מנחת חינוך/נג
מנחת חינוך 
נג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לדון כו'. הדינים מבוארים ב"ק פ' הפרה ופ' המניח ור"מ פי"ב וי"ג מה' הללו ובש"ע ח"מ סי' ת"י תי"א תי"ב כו' ואכתוב הדינים בקיצור כדרכי בפרט בזה שמבואר בש"ע דרכי לקצר. החופר בור או שיח או מערה בר"ה או שפתחו לר"ה והוא עמוק י' טפחים או שהי' חפור רק שהי' מכוסה ונטל הכיסוי ואפילו הבור מלא ספוגין של צמר דאין החבטה מזיק מכל מקום אם נפל שם שור או חמור או שאר מיני בהמה חיה ועוף ומת צריך בעל הבור לשלם נ"ש מן העידיות כדין ניזקין אף שאין הבור שלו מכל מקום הוא עשה התקלה וחייב ומבוא' בש"ס דב"ק ופסחים דשני דברי' אינן ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו בור בר"ה וחמץ בפסח ואע"ג דלא מחמת החבטה מת שהמקום רך מחמת הספוגין מכל מקום מת מחמת ההבל ובור להבלו כ"ע מודים דחייב בין רב בין שמואל בב"ק דנ"א ודוקא אם הי' עומק הבור יתר על רחבו שייך בו הבל אבל אם הי' עמקו כרחבו אין בו הבל ואם הי' ג"כ מלא ספוגין פטור דלאו הבל איכא ולא חבט כ"ה בר"מ כאן. והנה בב"ק דנ"א ע"ב פליגי רבה ור"י ח"א דלעולם יש בו הבל עד שיהי' רחבו יתר על עומקו אבל רחבו כעמקו יש בו הבל. וח"א דלעולם (יש) [אין] בו הבל עד שיהיה עומקו יתר על רחבו ובשוים אין בו הבל ולא מסתיים בשם מי אמר כך ומי אמר כך וכ' הרא"ש כיון דלא נודע מאן ס"ל הכי ועוד דלא פליגי רבה ור"י אליבא דנפשייהו מספ"ל כמאן הלכת' וא"ח עד שיהי' עמקו יתר על רחבו עכ"ל וכ"ד הר"מ. וצ"ע דלפ"ז בהי"א לענין אבעי' כ' דהוי ספק ואי תפס אין מוציאין כדרכו בכ"מ שפוסק בס' אבעי' דמהני תפיסה ומכ"ש בפלוגת' דאמוראי דמהני תפיסה [עת"כ להרב הש"ך ז"ל] אמאי לא כ' כאן אם הי' רחבו כעמקו מהני תפיסה וגם הרהמ"ח בסי' ת"י לא כתב כאן דמהני תפיסה ולפני זה גבי אבעי' כתב דמהני תפיסה אם כן כ"ש כאן ועת"כ יש הרבה פוסקים סוברי' דבתיקו ל"מ תפיס' מכל מקום בפלוגתא מהני תפיסה וצ"ע ואין כאן מקומו להאריך. ואם הבור אין בו הבל כגון דרחבו יתר על עמקו או שוין לפמ"ש או שלא עשה בור בעומק רק עשה תל גבוה בר"ה ונחבט שם שור זה פלוגתא דרב ושמואל בש"ס רב ס"ל דא"ח דבור שחייבה תורה הוא להבלו ולא לחבטו דקרקע עולם הזיקו ושמואל סובר דבין להבלו בין לחבטו חייבו תורה והרי"ף פסק כרב דדוקא להבלו והרבה פוסקים פסקו כשמואל והר"מ כאן פסק כשמואל בהי"ד ועיין בהי"ח ובראב"ד בהשגות ומכל מקום ולחם משנה ואין כאן מקומו. ואפילו לרב מכל מקום דוקא בר"ה א"ח על החבטה כי קרקע עולם הזיקה אבל בור ברשותו דהיינו שהבור שלו או אבנו סכינו ומשאו שהניחן בר"ה ונחבט בו אף רב סובר דחייב דחבטה דידי' הוא כ"ה להדי' בש"ס שם דנ"ג ע"ש. ואם נתקל בבור ונפל אחורי הבור או נתקל בתל ונחבט בקרקע. נראה בש"ס דלשמואל ג"כ פטור כיון דלאו הבל הוא וגם לא קרקע הבור הזיקה הו"ל קרקע עולם הזיקה ופטור אך בתוס' שם ד"ה לשמואל בד"נ ע"ב כתבו דדוקא אם נתקל השור מחמת ד"א כגון מקול הכורה ונפל לאחורי הבור פוטר שמואל אבל אם נתקל בבור או בתל כיון שהי' תקלה ע"י הבור חייב אפילו בנפל אחורי הבור ע"ש שכתבו זה בתי' ב' ובתירוץ א' סוברים לפטור בכ"ע ודוקא נחבט בבור או בתל חייב לשמואל. ועלח"מ פי"ג ה"א שדעתו דהר"מ ס"ל כתי' ב' של תוס' דחייב בכה"ג ע"ש והרא"ש הביא דפוסק כרב ומביא א"ד דסובר כשמואל ונראה שדעתו לפסוק כשמואל וכ"כ הטור סי' ת"י בדעתו וע"ש בש"ע סי' ת"י:
והנה הר"מ סתם דהבור צ"ל עמוק עשרה מבואר דאם אינו עמוק עשרה אף דהשור הי' עומד ויש מכריסו עד הקרקע יתר מעשרה מכל מקום פטור ועי' בסוגיא כאן מוקי המשנה דבעינן י' טפחים באגנדר כו' דהיינו שהיתה הבהמה שוכבת אבל בעומדת מכריסה משחינן. ובטור הביא דעת הרמ"ה דסובר כן אך הרבה דיעות סוברין דהתורה לא חייבה רק באגנדר כו' דיהי' י' טפחים וע"ז חייבה התורה אבל בפחות דאגנדר כו' א"ח גם בעומדת ע"ש בטור הביא דהרא"ש סובר ג"כ דבכ"ע פטור רק אם הבור עמוק. ובש"מ הביא כן בשם הרשב"א וכ"ד הר"מ כאן וגם בטריפת נפולה סתם הר"מ ולא כתב דמכריסה משחינן בפ"ט מה' שחיטה ובכ"מ תמה ע"ז אבל כאן לענין תשלומין רה"פ סוברים כן וכן בש"ע סתם כהר"מ ורה"פ. ודוקא אם חופר בעצמו בור בר"ה חייב אבל אם שורו חפר בור בר"ה פטור כ"ה בב"ק דמ"ח דכתיב איש בור ולא שור בור והיא הלכה פסוקה אף דהר"מ אינו מביא זה בפי' מכל מקום נשמע מדבריו בפ' זה ופ"ז דוקא ברשותו חייב אבל לא בר"ה וכ"ה בטוש"ע סי' הנ"ל. ואם לא חפר בעצמו רק עשה שליח לחפור והשליח חפר מבואר להדיא בגמ' שם דנ"א דהמשלח פטור והשליח חייב דאשלד"ע ונתחייב השליח וערש"י דנ"ג ד"ה ונפל לפניו. והר"מ לא הביא זה כאן וסמך אמ"ש בחיבורו כ"פ דבכה"ת אשלד"ע רק במעילה וטביחה וש"י. ובמ"ל פ"ב מה' רוצח הביא בשם מהרי"ט שמסופק אם גם בדרבנן כיון דאין איסור תורה אפשר ישלד"ע. והמ"ל הקשה עלי' מסוגיא זו דמקשה בור של שותפין המ"ל אי דתרי אמרו לאחר שיחפור בור הא אשלד"ע ובדנ"ג פרש"י דה"ל עבירה דאסור לקלקל בר"ה ואיסור קלקול בר"ה הוא רק דרבנן ומכל מקום אמרינן דאשלד"ע מוכח דאף באיסור דרבנן אשלד"ע ע"ש. ואיני מבין דודאי לעשות תקלה בר"ה שיוכל להיות מיתה או היזק לאדם בודאי הוא איסור תורה כמ"ש בר"מ פי"א מה' רוצח אפילו ברשותו אסור מכ"ש בר"ה ורש"י דנקט איסור קלקול ל"ד רק הכוונה דאסור מחמת תקלה והוא ודאי איסור תורה ע"ש בר"מ כנ"פ. והנה לכאורה לשיטת התוס' דבשוגג ישלד"ע הי' יכול הש"ס לאוקמי דמיירי שהי' שליח שוגג וגם הי' יכול לאוקמי בכמה גווני דמבואר בפ' המניח דברים דרשאי לעשות בר"ה ומכל מקום חייבים הבעלים בניזקין אך הגמרא רוצה לאוקמי בבור דוקא ע' בתוס' שם אך בשוגג הי' יכול לאוקמי ואין כאן מקומו להאריך בעניני שלד"ע. שו"ר בספ"י שהרגיש בזה דהי' יכול לאוקמי בשוגג ע"ש וערשב"א שהקשה אמאי לא אוקמוהו דחפרוהו ע"י עכו"ם. ותירץ דאין שליחות לעכו"ם. ועיין בס' מחנה אפרים ה' שלוחין דסובר דלעכו"ם יש שליחות דידו כיד בעה"ב וגם לענין עכו"ם לד"ע עיין סי' שפ"ח והי' יכול לאוקמי בפועל ואין כאן מקומו להאריך בעניני שליחות ועיין בס' שעה"מ פ"ה מה' תרומות בזה:
ויש עוד בור שעושה ברשותו והדין הוא כך אם עשה בור בחצרו ולא הפקיר רשותו בודאי פטור דאין רשות לכנוס לשם. ובהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב כיון דהוא בעל הבור והלכה כר"ע אליבא דרבה ע"ש בגמ' אע"ג דחפרי' בהיתר מכל מקום התורה חייבי' דאית לי' בעלים. ואם הפקיר רשותו ובורו דעת רש"י דה"ל כמו בור בר"ה והתוס' השיגו עליו בפ' המניח וכ"ד הר"מ דאם הפקיר רשותו ובורו פטור כיון דחפר ברשות ועתה הפקיר הבור ואין לו בעלים פטור וכן אם הקדיש הבור כיון דאין לו בעלים וחפר בהיתר פטור וכ"פ בשו"ע ודוקא אם הפקיר רשותו ובורו בב"א פטור אבל אם הפקיר רשותו ולא בורו דחייב ואח"כ הפקיר בורו ג"כ מכל מקום חייב כיון שכבר חל עלי' חיוב לאו כל כמיניה להפקיר ולפטור עצמו כ"ה בסמ"ע סי' ת"י שם ע"ש. ובור ברשותו אפילו אם נחפר מעצמו או חפרו שורו מכל מקום כיון דהוי בור שלו חייב לסלק ולסתמו ואם לא סתמו והפקיר רשותו ולא בורו חייב ומאי דדרשינן ולא שור בור אינו אלא בר"ה אבל ברשותו חייב בכ"ע אפילו נחפר מאליו ומכ"ש אם חפרו שורו דעלי' מוטל לסתמו ולא עשה כן חייב כ"ה בר"מ כאן ובטוש"ע וכ"ה בגמ' דמ"ח ומבואר שם דאפילו אם שור של אחר חפר בור בחצר של אחר בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור כיון דאית להיאך למלויי. וד"ז מבואר בר"מ פ"ז ה"ו ובש"ע סי' שצ"ח וכ"ז מיירי בהפקיר רשותו אח"כ וכתבו שם התוס' אח"כ בדמ"ח ד"ה אע"ג כו' דאם אדם חפר בור בחצרו של אחר ג"כ חייב בעל החצר בנזקי הבור והחופר חייב בנזקי החצר ולא בנזקי הבור כיון דעל בעל החצר רמיא למלויי ומכל מקום סיימו בצ"ע וכן בהג"א שם מספקא לי' לר"י אם אדם חפר בור בחצר חבירו מי חייב אם בעל החצר או החופר ע"ש. והנה בר"מ אינו מבואר שום חילוק וגם בש"ע אינו מבואר זה החילוק. ומכל מקום צ"ע על הש"ע שלא הביא סברת התוס' כלל. ומלשון הש"ס והמחברים שהביאו ד"ז נראה דאין חילוק דאפילו אם בעל השור לא שילם עדיין ההיזק מהחצר לבעל החצר מכל מקום בעל החצר חייב דעלי' מוטל למלויי והוא יתבע דמי היזק מה שקלקל את חצרו מבעל השור.
והנה שם בגמרא מבואר עוד מימרא דרבא הכניס שורו לחצר חבירו והוזק בו בעה"ב חייב ואם הטיל גללים ונטנפו כליו של בעה"ב פטור דהוי גללים בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים ופרש"י ותוס' אבל הוא עצמו שהוזק בגללים חייב דל"ש איש בור ולא שור וכו' ע"ש. ומביא בספר א"ז קושית הראב"ד אמאי חייב כאן בעל השור ולא נימא דעל בעל החצר מוטל לנקות חצרו כדלעיל. ותירץ דהא דלעיל בתר דשילם בעל השור נזק החצר וכו' אבל הכא גבי גללים דלא משלם לי' נזקי חצר דהא החצר לא נתקלקל כלל וא"נ נתקלקל החצר כל אימת דלא שילם לי' נזקי חצר וכו' חייב בעל הבור דעלי' רמיא למלויי ע"ש. מבואר להדיא מדבריו דדוקא לאחר ששילם בעל השור לבעל החצר נזק החצר חייב בעל החצר בנזקי הבור דעלי' דידי' רמיא למלויי אבל כ"ז שלא שילם לו מחויב בעל הבור בנזק ולא בעל החצר דמוטל על בעל הבור למלאות. וצ"ע שלא הביאו בטוש"ע דעתו כלל ואם לא ס"ל היאך יתרצו המימרות הללו ואין סברא לחלק בין הוזק אחר לבעל החצר. ובגוף סברת הראב"ד נ"ל דהראב"ד לשיטתו בה' טוען ומבואר בח"מ סי' צ"ה בתבעו למלאות החפירות בס"ו בהגה"ה שם ועיין בש"ך שם שכ' דדעת הראב"ד נהי דקיימא לן שמין למזיק מכל מקום דוקא בדבר שא"א לתקן אבל בדבר שאפשר לתקן כגון למלאות החפירות חייב המזיק ע"ש. אם כן סברתו טובה מאוד דהיכי דשילם וא"כ נתרצה בעה"ח בתשלומין וימלא הוא אם כן על בעה"ח רמיא למלויי אבל בלא שילם עדיין כיון דהרשות ביד בעה"ח לתבעו למלאות החפירות אם כן רמיא על בעל השור דהיינו המקלקל ע"כ הוא חייב אבל לשאר פוסקים עמ"מ ומובא בש"ך שם שא"י לתבוע למלאות החפירות רק דמים. אם כן בודאי מוטל על בעה"ח אפילו לא שילם עדיין כי עלי' מוטל לתקן ואין לו ע"ח רק תביעת ממון. אך לכאורה ק' על הרמ"א דמביא בסי' צ"ה דעת הראב"ד אם כן אמאי לא חילק כאן וצ"ל דשם יש עוד טעמים בדבר על כל פנים נראה דהראב"ד סובר כסברת הש"ך והש"ך עצמו מסופק שם אם טעם הראב"ד מט"ז ע"ש וכאן מוכח דסברת הראב"ד אם יש ביכלתו לתקן שיכול לתבוע לתקן ולא תביעת דמים לחוד ועש"ך סי' שפ"ו ומכל מקום ק' על הר"מ והש"ע שהביא דינים אלו לכאורה סתרי אהדדי. ואם נימא דא"י לתבוע לתקן אין סברא כלל לחלק בין שילם או לא שילם עדיין. ואפשר דכ"ע מודים בסברא זו כמ"ש הש"ך ואין ביכלתי לעיין בד"ז באריכות ועוד חזון למועד אי"ה. והר"ן והנ"י והרב המגיד כתבו בפי' דא"י לתבוע למלאות החפירות אם כן קושי' הראב"ד במקומה וצ"ע בדינים אלו. וכבר כתבתי לעיל דבור שלו אף להפוסקים כרב דבור להבלו ולא לחבטו מכל מקום כאן חייב דהחבטה שלו הוא והוא גמרא מפורשת ע"ש:
והנה בין בר"ה ובין ברשותו אם הבור עמוק י' טפחים ונפל שור או חמור או איזה בעל חיים ומת חייב בעל הבור לשלם מה שפיחתו מיתה והנבלה שייך להניזק והמזיק משלים לו מה שהזיקו ודוקא אם השור חרש או שוטה או קטן או סומא או שנפל בלילה אבל אם הבהמה פקחת ונפלה ביום פטור דהו"ל כמו אונס דדרכה ליזהר אבל בגוונא הנ"ל חייב בעל הבור וכן אם לא מתה הבהמה רק שהוזקה ג"כ חייב בעל הבור בניזקין. ומבואר כאן בר"מ פרק י"ב הט"ז דעל ההיזק חייב בעה"ב אפילו על בהמה פקחת ביום והראב"ד השיגו דאין חילוק. ועיין במ"מ כ' דדעת הר"מ מדבר שיש בו סכנת נפשות הבהמה נזהרת ע"כ הו"ל כמו אונס אבל על ההיזק אין דרכה להתבונן ע"ש. ולכאורה לדעת הרב המגיד דוקא באין בבור עשרה והוא רק לניזקין חייב אפילו ביום אבל בבור עמוק שיש כדי להמית אם כן נזהרת הבהמה אם כן הו"ל אונס אף שלא מתה רק ניזקה (הו"ל). אך מל' הר"מ משמע בכ"ע חייב על ההיזק ויש ליישב ודוקא בהמה ובע"ח חייב בעה"ב אבל אם נפלו כלים ושאר דברים שאינם בע"ח פטור בעה"ב הן נשתברו והן שהוזקו או שנטנפו דגזירת הכתוב חמור ולא כלים דבור פטור בנזקי כלים. ואם אדם נפל לבור אם מת פטור בעל הבור אבל אם הוזק חיייב בעה"ב בנזקין. ואפילו אם האדם פיקח ונפל ביום חייב בעה"ב על היזק האדם וכ"ז מבואר בש"ס ור"מ כאן ובטוש"ע. ושור ובע"ח אפילו הם של חרש שוטה וקטן או איזה מהאישים של ישראל חייב בעל הבור אך אם הוא של עכו"ם פטור ככל היזיקות שפטור בעכו"ם. ואם הם של הקדש ג"כ פטור מחמת דלא הוי של רעהו אף דלא כתיב רעהו בבור מכל מקום כ"כ בשם התוס' ב"ק ד"ו דכל היזיקות פטור בהקדש עיין לעיל. אך כאן יש טעם אחר בדבר ואפילו פסהמ"ק שנפדו דהו"ל רעהו גבי שור כמש"ל מכל מקום בבור פטור מגזירת הכתוב דכתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו דהיינו דמותר בהנאה אבל פסהמ"ק אף שנפדו מכל מקום אם מתו אסורין בהנאה ע"כ פטור בעל הבור בפסהמ"ק והוא מבואר כאן בש"ס דף נ"ג ובר"מ כאן וכן בכור בע"מ הכלל כיון דהנבלה אסורה בהנאה א"ח בעל הבור מגזה"כ. ופשוט דוקא פסהמ"ק שמתו פטור אבל הוזקו חייב כמו אדם דפטור על המיתה וחייב על ההיזק ה"נ וז"פ:
והנה בב"ק דף יו"ד ד"ה שהשור כו' הקשו התוס' ל"ל שור ולא אדם דפטור על מיתת האדם ת"ל דהמת אסור בהנאה ונתמעט מוהמת וכו' כמו פסהמ"ק. ותירצו דאצטריך המיעוט לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפלו לבור דמותרים בהנאה ועמ"ל פי"ד מה' אבל באריכות. על כל פנים מבואר מדהת"ו דעבד ונכרי הקנוי לישראל ע"ז הוא המיעוט דשור ולא אדם והיינו דוקא במיתה אבל אם הוזקו בודאי חייב בעל הבור והנה בעבד בודאי ניחא דהוא כשורו וחמורו של בעה"ב ע"כ חייב המזיק אך בעכו"ם הקנוי לישראל ואינו עבד דהיינו שלא קיבל עליו מצות ולא מל ולא טבל דמבואר ג"כ בתו' דהמזיק חייב בנזקו עקצה"ח סי' ת"י שהוכיח דעיקר תי' התוס' על עכו"ם הקנוי לישראל ע"ש שהקשה כיון דמבואר ביבמות דמ"ה דאין לו קנין בעבד בלא טבילה רק שעבוד למע"י ואם טבל עצמו לשם ב"ח קנה עצמו ע"ש בסוגיא באריכות. וא"כ לא מבעי' למ"ד דינא דגרמי אינו מן התורה אם כן ל"ל קרא למעוטי דאפילו אם המית אותו בידים אינו אלא מזיק שעבודו של חבירו ופטור מן התורה ואפילו להסוברים דד"ג מן התורה מכל מקום הרבה פוסקים סוברים דדוקא בעצמו אבל על נזקי ממון פטור מד"ג ע' סימן שפ"ו דרמ"א מביא זה ע"כ א"ח כאן ול"ל מיעוטא ע"ש שכתב לדברי הרמב"ן דסובר דד"ג דאו' וגם ממונא חייב בדד"ג ניחא אבל לתוס' צ"ע ע' בדבריו הנחמדי'. על כל פנים לדינא לדידן במת אין נ"מ כי בכ"ע פטור אך על ההיזק דצריך לשלם תלוי בשיטת הפוסקים סי' שפ"ו לענין גרמי ומראה מקום אני לך. כי בנכרי הקנוי לישראל הוי רק מזיק שעבודו. ול"ד לענין בור אלא בשור וכל הניזקין ד"ז עס"י שפ"ו. ובבור שיש בו מים דעת הר"מ לפי גרסתו בגמרא דאם היה הבור תשעה ומהם היה טפח א' מים חייב שהטפח של מים נחשב כשני טפחים עומק ועמוק שמונה ומהם שני טפחים מים או עמוק שבעה ומהם ג' טפחים הוי ספק ופטור ואם תפס אין מוציאין מידו דהוא אבעיא ונשאר בתיקו ופוסק כדרכו בכל תיקו ונוסחא דידן הוא בדרך אחר ע' בר"ם והרב המגיד ובש"ע.
ואם א' חפר י' טפחים והשני הוסיף וחפר והשלישי הוסיף וחפר אם כ"א חפר י' טפחים הם כולם שותפים וחייבים כולם כי כ"א עשה שיעור מיתה וכן אם הוזק השור בודאי ג"כ כולם חייבים דכולם עשו בשוה כ"ה בגמרא דנ"א. ואם א' חפר עשרה וא' הוסיף כ"ש היינו טפח או פחות אינו מבואר כלל בר"מ וש"ע וע' תוספות שם ד"ה בור דסוברים דבכה"ג ג"כ כולם חייבים ועיין בשטמ"ק מביא הרבה דעות סוברים כן דלא כהרא"ה דסובר דאם השני הוסיף פחות מי"ט לאו כלום קעביד ופטור והם חולקים ובר"מ אינו מבואר כלל. ואם א' חפר בור ט' והשני הוסיף עליו טפח ועשאו י' לענין מיתה ודאי חייב רק האחרון כי הראשון לא גרם כלל מיתה אך לענין ניזקין דקיימא לן דבור י' דוקא לענין מיתה דפטור על פחות מי' אבל אם ניזק אדם או שור חייב אפילו על כ"ש כמבואר בש"ס ור"מ. אם כן הראשון עשה בור לנזקין והשני השלימו למיתה והשור לא מת רק ניזק בזה היא פלוגתא בש"ס דרבי סובר דשניהם חייבין בניזקין ורבנן סברי דרק האחרון חייב אפילו בניזקין דאסתלק מעשה הראשון מכל אף לענין היזק והלכה כרבנן וילפי מקרא ע"ש בגמ' וכ"פ הר"מ כאן ובש"ע. אם א' חפר בור ח' והשני הוסיף טפח ונעשה ט' ונפל שם וניזק שניה' חייבין אף ע"ג דלעיל בהוסיף ועשאו יו"ד נסתלק מעשה הראשון ופטור אף מניזקין התם כיון דהבור נעתק מנזקין למיתה אסתלק מעשה הראשון לגמרי אבל אם השני לא העתיק אותו מניזקין למיתה שניהם חייבין דשניהם שותפים בנזק כ"ה בתוס' והרב המגיד כתב גם כן בדעת הר"מ כן ע"ש ואם חפר ט' והשני השלימו לי' ואח"ז סתם השני הטפח אשר עשה זה אבעיא בגמרא אי אמרינן מאי דעביד שקיל והראשון לבד חייב כמו מקודם שהי' בור ט' שלו והיה חייב בנזקין אף שהשני סילק אותו מכל מקום אם סתם הו"ל כמקודם והראשון חייב ולא השני. א"ד בשעה שחפר נסתלק מעשה הראשון לגמרי וקמה ליה כולו ברשותו דשני והאחרון בלבד חייב דהו"ל כמו שעשה השני בור ט' ועלתה בתיקו. והר"מ מביא זה וכ' ה"ז ספק אם נסתלק וכו' ולא כתב כאן דאם תפס מכ"א אין מוציאין מידו ה"נ. והטור סימן ת"י כתב בפירוש בדין זה לדברי מי שסובר דמהני תפיסה בספיקא דדינא מהני כאן גם כן ומאיזה שתפס ל"מ מיניה ובש"ע מעתיק המחבר לשון הר"מ והסמ"ע כתב בד"ז דמהני תפיסה עי"ש. ולכאורה נראה דהאי ס' הוא ג"כ בחפר הראשון י' והשני הוסיף (או ח' י"ט) לענין ניזקין דשניהם חייבין כמש"ל בסמוך והשני סתם מה שהוסיף אי אמרינן מאי דעביד שקיל אם כן חייב הראשון לבדו או דילמא כיון דקם ליה ברשותו לענין מקצת ואסתלק הראשון ממקצת קם ליה ברשותו דהשני גם כן והשני ג"כ חייב מקצת. אם כן ח"נ חייב הראשון ועל חצי השני הוא ספק דלמא קם לי' ברשותו דהשני או מאי דעביד שקיל והראשון חייב. והנלענ"ד בד"ז בודאי אמרינן מאי דעביד שקיל והראשון לבד חייב והשני פטור לגמרי דבשלמא בדין דא' חפר ט' והשני השלימו לעשרה דחזינן דבאמת גם הראשון עשה תקלה להיזק מכל מקום כיון דהשני העתיקו למיתה פטרו הכתוב לראשון אף לענין היזק אם כן שייך שפיר לומר דאוקמיה ברשותו דחזינן דהתורה נטלה לגמרי החיוב מן הראשון אף דיש לו חלק בהיזק אם כן אוקמיה ברשותו דהשני אבל בחפר י"ט והשני הוסיף דהראשון נשאר בחיובו רק השני ג"כ חייב כיון דהוסיף בהיזק דהוסיף הבל או חבטה אם כן הראשון ברשותו לענין החצי והשני חייב לא מטעם דאוקמיה ברשותי' רק מטעם שיש לו ג"כ חלק בהיזק אם כן בממלא חלקו בודאי מאי דעביד שקיל כי אין החיוב של השני אלא על התקלה שלו אם כן במתקן התקלה נפטר אבל לעיל דחיוב גם כן על התקלה שעשה הראשון חזינן דהכתוב אוקמי' ברשותו לגמרי וכל התקלה דידי' ל"מ מאי דמתקן תקלה דידיה. אבל כאן דאינו ברשותו רק מפני התקלה שלו וכיון דתיקן התקלה שלו בודאי פטור כנ"ל ברור ופשוט והראשון לבד חייב והשני פטור וזה ברור. ואם אחד חפר בור והשני הרחיבו דמיעט הבלו עיין ר"מ כאן ובהה"מ ובטור סי' ת"י מה שתמהו עליו וכן בכורה בור ונפל שור מחמת הכורה עיין ר"מ ובהשגות ובהה"מ ואין כאן מקומו בח"ז לברר הדיעות.
ודוקא לענין מיתה בעינן בור עשר' טפחים אך לענין היזק הן אדם והן בע"ח אפילו בור כ"ש חייב בעל הבור בנזקיו דאין שיעור להיזק כ"ה בש"ס ור"מ ובש"ע. והן בחפירה והן בגובה ועיין ש"ך בשם מהרש"ל והדינים שכתבנו לעיל הוא גם כן בפחות מי' לענין נזקין. ועיין בש"מ מביא דיעות דאם מת בבור פחות מי' נהי דפטור על המיתה מכל מקום חייב על ההיזק המשוער בב"ד וכן אם שבר רגלו ומת מחמת זה אף דא"ח על המיתה דמזלו של הנופל גרם מכל מקום על ההיזק חייב כיון דההיזק היה מחמת בעל הבור ועי"ש שמביא חולקין ע"ז. ועצל"ח פסחים סוגיא דהבודק צריך שיבטל כ' שם אף דאמרינן דבור אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כגון בור בר"ה דעל עסקי כרי' חייב מכל מקום דוקא בלא זכה בו אחר אבל אם זכה בו אחר ומשכחת לה ד"ז דהא בר"ה א"י לזכות רק אם היה מקום הפקר וכרה א' בור ולא כיון לזכות המקום מכל מקום בודאי חייב על התקלה כמו בר"ה כיון דהמקום הוא הפקר ורשות לכ"א לילך כמו הפקיר רשותו אע"ג דהתם הבור שלו מכל מקום כאן הו"ל כרה באיסור אבל ברשות שלו כרה בהיתר אם כן בודאי חייב על התקלה ואח"כ זכה בו אחר והפקיר רשותו ולא הבור או שזכה בהבור לחוד האחרון חייב דהוא בעה"ב והראשון פטור לגמרי דדוקא אם אינו ברשותו ולא ברשות שום אדם עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב עליה אבל אם בא אח"כ לרשות אחר א"ח הראשון וגם בחמץ הדין כן ע"ש. ומביא ראיה מדינים הנ"ל לענין הוסיף בו אחר ויש לפלפל בדבריו ואין כאן מקומו להאריך ואם חפר בור וכיסה כראוי פטור וער"מ ובש"ע כמה דינים. ואם מסר בורו לשומרים הם נכנסו תחת הבעלים. ואם מסר לחרש שוטה וקטן דעת הר"מ אפילו אם מכוסה כראוי הבעלים חייבים ועיין בהשגות ומ"מ. וחרש שוטה וקטן שחפרו בורות בר"ה ודאי פטורים אפילו הזיקו בידים ומכל מקום אפשר מעמידין אפוטרופוס ודינו כמו שור המועד ע' ש"ס דף ל"ט ור"מ פ"ו מה' אלו והפקיר רשותו ל"ש גבי חרש שוטה וקטן דאין הפקרו הפקר:
ב[עריכה]
ונוהגת כו'. ומדלא כ' הרהמ"ח דאינו נוהג אלא בסמוכים כדרכו. נרא' דס"ל דנזקי בור דנין בח"ל ועהג"א פרק החובל בשם מהרי"ח דמספק"ל אם דנין בור בח"ל ובטור וש"ע סי' ת"י סל"ו דדנין בזה"ז וע' ח"מ סימן א' הביא הש"ך בשם רש"ל דאין דנין ואין ס' היש"ש ת"י והטוש"ע דעתם כדעת המחבר דדנין בזה"ז. ודין החופר לאושין שכ' הרהמ"ח הוא בש"ס והר"מ השמיט ד"ז ובלחם משנה עמד בזה. ואם ב"נ חייב על בור ד"ז תלוי בשיטות הר"מ והרמב"ן פ' וישלח והבאתי כ"פ ואי"ה בקונטרס ב"נ יבואר באריכות. וכבר כתבתי לעיל דחופר בור ט' והשני השלימו לעשרה האחרון חייב אף בניזקין והראשון פטור לגמרי והטעם כיון דהעתיקו ממדת ניזקין למדת מיתה הוי כולו ברשות השני עיין בר"מ וש"ע. ואני מסופק לדעת הרמ"ה בטור דסובר דהא דבעינן יו"ד דוקא באיגנדר היינו ששוכב אבל בעומד או מהלך בפחות סגי היינו ו' טפחים כי מכריס' משחינן או פחות מזה לפי גובה השור אם כן דרך משל א' שחפר בו ה' טפחים דליכא לתא דמיתה כלל וא' השלימו לו' טפחים אם כן בודאי אם השור נפל בדרך גנדרי ומת שניהם פטורים דליכא שיעור מיתה. ואם נפל דרך הילוכו ומת בודאי רק האחרון חייב דהוא לבדו עבד שיעור מיתה אך מסופק אני אם נפל בדרך הילוך וניזק אי אמרינן דהאחרון לבד חייב כמו חופר ט' והשלימו ליו"ד דחייב האחרון כולו כיון דהעתיקו למדת מיתה ברשותו עומד אף לנזק וכאן בדרך הילוך העתיקו למיתה. א"ד דוקא ביו"ד דהעתיקו לשיעור מיתה בכ"ע קם הבור ברשותו אבל הכא לא העתיקו לשיעור מיתה רק בהולך ובאגנדר לא העתיקו כלל אם כן לא קם ליה ברשותו לענין נזק ושניהם חייבים. א"ד מכל מקום לענין מהלך העתיקו למדת מיתה ע"כ גם לענין נזק קם לי' במהלך אבל באגנדר פשוט דשניהם חייבין כי השני לא העתיקו למיתה באגנדר רק במהלך אפשר דחייב בנזק ג"כ כיון דלענין מהלך העתיקו לשיעור מיתה. או אפשר דלא קם ליה ברשותו רק אם העתיקו לגמרי בכ"ע אבל אם העתיקו רק במהלך א"ח לבד בניזקין רק שניהם חייבים וכן באגנדר והוזק יש לספק דאפשר כיון דעכ"פ העתיקו לפעמים למיתה קם לי' ברשותו אף לענין היזק אף דאם מת באגנדר פטור היינו כיון דאין שם שיעור למיתה אבל לענין נזק יש סברא דרק האחרון חייב כיון דהעתיקו לשיעור מית' לפעמים או על כל פנים עתה כיון שנפל בדרך גינדר שאין בו שיעור מיתה ולא העתיקו לענין זה שניהם חייבין בניזקין ולא קם ליה ברשותו ומסתברא דכ"א אזלינן בתר דידיה ובאגנדר שניהם חייבין כי לא העתיקו למיתה לענין גנדר ובמהלך רק האחרון חייב אף לנזקין וצ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |