מנחת חינוך/רסג

מנחת חינוך ‏ רסג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא יטמא כהן כו'. וטומאת משא למדוה ז"ל כו' עיין ר"מ פ"א מה' טומאת מת ומה שהקשה הכסף משנה הא אין עונשין מה"ד ע"ש בלשונו ובמ"ל מה שגמגם ע"ד. ולכאורה צל"ע למה לן ליליף מן נבלה ק"ו וגילוי מלתא לטומאת משא כמבואר בר"מ דהתורה טימאה אפילו אהל וטומאת שבעה ג"כ מנבלה אמאי לא יליף מעצם כשעורה דמבואר בנזיר דף נ"ג דיליף מקרא דעצם כשעורה מטמא במו"מ ובחולין קכ"ו ע"ב דחו התוס' פירש"י דעצם הלמ"מ דטומאת מגע ומשא אית להו ודחו דבריו דילפינן מקראי אם כן ניליף ק"ו לשאר טומאות מן המת שמטמא באוהל ומטמא במשא מק"ו מעצם כשעורה שאינו מטמא באוהל מטמא במשא ומטמא טומאת ז' מכ"ש שאר טומאות מן המת דמטמא באוהל כ"ש שמטמא במשא טומאת שבעה וג"כ היא רק גילוי מלתא דהתורה לא כתבה משא רק מחמת דכתבה אפילו אוהל כמבואר בר"מ. ועוד צ"ע להראב"ד פ"ב מה' ט"מ וכ"נ מדהתו"ס חולין שם ד"ה גולל ודופק דגולל ודופק מטמאים מן התורה לא כשיטת הר"מ שהיא מד"ס וע"ש בראב"ד ובתוס' דילפי' מע"פ השדה היא טומאת אוהל ומלשון נגיעה טומאת מגע וטומאת משא לא מצינו אמאי לא יליף מנבלה כמו עיקר ט"מ דנבלה אינה מטמאה באוהל מטמאה במשא גולל ודופק שמטמאין באוהל א"ד שמטמאין במשא או מעצם כשעורה שכתבנו. ועוד היאך ילפינן טומאת משא במת מק"ו לימא גולל ודופק יוכיח שמטמאי' באוהל ואינו מטמא במשא ועי' בפי' המשנה להר"מ פ"ב דאהלות מ"ד כתב ג"כ דגולל ודופק נפקא מקרא דכתיב דטומאת משא כיון שהי' בהיקש מק"ו אין למדין וצ"ע למה אין למדין מק"ו כמו עיקר ט"מ והר"מ בחיבורו פ"ב מהט"מ חזר בו וכתב שהיא מד"ס ואפשר מהאי טעמא דאם הי' ד"ת הי' מטמא במשא מק"ו וק"ו זה מבואר בספרי ע"כ פסק דהוי מד"ס וע' תי"ט פ"ב דאהלות משנה ד' ד"ה ר"א אומר וכו' וע' רש"י פסחים פ"א ושבת קל"ב מפורש בדבריו כד' התוס' דעצם כשעורה הלכה מה שהנזיר מגלח עלי' וכ"כ המפרש בנזיר אבל מה שמטמ' במגע ובמשא נדרש מקרא כמבואר בתוס' הנ"ל וצ"ע:

ב

וטומאת משא כו' ומסיט בכלל כו'. ע' בלשון הר"מ פ"א שם כתב ואצ"ל אם משך והגביה הטומאה כו' והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דמשא אף בלא הזזה כלל טמא משום משא וער"ש פ"ה דזבים דעתו דאם אחד נתן הטומאה על חבירו ולא זז ממקומו כלל גם לא הניעה ממקומו טהור דלא מיקרי משא אלא כשזז ממקומו ולדבריו משא בלא היסט המבואר בדברי הרהמ"ח לא משכחת לה וכ"ה דעת הרע"ב שם וע"ש בתי"ט ועי' פ"ק דכלים בר"ש וברע"ב ובתי"ט שם וכ"נ דעת רש"י המובא בר"ש ומביא ראיות ע"ז ע"ש באורך וע' ר"ש דבכל הדברים המטמאים במשא דין זה חוץ ממשכב הזב וע"ש ואין כאן מקומו להאריך:

ג

וטומאת בה"ס כו' מטמא' כו' משום נושא. כ"ה ג"כ לשון הר"מ מהש"ס דנדה וכ' עוד אבל טומאה הבלועה בתוך המעיים אינו מטמא כלל והוא מהש"ס דחולין פ' בהמה המקשה דטומאה בלוע' אינו מטמא כלל ואפילו בלע שתי טבעות א' טמא וא' טהור אין הטהור נטמא כיון דהוי בלוע וכן טהרה בלוע' אינה נטמאת עיין ר"מ פכ"ה מה' טומאת מת ועש"ך יו"ד מביא בשם הרוקח דמעוברת מותרת לכנוס באוהל דהוי ס"ס ס' נקבה וס' נפל ובמג"א סי' שמ"ג הקשה על הש"ך הא בל"ז טהרה בלוע אינה מטמאה וע"ש במג"א שמסיים דלא כר"ע והיינו פ' בהמ"ק נראה שם מד' רש"י דסובר דלר"ע טומאה בלוע וטהרה בלוע מטמאים דאמר דעובר במעי אשה טמא וע"ש בדהתו"ס דגם ר"ע מודה דבלוע אינה מטמאה רק מיירי דידו לחוץ ואף בכה"ג ר"י מטהר ור"ע דוקא כה"ג מטמא אבל בבלוע לגמרי מטהר ר"ע ג"כ וער"מ פ"ב דמקוואות הביא דין דבלע טבעת טמאה דטהור לאחר טבילה דטומאה בלוע אינה מטמאה ודין השני המבו' במשנה בלע טבעת טהורה ונכנס לאוהל המת והזה וטבל והקיאה דהטבעת טהורה דמחמת טהרה בלוע אינה מטמאה לא הביא אך שם פכ"ה מהט"מ גבי יצא הראשון מת והשני חי וגם בה' מקוואות סיים וכבר ביארנו דדברים הבלועים לא מטמאים ולא מתטמאים. ומכל מקום צע"ק למה השמיט ד"ז דבלע טבעת טהורה. והנה לענין טומאה בלוע ילפי' בחולין שם ועתו"ס שם ובבכורות כ"ב דמיירי דלא עגיל ראש כפיקה דאי העגיל ראש כפיקה הו"ל פתיחת הקבר ואינה טומאה בלוע וגם האשה טמאה. ופלוגתא דר"י ור"ע מוקי התוס' בחולין דיצא ידו בכה"ג ר"ע מטמא אבל בל"ז אף ר"ע מודה דטומאה בלוע אינו מטמא וער"ש פ"ז דטהרות כ' דפלוגתא היא בנפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה אז ר"ע מטמא אבל אם לא נפתח הקבר גם ר"ע מודה דאינו מטמא דכגופה היא ע"ש. והנה לענין טומאה בלוע דאינו מטמא ע"ש בגמ' דאפילו בלע טבעת טמאה אינה מטמאה ונראה דעובר מת במעי אשה כ"ש דהוי טומאה בלוע כי הרבה שיטות ושיטת תוס' ב"ק דמ"ז דבכ"מ עובר ירך אמו הוא והוי כא' מאבריה ע"ש בתוס' באורך אם כן בודאי אינו מטמא (כ"א) [כ"ש] אבר א' ופסק חיותו אינו מטמא אם לא נתלש אך פלוגתא דר"י ור"ע לשיטת תוס' דאף בידו לחוץ אפשר אז לא הוי כא' מאבריה או שהעגיל הראש כפיקה ונפתח הקבר דאז נד הולד לצאת ג"כ לא הוי כא' מאבריה ומכל מקום לקצת הסוברים דאף בכה"ג טומאה בלוע היא וגם בבלע טבעת אף דלא הוי כאברים מכל מקום הוי טומאה בלוע אבל טהרה בלוע נלע"ד דזה דוקא בבלע טבעת אם כן הוי טהרה בלוע דלא הוי כא' מאברים רק גזירת הכתוב מחמת דטהרה בלוע אינה נטמאת אבל עובר במעי אשה ונכנסה האשה לאוהל המת זה לענ"ד הוולד שיוולד אח"כ טמא לפמ"ש התוס' דפסקינן דעובר ירך אמו אם כן הו"ל כאחד מאברים וכמו שהאשה טמאה אם כן גם הוולד הוא כא' מאברים וטמא דרך משל אם איש א' נטמא במת ואח"כ חתכו ממנו הלשון או הכוליא שאינו מטמא משום אבר רק היא בשר מן החי דטהור עיין ר"מ פ"ב מה' ט"מ אבל בודאי הבשר טמא משום הנוגע בעודו הי' שלם אם כן מ"ל האבר ומ"ל העובר כיון דהוא אבר מאברים והו"ל כגופה בודאי טמא. ומה שמבואר במשנה ובר"מ דיצא הראשון מת והשני חי דהשני אינו מתטמא היינו שם מיירי דנפתח הקבר אם כן אפשר בכה"ג לאו ירך אמו הוא וטהור מחמת דהוא טהרה בלוע. ועי' בערכין דף ז' דאשה מעוברת הורגין אותה עם וולדה אבל אם ישבה על המשבר דהיינו פתיחת הקבר אין הורגין כיון שנעקר הוולד הוי גופא אחריני ע"כ דכאן מיירי דנפתח הקבר מראשון ע"כ השני הוי גופא אחריני ע"כ הוי טהרה בלוע אבל בעובר במעי אשה ולא נפתח הקבר הוי כגופה ובודאי הוולד טמא כמ"ש ובעזה"י ברור לענ"ד. וע"ש באהלות בר"ש ובר"מ פכ"ה ובתי"ט ויש להאריך הרבה אלא שאין אני כותב בעיון רק למזכרת. אם כן לפמ"ש יש מקום לדברי הרוקח דהוולד נטמא אם כן לא הוי רשאה לכנוס אם לא משום ס"ס. אך מכל מקום צ"ע כיון דירך אמו הוא ל"ש כלל כהונה אף דנטמא מכל מקום הו"ל כא' מאבריה אבל לא כהן הוא ועיין ביבמות דמבואר שם דר"י סובר דעובר במעי זרה זר הוא ואף במעי כהנת דוקא לענין כהונה אבל שלא לטמא נראה דל"ש כלל מצות כהונה עליו ואין כאן מקומו. ודין זה דירך אמו צ"ע רב ובדיבוק חברים ועתי"ט פ"ז דאהלות באורך. ודע דבלוע לא הוי אלא בבלוע בבע"ח אבל אם מתה האשה והוולד חי במעיה לא הוי טהרה בלוע ודאי הוולד טמא ובלאו הכי בשעת הלידה מתטמא בנגיעה עיין ר"מ פי"ד מה' כלים ה"ד דבלוע אינו אלא בבלוע בבע"ח. ומ"ש הרוקח דהוי ס"ס דשמא נפל אף דרוב לא הוי נפלים מכל מקום סמוך מיעוט נפלים למחצה נקבות והו"ל רובא ועיין בזה אריכות בספרי האחרונים. והנה איזה נקרא בית הסתרים שמטמא במשא עיין ר"מ פ"א מהש"ס דגרונו וכן מעי האשה למטה נקרא בה"ס ואם נבלע הטומא' בתוך מעיו נקראת בלוע ע"ש:

ד

וטומאת אוהל. ער"מ בשלשה עניני' הוא טומאת אוהל במת א' אם הוא בבית עם מת וב' אם האהיל בידו או באיזה אבר על המת או שהמת האהיל על האדם הכל הוי טומאת אוהל אבל במצורע אינו רק אם הוא בבית עם המצורע הוא טמא אבל אם האהיל בידו על המצורע או המצורע האהיל עליו אינו טמא וכבר ביארתי קצת בדיני ט"צ לעיל וע"ש במ"ל ה"י:

ה

או אצבעותיו כו'. עמ"ל הט"צ פט"ז ה"ו הקשה על דין זה הא במצורע וכן גבי נזיר וכה"ג דכתיב לא יבא אינו אלא אם הכניס ראשו ורובו וכאן גבי ט"מ כתיב והבא אל הבית ולמה נטמא אפילו אם בא במקצת ע"ש:

ו

והנפלים אעפ"י כו'. כ"ה ג"כ בר"מ פ"ב מהט"מ וע"ש במ"ל דדוקא אם הוא בן ארבעים יום אבל קודם ארבעים יום אינו מטמא ממשנה דאהלות גבי מדורות כושיים כמה ישהה בתוכו ויהי' צריך בדיקה ארבעים יום וע' תוי"ט פ"ב דאהלות ע"ד הרע"ב בנפל שלא נתקשרו:

ז

וכזית בשר מן המת ואבר שלם שנחתך מן האדם כו'. כתב כן בדקדוק דבשר דוקא מן המת מטמא אבל לא בשר מן החי אבל אבר אפילו מן החי מטמא במו"מ ובאוהל כמבואר באהלות ובר"מ שם. ומ"ש אף על פי שאין עליו כזית בשר ל"ד אלא אפילו כל האבר בצירוף אין בו כזית מכל מקום מטמא כי האברים אין להם שיעור אפילו כ"ש מטמא כמבואר שם:

ח

ואבר נקרא כו'. כ"ה ג"כ לשון הר"מ ולאפוקי כוליא ולשון אף על פי שהם אברים מכל מקום אין בהם עצם אין לו דין אבר ועיין כסף משנה כאן ובהאה"ט גבי אברי נבלה שתמה על הר"מ למה לא פסק כר"ע פ' העור והרוטב דקכ"ח גבי בהמה ושרצים דאף ארכובה הנמכרת עם הראש דאין בה בשר מכל מקום דינה כאבר ומ"ש דלר"ע כל האברים דיש בהן רק גידין ועצמות דינם כאברים (ור"ע) [ור"מ] ס"ל בהא ג"כ כר"ע וע' תוס' שם דגבי ארכובה כיון שנולד בלא בשר אף ר' מודה דמטמא אף בלא בשר כי פליגי בהי' בשר על איזה אבר והוסר דלר"ע גידין ועצמות הוי אבר ע"ש. ולא זכיתי להבין קושיתו דאף אם יהי' פלוגתי' במת מכל מקום סתם משנה פ"א דאהלות דחשיב רמ"ח אברים באדם וחשיב חמשה בארכובה נראה דפי' הארכובה הנמכרת עם הראש ואף אם הפי' בדרך אחר מכל מקום סיים המשנה אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי אם כן למה לא יפסוק הר"מ כסתם משנה והו"ל סתם ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם משנה ובפרט דפלוגתי' מבואר ורק לענין נבלה ושרץ יוכל להיות דוקא מן הלימוד דשם די בגיד ועצם אבל מן הלימוד דחלל חרב דנלמד אבר מן האדם צ"ל דוקא בשר ג"כ ועתי"ט שפי' דארכוב' היינו מקום חיבור השוק בירך וקרסול מקום חיבור שוק ברגל ועתי"ט פ"ד דחולין מ"ש בשם תשובת הרא"ש דארכובה דהיינו הפרקים המחברים השוק והירך ועס"י נ"ה ביו"ד אם כן אפשר דלהכי לא חשיב במשנה ארכובה הנמכרת עם הראש דמחמת דלית בי' בשר ואם הפי' דהיא ארכובה הנמכרת עם הראש אפשר באדם יש בשר הכלל הר"מ פסק כאן כמשנתינו ואין קושיא כלל עליו אך בה' אה"ט גבי אברי נבילה שם הקושיא של הכסף משנה במק"ע כיון דבמשנה אינו מבואר האברים בבהמה ע"כ הו"ל לפסוק כר"ע אבל כאן ל"ק כלל כנ"ל. ודע דבאשה איכא אברים יותר עיין ר"מ דהוא רנ"א ועיין כסף משנה מכל מקום האברים היתרים באשה אין להם דין אברים וכ"פ שם הר"מ והוא מש"ס בכורות דמ"ה. ואם יש באדם אצבע יותר הדין הוא כך אם יש בו צפורן הרי הוא כאבר לכ"ד ומטמא במו"מ ובאוהל ואם אין בו צפורן אם עומדת בשורה בין האצבעות ג"כ מטמא במו"מ ובאוהל ואם אינה עומדת בשורה בין האצבעות מטמא במו"מ ואין מטמא באוהל וטומאת מו"מ הוא רק מדרבנן גזרה אטו עומדת בשורה ע"כ אינו מטמא באוהל דלא ישרפו עליו תרומה וקדשים עבדו רבנן היכירא. ודינים אלו מבוארים בר"מ והוא מהש"ס דבכורו' ונדה וערש"י בכורות דמ"ה ד"ה מטמא כו' וכתב דע"כ מיירי דליכא כזית בשר דאי איכא כזית בשר אף באין עצם ואינה נספרת מטמא באוהל כדין כזית בשר ובאמת אין צריך לכ"ז דדינים אלו מיירי גם כן אף באבר מן החי ובאמה"ח אין בשר מטמא אם אינו אבר כמו שכתבתי לעיל רק באמת פרש"י דאף באבר מן המת משכחת לה דינים אלו ועיין רש"י בנדה. והנה למה גזרו אינה נספרת שם בגמרא שני אוקימתות דר"ה בן מנוח אמר דמשום עצם כשעורה נגעו בה ור"פ מתרץ דגזרו אטו נספרת ולכאורה למ"ד דמשום עצם כשעורה אם כן ביתרת מן החי למה גזרו ובגמרא סתמא איתא משמע אף מן החי ולמה גזרו כיון דעצם מן החי הוא טהור כמבואר בר"מ פ"ב ואי באמת אינו מטמא במו"מ להך מ"ד רק ביתרת מן המת אם כן למה אמר נגעו בה משמע דהוא רק גזרה הא לא גרע משאר עצמות דעצם כשעורה מטמא אף דאינו אבר ולא מצטרף לרוב מנין כמבואר לקמן בעזה"י מכל מקום עצם כשעורה בפ"ע בודאי מטמא במגע ובמשא אפילו יתר עצם בכל הגוף ולא שמענו חילוק בין עצם לעצם יתר ואם לו' דאף אם עצם פחות מכשעורה גזרו אטו כשעורה לא ידעתי למה לא גזרו על כל פחות מכשעורה אטו כשעורה וצל"ע בזה. והר"מ נקט רק אוקימתא בתרא דגזרו אטו נספרת אם כן אף מן החי מטמא במו"מ כי גזרינן אטו נספרת והוי אבר גמור מה"ת:

ט

השדרה והגולגולת כו'. לא ביאר דעתו הרהמ"ח אי צריך דוקא שדרה וגולגולת כא' אבל שדרה לבד או גולגולת לבד אין מטמאין באהל או חדא חדא קתני וכ"א לבד מטמא באהל והיא אבעיא ולא"פ בנזיר נ"ב והר"מ פ"ז דנזירות ובפ"ב מה' ט"מ פסק דכ"א לבד מטמא באוהל וע' כ"מ שם בשני המקומות תמה על הר"מ שפסק בפשיטות ובגמ' לא אפשיטא ובהט"מ תי' בשם הר"י קורקס וע"ש בהגהת כ"מ ובתי"ט באהלות מה שהקשה על תי' הכסף משנה וראיתי בת"ח על משניות בנזיר פ"ב מ"ב כ' ראיה להר"מ מחולין קכ"ג לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית כו' הבית טמא שאין לך לגיון שאין קרקפולין פירש"י ראשו של אדם אלמא דראש לבד מטמא באוהל ע"ש. ודבריו תמוהין מאוד מה ענין זה לשדרה וגולגולת דהיא אבעיא בש"ס מיירי בלא בשר דבבשר מטמא באוהל מחמת הבשר רק דמיירי מתורת עצמות דעצם כשעורה אינו מטמא באוהל אך עצמות הניכר בהן צורת אדם כגון שדרה ושאר דינים המבוארים מטמא באוהל וע"ז אבעיא בש"ס דלמא בעינן תרתי אבל שם אפילו אי לאו פירש"י מכל מקום הוי ניחא שמוליכין ראש מסתמא בבשר או בעור וא"כ טמא הבית מחמת הבשר או העור אך רש"י פי' להדיא קרקופלי עור הראש של אדם אבל עצם אינם מוליכים כלל והראי' מר"י כה"ג דהוא עור הראש ומבואר שם דעור של אדם טמא כבשרו וכ"פ הר"מ פ"ג מהט"מ דעור האדם כבשרו ע"כ הבית טמא אבל בעצם הגולגולת לא מיירי כלל התם וע"ש על הגליון במחכת"ה נשמט מיניה תיבה ברש"י עור הראש ואפילו היה כתוב בש"ס שלו ראש מכל מקום מוליכין הראש עם העור או עם הבשר ועיין בערוך אות קרקפל מביא גמ' זו ופי' עורות שהפשיטו מן בני אדם נקראים קרקפלין ע"כ הוא טמא מחמת העור ודבריו תמוהין. ומהרהמ"ח נראה מלשונו דוקא שניהם ביחד אבל מכל מקום אפילו א' על כל פנים הוא טמא מספק ואין הכהן רשאי להיות באוהל מס' ופשוט:

י

חסרה שדרה אפילו חוליא אחת כו'. כ"ה ג"כ ל' הר"מ פ"ב מהט"מ ממשנה דאהלות והובא כ"פ בש"ס כמה חסרון בשדרה סוברים ב"ה חוליא אחת והר"מ הוסיף דאם חסר חוליא א' מי"ח חוליות שבשדרה נראה דוקא דאם א' מי"ח חסרה טהור הואיל והמשנה פ"ק דאהלות לענין אברים חשיב י"ח חוליות וכוונת הר"מ לאפוקי דאם חסרה החולי' הקטנה שהיא הי"ט מכל מקום טמא כי באמת י"ט חוליות בשדרה עם החוליא הקטנה ע' ברכות כ"ח ע"ב. והנה לענין דלא נקרא אבר מבואר במשנה פ"ק דאהלות דוקא י"ח חוליות אבל לענין טומאת אוהל דלא יהיה שלם ויהי' חסרון ולא תטמא אינו מבואר במשנה בפי' ומסתמא מצא הר"מ ז"ל באיזה מקום. והנה פ"י מה"ש כ' הר"מ בנעקרה חוליא א' טרפה וכתב אפילו חולי' למטה מן הכסלים והוא מן הש"ס בחולין נ"ב ע"ב דמוקי לה בשלהי כפלי דשם אין צלעות ע"ש. לא ביאר אי דוקא צ"ל על כל פנים מהח"י חוליות או אפשר דאף החוליא הקטנה הי"ט ג"כ טרפה וכן בטור ובש"ע יו"ד סי' נ"ד אינו מבואר דוקא חוליא מהח"י וע' ש"ך שם סק"ב כתב חוליות הן ח"י תה"ד סימן תע"ז. ונראה דכוונתו לזה דדוקא בחוליות אלו הח"י טרפה ולא בהקטנה דאל"ה לא ה"ל להביא בשם תה"ד דהם ח"י דהרי משנה מפורשת היא באהלות ומובא בברכות וכ"מ דח"י חוליות הם בשדרה ע"כ נ"ל כוונתו למ"ש דאין טרפות בזה. ועיינתי בתה"ד שם כ' בזה"ל ובחוליות נמי יש מנין קצוב ח"י חוליות בין גדולות בין קטנות כמבואר במשנה דאהלות ואיני מבין דבש"ס מבואר בברכות דיש י"ט והיא חוליא קטנה ואפשר דהמשנה לא חשבה דאינו אבר דאפשר אין עליו בשר או גיד אבל שהם י"ט מבואר בש"ס שם. והנה אפשר לענין טומאה החמיר הר"מ דדוקא הוא באחד מהח"י להחמיר אבל לענין טרפות לא הזכיר זה אפשר דבכ"ע אף הקטנה הי"ט ג"כ טרפה וכ"נ מדסתמו דבריהם בר"מ ובש"ע יו"ד. וראיתי בפרי מגדים שם סק"א שהקשה הלא י"ט הם ודבריו הם מגומגמים ואפשר יש איזה ט"ס ואולי כוונתו כמ"ש ע"כ נ"ל דלענין טרפות יש להחמיר לענין דינא. וצ"ע שלא התעוררו הראשונים ואחרונים ותורה היא כו'. והנה עוד צריך אני להתלמד במקום הזה אשר לפי עניות דעתי צ"ב לאנשים כערכי הנה במשנה ור"מ מבואר דשדרה מטמא באוהל ופשוט דשדרה נקרא החוליות כמבואר שם במשנה ובפ"ג גבי שדרה מב' מתי' דאין מצטרפים ומובא ג"כ בר"מ פ"ד דאם לקח קצת חוליות מזה וקצת חוליות ממק"א אין מצטרפין אבל הצלעות התחובים בחוליות אין ענין לשדרה כ"נ. וראיתי בנזיר דף נ"ב מביא הש"ס פשיטות האבעיא דשדרה או או קתני מתוספתא (ונרשם בש"ס שם אהלות פ"ב וכן בכ"מ אבל אינה במשנה רק בתוספתא) שדרה שגירר רוב עילעין שבה טהורה ובקבר אפילו משובר כו' ופי' המפרש שם דנעקרו רוב צלעותיה אינו מטמא נראה דאף אם החוליות קיימות מכל מקום אם נעקרו או נשתברו רוב צלעותיה אינו מטמא באוהל. ולכאורה תמיה לי מאוד דבמשנה ובכ"מ מבואר שדרה ומה ענין צלעות לשדרה הצלעות הם תחובים בשדרה ומלמטה יש חוליות שאין בהם צלעות כמבואר ביו"ד. וראיתי להתוס' שם ד"ה טהורה כתבו בעלמא אמרינן כמה חסרון בשדרה כו' וגם כאן נראה דיש להשוותם דאם נשתברו רוב צלעותיה טרפה. והנה אין כוונתם להוכיח מכאן דנשתברו רוב צלעותי' טרפה דהיא משנה מפורשת בחולין אע"כ כוונתם דכאן דינו כמו גבי טרפה דאם נשתבר ברוב שני צדדים ונעקרו אפילו ברוב צד א' דטרפה למאן דס"ל כן בחולין ה"נ אם נשתברו ברוב שני צדדין או נעקרו ברוב צד א' דטהור. ונראה ג"כ מדבריהם דשדרה בלא צלעות אינו מטמא והוא תמוה לענ"ד מה ענין צלעות לשדרה כ"א שמו עליו זה נקרא צלעות וזה נקרא שדרה. ולומר דכוונת דבריהם כיון דבש"ס מדמה טריפות לטומאה לענין חסרון בשדרה אם כן להיפך ג"כ כ"ה דטרפה אם כן אינו מטמא. מה ענין זל"ז בשלמא טרפות החוליות אינו נזכר כלל במשנה אם כן צריך שמואל לחדש דין זה והוא מכח כ"ש דאם אינו מטמא נראה דהוי חסרון גדול אם כן טרפה ג"כ ובפרט דבסיפא מבואר כמה שיעור שינטל מן החי וימות כמבואר בתוס' פ"א ובעירובין אבל ללמוד לטומא' מה שלא נזכר במשנה כלל דהיינו צלעות ונלמד מטרפה אין לו ענין הא כמה טרפות בבהמה ומכל מקום בודאי באדם כה"ג מטמא ולפי זה דנילף טומאה מטרפה אם כן אם נחסר צלע וחצי חוליא ג"כ יהיה טהור כמו טרפה שבכה"ג טרפה עיין בחולין ובר"מ ובש"ע. אך מה אעשה אם התוס' והמפרש לא כתבו זאת מסברתם והיא תוספתא והדין הוא כך אף שלכאורה תמוה. אך עיינתי בתוספתא הנדפסת באלפסי ואיתא שם לשון אחר שדרה שקידר רוב חוליות כו' טהור הי' בתוך הקבר טמא וזה ניחא מאוד דמיירי מחוליות וכן העתיק הר"מ תוספתא זו בפ"ד ה"ז. אלא דצריך לברר למה לן שקידר רוב החוליות הלא בחסרון חוליא א' אינו מטמא כמבואר. אך דהדין הוא כך דאם נכנס תחת אהל שדרה מאדם והיתה השדרה הזאת חסר' אף חוליא א' שאינה עם השדרה באוהל בודאי האהל טהור כדינו דחסרון בשדרה אינו מטמא אך אם חוליא א' נפרק מהשדרה וישנו תחת אהל עם השדרה אף שאינו דבוק לשדרה אך דמונח באוהל א' בודאי האהל מצרפם וה"ל שדרה שלימה כמבואר בפ"ג דאהלות דכל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן בתוך הבית דחכמים מטמאין וכן הלכה כמבואר בר"מ פ' הנ"ל ה"ח וכ"ה שם במשנה ובר"מ דמקצת חוליות מזה ומקצת חוליות מאחר דאין מצטרפין לטומאת אוהל כיון דבאים משני אנשים אבל מאיש א' מצטרף ולזה חידשה התוספתא דין דאם נקדר רוב חוליות אף על פי שמונחים באהל אין האהל מצרפם כיון שנקדרו רוב אבל הקבר מצרפם אפילו נשברו ונפרקו ונכתתו כמבואר שם וכ"פ הר"מ בפ' הנ"ל ולפי זה אף שקצת חוליות נשברו ונכתתו מכל מקום כיון דלא הוי רוב מטמאה באהל וחסרון חולי' דאינו מטמאה היינו דאינה באהל א' והשדרה עצמה בחסרון חולי' אינה מטמא' באהל אבל אם מונחים באהל אחד מצטרף אם לא שנשתברו רוב חוליות ובקבר אפילו רוב נכתתו ואפילו כל החוליות נשברו ג"כ הקבר מצרפם דהוא הל"מ כמבואר בתוס' שם אבל אם חסר חולי' ואינו בקבר כלל פשוט דשאר השדר' אינו מטמא כי חסרון בשדרה אינה מטמאה כנלע"ד בעזה"י בירורן של דברים. אבל לפי גירסת המפרש והתוס' שהם גורסין עולעילין והם צלעות כמבואר בחולין כ"ב ע"ב לא אוכל להלום היאך שייך השדרה להצלעות ואינה ענין כלל לענ"ד ובקבר אפילו כולם מפוסקים ונשברים ג"כ מצטרף ע"ש ואי"ה עוד חזון למועד. וד"ז שכתבנו דמבואר בש"ס דאם חסר חוליא אין השדרה מטמא באהל הוא דוקא אם נטלה החוליא אבל אם חסרה מתחלת בריית' כגון שנברא אדם בי"ז חוליות תטמא השדרה באהל וד"ז הוא בתה"ד וביו"ד סי' נ"ד:

יא

וגולגולת כו'. כ"ה ל' הר"מ וצ"ע דבפ"י מה' שחיטה פוסק הר"מ דגם לענין טרפה ד"ז לא כהתוס' דצריך דוקא נקיבת הקרום וע"ש בכ"מ דזה מבואר בחולין דנ"ד דאר"נ כסלע כיתר מכסלע וע"ש ברש"י פי' גבי גלגולת שהשיעור כסלע אם נפחתה כסלע טרפה ודינו כיותר מכסלע ובש"ס מסיק שם דכל השיעורין להחמיר היינו אם יש חומרא במצומצם טרפה ואם יש קולא אמרינן דהשיעור הוא יתר ובתוס' שם הקשו דלפ"ז גבי טריפות חומרא הוא אי אמרי' דסלע כיתר מסלע אבל גבי גלגולת קולא הוא אי אמרינן דסלע לא מטמאה וע"ש בחידושי הרשב"א כ' דאמת כ"ה דוקא לענין טרפות די בסלע מצומצם אבל לענין טומאת אהל להקל צריך יתר מסלע אם כן היאך לא ביאר רבינו הר"מ בכאן דאם נחסרה כסלע מצומצם עדיין מטמא עד יתר מכסלע ואפשר הר"מ יש לו שטה אחרת בש"ס שם יתר מכסלע וע"ש ובתוס' ומצאתי בכו"פ הקשה כן על הר"מ בסי' ל' ע"ש מ"ש והנאני שכיוונתי לדעתו ז"ל. ועי' עוד בכ"מ כ' דאם הי' נקבים קטנים מצטרפין לכסלע כו' היינו נקבים שיש בהם חסרון וע' פ"י מה' שחיטה כ' להדיא גבי טרפות נקבים שיש בהם חסרון מכ"ש כאן להקל ואם ניטל רצועה לארכה ג"כ משערין אי מעגלת ליה ע"ש בחולין גבי גלגולת מבואר כן אך דין זה כ"ש הוא מנקבים שמצטרפים כמ"ש שם התוס' ואם נקבים שיש בהם חסרון ואין בין נקב לנקב כמלא נקב דעת הב"י בסי' ל' לענין טרפות דאף השלם מצטרף ובפר"ח ותב"ש הסכימו ג"כ לזה ומכל מקום נ"ל דוקא להחמיר לענין טרפות אבל לא להקל כאן ואין מצטרף השלם שביניהם וע"ש בפרי מגדים שהוא רק חומרא בעלמא. ואם נחסר גלגולת מתחלת ברייתו הבאתי לעיל בשם תה"ד דודאי מטמא ולענין טרפות נחלקו האחרונים בתשובות הללו אוסרין והללו מתירין. והנה גלגולת משני מתים מבואר שם בר"מ דאינו מצטרף אך ממת א' מצטרף ולא מיירי האי דינא דנחסר הגלגולת אלא אם החתיכה חסרה אינה באהל עם הגלגולת אבל אם היא באהל עם הגלגולת בודאי טמא וכ"נ דאפילו אם היה הגלגולת משובר ומפורק לחתיכות גם כן מטמא באהל ואיני יכול ללמוד מחוליא דאם היה משובר רוב דאינו מצטרף רק בקבר דכ"ז אפשר דהוי הל"מ ואין למדין זמ"ז רק במקום שמבואר להדיא כנ"ל פשוט.

והנה במ"ש הרהמ"ח לעיל דאם א' נוגע במת בשיניו או בצפרניו של חי נגיעה היא דכגופו נחשב וכ"ה ל' הר"מ פ"א מה' ט"מ ה"ג וע' כ"מ שהר"מ למד דין זה מפ"ג דאהלות מ"ג ומובא בנזיר פכ"ג ובנדה דף נ"ה דכל שבמת טמא חוץ מן השינים והצפרנים והשער ובשעת חיבורן הכל טמא וכמו דבמת נחשבים כגופו וכ"כ למד הר"מ בחי ג"כ נחשבים כגופו ע"ש אם כן נ"פ אף דהר"מ השמיט שער מכל מקום בשער נמי דינא הכי כי במת טמא בשעת חיבורו אם כן אם החי נגע בשערו ג"כ טמא דכגופו הוא וכ"ה בר"מ פ"ג הי"ג לענין מת כ' שערו או צפרניו או שיניו כו' כ"ה בודאי ג"כ בחי בנגע בשערו דנטמא דמ"ש. ומה שהשמיט שער גבי חי לא בכוונה מכוונת רק דדינם שוה והרהמ"ח מביא רק מה שחידש הר"מ בחי ובמת לא הביא דזיל קרי בי רב הוא ומשנה מפורשת ועיין ר"מ פ"ג שם גבי שער וצפרנו של מת דאם עומד לגזוז הוי ס' טמא והוא אבעיא דלא"פ בנזיר שם דנ"ב. ונ"פ כיון שמה שחידש הר"מ גבי חי נלמד ממת. אם כן גבי חי אם הי' צפרנו או שערו עומד לגזוז ונגע במת ג"כ הוא רק ס' טמא כמו במת דלאו כגופי' בודאי רק ספק ובחי שייך יותר עומד לגזוז מבמת עיין מפרש שם שפי' העומד לגזוז שהי' בחייו עומד ליגזוז דאחר מיתה ל"ש עומד לגזוז אם כן ה"ה בחי נמי ומה שלא הביא הר"מ אפשר דסמך אמ"ש פ"ג גבי מת מכל שכן גבי חי. אך זה צע"ק דהמעיין שם בסוגיא דנזיר יראה דהבעיא הוא גם כן לענין מלא תרווד רקב דקיימא לן דמטמא כמבואר במשנה ובר"מ אך דוקא אם לא נתערב עמו שום רקב אחר אפילו כל שהוא ומבואר שם דאם גזז שערו והניח בקברו אין לו דין רקב כי נעשה גלגלין ע"ש ומבואר שם דהעומד לגזוז וקברוהו במחובר הוא אבעיא ולא"פ וע' תוס' דנ"א ע"ב ד"ה וסכיא נשא מבואר מדבריהם דאותה סוגיא סוברת דאף אינו עומד לגזוז הוא אבעיא ולא"פ והר"מ פרק ג' הלכ' ה' מביא דין דגזז שערו וצפרנו אין לו רקב ואח"ז בהלכה י"ג גבי חיבורין למת מביא האבעיא דעומד לגזוז דספק הוא ולמה אינו מביא גבי רקב קודם לזה דאם לא גזז ועומד לגזוז אינו טמא בודאי רק מספק דשמא לאו כגופו (וער"מ פ"ז מה' נזירות ובכ"מ ולחם משנה שם) והוי כמו גלגלין דלעיל לענין חיבור בחי דמחדש מדעתו מביא הדין בקיצור אבל רקב וחיבורין במת מבואר בגמרא שניהם ואדרבא ע' תוס' שם ד"ה בעי חזקיה דמביאים יש מפרשים דהאבעיא רק לענין רקב והתוס' דחו דקאי על חיבורין אבל במסקנא מבואר בפי' דלרבבר"י לא גזז מבע"ל גם לענין רקב ולמה לא הביא הר"מ ד"ז שם ג"כ לענין רקב. ועי' בגמרא דמבואר שם גזז שערו וקברו עמו הרי נעשה גלגלין ואינו מבואר צפרנו והר"מ מביא צפרנו ג"כ ובאמת אין חילוק ופשוט. ואפ"ל דבשערו וצפרנו של חי שנגע במת בכל ענין טמא אף שעומד לגזוז כפי המבואר בפ' השולח ופ"ק דסנהדרין גבי אי מועלין בשער של עבד שהקדיש אי כגופו הוא אין מועלין דבקרקע אין מועלין ועבד הרי הוא כקרקע וע"ש בש"ס דמביא פלוגתא דתנאי ואוקמי דפליגי בשערו העומד לגזוז אי כמחובר הוא או כתלוש ומתרץ שם הגמר' דאף ר"מ דסובר בעומדים לבצור כמאן דבצור התם כמה דקיימי אכחושי אכחוש אבל שער כמה דקיימ' אשבוחי אשבח בודאי הוי כגופו אף דעומד לגזוז אם כן דוקא במת כיון דבמת ל"ש אשבוחי בהשערות דאינם גדלים אחר מיתה אם כן הוי שפיר אבעיא אם כגופו הוא אבל גבי חי דפסקינן שם דהוי כגופו וכ"פ הר"מ פ"ה דמעילה דאין מועלין בשערו דהולך ומשביח אם כן כאן נמי בחי כיון דהולך ומשביח הוי כגופו ובודאי נטמא אבל במת ל"ש הולך ומשביח ע"כ הוא ספק. אך צ"ע דידוע הפלוגתא בין הראשונים גבי מחובר לקרקע אי הוי כקרקע והדברים ארוכים וע' ש"ך ח"מ סי' צ"ה באורך ובאחרונים. והר"מ פוסק דחכמים ג"כ מודים דהוי כתלוש אם אין צריכים לקרקע רק גבי שומרים ע"ש ודעת הרבה ראשונים דפסקו כר"מ דהוי כקרקע והדברים ארוכים אם כן אמאי לא הביאו בגמ' כאן לענין האיבעיא דהיא פלוגתא דתנאי וגם דהר"מ סובר שם דלאו כקרקע ה"ל כאן להיות טהור ואמאי לא הביאו הראשונים סוגיא זו דכאן היא אבעיא ולפלפל בסוגיא זו צ"ע רב. והשי"ת יזכני ברוב רחמיו לבאר בהרחבה ועי' ספ"ק דערכין לענין אם מתה אשה אם מותר להנות משערה והר"מ פי"ב מה' אבל פוסק כרנב"י שם דהשערו' מותרים בהנאה ועי"ש בלחם משנה באריכו' והטור בי"ד סובר כהראשונים דפסקינן כרב דאסור דכגופו הוא רק בפאה נכרית אם אמרה תנו לבתי או לאחר הוי כנטולין מחיים ואם לא אמרה גם פאה נכרית אסורה ע"ש באריכות צ"ע דאפשר אף בשערות דידה אם עומדים לגזוז ג"כ לא כגופה הוא אם ציותה ליתן לבתה. אך באמת כיון דכאן אבעיא ולא"פ אם כן הו"ל ס' דאורייתא ולא מהני מה שאמרה תנו לבתי. אך לכאורה דמבואר שם ובחלק בסנהדרין וער"מ דאף פאה נכרית המחובר בגופה כגופה דמי רק אם אמרה תנו הוי כנטולים מחיים ע"ש בערכין אם כן היאך הדין כאן אם קשור במת פאה נכרית. ואמרה תנו לבתי אפשר דלא הוי כגופו כמו שם ואינו מתטמא אחר משערו' המחוברי' מפאה נכרית וצ"ע אמאי לא הביא הר"מ ד"ז כאן. וגם נראה לי פשוט דפאה נכרית בלא אמרה תנו דהוי כגופו ודאי ועדיף משער העומד לגזוז דשם עומד לגזוז אבל כאן עומדת להיות כך ודינים אלו עיין ר"מ הט"ז ג"כ. וע' תוס' פ"ק דב"ק דשער של מת מותר ואין כאן מקומו להאריך. אך כל הדברים שכתבתי כאן לענין פאה נכרית צ"ע ובאתי כאן רק לעורר:

יב

ורוב מניינו כו'. במשנה ובר"מ פ"ב מבואר סתם דקכ"ה עצמות הם רוב מנין. אך כונת הרהמ"ח כמבואר בר"מ שם מהגמרא בכורות דאם א' חסר באבריו דאין לו אלא מאתים או יתר שיש לו ר"פ מכל מקום המנין הוא קכ"ה אם אין לו אלא מאתים אף דרוב הוא ק"א מכל מקום אינו מטמא עד דהוי קכ"ה וכן ביתר אף דרוב הוי יותר מקכ"ה מכל מקום קכ"ה עצמות מטמאין דאזלי' בתר רובא דאינשי כמבואר בבכורות דף מ"ה וז"ל הר"מ פ"ב ה"ח אף על פי שהיה זה יתר או חסר באבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב ב"א אלא אם כן יתר אצבע שיש בו צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין כמו שביארנו עכ"ל וסיום דבריו לא זכיתי להבין דכ' אלא אם כן כו' נראה דאם הי' לו אצבעות יתירות בצפורן או נספרת ע"ג היד אין קכ"ה עצמות שלו מטמאין ובאמת בגמר' אמרינן דזיל בתר רובי דאינשי אפילו הו"ל אברים גמורים יתרים כמו בחסרו אברים גמורים אמרינן להקל דאין רוב שלו עולה למנין וטהור מכ"ש ביתרים אפילו אברים גמורים דלהחמיר ל"צ יותר מקכ"ה אך דין דעולה למנין המבואר בגמ' היינו אם עצם היתר עולה למנין קכ"ה דאם יש צפורן או נספרת עולה למנין אם יש עם אותו היתר קכ"ה עצמות מטמאין באהל ואם אין בו צפורן ואינו נספרת אינו עולה למנין קכ"ה ואם יש קכ"ד עצמות ועם אותו עצם היתר [יש קכ"ה אינו] עולה למנין ואינו מטמא באוהל ע"ש בש"ס ותראה אבל לענין יתר אברים באדם אין שום חילוק דאפילו יתר באברים גמורים מכל מקום קכ"ה עצמות מטמאין כרובא דאינשי וצ"ע. וראיתי בתי"ט פ"ב דאהלות סוף מ"א ד"ה כמה היא מביא ד' הש"ס דבכורות דאין משגיחין אלא על רוב ב"א ומסיים ג"כ אלא אם הי' בו צפורן שהיה עולה למנין ואיני מבין ד"ז ובפרט כיון דמעתיק מהש"ס ובש"ס אין שם סיום זה ועי' בלשון הש"ס כולן עולין למנין קכ"ה דהלשון ק"ק וע' רש"י אבל הדין נראה כמ"ש וד' הר"מ ז"ל צ"ע:

יג

ושאר עצמות כו' אם יש רובע קב עצמות מטמאין אפילו באוהל כו'. כ"ה לשון הר"מ ג"כ פ"ט ה"ט שם ובכ"מ תמה ע"ז דנראה מהמשנה דאהלות ומנזיר ועדיות דרובע עצמות אינם מטמאין אלא אם העצמות היו מרוב בנין או מרוב מנין כגון שלקח חתיכת עצם מכל עצם מקכ"ה או שלקח עצמות מהשוקיים והירכיים רובע אז מטמא ועיין כסף משנה מה שתירץ ועיין באהלות ברע"ב ועיין בעדיות פ"ק בראב"ד בפירושו וצריך אריכות לברר ואין כאן מקומו והרהמ"ח נמשך לדעת הר"מ כדרכו וע"ש בר"מ דרובע עצמות מעצם א' אינו מטמא באוהל ועיין כסף משנה ובהגהת כ"מ ובתי"ט פ"ב דאהלות ד"ה השדרה שתמה על הכסף משנה ובת"ח על הגליון שם ואין להאריך:

והנה הרהמ"ח מביא כאן קצת דינים לענין טומאת מת והשמיט הרבה ובאמת הכל נ"מ לטומאת כהן כמו שיבואר ע"כ אכתוב לך בקיצור מד' הר"מ דברים המטמאין הן במגע ובמשא ובאוהל אם כן אין הכהן מטמא להם. אלו מטמאין במו"מ ובאוהל א מת דהיינו נפל אף שלא נתקשרו אבריו בגידין ב וכזית מבשר המת ג כזית נצל היינו בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה ועמ"ל פ"ב מהט"מ ה"א שצידד היכי שידענו שהוא מבשר המת בודאי אף על פי שלא נקרש אך אם אינו יודע דאפשר מכיחו וניעו הוא אז אם נקרש זה לראיה שהוא מבשר המת ומטמא ואי לא נקרש לדעת המפרש בנזיר הוא ס' טמא שמא מבשרו או שמא כיחו וניעו אך הנזיר אינו מגלח מספק (אבל לענין הלאו או לענין טומאת כהן בודאי אסור לטמאות כי הוא ספק לאו אך אינו מגלח כי לא יכול לעשות ס' הקפה וקרבנות כמבואר בנזיר ובה' נזירות) ודעת תוס' דאם לא נקרש בודאי כיחו וניעו הוא והר"מ כ' שם אם לא נקרש אינו מטמא שמא כיחו וניעו הוא אך המ"ל דקדק למה כ' אינו מטמא והו"ל לכתוב שהוא מטמא מס' כי הוא כתב שמא וצידד בדעתו דנצל כ"ז דלא ידעינן ודאי דהוא מבשר המת טהור דהלכה כ"ה ומכל מקום הניח הדבר בצריך תלמוד. ולדעת התוס' בלא נקרש אם כן אינו מטמא כלל כי בודאי כיחו וניעו מותר לכהן ולנזיר ליגע בהם ד אבר מן אדם החי אם יש עליו בשר גידין ועצמות ואברים אין להם שיעור וכבר כתבתי למעלה לענין ארכובה ע"ש. ה אבר מן המת ג"כ דינו כאמה"ח ולענין אברים יתרים כתבתי לעיל. ו השדרה. ז הגולגולת. ח רוב בניינו. ט רוב מניינו. י רובע עצמות. יא רביעית דם. יב רביעית דם תבוסה היינו דיוצא ממנו סמוך למיתה בעודו חי חצי רביעית ולאח"מ חצי רביעית נקרא דם תבוסה. ומאלו הטומאות שמנינו יש מהם ד"ת ויש מד"ס כמו שנבאר אי"ה היינו עד אות י' על אלו הטומאו' הנזיר מגלח עליהם והכהן מוזהר עליהם וחייבים עליהם על טומאת מקדש וקדשיו כרת וקרבן ומאות י' ואילך היינו רובע עצמות הדין הוא דאין הנזיר מגלח על אוהל של רובע עיין ר"מ ה' נזירות פ"ז אך בפ"ה מה"נ ה"ט כתב דאם הנזיר נטמא אף בטומאה שאינו מגלח עליו אך אם הוא בטומאת ז' עובר בלאו ולוקין וכאן פ"ג מה' ט"מ ה"ג כ' שכל טומאה שאין הנזיר מגלח יראה לי שכולן טומאתן אינן ד"ת כו' לפיכך אני אומר שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אינה ד"ת עכ"ל. וכבר עמד בזה במ"ל פ"ה מנזירות. ודע דאף דלהר"מ שכ' בפ"ה דכל הנטמא לטומא' ז' לוקין הנזיר אף דאינו מגלח מכל מקום בכלים הנוגעי' במת אף דלדעת הר"מ דאדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמא טומאת ז' עפ"ה מה' ט"מ מכל מקום אין לוקין נזיר הנוגע כי הר"מ כ' בפי' בפ"ז מנזירות דין מחודש אף דכל אדם הנוגע בכלים טמא טומאת ז' הוא רק דרבנן כמ"ש פ"ה מהט"מ שהדברים הללו אף על פי שהם דברי קבלה לא נתפרשו בתורה עי"ש ובהשגות והכסף משנה כ' דכוונתו שהוא הולך לשיטתו בס' המצות כ"ד שאינו מפורש בתורה נקרא ד"ס אבל מכל מקום דינם דין תורה אך לענין ביאת מקדש עי"ש. ואם כדבריו למה כאן בנזיר הנוגע אינו טמא טומאת זיי"ן אם הוא מן התורה מאן פלג לך אע"כ דהוי דברי סופרים והם אמרו בנזיר שלא נטמא ט"ז כדי שיעלו לו בימי נזירתו כמו שנתבאר שם. והנה הר"מ פרק ג' מה' אבל כ' כל כהן הנוגע כו' וא' המת וא' שאר טומאות הפורשות מן המת וכבר פירשנו בה' ט"מ איזה טומאה מ"ה או מדבריהם כו' אבל נוגע בבגדים שנגעו במת אף על פי שמטמא הכהן טומאת ז'. והנה לדעתו טומאת רובע עצמו' באוהל אם נטמא הכהן אין לוקה כי לדעתו הוא רק דרבנן כמבוא' בהלכות והרהמ"ח כאן מנה כאן טומאת רובע עצמות באוהל בין הטומאות ואח"ז סיים דכהן העובר כו' לוקה נראה דסובר דרובע היא מן התורה ולוקין ג"כ כהן שטימ' לרובע ונטה מדעת הר"מ ואפילו אם נימא שלא כדעת הר"מ אלא דכל השיעורין הללו הם מן התורה מכל מקום זו הלכה פסוקה דאין הנזיר מגלח על רובע עצמות כמבואר בנזיר ובר"מ פ"ז דנזירות וכבר הביאו התוס' בכמה דוכתי ממס' שמחות דכל טומאו' שאין הנזיר מגלח עליהם אין הכהן מוזהר עליהם ע' ברכות י"ט ד"ה מדלגין ובנזיר ובכ"מ אם כן אין לוקין לכהן המטמא באוהל רובע עצמות רק לדעת ר"ת דדחי להא דמס' שמחות או לדעת התוס' כיון דעל שם טומאה זו הנזיר מגלח ע"ש בתוס' אבל לדעת רוב הראשונים דהלכה פסוקה היא והאי דברייתא בחולין סברי כזקנים הראשונים דאף על רביעית דם מגלח הנזיר אם כן ברור דעל רובע עצמות אין הכהן מוזהר והיא אפשר רק מדרבנן כשאר דברים המנויים ביו"ד דהם מדרבנן ודעת הרהמ"ח נראה דלוקין על רובע אם כן ס"ל כסברת התוס' כיון דעל שם טומאה זו הנזיר מגלח ע"ש בברכות.

ומ"ש לעיל דהשיעורים הללו הם מד"ת הוא שיטת המפרש. ותוס' נזיר י"ג ע"ב כתבו דהוא הל"מ. והנה הר"מ בה' אבל לא הביא ד"ז ממס' שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר כי הוא לשיטתו שכ' כמבואר בהט"מ ושם מבואר בפי' דכל הטומאו' שאין הנזיר מגלח עליהם הם רק דברי סופרים רק שאר פוסקים דס"ל דהכל הל"מ מביאים דהוא ג"כ מהל"מ דאין כהן מוזהר עליו וז"פ. הי"א רביעית דם כו' על רביעית דם ג"כ אין הנזיר מגלח כמבואר בר"מ פ"ז דנזירות ופ"ג מהט"מ כ' דרביעית דם ג"כ אינו ד"ת אם כן לדברי הר"מ אין הכהן מוזהר ע"ז מן התורה ואף לדהתו"ס והרשב"א כיון דאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר אך לדעת ר"ת דאינו סובר כמס' שמחות או כמ"ש התוס' כיון דעל שם טומא' זו הנזיר מגלח אם כן מוזהר עליו הכהן ועתו"ס ברכות ובנזיר ובכ"מ דעיקר ראיית ר"ת מרביעית דם דמבואר בסנהדרין דכהן אסור לטמאות ובתוס' שם דחו דברי ר"ת או כיון דשם טומאה נזיר מגלח כהן מוזהר ע"ש. ודעת הראב"ד בהשגות פ"ג מהט"מ דעל רביעית דם במגע ובמשא אין הנזיר מגלח עליו אבל באוהל רביעית דם הנזיר מגלח אם כן לדידי' הכהן מוזהר על אוהל רביעית דם ולא על מגע ומשא ר"ד אבל במ"ל בהלכות מביא בשם מהר"י קורקוס שתמה על הראב"ד ואינו מביא מה שתמה. ובאמת הוא תמוה לענ"ד ג"כ דמבואר במשנה נזיר דמ"ט ע"ב על אלו כו' הנזיר מגלח חצי לוג דם על מגעו ועל משאו ועל אהלו ועצם כשעורה על מגעו ועל משאו כו' ולא הוציא פחות מחצי לוג על אהלו ולא במגע ובמשא וגם בש"ס דנ"ג ע"ב דרובע דסיפ' אצטריך דה"א דאינו מטמא אף במו"מ קמ"ל דדוקא על אהלו אין הנזיר מגלח ומקשה הש"ס ל"ל דתני בסיפ' רביעית דם כו' מפורש דמשנה איירי לענין טומאת אוהל וע"ז מבואר דרביעית דם אינו מטמא באוהל וגם היה יכול לומר איפכא דקמ"ל בסיפא דאינו מטמא במו"מ אבל באוהל מטמא וגם ע"ש בש"ס דנ"ו ע"ב גבי עצם כשעורה הלכה ורביעית דם מק"ו ג"כ לא משמע כן גם בגמרא זו משמע בפי' דרביעית דם מטמ' באוהל מדאוריית' דאלת"ה ליכ' ק"ו כלל ול"ל לר"א ולר"י לומר דאין דנין ק"ו מהלכה כיון דאינו מטמ' באוהל ר"ד מן התורה כלל אע"כ דר"ד הוי מן התורה לתרומה ולקדשי' אם כן תמוה על הר"מ פ"ג מהט"מ שכ' דר"ד אינה מן התורה כיון שאין הנזיר מגלח עליה כמ"ש לעיל. עכנ"ל דכוונת הר"מ פ"ג ג"כ כמ"ש בפ"ה לענין כלי' שנגעו במת שביאר הכסף משנה דבריו דהוי ד"ת רק דאינו מפורש בתורה אם כן ה"נ כוונת הר"מ דרובע עצמות ורביעית ושאר דברים אינם מן התורה בפי' מדאין הנזיר מגלח ומכל מקום הוא מן התורה ע"כ יפה פסק הר"מ שם פ"ה מה' נזירות דאם נזיר נגע בטומאות שאינו מגלח עליהם לוקין שתמה המ"ל הלא כ' כאן שאין ד"ת ול"ק כי הוא תורה רק שאינו מפורש בתורה וא"ח על ביאת מקדש כמו כלים שנגעו במת בפ"ה. ולפי זה אפשר לדעת הר"מ ג"כ כהן מוזהר ע"ז דהוא לא הביא הדין דמס' שמחות דכל שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר וכתבנו טעמו לעיל אבל אפשר דהר"מ ס"ל שהיא טומאה של תורה אף שאין הנזיר מגלח ולא מביא דין דשמחות אם כן לדידי' לוקין כהן בטומאות אלו ברובע עצמות ובר"ד כמו נזיר שכ' שלוקה. אך מה שהקשיתי לעיל על הכסף משנה דאי כוונתו בכלי' הנוגעים שהם תורה רק שלא נתפרשו אם כן למה פסק בפ"ז דנזיר שנגע בכלים אינו טמא טומאת שבעה כיון דהוא תורה בשלמא אי דרבנן הם אמרו והם אמרו כדי שיעלו לו אבל אם הוא מן התורה אמאי לא יטמ' ט"ז וצ"ע והשי"ת יאיר עיני בתורתו הק'. ודע דעל חצי לוג דם הנזיר מגלח ובודאי הכהן מוזהר ע"ז לד"ה כמבואר בה' נזירות וגם רובע עצמות שכתבתי לעיל דאין הנזיר מגלח אבל על חצי קב גם הנזיר מגלח כמבואר שם. ורובע עצמות הבאים מן השדרה או מן הגולגולת פסק הר"מ בה' נזירות דהוא ס' טמא אם כן גם לענין טומאת כהן הוא ס' איסור דאוריית'. הי"ב. שכתבתי דם תבוסה לד"ה הוא רק מדרבנן ואין הכהן מוזהר ומדרבנן אסור כמו בית הפרס וארץ עמים וכ"ה בהדיא בר"מ פ"ג מה' אבל.

ואלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל יש מהם דאורייתא ויש מהם דרבנן כמשי"ת. א אמה"ח דאין עליו בשר כראוי דהיינו שלא היתה (יכולה) להעלות ארוכה אין לו דין אבר שיהא מטמא באוהל גם כן רק מטמא במגע ומשא אף שאינו אבר ואף שיש בבשר כזית מכל מקום מחמת במה"ח אינו מטמא דבמה"ח אינו מטמא כלל רק אף דנפיק מתורת אבר מכל מקום לענין טומאת מו"מ מטמא והיא במשנה פ"ב דאהלות ובעדיות ובר"מ פ"ב מהט"מ ה"ג. ואם חסר מן העצם אפילו כ"ש אינו אבר ואינו מטמא אפילו במגע ובמשא אף אם יש בבשר להעלות ארוכה ויש כזית ג"כ והעצם הנשאר הוא כשעורה מכל מקום במה"ח ועצם מן החי אינו מטמא כלל והבשר אף שיעלה ארוכה מכל מקום העצם חסר ואינו מעלה ארוכ' אם כן אינו מטמא כלל כ"ה שם בה"ג הנ"ל. ב) אבר מן המת אם חסר מן הבשר ואין בבשר הנשאר כזית אבל יש בה שיעור כדי להעלות ארוכה בחי דינו כאבר שלם ומטמא במו"מ ובאוהל ואם חסר מן הבשר ולא נשאר כדי להעלות ארוכ' אם נשאר מן הבשר כזית מטמא ג"כ אפילו באוהל כמו כל כזית מבשר המת ועי' בכ"מ שם ה"ד ד"ה כ' הראב"ד כ' כן להדי' ומתמה על הראב"ד. ואם חסר בשרו ולא נשאר כדי להעלות ארוכה וגם אין בבשר כזית נ"ל דדינו כמו אמה"ח שכתבנו נהי דאין לו דין אבר מכל מקום מטמא במו"מ ואף שאין בעצם כשעורה ולא מטמ' משום עצם מן המת מכל מקום מטמא דומיא דאמה"ח דשם אינו מטמא אף בכשעורה שעצם מן החי אינו מטמא כלל מכל מקום דינו קצת כאדם להיות מטמא במו"מ ה"נ. והר"מ בה"ד סיים דאם לא נשאר באבר מן המת כדי להעלות ארוכה דינו כשאר עצמות המתים שאין עליהם בשר נרא' מדבריו דאם העצם פחות משעורה אינו מטמא. ואיני מבין למה יגרע מאמה"ח דאם אין עליו בשר להעלות ארוכה מטמא במו"מ ושם לא חילק ובאמת דשם אפילו עצם כשעורה שוה עם כאן פחות משעורה דאינו מטמא כלל עצם מן החי ובמשנה פ"ב דאהלות מבואר דאמה"ח ואבר מן המת שאין עליה' בשר כראוי מטמא במו"מ ובאוהל ולא נזכר חילוק כלל ומה"ת יגרע מן החי ועתי"ט פ"ו דעדיות וצע"ק. ודינים אלו שאין בהם להעלות ארוכה מטמאין במו"מ דרשינן מקראי בנזיר דנ"ד ע"א ואם חסר מן העצם נלע"ד דאף אם יש בבשר הנשאר להעלות ארוכה אך הוא פחות מכזית דאינו מטמא משום בשר ודין אבר ג"כ אין עליו כמו אמה"ח שחסר מעצמו כ"ש שהוא טהור לגמרי כמו כן כאן כי אין נ"מ בחסר עצם בין מהחי או מן המת אך אם נשאר בעצם החסר כשעורה מטמא במו"מ כשאר עצם כשעורה וע"ש בכ"מ דעתו דאם חסר העצם ונשאר בבשר להעלות ארוכה מטמא במו"מ ובודאי כוונתו דאפילו אם העצם פחות משעורה דאם יש כשעורה דבר פשוט דמטמא במו"מ מחמת העצם עתי"ט שם בעדיות. ולדידי צ"ע דין זה דלמא יטמא ויגרע מחסר עצם מן החי דאין עליו שם אבר דהוא טהור לגמרי אף שנשאר בשר כדי להעלות ארוכה ה"נ נ"ל דטהור לגמרי אך אם אין בבשר כזית דפשיטא דמטמא אף באוהל וכ"נ כדברינו בר"ש באהלות ספ"ק דאם לא נשתייר בעצם כשעורה ואין כזית בשר דטהור לגמרי ומה שמבואר פ"ג דאהלות אלו אם חסרו טהורים אמה"ח שחסר עצמו ולא נקט אף אבר מן המת היינו דמשנה משמיענו דאף חסר עצם כ"ש כשאר הדינים המבוארים שם דאם חסרו כ"ש טהורים כ"כ באמה"ח אם חסר עצמו כ"ש מברייתו טהור כי אינו אבר ומחמת עצם כשעורה אינו מטמא דמן החי הוא אבל באבר מן המת אם נשתייר כשעורה מטמא על כל פנים במו"מ כשאר עצמות אבל לא נשתייר עצם כשעורה נ"ל ברור בעזה"י דאינו מטמא כלל אף במו"מ כמו אמה"ח וכן מ"ש הר"מ פ"ג ה"ב ואלו מטמאין במו"מ כו' אמ"ה כו' כך הוא הפי' אמה"ח דוקא חסר בשרו ואין בו כדי להעלות ארוכה מטמא במו"מ אבל חסר עצם כ"ש טהור ואח"ז כ' באבר מן המת אם לא נשתייר מבשר כדי להעלות ארוכה מטמא במו"מ כדלעיל אף שהעצם הוא כ"ש אין נ"מ ואח"ז כתב ואמה"ח שחסר בשרו ולא נשאר להעלות ארוכה ג"כ מטמא במו"מ בודאי פחות מכשעור' כי הוא דומה לאמה"ח ואח"כ כ' חסר העצם אף אם נשתייר להעלות ארוכ' מטמ' במו"מ היינו דרק חסר מברייתו אבל נשתייר בו כשעורה דאז מטמא במו"מ משום עצם כשעורה אבל אם אין בו כשעורה בודאי אינו מטמא כלל מחמת העצם אינו מטמא כי הוא פחות משיעור ומחמת מעלות האבר כיון דחסר עצם אינו נחשב אבר ולא מהני מה שיש בבשר כדי להעלות ארוכה כי העצם אינו מעלה ארוכה ודברי הכסף משנה גם בפ"ג דנראה מדבריו דאף העצם פחות משעורה מכל מקום אם הבשר מעלה ארוכה מטמא במו"מ צ"ע כמ"ש ובודאי כוונתו דמיירי פחות מכשעורה דאי איכא כשעורה בלאו הכי מטמא משום כשעור' ובירורן של הדברים נ"ל כמ"ש אך בענינים אלו אין אני אומר דעתי בבירור ובפרט שאני לומד זה בלא עיון. ועיין נזיר דנ"ג ע"ב ודנ"ד ע"א פלוגתא דר"י ור"ל. ג השדרה שחסרה אינה מטמאה באוהל רק במו"מ כשאר עצם וכבר ביארנו לעיל קצת מדיני השדרה. ד הגולגולת שחסרה וג"כ ביארנו לעיל קצת. ה עצם כשעורה וער"מ פ"ב ה"י כתב דעצם כשעורה הל' היא וכבר כתבתי לעיל בשם הראשונים דטומאת מו"מ ילפינן מקראי רק דהלכה דנזיר מגלח עלי' אך הר"מ לשיטתו דאי לא הי' הלכה אף דילפינן מקרא הוי אינו תורה לדעתו כמ"ש לעיל וא"כ כיון דהלכה היא לענין נזיר והנזיר מגלח הו"ל ד"ת ממש וכן מבואר בדבריו ע"ש ועמ"ל הניח בצ"ע על הר"מ דהשמיט שיעור כשעורה דרב אשי ביומא מבע"ל אם שעורה בקליפתה או בלא קליפתה ואם לחה או יבשה ואפשר דפסק כר"פ דמפשט פשיט ליה דהשיעור הוא יבשה ובקליפתה מכל מקום הי' צריך הר"מ להביא ד"ז. ו ארץ העמים. ז בית הפרס אלו מטמאים במו"מ ולא באוהל.

והנה א' וב' היינו אמה"ח ואמה"מ שאין עליהם בשר כראוי מבואר כאן בר"מ דאין ד"ת כי הנזיר אינו מגלח עיין ר"מ פ"ז דנזירות אם כן אין הכהן מוזהר עליהם להשיטות שהבאתי לעיל ואפשר להר"מ היא דאורייתא רק שאינו מפורש בתורה וא"ח על ביאת מקדש ואין הנזיר מגלח מכל מקום לוקין כהן ונזיר שטימאו עצמם כמ"ש לעיל. ואמה"מ דוקא אם אין בעצם כשעורה אבל אם יש עצם כשעורה נזיר מגלח מחמת העצם כשעורה וכהן מוזהר עליו. הג' והד' והה' הם מטמאים במגע ובמשא מן התורה והנזיר מגלח עליהם במו"מ כי עצם כשעורה הל' וכן השדרה והגולגולת שחסרו אם נשתייר בם עצם כשעורה הנזיר מגלח עליהם אם כן כהן מוזהר ע"ז אך במו"מ ולא באוהל. הו' ארץ העמים הא דמטמא רק במו"מ הוא כשהביא גוש מארץ העמים לא"י והשיעור הוא כחותם המרצופים נטמא במו"מ מדרבנן ובאוהל אינו מטמא כלל כי לא חששו רק משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל אבל אם א' נכנס לארץ העמים אף שנכנס ולא נגע ולא נשא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל מכל מקום בארץ העמים גזרו ג"כ על אוירה ויש בזה שיטות הר"מ ס"ל אף דמאהיל על גוש בארץ העמים מכל מקום אף דגזרו על אוירה מכל מקום אינו מזה בשלישי ובשביעי והוא רק טומאת ערב ותרומה וקדשים תולין על טומאת אוירה אבל אם יש דבר חוצץ בינו ובין הטומאה למטה ואינו מאהיל על הארץ זהו אבעיא בש"ס בנזיר אם גזרו בכה"ג והוא אבעיא דלא אפשיטא ובסד"ר לקולא דכל טומאת ארץ העמים הוא רק דרבנן. ויש שיטות והוא דעת התוס' דאם מאהיל על עפר ח"ל בח"ל טעון הזאת ג' וז' ומכל מקום מודים שאינו טמא המאהיל בידו או בא' מאבריו ככל טומאות אוהל רק הנכנס ראשו ורובו לארץ העמים ועיין כ"ז במ"ל פי"א מהט"מ פלפול נעים ובקיאות גדול בתוס' ור"ש. ומה נקרא ארץ העממים לענין טומאה דנגזרה עיין ר"מ שם דסוריא לא גזרו על אוירה ומקומות הסמוכים לא"י ע"ש וא"י שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל מבואר בדברי הר"מ פ"ה מה' ביכורים דיש לה דין ארץ העמים אך המ"ל הקשה ע"ז דבפ"א מה' תרומות נראה מדברי הר"מ דאינה בכלל הגזירה וע"ש עוד שמביא דבא"י אף בעיירות של נכרים ל"ג טומאה ובח"ל אף בעיירות ישראל גזרו טומאה ע"ש במ"ל כמה ענינים וינעם לך. ודע דמדורות עכו"ם להר"מ הם טמאים כארץ העמים אך תולין על טומאות מדורות העכו"ם תרומה וקדשים ולא שורפין וע"ש במ"ל בשם התוס' וכ"ה דעת רש"י ע"ש באריכות ובח"ל לא גזרו על מדורות העכו"ם ונ"מ דבכהן שבח"ל רשאי לכנוס למדור העכו"ם ע"ש בר"מ ומ"ל כמה דינים ממדורות העכו"ם. ועל גוש מארץ העמים אין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר כי הוא מדרבנן רק מדרבנן אסור כמבוא' בר"מ ה' אבל ועלח"מ ה' נזירות ונ' דאפשר על אוירה דארץ העממים רשאי הנזיר והכהן לכנוס לכתחלה כיון דאין טמא טומאת ז' לדעת הר"מ ולא גזרו על אוירה רק לענין תרומה וקדשים לתלות אבל כהן ונזיר מותרים לכתחלה ואפשר אף דאין טמא ט"ז מכל מקום מדרבנן אסור וצ"ע. וער"מ פ"ב מה' נזירות כ' דמי שקבל עליו נזירות בח"ל כופין אותו לעלות לא"י וע"ש בראב"ד וכ"מ כיון דבכל יום מתטמא בטומאות ארץ העמים ע"כ צריך לעלות לא"י. ונ"פ דדוקא בנזיר קונסים אותו דלמה קיבל עליו נזירות בח"ל כיון שהוא טמא בגזרת חכמינו זכרונם לברכה אבל הנהו כהני הנולדים בח"ל לא פשעו כלל אין עליהם שום איסור ומותרים להיות בח"ל וז"פ ופוק חזי כמה כהני איכא בח"ל אבל כהן מא"י או שנסע מח"ל לא"י בודאי אסור לצאת לח"ל אם לא ללמוד תורה עיין ר"מ פ"ג מה' אבל דמכין כהן היוצא לח"ל מ"מ. וצ"ע שהשמיט ביו"ד סי' שס"ט דין מדור העכו"ם דכהן מא"י אסור לכנוס לשם ובאמת דבר קשה מאד לכהני א"י ליזהר מזה ואפשר כיון דהם רק כהני חזקה ומדור העכו"ם אין אסורין רק משום ספק הוי כהאי דרשד"ם המובא בשער המלך פי"ט מהא"ב דמותר לכהן חזקה לישא שבוי' דהוי ס"ס אם כן אפשר דארץ העמים ג"כ אינו אלא ס' ואפשר כיון דשורפין תו"ק הוי גזירת חכמינו זכרונם לברכה ולא הוי ס' כמו גבינת העכו"ם עש"ך יו"ד סי' ק"י אך על מדורות העכו"ם דתולין אפשר דהוי ס"ס אך דדברים אלו צריך אריכות גדול ואין כאן מקומו וע"ש בשער המלך מה שהקשה על רשד"ם וצע"ק. הז' בית הפרס גזרו חכמינו זכרונם לברכה לטמא במו"מ וההולך בבה"פ טמא ט"ז וגם גוש עפר מבה"פ מטמא במו"מ ט"ז ושורפין עליו תו"ק אך על אוירה ל"ג כלל. והנכנס בשידה תיבה ומגדל אף שאין חוצץ למטה ג"כ והוא מאהיל על בה"פ אינו טמא ובה"פ הוא שדה שנחרש בו קבר גזרו חכמינו זכרונם לברכה מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר ודינים אלו עיין ר"מ פ"ו מהט"מ ואם חרש קבר בשדה שאינו שלו אין לו דין בה"פ. העכו"ם שחרש קבר בתוך שדהו אין לו דין בה"פ דהם אמרו והם אמרו ונזיר אינו מגלח וכהן אינו מוזהר כי הוא רק מדרבנן ואסורים לכנוס או ליגע מדרבנן ומכין אותם מכל מקום ואין ח"ל מטמא בבה"פ כי בח"ל לא גזרו ומותר לכהן לכנוס לבה"פ כמו מדורות העכו"ם. וגוש עפר ארץ עממים ומבה"פ צריך שיהי' כחותם המרצופים והוא כפיקה של סקאין היינו כחותם של הולכי דרכים החותמים השק שלהם והוא בבכורות דל"ב ורש"י פי' שם גוש עפר לטמא באוהל ובאמת הוא תמוה דעפר מבה"פ או אפילו מארץ עממין שבא לא"י אינם מטמאין באוהל וכבר תמה המ"ל שם ומגיה ברש"י במגע במקום באוהל אך רש"י בסנהדרין מפרש ג"כ דגושים מטמאין באוהל וע"ש בתוס' הקשו כן דאינו מטמא באוהל ומובא ג"כ במ"ל שם ודוקא גוש כברייתו אם יש בו כשיעור הזה טמא אבל הרבה עפר אף שיש כמה שיעורים אין מטמאין וכ"ה במשנה באהלות ובר"מ. וכלים הנוגעים במת לדעת הר"מ פ"ה מהט"מ הם אבי אה"ט כמת עצמו והנוגע בהם טמא טומאת ז' ואין חילוק בין כלי מתכות או שאר כלים ובגדים כולן נעשים אבי אבות לטמא אדם ט"ז. אבל דעת הר"מ בפ"ה בסופו דאין כלים ובגדים מטמאין אלא במגע אבל במשא ובאוהל אין מטמאין כלל כי המשא במת עצמו אינו מפורש כמו שנתבאר והאוהל אינו מטמא כי בתורה כתיב אדם כו' ע"כ הנושאו או המאהיל על הבגדים אינו טמא כלל וכן אדם שנטמא במת דהוא אה"ט אינו מטמא באוהל וגם לא באדם הנושא אותו בלא נגיעה וכן הא דכלים מטמאין ט"ז הוא אינו תורה לענין נזיר רק לענין תו"ק ע"ש בכ"מ ודוקא כלי שטף ובגדים אבל כ"ח ואוכלים אינם נעשים אפילו אה"ט אפילו אם נגעו במת ושיטת התוס' בפסחים דלענין למנות ראשון ושני נעשים אה"ט רק שאינו מטמא אדם וכלים אבל לענין מנין ראשון ושני נעשים אה"ט והנוגע באוכל שנגע במת נעשים ראשונים והוא סברת תוס' פסחים די"ט ד"ה רביעי בקודש כו' לענין אוכלים וה"ה לכ"ח ע"ש. והנה בכלים הנוגעים במת מבואר בנזיר בסוגיא שם ובר"מ פ"ז דנזירות דאין הנזיר מגלח על נגיעתו בכלים וכת' שם דין מחודש דנזיר הנוגע בכלים אינו טמא ט"ז והבאתי לעיל וע"ש בכ"מ ולח"מ.

והנה כהן אף שהוא טמא ט"ז אם נוגע בכלים מכל מקום מותר לטמאות עצמו לכתחלה בכלים הנוגעים במת וכ"ה להדיא בר"מ פ"ג מה' אבל וטעמו נרא' דכהן מוזהר דוקא על הטומאות הפורשות ממת עצמו כמבואר בדבריו ודעת הרבה ראשונים והתוס' מכללם שדחו ד' ר"י סומפוני' בנזיר וער"ש באהלות ס"ל דאין כלים הנוגעים במת מטמאים ט"ז אלא כלי מתכות דוקא דחרב הרי הוא כחלל אבל שאר כלים ובגדים אינם נעשים רק אה"ט לטמא טומאת ערב וכלי מתכות מטמאים במשא ואפילו באוהל דדינו לגמרי כמת וכ"ה בתוס' בהמה המקשה דע"ב ד"ה כי קאמר רבה ובנזיר בשיטות אלו ודעת ר"ת בנזיר ובכ"מ דגם הנזיר מגלח על כלים ולפי זה כהן מוזהר על טומאת אוהל בכלים כי כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר לכ"ע. ור"ח כהן שלח לר"ת איזה בית אשר תבנו לי דהיאך ידור הכהן בבית דאין לך איזה כ"מ שלא הי' באוהל המת מעולם מובא בתוס' וביו"ד ודעת ר"ח כהן שאף שכ"מ מטמאים ט"ז מכל מקום אין הנזיר מגלח עליהם ואין הכהן מוזהר עליו. ובאמת לכאורה תמיה גדולה על ר"ת ולא זכינו לתשובתו אבל באמת ר"ת לשיטתו הובאו דבריו ברא"ש ה' טומאה דכהן אף שפירש וחזר ונגע מכל מקום פטור והוא כדעת הראב"ד פ"ה מה' נזירות דהאידנא אין חייבים הכהנים אם נטמאו כיון דמחוללים ועומדים שאין לנו אפר פרה ע"ש בכ"מ ולחם משנה ואם כי ברא"ש מובא שם דלאחר אותו יום ד"ה חייב כי מוסיף ימי טומאה מכל מקום אפשר דדעת ר"ת כהראב"ד ואין איסור לכהן לטמאות האידנא אלא מדרבנן ושם מבואר דמשום כבוד הבריות לא גזרו ע"ש מכ"ש בה"ג דלא משכחת לה דיהיו הכהנים מוזהרים מזה כמו ארץ העמים דאף בזמן שבהמ"ק קיים הי' נכנס לדבר מצוה דלא העמידו דבריהם מכ"ש בדבר דלא אפשר כלל בזה"ז ליזהר מזה. ושו"ר במ"ל פ"ג מה' אבל ה"ח כ' דהראב"ד כל חכמי ישראל חולקים עליו ומביא שרבותינו בעלי התוס' חולקים עליו מאותו הכתב ששלח ר"ח כהן לר"ת המתחלת איזה בית כו' ע"ש. ובאמת זה סברת ר"ת דלא חש להאי קושיא וצ"ע על המ"ל שלא הביא ד' הרא"ש בשם ר"ת דר"ת סובר כהראב"ד ואין הראב"ד יחיד והר"ת הי' מגדולי רבותינו הצרפתים וגם בש"ג על הרי"ף מביא שיטת בה"ג דפסק כר"ת דכל אותו היום ואף שהם סוברים דלאחר אותו היום מוסיף ימי טומאה וחייב מכל מקום הראב"ד והר"ת לא ס"ל כוותי' ומכל מקום לטמא למתים האידנא אף הראב"ד ור"ת מודים דאיסור דרבנן הוא עיין ברא"ש שם. וכן מבואר בדבריו בהשגות שם דאין לנו כח לחייבם האידנא אבל איסור דרבנן יש בדבר שיכול ליזהר. ואיני מבין ד' המ"ל מה שהשיג על הראב"ד דלמה היו האמוראים מציינים קברים וגם הפוסקים הביאו בהלכותיהם דיני ט"מ האידנא ולדעת הראב"ד אין איסור. ובאמת נראה דהראב"ד ס"ל כר"ת דאיסור דרבנן יש וכמבואר ברא"ש שם אבל בדבר דלא אפשר שאני ומ"ש לעיל דמוסיף ימי טומאה אף דהאידנא ל"ש ג"ז אך באמת דגם האידנא שייך זה כי שמא יבא משיח היום ומוסיף ימי טומאה דלא יוכלו להזות עליו היום או מחר אבל דעת ראב"ד דבכ"ע א"ח ולא ס"ל כמס' שמחות ע"ש באורך בכל המקומות ותבין. והנה לדעת רוב הראשונים והר"מ מכללם דאין הנזיר מגלח אם כן אפילו בזמן המקדש הי' רשאי הכהן לטמא לכלים הנוגעים במת חוץ לדעת ר"ת דלדידי' הוא טומאה שהנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו בזמן הבית דהיינו בזמן שהי' לנו אפר חטאת עמ"ל שהביא דגם בזמן האמוראים הי' להם אפר חטאת. ויש עוד טומאה דהיינו בחיבורין אדם הנוגע במת ובעוד שהוא מחובר במת נוגע בו אדם אחר דעת הר"מ דמד"ת הנוגע בו אינו טמא ט"ז רק דינו כדין הנוגע בט"ז ע"כ לנזיר ועושה פסח אינו טמא אלא טומאת ערב רק לתרומ' ולקדשים טמא ט"ז מד"ס ועיין כסף משנה ומ"ל פ"ה מה' ט"מ דדעת הרבה ראשונים דטומאה בחיבורין הוא דאורייתא וטמא הנוגע ט"ז ולדיעות אלו שהם דאוריית' אפשר דהנזיר מגלח עליו אם כן כהן מוזהר ע"כ. ואפשר אף לדעת הסוברים שהוא דאורייתא מכל מקום אין הנזיר מגלח כמו כלים לדעת הראב"ד שם שסובר דהוא מדאורייתא ומכל מקום אין הנזיר מגלח וע"ש במ"ל פלפול ארוך בדין טומאה בחיבורין וגם מחלק שם בין חבורי אדם למת ובין חבורי כלים למת ע"ש. והנה במ"ש לעיל מחלוקת אבות העולם אי דוקא כלי מתכות ה"ה כחלל לטמא ט"ז כשיטות הרבה ראשונים או אפילו שאר כלים כשיטת הר"מ והר"י סומפני' ובר"ש באהלות פלפולים הרבה וע"ש במ"ל. ול"נ להביא ראי' להר"מ מש"ס חגיגה כ"ג ע"א וע"ב גבי שפופרת שחתכה לחטאת ושפופרת הוא של עץ ערש"י ואמרינן שם בש"ס דעשאוהו כטמא מת להאי שפופרת ומקש' הש"ס הא דתני חותכה ומטבילה טעון טבילה אבל הזאה ג' וז' לא בעי תיבעי נמי הזאה ג' וז' ומתרץ דעשאוהו כט"מ בשביעי שלו וע"ש בתוס' ואי כדעת הרבוותא דכלי עץ אין נעשים כחלל ואין מטמאים להנוגעים ט"ז אם כן מה מקשה הש"ס דאדם יטעון הזי' ג' וז' דהא השפופרת כלי עץ ואינו מטמא ט"ז ומפורש כאן כדברי הר"מ דאף שאר כלים מטמאים ט"ז וה"ה כחלל. ואין לפרש דעשאוהו כט"מ בחיבורין ובחיבורין לד"ה מטמאים ט"ז ע"ש במ"ל דחיבורי כלים במת אינו אלא דרבנן מכל מקום למה הוצרך הש"ס לדחוקי דעשאוהו כט"מ בז' שלו וע"ש בתוס' לימא דעשאוהו כט"מ שלא בחיבורין ע"כ אין טעון הזיה ג' וז' ע"כ נראה מפורש כדעת הר"מ וסייעתו דכל הכלים דינם ככ"מ וצ"ע על הראשונים ואחרונים שלא העירו בזה והוא ראיה נכונה בעז"ה.

ג' דברים מטמאין במגע ובאוהל ולא במשא א' הקבר ב' גולל ג' דופק ואיזה נקרא קבר לטמא באוהל וגם מן הצדדין דהיינו בכותלי' לשון הר"מ פ"ב מהט"מ הקבר כ"ז שהטומאה בתוכה מטמא במגע ובאוהל ד"ת שנא' כו' או בקבר והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ מטמא כל סביביו במגע ובאוהל וע"ש בכ"מ דוקא סתום לגמרי ואינו פתוח מן הצד כו' ובפ"ז כת' הר"מ אין הקבר מטמא כל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על רום טפח אבל אם אין שם חלל טפח על טפח טומאה רצוצה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואין טמא הנוגע בה מן הצדדים כו' וע"ש בהשגת הראב"ד דיש לו שיטה אחרת והא דמבואר בברכות מדלגין היינו ע"ג ארונות כיון דיש פותח טפח וחוצץ כו' ומחלק הר"מ פי"ב מה' הנ"ל דארון של עץ אין לו דין קבר וטע"ט חוצץ ע"ש ובהשגות וכ"מ ועתו"ס ב"ב ד"ק ושאר מקומות והתוס' והראב"ד לא ניחא להו בחילוק הר"מ ע"כ כ' תוס' בברכות דהארון הי' פתוח מן הצד ואין לו דין קבר והראב"ד פי"ב שם תי' דהארון יש לו דין קבר ומכל מקום אין הנזיר מגלח דעל הגולל ודופק ועל הקבר אין הנזיר מגלח וא"כ אין כהן מוזהר עליו מן התורה אלא מדרבנן ע"כ היו מדלגין עליהם ע"ש. והנה בנזיר דמ"ט ע"ב חשיב שם המשנה הטומאות שהנזיר מגלח עליהן ולא חשיב קבר ואח"ז במשנה דנ"ד חשיב שם ג"כ י"ב דברים שהנזיר מגלח עליהן ולא חשיב קבר רק גולל ודופק ובר"מ פ"ז מה"נ חשיב שם ג"כ י"ב דברים שהנזיר מגלח עליהם ולא חשיב שם קבר ואח"ז חשב דברים שאינו מגלח עליהם ול"ח ג"כ קבר. והנה באמת לשיטת הראב"ד פ"ב מהט"מ דגולל ודופק הוא מד"ת וכן לשיטת התוס' אם כן שוה לקבר כיון דחשיב גו"ד לא חשיב קבר אבל הר"מ פ"ב שכתב מטמא במגע ובאוהל ד"ת וזה מפורש או בקבר וגו"ד כתב שהם מד"ס ואח"ז בפ"ג כתב טומאת רביעית דם כו' אינה מד"ת שהרי אין הנזיר מגלח וכו' שאין הנזיר מגלח אינו ד"ת ולא חשיב קבר ובאמת הוא עצמו פ"ב כתב שהקבר הוא ד"ת אם כן אפשר יהי' הנזיר מגלח ובאמת בפ"ז לא הביא דהנזיר מגלח על הקבר וראיתי בכ"מ פ"ו מה' נזירות ה"ח באה"ד המתחיל ומ"ש ואם כו' כתב בפירוש על הר"מ דהנכנס לבה"ק אף על פי שהוא טמא מכל מקום אין הנזיר מגלח עליו ע"ש על כל פנים ראינו מפורש דקבר אין הנזיר מגלח דהר"מ לא חשיב ליה ומכל מקום הוא מן התורה כמ"ש פ"ב מהט"מ והוא מפורש בתורה ואינו ממדרש המדות לשטתו אם כן מיושב ק' המ"ל פ"ה מנזירות שהבאתי לעיל שהר"מ כ' כאן דאם נזיר נטמא בטומאות שאין מגלח עליהם לוקין ושם בהט"מ כ' דהם אינם מן התורה ואיך ילקה ע"ש. והנה אתה רואה שהר"מ בעצמו סובר דיש טומאות מה"מ שאין הנזיר מגלח ומכל מקום הוא ד"ת כגון קבר אם כן אם נטמא לקבר לוקה הנזיר אף שאין מגלח אך הלשון שכתב בפ"ה מה"נ דכל טומאות כו' לוקה בלשון רבים ואנו אין לנו עתה אלא ט"ק. אך נ"ל כמ"ש דכוונת הר"מ בט"מ דאינן ד"ת היינו שאינו מפורש ונדרש בי"ג מדות אבל מכל מקום הם מן התורה וקבר לא הביא שם כי הוא מפורש בתורה אך הר"מ חידש דדברי' שאין מפורשים ורואין אנו ג"כ שאין הנזיר מגלח לאו ד"ת ממש הוא לענין טומאות מו"ק ואם לא כדרך הזה דברי רבינו הר"מ תמוהים מאוד דבפירוש כ' דהקבר הוא ד"ת ומכל מקום בודאי דעתו דאין הנזיר מגלח דלא חשיב ליה התם וכ"כ פ"ג מה' אבל אם נגע כו' וכן אם נגע בקבר לוקה הרי מפורש בדבריו דכהן לוקה דהוא דבר מפורש ופרט זה דרבינו הר"מ לית ליה הך כללא דמס' שמחות כדעת ר"ת ע"כ פרט זה אף דאין נזיר מגלח עליה מכל מקום כהן לוקה וכן נזיר כמ"ש פ"ה מה"נ נראה בעליל דהר"מ ס"ל ג"כ כדעת ר"ת דליתא להך כללא דמס' שמחות אך מ"ש הכסף משנה דגם בפ"ה מהט"מ כונתו כן דהוא ד"ת לענין בגדים הנוגעים כבר כ' לעיל דצ"ע אם הוא ד"ת דבגדים הנוגעים יכולין לעשות אה"ט וטעון הזאה ג' וז' איך כ' גבי נזיר דאין טמא ט"ז שם בפ"ז כדי שיעלו לו ע"ש מ"ש לעיל ובענינים שהבאתי ועיין שם ותראה בקיאות בתי"ט ובתוס' והנני כותב למזכרת. וכיון שכתבתי דהר"מ ל"ל הך כללא דמס' שמחות אם כן ניחא דברי הרהמ"ח בענין רובע עצמות דעל כל הטומאות אף שאין הנזיר מגלח מכל מקום כהן מוזהר עליהם.

גולל ודופק כו' לשון הר"מ פ"ב המעמיד כלים או אבנים וכיו"ב בצידי המת וכיסה עליו מלמעלה כו' הכיסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל והצדדים שהגולל נשען עליהם נקרא דופק כו' וכפירש"י כתובות וכ"מ וע"ש בתוס' דדעת ר"ת דהמצבה שמעמידין בראש הקבר נקרא גולל ודופק הם שני אבנים א' לראשה וא' לרגלה של מצבה וע"ש במקומות שהביאו התוס' ועתי"ט באהלות. והנה בנזיר היא משנה מפורשת דאין הנזיר מגלח והר"מ כאן כ' בלשון הזה וטומאתן מד"ס ועיין השגות השיג ע"ז דהוא מן התורה דדריש מקראי וכ"ד תוס' בנזיר והכסף משנה כאן כ' דהר"מ סובר דהם אסמכתא ובאמת נוכל ג"כ לומר דהר"מ מודה דהוא ד"ת רק כיון שאינו מפורש בתורה קורא אותו ד"ס ועל טומאה זו אין הנזיר מגלח וכ"ה בר"מ פ"ז מה"נ. ולענין אי הכהן מוזהר כ' לעיל דהרבה פוסקים כמס' שמחות אם כן אין הכהן מוזהר והרבה ור"מ ור"ת מכללם דאין פוסקין כמס' שמחות אבל לדברי ר"ח כהן לוקין על גולל ודופק ולהר"ש אפשר ג"כ דלוקין ואפשר דהוא מד"ס וצ"ע. והנה הגו"ד מטמאין רק במגע ובאוהל אבל לא במשא אם גרר בחבלים הגולל או העלוהו על המת בחבלים ולא נגע ולא האהיל אינו טמא כלל וע' תוס' ברכות בענינים אלו וש"מ הנרשמים והקבר והגו"ד אינו מטמאין אלא בזמן שהמת שם ע"ש. ועיין בפ"י ברכות בסוגיא שם ובמקומות הנרשמים ומביא שם הפ"י בשם הג"א פ' לא יחפור דר"ת אוסר לכהנים לכנוס בבית שיש שם כלי מתכות ואני כ' לעיל דנראה דר"ת לשיטתו דמותר לכנוס האידנא ועיינתי בהג"א ואפשר כוונת ר"ת לענין דינא אבל האידנא אפשר דשרי אך מלשון הג"א לא משמע כן וע' תוס' פ' העור והרוטב מפני מה אין הגו"ד מטמאין במשא. וזה מטמא במשא ובאוהל ולא במגע מלא חפנים רקב ודוקא שנקבר ערום בארון של שיש כדי שלא יהא שום דבר אחר מעורב בו. והרוג אין לו רקב כי צ"ל המת שלם והרוג ה"ה חסר דמו ויש דינים הרבה ברקב עיין פ"ז מה"נ ופ"ג מהט"מ ואין כאן מקומו להאריך. ואינו מטמא במגע כי א"א ליגע בכולו שהרי אינו גוף א' ואפילו גבלו במים אינו חיבור וע' פ"ב דאהלות ברע"ב שם דאפילו באוהל אם האהיל על מקצתו ג"כ אינו טמא. והנה השיעור מלא חפנים בודאי משערין באדם בינוני ועיין בכלים במשנה יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם כו'. ועל מלא חפנים רקב הנזיר מגלח על משאו ואהלו ובודאי הכהן מוזהר לד"ה והנה זה מבואר בחולין דמל' תרווד רקב אין מטמא במגע ולכאורה במשנה דנזיר דחשיב דעל אלו טומאות הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ועל אהלו וקחשיב שם מלא תרווד רקב ובאמת אינו מטמא במגע ואפשר דברצוצה נוגע מיקרי עיין חולין שם. כזית מן המת שחלקו לחלקים מטמאין במשא ובאוהל דאורייתא עיין ר"מ פ"ד מהט"מ הרבה דינים מדין צירוף. עצם כשעורה שחלקו מטמאין במשא ולא במגע רובע עצמות שנדקדקו מטמאין במשא ובאוהל ג"כ ולא במגע כ"נ מלשון הר"מ וער"ש פ"ב דאהלות כתב דמטמאין בכל שלש טומאות דהיינו במגע ג"כ ומובא ג"כ בתי"ט ועת"ח על הגליון שם כ' שנראה מד' הר"מ שמטמאין רק באוהל ולא במגע ולא במשא ע"ש. ואני איני מבין דלהר"מ יגרע רובע עצמות שאין בהם בכ"א עצם כשעורה מעצם א' שנחלק לשנים ואין בכ"א חלק כשעורה דסובר הר"מ דמטמא במשא ולמה יגרע הרבה עצמות שאין בכ"א כשעורה ויש רובע דלא מטמא במשא ד"ז תמוה. ונ"ל מלשון הר"מ שכתב כאלו לא נדקדקו דמטמאין בכל ג' טומאות וא"י כוונת בעל ת"ח. ובאמת איני מבין ד' הר"ש והרע"ב ג"כ כמו דרקב דמטמא במשא ובאוהל ולא במגע דא"א ליגע בכולו וכן עצם כשעורה שנחלק כפי מ"ש הכסף משנה דמה"ט מטמא במשא ולא בנוגע כי אין נוגע וחו"נ וכן כזית מת שחתכו דרק מטמא במשא ובאוהל ולא במגע אם כן מאיזה טעם רובע עצמות שנדקדקו ואין בכ"א עצם כשעורה יטמא במגע מאי עדיפתו וראיתי בת"ח שכתב שכ"כ רש"י ותוס' דנ"ב בנזיר ע"ב ועיינתי לפום ריהטא ולא מצאתי. וע"ש בר"מ דמביא דינים מרביעית דם משני מתים אין מצטרפין וכן שדרה וגולגולת ורובע כו' אין מצטרפין אבל ח"ז בשר ממת זה וח"ז בשר ממת אחר ועוד דברים שהם מצטרפין ועמ"ל שם שמ"מ לדהתו"ס יומא פ"א שכ' להקשות לרבנן דאין מצטרפין ח"ר ממת זה וח"ר ממ"א אמאי הא כל שטומאתן ושיעורן שוה מצטרפין ותי' דמיירי דרביעית דם בא מב' נפלים שלא הי' בכ"א רביעית אבל בשני מתים שהי' בכ"א רביעית מצטרפין ח"ר מזה וח"ר מזה. ובתוס' יה"כ הקשה הא כי היכי דפליגי בר"ד כן פליגי בשדרה וגולגולת דחכמים מטהרין והל' כל שטומאתן ושיעורן שוה מצטרפין ותי' דמשכחת לה ג"כ שנוצר בחצי שדרה ע"ש. ונראה מדבריו בפי' התוס' שחולקים על תה"ד שהבאתי לעיל דשדרה שחסרה מתחלת ברייתו לא הוי חסרון וא"כ אפילו בלא צירוף טמא. אך באמת בלאו הכי צ"ע על התוס' דדוחק גדול לומר דמיירי כה"ג וגם אבר מהמת דפליגי וגם רובע עצמות דמיירי דנולדו כך מתחלת ברייתו והתוס' כתבו שם מפי השמועה ולא מצאו בתוספתא ע"ש ובקונטרס הנ"ל ובתוס' סנהדרין דף ד' דרבנן מטהרים משום דנפשות כתיב וכ' שם בקונטרס הנ"ל דראינו דהתורה גילתה דגבי מת אף שטומאתן ושיעורן שוה אין מצטרפין אם כן ה"ה שדרה וגולגולת אך הקשה על הר"מ למה פסק דב' חצאי זתים וכן רקב שני חצאין משני מתים דמצטרפין דמ"ש מן דברים הנ"ל דאין מצטרפין ע"ש שהניח בצ"ע. והנה כתבתי כאן לעורר קצת ואם אאריך בכל פרט צריך חיבור גדול מיוחד לכל מצוה.

וכבר כ' לעיל שבג' דרכים מטמא באוהל והנה אם בבית א' יש טומאה מן המת ויש בכותל טפח על טפח חלון ע' בשו"ע סי' שע"א שמביא הטומאה מבית לבית והש"ך בסי' שע"ב כ' דבתים הסמוכים לטומאה אינם אלא דרבנן ובמג"א סי' שמ"ג השיג עליו דהר"מ פ"ג מה' אבל ה"ג כתב בפירוש וכן הנכנס לאוהל טמא שנכנסה הטומאה ממק"א לוקה אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר עכ"ל וכן התוס' יבמות ובכ"מ. ועפ"י ברכות כ' שהאריך בקונטרס ליישב ד' הש"ך וה"ר לדבריו מהש"ס דבבלי וירושלמי ומלשון הר"מ כו' והנה הבאתי לך לשון הר"מ שמפורש בדבריו דלוקין ובמג"א שם ט"ס שמביא בשם הר"מ פי"ב וצ"ל הר"מ פ"ג מה' אבל מפורש בדבריו דהוא דאורייתא. ומדי עברי ראיתי בפ"י שם כ' הא דקיימא לן כ"ד המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה כגון לענין סתימת החלון בין כותל לכותל עיין ר"מ פט"ו מהט"מ ובב"ב פ' לא יחפור וכן לענין טע"ט ברוב טפח שחוצץ בפני הטומאה ובדבר המקבל טומאה אינו חוצץ דכ"ז הוא מדרבנן אבל מדאורייתא אף דבר המקבל טומאה חוצץ וע"ש במ"ל פי"ב נסתפק בדבר שא"מ טומאה רק מדרבנן אי חוצץ. והנה בתוס' שם בברכות נראה דסוברים דהוא מדאורייתא א"ח כ"ד המקבל טומאה ובמ"ל פ"ה מהט"מ מפלפל ג"כ בדין חוצץ בפני הטומאה וע"ש בשם הרא"ש דאם נטויים כאהלים אף שמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ומבואר בר"מ וש"ע דאם שחט בו רוב שנים אינו מטמא עדיין רק מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר וכן מי שנקרע מגבו כדג ובש"ע יו"ד אינו מבואר יותר. ובר"מ פ"א מהט"מ מבואר עוד שנים שהותז ראשו או שנחלק לב' חלקים בבטנו כל אלו מטמאין ועש"ך בשם מהרש"ל דבזקן אפילו מפרקת בלא רוב בשר ועיין עוד שחשיב מקצת דברים. ועיין פ"ב מה' אה"ט דחשיב בהמה שניטל ירך וחלל שלה ג"כ הוי נבלה ומטמאה מחיים ודינים אלו בחולין כ"א. וצ"ע דהר"מ לא הביא כאן דין דניטל ירך וחלל שלה ומ"ש כאן או שנחלק לב"ח בבטנו הוא פי' גיסטרא האמור בש"ס שם. ומ"ש הש"ך בשם רש"ל דזקן אפילו בלא רוב בשר והוא מהש"ס דחולין צ"ע דנראה לכאורה דק' הש"ס הוא שראינו שמת וע"ז מתרץ דזקן שאני אבל דמחיים יהיה מטמא לא שמענו. אך באמת רש"י פי' שם להדיא כן דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס. ושיעור זקן אינו מבואר כמה נקרא זקן. ודע דנשברה מפרקתו צריך שיהיה נפסק החוט ג"כ דאם החוט שלם דעת הט"ז בשם התוס' בסי' כ"ז דאפילו טרפה לא הוי ומכ"ש בזקן שנשברה המפרקת בלא רוב בשר והחוט קיים אלא דמיירי שנפסק החוט ג"כ עיין באחרונים שם ע"ד הט"ז ותשובות אחיו הגאון ר"י הלוי.

והנה לא הביא הרהמ"ח דין מת עכו"ם ואם מטמא כמת ישראל או לא ואם כהן מוזהר עליו א"ל. וז"ל הר"מ פ"א מהט"מ הי"ב א' כו' וא' מת עכו"ם מטמאין במו"מ ואין העכו"ם מטמא באוהל והרי הוא אומר במלחמות מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם טומאת אוהל עכ"ל. והנה זה מבואר פ' הבע"י דס"א כמסקנא דרבינא והנה ראיה זו אינו מבואר בש"ס שם אדרבא היא קושיא ורבינא מתרץ הקושיא ועיקר הראי' הוא מן ואתנה כו' אדם אתם קרויים אדם ע"ש אך אין נ"מ לדינא. והנה הלשון בגמרא קברי עכו"ם אינם מטמאין באהל נראה דבמגע מטמאים דקבר מטמא במגע כמ"ש לעיל וא"כ איני מבין היאך יתורץ לאותן שיטות הנ"ל להר"מ וסייעתו שהביא ראיה מפרק המקבל מאליהו דהי' עומד בבה"ק של עכו"ם ואמר שאינם מטמאין באוהל מכל מקום היאך עמד על הקבר כיון דמטמא במגע אך באמת יחף אסור לעמוד מחמת נגיעה אבל במנעליו לאו נגיעה הוא אם כן מותר לילך על קברי עכו"ם וכן כוונת הר"מ פ"ג מהל' אבל שכתב ומותר לכהן לדרוך על קברותיהם. אך לכאורה לשיטת הסוברים כסברת הר"מ דכל הבגדים הרי הם כחלל וסוברים כסברת ר"ת דהכהן מוזהר על הבגדים הנוגעים במת ואפילו להסוברים דדוקא כלי מתכות מכל מקום כמה שיטות וכ"ד ראב"ד דבחיבורים טמא האיש טומאת ז' ואם כן הבגדים שברגליו טמאים והוא בחיבורין אם כן לאותן שיטות היאך רשאי לדרוך. ע"כ נ"ל דדוקא במגע בטומאות הפורשות מן המת עכו"ם מטמא הוא גם כן אבל קבר עכו"ם דבאמת הקבר מטמא במגע ביש בקבר אוהל טע"ט כמבואר בפ"ז והבאנו לעיל ובאין בו פותח טע"ט נוגע מן הצדדין טהור אם כן הגזירת הכתוב דהתורה גזרה על הקבר דלטמא במגע ביש בו צד אוהל אם כן קברי עכו"ם כיון דלית בהו טומאות אוהל אם כן אין הקבר מטמא כלל אפילו במגע ומותר לילך על קבריהם כי הקבר שלהם אינו מטמא אף במגע אך ראיתי בתוס' בנזיר אהא דמרבינן שם דקבר שלפני הדיבור דטמא במגע וכתב שם המפרש ותוס' דאתיא כר"ש דאינם מטמאין באוהל אצטריך לרבויי מגע והקשו שם הא ר"ש מודה דמטמא במגע ע"ש ואי כדברינו לר"ש קבר אינו מטמא במגע כלל רק טומאה הפורשת ממת עכו"ם עצמו. וכ"כ תוס' נדה ד"ע ד"ה ואין נציב מלח מטמא ע"ש אם כן צ"ע היאך ילך על קבריהם לאותן שיטות שכל הבגדים הרי הם כחלל והוא שיטת ר"מ ור"י סומפענט ואי נאמר כדעת ר"ת גם כן דכהן מוזהר על כלים הנוגעים במת ואפ"ל דיש הרבה בגדים ברגליו דכלי בכלי אינו עושה כיו"ב כמבואר בר"מ פ"ה מהט"מ אך בחיבורין לכאורה גם כלים בכלים אך עמ"ל שם דבכלים ל"ש חיבורין כלים בכלים ע"ש באריכות. וגם אפילו לפי המסקנא על כל פנים מרבינן מקרא קבר שלפני הדיבור ולשיטת רש"י ותוס' שם דהטעם דה"ל קברי עכו"ם מפורש דעל כל פנים הקבר שלהם מטמא במגע וע' תוס' שם בנדה ובכ"מ הקשו על ר' בנאי דהי' מציין מערתא דאברהם הקי"ל במ"ק ד"ה דאין מציינין אלא דבר הטמא באוהל וקבר לפני הדיבור אינו מטמא באוהל לר"ש. והנה מבואר במ"ק דציון קברות מנין מיחזקאל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון וצ"ל דעצם אדם היינו או שדרה או גולגולת דאלא"ה הא על כשעורה אין מציינין. וגם עצם אדם משמע כן כמבואר בנזיר ובר"מ דעצם אדם הוא שדרה וגולגולת. אך לכאורה דשם מיירי במלחמות גוג ומגוג ועכו"ם עצם אינם מטמאין באוהל אך אפשר אולי נהרג שם איזה ישראל כמבוא' כאן ביבמות גבי מלחמות מדין ובנבואת זכרי' דגם יהודים יהיו עם גוג ומגוג. והנה עוד רגע אדבר לדעת ר"ת שסובר דכ"מ מטמאים אפילו באוהל ואין הכהן רשאי לכנוס באוהל שיש שם כ"מ כמבואר לעיל ונ"ל דגם אם איזה כ"מ נטמא בעצם כשעורה במגע אף שאין העצם מטמא באוהל מכל מקום הכלי ההוא הרי הוא אבי אבות והכלי יש בה כשיעור ובודאי מטמא באוהל. אף שעיקר הטומאה שממנו נטמא הכלי לא הי' מטמא באוהל. וה"ה בכמה דברים שחשיב במשנה מטמאין לא כו' ועתה אם כן באמת לדעת ר"ת גופי' שפוסק כרבנן דאף עכו"ם מטמא באוהל אם כן בודאי כלים המטמאין מחמתו מטמאין באוהל אלא אפילו להשיטות דאין קברי עכו"ם מטמאין באוהל רק במו"מ וסוברים בזה כר"ת דכלים הנוגעים במת מטמא באוהל והכהן מוזהר נ"ב דלדידהו כלים הנוגעים בעכו"ם מטמאין באוהל וחמורים מן העצם אם כן ק"ל מה הוכיח הר"ת לדחות הפוסקים כר"ש מפח"י דאהלות דהיינו שגזרו על מדורות כותיים ואם אינו מטמא באוהל למה גזרו משום נפלים שקוברין שם הא אין מטמאין באוהל ובאמת רש"י סובר בפסחים דאף לרבנן אתיא כי במו"מ מטמאין וחיישינן שמא יגע ויסיט הטומאה ועמ"ל פי"א מהט"מ ה"ז ובתי"ט על משנה דמדורות כותיים. ולכאורה אף לדבריהם ניחא נהי דל"ח למו"מ בנפל עצמו אבל מי איכא בית א' אשר לא הי' שם מת והם אינם נזהרים בנגיעה בכ"מ להמת אם כן בכל בתי עכו"ם או ברוב יש כ"מ והכסף משנה הם מטמאין באוהל אם כן גזרו טומאה וגם הכהן אסור לכנוס ואדרבא תמוה לי מאוד ע"ד ר"ת שאוסר לישראל לכנוס בבית שיש שם כ"מ ובאמת הוא דבר שא"א ליזהר. אך באמת בישראל צריך ליזהר בבית שהיה שם מת שלא יהי' כ"מ בכניסת הכהן אבל בבתי עכו"ם דלדידי' דמטמאים באוהל גם כן ואם כן כל כ"מ שלהם מטמאין הכהן מן התורה וא"כ ל"ל גזירת חכמים על מדורות כותיים הא בלאו הכי אין לך בית שאין בו כ"מ ואף אם נאמר דאף בבית שאין שם כ"מ גזרו ד"ז הוא רחוק דהוא בלאו הכי מלתא דל"ש דכל כהן אסור לכנוס למדורות כותיים בל"ז רק היכי דפנה הבית עבורו וגם לדעת ר"ת אף דבח"ל ל"ג על מדורות הכותיים מכל מקום אסור הכהן לכנוס דבודאי יש שם כ"מ ופוק חזי מאי עמא דבר ואפשר לשיטת ר"ת כבר כתב לעיל דהאידנא אין הכהנים מוזהרים אך בהג"א מבואר דר"ת בעצמו אוסר גם האידנא להכהן לכנוס לבית שיש שם כ"מ. ובגוף הדבר צ"ע מאוד לר"ת למה צריך המשנה לומר הטעם משום שקוברים נפלים דהוא חשש רחוק היה להם לגזור משום חשש קרוב דלא יכנוס לבית עכו"ם אף דידוע דאין בו כ"מ משום רובא דרובא דיש בו כ"מ וגם אין העכו"ם נאמן שאין בהבית כ"מ ע"כ גזרו טומאה בבית אף הידוע כי הוא חשש קרוב מאוד וגם בח"ל הי' להם לגזור ע"כ צ"ע דעת ר"ת ובאמת קושית הר"ת על הפוסקים כר"ש דחזינן דגזרו משום קבורת נפלים ול"ג משום כלים אם כן נראה דאינו מטמא באוהל דאל"ה אין חשש קבורת נפלים אבל דעת ר"ת בכלים צ"ע ל"ל לרבנן לגזור משום חשש רחוק הו"ל לגזור משום חשש קרוב וצ"ע. והנה במ"ש לעיל לדבר פשוט דלר"ת אף כ"מ הנוגעים בעצם כשעורה אף דהעיקר שהכלים קבלו מהם טומאה א"מ באוהל מכל מקום הכלים מטמאין באוהל נתיישבתי שד"ז צ"ע דל' הג"א בב"ב שאוסר ר"ת לכנוס בבית שיש בה מתכות שנטמא באוהל המת כו' אפשר כוונתו דוקא שנטמא בטומאות המטמאין באוהל אבל אם נטמאו בדברי' שא"מ רק במו"מ גם הכלים א"מ רק במו"מ שלא יהי' הטפל חמור מן העיקר וצ"ע. ואני לומד יחידי ובלא עיון והענינים עמוקים ודעתי בענינים אלו מועט. השי"ת יאיר עיני. ומה שהקשיתי לעיל על קרא דיחזקאל למה צריך ציון הא עכו"ם אינו מטמא באוהל. שו"ר שהתוס' נדה נ"ז הקשו קושי' זו ע"ש מה שתירצו שלעתיד אין מכשול ואין פגע מא' מישראל רק חיים ושלום על כל ישראל אכי"ר. והנה באמת להר"ת דכ"מ כהן אסור לטמא להם אפילו באוהל הוא דבר שא"א כיון דאין לנו אפר פרה כאשר שלח רח"כ ומכל מקום גם לדברי ר"ת גם היום יש תקנה ח"ו באיזה בית שמת שם המת יתיכו כל הכסף משנה ויחזרו ויתקנו דקיימא לן כל הכלים שנשברו נטהרו ואף דבכ"מ קי"ל חזרו לטומאתן הישנה מכל מקום הוא רק דרבנן ובמקום שא"א שאני כמו דכהני ח"ל דרים בארץ העמים ע"כ נחה שקטה הארץ מרעש רח"כ על ר"ת. ועתו"ס ב"ב ובמקומו' הנרשמים אף לדעת ר"ש דקבר לפני הדיבור אינו מטמא באוהל מכל מקום קבר אדה"ר וקבר אאע"ה מטמאין דהם נקראו אדם. והנה הבאתי לעיל דעת הר"מ וסייעתו דעכו"ם אינו מטמא באוהל אבל מטמא במו"מ אבל דעת ספר יראים דאפילו במו"מ אינו מטמא ועמ"ל פ"ג מה' אבל האריך בזה דאף להס' יראי' מכל מקום מטמא במו"מ לטומאת מו"ק אך דאין הנזיר ואין הכהן מוזהרים עליו אף דטומא' שאין הנזיר מגלח אין חייבים על טומאת מו"ק מכל מקום דוקא בטומאה הפורשת מן המת עכ"מ פ"ה מהט"מ אבל זה לאו בכלל איסור כלל רק כמו שרץ ונבלה דהוא טמא ומכל מקום אין הכהן מוזהר ע"ש. והא דגזרו טומאה על ארץ העמים ס"ל להיראים כסברת תוס' מפני ישראל שנהרגו שם ע"ש וא"כ דהס' יראים פסק כר"ש דאף במו"מ לא מטמא אם כן מדורות הכותיים אמאי טמא בא"י דעיקר הטעם משום שקוברים שם נפלים והלא אין מטמאין כלל אם כן חזרה ראיית ר"ת למקומה דאין הלכה כר"ש דרשב"ג סובר במשנה דמדורו' הכותיים טמאין ובשלמא לשי' הסוברים דמטמאין במו"מ גזרו על מדורות הכותיים משום מו"מ כמו שפרש"י בפסחי' אבל אם אינו מטמא כלל אם כן מדורות הכותיים ג"כ טהור וצע"ק. והנה לא הביא הרהמ"ח דמותר וחיוב איכא לטמא למת מצוה אם מוצא בדרך ואיזה מכל מקום קרי ולא עני עיין רא"ש בה"ק ובטור יו"ד וש"ע סי' שע"ד ואינו מטמא למת מצוה אלא אם כן מצא רובו ושדרה וגולגולת הוי כמו רובו ואם מצא רובו מטמא אח"כ אפילו לאבר ודיני' אלו בירושלמי הובא ברא"ש ובטור יו"ד ור"מ ה' אבל השמיטם ועיין בב"י וביו"ד ודין מי קודם אם כהן ונזיר ושאר דרגות עיין ר"מ ועיין רש"י ברכות סוגיא דכלאים פשטו כו' דעת רש"י שם דטומאת מת מצוה הותרה לכהן דהלאו לא קאי לזה ובתוספות דחו. והנה אם מצא נפל בדרך אם הוא מת מצוה או לאו ואין ראי' מטומאת קרובים דאינו מטמא לנפל עיין ר"מ וש"ע דטומאת מת מצוה חמור יותר דאינו מטמא לקרובים אם הוא חסר ולמת מצוה מטמא בחסר. דין זה תלוי אם מצוה לקבור נפלים בודאי הוא מת מצוה ואם לאו אינו מטמא ובמג"א הלכות יום טוב פלפל בזה ודעתו דקבורת נפלים מצוה. והנה כבר הבאתי לעיל דאם הכהן מחובר למת דכ"ע מודים דמותר לטמאות למת אחר. אך אם פירש דעת הר"מ והרבה פוסקים דחייב אם נטמא למת ודעת הראב"ד ור"ת דפטור ובחיבורין בודאי אינו מוסיף טומאה על טומאתו. ואני מסופק דאפשר לדעת ר"ת דכ"מ הרי הוא כחלל גמור מן התורה אם כן אם הוא נוגע בכ"מ הטמאים ובאותו נגיעה נוגע במת גם כן דפטור כי לדעת ר"ת נ"ל כמו הנוגע במת ובא אחר ונגע בו בעודו מחובר טמא האחר ט"ז ע"כ אינו מוסיף טומאה כן אם נוגע בכ"מ בודאי אם אחר נוגע בו בעוד שהוא נוגע לכ"מ טמא גם כן ט"ז אם כן אינו מוסיף טומאה במה שנוגע במת ומכל מקום צע"ק. וגם לדעת בעל ס' יראים שכתב דבמו"מ בעכו"ם אין כהן מוזהר מכל מקום לענין טומאת מו"ק טמא ט"ז אם כן אפשר דדין חיבורין גם כן איכא אם הוא נוגע בעכו"ם ואחר נוגע בו בחיבורין טמא ט"ז אם כן אם נוגע בעכו"ם ובחיבורין נוגע בישראל ג"כ אפשר דאינו חייב דאינו מוסיף טומאה כלל ע"ע דבלאו הכי הנוגע בו טמא ט"ז ואי דכהן אסור ליגע בו הכהן אינו מוזהר על חיבורין כמו דאין הנזיר מגלח. וא"ל כיון דטומאת העכו"ם הוי כטומאת שרץ וא"כ לאו מחולל הוא כלל דמ"מ קרוי מחולל דטמא טומא' זיי"ן כמו במת ישראל לכל דיניו רק דגבי כהן התירה התורה ומכל מקום צד זה י"ל כיון דטומאת עכו"ם ל"ש לכהן לסברא זו אם כן לאו מחולל כלל ולוקה אם מטמא עצמו לישראל:

והנה לא אמנע מלכתוב מה שאיני יודע אף שאפשר הוא דבר פשוט למי שבקי בש"ס ושכלו בריא אך איש כמוני לא אבוש לכתוב מה שנסתפק לי. הנה ידוע ומפורסם בכל הש"ס ס' טומאה ברה"י טמא דנפקא מסוטה וטמא ודאי כמבואר בסוטה ובכ"מ בש"ס ותוס'. וס"ט בר"ה טהור לגמרי או דילפינן ג"כ מסוטה או דאוקי אחזקה ע' תוס' במקומות הנ"ל. וגם מבואר דאפילו כמה ספקות ברה"י טמא. והוא במשנה דטהרות כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא וכ"פ הר"מ פח"י מה' אה"ט ודין זה הן בטומאת מת הן בשאר דיני הטומאה כידוע. וד"ז דוקא בטומאה אבל באיסורין אין נ"מ בין רה"י לר"ה וגם ס"ס שרי בכל האסורים והוא ידוע ואפילו תשב"ר יודעין אותו. והנה אם א' נטמא בס' טומאה ברה"י הוא טמא ודאי ושורפין תו"ק אני מסתפק מה דינו לענין איסור לאו כגון כאן כהן ונזיר דאם יש ס"ט ברה"י או ס"ס אם נגע בודאי טמא הוא כמבואר פ' שני נזירים דהנזיר מגלח על ס"ט. אך אם התרו בו שלא לטמאות ועבר וטימא עצמו אי לוקין אי נימא דהתורה גילתה דוקא לענין טומאה דהיינו שהאדם נטמא וטעון טבילה והע"ש גבי שאר טומאות והזאה גבי ט"מ אבל לענין הלאו שהתורה אסרה לעבור ע"ז אפשר דאין לוקין אם עבר דלענין הלאו הוי כשאר איסורין אף דהוא טמא מידי דהוי אטומאת שרץ שהוא טמא ומכל מקום אין הכהן ונזיר מוזהרי' וכן בס"ס ברה"י אפשר דאפילו לכתחלה מותר לטמאות כי לענין הלאו שלו הוי ככל איסורין שבתורה וס"ס שריא אך שהוא טמא וטעון הזאה או תגלחת בנזיר דכ"ה גזירת הכתוב לענין טומאה אבל באיסור שיש בו הרי הוא ככל איסורין שבתורה. וכן להיפך בס"ט בר"ה דטהור לגמרי כי הוא גזירת הכתוב לקצת שיטות דגמרינן ג"כ מסוטה אי נימא כיון דהוא טהור גמור מותר לטמאות עצמו לכתחלה בס' מת בר"ה כמו כל ספיקא דרבנן לקולא או נימא אף שהוא טהור מכל מקום לענין הלאו הרי הוא כשאר איסורין וסד"א לחומרא. והנה לכאורה כאן גבי כהנים הוציאה התורה הלאו בלשון יטמא אם כן אפשר ברשות היחיד כיון דהוא טמא עובר ולפי זה ברשות הרבים מותר לכתחלה כי הוא טהור ואפשר דייק מתחלת המקרא לנפש דוקא ודאי לא יטמא אבל ס' אינו בכלל וכה"ג בסוטה גבי רומיא דר"ג. וכן אני מסתפק לענין טומאת מו"ק או לענין תרומה דאם נטמא בספק רשות היחיד אף שהוא טמא מכל מקום אפשר לא יתחייב מלקות או קרבן על ביאתו למקדש או אכילת קודש ומכ"ש בס"ס דלענין איסור שרי וא"כ לענין ב"מ או אכילת קדשים הרי הוא כשאר איסורין וא"ח וכן לענין תרומה דכהן טמא שאכל תרומה דחייב מב"ש וחייב מלקות וכן אם אכל תרומה טמאה דעובר בלאו ואם הוא טהור ואכל תרומה טמאה עובר בעשה כמבואר דינים אלו בר"מ ה' תרומות והב"מ ופסהמ"ק וכן להיפוך אם נטמא בס"ט בר"ה שהוא טהור אם יהיה לו היתר לכנוס למקדש ולאכול קדשים ותרומה ובאמת בכל האיסורים סד"א לחומרא מן התורה לרוב הראשונים החולקים על הר"מ. ונ"ל לענין טומאה כיון דהתורה הוציאה הלאו בלשון טומאה שלא יכנוס למקדש בטומאה או קדשים או תרומה אם כן העיקר תלוי בטומאה כ"ה שהוא טמא חייב על ביאת מו"ק ועל תרומה כי הוא טמא וע"ז הקפידה תורה וכן ברה"י כיון שהוא טמא חייב על כולם ובר"ה שהוא טהור פטור על כולם אף שבאיסורין אינו נוהג ד"ז וכן נמי בכהן ונזיר כיון שעיקר הלאו שלא יטמא אם כן עובר אם מטמא עצמו בטומאה דהוא טמא כגון בס"ט ברה"י ומותר לטמא עצמו בר"ה כיון דהוא טהור לגמרי וכן מוכח מסדר טהרות כ"פ וכ"ה בסוטה כ"ט ר"ג רמי כתיב והבשר כו' בכל טמא לא יאכל הא ס' יאכל וכתיב וכל טהור כו' משמע דס' לא יאכל ומתרץ דכאן ביש בו דעת לישאל כו' וכאן באין בו דעת לשאול חזינן דזהו לאו דאסור לאכול קדשים בטומאה מכל מקום באין בו דעת לשאול כיון דהוא טהור מותר לאכול וכן כל טהור כו' ביש בו דעת לשאול כיון שהוא טמא עובר כנ"ל. אך נראה דזה דוקא בהלאוין שבטומאה זה תלוי אם טמא או טהור אבל אם מעסק הטומאות נסתעף איסור אחר נ"ב דשם ל"א דתלוי בטומאה אלא ה"ה כשאר איסורין דאין חילוק בין רה"י לר"ה כגון סוטה ואח"כ מת בעלה ובא עליה כהן או דהיה בעלה כהן נראה דאין לוקין משום לאו דזונה כיון דהוא ס' ולא עשאו כודאי אלא לענין טומאת סוטה. ובסוטה כ"ט ע"א מצריך שם הש"ס פסוקים דסוטה אסורה לכהונה ולתרומה עי' רש"י ותוס' נראה דבלא הפסוקים אף דהיא טמאה לבעלה מכל מקום אינה בכלל זונה אצטריך קרא לזה. ונראה דהיא רק עשה לכהונה אבל בכלל לאו דזונה ליתא. וסוטה לבעלה דעת הר"מ פי"א מה' גירושין דודאי זינתה לוקה הבעל משום לאו דטומאה ובס' אין לוקה נראה דאף גבי טומאה שעשה הכתוב ס' כודאי מכל מקום אין לוקין על הלאו וע"ש במ"מ מביא בשם הרשב"א דאף ס' סוטה כיון שעשה הכתוב כודאי ומכל מקום דוקא התם כי הלאו נפיק מאחרי אשר הוטמאה והכ' קראה לס' ג"כ טמא אבל לענין זונה לכהונה אין לוקין על הס' או לתרומה וע"ש בכ"מ ולחם משנה שדעתם כן דאין לוקין על הטומאה כמ"ש הר"מ פ"א מהא"ב דאפילו אם בא ע"א אחר קינוי וסתירה דוקא בעלה כהן לוקה ולא ישראל ע"ש באריכות. על כל פנים מדברי הר"מ בהא"ב נראה דלוקין משום זונה אף דאינה ודאי רק קו"ס בע"א. גם צ"ע כיון דע"א אינו מעלה רק גבי סוטה אם כן למה נקט ע"א אפילו בלא ע"א כ"ז שלא השקה יהי' חייב מלקות משום זונה ועי' בסוגיא דסוטה שם וביבמו' י"א וצ"ע בכ"ז והש"י יזכני לברר ד"ז. שוב הראה לי תלמידי בש"ש להקצה"ח שמעתא פי"ב וי"ג כתב ד"ז ומביא הסוגיא דסוטה וכתב אי לאו קרא לכהונה ולתרומה לא היינו יודעים אף שלבעלה אסור התם משום טומאה אבל לענין זונה הוי לאוי אחריני ע"כ גלי הכתוב דגם לענין כהונה ותרומה אסורה משום טומאה וגם הביא ד' הר"מ דהא"ב וכ' דזה כוונת הר"מ שהשיג שם והוא כתב דדעת הר"מ דהולך לשיטתו בה' סנהדרין וא"צ עדים כו' איסור בע"א יוחזק ע"ש ודבריו צע"ק והרגיש במ"ש והנאני שכיונתי לדעתו הרמה בעזה"י. על כל פנים יצא לנו דאף להש"ס דמרבי דאסור' גם לכהונה משום ונטמאה וכן לתרומה מכל מקום אין לוקין אם בא עליה כהן כי הוא רק עשה ולא לאו כי לענין הלאו הוי ס' ככל ס' איסור או שאכל' תרומה. ואף להרשב"א שהובא במ"מ דסוטה ג"כ לוקין עלי' בעלה מכל מקום לא מן ונטמאה רק מן הלאו לא יוכל כו' אחרי אשר הוטמאה דהתורה גילתה לאו אחר אבל לענין זונה דהוי מילתא אחריתי א"ע רק בעשה ואין לוקין וגם בסוטה שהי' בר"ה שהיא טהורה לבעלה. אך אם היא באיזה ענין שלענין ס' איסור הי' אסור אסור' לכהונה ולתרומה לא מן ונטמאה רק בתורת ס' איסור וכאן גבי כהן ונזיר דלשיטת הר"מ הלכות גירושין דלוקין על הלאו אחרי אשר הוטמאה מכל מקום דוקא בודאי ולא בס'. חזינן דדעת הר"מ אף דעשה בה הכתוב ס' כודאי וקראה טמאה מכל מקום אין לוקין אף על פי שהכתוב אפקי' ללאו בלשון טומאה ומכל מקום אם אינו ודאי אין לוקין אם כן כאן נמי אף דכתב בלשון יטמא מכל מקום אין לוקין על ס"ט ברה"י כיון דאינו ודאי ואף שלפי שהבינו הכסף משנה והלחם משנה שם והרב המגיד בהל' א"ב דאין לוקין כלל על הלאו דשם מכל מקום מחמת ט"א דהוי לאו שבכללות אבל לענין ס' ודאי לא דחו הר"מ כנ"ל ואני לומד כעת בלא עיון:

יד

ונוהגת כו'. וגם חלל של תורה אינו מוזהר עיין ר"מ ובש"ס ולא הביא הרהמ"ח דין המבואר בר"מ פ"ג מהא"ב דאם א' טמא את הכהן והכהן הוא מזיד הכהן לוקה והישראל עבר על לפ"ע ואם הכהן שוגג והישראל מזיד לוקין הישראל על הטומאה שטימא לכהן וע"ש בלחם משנה מהיכן יצא להר"מ זה וכן גבי כלאי בגדים כתב זה ועיין באוה"ח עה"ת כ' מהיכן יצא לרבינו זה. וק"ל הא מבואר ביבמות פ' חרש דילפינן מאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וכ"פ הר"מ ה' אבל פ"ג הי"ב דאין ב"ד מצווים להפרישו ובידים אסור לטמאותו ונראה מדברי הר"מ דאם טימא קטן אינו לוקה. וא"כ קשה לד' הר"מ ל"ל קרא דאמור ואמרת בל"ז לוקין אותו על שמטמא הקטן כמו שמטמא הגדול והגדול שוגג חייב המטמא אם כן כאן הא קטן לאו בני דעה נינהו והוי כמו שוגג וא"כ חייב המטמא אפילו מלקות ול"ל קרא דאמור כו' וגם נראה דאין לוקין (ולומר דהר"מ ס"ל דגם בקטן שייך מזיד כדס"ל בהא"ב דרצון קטנה הוי רצון אם כן צריך קרא דקטן בן דעת והוא מזיד וא"כ אין המטמא עובר רק על לפ"ע. ומיירי דלא קאי בתרי עברי דנהרא אם כן צריך קרא דאמור ואמרת כו'. הלא על הראשונים אנו מצטערין ליישב בזה דעת רבינו הר"מ בזה דרצון קטנה וא"כ היאך נילף דלמא דוקא גבי זנות דמצא הר"מ באיזה מקום אבל לא דבר אחר וכל הש"ס מלא דחרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו) הא המטמא את השוגג חייב מלקות ונראה לחלק דדוקא המטמא את הגדול דהוא בן מצוה חייב וכן המלביש לחבירו כלאים דוקא לגדול אבל קטן שאינו בר מצות א"ח מטעם זה רק צריך קרא דאמור ואמרת כו' ואין לוקין. ונראה דמוכח מכאן דקטן לאו בר מצות הוא לא מטעם שאינו בן דעת למי מצוה אלא שאינם מצווים כלל ועיין בפתיחה להפמ"ג או"ח ח"ב אות ג' דעתו דעל לאו חייב הקטן אלא שאין בו דעה אם כן שוה לגדול ול"ל קרא דאמור ואמרת כו' להזהיר גדולי' עה"ק. והנה בד"ז לפלפל אי חרש שוטה וקטן חייבים במצות רק דאינם ב"ד או שא"ח כלל ע"ש בפרי מגדים ואין כאן מקומו וראיה זו נכונה היא בעזה"י. וגם חו"ש לסברתם דהם מוזהרים על מצות רק מחמת חסרון דעתם אם כן המטמא אותם אם הם כהנים חייב המטמ' מלקות לשיטת הר"מ ובד"ז להזהיר גדולים על הקטנים הר"מ כ' דוקא לטמאו בידים והטור ביו"ד חולק עליו דאף מצווין להפרישו ועט"ז או"ח סי' שמ"ג ובאחרוני'. והנה טומטום ואנדרוגינוס כהנים בודאי הם ספק ואסורין לטמאות ואין לוקין. ואם כהן אנדרוגינוס בא על האשה והוליד ממנה בן אם נאמר דהוי ס' כהן כיון דאביו ס' איש ומתייחס אחריו או אשה ואינו מתייחס אחריו כלל ואינו כהן או אפשר כיון דאביו הוליד אותו כדרך איש אם כן הוי אביו והוא זכר גמור הוי כהן וכן אם ישראל בא על אנדרוגינוס כהן והוליד ממנה בן אפשר דלמא האנדרוגינוס זכר והוי אביו ג"כ והוי קצת כהן ד"ז כבר כ' כ"פ דאני מסופק וכן לכל דיני כהונה למי מתייחס אם הבן אנדרוגינוס מאב או האם אנדרוגינוס וא"צ לכפול. וחצי כהן וחב"ח בודאי אינו מטמא ואם לוקין כ' לעיל כ"פ ע"ש. ומ"ש הרהמ"ח בכ"מ ובכ"ז כתבתי לעיל דעת ר"ת והראב"ד דבזה"ז אין הכהנים מוזהרים כיון שמחוללין ועומדים ודעת הרהמ"ח כדעת הר"מ דגם האידנא מוזהרים. ומ"ש הרהמ"ח חוץ מחמש' ט"ס הוא וצ"ל חוץ מששה כמבואר בכתוב אף דבאמת איכא שבעה אך אשתו דעת הר"מ והרהמ"ח דהיא רק מדרבנן כמשי"ת לקמן בעזה"י:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---