מנחת חינוך/לח
מנחת חינוך 
לח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שאיסור וכו'. ער"מ פ' א' מהלכות גזלה ואבדה והנה כאן בפ' כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך ובפ' ואתחנן כתיב ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך. והנה השינוי ל' דכאן כתי' לא תחמוד ושם כ' לא תתאוה מונה הר"מ והרמ"ח לשני לאוין חימוד היינו שהפציר בו ולקח מחבירו ותאוה היא בלב תיכף שחשב בלבו עובר בלאו דלא תתאוה וע"ל מתט"ז ולשון הר"מ שם ה"ט כל החומד עבדו וכו' ולא כתב אשת חבירו אבל באמת בודאי א"ח גם כן כי מבואר בפי' בכתוב. אח"ז בה"י כתב כל המתאוה ביתו או אשתו וכו' כתב כן לרבותא אע"ג דבלאו דלא תתאוה אינו נזכר א"ח מכל מקום עובר. ועי' סמ"ג לאוין קנ"ח הקשה על הר"מ שמונה שני לאוין חימוד בפ"ע ותאוה בפ"ע דהא כתיב בפ' ואתחנן לא תחמוד אשך רעך ולא תתאוה בית וכו' יהי' בית ושאר דברים חמור מא"ח דעל א"ח א"ע בלא תתאוה רק בחימוד ובאלו דברים עובר ג"כ בלאו דתתאוה ע"ש ולא הי' בגירסתו בר"מ כמו בספרים שלנו שמבואר בפי' בר"מ דגם על א"ח עובר בלא תתאוה ויצא זה להר"מ אע"ג דגבי לאו דתתאוה לא כתיב א"ח מכל מקום סופו דקרא כתיב וכל אשר לרעך וגם א"ח בכלל כן מבואר בלחם משנה כאן והא דלא כתב הר"מ גבי חומד א"ח דזה דכתיב בקרא להדי' לא הוצרך למנות אבל כאן מנה זה דלא כתיב בהדיא. ולכאורה צריך ביאור כיון דכאן כתיב גבי בית לאו מיוחד לא תחמוד בית וכו' ולאו מיוחד בא"ח ומטלטלין וגם בסוף הלאו הב' כלל כל הדברים ומכל מקום אינו מסתפק הכתוב באזהרה הכוללת וכתיב שני לאוין כאן אמאי אינם מונים כאן מוני המצות שני הלאוין לאו דחימוד בית ולאו דחימוד אשה ומטלטלין בשלמא הלאו דואתחנן לא תחמוד אשת רעך א"צ למנות דהוי לאו כפול על דבר אחד כי כאן ג"כ לאו על א"ח והרבה לאוין על ד"א לא יתרבו מנין הלאוין כמו שבת שיש הרבה לאוין בתורה מכל מקום אינו נמנה אלא לאחד כמבואר באריכות בס' המצות להר"מ בשורש ט' ע"ש. אבל כאן ענינים חלוקים הם דודאי א"א ללמוד אשה או מטלטלין מבית או להיפוך כי יש סברא דאפשר דוקא ע"ז הקפידה התורה אם כן היו צריכים למנות שני לאוין חימוד בית וחימוד אשה ומטלטלין בלאו הב' כיון דכ"א יש לאו מיוחד ואם כי אין מלקות בלאוין אלו כאשר בעזה"י יבואר לפנינו. מכל מקום מנין המצות אין תלוי במלקות כמבואר שם בס' הנ"ל וגם הרבה דברים נחשבים בלאו השני עבד ואמה וכו' ובסוף כלל וכל אשר לרעך. ולשיטת הרמב"ן והסמ"ג דהשיגו על הר"מ דדעתו דכל הנכללים בלאו א' אינו מונה אלא לאחד כמו שמונה נא ומבושל ועמוני ומואבי ושאור ודבש כיון שנכללים בלאו א' והם השיגו עליו ומונין כל הנפרטים אחד לאחד כ"א לאזהרה מיוחדת עיין בדבריהם והד' ארוכים מאוד בענין זה אם כן לדבריהם יש כאן הרבה אזהרות על כל א' מהנפרטים ובפרט שיש כלל בסוף ולמה פרט ע"כ הפרטים לוקין על כ"א בלאוין שיש בה מלקות ול"ה לאו שבכללות ע' רמב"ן שם ובדברי הרהמ"ח מצוה ז' דנא ומבושל שהביא דברי רמב"ן אם כן נהי דכאן אין לוקין מכל מקום הם אזהרות מיוחדות ויש כאן הרבה לאוין לדעת הרמב"ן והסמ"ג. אך אפשר כיון דהוי ענין א' דהתורה אסרה החימוד בשל חבירו והוי דומיא למ"ש הרהמ"ח לעיל במצוה ז' דמאזני צדק ואבני צדק וכן שופטים ושוטרים וכן כל הבכור תקדיש בקר וצאן נמנה כ"א רק למצוה א' דהענין א' דהצוואה לעשות דין ע"י אנשים הללו וכן לצדק המשקולות והפרטים הם ביאור ע"כ נחשבים לא' ה"נ. ולכאורה צ"ע דהרהמ"ח תפס דבר הזה במצות עשה הנפרטים ולמה לא נקט דבר [זה] ג"כ במצות ל"ת כגון לא תעשו עול במדה ובמשקל ובמשורה אף דהם נפרטים מכל מקום אינם נחשבים רק ללאו א' כמו שחשב הרהמ"ח בפ' קדושים וכן הר"מ בה' גנבה לא מנה אלא א' רק אפשר הר"מ לשיטתו דבכל הנפרטים אלא לאו א' הוא מונה כמו נא ומבושל. אך הרהמ"ח דאינו מכריע בדבר ומונה שם רק ללאו א' ע"כ כיון דהוי ענין א' אינו בא במנין כל הנפרטים לכ"ע אם כן למה נקט הרהמ"ח לעיל דוקא מ"ע ובאמת במצות עשה אין הכרע דאף לדעת הרמב"ן והסמ"ג דמונין אזהרה בפ"ע כל הנכתבים בלאו א' מכל מקום במצות עשה מונין הנפרטים לא' כמו כיבוד או"א ומורא או"א מונין כ"א רק למצוה א' ובס' פר"ד בדרך מצותיך נתקשה בזה. ומדברי הרהמ"ח נראה דאף במצות עשה דוק' אם הם בענין א' מונין א' והו"ל למינקט אף במצות ל"ת כמ"ש כגון לא תעשו עול במדה ובמשקל ובמשורה. ומכל מקום אין מונין אלא א' לכ"ע. ואף אם נאמר דאין מונין אלא א' מכל מקום זה דוקא בנכללים בלאו א' אבל כאן דאיכא שני לאוין לא תחמוד בית וכו' ולא תחמוד אשת רעך וכו' מנלן דאינם נחשבים אלא לאחד. הן אמת דהר"מ והרהמ"ח מונין לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן ולא יהיה לך בביתך איפה ואיפה רק ללאו א' עיין ר"מ פ"ז מה' גנבה ובד' הרהמ"ח לקמן פ' כי תצא אם כן כאן נמי דהוא לתשלום המצוה עיין בדברי הרהמ"ח לקמן. אך מכל מקום צ"ע דשם הוי ד"א אבל כאן לא הי' ילפינן א' מחבירו ואפשר הוי שני לאוין. אך דבר זה צריך ביאור רחב בדברי הר"מ בשורש הט' ורמב"ן שם וד"ז יעבור ויחלוף מלא רוחב ים התלמוד:
והנה לאו הזה דלא תחמוד אינו רק בעשה מעשה ולקח החפץ כמבואר כאן בדברי הרהמ"ח ובר"מ ול"מ אם לא נתן דמים כלל וגזל בחנם עובר על לאו זה ג"כ כמבואר בר"מ אלא אף אם נתן דמים מכל מקום עובר בלאו זה כיון שבדרך הכרח לקח ממנו כמבואר כאן ובדברי הר"מ. וכ"נ דעת הראב"ד בהשגות ובתוס' סנהדרין דכ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא וכו' לתירוץ הראשון כתבו דכן הוא האמת דבדיהיב דמי לא מיקרי חמסן וא"ע על לאו זה. וכ"כ בב"מ ד"ה ע"ב ד"ה בלא דמי ועבב"ק דס"ב ע"א ד"ה חמסן וברא"ש. ועיין כסף משנה פ"י מה"ע רצה לומר כן בדברי הר"מ דאינו חמסן ביהיב דמי. ובאמת דעת הר"מ מפורש אפילו ביהיב דמי עובר בלאו רק דאינו פסול לעדות אלא מדרבנן כי לא משמע לאינשי וכו' ועח"מ סי' ל"ד בטור וב"י וב"ש אה"ע סי' כ"ח סק"ב פלפל בזה ובכנה"ג לח"מ ואין להאריך במה שהאריכו הם ז"ל. ודעת הר"מ כאן דאם הפציר ולקח החפץ עובר בל"ת ואינו מחלק בין אם המוכר אמר רוצה אני או לא אמר רוצה אני ובפ"י מה' מכירה גבי תלוי' וזבין זביני' זבינא ג"כ לא הזכיר כלל דצריך שיאמר רוצה אני וכ"כ הרב המגיד פ"י מה' אישות דבכ"ע המקח קיים ובלחם משנה פ"י מה' מכירה תמה הא בפ' הכונס מוקמי להא דתלוהו וזבין דוק' באמר רוצה אני וע"ש במה שהבי' בשם הב"י ועלח"מ פ"ד מה' אישות באריכות על כל פנים לדעת הר"מ עובר בלאו זה בכ"ע והמקח קיים והמ"מ הקשה למה יהי' המקח קיים והא קי"ל כרבא כ"מ דארל"ת אי עביד לא מהני ותירץ כמו שקונה הגזילה בשינוי ומבואר שם בתמורה דאף לרבא קנה ה"נ. ודבריו אינם מובנים דשם גזירת הכתוב דדריש אשר גזל כעי' שגזל ע"ש בתמורה סוגי' זו אבל כאן מנלן ועלח"מ פ"ו מה' בכורות ה"ה גבי מעשר בהמה דדעתו דהר"מ סובר כאביי דאי עביד מהני ומביא ד' הרב המגיד הללו והאריכו בזה האחרונים אי הלכה כאביי או כרבא ואין כאן מקומו. אבל נראה דאף אם נאמר כרב' והר"מ פוסק כוותי' מכל מקום לפי דברי המהרי"ט דאם לא יתוקן האיסור אם נאמר לא מהני אף רבא מודה דמהני וישבו בזה הקושי' משוחט בשבת והובא לעיל בחיבורינו אם כן כאן אף אם נאמר ל"מ ואין הקנין כלום מכל מקום עבר בל"ת לכ"ע ואף להר"מ דבגזל ג"כ עובר בל"ת אם כן לא יתוקן כלל האיסור ואדרב' יתוסף איסור לא תגזול אם כן לכ"ע מהני ע"כ שפיר פוסק הר"מ דהמקח קיים אף על פי שעבר על הלאו ועשעה"מ פ"ג מה' גירושין מה שפלפל בזה. עוד יש ליישב קושית הרב המגיד כיון דבאמת אפילו אמר רוצה אני אם כן נתרצה המוכר מכל מקום דעת הר"מ דעובר בל"ת כמ"ש הרב המגיד אם כן הלאו הוא על ההפצר וגרם לזה על כל פנים עתה בשעת גמר המקח רוצה המוכר.
והנה בשו"ת פמ"א סי' ל"ד כ' דאף לרבא דל"מ דוק' אם המעשה תלוי בא' קנסה אותו התורה דלא יהני מעשיו אבל בנשבע שלא ימכור אם נאמר דל"מ ובאמת עשה רק המוכר האיסור והלוקח לא עביד איסור' והיאך נקנוס שלא יהי' מכירה ויהי' קנס ללוקח ג"כ ע"כ בכה"ג לא קנסה התורה ומהני מעשיו אם כן ה"נ כאן עביד הלוקח האיסור לא המוכר והמוכר נתרצה אם כן אפשר עתה רוצה בלב שלם אם כן אי אמרינן ל"מ יהי' קנס למוכר ג"כ שלא יהי' המכירה קיים ובאמת רוצה עתה וא"כ יהי' קנס למוכר ג"כ והוא לא עביד איסור' ע"כ המכירה קיים ומכל מקום עבר בלא תחמוד. ובזה מתורץ ק' הלחם משנה שתמה אהר"מ דמבואר להדיא בפ' הכונס א"ל ר"א ברי' דר"א לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והאמר ר"ה תלוהו וזבין זביני' זבינא לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ולדברי הר"מ מאי מקשה חמסן קרית לי' והאר"ה מה ענין זל"ז אע"ג דתלוהו וכו' מכל מקום ה"ל חמסן ועבר על הלאו כי כן האמת לדעת הר"מ. וגם תי' הש"ס דאמר רוצה אני בכה"ג אר"ה דמכירה קיים ובכה"ג ל"ה חמסן והיאך פסק הר"מ דהוי חמסן והמכירה קיימת ומכל מקום עובר והיא באמת תמי' גדולה עלח"מ פ"י מה' מכירה ולפמ"ש מיושב דבאמת קושית הש"ס שם צ"ע מאי מקשה חמסן קרית לי' והאר"ה וכו' דמצד הסבר' הוא עובר בל"ת אף דהמכירה קיימת כיון דהפציר בו או תלוהו אלא באמת היא גופא קשי' היאך אתה אומר דביהיב דמי חמסן הוא ועובר בלאו אם כן הא ר"ה אמר תלוהו וזבין זביני' זבינא ואי עובר בלאו אם כן אמאי קיים המכירה הא כ"מ דארל"ת אעל"מ וא"כ אם עובר בכה"ג אמאי מכירה קיימת ומתרץ הא דאמר ר"א היינו ר"ה מיירי דאמר רוצה אני אם כן אף דהאמת דהוי חמסן ועבר על הלאו מכל מקום המכירה קיימת דל"ש לומר אי עביד ל"מ הא יהי' קנס למוכר ג"כ אולי באמת רוצה המוכר ג"כ עתה בלב שלם וא"כ יקנסו למוכר על עבירה של לוקח ע"כ המכר קיים ובלא אמר רוצה אני אין המכר קיים חדא מחמת אעל"מ ואין כאן קנס למוכר כי באמת אינו רוצה או כיון דאינו רוצה בע"כ אינו מקנה אם כן זה גופא קושית הש"ס למה יהי' המכירה קיים כיון דהוא חמסן ועובר בלאו ומתרץ דאמר ר"א עובר בלאו ומכל מקום המכירה קיים ולשון הא והא דקאמר אינו דזה מיירי בזה וזה מיירי בזה אלא לענין הדין דר"ה מיירי ברוצה ובאינו רוצה אין המקח קיים ומצינו כ"פ בלשון הש"ס כזה ע' כתובות פ"ב גבי עיר שהקיפוהו כרכום כאן וכאן וכו' ע"ש ובראשונים. הכלל דבס"ד אמרינן דבכ"ע זביני' זבינא אם כן קשיא הא לא מהני באינו רוצה הא כ"מ דארל"ת והמסקנ' דר"ה מיירי ברוצה ול"ש לומר דל"מ אבל באמת עבר בלאו ומכל מקום מהני. שו"ר בשער המלך ה' גזילה דרך ג"כ בדרך זה דקושית הגמר' דנימ' כ"מ דארל"ת ע"ש שכתב בדרך אחר ויש עוד לפלפל בד' המהרי"ט והפמ"א ואך לעורר באתי. ואם נאמר כדעת הלחם משנה בבכורות דהר"מ פסק כאביי וכ"ד מהר"ש יפה עמ"ל פ"ח מה' מלוה ולוה אם כן אפשר סוגי' דפ' הכונס אתיא אליב' דרב' ע"כ מוכח דאי יהיב דמי א"ע באומר ר"א מדהמכירה קיים אבל הר"מ פוסק כאביי ע"כ עובר ומכל מקום המכירה קיים וכ"ז לדעת הר"מ דאפילו ברוצה אני דהמקח קיים מכל מקום עובר בלאו זה אבל הראב"ד שם השיג על הר"מ דז"ל א"א ולא אמר רוצה אני עכ"ל ודעתו כפשט' דסוגי' דוק' בלא אמר רוצה אני ואין המקח קיים אז עובר בלאו אבל אם אמר רוצה אני ע"ז סובר ר"ה דזביני' זבינ' ואינו חמסן וא"ע בלאו. והנה הרהמ"ח כאן כתב סתם כלשון הר"מ דמשמע אפילו אמר רוצה אני ואי"ה יבואר לפנינו דעת הרהמ"ח כהראב"ד.
וכתב הר"מ בהלכה זו וז"ל ואין לוקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה הראב"ד בהשגות כ' וז"ל ואין תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל הו"ל למימר מפני שחייב בתשלומין וכו' וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל והרב המגיד כתב דהר"מ אזיל לשיטתו דאף ברצון הבעלים עובר אם כן כיון דהמקח קיים אינו מחויב להשיב ע"כ כתב הטעם שאב"מ כי השתדלות בדבר אב"מ ונטילת החפץ הי' ברצון המוכר ואין בו איסור והרב המשיג אזיל לשיטתו דדוק' בלא אמר ר"א דאין המקח קיים אז עובר אם כן נטילת החפץ הוי מעשה רק הטעם לדידי' כיון דלא קנה אם כן חייב בהשבה ע"כ אין לוקין את"ד הרב המגיד ע"ש כי קצרתי בלשונו. וצ"ע כיון דהטעם שכתב הר"מ הוא דוק' באומר רוצ' אני אם כן היאך מספיק לו טעם זה כיון דהר"מ מודה דאף בלא אמר רוצה דאין המקח קיים ואפילו בגוזל את חבירו כ' הר"מ בהי"ב דעובר בג' לאוין דהיינו לא תחמוד גם כן וע"ז ליכא מאן דפליג דגם בלא דמי עובר בל"ת אם כן בגוזל יש בו מעשה ואמאי אין לוקין בגוזל על הלאו דלא תחמוד או בלא אמר רוצה ועכצ"ל דבכה"ג דלא קנה החפץ אין לוקין דניתן להשבון והי' צריך הר"מ לכתוב שני הטעמים מפני שאב"מ וגם ניתן להשבון דזה מספיק על שני חלקי הלאוין הן במקום שהמכר קיים או אפילו אין המכר קיים או בגוזל ושם כ' דאפילו נתן לו דמים מכל מקום עובר ומכ"ש אם לא נתן דמים וא"כ מיירי בכ"ע והו"ל לכתוב ולמה אין לוקין וכו' מפני שאב"מ או ניתן להשבון כי בגוזל או שלא אמר ר"א דגוף נטילת החפץ הוא האיסור הו"ל מעשה ודוק' באמר רוצה אני אב"מ כסברת הרב המגיד אבל בגוזל הו"ל מעשה אם כן צריך לטעם הראב"ד ואמאי לא כתב הר"מ טעם הזה ג"כ. ועוד צ"ע לדעת הר"מ דבגזל ויש בו מעשה דע"כ צ"ל כמ"ש דלא לקי משום שניתן לתשלומין ועפח"י מסנהדרין כתב הר"מ דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין כגון גזל וגנבה והכסף משנה הקשה עלי' הקי"ל מלקא לקי ממונ' לא משלם וע"ש בהגהה דדברי הר"מ הם מתוס' מכות כיון דאף אם נשרף צריך לשלם ל"ה ביטול העשה והוי נל"ע ע' מכות ט"ז ע"א תוס' ד"ה התם ובר"מ פ"א מגזלה כ' דעל גזל לא לקי מחמת דהלאו נל"ע ואפילו שרף הגזילה מכל מקום חייב לשלם היינו כד' התוס' דאי לא סגי בטעם כיון דניתן לתשלומין ועיין בכסף משנה בר"מ מענין זה בפ"ז מהלכות גנבה ופי"א ופי"ב מהלכות שכירות ופ"ה מהלכות מלוה גבי רבית וכבר האריכו האחרונים אין כאן מקומו אם כן כיון דעיקר הטעם דנל"ע וכאן הוא נל"ע גם הלאו דלא תחמוד כיון דכתיב והשיב את הגזילה ובגזילה עובר על לא תחמוד גם כן וכתיב עשה אם כן שני הלאוין ניתקו ואי דאין עשה מנתק תרי לאוי' כמבואר בתמורה ור"מ פ"א מתמורה אך ע' תוס' חולין פ"א כתבו דכ"ה דאין שני הלאוין סמוכין עשה מנתק תרי לאוי או כיון דהעשה בידים להשיב גם כן עשה מנתק תרי לאוי ול"ד ללאוי דתמורה דהעשה נעשה מאלי'.
אך קשה לדעת הר"מ שכתב בפ"א דתמורה דכל היכי דהלאו כולל יותר מהעשה אין העשה מנתק הלאו אפילו במקום דמקיים העשה כגון בתמורה דהלאו הוא ג"כ על שותפים והעשה אינו גבי שותפים דשותפים אינם עושים תמורה ע"כ אפילו במקום דהעשה נתקיים לוקין על הלאו ע"ש אם כן בלא אמר רוצה אני או בגזל נהי דהוי נל"ע כי חייב בתשלומין מכל מקום היאך ניתק הא הלאו דלא תחמוד כולל אף באמר רוצה אני דאז לא הוי עשה אם כן הלאו כולל יותר אם כן אפילו במקום דניתק יהיו לוקין ולמה אין לוקין על כל גזילה מלאו דלא תחמוד ולומר דדוק' היכי דהלאו כולל יותר ובמקום דלא ניתק לוקין אם כן אף במקום ניתק לוקין כמו בתמורה דבמקום דלא ניתק לוקין אבל כאן דבמקום דלא ניתק כגון היכי דהמכר קיים ג"כ אין לוקין מחמת אב"מ אם כן לא הוי לאו כולל יותר מהעשה זה דחוק לפע"ד דמ"מ הלאו כולל באיסור יותר. אך באמת הלחם משנה בה' מלוה פ"ג כתב דהנכנס לבית הלוה למשכנו אין לוקין דהוי לאו הנל"ע ובמ"ל שם הקשה הא הלאו כולל יותר דהלאו הוא גם בעשיר והעשה היא רק בעני אם כן אף בעני ילקה לדעת הר"מ בתמורה וכאן מבואר בדבריו דאף בעשיר אין לוקין אף דהעשה אינו מקיים היפוך מדבריו בתמורה ובתומים סי' צ"ז תירץ עפ"י סברת התוס' חולין שהבאתי דהעשה שמקיים בידים אלים דאפילו תרי לאוין יכול לנתוקי ה"נ דוק' בתמורה כיון דהעשה מתקיים מאלי' אז סברת הר"מ דאם הלאו כולל יותר לוקין אף בהצד דניתק אבל בהשבת העבוט דהעשה היא במעשה העשה אלים דאין לוקין על הלאו אפילו בצד דלא ניתק כיון דהלאו ניתק מקצתו והובאו דברים אלו כ"פ בח"ז אם כן כאן נמי כיון דהעשה היא במעשה הוי נל"ע אף דהלאו כולל יותר אך לפ"ז כיון דהטעם שכתב הר"מ אינו מספיק אם עשה מעשה כגון גזל שיש בו מעשה וצריך לבא להטעם דניתן להשבון והטעם דניתן להשבון מספיק אפילו היכי דהמכר קיים דלא ניתן להשבון מכל מקום כיון דהלאו ניתק קצת והעשה יש בה מעשה אין לוקין אפילו במקום דלא ניתק כגון השבת העבוט אם כן למה לא כתב הר"מ גם כן הטעם דניתן להשבון ויספיק אפילו ברוצה אני דלא ניתן להשבון ולמה כתב טעם דאינו מספיק לכל וטעם הראב"ד מספיק בכ"ע והר"מ ע"כ צריך לטעם זה ג"כ אם כן סגי בטעם זה לחוד והו"ל להבי' רק טעם הזה דמספיק בכל ענין.
והנה סברא זו גבי עשה שהיא בקו"ע אין לוקין על הלאו אם ניתק לפלגא אפילו על חלק שלא ניתק הוא מוכרחת דאלת"ה אלא במקום דניתק אין לוקין ובמקום שאין מוזהר על העשה לוקין אם כן לפ"ז הא מבואר בר"מ בכ"מ דעל הגזל וגנבה אין לוקין בפ"א דגזלה ואבידה ובפח"י מהלכות סנהדרין וגם מבואר שם במכות דט"ז ובאמת משכחת דלוקין על הגזל דהא מבואר בר"מ פ"ז מהלכות גנבה דגם בגזל או גנב קרקע עוברים בלאו דגזל או גנבה ע"ש בהי"א. והנה זה מבואר ג"כ בב"ק דקט"ז ושבועות דל"ז דעבדים ושטרות וקרקעות ממעטינן מכופו"כ והנה דברים אלו אין נגזלין היינו דאינם בכלל והשיב את הגזילה דכתיב שם וגם אינו ברשות הגזלן לענין אחריות וער"מ פ"ט מה' גו"א וח"מ סי' שס"ג וסי' שפ"ו וכ"מ וא"כ אם גזל עבדים ושטרות וקרקעות ודאי עוברים על לאו זה דלא תגזול כמבואר בר"מ אם כן ילקה ולא הוי נל"ע כי דברים אלו אינם בכלל והשיב ובאמת אינו מבואר בשום מקום בר"מ דיהיו לוקין ע"ז ולא נחשב כלל לאו זה בפח"י מסנהדרין בין הלוקין וגם הי' לו ללקות שתים משום ל"ת ומשום לא תגזול ובארץ ישראל בגוזל קרקע שלש משום לא תסיג גבול עולם כמבואר שם בר"מ דבא"י עובר ג"כ על הלאו הזה ואם תרצה לומר דבלא ניתק לעשה אין לוקין משום דניתן לתשלומין ולאו הניתן לתשלומין אין לוקין אף אם לא ניתק לעשה כסברת הכסף משנה פח"י מסנהדרין דהטעם דניתן לתשלומין אין לוקין מחמת דממונ' משלם כפשט' הגמר' דמכות וק' התוס' והכסף משנה תירצו האחרונים עפ"י בפ' א"נ בב"מ דכתב דכיון דהלאו מחמת ממון חבירו משלם ולא לקי ע"ש בסוגי' דס"א ודעתו כן בדברי הר"מ וע"ש בפ"י שכתב דמה שלא כתב הר"מ בגזילה דנל"ע מבואר כדבריו במס' מכות ובאמת בר"מ פ"א מהלכות גזילה כתב הטעם דנל"ע וגם אם נשרף כתב דניתן לתשלומין דמבואר דהוא כסברת התוס' אך אם נאמר אפילו כסברתו משכחת מלקות בגוזל קרקעות ועבדים ושטרות ונשרפו או נאבדו דא"ח לשלם כמבואר שם בש"ס ור"מ פ"ט מהלכות גו"א ובש"ע דדברים הללו אינם באחריותו אם כן בנשרפו או נאבדו דאינו משלם אם כן למה לא ילקה. אך זה יש לדחות כיון דבשעת עבירת הלאו ניתן לתשלומין ואין לוקין שוב אין לוקין אח"כ אך באמת נראה מדעת הר"מ ועיין באחרונים דעיקר הטעם דלאו הניתן לתשלומין היינו דנל"ע והעשה לא נתבטל אם כן כיון דהר"מ פוסק שם בסנהדרין כמ"ד דקיימו וכו' ובל"ז כיון דבעוש"ק אין מצווה על העשה אם כן אמאי לא ילקה ולא נזכר בשום מקום בש"ס ור"מ דיהי' מלקות בלאו דגזל כמו דמבואר גבי חובל בחבירו דמשלם ומכל מקום הכהו הכאה שאין בה ש"פ מבואר בש"ס דלוקין אלא צ"ל כסבר' זו כיון דמקצת הלאו כגון במטלטלין ה"ל נל"ע אם כן ניתק כולה אף באינו מקיים העשה כמו גבי השבת העבוט דאין לוקין אף בעשיר. והנה מה דסובר הר"מ דגם בקרקע עובר בלא תגזול עפא"נ דס"א דמבואר שם דס"ל לרב' דלאו דגזל לא אצטריך לגופי' דאתי' מבינייהו מרבית ואונאה אלא לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין ובתוס' ד"ה אלא לאו הקשו נימ' דאצטריך לא תגזול לגוזל עבדים דעובר בלאו הזה דלא אתי מריבית ואונאה דאין לעבדים אונאה דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקר' אלא משום דלא אפשר לזוז ממקומה אבל עבדים דניידי אף דהוקשו לקרקעות יהיו עוברים בלא תגזול מבואר מדבריהם להדי' דבקרקעות ל"ש לא תגזול דלא כהר"מ. וגוף קושית התוס' יש ליישב בנקל נהי דאין אונאה לקרקעות ושטרות ועבדים היינו דין אונאה אין להם שתות או יותר משתות אבל הלאו שבתורה לא תונו שייך גם בקרקעות ועיקר קרא מיירי בקרקעות במספר שנים אחר היובל וכו' וכ"ה להדיא בפי' הרמב"ן על התורה אם כן הכל נלמד מבינייהו אך על כל פנים סברתם דבקרקע א"ע על לאו דלא תגזול כיון דאינו יכול לזוז ממקומה דלא כהר"מ ועמש"ל בעזה"י פ' קדושים לאו דלא תגזול. ולכאורה יש להקשות בסוגי' שם דאמרינן דא"צ לאו בגזל דאתיא מבינייהו בל"ז ל"ל לאו בגזל הא עובר בלא תחמוד ובלא תתאוה כמבואר כאן בר"מ וגם באונאה לא אצטריך קרא אע"ג דלא אתיא מכל מקום עובר משום לאוין הללו ויש לפלפל הרבה בסוגי' זו בתוס' ור"מ פ"א מה' גו"א במה שהקשה עליו הרב המגיד אך אין כוונתי בח"ז לפלפל רק להעיר בדבר החדש:
והנה אחר התבוננות ד' התומים תמוהים אצלי היאך אפ"ל כיון דהלאו ניתק בקו"ע אצל העני ואין בו מלקות אם כן ניתק לגמרי ובלאו הזה אין בו מלקות כלל הא הר"מ פוסק שם דאם נאבד ונשרף המשכון חייב מלקות כיון דלא קיים העשה וא"כ חזינן דדוקא צריך לקיים העשה ואם אינו מקיים לוקין אם כן בעשיר דאין עשה כלל היאך נוכל לומר דהוי ניתק ואין לוקין מידי דהוי כמו שנשרף המשכון דלוקין כיון דאינו מקיים העשה חייב מלקות ולא אמרינן דלאו הזה אין בו מלקות כיון דמשכחת לה שלא ילקה אם מחזיר מכל מקום באינו מחזיר חייב אפילו באונס כגון שנשרף ומכ"ש בעשיר דאין עליו עשה כלל ולא חלה עליו מתחילה העשה כלל לו יהא כאילו נשרף דלוקין כיון דאינו מקיים העשה ה"ה בעשיר כיון דאינו מקיים העשה ומה מועיל שלפעמים ניתק הלאו הזה דהא בנשרף ג"כ ניתק הלאו אם ישנו בעין ומכל מקום לוקין בלא קיים ורואה אני הדברים קל וחומר מה במקום שהעשה איתא בשעת עברת הלאו כגון בעני ואחר כך נשרף דלא נתקיים העשה לוקין ומכל שכן אם בשעת עבירת הלאו לא הי' העשה ואין יוכל לקיים העשה בשום פעם אמאי הוי ניתק ואין לזה פירוש כלל לפי עניות דעתי וצ"ע. ומכל מקום נודה במקצת להרב התומים דבעשה שהוא בקום ועשה על כל פנים במקום שמקיים העשה אין לוקין אע"ג דבתמורה אף במקום שנתקיים העשה לוקין כיון דהלאו כולל יותר מכל מקום בעשה שהוא בקו"ע אין לוקין במקום דניתק ומקיים העשה אבל במקום דאין מקיים העשה לוקין כיון דהלאו כולל יותר. והקושיא על הר"מ אמאי בעשיר ג"כ אין לוקה שערי תירוצים לא ננעלו ועיין בתומים מתרץ בא"א אם כן לפ"ז הדק"ל דאם כן משכחת לה בלאו דגזלה מלקות להר"מ דעובר גם בקרקע על לאו דלא תגזול ומכ"ש בעבדים ושטרות דניידי והעשה ל"ש בם דאימעט מכופו"כ. אם כן יהיו לוקין על לאו דגזל משום גזל ומשום לא תחמוד ולא מצינו זה בר"מ ולא מנה בפי"ט בכלל הלוקין יעויין בה' סנהדרין ועכצ"ל דדעת הר"מ דבלאוין דממון אין הטעם משום דנל"ע כי כובש ש"ש או אונאה אין בו עשה רק גבי גזילה ועושק ועיין לעיל הבאתי בכ"מ ד' הר"מ דנראה אף על פי שאין בו עשה מכל מקום כיון דניתן לתשלומין אין לוקין דממונא משלם אע"ג דקיי"ל מלקא לקי וכו'. מכל מקום גבי לאוין מחמת ממון חבירו משלם ולא לקי כסברת הפ"י. וגם בתומים שם נזכר סברא זו ואף בנשרף ונאבד לא ניתן לתשלומין גבי עו"ש מכל מקום כיון דבשעת עבירת הלאו ניתן לתשלומין אין לוקין בשום פעם כמש"ל. ע"כ כאן אין הטעם דניתן לתשלומין מספיק היכי דהמכר קיים כגון באומר רוצה אני דאז לא ניתן להשבון ולתשלומין ע"כ ברוצה אני מוכרח הר"מ ליתן טעם אחר לפי שאב"מ. אך קשה על כל פנים בגזל הו"ל להר"מ ליתן טעם מחמת דניתן להשבון או דנל"ע דבגזל יש בו מעשה.
ולשיטת תוס' ב"מ שם שהקשו דאוקמינן לא תגזול לכובש ש"ש ולעבור עליו בשני לאוין דלמה לא אוקמי' בגזל ולעבור עליו בשני לאוין ותי' דבגזל אין נ"מ בשני לאוין דלא לקי דנל"ע ובכובש ש"ש לקי שפיר מבואר מדבריהם דלא ס"ל כלל זה דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין רק היכי דמפורש העשה כמו בגזילה ואף דנשרף לא נתבטל העשה כמ"ש במכות ועמהרש"א. אם כן לדבריהם אף דבגזל לא לקי מכל מקום בגזל עושו"ק דאין נל"ע לקי לדבריהם כי אין נל"ע כמו כובש ש"ש. אך באמת לשיטתם לא לקי על קרקעות משום לאו דלא תגזול כמ"ש קודם דקרקע אינה נגזלת משום דלא נייד ועבדים ושטרות עכצ"ל דאיתקש לקרקעות אע"ג דניידי ל"ש הלאו דלא תגזול מחמת קושיתם אמאי אוקמי' לא תגזול לכובש ש"ש ולא אוקמי' לעבדים ושטרות דלא אתי מבינייהו ועכצ"ל כיון דעל קרקעות לא יוכל לאוקמי הלאו אם כן גם בעו"ש אינו בלאו הזה וצריך לאוקמי בכובש ש"ש ומבינייהו לא נוכל למילף עושו"ק כי אין בהם דין אונאה כמ"ש שם ע"ש. אך באמת גם לשיטת התוס' יש מלקות בגוזל קרקעות ועו"ש אף דאין בהם לאו דלא תגזול מכל מקום יש בהם לאו דלא תחמוד דמפורש בקרא בית רעך ועבדו ואמתו ולהדיעות דלא תתאוה ולא תחמוד חדא היא כתיב שדהו ג"כ מבואר להדיא בתורה דגם על קרקעות ועבדים עוברים על לא תחמוד ובלא דמי כ"ע סוברים דעובר על הלאו הזה אם כן בגוזל עושו"ק חייב מלקות בלאו הזה ואין נל"ע כי לית בהו עשה דהשבה נהי דעל מטלטלין גם לאו לא תחמוד ניתק כי כתיב והשיב את הגזלה ועל גזלה עוברים ג"כ בלאו דל"ת ועשה מנתק תרי לאו כמש"ל בשם התוס' דחולין מכל מקום בעושו"ק אינו ניתק ונהי דל"ש תגזול כיון דלא ניידי אבל לא תחמוד שייך בהו דמפורש בתורה אם כן לוקין גם לשיטתם בעושו"ק מחמת לאו דל"ת ולאו הניתן לתשלומין בלא ניתק לית להו כמו בכובש ש"ש דלוקין לדבריהם אף על פי שניתן לתשלומין כיון דלא נל"ע. ובזה אפשר ליישב קו' התוס' שם בב"מ גבי ל"ת בלא דמי משמע והקשו ת"ל מלא תגזול ותירצו לעבור בשני לאוין ובאמת דבריהם צ"ע דכאן באז"נ כתבינן דלא מוקמינן בשני לאוין כיון דאין מלקות בגזל. אך לפמ"ש משום לא תגזול בלבד א"ע בעושו"ק ולא תחמוד מבואר להדיא דגם עבדים וקרקעות עוברים. אך אפשר קו' התוספות למה פרט הכתוב גם מטלטלין בלאו דלא תחמוד כיון דעובר בבל תגזול. וגוף דה"ת אינם מובנים לי שכתבו דקרקעות דלא ניידי ל"ש תגזול מ"ש מלאו דלא תחמוד דמבואר במכילתא דנפ"ל מלא תחמוד כסף וכו' ולקחת לך דכאן צריך גם כן שיקח החפץ וכאן כתיב בהדיא בית רעך דלא ניידי. ומכל מקום שייך הלאו דשייך קיחה אם כן אמאי ל"ש לא תגזול בלא ניידי וצ"ע.
היוצא לנו מכ"ז בקיצור דאם נאמר לדעת הר"מ דכל לאוין שבממון אין לוקין אף בלא נל"ע רק מחמת ניתן לתשלומין וממונא משלם דכן גזירת הכתוב דבממון חבירו אינו מפסיד חבירו ע"כ משלם אם כן ניחא דבגזל וגניבה שסתם נכתב דאין מלקות בלאוין אלו כי לא משכחת לה אף בעושו"ק כי ניתן לתשלומין וגם אין לוקין משום לא תחמוד מטעם זה ואף דנשרף ונאבד אח"כ דא"צ לשלם מכל מקום בשעת עבירת הלאו לא היה חייב מלקות אינו חייב אחר כך גם כן. אבל לדעת התוס' שסוברים בלאו הניתן לתשלומין דלוקין כגון כובש ש"ש רק בגזל אין לוקין מחמת דנל"ע ואף אם נשרף מכל מקום לא נתבטל העשה כמ"ש במכות אם כן בעושו"ק גם בגזל וגניבה חייבים מלקות כי שם אין עשה ומלקי לקי ונהי דנאמר לא תגזול ל"ש בקרקעות מכל מקום לא תחמוד שייך דמבואר להדיא בכתוב קרקעות ועבדים אם כן לוקין כי לא הוי נל"ע. ולפמ"ש דהר"מ סתם דבגזל אין לוקין נראה דבלאו הזה אין שייך מלקות בשום אופן. ע"כ סובר דלאו הניתן לתשלומין אין הטעם משום נל"ע רק מחמת התשלומין. ע"כ מקשה שפיר הכסף משנה על הר"מ דהקיי"ל מלקי לקי וצ"ל כתי' הפ"י ולא כהגה"ה שם שהקשה מתוס' דמכות דבאמת הר"מ לא ס"ל מחמת לאו הנל"ע כדעת התוספות דא"ה הו"ל ללקות בגזל ובגנבה על עוש"ק מחמת ל"ת ולא תחמוד. עוד יש לפלפל ואין כאן מקומו כי צריך אריכות גדול. ומ"ש הר"מ בפ"א מה' גזלה הטעם דנל"ע ובנשרף הטעם דניתן לתשלומין ולא סגי בלאו הניתן לתשלומין כמבואר בכ"מ ובפ"ז מהלכות גבי אונאה ל"ק דהאמת נקט דנל"ע ג"כ אבל עיקר הטעם דניתן לתשלומין ולדעת התוספות באמת לוקין בעוש"ק על לאו דלא תחמוד וב"ה הדברים ברורים. ושו"ר בשער המלך החו"מ פלפל בדעת הר"מ אי ס"ל מחמת נל"ע או ניתן לתשלומין והרגיש גם כן בדברי הר"מ כאן דצריך הטעם דניתן להשבון בגזל ע"ש ולא עיינתי בד' והנלע"ד כתבתי. הדרן לענין שאנחנו בו והנה להר"מ באמר רוצה אני אין לוקין דהו"ל לאו שאב"מ ובלא אמר רוצה אני או גזל דיש בו מעשה ע"כ הטעם דניתן להשבון היינו לתשלומין ואפילו בעושו"ק וגזל מכל מקום אין לוקין. ולדעת התוס' דוקא במטלטלין אין לוקין בלאו הזה אבל בעושו"ק אם לא אמר רוצה אני או גזל חייב משום לאו זה דאינו נל"ע. אם כן לדידי' יש בלאו הזה מלקות וס' התומים א"א לאמרה. ומכל מקום ק"ל מאוד על הר"מ כאן דסתם דאין בלאו הזה מלקות בשום פנים ולא חשב לאו זה בין הלוקין בפי"ט מסנהדרין ע"ש הא מכל מקום חייב מלקות בלקח חפץ מחבירו ולא אמר רוצה אני או גזל חפץ אף דנל"ע כמ"ש והשיב את הגזלה וגם ניתן לתשלומין הא הר"מ בעצמו כתב בפ"ג מה' גבי השבת העבוט דא"ח מלקות דנל"ע ואם אבד או נשרף לוקה. וכתב הראב"ד שם א"א זה שיבוש מפני שנתחייב באונסין וכתב שם הרב המגיד גם הר"מ ס"ל דחייב באונסין דכתב מחשב דמי המשכון. אך הר"א ז"ל מדמה זה ללאו דלא תגזול דהוי נל"ע ובנשרף פטור מפני שניתן לתשלומין. ודעת רבינו שאין לאו זה הניתן לתשלומין שהרי לא אסרה התורה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו אלא גזירת הכתוב הוא שלא לעשות דין לעצמו ואין מחלקותן תלוי בממון ע"ש. וכוונתו דבשלמא לאו שהקפיד הכתוב מחמת ממון חבירו שייך שפיר דהלאו נתקן בתשלומין אבל שם יש לו ממון אצלו רק גזירת הכתוב דא"י למשכנו וזה ל"ש תשלומין רק אם הוא בעין גזירת הכתוב דישיב והו"ל נל"ע. אבל היכי דנשרף ולא קיים העשה לא הוי נל"ע וגם ל"ש נל"ת ע"ש בלשונו. אם כן ה"נ אם לקח מחבירו חפץ בע"כ ולא אמר רוצה אני והוא נתן כל הדמים אם כן אין מחלקותן בדמים כלל רק גזירת הכתוב דהתורה אסרה החימוד אם כן כשהחפץ בעין ה"ל ניתק לעשה אבל כשנשרף החפץ דלא קיים העשה רק תשלומין ובאמת זה לא נתקן בתשלומין כי עיקר הלאו הוא חמוד החפץ אף שמשלם לו לדעת הר"מ והרבה פוסקים דלא תחמוד הוא אף כי נתן דמים כמבואר כאן אם כן שוה ממש לדין דהשבת העבוט בלי הפרש כחוט השערה דוק בשכלך אם כן כה"ג בנשרף החפץ ה"ל ללקות לדעת הר"מ ומדוע סתם דאין לוקין בשום ענין ודברי הר"מ סותרים לדין דשם. עמ"מ שם ותראה שהיא קושי' עצומה לענ"ד על הר"מ. וע"ש עוד בהה"מ שהקשה על הר"מ איך משלם שכתב מחשב דמי המשכון הא אין לוקה ומשלם וע"ש מה שתי' ותי' צריך ביאור רחב אין כאן מקומו. אך בפשיטות כיון דהר"מ נקט הדין דהמשכון שוה פחות מכדי חובו כמ"ש ותובע השאר אם כן נגד המשכון ה"ל שכנגדו תפוס ובקלב"מ מהני תפיסה כמבואר ברש"י ב"ק וב"מ גבי אתנן אסרה תורה וכו' והדברים עתיקין. ובזה יש ליישב לדעת הש"ך סי' ע"ב סק"ט דמשכנו שלא ברשות ב"ד לכ"ע חייב באונסין אף לשיטת הסוברים דא"ח במשכנו שלא בשעת הלוואתו באונסין מכל מקום משכנו שלא ברשות לכ"ע חייב דהו"ל כגוזלו ואפילו על מה ששוה המשכון יותר מן החוב חייב. וה"ר מדברי הר"מ כאן דחייב בנשרף דכתב דמחשב דמי המשכון ולכאורה לפ"ד למה נקט הר"מ דהמשכון שוה פחות דזה אין רבותא כ"כ ה"ל למנקט מחשב דמי המשכון ואם המשכון שוה יותר גם כן חייב ולפמ"ש דבאמת מה שהמשכון שוה יותר א"צ לשלם דקלבד"מ וע"ז אין השני תפוס אך נגד המשכון הוי תפוס ועקצה"ח סימן כ"ח הביא הא דמהני תפיסה דוקא בלא עבדינן החומרא אם כן אם לוקין ל"מ תפיסה וע"ש בקצה"ח סי' ע"ב כ' ג"כ דיותר מחובו אין בעל המשכון חייב מטעם אחר ולפמ"ש אפילו שלא באונס א"ח מחמת קלב"מ וז"פ לדעת התוס' שכתבנו דגם בלאו דממון דלוקין אם אינו נל"ע בודאי אינו משלם רק בלא התרו כמבואר בש"ס דכתובות אך כבר כתבנו דדעת הר"מ דבכ"ע משלם ואינו לוקה דגזירת הכתוב דממון חבירו אינו נפקע כמ"ש בשם ס' פ"י עיין לעיל ועיין בסוכה ל"א דרבנן סברי דהתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו או מסכך בר"ה כשר. וכן הלכה עיין בשו"ע א"ח והטעם דל"ה סוכה גזולה דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמארי קאי וער"נ פ' הישן ובראשונים דאף מהב"ע ל"ה כיון דאינו ברשותו כלל. ולכאורה בקנה סוכה לדעת הר"מ כאן דהמקח קיים אם כן ודאי הי' ברשותו דהוי שלו נימא דלא יצא מחמת מהב"ע והיא ברשותו. אך ע' תוס' פ' לולב הגזול דכתבו דאם הי' קנין קודם למצוה ל"ה מהב"ע אף דע"י גזל באה לידו וע"ש בראשונים והדברים עתיקין אם כן ה"נ דאם המקח קיים ל"ש מצוה הבאה בעבירה ובאין המקח קיים לא הוי ברשותו כלל וז"פ:
לכאורה לפי המבואר לעיל דהלאו הזה של לא תחמוד אינו מחמת הפקעת ממון דאפילו בנתן דמים עובר בלאו זה וגם לדעת הר"מ אף דבגמר המקח רוצה המוכר מכל מקום עובר על הלאו כמש"ל אם כן אפ"ל דאף פמש"פ עובר בלאו זה ולפי זה בגוזל פמש"פ יהי' לוקין מלאו הזה דלא נל"ע וגם לא ניתן לתשלומין עש"ס ור"מ פ"א מה' גזילה ובסנהדרין דנ"ז שם ברש"י מבואר דישראל בישראל איסורא איכא פמש"פ אבל על הלאו א"ע דהתורה כתבה לא תגזול והשיב וכו' א"ע על הלאו רק אם חייב בהשבה ע"ש נראה דא"ע בלאו הזה ג"כ וע"ש בדנ"ט דאמרינן שם מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ופריך והרי פמש"פ ומתרץ התם משום דלאו בני מחילה נינהו וע"ש ברש"י שפמש"פ אינו נקרא גזל וכו' שמוחלין וכו' אם כן מבואר דא"ע בלאו בפמש"פ דאל"ה לא היה פריך מי איכא מידי דבאמת לישראל אסור משום לאו זה דלא תחמוד וכל היכי דלישראל אסור אפילו מטעם אחר ל"ש מי איכא מידי כמבואר בחולין גבי אמ"ה של טמאה והא דפריך מי איכא מידי אף דפמש"פ ג"כ אסור מן התורה ע' כאן בר"מ ובלחם משנה ובתו' חולין דל"ב גבי מזמנין וצריך אריכות לברר ואין כאן מקומו. אבל על כל פנים מוכח דפמש"פ א"ע בלאו הזה ג"כ. והנה לכאורה טעמא בעי כיון דפמש"פ הטעם משום דישראל מוחל וכאן לענין הלאו דלא תחמוד לא מהני לדעת הר"מ אף דנתרצה בסוף מכל מקום עבר ונראה דעיקר הטעם הוא מכלל השיעורין שאצל דיני ממון הכל בפרוטה ופמש"פ לא נקרא ממון ותדע דהא רבית מתנה גמורה היא והתורה אסרה מגזירת הכתוב אע"ג דמוחל אם כן נימא דפמש"פ ג"כ עובר בריבית דל"ש הטעם דמחילה דלא מהני ובאמת עיין תוס' פא"נ וכתובות פנ"ש דהוכיחו דפמש"פ א"ע בריבית ג"כ ע"ש. וגם אם נאמר טעם דמחילה אם כן אם גוזל אצל חרש שוטה וקטן דלאו בני מחילה נינהו יהי' עובר אף פמש"פ אע"כ דכן הל"מ ע"כ גם כאן א"ע בפמש"פ אך אסור מטעם ח"ש כמו גזל כ"ש. ומה שנראה בש"ס שם הטעם דמחילה אין כאן מקומו ויבואר אי"ה בלאוי דגזלה וגם הקושיא שהקשינו לעיל בסוגיא דא"נ דלמה אמר רבא דא"צ לאו בגזל דאתיא מבינייהו ה"ל לומר דיש לאו זה דלא תחמוד וגם לא תתאוה כמבואר כאן דגוזל עובר על ג' לאוין הכל יבואר לקמן בעזה"י:
והנה במש"ל להקשות על תוס' ב"מ פא"נ שמדבריהם מבואר שאין לא תגזול בקרקעות וגם אין איסור אונאה והקשיתי חדא דאיסור לא תגזול בקרקעו' היא בר"מ פ"ז מהלכות גנבה וברמב"ן על התורה דאונאה ג"כ בקרקעות כעת מצאתי כן במ"ל פ"ד מה' מלוה. עוד אחזור על הראשונות לפרש מה שק"ל על תוס' דגזל אינו לוקה מחמת שנל"ע ואף אם נשרף מכל מקום לא נתבטל העשה כי מחויב לשלם אבל לאו הנל"ת בלא נל"ע כגון כובש ש"ש לוקין לדעת תוס' פא"נ ועיין תוס' ריש מרובה שכתבו דגבי קרקעות שייך גנבה ע"ש אם כן שייך מלקות בלאו דגזילה ג"כ כגון עושו"ק דעשה והשיב ל"ש דזה אמעיט מכופו"כ אם כן חייב מלקות דלאו נל"ע ואף אם נאמר דגם עשה שייך בה מכל מקום כיון דאם נשרף ונאבד לאו בר תשלומין הוא עש"ס ור"מ אם כן משכחת לה קיימו ול"ק כגון שנשרף ואז נתבטל העשה כי אינו מחויב לשלם. אך אפילו לפמ"ש דדעת הר"מ לאו מטעם נל"ע רק מטעם דתרתי לא עבדינן וכאן משלם ולא לקי כסברת הפ"י דגזירת הכתוב הוא דלא מפקינין ממון חבירו מפני מלקות דידי' אם כן צריך לשלם וממילא תרתי לא עבדי ואין לוקין מכל מקום נ"ל מצד הסברא דבאמת הא דתרתי לא עבדי דהיינו דגזירת הכתוב דלא נוכל למעבד תרתי אבל באמת החיוב הוא תרתי והראי' דלשיטת רש"י אף דחייב מלקות מכל מקום אם תפס לא מפקינן מיניה והטעם דבאמת חייב גם ממון רק תרתי לא עבדינן היינו הב"ד אין יכולים לחייבו אבל תפס בעצמו הוי תפיסה כי באמת חייב לו והד' עתיקין אם כן ה"נ היכי דגזירת הכתוב דמשלם ולא לקי מכל מקום החיוב של מלקות רמי עליה. אך כיון דמשלם לא נוכל להלקות אותו אבל אם אינו משלם למה לא נלקה אותו כיון דהחיוב רמי עלי' ומכל מקום ז"פ בכל הענינים דאינו לוקה ומשלם אף דאין לו ממון לשלם מכל מקום אין לוקין דהחיוב של תשלומין לא נפקע דיהי' לו למחר וליומא אוחרא ואם נלקה אותו אזי חבירו מפסיד הממון ע"כ אין לוקין ומחויב לשלם אימתי שיהי' לו אבל כאן אם גזל עושו"ק נהי כ"ז שהיא בעין ניתן לתשלומין מכל מקום על כל פנים בנשרף ונאבד דפקע ממנו החיוב של תשלומין לגמרי דא"ח באחריות על עושו"ק כמבואר בש"ס אם כן לא יצטרך לשלם בשום פעם אם כן חיוב המלקות לא נפקע כלל ורואה אני ק"ו מה לאו דנל"ע דבשעת עברת הלאו יכול לקיים העשה ויפטר ממלקות מכל מקום למאן דס"ל קיימו ולא קיימו חיוב המלקות עליה רמיא אך במקיים העשה נפקע מעליה החיוב כפירש"י ואם לא קיים העשה אז החיוב הראשון עליו וכאן באמת לא נל"ע אך דאין יכולין ללקות כיון דהחיוב תשלומין עליו כמו דאין משלם היכי דלוקין ומכל מקום חיוב התשלומין עליו ומהני תפיסה כמ"ש ה"נ החיוב של מלקות עלי' רק מחמת דמשלם אין אנו יכולין להלקותו אבל בנשרף דפקע חיוב התשלומין בודאי לוקין אם כן הן מטעם נל"ע והן מטעם ניתן לתשלומין בגזל עושו"ק ונשרף על כל פנים הי' לו ללקות שנים מחמת לא תגזול ומשום לא תחמוד [דא"ל] מחמת נל"ע כי לא הוי נל"ע כי ל"ש והשיב וגם לטעם דניתן לתשלומין מכל מקום עתה נפקע החיוב תשלומין ולא אוכל להטעים יותר והוא הערה חדשה בעזה"י.
ואחר הישוב חזרתי מסברתי דבאמת דאם הטעם מחמת שניתן לתשלומין וממונא משלם אם כן נפטר משעת העבירה ממלקו' ואע"פ שנפטר אח"כ מתשלומין מכל מקום אינו חוזר וניעור עלי' חיוב מלקות וראיה מסנהדרין מסוגיא דבא במחתרת שיטות רש"י והראשונים אפילו שיבר אחר כך פטור מתשלומין מחמת החיוב מיתה שהי' לו בשעת שנטל והרבה סוברים דאם שיבר אח"כ חייב עי"ש בבעהמ"א ומלחמות ובחה"מ סי' שנ"א וע"כ לא מחייבי הגדולים בשיבר אח"כ דוקא בידים דה"ל כמאן דגזל חבית' ותברי' ע"ש ברמב"ן אבל אם נשבר באונס כ"ע סוברים דפטור כי החיוב של אונסין בא בשעת הוצא' מבית הבעלים ולא נתחייב אז מחמת קלבד"מ ע"ש אם כן אם כסברתי הא חיוב ממון הוי רמי' עלי' ככל קלב"מ רק אין אנו יכולין לחייבו מחמת המיתה ואפילו ח"מ שוגגין פטורין ומכל מקום חיוב תשלומין מוטל עליה כההיא דאתנן אסרה תורה וכו' אם כן נימא כיון דאחר שיצא ממחתרת נפקע ממנו המיתה לעולם ע"ש בש"ך אם כן חוזר וניעור החיוב תשלומין דהי' אז ג"כ חיוב רק מחמת המיתה לא נוכל לענוש אותו בתשלומין ועתה נפקע המיתה אם כן יתחייב אע"כ דהתשלומין אינו חוזר כיון דהי' פטור אז אם כן ה"נ דבשעת העבירה כיון דנפטר ממלקות מחמת התשלומין אינו חוזר וניעור החיוב כמו התם דאין התשלומין חוזר וניעור אף דנפטר ממית' ה"נ אין המלקות חו"נ אף דנפטר מתשלומין אם כן לדברי הר"מ ל"מ מלקות בלאו דלא תגזול אפילו בעושו"ק אבל אם נאמר מחמת נל"ע כדעת התוס' או אם נא' דהר"מ ג"כ ס"ל כן בודאי חייב בעושו"ק דל"ל בהו עשה וגם אם נשרף פטור כמש"ל. ומכל מקום ק"ל כיון דמבואר בסוגיא שם גבי מחתרת וגבי מגרר כיס בשבת דאי אתניהו בעיני' צריך להחזיר וכ"פ הר"מ פ"ג מה' גנבה וסוף ה' גנבה וא"כ חזינן אף דח"מ מכל מקום חייב להחזיר ג"כ ול"א ג"כ קלב"מ בכה"ג אם כן נהי דבגוזל מטלטלין א"ח מלקות מחמת העשה אך בעושו"ק אינו שייך העשה וגם ל"ש ניתן לתשלומין כסברת הפ"י כיון דהפסיד לחבירו אינו דין שילקה ויהי' הפסד לחבירו ע"כ התורה חייבה תשלומין וממילא שוב אינו לוקה ע' לעיל ובאמת בגזל קרקע עוד כ"ז שהי' בעין אפילו אם ילקה מכל מקום ישלם כי היא בעין וכן בעו"ש אם כן לא יפטור מהתשלומין וילקה וישלם ואי דאם ישרוף יהיה פטור אם ילקה ז"א ה"א אף דאין לוקין מכופו"כ עיין בסוגיא דסנהדרין שם וא"כ יהי' לוקין בעוש"ק דל"ש ניתן לתשלומין דאם אינו בעין לא ניתן לתשלומין ואם הוא בעין באמת קי"ל לוק' ומשלם אם כן אפילו שמחויב לשלם למה לא ילקה ול"ש סברת הפ"י. אך אפ"ל כסברת הבעה"מ שם בסנהדרין דהא דבעין חייב להחזיר ולא מיפטר מחמת המיתה הוא רק דרבנן אבל מן התורה אפילו בעין א"ח לחזור אם כן [אם] ילקה לא יהי' מחויב להחזיר אפילו בעין ע"כ חייבה התורה תשלומין וממילא לא חייבה מלקות אך ע' ברמב"ן שם שהשיג ע"ז. ועי"ל דל"ש כלל בקועו"ש ניתן לתשלומין דהתשלומין יהיה פוטרם ממלקות דאפילו אם נלקה אותו מכל מקום ל"ש דהמלקות יפטור אותו מתשלומין אפילו להבעה"מ דגם בגזילה בעין א"צ להחזיר מן התורה רק מדרבנן דוקא בגזילה דהוא ברשותו שייך שפיר לומר דאם חייב החמור א"צ להחזיר דמ"מ על כל פנים ברשותו הוא ושייך לומר דתרתי לא עבדי אבל בקועו"ש דמבואר דברשותא דמרא איתא ולא קמה כלל ברשותו ואפילו לענין מהב"ע ל"ה דלא קמה ברשותו כלל כמש"ל וברשותא דמרא הוא אם כן ל"ש כלל תרתי לא עבדי כי א"צ לשלם כלל רק ממילא ברשותא דמרא קיימ' אם כן ל"ה ניתן לתשלומין כלל וגם ל"ה ניתק לעשה והיה לנו ללקות על קרקעות ועו"ש לכל השיטות בין מטעם נל"ע ובין מטעם ניתן לתשלומין דל"ש כלל לגבי קרקעות אם כן הי' לו ללקות בשביל לא תגזול ולא תחמוד ע' היטב ותבין ועיין בע"ז דע"א גבי משיכה בנכרי קונה ועירובין ר"פ הדר ברש"י ותוספות וב"ה יש להאריך וכאן באתי רק לעורר.
והנה גם באשת חבירו שייך הלאו כמבואר בתורה והנה לדעת הר"מ גם אם הפציר בחבירו וגירשה ובודאי הי' ע"י שאמר המגרש רוצה אני ולקחה אם כן עובר על הלאו אך ל"ש הטעם של הר"מ דאב"מ דאין לך מעשה גדול מזה דאפשר חייב על כל ביאה וביאה אך לדעת הראב"ד בכה"ג שגירשה מרצונו א"ע על לא תחמוד וצ"ל שלקחה באיסור א"א ועובר על לא תחמוד ג"כ אם כן ל"ש ניתן להשבון ובפרט דאסרה על בעלה אם כן יש בו מעשה וגם ל"ש ניתן להשבון וניתן לתשלומין אם כן אמאי לא משכחת לה מלקות בלאו הזה איני מוצא דרך שיהא עובר על אשת רעהו בל"ת ולא יהיה בו מלקות כי ל"ש אב"מ וגם ל"ש ניתן להשבון בין להר"מ ובין להראב"ד. ואי תימא דאי לקחה באיסור א"א אין נ"מ בלאו דחייב מיתה ז"א דנ"מ אם לא התרו בו משום לאו דא"א רק משום לא תחמוד דאין חייב מב"ד ומלקות חייב דח"מ שוגגין אין פוטרים ממלקות כמבואר בחולין ור"מ ה' שחיטה אם כן משכחת לה מלקות בלאו זה דלא תחמוד וצ"ע. והנה לאו זה כל אישי ישראל מצווים עלי' אף נשים ועבדים ככל הלאוין שבתורה ועובר אם חומד איזה דבר מאישי ישראל. ונ"פ דאם חמד אצל העכו"ם א"ע בלאו הזה כי רעיך כתיב והוא למעוטי עכו"ם בכ"מ בש"ס ה"נ. ואף גזל גמור יבואר אי"ה לקמן דיש שיטות אם ישראל מוזהר על של עכו"ם ועל לאו זה ודאי אינו מוזהר דכתיב לרעך וז"פ. והנה הרהמ"ח לקמן פ' ואתחנן גבי לאו דלא תתאוה כתב דכל בני עולם מצווים על הלאו דהוא ענף מגזל אם כן מכ"ש דעל הלאו הזה דהוא במעשה דמצווים ע"ז. וצ"ע על הרהמ"ח דהמתין עד לקמן ולא כתב כאן דכל באי עולם מצווים ע"ז. והנה בב"נ אם עבר על לאו הזה אפילו לב"נ כמותו דינו כדין הגוזל וחייב מיתה ולא ניתן להשבון ואפילו בפמש"פ ואי"ה לקמן גבי גזל יבואר הדין של ב"נ ותלמד לכאן. והנה הרהמ"ח כתב כאן ואפילו עשה מעשה א"ח מלקות מפני שניתן להשבון וכו' ועיין בהגהת מש"ל כתב דדעת הרהמ"ח כדעת הראב"ד וכבר פלפלתי לעיל בעזה"י דגם הר"מ מודה לטעם הזה עמש"ל. ולענין לעבור על לאו הזה מפני ממון הרי הוא ככל הלאוין דצריך לבזבז כ"מ אך מפני פ"נ ג"כ נדחה ככל הלאוין חוץ מג'. ולענין תשובה אם בגוונא דניתן לתשלומין אפשר דה"ל כמו נל"ע ועיין ביומא דף ל"ו דעולה מכפרת וגם אם הוא בענין שאב"מ יבואר לקמן במצות תשובה ב"ה וגם הוי עבירות שבין אדם לחבירו והפוך בכל מ"ש במצוה זו תלי"ת הערות חדשות ויבואר לקמן גבי לאוין דממון השי"ת יגמור עלי ועיין בש"ס דקידושין ור"מ פ"ה מה"א ובשו"ע אה"ע סי' כ"ח לענין קידש בגזל וחמס לעני' דמהני יאוש ולומר דידי שקלי ע"ש וצ"ל בחמס דאין הקנין קיים להר"מ דצווח מתחלה ועד סוף אבל בחמס היכי דקיים המקח אם כן בודאי הוא שלו וא"צ יאוש וגם לא תוכל לומר דידי שקלתי וז"פ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |