מנחת חינוך/נד
מנחת חינוך 
נד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לדון כו'. הדינים מבוארים במקומות הרבה בב"ק ור"מ ה' גנבה ובטור וש"ע ח"מ מסי' שמ"ח ואכתוב בקיצור קצת דינים כדרכי. הגונב מחבירו כל דבר המטלטל צריך להחזיר הגנבה אם הוא בעין ולא קנאה באיזה אופן שמבואר לקמן וגם צריך לשלם כפל ואם אינה בעין צריך לשלם דמים קרן וכפל מן המטלטלין שלו ואם אין לו מטלטלין גובים מן הקרקעות מעדיות שבנכסיו ואם אין לו כלל יתבאר לקמן. ודין כפל הוא קנס וחייב דוקא אם באו עדים שגנב ובמודה מעצמו פטור מכפל כדין מודה בקנס רק חייב בקרן ואפילו באו עדים אחרי הודאתו מכל מקום פטור מכפל כיון דבהודאתו חייב עצמו במידי דהיינו קרן ע"כ פטור מקנס אפילו באו עדים אח"כ. ואם גנב בהמה או שאר מטלטלים ובשעת הגנב' הי' שוה ד' זוז ועתה בשעת העמדה בדין אינו שוה אלא זוז אם הוא בעין מחזיר לו הגנבה והכפל א"צ לשלם אלא זוז כמו ששוה עכשיו ואם הגנבה אינה בעין צריך לשלם הקרן כשעת הגנבה ד' זוז וכפל כמו עתה בשעת העמדה בדין ואם היה שוה בשעת הגנבה זוז ועתה שוה ד' זוז אם הוא בעין או אפילו אינה בעין כגון שנאבדה מאלי' א"צ לשלם קרן רק כשעת הגנבה זוז וכפל ג"כ רק כשעת הגנבה אבל אם איבדה בידים צריך לשלם קרן וכפל כמו שהוא שוה עתה ד' זוזים. ויש דינים בגנב כחושה והשמינה או איפכא ונתפטם מאלי' או פיטמהו וצריך אריכות גדול עיין מרובה ס"ה ור"מ ורא"ש וטור וש"ע שנ"ד ובסמ"ע. והרהמ"ח סתם כאן הדברים וכתב קרן כעין שגנב ותשלומי כפל כשעת העמדה בדין ויש בזה הרבה חילוקי דינים ע"ש:
והנה גנב וגזלן חייבין אפילו אם נאנס הגנבה מידם כמבואר בש"ס ופוסקים וא"ח על הגנבה הן קרן או כפל רק אם עשה איזה קנין כגון אם משך הבהמה ועודה ברשות בעלים ומתה פטור כי משיכה אינה קונה בחצר הבעלים אלא אם כן משכה חוץ לרשות הבעלים לרשותו או לסימטא כמו גבי קנין אבל משיכה בר"ה כמו דל"מ לענין קנין ה"ה דל"מ לענין גנבה. וכ"כ תוס' ב"ק ע"ט אבל בכתובות ל"א ע"ב ד"ה בר"ה כתבו בשם ר"י דלענין גנבה מהני משיכה לר"ה דהלכה כרבינא ועמ"ל פרק ב' מהלכות גנבה. ואם הגביה הגנבה אפילו ברשות בעלים נתחייב עליה כי הגבהה קונה בכ"מ וזה נתבאר בש"ס דב"ק דע"ט ובר"מ וש"ע. ומבואר בש"ס שם ובב"מ אם המצא תמצא כו' אין לי אלא בידו גגו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא ריבוי ובכה"ג ישלד"ע עבב"מ וכעת לא ראיתי לר"מ שיביא ד"ז דקנין חצר גבי גנבה אבל הדין אמת ובטוש"ע מבואר הכניסו ברשותו לגגו ולחצירו. וע' רש"י ב"מ שם כתב דנכנסה לחצרו ונעל בפניה נעשה גנב ובקצה"ח סי' שמ"ח כתב דוקא כה"ג שעשה מעשה נעשה גנב אבל אם נכנסה בהמה לרשותו ולא עשה מעשה ולא נעל אף שהחצר משתמר והוא חשב עליה לגנבה אע"ג דגבי מציאה מהני מחשבה גרידא בחצרו מכל מקו' לענין גנבה אינו מתחייב במחשבה אלא צריך מעשה וכן מביא בשם מהרי"ט ודקדק כן מלשונות הנ"ל עי"ש. ומבואר בש"ע חצר המשתמר ועס"י רי"ש דבעינן גבי קנין דוקא משתמר או עומד בצדו ועיין בס' ש"מ בב"מ והובאו דבריו בס' קצה"ח סי' רי"ש דדוקא גבי מציאה כיון דהוי הפקר צריך משתמר דכל הקודם בו זכה אבל לגבי מתנה א"צ משתמר דממילא משתמר לגבי מקבל דהרי אין שום אדם יכול לזכות בו ממילא הוי משתמר להמקבל ע"ש שמביא ראי' מב"מ דף ק"ב כיון דיצא שם מציאה בעיר מבדל בדילי אינשי והוי משתמר ע"ש אם כן אפשר כאן נמי דשום אדם אינו רוצה זה רק הגנב גנבו אפשר דא"צ משתמר כלל דממילא הוי משתמר רק להגנב מכל מקום יש לחלק ואין כאן מקומו. ולענין קנין ד"א ע' תוס' ב"מ ד"י וכתובות ל"א דגנבה לא תיקנו רבנן ד"א כלל וע' ש"ך סי' רמ"ג סק"ט הביא הרבה פוסקים סוברי' כדעת התוס' וע"ש בס' קצה"ח ועבב"ק י"ז מבואר שם דגוזל קרקע והיתה פרה רבוצה דלר"א קרקע נגזלת אם כן קונה הפרה גם כן לענין שנעשה גזלן עליה דה"ל אג"ק כמו בקטן ולרבנן דאין קרקע נגזלת אם כן לא קנה הקרקע להיות גזלן עליה גם הפרה לא קנה ואינו גזלן אם כן נ"מ אם זכה בקרקע של הפקר והיתה פרה רבוצה בה ועשה איזה מעשה כדי לגנבה אף דהקרקע אינו משתמר דיהי' מתורת חצר מכל מקום הוי גנב עליה מתורת אג"ק עקצה"ח סי' ער"ה כ' דאג"ק בגנבה צ"ל דוק' דהמטלטלין צבורין וע' ש"ע או"ח סי' תל"ז במג"א שם. ולהסוברים דקנין אגב דרבנן אפשר במקום איסור לא תיקנו כהאי דפעוטות שמכרו בנכסים מועטים ע' ח"מ סימן רל"ה ועיין ח"מ פ"ט מהל' זכיה ומתנה ובמ"ל שם ובנה"מ ובאתי רק לרמוז.
ואם עשה שליח לגנוב וגנב אם השליח ידע המשלח פטור דאשלד"ע והשליח חייב ואם השליח לא ידע דעת הרבה ראשונים דבשוגג ישלד"ע והמשלח חייב בכפל וכ"פ רמ"א סי' שמ"ח ובש"ך שם האריך דבשוגג אשלד"ע והמשלח פטור והשליח ג"כ פטור דאינו מתכוין לגנוב כלל והדברים עתיקין והאריכו האחרונים. ואם הם שותפים בגנבה דעשה להשותף שליח שיגנוב עבורו ועבר המשלח ע' ב"מ דף ח' מבואר ברש"י דשותפים ישלד"ע והתוס' חולקים ובקצה"ח סי' הנ"ל האריך. ודוקא מרשות הבעלים חייב בדין גנבה היינו כפל אבל בגונב מבית הגנב פטור הגנב השני דלגנב אינו משלם דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ולבעלים פטור לשלם כפל כיון דאינו ברשות הבעלי' להקדיש דגזל ולא נתייאשו הבעלי' שניה' א"י להקדיש זה לפי שאינו ברשותו אם כן לא גנב מרשות הבעלים ופטור כן מבואר בש"ס דמרובה ובר"מ. ודוק' מבית הגנב פטור אבל אם גנב מבית השומר כיון דהבעלים יכולין להקדישו דכל היכי דאיתי' ברשותא דמרא איתא חייב הגנב כפל לבעלים כ"ה להדיא בירושלמי מובא בקצה"ח סי' שמ"ט וע"ש שמביא בשם ירושלמי דלמד מוגונב מבית האיש ולא מגג שאינו מבוצר היינו שאינו מקורה וכ' שם דבש"ס שלנו לא נזכר זה וגם בר"מ וטוש"ע לא הביאו זה אין הלכה כן. ואפילו גנב מר"ה כיון דהבעלים יכולים להקדישו חייב כפל לבעלים והגונב את ההקדש בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים ואפילו קדשי' שהבעלים חייבי' באחריותם מכל מקום פטור מכפל כ"ה בר"מ כאן פ"ב ואף דבפ"ח מנזקי ממון סובר דקדשים קלים הוי ממון בעלי' דאיקרי רעהו מכל מקום כאן יש עוד מיעוט וגונב מבית האיש וכו' למעט הקדש אתמעט כל מיני הקדשות כ"כ הלחם משנה כאן ושם ודעת הר"מ בקדשים קלים לא ברירה עפ"ד מהלכות מעילה ה"ח במ"ל והבאתי לעיל במה"ק. אבל כאן פסק הר"מ להדיא דפטור בכ"ע. ונלע"ד דפסהמ"ק שנפדו הוי מ"ב וחייבים בכפל דרעהו ודאי מיקרי כדאיתא בהנ"מ אך אפילו כאן דיש עוד מיעוט לדעת הר"מ על קדשים קלים מכל מקום פסהמ"ק ה"ל גונב מבית האיש דאי הי' פטור הו"ל להר"מ להשמיענו זה א"ו ה"ל כחולין גמורים וחייב בכפל כנ"פ. והגונב מן ב"נ פטור מכפל דאינו רעהו וחוץ לזה גונב מכל האישים אפילו מעבד וקטן חייב בכפל ולקמן אי"ה יתבאר דיש חיוב בכפל שאינו נוהג באם התובע קטן.
והגונב קרקעות עבדים ושטרות פטור מכפל דאתמעט בש"ס דמרובה וכ"ה בר"מ כאן וכן לענין אחריות ויתבאר אי"ה בלאו דגנבה ומבואר שם בש"ס דמשלמה ממעטינן מכפל דבר שאינו מסוים ורש"י פירש דבר שאין בו סימן והתוס' פירשו חצי רמון וחצי אגוז וכדומה דפטור בדבר שאינו מסוים וע' תוס' שם בסוגיא. והגונב פטר חמור מחבירו חייב לשלם כפל אף על פי דאינו שלו עכשיו קודם שנפדה דאסור בהנאה מכל מקום ראוי להיות שלו אחר שיפדה כ"ה בר"מ כאן מש"ס דבכורות ואפ"ל דוקא אם הפ"ח שוה יותר מהפדיון עמש"ל מצות פ"ח שיטות בזה אבל אם אינו שוה יותר מהפדיון אם כן לא גנב מאתו כלום כנ"ל וע"ש בש"ס ד"י וי"א לענין קדושין ואם בשעת גנבה היה שוה יותר ואחר כך בשעת העמדה אינו שוה או שמת דאסור בהנאה או איפכא דלא הי' שוה בשעת הגנבה ואח"ז הוא שוה ה"ל כאלו הוקרה או זילא ותלוי בשיטות שרמזנו לעיל עיין במרובה לענין הוקרה וזילא.
ועמהרי"ט אלגאזי פלפל בגונב הקדש מבית בעלים שמבואר כאן בר"מ דפטור מכפל אף אם נאמר כהסוברים דכ"ז דהקדש בבית הבעלים יכולים הבעלים לחלל לכתחלה שוה מנה על פרוטה ע"ל בחיבורי הבאתי זה אם כן יש לו לבעלים ממון שיכולים לפדותו מכל מקום פטור וא"ד לפ"ח ע"ש באורך וגם בהקדש שגנב מבית הבעלים פטור אף דיכול לשאול על הקדשו מכל מקום ל"ה שלו עיין פסחים סוגיא דהואיל ואין כאן מקומו. והנה בגונב הקדש מבית בעלים ובאו עדים ופסקו הב"ד להחזיר את הגנבה ולא כפל והחזיר ואח"כ נשאל הבעלים על הקדשו וה"ל חולין למפרע אם כן אפשר דצריך השתא לשלם כפל. אך באמת בב"ק דס"ח מבואר דאם חזרה קרן לבעלים קודם שבאו עדים א"ח כפל ע"ש ברש"י ונראה דל"ד תלוי בביאת עדים רק תלוי בגמ"ד של הב"ד כיון בקנס אינו אלא בגמ"ד עש"ס ור"מ וראב"ד בהשגות בהלכות כאן פ"א אם כן הב"ד לא פסקו כפל דהיה אז הקדש ועתה כשתובע כפל ה"ל חזרה קרן לבעלים וא"ח בכפל. אך משמע שם לפי המסקנא דאמרו חייב אתה ליתן לו ל"ה גמ"ד ע"ש וחייב בכפל חזינן דעיקר תלוי בעדים בשעת ביאת עדים דהי' הגנבה בידו ואם כן כאן דאגלאי מלתא למפרע דהיו דנין על חולין ועדים באו דהי' אז הגניבה ביד הגנב אם כן יכולים הב"ד עכשיו לחייבו כפל עפ"י העדים. מכל מקום י"ל דוקא לענין דו"ה לא הוי חייב אתה ליתן גמ"ד אבל לענין קנס ה"ל גמ"ד ונ"מ אם בא לב"ד אחר והודה שנגמר הדין ואמרו חייב אתה ליתן לו בב"ד אחר חייב ול"ה מב"ק כמבואר בש"ס דאם מודה שעמד בדין ל"ה מודה בקנס אם כן דוקא אם הקרן בידו בשעת גמ"ד חייב בכפל אבל בהחזיר קודם גמ"ד אף שבאו עדים אחר כך אפשר שפטור מכפל דה"ל חזרה קרן לבעלים ומכל מקום צ"ע ולענין מודה בקנס יבואר אי"ה במק"א אבל אם הב"ד חייבו אותו להחזיר ועדיין לא החזיר והבעלים נשאל על ההקדש בודאי מחייבים אותו כפל עפ"י העדים אני מסופק אם כשהיה הקדש הודה מעצמו ואח"ז נשאל עליה והביא עדים אם הודאה ראשונה פוטר כדין מוב"ק דאגמ"ל דמוב"ק א"ד כיון דכתיב אשר ירשיעון ודרשינן פרט למרשיע א"ע אם כן דוקא במקום שמרשיע א"ע שחייב אם באו עדים והוא מרשיע גזירת הכתוב דפטור אבל כאן בשעת הודאה ל"ה כלל מרשיע א"ע כי אפילו הב"ד א"י להרשיע אותו עפ"י עדים כי א"ח כפל כלל אם כן ל"ה מרשיע עצמו כלל ואח"ז שנשאל אפשר משלם כפל על פי עדים ול"מ הודאה ראשונה כי לא הי' מרשיע עצמו אז וצ"ע. והגונב תרומת ישראל מה שהפריש ואין לישראל בה אלא טוה"נ עיין ר"מ כאן דאינו משלם כפל דטוה"נ אינה ממון ועש"ך סי' ש"נ ואין כאן מקומו להאריך. והגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו לא דמי חולין לבד שיש בו עיין בקדושין שם הטעם וכ"ה בר"מ. והגונב חלבו של חבירו ואכלו אף דאתרו בי' למלקות מכל מקום חייב דעל הגנבה מתחייב בשעת הגנבה ומלקות א"ח אלא בשעת אכילה ועיין בסוגיא דכתובות. והגונב בין איש ובין אשה א' מכל האישים חוץ מב"נ וחוץ מחרש שוטה וקטן חייבים בכפל אך עבד וא"א אין להם לשלם אבל אם נתגרשה האשה ונשתחרר העבד מחויבים לשלם דב"ח נינהו רק דאין להם לשלם עתה ואימת שיש להם צריכים לשלם:
וחרש שוטה וקטן שגנבו פטורים מכפל אפילו לאחר שיגדיל או שישתפה וקרן אם הוא בעין מחזירין ממנו ואם אבד פטור אף כשיגדיל ודיני קרן עוד יבואר אי"ה לקמן פ' ויקרא מדין הקטנים וער"מ והרב המגיד אף דקטן או"נ אין ב"ד מצווים להפרישו דוקא בעבירות שבין אדם למקום אבל עבירות שבין אדם לחבירו מצווים להפרישו ע"ש. וב"נ שגנב מישראל או מב"נ חבירו חייב מיתה ולא ניתן להשבה ויבואר בקונטרס ב"נ בעזה"י. וד"ז דכפל אין דנין עתה דקנס הוא ובעינן ב"ד סמוכים ועטח"מ סי' שמ"ט מביא שני דיעות אי מהני תפיסה האידנא כיון דהוא יותר ממה שהזיק דעת הרמ"ה דל"מ תפיסה בכפל ודעת הרא"ש דמהני תפיסה ועשו"ע סי' שמ"ח בסמ"ע שכתב דדעת המחבר בש"ע כהרמ"ה דל"מ תפיסה ודעת הרמ"א כהרא"ש ע"ש ועח"מ סי' א' בסמ"ע סקי"ח. ואם הגנב אין לו לשלם כלל נמכר בגנבתו ודוקא איש ולא אשה והדינים של מכירת איש כבר ביארנו בהתחלת הפרשה מצות ע"ע ואינו נוהג אלא בזמן היובל עיין לעיל ואם שני שותפים בדבר וגנב א' מן השותפים דבר המשותף חייב גם כן כפל אך דו"ה אינו משלם כמש"ל אי"ה גבי דו"ה ושם הוא גזירת הכתוב אבל כפל משלם. וכ"ה בש"ס ע"ה ע"ב. ושני שותפים שגנבו אצל אחד והגביהו שניהם שניהם חייבים. ואם גנב משני שותפים גם כן חייב בכפל. ואם גנב משני שותפים והודה לא' וכפר לא' והביא השני עדים לזה שהודה פטור מטעם מוב"ק ולהשני שכפר חייב כ"ה בש"ס ור"מ כאן פ"ג ה"י ובטור סי' ש"נ ועיין בב"ח הובא בקצה"ח כ' דמיירי שהודה לאחד בב"ד אחד וכפר להשני בב"ד אחר דאל"כ לא יתחייב לשני דמסתמא כיון דהודה לא' מן השותפים כאלו הודה גם להשני והנה מה שמחלק הב"ח בין ב"ד א' לב"ד אחר עקצה"ח מה שפלפל בזה ויבואר אי"ה במק"א. אך לכאורה לפי מה שנתבאר בב"ק ק"ח ע"ב גבי תבעוהו וכו' תבע שומר לגנב והודה וכו' מבואר שם להדיא דהודאת קנס אינו נפטר מטעם מודה אלא בפני הבע"ד אף שהוא מודה בב"ד סמוכים כדין מודה בקנס מכל מקום בעינן בפני בע"ד אם כן יכול להיות דלא הי' השותף השני והודה לזה ואח"כ כפר לשני דלא מהני מה שהודה לראשון על חלק השני כיון דלא הי' שם אך באמת כמו שם בשומר אם באמת נשבע כיון דניחא לי' לבעלים ה"ל כהודה בפניו ע"ש אם כן מכ"ש בשותפים דא"צ הרשאה מודה לא' מן השותפים הו"ל כאילו הודה לחבירו ג"כ בפניו ונפטר ע"ש. אך למדנו דכל מב"ק אם לא הודה בפני הבע"ד אינו נפטר בהודאתו מחמת מודה בקנס אם כן בגונב מחרש שוטה וקטן והודה להם אינו נפטר בהודאה אם הביאו עדים אח"כ דחרש שוטה וקטן כשלא בפניו נינהו ואם לא הביאו עדים דל"מ הודאתו לפטור אי מהני הודאתו לחיוב עחה"מ סי"א בש"ע וסמ"ע וש"ך ויו"ד סי' רס"ז ה' עבדים. והנה בר"מ אינו מבואר להדיא ד"ז בפ"ג מהלכות גניבה שכתב בפני ב"ד ובב"ד לאפוקי חוץ לב"ד ע"ש ולא כתב ד"ז דבעינן לפני הבע"ד אך בפ"ד שכתב ד"ז דתבעו שומר וסובר כגירסת רש"י מבואר שסובר ד"ז. ועקצה"ח סי' פ"א סק"י הקשה ע"ז מסוגיא דר"ג ששמח דטבי עבדו יוצא לחירות דהש"ס אוקמי' שלא בב"ד אודי ות"ל דלא הי' טבי שם כמשמעות שם בגמרא ואי"ה יבואר במק"א. ונסתפקתי בגונב וולד בהיותו נ"מ דקיימא לן הקרן שייך לבעל וכפל לאשה ע' כתובות פ' ע"ב מי הוא הבע"ד בזה דאם מודה בפניו נפטר ועיין בקצ"ח סי' פ"א סק"י וצ"ע:
והנה יש עוד דיני כפל בטוען טענת גנב והרהמ"ח כתב זה במצוה נ"ז בדין ש"ח ואני אכתוב בה בדיני כפל ודינים אלו מבוארים בפ' הגוזל ובר"מ כאן פרק ד' ובטור סימן שנ"ב והדינים הם כך המפקיד פקדון אצל שומר חנם דפטור על הגניבה רק חייב ג' שבועות וטען בב"ד שנגנב ופסקו לו הב"ד שבועה ונשבע בב"ד ואחר כך באו עדים שהי' בעת השבועה ברשותו אם כן הוא עצמו הגנב חייב בתשלומי כפל עפ"י העדים ודוקא אם נשבע אבל אם לא נשבע על הטענה של גניבה לב"ד ובאו עדים אינו חייב כפל דכן גזירת הכתוב דשומר א"ח אלא בנשבע והשבועה צ"ל דוקא בב"ד. אבל אם נשבע חוץ לב"ד או אפילו בב"ד רק שלא פסקו לו עדיין והוא קפץ ונשבע א"ח בבאו עדים אח"כ כ"ה בסוגיא. ועמ"מ הקשה על הר"מ שהשמיט דין קפץ ונשבע ואיני רואה גם כן בדברי הר"מ שמביא דצריכה השבועה להיות בב"ד אבל הדינים הם אמיתיים כי כן הוא בסוגיא שם. והנה בהלכה י' מביא הר"מ וז"ל שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מן העדר שהופקד אצלו כו' אם יש עליו עדים חייב בכפל והראב"ד בהשגות כ' עליו זה אינו כלום. וכתב הרב המגיד דהיינו דנראה מדבריו דאף בלא נשבע חייב כפל ובאמת שומר שטוען ט"ג דוקא בנשבע חייב אבל אם גנב ולא נשבע א"ח וכתב המ"מ סוף דבר א"י טעם לרבינו ז"ל ובכ"מ כתב דוקא בהניח הפקדון במקומו צ"ל דוקא בנשבע אבל אם לקח קצת בדרך גנבה חייב כגנב דעלמא עכ"ל ועמש"ל בדיני ע"ע שהר"מ הוציא זה מפרק הגוזל בתרא וכ"ה בפ"י היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאם אין קרן כגירסת רבותיו של רש"י. וכבר הקשה רש"י על רבותיו דהא אין שואל משלם כפל דהוא רק כש"ח דפוטר נפשו ע"ש. אבל הר"מ סובר כן וחילק כדברי הכסף משנה ושייך בכל השומרים דין גנב ובפ"ז כאן מביא ד"ז דפרה שאולה וטבחה בשבת פטור שאם אין גנבה כו' הרי להדיא דגרס כגי' רבותיו של רש"י וצריך לחלק כן והם דברים ברורים. ועספ"י שם שתמה על נ"כ הר"מ שדבריו ברורים מהש"ס הנ"ל ע"ש וסברת הכסף משנה נכונה מאוד כאשר הבין בנה"מ סי' שמ"א דידוע דגנב צריך קנין לחייב בכפל ודו"ה כמבואר לעיל ובב"ק דף ע"ט דצריך הגבהה או משיכה להתחייב בגנבה כפל ודו"ה אם כן בשומר שלא עשה קנין רק טבח ומכר לא נתחייב בתורת גנבה רק בתורת מזיק ע"כ פטור מכפל ודו"ה בלא שבועה כי אינו גנב כלל אבל אם עשה קנין מ"ל גנב מרשות הבעלים או שהשומר גנב מרשותו דהרי חצר השומר קנוי להמפקיד כמבואר בפוסקים ע"כ בכה"ג חייב השומר כדין גנב דעלמא וכ"ה הלשון בר"מ הי' פרה שאולה וטבחה דרך גנבה וכו' היינו כדרך גנבה בקנין עש"ך סימן שמ"א וכן מדוקדק לשון הכסף משנה בהניח הפקדון במקומו צריך שבועה ובלאו הכי פטור והיינו דלא עשה קנין ול"ד הניח הפקדון במקומו אלא אפילו טבח מכל מקום א"ח כיון דלא עשה קנין ה"ל כמזיק אבל אם לקח קצת בדרך חיוב היינו שהי' בדרך גנבה או משך חייב אפילו בלא שבועה אבל אם אינו בדרך גנבה כגון שלא עשה קנין פטור השומר דאין לו דין גנב דגם גנב פטור בכה"ג אך אם נשבע חייב בכ"ע. ובזה מיושב קושית הלחם משנה בה"א כאן בפ"ד שהקשה הא כתב הר"מ בטט"ג נשבע ומביא עדים וטבח ומכר אחר השבועה חייב בד' וה' וכתב במ"מ דוקא טו"מ אחר השבועה אבל קודם השבועה פטור אף מכפל כאשר יבואר לקמן בעזה"י ולהכסף משנה אף בטבח ומכר קודם השבועה חייב מטעם גנב ע"ש שדחה ד' הכסף משנה ולפמ"ש לק"מ דהר"מ כתב דדין זה דטט"ג ל"ש בטבח ומכר קודם מטעם המבואר ומיירי שלא עשה קנין וא"ח מטעם גנב ומשמיענו הר"מ שגם מטעם טוען ט"ג פטור מטעם המבואר שם ויבואר לפנינו אי"ה והלחם משנה הבין בסברת הכסף משנה דיש חילוק אם הוא בעין ובאם טבח ובאמת אפילו טבח א"ח השומר בלא קנין רק עיקר סברת הכסף משנה לחלק דבקנין חייב השומר ג"כ ככל גנב ובלא קנין אינו חייב השומר ככל גנב שאינו חייב בלא קנין רק בנשבע חייב מטעם טט"ג דהוא גזירת הכתוב והדברים ברורים ע"ש היטב. גם ראיתי בשטמ"ק דק"ו כ' להדיא דשומר שטבח קודם שטט"ג פטור דהוי כגנב שטבח בבית הבעלים היינו כדברים הנ"ל.
ודוקא בטוען ט"ג ונשבע חייב בכפל אבל בטוען טענת אבד ונשבע פטור מכפל ודוקא אם פוטר עצמו בשבועה זו חייב כגון בש"ח אבל בש"ש דחייב בגנבה ואינו פוטר עצמו בשבועה פטור מכפל ומכל מקום משכחת לה בש"ש ג"כ ד"ז בטוען טענת לסטים מזויין דפטור דהוא אונס וחייב בכפל כי לסטים מזויין הוי גנב כמבואר בש"ס ופוסק הר"מ גם כן כן. וכן שומר אבידה שנשבע דהוי ש"ש מכל מקום אם נשבע שנגנב בלסטים מזויין פוטר עצמו וחייב כפל אם באו עדים שהי' ברשותו ובשואל לא משכחת לה ד"ז כי הוא חייב אפילו באונסים ואינו פוטר עצמו בשבועה ע"כ פטור מכפל כן מבואר בר"מ מהש"ס דב"ק ולדעת הסוברים דשומר אבדה הוי ש"ח ע' בטור אפילו בלא לסטים מזויין שייך ד"ז. ואם נשבע בחנם כגון שטען טענת אבד ונשבע דנפטר ואח"כ טען שנגנבה ונשבע ובאו עדים פטור מכפל. ומבואר הטעם בגמרא לא מטעם דקנה הגנבה להתחייב באונסים רק מטעם שכבר יצא ידי הבעלים בשבועה הראשונה ועבמ"מ על הא דכתב הר"מ בדין ש"י קודם השבועה דפטור כתב דגזירת הכתוב הוא ולא מטעם שנעשה כגזלן ע"כ כאן אף שנעשה גזלן בשבועה הראשונה מכל מקום הי' חייב כיון דלא ש"י רק הטעם דפטור דיצא ידי הבעלים ע"ש. ובאמת הר"מ בדין ש"י כתב וז"ל כיון שש"י נתחייב בו וקנהו נראה דהטעם מחמת שנתחייב לא מטעם גזה"כ. ע' בהג"מ דבש"י סובר הר"מ מטעם קנין ובטענת אבד אינו סובר רק הטעם שיצא ידי הבעלים ע"ש. אך באמת צ"ע דהר"מ כאן לא כתב כלל הטעם דיצא ידי הבעלים רק ז"ל שכבר יצא הפקדון מרשות הבעלים בשבועה הראשונה והיינו שיצא מידי הבעלים והוא קנאו ע"כ פטור דלא כהמ"מ שכתב דהר"מ סובר כאן הטעם יצא ידי הבעלים רק כתב להדיא דהפקדון יצא מידי הבעלים ע"ש ותבין וצ"ע. ובספ"י האריך שם ואין כאן מקומו עוד מבואר בר"מ מהש"ס דטט"ג בפקדון ונשבע ובאו עדים שהי' ברשותו וחזר וטט"ג ונשבע ובאו עדים שעדיין ברשותו אפילו מאה פעמים חייב כפל על כל טענה וטענה וכו' וע' תוס' והרב המגיד שתמהו כיון דא"ח כפל בקפץ ונשבע רק עפ"י פסק ב"ד אם כן כיון דבאו עדים על שבועה ראשונה שבשקר נשבע הו"ל חשוד על השבועה והיאך פסקו לו הב"ד שבועה בפעם שנית דפסול לשבועה וע' תוס' שתי' דחשוד על השבועה אינו פסול אלא מדרבנן ומה"ת כשר לשבועה ועקצה"ח מה שפלפל בזה בסי' צ"ב סקמ"ו ואין כאן מקומו. והרב המגיד תי' כגון שעשה תשובה בינתיי' או בב"ד אחר ע"ש. ודין זה תמוה היאך חייב כפל על השבועה השני' כיון דבאו עדים שבשקר נשבע נתחייב באונסים אם כן השבועה השני' שנשבע שחייב אינו כפירת ממון כלל אם כן אין כאן שבועת הפקדון אפילו אם נאמר דדוקא דש"י קודם השבועה מטעם גזירת הכתוב אבל לא משום חיוב אונסין היינו דלא נודע בשעת תביעה שנתחייב באונסין אם כן בשבועה פוטר עצמו מממון אבל כאן אינו פוטר עצמו מממון כלל דנתחייב באונסין אין זה כפירת מממון כלל ועדיף ממאי דאמרינן דיצא ידי בעלים בשבועה הראשונה ולא הוי כפירת ממון מכ"ש דאין הכפירה והשבועה השני' פטרתו כלל כמו בכאן היאך יתחייב כפל וכבר תמהו בזה התוס' דק"ח ד"ה וחזר ועפ"י. ובתוס' תירצו שלאחר השבועה אומר המפקיד רצוני שתהי' עליו ש"ח ע"ש מה שהקשו ע"ז ועל הר"מ ל"ק אם כן צ"ל בר"מ ג"כ כן. וע"ש בתוס' שאין סברא לחלק בין ב"ד אחד לשני ב"ד ומכל מקום הר"מ סתם מאוד ולפי פשוטו הדין תמוה מאוד. עוד מבואר בר"מ דאם מסר שורו לשני בני אדם וטען א' נגנב ובאו עדים והשני טען ג"כ נגנב והודה זה שהודה חייב בחומש וזה שבאו עדים חייב בכפל מספק ואם תפס התובע אין מוציאין מידו והיא עלתה בש"ס בתיקו ופסק הר"מ כדרכו דמהני תפיסה אף בקנס ועיין בטור ובכ"מ תמהו על הר"מ דעל כפל אין ספק דודאי משלם כפל רק האיבעיא בש"ס אם השני משלם חומש ע' טור וכ"מ ודיני חומש ואשם יבוארו אי"ה לקמן פ' ויקרא.
והנה ד"ז דטט"ג פטור על קרקעות ועו"ש והקדשות ועכו"מ כמבואר במרובה דנתמעטו כל הני משבועת השומרים וא"ח בטט"ג רק בפסק הב"ד ולא בקפץ ונשבע לבד אלא אפילו נשבע ע"י גלגול מכל מקום פטור מכפל דהוא גזירת הכתוב דנתמעטו כל הני כמו כפל של גנב עצמו עיין לעיל וכן דבר שאינו מסויים ע' לעיל ה"נ וע' תוס' שם ובסוגיא דמרובה ואין כאן מקומו. עוד מבוא' בר"מ כאן הטט"ג בפקדון של קטן אפילו תבעו בגדלותו אך הנתינה הי' בקטנותו ונשבע ובאו עדים פטור מכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה הנתינה והתביעה שוין בגדול וכו'. והנה הר"מ לשיטתו בפ"א מהלכות שכירות ובפ"ה מטוען דסובר דנשבעין שבועת השומרים לקטן מכל מקום נתמעט מדין כפל אבל לדעת החולקים וסוברים דאין נשבעין כלל שבועת השומרים אם הנתינה היה בקטנותו אם כן בלאו הכי פטור דאין הב"ד פוסקים שבועה ובקפץ ונשבע א"ח כפל כמש"ל. ובספ"י תמה על הר"מ כיון דפוסק שחייב שבועה על טענת קטן ע"כ סובר דכי יתן איש קאי על מלוה דעירוב פרשיות כאן עיין בראשונים אם כן למה פסק דאין חייב כפל וע"ש שתי' אף דנשבעין מכל מקום פטור מכפל ושיטות אלו לענין שבועת שומרים לקטן אין כאן מקומו ויבואר אי"ה בדיני שומרים. וגם נראה דאם בגדלותו תובע פקדון מאביו חייב וכן אם בקטנותו תובע פקדון מאביו שהי' הנתינה בגדלות ואפשר בכה"ג נמי אתמעט ועיין בסימן ש"ב בחה"מ ויבואר עוד לקמן אי"ה. וחו"ש כיון דלא נתמעט מאיש כמבואר כ"פ בש"ס דאיש אינו ממעט אלא קטן אם כן בודאי נשבעין לכ"ע שבועת השומרין כיון דא"צ טענה ולא נתמעט ג"כ אם כן ה"נ בטט"ג משלם כפל ג"כ. וכבר כתבתי לעיל לענין גונב מחרש שוטה וקטן דחייב כפל אפשר דל"מ הודאת' דחרש שוטה וקטן דכשלא בפניהם דמיא ול"מ הודאה בקנס שלא בפני הבע"ד כמ"ש בשם התוס' דב"ק ומבואר בש"ס שם ועמ"ל פ"ה מטוען הי"א לענין הודאת קטן ואין כאן מקומו.
ודין טט"ג אינו נוהג האידנא דבעינן סמוכים ודיני כפל עדיף מקנסות דבקנסות מהני תפיסה וכאן ל"מ תפיסה כיון דהשבועה צ"ל בב"ד סמוכים אם כן בלא ב"ד סמוכים הו"ל כנשבע חוץ לב"ד דלא נתחייב כלל כפל ע"כ השמיט הרי"ף דיני טט"ג כיון דל"מ תפיסה ועבח"מ סי"א ובש"ך הביא ד"ז והם דברי רמב"ן ועמ"ל כאן פ"ד דתמה על הטור שהביא זה כיון דודאי ל"מ תפיסה ע"ש. ונראה הא דנשבע בטט"ג חייב כפל אינו כדין שבועת הפקדון לענין חומש ואשם דחייב אפילו במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן עיין בשבועות ור"מ פ"ו מהלכות שבועות מכל מקום לענין טט"ג דנפקא לן מקרא זה כי יתן כו' דזהו שבועת השומרים ושבועת השומרים ה"ל שבועת הדיינים כמבואר בר"מ פי"א מהלכות שבועות ושבועת הדיינים צ"ל מושבע מפ"ע או מפי אחרים ויענה אמן דה"ל כמפי עצמו אם כן א"ח כפל רק מפ"ע דנשבע שבועת הדיינים ועקצה"ח סי' צ"ו הכריע בראיות דשבועת הדיינים צ"ל מפ"ע ודחה דברי האו"ת אם כן כאן נמי צריך דוקא שבועה מפ"ע ובפרט דצ"ל דוקא בב"ד ולא בקפץ ונשבע אם כן ה"ל לגמרי שבועת הדיינים ופטור מפי אחרים ואי"ה במק"א יבוארו דיני שבועות בפרטות. ועבחה"מ סי' פ"ח דעת הר"מ וסייעתו דבשבועת שומרים א"צ כפירה שתי כסף רק בש"פ והרא"ש וסייעתו סוברים דצריך ש"כ ע"ש ובה' שומרים אם כן כיון דל"מ קפץ ונשבע אם כן לשיטות אלו טט"ג לא משכחת בפחות משתי כסף דבפחות אין פוסקין לו שבועה אם כן פטור מכפל וע"ש בסמ"ע וש"ך דהסכים עמו דלדעת הר"מ דס"ל גבי מודה במקצת בכלים אפילו פחות מש"פ צריך לישבע גבי שומרים גם כן כן והביא דעת הר"מ דבכלים נזקקין אפילו לפמש"פ אם כן בנשבע חייב לשלם כפל ג"כ אף דהכפל הוי פמש"פ כיון דיליף מקרא זה דכי יתן אם כן כ"ה דנשבע ע"פ הדיינים לכ"א מהשיטות חייב כפל כנ"ל פשוט:
והנה גבי גנב עצמו שגנב כלי פמש"פ לשיטות דנזקקין על כלים פמש"פ אפשר ג"כ משלם כפל דכלי' חשיבי. או אפשר כיון דהר"ם כ' וסתם הגונב מש"פ ומעלה עובר על לא תגנובו ולא חילק בין ש"כ לכלים אפשר דאף בכלים א"ע על לאו הזה אם הוא פמש"פ אם כן אפשר דהתורה לא חייבה דין גנב אלא היכי שמוזהר בלאו כגון ש"פ אבל בפחות לא וא"ח כפל וגם אני מסופק אם גנב פמש"פ כסף דאפשר דב"ד נזקקין אם נאמר דחייב כפל כיון דעם הכפל יהי' ש"פ. או אפשר דהתורה לא חייבה כלל בכה"ג דאין הגנבה ש"פ כיון דא"ע על הלאו ואי"ה עוד חזון למועד לברר הדברים. ועקצה"ח סי' פ"ח הביא בשם רשב"א מסופק לענין קדושי אשה בכלי פמש"פ וע"ש שכ' דלא אתרבי כלים רק לענין שבועה ולא לענין שאר דברים אם כן אפשר לענין גנבה נמי. אך זה גופא אני מסופק דאפשר דתמיד פמש"פ חייב ג"כ בכפל אם כן נזקקין כיון דעם הכפל יהיה פרוטה. א"ד דכ"ה דהגנבה אינו ש"פ אין דין גנבה כלל לענין כפל וא"ה יבואר לקמן. ובלאו דגנבה מבואר בש"ס ור"מ דאף בגונב ע"מ למיקט אף דדעתו להשיב בעין עובר על הלאו דלא תגנובו וכן בגונב ע"מ לשלם תשלומי כפל עובר בלאו. נ"ל דצריך לשלם תשלומי כפל ודו"ה אף בע"מ למיקט או לשלם דו"ה. ועקצה"ח סי' שי"ח מסופק אי בגונב ע"מ למיקט חייב הגנב באונסים ע"ש. ומכל מקום נראה דחייב כפל דלא חילקה התורה וצ"ע. ובר"מ פ"ג מבואר שם הדינים אם איסור שבת הי' בהגנבה אף בשוגג פטור מתשלומין דח"מ שוגגין פטורין ובחייבי מלקות דוקא בהתרו בו פטור ודוקא בבאים בב"א וכן גנב הבא במחתרת כיון שחייב מיתה פטור מתשלומין עיין דיני בא במחתרת בסוף ה' גנבה בר"מ. ודיני קניה מהגנב ואימת הגנב קונה הדבר הגנבה יבואר אי"ה לקמן בלאו דקדושים. ולענין נמכר בגנבתו נתבאר באריכות לעיל במצות ע"ע.
ודיני דו"ה כן הוא הגונב שור או שה ודוקא שני המינים הללו בלבד וטבח או מכר צריך לשלם חמשה בקר תחת השור וד' צאן תחת השה וזה עם הקרן והכפל וצריך ג"כ שיקנה הגנבה כמש"ל או בהגבהה או במשיכה ואם לא קנה וטבח או מכר ברשות הבעלים פטור דהו"ל רק דין מזיק ודו"ה הוא קנס וחייב עפ"י עדים דוקא ואם הודה מעצמו פטור דמב"ק פטור ואם הי' עדים על הגנבה ונתחייב בקרן וכפל עפ"י ואח"ז הודה בעצמו על הטביחה והמכיר' ובאו עדים אח"כ על הטביחה והמכירה חייב על פי העדים דמב"ק ולא מחייב עצמו במידי כי הכא שלא נתחייב כלל על הטו"מ אינו נפטר בבאו עדים אח"כ כי באו עדים אחר הודאה אינו פטור אלא אם כן התחייב עצמו בהודאתו כגון קרן אבל לא התחייב עצמו בהודאתו כלל ל"מ הודאתו לפטור בבאו עדים אח"כ והדינים מבוארים בר"מ כאן פ"ג ובמק"א. והגונב מן הגנב אף לאחר יאוש מכל מקום כיון דיאוש ל"ק אין הגנב משלם כפל ולא דו"ה אם טבח או מכר דלגנב לא משלם כיון דאינו שלו ולהבעלים אין משלם מפני שלא גנב מרשותן ובין טבח ומכר קודם יאוש או לאחר יאוש. הכלל אם לא קנה עדיין דל"ש לומר שלו הוא טובח ומכר חייב בדו"ה. וטבח ומכר בשל עכו"ם והקדש כמו דפטור מכפל פטור מדו"ה דדו"ה אמר רחמנא ולא ג' וד' ואפילו קדשים קלים וגם קדשים שחייב באחריותן מכל מקום פטורים מדו"ה כ"ה בר"מ. ומה שיש לפלפל בקדשים קלים כבר רמזתי קצת ואין כאן מקומו. ודוקא ששחט שחיטה כשרה אבל שוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מדו"ה אבל השוחט ונמצאת טרפ' או שוחט לרפואה ולכלבים חייב בדו"ה. והשוחט בן פקועה פטור דלאו שחיטה היא כיון דא"צ שחיטה וכעת ל"מ זה בר"מ מבואר להדיא והוא בש"ס דב"ק דק"ו ע"ב. הגונב את הקטעת או חגרת או סומא או טרפה או שגנב בהמת השותפים וטבח ומכר חייב בדו"ה והגונב כלאים חייב ג"כ בדו"ה ועבב"ק דע"ד ופרש"י כלאים הבא מן התייש וכבשה וע"ש דמרבינן כלאים מקרא וכ"כ הר"מ כאן. והנה ל"ד שור ושה אלא מין שור והן זכרים והן נקבות וכן שה נכלל ג"כ מין עזים כמבואר בכ"מ בש"ס וער"מ ה' בכורים גבי פדיון חמור ע"ש. אך כלאים אף שבא משני בהמות שכ"א כשר להקרבה מכל מקום פסול לקרבן אצטריך כאן לרבויי עיין בסוגי'. ועיין בחולין פאו"ב ופ' כיסוי הדם ופ' הזרוע ובר"מ ה' שחיטה ויו"ד במקומות הנ"ל לענין הבא מבהמה וחיה לענין דינים הנ"ל ורבנן סוברים דשה ואפילו מקצת שה ומספקינן אם חוששין לזרע האב ע"ש באריכות ואין כאן מקומו.
ואני מסופק היאך הדין בתייש הבא על הצבי' וילדה דאי חוששין לזרע האם הו"ל הולד מקצת שה ואם גנב הוולד וטבח ומכר מה דינו אך כיון דספק אי חוששין לזה"א אם כן אין מוציאין מספק עיו"ד סי' ט"ז ובר"מ וש"ך שם ואחרונים. אך להיפך אם בא צבי על התיישה וילדה ודאי ה"ל מקצת שה דשה ואפילו מקצת שה אמרינן אם כן אפשר משלם על כל פנים החצי וחמשה חצאי בקר אמרינן. אך נראה לפי מה דפסקינן דשותפים שטבח א' מה שגנב אצל שותף השני דפטור דטבחו כולו בחיובא בעינן עבב"ק ע"ח וברש"י דמחלק בין חמשה חצאי בקר ובין וטבחו כולו ע"ש. ועיין בדע"ב מבואר גבי שותפי' שגנב א' מחבירו וטבחו דכולו באיסור' בעינן וכאן בגמ' דשותפים שגנבו מאחרים דפטור אם א' טבח בלא דעת חבירו אף דהוי כולו באיסור מכל מקום וטבחו כולו בחיוב בעינן ועל חלק השותף א"ח ע"כ אינו חייב על חלקו ג"כ ע"ש. אם כן כאן במקצת שה לא הוי כולו בחיובא ופטור. אם כן הדין כן בתייש הבא על הצבי' וילדה וגנב הוולד בוודאי פטור דמצד האם הוא חיה ואפילו אם נאמר דחוששין לזה"א והו"ל מקצת שה מכל מקום א"ח דבעינן וטבחו כולו בחיובא וכאן על המקצת חי' א"ח אם כן בודאי פטור אבל בצבי שבא על התיישה אם נאמר דחלזה"א ה"ל מקצת שה ופטור. אך אם נימא אחלזה"א הו"ל כולו שה וחייב וזה ספק אם חוששין כמבואר במקומות הנ"ל אם כן הוא פטור אך אם תפס לא מפקינן מיני' להר"מ דמספק מהני תפיסה בדו"ה והבאתיו לעיל כ"פ והוא בר"מ פ"ז. וצ"ע דבש"ס אין פלפול מזה. וכן הר"מ לא הביא דינים אלו ולשון הר"מ כאן הגונב כלאים הבא מן השה וממין אחר כו' ודאי כוונתו ממין אחר בהמה דמשני צדדים חייב ומרבינן כאן אף דלקרבן פסול אבל ממין אחר כגון חי' א"ח בודאי אפשר מספק בצבי הבא על התיישה כמ"ש על כל פנים מתייש ומצביה בודאי הוא ספק שה (כלל) דאפשר אין כאן שה כלל ופטור עכצ"ל כמ"ש. וצ"ע שלא עוררו בדינים הללו. ונ"ל כמ"ש דעכ"פ מקצת שה אף דאמרי' בדינים ה"ל שה ואפילו מקצת מכל מקום אין לו דין שה רק לענין מקצת ובמתנות א"ח אלא בחצי מתנות אם כן אין כאן וטבחו כולו בחיוב ועיין היטב בסוגיא הנ"ל ובראשונים ובר"מ פ"ט מה' בכורים גבי חצי מתנות ע"ש ואין כאן מקומו. שוב העירני ח"א דאפשר דל"ד לטבח שור של שותף לפי דברי התוס' והר"ן בפ' הזרוע שחילקו מדוע שותפו' עכו"ם פוטר אפילו מראש אזנו ול"א שה ואפילו מקצת שה משום דש"ה דגם מקצת שה פטור ממתנות משא"כ בצבי הבא על התישה דעכ"פ כל שיות שבו חייב יעו"ש וביו"ד סי' ס"א. וא"כ ה"נ יש לחלק כן דדוקא בשותף לא בעינן וטבחו כולו באיסור כיון דפטור על מקצת שה ג"כ משא"כ בצבי הבא על התישה דעל כל שיות שבו חייב שפיר בעינן וטבחו לשיות כולו שבו באיסור וצ"ע להאריך.
והגונב בהמה ושחטה בעזרה חייב בדו"ה וכ' הר"מ כאן בהא אף על פי שחשב"ע אסורין בהנאה הואיל ואסורין מדבריהם ה"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה עכ"ל. וזה מבואר בב"ק דע"ב דאיסור הנאה א"ח בדו"ה דלאו דמר' קא טבח ומקשה הש"ס על חשב"ע ומתרץ דחשב"ע לאו דאוריית' ע"כ חייב בדו"ה דרבנן לא אתי לאקולי ע"ש. ואם חשב"ע מן התורה אסור צריך לאוקמי בשחט בחוץ וגמרו בפנים דאי שחט כולו בפנים כיון דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נאסר תיכף בתחלת השחיטה ולאו דמרה קטבח כי דו"ה בכ"ע א"ח אלא בגמר שחיטה ע"ש. והנה כאן מבואר בר"ם להדיא דחשב"ע אינו רק איסורא דרבנן לא מן התורה וקרי לי' דרבנן לשיטתו כל דאינו מפורש בתורה קורא לי' ד"ס דכאן אלו הי' איסור תורה לא הי' חייב כמבואר. וער"מ פ"ב מה' שחיטה בכ"מ ולחם משנה פלפלו בדעת הר"מ אי חשב"ע דאורייתא או לא ובכ"מ נוטה לסברא זו דאסור מן התורה לדעת הר"מ וכאן מבואר להדיא דאסור רק מדרבנן וצריך אריכות גדול. וגם מוכח מהר"מ כאן דסובר ישנו לשחיטה מתוע"ס דאי אינה לשחיטה אלא לבסוף א"צ טעם מחמת שהוא דרבנן כמבואר בגמ' ועיין בחולין כ"ט ובתוס'. ובאחרונים נחלקו בדעת הר"מ אי סובר כר"י או כרשב"ל ומכאן מוכח דסובר כר"י ע' בס' ראש יוסף להפמ"ג ובפתיחה הכוללת לה' שבת ואין כאן מקומו להאריך. וגנב וטבח בשבת או לע"א בעצמו פטור מדו"ה מחמת קלב"מ אפילו בשוגג דח"מ שוגגין פטור מתשלומין. ואם טבח ביוה"כ אם התרו בו למלקות פטור ג"כ ואם לא התרו בו חייב דחייבי מלקות שוגגים חייבים בתשלומין וכן אם מכר באיזה צד שיש חיוב מיתה או מלקות פטור עיין בגמרא ור"מ כאן פ"ב. וטובח ע"י אחר יתבאר בסמוך. ואם טבח שור הנסקל פטור דלאו דמר' קטבח כיון דאסור בהנאה ואפילו היכי דגורם לממון ע' בב"ק דע"א ע"ב מכל מקום לפסק הלכה פטור ואין להאריך בזה.
והנה אף דבכה"ת קי"ל דאין שלד"ע ולא מצינו זה חוטא וזה מתחייב מכל מקום בטביחה ומכירה מרבינן והוא גזירת הכתוב דהמשלח וטובח או מוכר ע"י אחר חייב דכאן ישלד"ע. ואם עשה שליח לשחוט והשליח שוחט בשבת כיון דישלד"ע לענין טביחה ועל חילול שבת אין המשלח חייב. אם כן אין מיתה של השליח פוטרת המשלח חייב המשלח בדו"ה כ"ה בר"מ כאן בזה"ל. והטור כת' בשם הר"מ דאפילו עשה שליח לשחוט לו בשבת ושחט השליח בשבת מכל מקום חייב המשלח. והמשל"מ כת' דדברי הר"מ מדוקדקים דוקא אם לא עשה שליח לשחוט בשבת והשליח בעצמו שחט אז חייב המשלח אבל אם עשה שליח בפירוש לשחוט בשבת פטור המשלח דאשלד"ע אף דבטביחה ומכירה ישלד"ע מכל מקום בנתערב איסור אחר אשלד"ע. עיין ר"מ פ"ז מהלכות מעילה ובשער המלך ובקצה"ח סי' רל"ב שכת' כדעת הטור והאחרונים האריכו בזה. ואם עשה שליח והשליח שחט לע"ז אף דלענין טביחה ישלד"ע מכל מקום כיון דעשה מעשה פורתא אסרה בהנאה ופטור דלאו דמרה קטבח רק באומר בגמר זביחה עובדה ול"ש לצעורי קמיכוין ע"ש בתוס' ובאחרונים והר"מ אינו מביא זה בפירוש ומכלל דבריו נשמע דאה"נ פטור וסמך אמ"ש הדינים במקומות מפוזרין. ואם טבח ומכר ע"י חרש שוטה וקטן בענין דהשחיטה כשרה כמבואר ביו"ד סי' א' לכאורה אף דמרבינן דבטביחה ומכירה ישלד"ע מכל מקום הנהו לאו בני שליחות נינהו כלל כידוע אם כן פטור. אך במהרי"ט כתב דהתורה ריבתה גבי טו"מ דאפילו ע"י הנהו דלאו בני שליחות נינהו מכל מקום חייב המשלח ובקצה"ח סי' רצ"ב הביא דבריו וע"ש באריכות. ואם גנב ומכר או נתן במתנה או החליף ואפילו אם מכר ע"י שליח חייב בדו"ה וכן מכר קודם יאוש דלא קנה לוקח כלל ומכ"ש מכר לאחר יאוש דהלוקח קנה חייב בדו"ה והוא בש"ס ובר"מ פ"א. ונראה דאף דקודם יאוש ג"כ חייב אף דלא קנה הלוקח מכל מקום א"ח המוכר בדו"ה רק אם הי' קנין אף דלא קנה כיון דאינו שלו מכל מקום בהכי חייבי' רחמנא אבל אם לא הקנה לו בקנין המועיל בדבר שהוא שלו ל"ה בכלל ומכרו ובודאי פטור. ולכאורה אני מסופק אם מכרו בקנין דרבנן כגון אג"ק ומשיכה וכדומה אי תלוי בהשיטות אם ע"י דרבנן נעשה ד"ת והובאו הדברים כ"פ בחיבורינו. אך נראה כיון דעיקר הטעם דסברי דע"י דרבנן נעשה ד"ת הוא מכח הפקר ב"ד הפקר וכאן ל"ש הפקר ב"ד דבאמת לא הפקירו דלא קנה כלל הלוקח דה"ל אינו שלו אם כן לא נעשה דאורייתא אך לאחר יאוש דקנה הלוקח אזי בקנין דרבנן תלוי בשיטות הנ"ל וצריך להאריך ואין כאן מקומו.
מכר ונתן חוץ מאחד ממאה שבו או ששייר דבר הניתר עמה בשחיטה פטור מדו"ה וחוץ מקרנה וגיזתה דאינו ניתר עמו בשחיטה חייב בדו"ה ובש"ס דע"ח אבעי' בגמרא במכר מעוברת למ"ד עובר ירך אמו ודאי הוי שיור ופטור אלא למ"ד עובר לאו ירך אמו מי נימא כיון דמחובר הוי שיור א"ד וכו' ולא אפשיט'. והר"מ כאן השמיט אבעיא זו ודעת הר"מ בעובר אי ירך אמו או לאו רמזתי לעיל בחיבורי ועשה"מ שהרגיש למה השמיט הר"מ האבעי' ופלפל בדעת הר"מ באריכות. ואם מכר והקנה לו לאחר ל' יום ובתוך ל' יום הוכר הגנב דעת הר"מ דפטור מדו"ה ובהה"מ היה לו גירסא אחרת וגרסתינו אם הקנה לו לשלשים יום וגם זה אמת דהו"ל כשכירות ופטור. גנב וקטע ממנו אבר ואח"כ מכרו אבעי' בגמ' אי הוי שיור כיון דמאי דגנב לא מכר ועלתה בתיקו ופסק הר"מ כדרכו אי תפס ל"מ מיני'. ומכרה חוץ ממלאכתה היינו אם ירצה לשחוט הוי של הלוקח אבל המלאכה שייר לעצמו וכן מכרה חוץ מל' יום ולאחר ל' יום דכבר חלה המכירה הוכר הגנב הוא ג"כ תיקו ופסק הר"מ דמהני תפיסה והראב"ד חולק אפילו אם נימא דבתיקו גבי ממון מהני תפיסה מכל מקום בקנס לא מתחייב רק אם פסקו הב"ד דין ברור ועבמ"מ והובאו הדברים לעיל בחיבורינו. ואם גנב ואחר יאוש הקדיש דההקדש חל דעת הר"מ דאין חילוק בין קדשי מזבח או קדשי בה"ב מכל מקום פטור על הקדשו ול"א מ"ל מכרו להדיוט או מכרו לשמים ואחר ההקדש אם טבח ומכר פטור דה"ל של הקדש ואם לפני יאוש הקדיש חייב על הטביחה ומכירה אח"כ דאינו הקדש כיון דהוה לפני יאוש ודעת הראב"ד והתוס' עיין בסוגי' סוברים דוקא אם הקדיש למזבח א"ח בדו"ה על ההקדש אבל אם הקדיש לבה"ב חייב דו"ה על ההקדש דמ"ל מכרו להדיוט או לשמים ובתוס' כתבו דאפילו הקדיש ולא מסרו ליד הגזבר כמו דאמרינן בהקדש אמירה לגבוה כו' אף דלא אהני מעשיו כלל קודם יאוש מכל מקום ה"ל כמו מכרו להדיוט לפני יאוש דג"כ לא אהני מעשיו ומכל מקום חייב לפסק הלכה כר"נ שם ה"נ. וז"פ אם מכר ונתן ואח"כ חזר ולקח אצל הלוקח אפילו בשעה שהוכר הגנב היה הגנבה אצלו שחזר ולקח קודם מכל מקום כיון דבאו עדים שמכר בודאי חייב כיון שעשה מעשה המכירה חייבו רחמנא. ובהקדיש לב"ה לשיטות הנ"ל אם שאל על הקדשו כיון דנעקר למפרע ה"ל כאילו לא הקדיש כלל בודאי פטור וז"פ. ונראה דאם הקדיש לבה"ב לפני יאוש לשיטות הנ"ל דחייב דו"ה דמ"ל מכרו לשמים או להדיוט וכתבנו דמהני שאלה נראה דאף בהקדיש ע"ד רבים מהני שאלה כי גם הרבים מסכימים כיון דבאמת אין ההקדש חל למה לא יסכימו ועדיף מלדבר מצוה דמהני שאלה ואפילו עד"ר ועש"ך סי' רנ"ה.
ובהמת השותפים שגנב א' שור מחבירו וטבח או מכר פטור דבעינן וטבחו ומכרו כולו באיסורא. ושני שותפים שגנבו וטבח אחד מהם אם הי' לדעת חבירו כיון דיש שליחות בטו"מ חייבים השותפים אבל אם טבח שלא לדעת חבירו כיון דעל חלק חבירו שגנב אין עליו חיוב דה"ל טובח אחר הגנב אם כן פטור ג"כ על חלקו דבעינן וטבחו כולו בחיוב כ"ה בש"ס ור"מ ע"כ הגונב מאביו וטו"מ ואח"כ מת אביו חייב בדו"ה אבל אם מת אביו ואח"כ טו"מ פטור דאית ליה שותפות בגווי' ושותף פטור כ"ז מבואר בש"ס ור"מ. ועיין בטור סי' ש"נ שבקצת דינים שכתבנו לעיל חולק הרא"ש דבשייר אפילו גיזה וקרן מכל מקום פטור. גם מביא בשם הרא"ש דטובח ע"י אחר בשבת פטור דקיימא לן כר"י הסנדלר אם כן אסור באכילה ושחיטה שא"ר פטור. ובסמ"ע וש"ך שם סי' ש"נ תמהו הא קי"ל לענין טביחה דשחיט' שא"ר חייב עלי' דלא כר"ש ובש"ך שם פי' דברי הרא"ש דלא כהטור ובאחרוני' האריכו בסוגיא זו דטובח ע"י אחר ובעזה"י גם אני הארכתי שם ואין כאן מקומו. ואם מכר ותכ"ד חזר דקיימא לן תכ"ד כדיבור דמי בכה"ת אם כן ל"מ מכירה כלל אך אי תכ"ד הוא מן התורה או דרבנן והדברי' עתיקין וגם אי הוי מדרבנן אי מועיל להקל על ד"ת ג"כ יש לפלפל עמ"ל פ"ד מה' תרומות. ואם גנב מב' שותפים וטבח ומכר והודה לא' וכפר לשני והביא עדים לזה שהודה פטור מטעם מב"ק ולזה שהביא עדים משלם החצי דקיי"ל חמשה בקר ואפילו חצאי בקר. וכן הדין בש"ש שטט"ג ונשבע ואח"כ טבח ומכר ובאו עדים חייב ג"כ לשלם תשלומין דו"ה. ודעת הר"נ דוקא אי טבח ומכר אחר השבועה דאם טבח ומכר קודם השבועה פטור אפילו מכפל דה"ל שליחות יד קודם השבועה דפטור לדעתו. ודעת הראב"ד דאפילו טבח ומכר קודם השבועה חייב דס"ל אפילו שלח יד קודם השבועה מכל מקום חייב וכבר כתבתי קצת לעיל בדיני כופר. ועיין פרק מרובה דילפינן טט"ג לחייב בדו"ה ע"ש. ואפשר לומר אם אחד הפקיד ביד חבירו וטט"ג ונשבע ובאו עדים אך עדיין לא גמרו הב"ד את הדין ומת והניח קטן ואח"ז טו"מ אף דלענין כפל כתבנו לעיל דאף התביעה צ"ל בגדלות. מכל מקום אפשר בכה"ג דבאו עדים בחיי אביו יכולי' הב"ד עתה לגמור הדין על הכפל. וגם אפשר דחייב בדו"ה כי לענין דו"ה א"צ תביע' גדול דוקא וצ"ע בזה בש"ס ואין הזמן מסכים אתי כעת. עוד מבואר בר"מ מהש"ס דאם באו עדים על הגנבה והב"ד אמרו חייב אתה ליתן לו ואח"ז טו"מ חייב בדו"ה דאין זה גמ"ד. אבל אם אמרו צא תן לו ואח"ז טו"מ פטור כיון דהוי פסק דין ה"ל עתה כגזלן וגזלן א"ח בדו"ה. ועמש"ל אם א' תובע לחבירו קנס וא"ל שהי' העמדה בדין דאם כופר נשבע דה"ל ממון ואם יודה חייב כיון דהי' העמדה בדין אם חייב אתה ליתן הו"ל ג"כ כהעמד' בדין לענין זה או דוקא צא תן לו אבל חייב אתה ליתן לו לא הו"ל ממון עדיין ואי"ה יבואר זה במק"א. והנה דו"ה ג"כ אין דנין האידנא דהו"ל קנס ותפס מהני לרוב שיטות והאידנא אף שוחט בשבת דפטור מדו"ה מחמת קלב"מ. מכל מקום אין נ"מ האידנא דאינו גובה רק בתפס ובתפס מהני אפילו בקלב"מ ובפרט בח"מ שוגגין דלא עבדינן החומרא והדברים עתיקין. אם כן קצ"ע על הטור שכ' השוחט בשבת ולע"ז פטור מחמת קלב"מ כיון דהטור כותב הדינים רק לענין תפיסה אם כן אף בשבת וע"ז מהני תפס ועמש"ל בחיבורי כ"פ אי גם בקנס שייך זה. ופשוט דגנב שטו"מ אפילו גנב מחרש שוטה וקטן חייב כמש"ל גבי כפל חוץ מטט"ג דל"ש בקטן מחמת איש ובחו"ש חייב אפילו בטט"ג כמש"ל. וגם אשה ועבד חייבים בדו"ה ואם נתגרשה ונשתחררה חייבים לשלם ע' בש"ס ור"מ כאן. והנה במש"ל דקנין דרבנן קודם יאוש אינו מועיל להתחייב בדו"ה דל"ש הפקר ב"ד כיון דבאמת כה"ג לא הפקירו דאין קנין כלל. אך אם נאמר דמהני צ"ע אם אשה גנבה והכניסה לבעל בתורת נ"מ דפסקינן דבעל לוקח הוי אם על ידי זה נתחייבה בדו"ה אם הי' קודם יאוש ועבב"מ צ"ו כי עבדו רבנן תקנתא דבעל לוקח הוי להיתירא לאיסורא לא עבדו רבנן תקנתא ע"ש. אם כן ה"נ לא הוי הבעל לוקח. ולאחר יאוש לענין אי הוי שינוי רשות עמש"ל פ' קדושים. והנה ידוע דשמירה בבעלים פטור אפילו מפשיע' בכל השומרים אך אם פטור משבוע' שאינו ברשותו ע' תוס' ב"ק נ"ז ע"ב ד"ה נמצא הקשו דמשכחת טט"ג בשומר שכר בשמיר' בבעלים מבואר להדיא דאף בבעלים חייב שבועה דאל"כ אפילו קפץ ונשבע אינו נקרא טט"ג לענין כפל מוכח דסוברים דרק מתשלומין פטור אבל משבועה שא"ב אינו פטור ויעו"ש שתירצו דשמא אין שייך כפל בטט"ג בענין זה ואפילו שייך אין לחוש. נראה דמסופקי' בבעלים אף דחייב שבועה מכל מקום לענין כפל בנשבע אין דבר ברור להתחייב וע"ש בשטמ"ק הטעם על כל פנים התוס' מסופקים ובר"מ אין מבואר ד"ז ובקצה"ח סי' רצ"א כתב דמספקא להו שמא א"ח שבוע' בשמירה בבעלים ובנה"מ דחה דבריו וה"ר מדברי הרמב"ן הובא בב"י סי' ס' דגם בבעלים חייב שבועה ומכל מקום מסופקים התוס' לענין כפל ועמש"ל לענין שבועה ולענין כפל כעת צ"ע. ודו"ה ג"כ נפרעין ממטלטלין אם יש לו ואם אין לו צריך לשלם מעדיות ע' בב"ק דף ד' ובר"מ כאן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |