בבית א' וע"ש בצל"ח כיון שכ' דמותר להוציא בפ"ש מאי זה שכ' דנאכל בב"א הא מותר להוציאו וע"ש שכ' דמותר להוציא ואינו עובר בלאו וגם אינו נפסל אבל האוכל אסור לאכול בשני מקומות רק יחזור ויאכל בחבורתו דהוא עשה דאסור לאכול בב' מקומות וע' לעיל בפ"ר שבארתי הדינים ולא עיינתי כעת שם. והנה במצוה זו הפסקתי הרבה פעמים וכתבתי בלא עיון ועוד חזון למועד בעזה"י אשנה פ"ז. לעיל כתבתי בשם התוס' ביומא דכ"ט ע"ב ובפ' התכלת שמסתפקין בדבר דאפשר פ"ש כיון דלא נאמר בערב ובה"ע אפשר הוא קודם לתמיד מחמת עשה דהשלמה וכתבו איזה שירצה יקדים ע' בדבריהם וצע"ק דלפ"ז בודאי הפסח קודם מחמת עשה דהשלמה והנה אפילו לצד זה דהפסח קודם בדוקא מכל מקום אם אירע ששחטו התמיד קודם יקריב הפסח אח"כ כי עשה דכרת דוחה עשה דהשלמה עי' בפ' ת"נ. ולכאורה בטמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון לדעת הר"מ דאינו חייב על השני כמ"ש לעיל אם כן לצד הזה דפסח שני קודם לתמיד מחמת עשה דהשלמה אם עבר ואיחר אחר התמיד אפשר דאין מקריבין כיון דהוא עשה שאין בו כרת לא דחי עשה דהשלמה אך אפשר דמכל מקום איקרי עשה שיש בו כרת דחמור כיון דשייך כרת בשגג או בנאנס בראשון. אך נראה דנשים ועבדים דבשני רשות כפי מה שפסקינן ומכל מקום סובר הר"מ דבחול שוחטים עליהם בפ"ע אם כן נראה דלכ"ע פסח של נשים ועבדים לחוד אין שוחטים אותו בשני רק קודם התמיד כיון דהוא רשות בודאי אינו דוחה עשה דהשלמה ע' במנ"ל בהל' כה"מ. ויש להאריך הרבה אך כבר כתבתי שאני כותב בלא עיון ובאתי רק להזכיר ובעז"ה אשנה מצוה זו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף