מנחת חינוך/שסה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
להביא האשה הסוטה אל הכהן שיעשה לה וכו' שנא' איש איש כי תשטה אשתו וכו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וכו'. דיני מצוה זו הוא בר"מ בהלכות סוטה ולבאר כל הדינים צריך אריכות גדול וכבר האריך המ"ל בהרבה ענינים ואכתוב בקיצור כדרכי בעזהשי"ת. המקנא לאשתו בפני שני עדים היינו דאמר לה בפני עדים כשרים אל תסתרי עם איש פלוני אפילו אביה או אחיה דאין איסור יחוד באב או באח כמבואר בהלכות א"ב מכל מקום אם קינא לה הוי קינוי וכן עם עכו"ם או עבד או שחוף היינו דאיש שאינו מתקש' אעפ"י דאינן חייבי' מיתה על ביאה כזו כמבואר בר"מ פ"א מה' א"ב מכל מקום נאסרה על בעלה אם בא עליה ומקנין ע"י ואם אחר הקינוי נסתרה עם זה שקינא לה והיא אומרת שלא נטמאת אסורה לבעלה לעולם עד שתשתה מי המרים ובזמן המקדש הי' הבעל משקה אותה מי המרים לבדוק אותה כמו שיתבאר ואפילו קינא לה משני אנשים כא' שאמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד אף דג"כ ליכא איסור יחוד מכל מקום היכא שקינא לה הוי קינוי ואם נסתרה אח"כ עם שניהם כאחד ה"ז שותה ואם נסתרה עם אחד מהם ג"כ שותה כיון דקפיד על שנים מכש"כ על אחד ואם אמר אל תסתרי עם אחד ונסתרה עם שנים אין זו סתירה דעל שני' לא קפיד. ועיין במ"ל כאן במה שפלפל בדיני' אלו באבי' וכו' ובשנים ע"ש. ואינה סתירה רק אם שהתה עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה ובפחות מזה לא דוודאי לא נטמאת. ונראה דאף אם קינא לה משנים כא' ונסתר' עמהם ושהתה כדי שיעור טומאה מאחד ג"כ שותה דהחשד הוא רק על אחד ונחשדת על א' ג"כ שותה כנ"פ וכן נראה מהר"מ דכ' גבי שניהם ג"כ שהתה כזו טמאה נראה דאף כדי טומאת אחד וז"פ ומכש"כ אם שהתה כדי טומאה משניהם דיכול להיות דנטמאת משניהם שותה וד"ז הוא מהירושלמי כמ"ש הכסף משנה. וכל אשה ששותה כ"ז שלא שתתה אסורה לבעלה וכן אם נתגרשה מבעלה או מת אסורה להבועל ג"כ היינו הנחשד דדרשינן ונטמאה וכו' אחד לבעל ואחד לבועל ונ"ל דכן יש כמה נשי' שאינן שותות וכיון דאינה נבדקת נאסרה על הבעל ועל הבועל כמו שיתבאר בס"ד. והנה מבואר כ"פ בש"ס דסוטה עשה הכתוב הספק כוודאי ואסורה בוודאי על שניהם לא מטעם ספק ועיין בתוס' סוטה דף כ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל והיא וכו' ונ"ל בד"ז שכתבתי אם נסתרה עם שנים ולא שהתה כדי טומאת שניהם רק כדי טומאת אחד נהי דלבעלה אסורה ככל ספק סוטה מכל מקום להנחשדים אין איסור' אלא מטעם ספק והטעם דמבואר כ"פ בתוס' נדה ובתוס' נזיר הא דילפינן מסוטה לכל התורה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא היינו בדבר שיוכל להיות כמו סוטה דאפשר שנטמאת אבל שני נזירים שנזרקה טומא' ביניהם ואחד נטמא ולא הב' אך אין אנו יודעים מי נטמא דמביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה מספק ולא אמרינן ספק ברה"י טמא וודאי ויהיו מביאין רק קרבן טומאה כיון דעכ"פ אחד מהם וודאי טהור רק לא ידעינן מי הוא אינו רק ספק ולא וודאי עי' בתוס' פ' שני נזירי' ובנדה דף ב' בתוס' שם אם כן ה"נ כיון דאחד בוודאי לא בא עליה דלא שהתה רק כדי טומאת אחד אם כן נגד הבועלים הו"ל ספק טומאה ברה"י דאינו יכול להיות דאחד וודאי טהור אם כן לגבי הבועלים הו"ל רק ספק טומאה. ונ"מ נמי דהנה מה שאמרה התורה ספק כוודאי דהיינו אלו לא היה רק ספק אם הבועל נשאה והוא אומר שלא נטמאה בוודאי אין מוציאין אותה מיד הבועל כי כל דבר שהוא ספק איסור למי שיודע הבירור שמותר מותר היודע בדבר זה כיון שהוא יודע כמו שמבואר בכתובות שנים אומרים מת ושני' אומרים לא מת אם נישאת ל"ת אם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ברי כיון דאסור' מספק ולמי שיודע בברי אין ספק לא נוכל להוציאה ממנו וה"ה כל מאכלות אסורות הדין כך וגדולה מזו דעת הרשב"א אפילו חזקה ל"מ נגד מי שיודע וע"ש בספ"י אך בסוטה אעפ"י שהבועל והאשה אומרים שלא נטמאה מכל מקום כמו שאסורה לבעלה אסורה לבועל אף דהם יודעים שטהורה היא מכל מקום הכתוב עשה כוודאי אם כן ה"ל כוודאי איסור ול"מ אפילו חזקת טהר' כמו שמבואר בתוס' הכל מה"ט דגזה"כ דכ"ז שלא נבדק' בבירור ה"ז טמאה וודאי אם כן בד"ז דשנים דלגבי הבועלים א"י להיות כוודאי ולא הוי רק טומאת ספק אם כן אם נשאה א' ואומר דהיא לא טמאה וכן האשה בוודאי אין מוציאין אותה ממנו כיון דהם ידעו בבירור וכן אם מת הנחשד שנשאה ונשאת לנחשד השני ג"כ אין מוציאין כיון שהיא אומרת שטהורה ולא שייך על כל פנים היא נטמאת ז"א דאפשר דלא נטמאת כלל רק נגד הבעל אסרה תורה כודאי וכן נגד בועל אחד אבל בשני' שא"י להיות אסורה להם רק מספק ולמי שיודע הבירור אין שייך אצלו ספק כמ"ש כנ"ב.
אך אם שהתה כדי טומאת שניהם אם כן יכול להיות ששניהם טימאו אותה אסורה על הבועלי' בוודאי ככל ספק סוטה ול"מ מה שהם אומרים שטהורה היא ועיין באהע"ז סי' י"א דהח"מ כתב דאם הבעל אינו רוצה להשקות את אשתו אחר קינוי וסתירה אמאי אסורה על הבועל כיון דצווחים דהיא טהורה וע"ש בב"ש שדחה דבריו דתיכף נאסרת מגזה"כ ע"ש. אך על כל פנים בנ"ד כיון דהוא רק ספק בוודאי אינה אסורה להם ואפשר אף לכתחילה על כל פנים אין איסור תורה כלל כיון דהם אומרים בבירור שטהורה היא כנ"ב ופשוט. ועיין במנ"ל כאן פ"ב שהשיג ג"כ על הח"מ. ולשיטת מהר"א ששון מובא בהגהות במנ"ל בפ"ב דאם נאסרה על הבעל בשביל בועל ואח"ז אם נטמאה מבועל שני אינה אסורה על בועל שני כיון דלא נאסרה לבעל בשבילו דאסורה מחמת הראשון אם כן כאן אפילו שהתה כדי טומאת שניהם מכל מקום על אחד בוודאי אינה אסורה היינו על האחרון אם כן ג"כ אסורים שניהם רק מפני הספק וכיון דהם יודעי' שלא נטמאה כלל מותרים בה דספק מותר למי שיודע כמ"ש ואין זה ספק סוטה שהתור' אסרה כוודאי כיון שאין יכול להיות כסברת התוס' שכתבנו לעיל ומה שיש לפלפל בדברי מהר"א ששון אין כאן מקומו וכבר פלפלו האחרוני'. ונראה דאפילו ע"א אמר ג"כ שנטמאת מאחד מהם והם מכחישים ה"ל ככל ספק איסור וע"א אומר שהוא אסור והבעל דבר מכחישו כי דוקא בספק סוטה האמינה התורה ע"א שלא לשתות (או) [כיון] דנאסרה בוודאי אבל זה לאו ספק סוטה היא רק ספק ככל הספיקות שבתורה אם כן גם ע"א דינו כמו בכה"ת ותבין מעצמך. הכלל היא רק ספק לגבי הבועלים כמ"ש והדברים ברורים. ואין לומר כיון דלגבי הבעל לידת הספק הזה הוי כוודאי אם כן לגבי הבועלים נמי כמו שמבואר בדברי אחרונים גבי ספק דע"י גילגול נעשה ספק דרבנן הוא להחמיר והדברים עתיקין. דז"א דזה ל"ד ועוד דוקא אם אח"כ נעשה דרבנן אבל אם בב"א לא אמרינן להחמיר כמו שמבואר באחרוני' מדברי הר"מ בהלכות אב"ה גבי ספק משקים וכו' והדברים עתיקין א"צ להאריך כל מבין עם תלמוד יודע זה אך קשה לי על סברת התוס' שכתבו בדב' שאינו יכול להיות לא ילפינן מסוטה כיון דאחד מהם בוודאי טהור ובסוטה יכול להיות ובאמת לפמ"ש הר"מ דגם משנים מקנ' ושותה ואסורה אם כן התורה מיירי בכה"ג ג"כ ועל כ"ז כתב ונטמאה ונטמאה לבועל ג"כ בוודאי אעפ"י שאינה יכולה להיות טמאה לשניהם אפילו שהתה כדי טומאת שניהם לסברת מהר"א ששון כמ"ש חזינן דספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה הוא בכ"ע אפילו שאינו יכול להיות דהתור' אסרתה להבועלים כוודאי אם כן אמאי לא ילפינן ואנחנו כתבנו לשיטת התוספות מסתעף ד"ז. אבל עליהם קשה דחידשו סברא זו הא באמת ג"ז נוכל למילף. ונראה ליישב דבאמת הא דגמרינן מסוטה לטמא ברה"י אפילו ביש חזקת היתר כמ"ש התוס' בנדה וכ"מ וספק ברה"ר טהור אפילו ליכא חזקת טהרה ועי' בתוס' שתמהו ממ"נ אי ס"ל דסוטה יש לה חזקת היתר אם כן האיך ילפינן לטהר ברה"ר בליכא חזקה ואי ס"ל דסוטה איתרע חזקתה כיון דקינא לה ונסתרה האיך ילפי' לטמא ברשות היחיד אפילו יש חזקת טהרה דבסוטה שאני דליכא חזקה דאיתרע לה עי' בדבריהם בנדה ובחולין ועיין בס' ש"ש שמעתתא א' פ"ז שכתב שם דסוטה יש לה חזקת היתר לבעלה אך לבועל אין לה חזקת היתר דהספק נולד לבועל בעודה תחת הבעל ולא הוי חזקת היתר כיון דאז היתה בלאו הכי אסורה לבועל מחמת א"א וה"ל כמו נולד ספק מחיים לדעת הרמ"א בסי' נ' ביו"ד כמ"ש הש"ך במים בראש והדברים עתיקין ע"ש מ"ש על כל פנים היוצא מדבריו דלבעל יש לה חזקת היתר ולבועל אין לה חזקת היתר ע"כ כתבו התוס' שפיר גבי שני נזירים דה"ל ספק ברה"י מכל מקום אינם טמאים וודאים כמו שמבואר דמביאים קרבן טומא' וקרבן טהר' וע"ז הקשו הא ברה"י הוי ספק טמא וודאי ושם גבי נזירים יש להם חזקת טהר' כמו שמבואר שם בתוס' לענין רה"ר אך גבי ספק טומאה ברה"י טמא אפילו בחזקת טהרה כמו שמבואר ע"ז תירצו דלא ילפינן מסוטה דטמא ברה"י אף בחזקת טהרה רק בדבר שיכול להיות כמו סוטה היינו דסוטה טמאה לבעל אף דיש לה חזקת טהרה להבעל מכל מקום ה"ל יכול להיות לגבי הבעל בכה"ג טמא' אבל בדבר שאינו יכול להיות לא נוכל לילף מסוטה בחזקת טהרה דגבי סוטה במקום שיוכל להיות לא מהני חזקת טהרה. אבל במקום שאינו יוכל להיות אינו טמא בסוטה במקום דאית לה חזקת טהר' דסוטה לגבי הבעל יוכל להיות ע"כ טמאה אפילו בחזקת טהרה אבל שני נזירים דאינו יכול להיות וגם יש להם חזק' טהרה ע"כ אינם טמאים וודאי כי אינו שוה לסוטה אבל במקום דאין חזקה באמת ילפינן מבועל כמו דטמאה לבועל באין לה חזקת טהרה כי לבועל אין לה חזקת טהר' והתורה טמאה לבועל אף למאה אף שאין יכול להיות מכל מקום טמאה אם כן ה"ה כל מקום ברה"י שאין חזקת טהרה טמא אף במקום שאינו יכול להיות הכלל מסוטה נלמד שני דברים אחד דספק טומאה ברה"י טמא אף דאיכא חזקת טהרה דחזינן דהתורה טמאה אותה לבעלה אף דיש לה חזקת טהר' וע"ז חידשו התוס' סברתם דדוקא כמו סוטה דיכול להיות דלגבי בעל' יכול להיות אבל בנזירים דאין יכול להיות ויש חזקת טהרה אינו טמא ודאי דאין לנו לימוד על זה מסוטה אבל במקום דליכא חזקת טהרה ילפינן מבועל דהתורה אסרה על הבועל וא"צ דבר זה דיכול להיות דהתורה אסרה בכל ענין לדעת הירושלמי אפילו עם בועלים הרבה דאינו יוכל להיות כיון דליכא חזקת טהר' טמאה וודאי אף דאין יוכל להיות והתוספות בסברתם לא חילקו רק ביש חזקת טהר' כמו נזירים צריך להיות במקום דיוכל להיות דומיא דסוטה אבל באין לה חזקת טהרה הוי דומי' דסוטה לבועל אף במקום שאין יוכל להיות כמ"ש והדברים ברורים. אם כן ד"ז שכתבנו לעיל ליתא דהיא טמאה וודאי אף בשני בועלים אף דאינו יכול להיות אף בלא הסברא שכתבנו כיון דחזינן דלדעת הירושלמי מיירי הפרשה בהרבה בועלים ומכל מקום אסרה התורה בוודאי וה"ל ספק כוודאי ומוציאין אותה אם נשאה הבועל ומכל מקום צ"ע ובאתי רק לעורר.
והנה לדעת הר"מ דמקנא לה עם שני אנשים וכו' אם כן בוודאי אם קינא שתי נשים שלא יסתרו עם אחד ונסתרו כאחד ג"כ אסור' וכש"כ דיש איסור יחוד באיש אחד ושתי נשים לכ"ע עיי' במנ"ל כאן ובר"מ בסוף הלכ' א"ב אם כן אם שהו כדי טומאת שתיהם ה"ל יכול להיות וטמאי' אף דיש להם חזקת היתר כמ"ש אבל אם לא שהו רק כדי טומא' אחת אם כן א"א להיות ובא"א להיות בחזקת טהרה ה"ל כמו נזירים אם כן אסורות לבעל רק מספק ולא כוודאי ולהבועל אסור' אף דא"א להיות שתיהם אסורים מכל מקום ל"ל חזקת היתר להבועל כמ"ש אם כן בכה"ג חמור בועל מבעל. אך קשה על התוס' שחידשו סברא זו כיון דבתורה מבואר סתם הן נשים הרב' והן אפילו לא שהו וכו' מכל מקום בכ"ע הם טמאים בוודאי ע"כ ילפינן בכה"ת דברה"י טמאין בוודאי אפילו באינו יכול להיות. והדר' קושיתם על הש"ס דאוקמי' ברה"י ולמה אינם טמאים ודאי דמסוטה נלמד ג"כ דמשכחת לה א"א להיות כמ"ש. וצ"ל הן אמת דהתורה כתבה סתם אפילו עם הרבה מכל מקום הי' ברור אצל חכמינו זכרונם לברכה כמו באחד ואחת דהתורה מיירי מזה הוא אפשר להיות כן בהרבה נשים ג"כ ביכול להיות כגון ששהו כדי ט"ש ובכה"ג אסרה התור' לבעל אם כן לא ילפינן רק כה"ג או על כל פנים אפשר דהתורה מיירי רק בכה"ג והסברא ג"כ נותנת כן שבזה אסרה תור' כוודאי ע"כ לא ילפינן רק מכה"ג אבל בהרב' בועלים דהתורה כתבה גם בהרבה בועלים לדעת הירושלמי ומכל מקום לא משכחת לה שאפשר להיות לסברת מהר"א בן ששון דעכ"פ לאחד מהם מותרת אפילו אם טימא אותה כמ"ש והתור' אסרה עליהם כוודאי והיינו כפי מ"ש במקום דלית חזקת היתר טמא ברה"י וודאי אף דא"א להיות אך בנשים הרבה לגבי בעל באמת אינם אסורות בוודאי רק ביכול להיות כגון ששהו כדי טומאת כולם ובא"א להיות אין איסור בהם רק מספק ובאמת בכה"ג קיל הבעל מבועל. והנה בוודאי מוציאין אותן מבעל מטעם ספק כי להבעל הוא ספק אך לא הוי כוודאי עי' בתו' סוטה שכתבו הנ"מ לספק לבין וודאי ע"ש. ונ"ל דאם קינא לשתי נשים עם אחד ונסתרו אם שהו כדי טומאת שתיהם בוודאי יכול להשקות לשתיהם כמו בועל א' ואשה אחת ומבואר בר"מ כאן דאשה אחת א"י להשקותה עוד הפעם בשביל בועל אחד ע"ש אבל שתי נשים בוודאי יכול להשקות שתיהם אך אם לא שהו כדי ט"ש דאחת בוודאי לא נטמאה רק דשתיהם אסורות על הבעל מטעם ספק נראה דא"י להשקות' דהתורה צותה להשקות רק בספק שיוכל להיות כמ"ש דמיירי בזה והתור' עשתה ספק זה כוודאי קודם השקא' והתור' גזרה דבכה"ג משקה אותה. אבל בלא שהו כדי טומאת שתיהם דלא עשה התור' ספק זה כוודאי ואחת מהם טהורה בוודאי אפשר בכה"ג לא צותה התורה להשקות כלל כנ"ל דאין משק' אותם בכה"ג רק שתיהם אסורות עליו מספק אבל אינן שותות ובאתי רק לעורר. והנה על קושית התוס' שהבאתי לעיל בשם התוס' תירצו תירוץ אחר ואפשר לא נסתעף הדינים שכתבנו אך באתי כדי לעורר קצת. וראיתי בס' מעשה רוקח שחיבר כבוד הגאון החסיד מוה' אלעזר אבד"ק אמשטרדם שתמה מאוד על ד"ז דהר"מ מהירושלמי דאם נסתרה עם שניהם כאחד דשותה ואסורה עד שתשתה דסותר הש"ס דילן וגם פסקי הר"מ סותרין הא בנזיר מקשה הש"ס על המשנה דשני נזירים שאמר להם אחד ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהם טמאים מספק ואמאי כל טומאה ברה"י מהיכא ילפינן לה מסוט' מה סוטה בועל ונבעלת אף כל טומאה ברה"י כגון דאיכא תרי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהם הוי להו תלתא הוי ספק טומאה ברה"ר וספק טומאה ברה"ר טהור ומתרץ וכו' וכן מבואר בר"מ פט"ז מהל' שא"ה ומפני מה החמירו בספק טומאה ברה"י שהרי סוטה שנסתרה אעפ"י שהיא ספק וכו' וכשם שהסוטה ובועלה הם שנים כך ספק טומאה בשני' אבל אם הי' ג' ברה"י ה"ל רה"ר וספק טהור וכן פסק הר"מ בהלכו' נזירות פ"ט הלכ' ט"ז וכ' וכיצד הוא ספק טומאה אבל אם הי' זה עומד עמהם בחצר טהורים כיון שהם שלשה ה"ל רבים וספק טהור וכו' כמו שיתבאר במקומו (ועיין בהראב"ד שם שיש לו שיטה אחרת עיין בלחם משנה אך אנן בדברי הר"מ קיימינן) אם כן איך פסק כאן דאם נסתרה עם שניהם כאחד שותה ואסורה וכדברי הירושלמי אפילו מאה עיין בכ"מ הא כיון דנסתרה עם שנים ה"ל תלתא וה"ל ספק טומאה ברה"ר דתלתא הוי רה"ר כמו שמפורש בש"ס ובר"מ אם כן אמאי שותה ואמאי אסורה הא סוטה דשותה ואסורה מחמת דהוי ס' טומאה ברה"י אבל ספק ברה"ר טהור לגמרי ומפורש בגמ' מה סוטה תרי היינו בועל ונבעלת והיאך פסק הר"מ דנסתרה עם שנים שותה הא הוי ספק טומאה ברה"ר דטהור ע"כ קושיתו במס' נזיר ואין זה לשונו וכתב דלית נגר ובר נגר דיפרקיני' והציע קושיא זו לכמה גדולים חקרי לב ולא מצאו תירוץ ע"ש. ובאמת היא קושיא עצומה מאוד ותלי"ת אשר חנן אותי לתרץ קושיא זו.
והנה לכאורה קשה על הש"ס דמקשה מה סוטה היא ובועלה שנים וכו' מאין פסיקא להו זה דבאמת יש סתירה אפילו ביותר משנים כיון דהתורה אסרה יחוד ה"ל סתיר' ומכש"כ בפרוצי' באיזה מקום סתר למה לא ה"ל סתיר' והירושלמי באמת ס"ל כן אף דבתורה כתיב ונסתרה מכל מקום עם הרבה אנשים שייך סתירה ג"כ ומהיכן פסיקא להש"ס דדוקא בועל ונבעלת ויהי' מחלוקת בין הש"ס לירושלמי דש"ס דילן ס"ל ביותר מהם לא שייך ונסתרה דאין זה סתיר' והירושלמי יהי' סובר דגם זה הוי סתירה ושייך ונסתרה אין זה סברא ובפרט דסברת הירושלמי מסתברא יותר דשייך סתירה בהרבה אנשים ג"כ אם הם פרוצי' וכדומה כיון דנסתרה במקום סתר ע"כ נ"ל דהר"מ פי' פירוש אחר בש"ס הא דמבואר דסוטה הוי רה"י כסברת התוס' כאשר יבואר בס"ד. דהנה הר"מ כתב פט"ז מהלכו' שא"ה מפני מה התירו חכמים ספק טומאה ברה"ר שהרי הציבור עושים פסח בטומאה וכו' והוא מהתוספתא הובא בתוספתא סוטה ג"כ ומסיים הר"מ שאיסור הספיקות מדבריהם כמו שבארנו וכו' והיינו לשיטתו דכל הספיקות הם לקולא מן התורה רק מדרבנן לחומרא והדברי' עתיקי' ואח"ז כ' ומפני מה החמירו בס' רה"י שהרי סוטה שנסתר' וכו' מבואר בדבריו דספק רה"ר אינו נלמד מסוטה ונלמד מפסח וגם מחמת דספק לקולא רק ספק טומאה ברה"י זה נלמד מסוטה דהוא טמא וכן כתבו התוס' בפ' שני נזירים על כל פנים דר"מ ס"ל כן כמ"ש דעיקר הלימוד דברה"י יהי' טמא ואם לא הי' לנו לימוד הי' אף ברה"י טהור מטעם דספיקות לקולא. והנה התוס' פ' כשם דף כ"ח ע"ב ד"ה ברה"ר הקשו מש"ס דנדה דמבואר שם הא מעל"ע מטה נמי מטמאה וכו' ומתרץ בחברותי' נושאות אותה במטה וכו' וכיון דחברותיה והיא ה"ל שלשה אם כן ה"ל ספק טומא' ברה"ר כמבואר בנזיר וגם בנדה הקשו קושיא זו והגמ' הנ"ל היא בנדה ד"ה ע"ש ותרצו כאן וז"ל ונרא' דלא הוי ספק טומאה ברה"ר אלא היכא דספיקא יכול להיות גלוי לכל כגון האי דנזיר ותשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם אבל האי דנדה וכו' דספק אם ראתה או לאו ומקום המקור מקום סתר הוא ולא שייך למימר בי' רה"ר אפילו אם נולד ספק ראייתה ברה"ר וכו' אם כן סברתם כיון דהטומאה היא מקום סתר ה"ל רה"י אפילו ברה"ר וספיקו טמא אם כן בסוטה דהטומאה שלה על כל פנים בהעראה היינו הכנ"ע ובפחות מכן אינו אלא נשיקה ופטור ממית' ואינ' נאסרת ע' ביבמות ובר"מ ובש"ע אהע"ז סימן כ' ומבואר במכות דאמרו אלו היינו בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם בבועל הערוה היכי הוי עבדי אביי ורבא דאמרי ראית' כמכחול בשפופרת מבואר דביאה לחיוב אין שום אדם יכול לידע אף דרש"י פירש ואין העדים מסתכלים בכך נראה דיכולים לראות אך באמת מלשון הש"ס דלא היה נהרג אדם מעולם נראה דא"א לראות וגם לשון הרשב"א בתשובה מובא בב"ש באהע"ז סימן מ"ב ס"ק י"ב דא"א לראות כמכחול וכו' אם כן טומאה זו א"א להגלות לשום אדם רק להבועל ונבעלת רק הם יודעים אם כן דמי ממש לנדה דמקור הוא מקום סתר ושם נודע הוא רק לאשה דמרגשת וכאן נודע לשנים אבל אין גלוי לכל כמו נזירים ותשע' צפרדעים אם כן טומאת סוטה אפילו לפני כמה אנשים אין גלוי והוי ליה תמיד רה"י כמו נדה אפילו ברה"ר וספק ה"ל ספק רה"י ואף דפסקינן דאם עושים כדרך המנאפים הורגין ונאסרה היינו מטעם חזק' ואנן סהדי אבל גוף הטומאה שנטמאת היא מקום סתר אם כן אפילו ברה"ר ה"ל טומאה ברה"י וספק ה"ל ספק רה"י דהוא ממש כמ"ש התוס' וא"כ כך פי' הש"ס בכ"מ דילפינן מסוטה מה סוטה רה"י לא כפרש"י מחמת דהוי מקום סתיר' רק הפי' דסוטה בכ"ע ה"ל רה"י דהיא מקום סתר אף בפני רבים מכל מקום ג"כ אמת הדבר דספק ולא נסתר' רק בפני רבים אם אין שם מקום סתיר' לא נולד ספק כלל ככל בנות ישראל הכשירות אך בעבר' ונסתרה במקום סתר אף דהי' רבים מכל מקום ה"ל סתירה כמו סברת הירושלמי אף דהוי רה"ר ובסוטה לא שייך רשות הרבים כמ"ש אם נסתר' ה"ל רה"י אפילו הי' רבים בסתירה מכל מקום כיון דהיא מקום סתר ושייך חשדא אם כן ה"ל ספק ולא שייך רה"ר דהטומא' היא בסתר וא"א להתגלות ה"ל רה"י כסברת התוס' וכן הפשט במס' נזיר מהיכן ילפינן ס' טומאה ברה"י מסוטה מה שם בועל ונבעלת וכו' והכא תלתא וה"ל רה"ר וכו' היינו כיון דבכ"מ ספק טהור רק ברה"י הילכתא גמירא דיליף מסוטה דטמא אבל אם לא הוי דומיא דסוטה טהור אם כן חזינן מה סוטה וכו' היינו דשם הוי רה"י בבועל ונבעלת לא דוקא בא' אלא אף בשנים דלשנים נתגלה והתורה טמאה בספק אם כן כ"ה דאיכא שנים טמא אבל כאן הוא תלתא ותלתא לא משכחת בסוטה אם כן ה"ל שפיר רה"ר. הכלל הא דסוטה הוי רה"י אפילו בפני כמה אנשים כיון דהטומאה הוא בסתר אך בלא הי' סתירה ל"ש ספק דלא נולד לנו ספק כלל אך בנסתרה אפילו עם הרב' אנשים במקום דשייך סתיר' כדעת הירושלמי ונולד לנו ספק היא טמא' אפילו ברבים כי גוף הטומאה ה"ל רה"י והספק ה"ל ספק טומאה ברה"י אפילו ברבים כן י"ל להר"מ כסברת התוס' ע"כ נכונים דבריו דגבי סוטה ונדה אפילו ברה"ר ה"ל רה"י אך בנזיר ובשאר טומאות שפיר ה"ל ברבים ספק טומא' ברה"ר וטהור הפוך בה בעזה"י כי דברים נכונים הם והר' הנ"ל כתב דמי שיתרץ יודיע לו ויהי' לו נ"ר ובעזה"י יהי' נ"ר לנשמתו וימליץ טוב עבורי. הכלל דכל סוטה ה"ל רה"י אפילו ברה"ר רק ילפינן דשנים הוי רה"י כמו סוטה דשנים יכולים לידע מכל מקום טמא ה"נ בכ"מ אבל תלתא ל"מ בסוטה. והנה צריך עיון בכ"מ בש"ס אך הפוך בה בעזה"י כי דברי נכונים הם.
והנה הסתיר' אחר הקינוי צריך להיות ג"כ בשני עדים אבל עפ"י עצמו שרא' שנסתרה אינ' שותה רק נאסרת עליו וכן עפ"י ע"א אם דעתו סומכ' נאסר' ואינה שותה דהשתיה צריך להיות עפ"י עדים בין הקינוי ובין הסתיר'. והבעל יכול למחול על הקינוי קודם הסתיר' ואם מחל אינו משקה על הסתיר' אח"כ אך אחר הסתיר' לא מהני מחיל' על הקינוי רק אם אמר לה אל תסתרי ונסתר' אבל אם אמר אל תדברי ונסתר' או אמר לה אל תסתרי ודברה או אל תדברי ודבר' אינה שותה ואינה נאסרת. הכלל דהקינוי צריך להיות דווקא על הסתיר' ועברה על דבריו ונסתרה כן מבואר בש"ס ובר"מ כאן. ואם לאחר קו"ס בא ע"א והעיד שנטמא' עם זה שקינא לה עמו אינה שות' ואסור' ובר"מ נראה דוקא אם העד מעיד מאותו שקינא אבל א"צ להעיד שבסתירה זו שהעדים מעידים עלי' נטמאת רק אפילו אם אמר שנטמאת בפ"א מאותו האיש. אבל רש"י ס"ל דצריך דווקא להעיד שנטמאה באותו סתיר' שהעדים מעידי' דאז רגלים לדבר ועיין במנ"ל פ"א הלכה י"ד שפלפל בזה. וע"ש שנרא' מדבריו דלהר"מ על כל פנים צריך שיעיד דנטמא' אחר הסתיר' בפ"א ואינו מוכרח אפשר אפילו קודם דעכ"פ מאיש שקינא לה ובפרט דנסתר' עמו ג"כ ה"ל רגלים לדבר אף קודם הסתיר' וצריך לימוד.
והכל נאמנים לעדות זו אפילו אשה ועבד וקרובים ופסול בעביר' מד"ס אבל פסול בעביר' מן התורה פסול כן מבואר בר"מ ועי' לעיל בפ' יתרו במצות לא תענה שפלפלתי בזה למה לא יהי' רשע מן התורה כשר לעדות זו ומכש"כ ברשע שאינו של חמס עפ"י דברי הנמ"י בסנהדרין עיי"ש וא"צ לכפול הדברים. ועיין בס' ט"א סוף פ"ק דר"ה בסוגיא דאלו הם וכו'. וגם חמשה נשים ששונאות זא"ז ואינם נאמנים להעיד על מיתת בעלה נאמנות להעיד שנטמא' ואסורה לבעלה ואינה שותה ולענין כתובה אינה מפסדת אך א"ר לכתוב כאן דיני כתוב' רק העיקר לענין שתיי' ולענין איסור. ועי' במגי' להמנ"ל שהקש' לדעת הר"מ בהל"ג ובהל' תרומות דבעדות ה' נשים במיתת בעלה אוכלות אף בתרומה והמנ"ל כתב הטעם דודאי משקרות אם כן הכא אמאי נאמנות. ולכאור' דברי המנ"ל אינם מוכרחים אף דאינם משקרים בוודאי מכל מקום מספק דיש לה חזקת א"א וחזקת חי וחזקת אכילת תרומה ע"כ נשארה בחזקתה אבל כאן דרגלים לדבר ואיתרע החזקה ע"כ נאמנות שלא לשתות ועבתו"ס יבמות דף ק"א שכתבו דהיא אוכלת בתרומה דאוריי' מחמת חזקת א"א אבל כאן אין חזקה ע"כ הר"מ סובר דנאמנות. ובפרט אם נאמר דע"א במיתת הבעל אינו מהימן רק מדרבנן ע' ברי"ף ובר"ם ה"ג ובפ"ה מהל' עדות שהאריכו האחרונים בזה בדעתו של הר"מ דיש סוברים דאינו רק מדרבנן ואף אם נאמר דהוא מן התורה אפשר דוקא עד כשר ולא אשה והדברים עתיקין אם כן הם אמרו והם אמרו דאלו אין נאמנים כלל אבל כאן מן התורה ע"א וכל הפסולים כשרים להעיד כמבואר בר"מ כאן ובה"ע וא"כ היאך יכולים חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר מן התורה למחוק המגיל' כמה שמות בשביל ששונאי' ע"כ אינה שות'. וגם לענין לאסור על בעל' בוודאי לענין מלקות עי' בר"מ פ"א מהלכו' א"ב ובפי"א מה"ג ג"כ כיון דמה"ת נאמנות וגם רגלים לדבר ע"כ נאמנות ומכש"כ לדעת הראב"ד שגם בעדות אשה נאמנות קצת שלא לאכול בתרומה נגד כל החזקות כאן בוודאי נאמנות לגמרי מהטעמים שכ' והמגי' כ' דלדעת הראב"ד הוי כאן נמי ספק לבעלה ואינו לוקה. ולפענ"ד אינו כן מהטעמים שכתבתי אפילו להר"מ ומכש"כ לדעת הראב"ד וצריך אריכות לברר ובאתי רק להעיר.
ואם יש עדים שמכחישי' זא"ז עבר"מ כל הדינים. ולפמ"ש למעלה דקינא לשתי נשיו ולא שהתה רק כדי טומאת אחת דהוי רק ספק כיון דאחת בודאי לא נטמאת ואינה שותה דלא הוי סוט' כיון דאין רגלים לדבר כיון דאחת לא נטמאת יש לספק אם ע"א נאמן לו' נטמאת לענין מלקות ולעשותה כודאי דהתור' האמינה כאן ע"א דוק' ברגלי' לדבר שהי' קינוי וסתירה והתורה בלא העד עשת' כוודאי אבל בספק אפשר ל"מ ע"א והוי ככל איסורים ובאתי רק לעורר. וגם אם בא א' והכחיש דנ"ל אם הראשון נאמן מהתור' ה"ל דבריו כשנים ובשאר עדות אין דבריו כשנים עי' בראשונים ובש"ך סי' קכ"ז ביו"ד והדברים עתיקין ובאתי רק לרמוז ישמע חכם וכו'. ועי' בס' ש"ש שחקר אם ע"א נאמן בס' טומאה ברה"י לומר לא נטמאת כיון דנגד חזקה לא מהימן ע"א וס"ט ברה"י ל"מ חזקה וחזק' עדיף מע"א אם כן כיון דלענין חזקה ל"מ ע"א מכש"כ לענין ס' טומאה ברה"י ע"ש אם כן אף אם נאמר דע"א לא מהני בספק טומאה ברה"י אם כן אם ע"א אומר לא נטמאת אינו נאמן מכל מקום בשתי נשים כמ"ש דזה לא הוי דומי' דסוטה כיון דאחת לא נטמאת וה"ל רק ספק אם כן בוודאי ע"א נאמן וע"ש דמסיק דאף ברה"י מהימן ע"ש. ואם אותו שקינא לה ונסתרה עמו הוא בעצמו מעיד שנטמאה עמו אם נאמן כע"א שלא תשתה או לאו ע"ז נשאל הרשב"א בתשובותיו אם נאמר אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן או אמרינן פלגינן דיבורא דזנתה עם אחר ולא עמו. והשיב הרשב"א דפ"ד ומובא דבריו אלו במנ"ל כאן ובשו"ת ח"צ סי' ק"נ. ולכאו' קשה על הרשב"א דסברא דאינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע הא מבואר בכריתות גבי שנים אמרו אכלת חלב וכו' דחכמים פוטרין דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי ועיין בב"מ דף ג' שהקשו התוס' הא אין אדם מע"ר ותירצו דעושה תשוב' דאינו רוצה להביא חולין בעזרה ע"ש אם כן כאן נמי דאינו רוצה שתשתה שלא ימחו שמות הקדושים על המים. אך ז"א דאין עביר' כלל דהתור' צותה כך למחוק כדי לבדק' והמים בודקים אם כן אין עבירה כלל דדוקא אם איכא שני עדים שנטמאת בוודאי מחוייבים להגיד קודם שתיי' כיון דאין המי' בודקים אם יש עידי טומא' כמבואר בש"ס ובר"מ כאן פ"ג אם כן יהי' נמחק בחנם וה"ל עבירה וצריכים להודיע קודם אבל בע"א אם יודע אף דקודם השתי' אם יעיד אינה שותה מכל מקום א"צ להגיד כי אין עבירה כלל כי המים בודקים אות' וע"ז צותה התורה למחוק והמים בודקים באיכא ע"א כמבואר בר"מ דאם ע"א בא אחר שתיי' מותרת וכו' ע"ש והמנ"ל מפלפל שם דגם התוס' מודים לזה דהמים בודקי' אם ע"א יודע ואף אם נאמר דגם בע"א יודע אין המים בודקים מכל מקום אם הנחשד יודע בוודאי המים בודקים כי הוא יודע תמיד והיאך משכחת לה שיבדקו המים ע"כ בודקים המים ע"כ אין עבירה כלל אם משקים אות' ע"כ שייך שפיר אין אדם מע"ר כי אין תשובה דאין עבירה אם ישק' אותה וז"פ. גם קשה לפי מה שמסיק הש"ך בסי' ל"ד ס"ק ק"ח דאף דאמרינן פלגינן דיבורא מכל מקום אם הוא נוגע בעדות פסול ע"ש גבי לדידי אוזיף בריביתא אם כן כאן האיך נאמן הא הוי נוגע דאינו רוצה שישקה אותה דקיימא לן כשם שהמים בודקים אותה כך המים בודקי' אותו היינו הבועל אם כן רוצה שלא להשקות אות' וה"ל נוגע בעדות. אך עיין בנו"ב בק"ע מה שמפלפל באריכות דנוגע כשר לעדות אשה כיון שקרובים ופסולי' כשרים אם כן כש"כ כאן דלד"ה קרובים ופסולים כשרים מן התורה נוגע ג"כ כשר. אך באמת זה טעות מאי נאמר דבאמת משקר ולא בא עלי' ואומר דבא עלי' כדי שלא נשקה אות' אם באמת לא בא עלי' מה איכפת לי' שנשקה כיון דלא חטא לא יעשו לו המים שום דבר ול"ל לשקר ולומר שטמא' ע"כ אינו נוגע ונאמן וז"פ.
והנה הח"צ והמנ"ל תמהו על הרשב"א שכ' דפלגינן דיבורא ונאמן אם כן אינ' שותה הא לכ"ע בעינן שיעיד שנטמא' מאיש שקינא לה אם כן אם נאמר דפ"ד היינו שהוא לא טימא אותה רק אחר אם כן האחר לא קינא ממנו ובכה"ג אינו נאמן העד לומר שנטמא' עם אחר ושות' והיאך כ' הרשב"א דפ"ד והיינו דנאמן ואינ' שותה והיא קושי' עצומה ולית נגר ובר נגר דיפרקיני' והוא ז"ל כ' בכוונת הרשב"א להיפך דבאמת פלגינן דיבורא ושותה מה"ט כיון דאינו מאותו האיש שקינא לה ע"ש באריכות. ואני בעניי תמה אני על גדולי ישראל שהרעישו העולם בקושיא זו דלע"ד היא בפשיטות דהנה בוודאי מה דמבואר בתור' דע"י קינוי וסתירה נאסרת ושותה אינו מבואר דווקא דהקינוי יהי' על איש פרטי ובוודאי אם היא חשודה בעיניו ומקנא לה עפ"י עדים אל תסתרי עם איש מכל באי עולם דהאיסור יחוד הוא עם כל איש מבאי עולם אפילו צדיק גמור והבעל התר' בה שלא תתיחד עם שום איש הראוי לביא' ולא פרט ואח"ז באו עדים שנסתרה עם איש אחד אפילו אינם מכירים את האיש כיון דנסתרה אחר התרא' בודאי אסור' לבעל ושותה המים כי אין סברא לחלק כלל בין שהתר' בה עם איש פרטי או לכל באי עולם שלא תתיחד עם שום איש ובאמת אסור כל איש ביחוד והוא מקפיד בוודאי אסורה ושותה אעפ"י שלשון המשנה והר"מ אל תסתרי עם פלוני וודאי לאו דוקא דאורחא דמילתא דמקנא לאשתו על איש שהוא חשוד בעיניו שמדבר עמה ושוחק עמה וכדומה ואין דרך לקנאות לכל באי עולם כי רוב עולם בחזקת כשרות ובלאו הכי לא יתייחדו עמה כי הוא איסור תורה רק באותו איש שרואה שנוהג עמה קלות ראש עי"ז מקנא לה אבל אם מקנא לכל באי עולם בוודאי הוא קינוי ואח"כ הסתירה עם כל אחד מב"ע אוסרתה ושותה המים וזה אצלי דבר פשוט. דאלו הי' הקינוי דוקא בפרט ולא בכלל הי' מבואר בש"ס דין זה ומהיכן למדו זה ע"כ בלי ספק אין חילוק כלל וקצת ראיה מסוטה דף ב' ע"ב אמר רשב"ל מאי קינוי דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים וכו' מאי דקא בדלה וכו' ופרש"י שבודל' מן האנשים ואם באיש פרטי היא בודלת רק מזה ולא משאר אנשים ע"כ מיירי במקנא לה עם כל אנשים ואם כי יש לדחות אך לפענ"ד אין צריך ראי' שהוא דבר פשוט אם כן משכחת לה דין הרשב"א בפשיטות דעיקר שאלתו ותשובתו אם אדם נאמן על עצמו או פ"ד אם כן משכחת לה שקינא לה בפ"ע עם כל באי עולם ואח"ז באו עידי סתירה שנסתרה עם איש ואין מכירין כלל את האיש רק שראו שנסתרה עם איש בודאי שותה ובא א' ואמר שהוא נסתר עמה וטימא אותה אם נאמר דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן כלל ושותה או אמרינן דפ"ד ומאמינין לו שהיא זנתה ולא עמו וגם אין מאמינין לו על הסתירה כלל רק אמרינן דמעיד על אחר שזינתה ולא עמו ובודאי כיון שיש עידי סתירה ובא אחד ואמר שראה שזנתה אף שאינו יודע מי הוא אינה שותה כיון שקינא לה מכל ב"ע יהי' איזה שיהי' ה"ל עדותו מאותו שקינא ה"נ אמרינן פ"ד ואמרינן שאחר הי' והאחר הוא ג"כ מאותו שקינא לה ע"כ נאמן ואינה שותה. הכלל העדים והעד א"י כלל מי הוא הנסתר ואחד מעיד וא"י כלל עם מי אינה שותה אם כן אם פ"ד נאמן ואינה שותה ואם אין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן כלל ודברים פשוטים הם לפענ"ד ואיני בוש בזה לומר שגדולים הללו היו מעלימים עין מדבר פשוט כזה ואני אומר אפשר בא אסא וכו' ובא יושפט וכו' אלא מקום הניחו וכו' כ"ה מקום הניחו לי וכו'. ולפמ"ש אף על הסתירה אינו נאמן כיון דעל הסתירה ג"כ הוא רשע ואין אדם מע"ר אפילו בעבירה קלה כידוע אך אמרינן פ"ד ונטמאה מאחר מאותה הסתירה של אחר לפירש"י דבעינן מאותו הסתירה כן הוא ברור ונכון. ולפמ"ש אם הי' איש פרטי שקינא לה והוא אומר שטמאה פ"ד דהיא זינתה עם אחר ושותה מכל מקום פשוט אצלי אם שתתה ולא בדקו אותה המים דמותרת לבעל מכל מקום אסורה להבועל הזה שאומר שטימאה אף דאין אדם מע"ר ואינו נאמן מכל מקום ידוע דעל עצמו נאמן דשוי' אנפשי' חד"א ועיין באחרונים דשנחד"א הוא מטעם הודאת בע"ד ונאמן על עצמו יותר מעדים אף שלא בדקו אותה המים והמים יכולים להכחיש העדים כמבואר בסוטה דף ו' הני סהדי שיקרי נינהו ע"ש. אך באמת לפי המסקנא יש עוד טעם אחר דאפשר אין הבעל מנוקה מעון. וכן כתב הר"מ פ"ג הט"ז בבאו עידי טומאה לאחר שתי' ולא בדקו כ' טעם זה ג"כ דאפשר אין הבעל מנוקה מעון ה"ה כאן להבועל דהודאתו על עצמו יותר מעדים אסור בה ותלינן הא דלא בדקו המים דאין הבעל מנוקה מעון. או אפשר יש עדים במדה"י ואין המים בודקים וז"פ. ואף אם נאמר דאם היא שוגגת והבועל מזיד כיון דלא אסרה על הבעל מותרת לבועל עיין במנ"ל כאן ובב"ש סי' י"א אם כן ה"נ כיון דמותרת לבעל דשתתה ולא בדקו מותרת לבועל. ז"א דדוקא בשוגגת דבאמת אינה נאסרת לבעל אינה נאסרת לבועל לשיטה זו אבל כאן לפי דבריו נאסרת לבעל רק אנחנו לא נוכל להוציאה כיון דשתתה אבל עליו שנאמן ע"ע כמאה עדים בודאי נאסרה ומהבעל א"א יכולים להוציאה מס' אבל לדידיה ודאי אסורה והחילוק הוא פשוט וק"ל. והנה בע"א אמר שנטמאת דאינה שותה דהתורה האמינה ע"א בסוטה אם העד חוזר בו ונותן אמתלא לדבריו אם מהני גבי ע"א באיסורין אמתלא עיין בס' ש"ש שמעתתא ו' באריכות ד"ז דהרבה סוברים כיון דנאמן מן התורה אין מועיל חזרה אפילו באמתלא ע"ש באריכות אך אם אמר שהוא בעצמו טמאה דכתבנו דפ"ד ושותה דאינו נאמן כמו עד סוטה כיון דאינו מאותו האיש שקינא לה אך לדידי' אסורה מחמת דש"נ חד"א דמהני אמתלא ומותרת לו וז"פ. אך אפשר לומר אם השקה אותה כיון דאינו נאמן ומשקין אותה דבלא השקאה אסורה להבועל כיון דנסתר' אף שאומרים טהורה היא כמ"ש והשקו אותה ולא בדקו המים אפשר דחזרתו מהני בלא אמתלא כמ"ש המנ"ל פי"ז מה"א דשויה חד"א ועדים מכחישים אותו מהני חזרה בלא אמתלא ע"ש אם כן ה"נ אם לא בדקו המים כיון דבודאי טהורה היא וזה שמא איכא עדים או בעלה אינו מנוקה מעון הוא חשש רחוק רק נגד עדים אמרינן כן ע' בגמ' אם כן אפשר מהני חזרה בלא אמתלא דהיא חזקה גדולה לא בדקו המים אותה אפשר דמהני חזרתו ובאתי רק לעורר כי דינים אלו דחזרה ואמתלא הם ארוכים ועמוקים מאוד ואין כאן מקומו ובאתי רק להזכיר. וגם אפילו נגד עדים אמרינן הטעם כאן דאיכא עדים וכו' אם כן אפשר דהשקאה היא כמו עדים שמכחישין אותו ונאמן בחזרה בלא אמתלא. והנה להאריך בדיני סוטה אלו בדיני איסור ובדיני שתי' צריך חיבור מיוחד לבאר הדינים בפרטות ועיין משנה למלך שהאריך הרבה ע"כ אכתוב קצת בקיצור אותן הנשים שאינן שותתות ודיני המגילה קצת בקיצור:
והנה כבר כתבנו דאם ע"א מעיד בטומאה אינה שותה דהתורה האמינה לע"א ומבואר בש"ס ובר"מ דאם היא בעצמה אומרת שטמאה היא אינה שותה ואסורה ומנ"ל לחז"ל זה. אך פשוט כיון דהאמינה תורה ע"א וכל היכי דנאמן ע"א נאמן קרוב ואשה וכל הפסולים אם כן ה"ה היא בעצמה כמו אשה שנאמנת על מיתת בעלה ואפילו נוגע עיין בנו"ב (א"כ כיון דע"א נאמן ה"ה היא בעצמה) וכמו דעד א' נאמן באיסורין אפילו אשה יליף מן וספרה לה וכו' וז"פ. ומבואר דאפילו לאחר שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אינה שותה ומכ"ש קודם ומבואר בסוטה דף כ' ע"א כיון דאמרה טמאה אני וכיון דאחזיק נפשה בטומאה תו לא מצי הדרה בה וכו'. והנה ז"פ כיון דנאמנת לא מצי הדרא כמו עד שא"י לחזור אך אם נתנה איזה אמתלא לדברי' עיין בש"ש שהביא הרבה דסוברים דאף בעד דנאמן מן התורה מועיל אמתלא מהאי דנדה ע"ש. אם כן ה"נ מועיל אמתלא וחוזרת ושותה והש"ס מיירי בהדרה בה בלא אמתלא א"י לחזור אבל באמתלא בודאי יכולה לחזור והר"מ א"צ לפרש כאן כי סומך על דיני' מה שכתב במק"א דיני חזרה ודיני אמתלא. והנה מבואר בראשונים גבי אומרת טמאה אני לך דמדין תורה לא מהימנא דמשועבדת לבעלה רק חכמינו זכרונם לברכה האמינוה דכסיפא ואח"ז חזרו שלא תהי' עיני' נותנת וכו' ובאיכא רגלים לדבר וכו' עיין בסי' קט"ו באהע"ז וכאן נראה מהש"ס דנאמנת לומר טמאה שלא לשתות מן התורה אפשר לומר כיון דע"י קינוי וסתירה נאסרה שוב אינה משועבדת לו. אך מכל מקום טעמא בעי כיון דהוא רוצה להשקותה ואפשר תהיה מותרת לו אם כן לא נפקא השעבוד. אך החילוק כיון דעל טומאה צריך שני עדים דהוי דבר שבערוה ואתחזק התירא וע"א לא מהימן רק באשה עצמה מחמת שוי' אנפשה חד"א היינו הודאת בע"ד והיכי דחב לאחריני ובפרט דמשועבדת לו אינה נאמנת על אחר כמו כל ע"א שאינו נאמן כלל אבל כאן דהתורה האמינה ע"א אפילו אשה וכו' והיא נאמנת בתורת עד ולא מתורת שוי' אנפש' חד"א וע"א במקום שנאמן נאמן בכ"ע וז"פ. וענינים הללו ארוכים ועמוקים אין כאן מקומו זאת אחת מן הנשים שאינן שותות.
(הב') אם אומרת סתם שאינה רוצה לשתות ואינה אומרת טמאה היא אינה שותה ואין אנחנו יכולים לכוף אותה אך אם אמרה תחילה שהיא שותה ואח"כ חוזרת ואינה רוצת לשתות אם קודם שנמחקה המגילה חזרה אינה שותה אבל אם לאחר שנמחקה המגילה חזרה משקין אותה בע"כ רק אם אמרה טמאה אני אינה שותה אפילו לאחר המחיקה ועיין בתוס' סוטה דף כ' מביאין התוס' ירושל' דמשקין אותה בע"כ כי גרמה שימחק השם כמה ימחק ב"ש אומרי' אחת וב"ה אומרים שתים אר"א טעמא דב"ה כדי לכתוב יו"ד ק"י ואין הירושלמי בידי לידע הכוונה אך צ"ע על הר"מ שהשמיט זה ומלשונו משמע דוקא שנמחקה לגמרי וצ"ע. ואם אמרה איני שותה ואח"כ חזרה ורוצה לשתות אם מפני הפחד אמרה איני שותה יכולה לחזור ולומר הריני שותה ואם בבריותא אמרה איני שותה אינה יכולה לחזור ולשתות דבזה שאמרה איני שותה ה"ל כאלו אמרה טמאה אני אם אמרה בבריותא ע"כ אינה שותה כן מבואר בש"ס ובר"מ כאן. ונראה דהדיבורים הללו א"צ לומר בפני ב"ד כי אם אמרה אפילו בבית' טמאה אני איני שותה ואז אינה שותה וכל הדינים כנ"ל דאינו מבואר בש"ס ובר"מ כלל וז"פ.
(הג') אם הבעל אינו רוצה להשקותה אסורה ואינה שותת וכתבו התוס' ביבמות דף צ"ה דאם אומר הבעל איני רוצה להשקותה שוב אינו יכול להשקותה ומביאים ראיה לזה ע"ש ובגמרא שם מבואר להדיא כן אך התוס' תמהו מנ"ל זה והביאו ראיה לזה מהמשנה ומובא ג"כ במנ"ל ועיין במנ"ל בסוף פ"ב דתמה על הב"ש בסי' י"א שכ' שאם אין הבעל רוצה להשקות הב"ד כופין אותה להשקותה לברר הספק ובאמת ביבמות שם מבואר ל"מ דאין הב"ד כופין אלא אף אם הבעל רוצה להשקות אינו יכול להשקות כיון שלא רצה פ"א להשקות. והנה מלשון הרהמ"ח בתחילת המצוה שכתב מצוה להביא האשה הסוטה אל הכהן שיעשה לה וכו' נראה דמ"ע על הבעל להביא אותה ולהשקותה ובסוף המצוה כ' ועובר על זה שקנא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן וכו' בטל עשה זו מבואר מדבריו דהוא מ"ע על הבעל להשקות אותה אם כן בכל מ"ע קי"ל אם אמר סוכה וכו' לולב וכו' כופין אותו עד שת"נ לקיים המצוה ה"נ ומבואר כדברי הב"ש. אך באמת גם דברי הרהמ"ח צ"ע מגמרא הנ"ל גם דרכו למשוך תמיד אחר דעת הר"מ ועיין בר"מ בפתיחה להלכות סוטה שכ' לעשות לסוטה כתורת הקנאות הסדור' בתורה היינו דכל דיני המצוה הוא מ"ע כמו מ"ע של טוען ונטען ודיני טומאות להר"מ עיין בסמ"ק לר"מ ואין מצוה כלל על הבעל להביא רק אם מביא לעשות לה כפי הדינים המבוארים בתורה עיין בסמ"ק הרבה מצות כיוצא בה וצ"ע על הרהמ"ח מהיכן יצא לו זה דהוא מצוה על הבעל. ולענ"ד הטעם פשוט דאם לא הי' רוצה להשקותה שוב אינו משקה כמו דמבואר בסוטה ובר"מ כאן והבאנו לעיל דאם האשה אמרה איני שותה ל"מ חזרה דאחזוקי נפשה בטומאה ול"מ הדרה ה"ה הבעל אם אינו רוצה להשקותה מחזיק עצמו שבעל ביאה אסורה מימיו דדעת הר"מ שאין המים בודקים ומבואר לקמן בס"ד ע"כ מקשה הש"ס שפיר על הא דאמרינן דבא על איסור קל נאסר האוסר מאי אריא בא וכו' אפילו אמר איני משקה מחמת שבא ביאה אסורה מימיו ואפילו לדעת רש"י דדוקא בבא על אשתו אחר סתירה ולא ע"י ביאה אחרת מכל מקום אפשר שיודע עון בניו ובנותיו דג"כ אין בודקין לכ"ע אם כן מאי אריא ע"י ביאתו ואפילו אין לו בנים ובנות אפשר שיודע שיש עדים שנטמאה דאל"כ למה אינו משקה אותה ע"כ מחזיק שלא יהי' המים בודקים אותה ע"כ אינו יכול לחזור כמו האשה בעצמה שאינה רוצה לשתות ל"מ חזרה כן הוא נמי כיון דהחזיקה בטומאה או דהחזיק עצמו לחוטא או ב"ב וז"פ. והנה אם האשה אמרה סתם איני שותה לאחר שנמחקה המגילה משקין אותה בע"כ כמ"ש לעיל ובבעל אינו רוצה להשקותה אינו מבואר ד"ז נראה דאפילו אחר מחיקת המגילה הברירה בידו ואלו היה חילוק בין קודם לאחר מחיקה הי' מבואר החילוק בש"ס ובר"מ נראה דבכ"ע אינו יכול להשקותה באמר שאינו רוצה להשקות ואפשר איזה חילוק בינו לבינה וצע"ק.
(הד') אם בא עליה הבעל אחר קו"ס אין משקה אותה והיא ברייתא ונקה האיש וכו' כ"ז שהאיש מנוקה מעון המים בודקים וכו' אין מנוקה מעון אין המים בודקים וכו' וברייתא זו הובא בכ"מ בש"ס ופרש"י הא דאינו מנוקה מעון היינו שבא עליה אחר שנסתרה ולדעתו דוקא זה העון מעכב הבדיקה אבל אם אינו מנוקה מעון אחר אפילו בא על ח"כ ועל חמב"ד מכל מקום המים בודקים ומשקה אותה רק אם בא עליה אחר שנסתרה מעכב הבדיקה. ועיין במנ"ל מה שהקשה על רש"י והר"מ מביא ג"כ ד"ז כאן דאם בא עליה אחר קו"ס אינו משקה אך יש לו שיטה אחרת בפי' הברייתא דס"ל כל איש שבא ביאה אסורה מימיו לאחר שהגדיל ואפילו רק איסורא דרבנן כגון בא על ארוסתו בבית חמיו או שניה אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה וכו' וזה הוי אינו מנוקה מעון כן מבואר בר"מ כאן פ"ב ד"ח וכתב לפיכך אם הית' אשתו אסורה עליו מח"ל או מח"ע אפילו שני' וקינא לה ונסתרה אינה שותה וכו' היינו מט"ז כיון דבא ביאה אסורה אין המים בודקין ולרש"י הוא מטעם אחר דאינן ראוים לאישות ועיין בראב"ד מה שהשיג על הר"מ ועיין בכ"מ ובמנ"ל שהאריך ועיין בס' שעה"מ ואין להאריך במה שהאריכו הם. ועיין במנ"ל שהאריך לפלפל בשיטות רש"י והר"מ ואין להאריך. והיוצא מדבריו אם בא ביאה אסורה לכל מר כדאית ליה אפילו עשה תשובה לא מהני ואין המים בודקים ואם שגג בביאת איסור מכל מקום כל שידע בשעת השקאה שחטא אין המים בודקים אך אם לא ידע בשעת השקאה בודקין כ"כ התוס'. ודעת המ"ל אפילו הי' מזיד בביאת איסור כל דלא ידע בשעת השקאה ששכח המים בודקין ע"ש שהאריך. ודע דאף לדעת רש"י דכ"ה דמבואר במשנה דאינן שותות מטעם שאינן ראויים לקיימם מודה הוא דאף באיסור דרבנן ג"כ אינן שותות דאינן ראוים לקיימם כמו דמבואר במשנה חלוצה לכהן דאינו אלא מדרבנן וגם שם פלוגתא במעוברת חבירו וכו' אף דאינו אלא מדרבנן וכ"כ המנ"ל ע"ש. ולדעת הר"מ אפילו ביאה שאסורה מד"ס אינו מנוקה מעון מכל מקום מעוברת או מניקת חבירו ה"ל מנוקה מעון ועיין במנ"ל הטעם דאין אסורה מצד עצמה רק מפני סכנת הולד ולדעת רש"י שותה דראוי לו לאחר כ"ד חודש. ועיין במנ"ל דקטלנית אף להשיטות דסוברים דכופין להוציא ואינה ראויה לו לעולם מכל מקום ה"ל ראוי' לאישות כיון דאינו אלא משום סכנה אף דמעוברת חבירו לר"מ כיון דאינה ראוי' אינה שותה שאני סכנת הולד מסכנת עצמו וע"ש עוד כמה דינים.
(הה') בעון בניו ובנותיו אם הם מנאפים אין המים בודקין את אשתו והוא גמ' בסוטה דף מ"ז ועיין במנ"ל שהביא דברי הרמב"ן והרא"ש דוקא שידע ולא גער בהם. ועיין במנ"ל שפלפל אם לא ידע בשעת השקאה אם המים בודקים כמו חטא עצמו ששכח או לא דגזירת הכתוב בכ"ע אין המים בודקים ועיין בגמרא אף זנות דפנויה בבנים ובבנות מעכבים הבדיקה ועיין בגמרא דנקט בעון בנים ובנות נראה דאף אם הבנים מזנים אין המים בודקין וכן לשון הרמב"ן והרא"ש ובאמת בפסוק שמביאין ראיה לזה לא אפקוד על בנותיכם וכו' ועל כלותיכם וכו' נראה דוקא בנות וכלות נשים ולא זכרים ואפשר מסוף הפסוק כי הם וכו' נשמע גם כן על הזכרים והר"מ לא הביא דין זה והמנ"ל עמד בזה עיין שם.
(הו') ארוסה אם קינא לה באירוסין ונסתרה עמו בעודה ארוסה אינה שותה וילפי' מקרא תחת אשה פרט לארוס'. והנה אפילו בלא האי קרא לא שותה ממתניתא דדרשינן ונתן איש וכו' מבלעדי אישך שצריך שתקדים שכיבת בעל לבועל דבר זה הקשו בגמרא ותירצו כגון שבא עלי' ארוס בבית אביה דקדמה שכיבת בעל מכל מקום ממעטינן מקרא זה דלא תשתה מחמת דהוי ארוסה. ומה שקשה על הר"מ דס"ל דאם בא על ארוסתו אין המים בודקי' דאינו מנוקה מעון זה ל"ק ע' במנ"ל ובאחרונים ולכאורה קשה לפי מאי דקיימא לן ביאה אירוסין עושה עיין בר"מ בהלכו' אישות ובש"ע סי' ל"ג הי' יכול לתרץ כגון שקדשה בביאה אם כן קדמה שכיבת בעל באותו קו"ס. ואם הי' לו אשה וגרשה והחזירה וקינא ונסתרה קודם שכיבת הבעל בנשואין שניי' פשיטא דאינה שותה דבנשואין אלו צריך שתקדים שכיבת הבעל וכן אם בא עלי' הבעל קודם שהיתה אשתו לא ה"ל קדמה שכיבת הבעל כי אז לא הי' בעל וכ"ז פשוט דצריך לבוא עלי' קודם בעת שהוא בעל' ובשתי' זו אם כן לא מועיל בבא עלי' לשם קידושין בסתם דקיימא לן דעתו על גמר ביאה אם כן בתחילת ביאה לא הי' בעל כלל והתורה הקפידה שתקדים כל השכיבה של בעל אפילו תחילת ביאה וכאן בתחילת ביאה לא הי' בעל כלל לא הוי קדמה שכיבת הבעל אלא אפילו פירש דדעתו על תחילת ביאה דקונה אותה בתחילה ע' בקידושין ובאהע"ז מכל מקום התורה הקפידה שתקדים שכיבת הבעל היינו שיהי' בעל קודם השכיבה והוי השכיבה בעת שהוא אישה אבל בקידש בביאה דנעשה אישה בביאה ובאים כאחד לא הוי קדמה שכיבת בעל והתורה הקפידה דתקדים שכיבת הבעל דהשכיבה יהי' בעת שהוא בעלה ולא בכה"ג דאינו בעל' רק נעשה בעל בביאה זו כנ"פ. ע"כ בבא עלי' בב"א דקודם הביא' ה"ל בעל שפיר קדמה שכיבת הבעל וז"פ בתכלית הפשיטות. וכן אפילו נשואה אם לא בא בעלה עלי' בב"א וגם לא אחר הנשואין אינה שותה והוא מבריית' דגזה"כ הוא דכתי' ונתן כו' מבלעדי אישך שצריך שקדמה שכיבת הבעל לשכיבת הבועל ואם לאו אינה שותה וכתבו התוס' ביבמות דף נ"ח ע"ב ומובא במנ"ל כאן דכל ביאה שאינה קונה ביבמה כגון ישן או שיכור או נפל מן הגג וכו' אינה קרוי ביאה לגבי הבעל אם בא עלי' ביאה כזו. מכל מקום אינה שותה דלא הוי קדמה שכיבת בעל רק בביאה שעכ"פ קונה ביבמה ואם לאו אינה שותה דלא הוי ביאה כלל והוי לא קדמה וכו' ע"ש ד"ז דנשואה דאינה שותה אם לא נבעלה נראה דוקא ביש עדים שלא נסתרה אבל אם אין עדים בודאי בחזקת נבעלה (ע' בכתובות) ושותה עיין בכתובות פ"ק. ופשוט דאם אחד מהם אומר שלא נבעלה דאינה שותת דכבר כתבנו דהברירה ביד כ"א לומר אינה שותה הן הבעל והן האשה. אך אפשר אם לאחר שנמחק' המגילה דאין הברירה ביד האשה לומר איני שותה דמשקין אותה בע"כ אפשר דג"כ אף שאמרה איני שותה דלא נבעלה אינה נאמנת דכל נשואה בחזקת נבעלה רק שאומרת טמאה נאמנת ולא בדבר אחר וצ"ע. והר"מ כת' כאן אלו נשים שאינן שותות הארוסה וכו' ואח"ז כת' ומנין שאינה ראוי לשתות שנאמר תחת אישה וכו' פרט לארוס והנה בש"ס מקשה ע"ז ל"ל קרא ת"ל דבעינן שקדמה שכיבת הבעל שנא' מבלעדי אישך ומוקי לה כשבא עלי' בב"א אם כן קשה להר"מ נהי דלא יכול להביא ד"ז בבא עלי' דלשיטתי' אזיל אם בא עלי' אינו מנוקה מעון והאידנא הדין כך כיון דחז"ל אמרו כמ"ש המנ"ל אם כן על כל פנים בלאו הכי לא תשתה אם לא בא עלי' מחמת מבלעדי אישך אך הר"מ סמך על מה שכ' אח"כ ד"ז דמבלעדי אישך גבי נשואה וכאן כת' הלימוד שבש"ס ובש"ס איצטריך הלימוד קודם שאסרו חכמינו זכרונם לברכה ע"כ מביא ג"כ הלימוד מהתוס' כי אין נ"מ לדינא דארוסה בכ"ע אינה שותה מביא הלימוד מקרא וכך דרכו של רבינו אם אין נ"מ לדינא מביא הלימוד דיותר פשוט.
(הז') שומרת יבם אינה שות' ומבואר כאן בר"מ ג"כ מהלימוד תחת אשה פרט לש"י וכאן דברי הר"מ צריך עיון גדול דסתם מאוד דבאמת בש"י אפילו אם נימא דהוי קדמה שכיבת בעל כיון דהיבם מכח בעל קאתי עיין בסוגי' דיבמות דף נ"ח ברש"י ובתוס' מכל מקום כיון דהר"מ בעצמו פוסק בפ"ב מהלכות יבום דש"י שזינתה מותרת ליבם אין שייך השקאה כלל ע' בפ' ארוסה בתוס' שם במשנה והר"מ בעצמו כ' לקמן בפ"ד דאפילו ע"י גלגול אינו מגלגל עלי' שלא זנתה ש"י כיון דאינה אסורה לו ע"ש וע"כ מיירי בבא עלי' היבם ביאה גרועה דקונה אותה על זנותה ונאסרה עליו. והנה מסוגי' דיבמות נר' דלרב דסובר קנה לכל משקה אותה דלא הוי ש"י דאשתו היא והר"מ בהלכות יבום ובהלכות תרומות פסק כרב ע"ש אך בסוטה בסוגי' מבואר דאף לרב מכל מקום נתמעט מהשקאה מגזה"כ כיון דלא הי' כוונה לשם אישות ועיין בסוגי' ובתוס' על כל פנים הוא דין מחודש אפילו במקום דהוי אשתו מכל מקום כיון דהיא ביאה גרוע' אינו משקה ואפילו לשמואל דסובר דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה הוא חידוש מכל מקום כיון דקנה לענין גט לא שתי' ע"ש בסוגי' ונ"מ אפילו לדעת הטור דס"ל יבמה מן הארוסין הדין דלא קנה רק לדברים האמורים בפרשה והאיך סתם הר"מ ד"ז ולא כת' דש"י אינה שותת אף דבא עליה היבם ביאה גרוע' ודוקא בכה"ג דאי לא בא עליה כלל אינה נאסרת עליו לפ"ד ובביאה מעלי' אשתו היא בפשיטות וה"ל לכתוב חידוש זה דבא עליה אף שקנאה לכ"ד כפ"ד מכל מקום אינה שותה או לחלק בין מן האירוסין ומן הנשואין ע' בהלכו' תרומות וכ"ז הוא דיני' מחודשים והאיך מסתים סתם הר"מ דפוסק דרכו לפרש. ולומר שסמך עצמו על מ"ש פ"ד דאפילו ע"י גילגול אינו מגלגל אם כן כאן בודאי שבא עליה זה דחוק דכל כה"ג הוי צריך לפרש דבא עליה ביאה גרועה דאלו הדינים אינם מפורשים והו"ל לפרש. ולומר ג"כ דאין המים בודקים כיון דהי' ביאה גרוע' לא גרע מארוסה דהוי לי' איסור זה דחוק אצלי דלענ"ד בביאה ביבמה מכל מקום כיון דקנה אותה לא הוי איסור דנקרא אינו מנוקה מעון גם לאחר שבא עליה כדינא והרבה סתם בדין זה וצ"ע על נ"כ שלא פרשו כלל דבריו על כל פנים מ"ש דביבמה הו"ל מנוקה מעון בבא עלי' ביאה גרוע' כיון דחז"ל תקנו מאמר וחופה הו"ל אינו מנוקה מעון אך הר"מ הו"ל לפרש דינים אלו ע"ש בסוגי' ובתוס' אם נאמר דהסוגי' קאי אליבא דרב המנונא דש"י שזינתה אסור' על היבם וע"כ צריך קרא למעט וע"ז מקשה בש"ס דכוותי' גבי ש"י היינו דלא קדמה שכיבת הבעל ול"מ מה שאחיו בעל ע' בתוס' ביבמות שם וע"ז מתרץ בבא עלי' בב"א לרב ולשמואל כפי השו"ט ע"ש. ולכאורה הי' יכול לתרץ בפשיטות דבא עלי' בלא עדים ועיין באהע"ז ס"ו ובמנ"ל הל' יבום ובתוס' קידושין דיבום בלא עדים אינו קונה כלל כקידושין בלא עדים וא"כ בכה"ג קדמה שכיבת הבעל דהיינו היבם מכל מקום לאו אשתו היא ומיעטו קרא. אך באמת נ"פ כמו דקיימא לן בקו"ס שמשקה אותה דוק' ע"י עדים ובלא עדים ע"י עצמו אינו משקה אם כן אפילו בלא מיעט קרא לא הי' משקה ארוסה וש"י מחמת שצריך שתקדים ואינה בחזקת בעולה ואי דהוא או אפילו שניהם מודים שנבעלה (להשקות) אינם נאמנים אלא עפ"י עדים להשקות ולא עפ"י עצמו רק בנשואה ממילא הוי בחזקת שנבעלה וז"פ. אך אפשר לומר קודם קו"ס אם ארוס אומר שבעלה או ש"י והיבם אומר שבעל' ואז אין נ"מ כלל לענין קו"ס ואח"ז כשהי' קו"ס אפשר דסומכין על דבריהם להשקותה כיון דאז היו נאמנים והוי כהאי דאיסור הוחזק בע"א כיון דאז לא הי' נ"מ למלקות ולשום דבר והדברים עתיקין ובאתי כאן רק לעורר ישמע חכם וכו'. גם לומר כיון דביבום בעינן עדים צריכים גם הם שיראו העדי' כמו שמבואר באהע"ז סי' מ"ב אם כן העדי' שראו והם לא ראו אינה אשתו ומכל מקום קדמה שכיב' בעל ז"א דביבום א"צ שיראו הם את העדים כיון דאפילו שוגג מהני וא"צ כוונה ובזה אינו דומה לקידושין והדברים ארוכים ואין כאן מקומו. ואם קינא לארוסתו ונסתר' ואח"ז נשאה ובא עלי' ג"כ אין משקה אותה חדא דאינו מנוקה מעון ועוד כיון דהסתירה הי' בעודה ארוסה לא הוי תחת אישה אך ביבמות שם מבוא' כיון דהשקאה היא לאחר הנשואין הוי שפיר תחת אישך ע"ש בתוס' אך אינו מנוקה מעון. אך אם לא בא עלי' משנישאת רק חופה לא הוי קדמה שכיבת בעל וכו'. ואף אם בא עלי' בב"א מכל מקום אינו מנוקה מעון לדעת הר"מ ע"כ כ' הר"מ כאן דוקא אם קינא לארוסתו ונסתרה אחר שנישאת משקין אותה כי הסתירה בשעת ארוסה אין משקין אותה אפילו לאחר הנשואין מטעמים הנ"ל. ומבואר בר"מ דאם קינא מש"י וכנסה ונסתרה דמשקה אות'. וזה מבואר ג"כ בש"ס דקינוי של ארוסה מועיל על אחר הנשואין וכן ש"י עיין בתוס' שם ונראה דאפשר דהקינוי אינו מועיל רק אם בעת הקינוי הי' הסתירה והיתה נאסרה הו"ל שפיר קינוי אבל אם מקנא ובשעת הקינוי אם זינתה לא היתה נאסרת עליו אין זה קינוי כלל אם כן בש"י אם קינא לה אין זה מועיל כיון דאם השתא זינתה אינה נאסרת עליו כמו המקנא לפנויה. והר"מ איירי בש"י שבא עלי' כמ"ש לעיל דנאסרת אך אין משקה אותה מכל מקום מועיל הקינוי על אח"כ אבל בש"י אם לא בא עלי' כלל אפשר דאין מועיל כלל הקינוי כיון דפסקינן דש"י שזינתה אינה נאסרת כלל כנ"ל ולא הבאתיו בכור הבחינ' ועיין בתוס' בשם הירושלמי ולא עיינתי בזה ובאתי רק לעורר.
(הח') קטנה אשת הגדול כת' הר"מ דאין משקה אותה דכתיב אשה פרט לקטנה וכו'. והר"מ לשיטתי' כאן דקטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה וכבר השיגו עליו רוב הראשונים והראב"ד שם וסביר' להו דפיתוי קטנה אונס הוא ואינה נאסרת כלל ועיין בדברי הראב"ד דכת' דאין התראה לקטנה כלל נראה לפי דבריו אם קנא לה בקטנותה אף דנסתרה בגדלותה אינה שותה דהקינוי לא הוי קינוי כלל דאין התראה לקטן. וגם לפמ"ש לעיל כיון דלא נאסרה עתה לא הוי קינוי כלל אך יש לחלק על כל פנים לדעת הר"מ דיש התראה לקטן ונאסרת וא"כ נהי דאינה שותה בקטנותה מגזה"כ אבל מועיל הקינוי אם נסתרה בגדלות' שותה ולדברי הראב"ד אין כאן קינוי כלל ואם גדלה ונסתרה בקינוי זה אינה שותה דאין התראה לקטן וק"ל.
(הט') גדולה אשת הקטן כ"כ הר"מ ואיתמעט תחת אישה פרט לאשת קטן ולכאורה צריך עיון ל"ל מיעוט הא קטן שקידש או שנשא א"צ גט דאין קידושיו כלום כמבואר בר"מ פ"ד מה"א ובש"ע אהע"ז סי' מ"ג אם כן אינה א"א כלל ולמה צריך מיעוט דאינה שותה וגם למה נאסרה על בעלה כמ"ש הר"מ. והנה לדעת מהר"י ברזילי דקטן שקידש לו אביו אשה מקודשת ניחא דהתורה הצריכה למעט ועיין באחרונים שפלפלו דאפשר קטן קונה בביאה והדברים עתיקין אבל דעת הר"מ דקטן אין קידושיו כלום בשום ענין למה הוצרך הר"מ להביא מיעוט דאינה שותה ואפשר לומר דמשכחת אשת קטן בקטן שבא על יבמתו עיין בסוגי' דקידושין גבי יעוד דדעת רש"י דהוי אשתו לכ"ד ועיין בר"מ בהל' יבום אם כן אפשר הר"מ ס"ל ג"כ הכי וצריך מיעוט. אך מכל מקום קשה כיון דהבא על אשת קטן אפילו ביבם קטן שבא על יבמתו מכל מקום אינו ח"מ דאשת איש פרט לקטן ע"ש בקידושין וכן כת' הר"מ פ"ג מהלכ' א"ב אם כן לא הוי ערוה רק ח"ל וקידושין של אחר תופסין בה דילפינן מהיקש' דר"י עיין באחרונים והר"מ פוסק דלא כר' המנונ' ופוסק דש"י שזינתה לא נאסרה אף דמספק קידושין תופסין ולא בודאי אם כן כאן מה שבא עלי' לא הוסיף כלום כיון דאין ח"מ על ביאתו אם כן לא נאסר' עליו כלל ע' בסוטה דף י"ח אם כן כיון דלא נאסרה אינה שותה ול"ל מיעוט. והנה הר"מ כ' כאן דאינה שותה ונאסרה על בעלה צ"ע למה נאסרה אפילו מיירי ביבם קטן שבא על יבמתו ע' באחרונים וצ"ע ותמה אני ג"כ שלא עמדו בזה נ"כ של רבינו לפרש לנו כוונתו. ואם קינוי של הקטן מועיל על סתירה לאחר שהגדיל ובעל דנעשו קדושין אם לא היה כלל קידושין בודאי אין הקינוי קינוי כמו שמקנ' לפנוי' ל"מ אחר הנשואין אך אם יש צד קידושין כמ"ש כבר כתבנו דאפשר לא הוי קינוי כיון דאם זינתה עתה אינה נאסרת ולפמ"ש אינה נאסרת כלל וג"כ לשיטת הראב"ד דאין התראה לקטן אפשר דג"כ אין התראתו כלום ובאתי רק לעורר.
(היוד) אשת אנדרוגינוס אינה שותה ג"כ כת' הר"מ דאיתמעט מאישה פרט לאנדרוגינוס שאינו איש והנה אשת טומטום א"צ מיעוט דלא הוי בן ביאה כלל אפילו ביציו מחוץ כמו שמבואר כ"פ אם כן לא קדמה שכיבת בעל אך אנדרוגינוס צריך מיעוט דבן ביאה הוא ואנדרוגינוס נושא כמו שמבואר בר"מ פ"א מהלכות א"ב. אך קשה כמו שהקשו כמה פעמים בש"ס איצטריך קרא למעוטי ספיק' והר"מ פסק בהלכות אישות ובה' א"ב דאנדרוגינוס הוא ספק איש ספק אשה ובכ"מ מספרו פוסק כן ומובא כ"פ בח"ז אם כן בלאו הכי מספיקא אינה שותה למחוק ש"ש מספק. אך אפשר לומר כיון דגבי סוטה כל השקאה גזרה התורה על ספק אם כן אפילו הרבה ספיקות הוא בכלל ספק כמו ברה"י כל שאתה יכול לרבות ס"ס מכל מקום טמא כיון דהתור' טמא' הספק אם כן ה"נ מספק שניתוסף עוד ספק היו משקין ע"כ צריך קרא למעט. וגם מ"ש הר"מ דאינה שותה ונאסרה ג"כ לכאור' צ"ע דה"ל ס"ס ספק אשה ספק לא נטמאה ואי דהרבה ספיקות טמא ברה"י אינו דומה לשם ע' בטהרות אך ספק ספיק' זה הוי בתרי גופי לא אמרינן וגם לא נודע כאחד ע' ביו"ד סי' ק"י והם ענינים ארוכים ועמוקים ובאתי רק לרמוז ישמע חכם וכו'. ואשת חרש או חרשת מעיקרא בעת הקידושין כיון דאין קידושין מן התורה רק מדרבנן בודאי אינה שותה וא"צ הר"מ להביא דין זה ולענין איסור לבעל ולבועל מדרבנן ע' באהע"ז ושוטה ושוטית לא תקנו חכמינו זכרונם לברכה קידושין כלל והוי כפנוי' ובודאי אינה שותה ואינה אסורה לבעל ולא לבועל וכבר כתבתי בח"ז דהמקדש ח"ש וחב"ח כיון דאין ח"מ רק מלקות ואשם אם כן כמו ש"י שאינה נאסרה לדעת הר"מ ה"נ לאוסרה על בעלה כיון דאינה ערוה ובודאי אינה שותה והבאתי לעיל ואם נתחרשו לאחר הנשואין או נעשו שוטי' יבואר בסמוך בעזה"י.
(יא) אם הבעל סומ' אינה שותה שנא' ונעלם מעיני אישה פרט לסומ' וכן אם האשה סומ' אינה שותה דאיתקש אשה לאיש ואיש לאשה וזה מבואר בר"מ ובמס' סוטה. והנה סתם סומ' המבואר בכ"מ הוא בשתי עיניו ע' בהלכה לענין סמיכה על קרבן ועיין בסוף פ' שתי מידות בתוס' וגבי חגיגה וראי' ממעטינן אף סומא באחת מעיניו מטעם יראה יראה וכו' ע' בחגיגה ובר"מ כת' זה בפירוש אפילו סומא בעינו אחת ע"ש אם כן נראה דוק' סומא בשתי עיניו ובאמת צ"ע כמו גידמת איתמעט אפילו יד אחת שנא' על כפי' כמבואר בר"מ ובסמוך בס"ד אם כן כאן דכתי' מעיני הי' לנו למעט אפילו סומא בעינו אחת והו"ל להר"מ לכתוב זה כמו שכ' גבי גידמת בסמוך ואפילו יד אחת שנא' כפי' ה"נ הו"ל לכתוב ואפילו עינו אחת שנא' מעיני וכו' וצ"ע.
(יב) חיגרת שנא' והעמיד וכו' וה"ה אם הוא חיגר דאיתקש ועיין בתוס' שם.
(יג) הגידמת שנא' ונתן על כפי' פרט למי שאין לה כף או שהיתה עקומה או יבשה ואפילו כפה אחת שנא' כפי' וה"ה אם הוא גידם דאיתקש וכו' כמ"ש ועיין בתוס' שכתבו ד"ה דר"א דבעינן קרא כדכתי' ועיין בר"מ גבי נזיר ממור' ובפ"ה מהלכ' מח"כ ובהלכות סנהדרין גבי נקטע' יד העדים ועיין בנגעים פי"ד משנה ט' בתיו"ט שפלפל בדעת הר"מ בארוכ' ולא הביא דברי הר"מ כאן ולא עיינתי לברר הדבר ומכל מקום באתי רק לעורר ישמע חכם וכו'.
(יד) אילמת דכתיב ואמרה האשה וכו' ה"ה אם הבעל אלם דאיתקש כמ"ש. וכתבו התוס' אפילו אם לא בעינן קרא כדכתיב מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מצי לקבולי שבועה וכו' ולכאור' משכחת לה עפ"י כ' שכתבה וגם אפילו האידנא דכתיב ואמרה אפשר דכתב הוי כאמירה ואם נאמר דאינ' ראוי' לבילה על כל פנים באינה אילמת אפשר לחקור דאפשר מועיל בכתב. ורציתי לעיין ופתחתי ס' אורו"ת בסי' צ"ו פלפל בזה לענין כתב בשבועה והשבות יעקב הביא הגמרא זו והוא ז"ל השיג עליו ומביא דברי התוס' הללו וכיון שהם העירו ומפלפלים בזה אין רצוני להאריך ומכל מקום אני באתי רק להזכיר.
(טו) אינה שומעת דכתי' ואמר אל האשה פרט לאינה שומעת וה"ה אם הוא אינו שומע דאתקש וכו' כן מבואר בר"מ כאן ובש"ס אינו מבואר והכסף משנה כתב ע"ז שם במשנה ואלו שהב"ד מקנין לה מי שנתחרש בעלה וכו' לא להשקותה וכו' מבואר דחרש אינו משקה ואני תמה שם במשנה מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר דהוא כשוט' גמור ואין הקינוי שלו קינוי הב"ד מקנין אותה ואינו משקה אף שנתפקח כיון שהוא לא קינא דבעי' וקינ' אבל (אין) חרש ומדבר דפקח לכל דבריו רק לענין זה דבעינן מאמר אל האשה זה לא נזכר כלל ע' שם ותראה שאין ענין כלל לדין זה ודברי הכסף משנה תמוהים א"צ להאריך. ושאר כל הנשים שותות אפילו פסולות כגון ממזרת וכדומה פסולי קהל אם נישאו למותר להם כגון לממזר או לגר עיין באהע"ז. הכלל כל שהי' הנשואין בהיתר שותת וכן גר וגיורת כולם שותות וכן אשת סריס בין סריס חמה דמותר לבוא בקהל ובין סריס אדם כגון פד"כ וכ"ש דנש' למותר לו כגון פ"ק וגיורת שותית וע' רש"י במשנ' שכ' דוקא בנסתרס לאחר הנשואין דאי קודם הנשואין לא הוי קדמה שכיבת הבעל וכו' דאין ביאתו ביאה ובגמרא חזר בו דהוי קדמה שכיבת בעל אף בסריס ועיין במנ"ל כאן וכן דעת הר"מ שלא חילק דבכ"ע שותית דביאתו ביאה ואין להאריך. עוד מבואר בש"ס ובר"מ מי שאין לו אשה הראוי לילד ולא בנים ונשא עקרה או זקנה וכו' אינה שותה היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ושותה. לא הי' לו בנים בעת הקינוי ובין קינוי לסתירה נולד לו כבר נדחית העקרה מלשתות והעיקר תלוי בעת הקינוי אם ראוי' לשתות אז שותת ואם לא היתה ראוי לשתות אף דאח"כ חזי' מכל מקום אינה שותה ודינים אלו הם מהירושלמי דסוטה ע' בכ"מ. ועיין במנ"ל שכתב דבאיסור תורה כה"ג אם לא היתה ראוי לו בעת הקינוי כגון שנשא ממזרת וקינא לה ואח"ז נעשה פד"כ או כ"ש דמותר בפסולי קהל בודאי אינה שותית כיון דמפני איסור דרבנן שלא הי' לו בנים בשעת קינוי נדחית מכש"כ מפני איסור תור' אך אם היתה ראוי' בשעת קינוי כגון לאחר קינוי נעשה פד"כ וכ"ש מהו מי אמרינן כיון דבשעת קינוי היתה ראוי' לשתות שותה כמו הי' לו אשה ובנים בשעת קינוי כבר נראה לשתות או אפשר כיון דהוא איסור תורה אינה שותה א"ד ל"ש והניח בצ"ע. אם כן בהנהו שכתבנו לעיל בבע"מ כגון גידם וחרש וכו' אם לא היו ראוים בשעת קינוי אף דלאחר קינוי נתרפאו מכל מקום אינה שותה. אך אם נעשו בע"מ אחר הקינוי יש לספק כו' וגם אפילו נעשו בע"מ אחר הסתירה קודם השקאה יש לספק אם משקין אותה כיון דבשעת הקינוי הי' ראוי ומכש"כ בשעת הסתירה ג"כ וצ"ע. והנה באילמת דא"י לקבל השבועה בודאי אין משקין אותה. אך בשאר מומים או שהי' הבעל אלם דהוא רק מגזה"כ יש לספק כנ"ל אם היו בריאים בשעת הקינוי אם משקין או אפשר כיון דמן התור' אין משקה בכ"ע אין משקה וצ"ע. מעוברת עצמו או מניקת עצמו שזנתה לא אמרינן דנמתין דלא לקטלי' לולד ועיין במנ"ל מה שפלפל בזה וכת' דמעוברת חבירו או מניקת חבירו לדעת התוס' צריכים להמתין ואפשר דהר"מ מודה לזה וע' עוד מה שפלפל באלו הענינים. ואלו נשים שהב"ד מקנין להם כגון כשהבעל חרש או שוטה או במה"י ושמעו הב"ד שמרננים אחריה מקנין לה ואח"כ אם נסתרה אסורה לבעל ולבועל אך אין משקין אותה כיון דהבעל לא קינא לה דגזה"כ לענין שתי' דדוקא שהבעל מקנא לה ולענין איסור מרבינן מאיש איש ע' בגמ' וע' לעיל דכתבתי כמה נשים שאין מועיל הקינוי אפשר דוקא לענין שתי' אבל לאיסור מהני תבין מעצמך וא"צ לפרש. לעיל הבאתי דברי המנ"ל שחקר דדעת הר"מ דאם בא ע"א אחר ששתתה אינו נאמן ודעת התוס' שם נראה דנאמן וגם אם יש ע"א היודע אין המים בודקין כמו אם יש שני עדים אין המים בודקין. והכריע הוא אף דגם התוס' מודים דבע"א היודע מים בודקין ומביא ראי' מתוס' שבועות ע"ש ועיין בס' אבני מלואים להגאון בעל קצה"ח שדחה דברי המנ"ל והחזיק שדברי התוס' כמו שע"א נאמן אחר שתי' ה"נ אם יש ע"א אין המים בודקין וכתב דשם אין העד נאמן אח"כ כיון דהעיד בפני ב"ד וכיון דהעד אינו נאמן בודאי המים בודקין אבל במקום דהעד נאמן בודאי אין המים בודקין ע"ש ולעיל כתבתי ברמז ועתה אפרש קצת דדברי המנ"ל מוכרחים דבאמת לפי שיטת התוס' דע"א נאמן אפילו לאחר שתי' דהוא בכלל עד סוטה דהאמינה תורה כשנים בין קודם שתי' ובין לאחר שתי' אם כן ה"ה בודאי אם הבועל או האשה באים לאחר שתי' ואומר אחד מהם שנטמאה בודאי אסורה לבעל כי כ"מ שע"א מהימן כל הפסולים נאמנים ואפילו אם נאמר דהאשה אינה נאמנת כיון דמביאין אותה לב"ד קודם שתי' ואומרת טהורה אינה חוזרת ומגדת על כל פנים הבועל לו אין שואלין כלל ואפילו הוא במה"י משקין אותה אם כן לדעת התוס' אם בא הבועל אח"כ ואומר שטימאה נאמן ולא שייך לומר אין אדם מע"ר דהוא עושה תשובה דהמים לא בדקו אותה מאיזה טעם והבעל דר עמה ומגיד כדי לאסרה על בעלה כסברת התוס' בב"מ אם כן אם נאמר שסברת התוס' דבע"א יודע ואמירתו מועלת אין המים בודקין כלל לא משכחת לה שיבדקו המים בשום אופן דאם נטמאה הבועל יודע וא"כ אין בודקין והבועל תמיד יודע והאיך משכחת לה בשום פעם בדיקת המים בסוטה מ"ל עד או בועל עצמו כיון דהוא יכול להיות ג"כ עד והתורה האמינה אותו ככל עד אלא ע"כ התוס' מודים דאף דע"א נאמן אחר השתי' מכל מקום המים בודקין כדברי המנ"ל והיא ראי' מוכרחת ותימא על המנ"ל ובעל קצה"ח שדבר זה ממקומו מוכרח דידיעת ע"א אינו מעכב הבדיקה בשום אופן דאי לאו לא משכחת לה כלל ד"ז להתוס' והדברי' ברורים וצ"ע על הגאונים הללו שהעלימו עין מזה והוא דבר ברור. ונראה פשוט לדעת התוס' דע"א נאמן אפילו אחר שתי' לומר שנטמאה דהוי בכלל עד סוטה דהתורה האמינה נראה דאם הבעל בא אחר שתי' והעיד שנטמאה ג"כ נאמן בתורת עד כיון דכל הקרובים והפסולים נאמנים למה נגרע הבעל עצמו ולא הוי משים עצמו רשע כיון דידע למה השקה כי באמת המים בודקים אם ע"א יודע כמ"ש ובכ"מ דהמים בודקין לא עשה איסור כמ"ש לעיל אך דהמים לא בדקו מטעם איזה זכות כמו שמבואר בר"מ והוא בא ואמר שנטמאה בודאי מהימן כע"א לשיטת התוס' לא בתורת שוי' אנפשי' חד"א דהית' מותרת לבועל רק נאמן בתורת עד דלא גרע מע"א דעלמא ואסורה על הבועל ג"כ והוא נאמן כע"א בסוטה וגם לענין הכחשה הכלל הוא עד גמור כמו עד דעלמא. וזה פשוט וברור דעד סוטה אפילו עד מפי עד נאמן כמו שמבואר אפילו מעוף הפורח וכו' וגם בעדות אשה שמת בעלה כיון דא"צ שני עדים רק עד א' וכל הפסולים נאמנים ה"ה עד מפי עד כמו שמבואר באהע"ז סימן י"ז ועיין בבכורות דף ל"ו שכל עדות שאשה כשירה לה עד מפ"ע כשר וכאן הוא עדות שכשירה לה וז"פ. לעיל הבאתי דהאשה האומרת טמאה היא אחר קו"ס נאמנת בתורת עד ולא מטעם שוי' אנפשה חד"א ולא מטעם הודאת בע"ד כי משועבדת לו רק בתורת עד ע"ש ונתיישבתי דבתורת עד אינה נאמנת באשת ישראל דאינה נאסרת אלא ברצון ואין אדם מע"ר ואי דעבדה תשובה שלא תדור עם בעלה בלאו הכי לאחר קו"ס ולא תרצה לשתות אין משקין אותה ואסורה לבעל ולבועל אלא ע"כ הנאמנות שלה היא מטעם הודאת בע"ד מה שנוגע ולא שייך אין אדם מע"ר כידוע שעל עצמו נאמן ולא הוי משועבדת וגם אין חב לו דנפקא השעבוד אחר קו"ס והא ראי' דהתורה נתנה לה רשות דאם אינה רוצית אינה שותה ומפקעת עצמה מיד בעלה נראה דהתורה הפקיעה השעבוד ובאתי רק לרמוז ולעורר. ומקנא לה אפילו על עריות ושחוף היינו שאינו מתקשה אף שאינם ח"מ באבר מת מכל מקום נאסרה על בעלה ושותה ועיין בסי' קע"ח ובסי' כ' ודעת הלבוש דאינה אסורה על בעלה מן התורה ומכל מקום מקנין לה ועיין בס' עצי ארזים שפלפל בזה ודבריו אינם נראים לי ועיין במנ"ל פ"א כאן דמביא ג"כ סברא זו אף דאינה נאסרת מקנא לה ושותה ע"ש וצ"ע. נתיישבתי בדבר ודברים הללו תמוהים דיהי' סברא להשקות אם אינה נאסרת דמבואר בש"ס דאף אין מגלגלין אם אינה נאסרת זה הכלל וכו' אם כן בודאי אין משקין כמ"ש התוס' בפ' ארוסה אך המנ"ל הקשה מהא דמבואר בש"ס דאיצטרך מעוטי דרך אברים עיין במנ"ל ובאמת אין ענין זל"ז דשם מיעטה התורה דאם קינא לה שלא תסתר עמו דחשדה דרך אברים ונסתרה עמו דאין חושדין דאפשר דזינתה ממש אך גזה"כ בקינוי כי האי שאינו חשדה בדבר איסור א"ז קינוי כלל כמו אל תדברי עם פלוני והוי סתירה בלא קינוי ואינה שותה עי' ביבמות ובסוטה ועי' במנ"ל עצמו בפ"ג בפיסקא המתחלת וראיתי וכו' שכ' כן אבל שיהי' סברא שתהא שותה אף אם באמת נבעלה אינה אסורה זה אין סברא כלל כיון דהתורה ציותה לבדוק וזו מותרת לבעלה רק שם הי' הסברא לשתות דשמא בא עלי' וקינא לה ג"כ אל תסתרי ומיעטה התורה כיון דלא קנא לה בדרך חשד בעיל' לא הוי קינוי אבל בגוונא דאינה נאסרת כלל על בעלה בודאי אין משקין וא"כ כיון דעל שחוף משקין בודאי נאסרה מהתורה ודברי הלבוש תמוהים ועי' בס' ע"א שפלפל ג"כ אף דאינה נאסרת שותה מגמרא זו דקינא דרך אברים וכו' והוא תמוה דאין ענין זה לזה כלל דשם צריך התורה למעט דלא הוי קינוי. אבל באמת החשד דנבעלה באופן דנאסר'. אבל אם הבעילה באופן דלא נאסרה אין סברא להשקותה כלל ודברי הגדולים הנ"ל תמוהים ע' בגמ' היטב ותראה דהם דברים ברורי' ופשוטים. ועיין במנ"ל פ"ג שכ' דלדברי הש"ס דהקינוי צריך שיהי' דוקא בדבר האוסרה ה"ה אם קינא לה שלא תסתרי עם זה פן יאנוס אותך ג"כ אינה שותה דהקינוי צריך שיהא בדבר האוסרה ע"ש ומבואר בש"ס במשנה על הכל מקנא חוץ מקטן ומבואר בגמ' הטעם דאיש למעוטי קטן וכתבו התוס' דודאי קטן למטה מי"ג שנה ככל קטן שבתורה אף על פי דביאת בן תשע אוסרת על בעלה נהי דאסורה ע"י קו"ס מכל מקום גזה"כ דאינה שותה בקו"ס דקטן ע"ש והר"מ כת' כאן בפ"א אמר לה אל תסתרי עם פלוני והי' קטן פחות מבן ט' וכו' אין זו קינוי דכתיב ושכב איש וכו' פרט לקטן שאין אוסרים עליו וכ' הכסף משנה דמשמע לרבינו דאיתמעט קטן שאין ביאתו ביאה אבל בן ט' דביאתו ביאה איש מיקרי לענין שכיבה והמנ"ל הקשה על רבינו ל"ל קרא כיון דאינה נאסרת בביאתו כמ"ש לפ"ז עי"ל בסמוך. ואפשר לו' דכוונת הר"מ אם קינא לה על קטן פחות מבן ט' אף שנסתרה עמו אחר שנעשה בן ט' מכל מקום כיון דהקינוי הית' בדבר שאינה נאסרת לא הוי קינוי כלל כמ"ש לעיל וכן כת' המנ"ל לקמן דדרך אברי' ועל אונס אין זה קינוי כיון דאינה נאסרת ה"נ כאן ע"כ צריך מיעוט כמו דרך אברים וגם אפילו נסתרה עמו בגדלות לאחר י"ג שנים ג"כ אינה שותה דהקינוי לא הוי קינוי אבל אם הקו"ס הי' לאחר ט' שנים אפשר דמודה דנתמעט נמי אך אין לשונו משמע כן על כל פנים לדינא אפשר כן לדעת הר"מ ולכ"ע אם קינה לה על פחות מבן ט' אין זה קינוי ואינה שותה אפילו על הסתירה דלאחר גדלות ולשיטת התוס' דקו"ס של קודם י"ג אינה שותה מכל מקום נראה דאם קינא לה על בן ט' ונסתרה עמו לאחר י"ג שותה כיון דהקינוי הי' על דבר האוסר וקודם בן ט' אין מועיל הקינוי כלל ובאתי רק לעורר. ואין אשה שותה וחוזרת ושותה ודוקא אותו הבעל אם קינא לה עוד עם אותו הבועל אינה שותה עוד אבל אם קינה לה עם בועל אחר חוזרת ושותה וכן אם גירשה הבעל ונישאת לאחר וקינא לה מבועל הראשון ג"כ חוזרת ושותה כן מבואר בר"מ מהש"ס ועיין במנ"ל שהביא קושי' בשם מהרי"ט על הפלוגת' דחוזרת ושותה וגם לפי מאי דקיימא לן דבשני בועלים חוזרת ושותה הא אנו קי"ל דהמים בודקין להבא ג"כ אותה ואותו ע' במנ"ל אם כן למה צריכה לשתות ועיין במנ"ל מה שתירץ וכבר כתבתי לך אם אכתוב לך פלפול הענינים אלו ובדברי המנ"ל צריך חיבור גדול וגם מטעם זה לא עיינתי היטב בדברים הנפלאים ומתוקים אך כתבתי קצת בקיצור לעורר איזה דבר חדש ואחד המרבה וכו':
ונתישבתי דלענ"ד הקושי' זו של מהרי"ט אין התחלה לקושי' זו ולא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים ועיין בסוטה דאמן אמן אמן על השבועה אמן על האלה אמן שלא נטמאתי ארוסה וכו' אמן שלא אטמא וכו' זה הכלל כל שאינה אסור' עליו לא הי' מתנה ע"ש בדף י"ח ואבעי' שם מהו שיתנה אדם על נשואין אחרוני' ואסיקנ' דמתנ'. ובקידושין מניין לגלגול שבועה מן התורה שנא' אמן וכו' מכ"ז מבואר דעיקר השתי' הוא בעבור איש זה שקינא לה וגם זה תלוי ברצון הבעל לגלגל עלי' בשבועה זו הן מקודם והן להבא והן על נשואי אחיו ועל הכל תקבל השבועה והמים בודקין אותה על כל הגלגולים אבל אם אין הבעל מגלגל עלי' כלל הרשות בידו ואינה מקבלת השבוע' אלא על עכשיו ומזה ולהלן כמו שמבואר בתור' וגם ילפי' ג"ש ולא כייפינן להתובע לגלגל ה"נ התור' גזרה אם רוצה מגלגל עליה את הכל אבל אם אינו רוצה אינו מגלגל עליה כלל אם כן בכה"ג דלא גלגל כלל בודאי אין המים בודקים על דבר שלא גלגל כגון ארוסה וכדומה ומכש"כ להבא אם אינו מגלגל עלי' אינ' מקבלת השבועה ע"ז כלל כל' המשנה והגמ' מהו שיתנ' אדם וכו' אינו מתנה וכו' נראה דהוא צריך להתנות עמה ורשות בידו להתנות אבל אם אינו מתנה ואינו מגלגל בודאי אינה מקבלת השבוע' ואין המים בודקין. וז"ל הר"מ כאן פ"ד הלכה י"ז יש לבעל לגלגל עלי' בשבוע' שלא זינתה וכו' עם איש אחר וכו' ושלא זינתה משתתארס אבל אינו מגלגל עלי' וכו' ויש לו לגלגל עלי' בלהבא וכו' מבואר דתלוי הכל ביד הבעל דאם רוצה מגלגל דאם אין תלוי בבעל הי' להר"מ להזכיר דהכהן משביע על כ"ז והמים בודקי' וכו' ונרא' בעליל מכ"ז דתלוי ביד הבעל ולפענ"ד הוא פשוט וברור אם כן שפיר משכחת דשות' היינו דשותה וחוזרת בלא גלגל עלי' כלל על להב' מכל מקום גזה"כ דבאיש אחד ובועל אחד דאינה חוזרת ושותה ובבועל אחר חוזרת ושותה והמים לא בדקו כלל בלא התנה וגם אין חיוב על הבעל לגלגל רק התורה נתנה רשות שאם רוצה מגלגל ולענ"ד הם דברים פשוטים וברורים ואין התחלה לקושי' זו כלל והוא רק לחדד את התלמידים (ועי' השמטות).
ודיני המגילה מבואר כאן בר"מ פ"ד צריך לכתוב המגילה ביום ואם כתבה בלילה פסולה גם השקאה צ"ל ביום מגזה"כ. כתבה למפרע פסולה. כתבה קודם שתקבל עליה השבוע' פסולה שנא' והשביע וכתב וכו' כן מבואר בש"ס ובר"מ כאן הלכה ז' והכסף משנה בהלכה מ"ב תמה על הר"מ שהשמיט ד"ז וצ"ל דבספרי רבינו אשר הי' ביד הכסף משנה לא נכתב ד"ז אבל בספרי הר"מ אשר בידינו מבואר ד"ז דכתב' קודם שתקבל השבועה פסולה. כתבה אגרת היינו בלא שרטוט פסול דכתיב בספר. ועיין בתוס' בסוג' שמסתפקים אם אחר הכתיבה שירטט בין שיטה לשיטה אם כשירה ויש לפלפל בדיני שירטוט עיין בהלכות ספר תורה ותו"מ ואין כאן מקומו ומ' מקום אני לך. כתבה על שני דפין פסולה שנאמר בספר אחד ולא שנים ושלשה ועיין ברש"י דפירוש בשני דפים היינו כעמודי ס"ת אפילו בקלף א' והתוס' הקשו עליו מכמה מקומות דבקלף אחד כשר רק דמיירי בשני קלפים דהיו נחתכין זמ"ז ולא מהני אפילו תפרם אבל במעורה כשר והר"מ סתם ועיין בב"ש באהעז"ר בסי' ק"ל ס"ק ח' דכתב דהתוס' בסוטה דפוסלים בתפרם דוקא אחר הכתיבה אבל אם קודם הכתיבה תפרם כשר דה"ל ספר אחד וכ' דכן ס"ל להר"מ במזוזה ע"ש ומראה מקום אני לך. וע' עוד בתוס' שכתבו דאם כתב שני מגילות כ"א בפ"ע ומחק בתוך כוס ג"כ פסולים דה"ל שני ספרים כמו אתרוג ע"ש. ובס' ט"א פ"ג דר"ה השיג על דברי התוס' וכ' דכשר בכה"ג דדוקא אם לא נגמר המגיל' רק בשני דפין הו"ל שני ספרים אבל בשני מגילות לא הוי שני ספרים ואינו מביא ראי' מוכרחת לדבריו ע"ש שכת' בעצמו דאין לו ראי' רק מסברא חולק ומאן ספין לחלוק על דברי רבותינו בעלי התוס' בסברא ודבריו בטלים נגד דברי התוס' וע"ש שכ' אף לדעת התוס' היינו משני המגילות כ"א כשירה אז הוי שני ספרים אבל אם אחת פסולה לא הוי שני ספרים וכן בגיטין וכו' ומביא ראיות לדבריו והמה דברים ברורים ודפח"ח ע"ש. ואינו כותב על הנייר והדיפתרא אלא בספר היינו קלף ואפילו גויל ודוכסוסטוס רק על הנייר והדיפתרא פסולה שנא' בספר. ואינו מטיל קנקנתים בתוך הדיו וה"ה שאר דברים המתקיים דצריך שיהי' כ' שיכול למחות ולא יהי' רושם כלל שנא' וכת' ומחה וכו' ואם כת' בדבר המתקיים פסול ומבוא' בר"מ פ"ג דצריך לכתוב על עור בהמה טהורה כספר תו"מ ועיין בכסף משנה שמבי' ירושלמי דר"א בן שמוע סובר כן ורשב"י פליג כיון דלמחיקה קיימא רשאי לכתוב על עור טמאה ג"כ וראב"ש אומר רוא' אני את דברי ראב"ש מדברי אבא שמא תאמר איני שותה נמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ע"כ. ע"כ פוסק הר"מ כראב"ש כיון דר' אלעזר בר' שמעון סובר כוותי'. מכל מקום נראה דאם עבר וכ' על עור בהמה טמאה כשיר' כי מחמת המגילה לא הקפידה התורה רק מחמת הגניזה אבל כשירה היא וז"פ. גם פשוט אם כ' על עור טמאה דמצוה שישקנה בזו ולמחוק אותה דאי יכתוב אחרת אם כן מגיל' זו צריכ' גניזה ונמצא השם גנוז על עור ב"ט ע"כ בודאי ימחוק המגיל' זו כנ"פ. כתבה למפרע פסול' וצריך לכתוב לשמה ועיין בסוטה דף ך' ובעירובין ונראה מדברי הר"מ דאין מוחקין לה מן התורה ע"ש הסוגיא. ואם כותב סתם אפשר דכשר דל"ד לגט דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ע' בזבחים אבל לאחר קו"ס להשקות עומד ע' בתוס' וצ"ע בסוגי' שם ולא עיינתי היטב. ואם כתבה ישראל פסולה דכתיב וכתב הכהן כן מבואר בר"מ. ופשוט דאפילו כהן בע"מ מכל מקום דוקא גבי עבוד' ולא בדבר אחר שצריך כהן כמבואר במס' מכות והבאתי בח"ז לענין נגעים ע"ש. ואם כתבה כהן קטן פסול והכסף משנה כ' דלא מצא מקור דין זה ואפשר לומ' כיון דבעינן לשמה אם כן קטן לאו בר כוונה הוא אך לפ"ז היה כשר בגדול עומד ע"ג כמו גט ושאר דברים הצריכים לשמה והדברים עתיקים. וחרש ושוטה אינו מבואר בר"מ אפשר דכשר בעומד ע"ג ולא נתמעט אלא קטן וצ"ע. ונראה דצריך לכתוב השמות שבפרשה לשם קדושת השם. וסתמא בשמות ע' בתוס' מנחות והדברים עתיקין אין כאן מקומו. כ' מקצת המגילה ומחקה וחזר וכ' מקצת השני' ומחקה פסולה דבעינן המחיקה אחר כתיבת כולה וצריך שימחוק המגילה כולה לתוך המים ואם נשאר רושם כתב פסול וצריך מחיקה לשמה ואע"פ שאינו מבואר אם צריך כהן נרא' דצריך כהן וכהן קטן אינו נזכר בר"מ לענין מחיקה ואפשר דכשר רק מחמת דלאו בר כוונה הוא ובגדול עומד ע"ג שפיר דמי וה"ה חו"ש. כ' שני מגילות לשני סוטות ומחקן לתוך כוס אחד והשקה שתיהם פסולה וכן אם מחק שתיהם לשני כוסות ועירבן והשקה שתיהם פסול וזה האבעי' והקודמת נפשט בש"ס באת"ל ודרכו של רבינו לפסוק כאת"ל כידוע וכן הכסף משנה כ' ואם מחק שתי מגילות בשני כוסות ועירבן וחזר וחילקן והשקה לכל אחת מהם הוא אבעי' שם בסוט' ועלתה בתיקו ופוסק הר"מ דלא ישקה אותה ואם השקה כשר והכסף משנה כ' דמספיקא לא מחייבינן לה לחזור ולשתות ואיני מבין דבר זה כיון דאסורה על הבעל קודם שתי' מספק וע"י המים נתברר ואם לא בדקו תיכף המים מותרת לבעלה כמבואר בש"ס ובר"מ אם כן כיון דספק הוא במים הללו אם בודקי' כלל היאך מותרת לבעל דלמא פסולים המים ע"כ לא בדקו והאיך תצא מהאיסור שלה והאיך שייך לו' ואם השקה כשר מאי כשר שייך והאיך תצא מספק סוטה שהיה לה קודם השתי' ואי דהבטיח רבינו דבדעבד בודקי' המים מנ"ל זה דקמי' שמי' גלי' וצ"ע ואיני מבין כלל דבר זה. ואם נשפכו המים ונשתייר לכתחלה אינו משקה אותה כי היא אבעי' בש"ס ובדיעבד כשר כ"כ הר"מ ואיני מבין כמ"ש למעל' וצ"ע. עוד יש שם אבעי' בגמ' אם השקה אותה בסיב או בשפופרת אם דרך שתי' בכך והר"מ השמיט זה וא"י למה וצ"ע. ומצוה זו נוהגת בזמן המקדש ודוקא בב"ד הגדול של שבעים ואחד ואין מקום הב"ד גורם אפילו לאחר שגלו הב"ד מלשכת הגזית מכל מקום היו משקין את הסוטות כן כתבו התוס' בסוטה דף ז' ע"ב וכן נראה מהר"מ והנה לא כתבתי כטיפה מן הים מה שיש לכתוב רק עוררתי קצת תמצא בעזה"י דברי' טובים. ראיתי בס' על הר"מ שחיבר מהר"ד ערמאה שכ' דד"ז שבעל שמחל על קינוי' קנוי' מחול קודם סתירה ולאחר סתירה אין קנוי' מחול ומבואר זה בר"מ פ"א תיכף אם נסתרה אפילו קודם ששהתה שיעור טומאה ל"מ מחילה ולא כ' ראי' לזה ועי' בס' ש"ש שכת' דלדעת הר"מ דיכול לקנאות על קטן שהוא בן ט' וגם דעתו דיכול לקנאות לקטנ' שהשיא' אבי' ונאסרה על בעלה אם נסתרה רק אין משקין מגזה"כ מכל מקום אם קינא לקטנ' מקטן מן ט' עד י"ג שנים ונסתרו אינה נאסרת על בעלה דהא דסוטה נאסרת מחמת דהוי ספק טומאה ברה"י וקי"ל דס"ט ברה"י באין דעת לשאול טהור ובמס' טהרות מבואר דקטן לענין טומא' הו"ל אין דעת לשאול אם כן ספיקם טהור רק אם אחד מהם הי' גדול ה"ל ספק טומא' הבאה בד"א דנשאלים עליה אבל בשניהם קטני' ה"ל אין בהם דעת לשאול וטהור' לבעל' ג"כ ע"ש והדברים ברורים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |