מנחת חינוך/תקל
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנצטוינו בעריפת עגלה וכו'. וע"ז נאמר כי ימצא חלל באדמה וכו' מבואר בר"מ פ"ט ופ"י מהלכות רוצח ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד מצוה זו נוהגת אם נמצא חלל בא"י או בעבר הירדן ועבר הירדן נתרבה מקרא בספרי ונראה דוקא ע"ה צריך ריבוי דכבשו קודם אבל ל"ד ז' עממין ה"ה כל שנכבש אחר כיבוש א"י דדינו כדין א"י כמבואר בר"מ פ"א מהלכות תרומות ה"ה דעגלה ערופה נוהג דהוי ארץ ישראל גמור כנ"פ. ואם נמצא חלל מניחין אותו במקומו וצריך לצאת ה' זקנים מב"ד הגדול שבירושלים לעסוק במדידה כמו שיבואר בסמוך. ונראה אף דמבואר במשנה בסוטה דף מ"ד ע"ב דהיו יוצאין מירושלים וכ"כ הר"מ מכל מקום לאו דוקא ע' בגמ' דילפינן דצריך להיות מב"ד הגדול אבל אין קפידא באיזה מקום יושבים ועשר גליות גלתה סנהדרין מיבנה לטבריה מכל מקום נוהג ד"ז. ול"ד לד"נ דאין דנין רק אם יושבים בלשכת הגזית וארבעים שנה קודם חורבן בטלו ד"נ מפני שגלו הסנהדרין לחניות היינו להר הבית עיין בר"ה דף ל"א שם גזה"כ אבל כאן ילפינן דצריכים דיינים מב"ד הגדול אבל ע"ז דיהיו צריכים לישב במקומם לא נמצא לימוד ע"כ בכ"ע נוהג ע"ע אף על פי שאין יושבין במקומם כנ"פ. ומבואר בגמרא ויצאו הם ולא שלוחם והר"מ אינו מביא זה בפי' אך כיון שכ' דצריכים לצאת ה' זקנים ממילא משתמע דוקא הם ונראה דוקא היציאה שצריכים לבוא אבל המדידה יכול להיות ע"י אחרים מבואר סתם כי מתיבת ומדדו דרשינן דרש אחר כמבואר בסמוך וצ"ע. ובר"ם דיוצאין הב"ד ומודדים מכל מקום נראה כמ"ש דה' זקנים מב"ד הגדול צריכים להיות שם אבל המדידה יוכל להיות ע"י אחרים ומכל מקום צ"ע. ומודדין מחוטמו של החלל לעיירות וכל עיר שהיא קרובה יותר היא מביאה ע"ע ובמשנה דף מ"ה ע"ב סובר כן דמודדין מחוטמו וראב"י פליג וסובר דמצווארו מודדין ואע"פ דמשנת ראב"י קב ונקי מכל מקום פוסק הר"מ כאן כר"ע ועיין בכ"מ דהאי כללא אלים יותר דהלכה כר"ע מחבירו ועיין בשו"ת ח"צ שכתב כיון דר"ע הוא רבו של ראב"י ע"כ הלכה כמותו נגד ראב"י ע"ש ועיין בספר תורת חסד שהאריך בכל זה. ומ"ש הח"צ והתו"ח שראב"י היה תלמיד ר"ע דברים תמוהים הם כי ראיתי בר"מ בהקדמה לפי' המשנה חשב שם התנאים וכתב דראב"י היה קודם ר"ע היינו דהי' בזמן החורבן ור"ע היה אחר החורבן ע"ש וכן ראיתי בס' באר שבע כאן בפשיטות דהשיג על הכסף משנה שכתב דהלכה כר"ע מחבירו דלא היה חבירו דראב"י היה קודם ר"ע. שוב ראיתי בסדר הדורות בסדר התנאים אות אל"ף שמביא דברי הב"ש הנ"ל והשיג עליו ומביא כמה ראיות דראב"י היה תלמיד ר"ע ע"ש וצ"ע שלא הביא דברי הר"מ דמבואר בדבריו דראב"י היה קודם ע"ש. ומודדין אל הערים והעיר היותר קרובה מביאה ע"ע. אפילו אם נראה בעליל וידוע שהעיר הזאת היא יותר קרובה מצוה למדוד עיין במ"ל מה שפי' בדעת הר"מ בידוע דהיא קרובה יותר אינו צריך למדוד עיירות הסביבות רק לאותו עיר מודד לקיים מצות מדידה ובאין נודע החיוב למדוד עיירות הסביבות כדי לידע איזה קרובה יותר אבל המצוה למדוד תמיד כמבואר בגמ' ובר"מ ע"ש. וראיתי בס' ב"ש דאין דעתו כן אלא צריך למדוד לכל עיירות ואין דבריו מוכרחים. ואין מקדרין במדידה זו אלא מודדים הרים וגאיות כקרקע חלקה מפני שהוא של תורה כן מבואר בש"ס דעירובין ובר"מ כאן. ואם נמצא הראש במקום אחד והגוף במקום אחר אף על פי דבגמרא אמרינן דלענין מדידה לא מיירי רק היכן נקבר וכן מבואר בר"מ מכל מקום כיון דקיי"ל דמוליכין הגוף אצל הראש דגופא רהיט וכו' אם כן מודדין מהראש דשם נהרג ומודדין מחוטמו וגופא רהיט וכו'. ודוקא חלל היינו ע"י ברזל אבל חנוק וכדומה אינו בדין ע"ע. וכן אם נמצא מפרכס אינו בדין זה אף דמת תיכף מכל מקום כיון שבשעה שנמצא היה מפרכס גזה"כ דא"מ ע"ע ועיין במ"ל שמביא ירושלמי ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא עכ"ל ולכאורה במפרכס אינו מביא כלל ועכצ"ל אם מצאו מפרכס ובפניו מת אף שפירכס למקום אחר ושם מת אינו מביא. אך אם מצאו מפרכס והלך משם והניחו מפרכס ואח"כ מצאו מת מביאין כיון דהיה בשעת מציאה מת אף דמציאה ראשונה הי' מפרכס דמ"ד דראוהו חי מקודם ומצאו מת מביאין ע"ע. אך דהיה הסברא כיון דידוע דע"י מכה הראשונה שפירכס מת יהיה נמדד ממקום הראשון ששם נהרג קמ"ל הירושלמי דמודדין ממקום שנמצא מת דעיקר מצוה הוא במקום מיתה כי על הפירכוס אין מביאין דכך גזה"כ אבל במציאה שמצאו מפרכס ובפנינו מת פשוט שאינו מביא וז"ב ופשוט ואין הירושלמי בידי ומכל מקום זה נראה ברור.
נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים אין מביאין וכו' נלמד מקרא והם הלכות פסוקות וכתב הר"מ נמצאו חללים הרבה זה בצד זה מודדין מחוטמו של כל או"א ואם היתה עיר אחת קרובה לכולם מביאה עגלה אחת על כולם עכ"ל. והנה הדין הראשון הוא פשוט אך דין הב' צ"ע מנ"ל דאפשר דצריכים להביא על כל חלל וחלל ועיין בכריתות פ"ב דה' מביאין קרבן אחד על כמה פעמים ע"ש וזה לא נחשב והכסף משנה לא הרשים מוצא הדין ובודאי מצא רבינו ד"ז באיזה מקום ואנחנו לא נדע. ולא נתבאר בדברי רבינו אם ד"ז דוקא בנמצאו כאחד דנתחייבו פ"א אז אין מביאין רק ע"ע אחת אבל אם מצאו אחד וקודם שמדדו או לאחר מדידה קודם שהביאו עוד נמצא חלל אחר כיון שנתחייבו קודם ובפרט אם היה לאחר המדידה אפשר דמביאין על כל או"א וכן מסתבר דוקא בנתחייבו על כולם כאחד אבל בכה"ג ומכש"כ לאחר המדידה צריכים להביא על כל או"א ועיין בפ"ג דכריתות ותלמוד לכאן ובאתי רק לעורר. בר"מ בתחלת הפרק כתב דאם נמצא חלל מניחין אותו במקומו ויוצאין ה' זקנים מירושלים ומודדין וכו' וכשנודע מקום הקרוב קוברין את הנהרג וכו' וחוזרין זקני ירושלים למקומם וכו' ומבואר דאין קוברין אותו עד לאחר המדידה ולדבריו פעמים שלא יקברו עד זמן אם הוא רחוק מירושלים עד שמודיעין לב"ד ועד שבאו ומודדין. ובתוספתא דסוטה פ"ט מבואר דשלוחי ב"ד יוצאין ועושין סימנים וקוברין אותו ומציינים את מקומו עד שיבואו הב"ד וימדו מבואר דקודם היו קוברין אותו אך השלוחים עושין סימן מקום החוטם להתחיל המדידה. וצ"ע על הר"מ שלא כתב כדברי התוספתא. מ"ש לעיל דאם העיר נתחייבה ע"ע מביאה על חלל אחר עוד ע"ע ולא נפטרה בע"ע אחת זה מבואר להדיא בסוטה דף ח' ובר"מ כאן פ"י דכתב אין עורפין שני עגלות כאחד שאין עושין מצות חבילות כו' ומיירי בעיר אחד ובאותן זקנים עיין בסוטה אם כן מבואר דעורפין שני עגלות ולא נפטרו בעגלה א' אך איזה דבר הוי הפסק להתחייב עוד, מסתברא דהמדידה הוי הפסק דקודם שנמדדו לא נתחייבה עוד אפילו נמצא בעליל לעיר מכל מקום כיון דמצוה למדוד לא נתחייבה וא"כ אם נמצא עוד מביאה על השני בפ"ע כ"נ ועיין בכריתות שם. נמצאו שני חללים זה על גב זה מודדין מן העליון ולא מן התחתון כ"פ הר"מ וטעמו דס"ל מין במינו הוי טמון ע"כ על התחתון פטורין דהוי טמון ועל העליון חייבים דלא הוי צף דמין במינו לא הוי צף וד"ז איבעיא שם בסוטה דף מ"ה. והראב"ד כתב בהשגות זה הפסק לא איתברר בגמ' והיינו דנראה מהש"ס דלא איפשטא אי הוי צף או טמון ע"ש. והנה בד"ז שפסק דהוי טמון נכונים דברי הכסף משנה כיון דפסקינן דכ"ע מין במינו הוי טמון ע"כ פוסק הר"מ כן אך בצף הוי איבעיא עיין ברש"י וכתב הכסף משנה דהר"מ ס"ל דלא מיקרי צף רק על פני המים ודבריו צ"ע דע"כ לא מיבעיא לן שם רק אפשר מב"מ לא הוי צף אבל בשאינו מינו בודאי הוי צף לכ"ע ולישנא דעל פני המים לאו דוקא אם כן למה לא יפסוק הר"מ כסתם הש"ס. ולפענ"ד הר"מ ס"ל דמין באינו מינו הוי צף רק בד"ז דמב"מ כיון דסלקא בש"ס באיבעיא דלא איפשטא אם כן הו"ל ספק כפרה דע"ע באה לכפר נראה דספק כפרה לחומרא וצריכים להביא ע"ע עיין בר"מ פ"י מהל' נזקי ממון גבי כופר בהה"מ ובלחם משנה (ועיין בתוס' בכורות דף י"ז ע"ב בד"ה אפשר יע"ש) אף על פי שכל הספיקות לדעתם צ"ל לקולא מכל מקום אפשר ספק כפרה להחמיר ומהיכי תיתי דלא יביאו. או אפשר מדרבנן להחמיר וא"כ למה לא יביאו ע"כ פוסק הר"מ דמודדין מעליון ומביאין כנ"ב בס"ד. וד"ז דצף על אינו מינו נראה דוקא אם מונח על דבר תלוש אבל מחובר לקרקע הוי כקרקע אך אם מונח על תלוש ולבסוף חברו צ"ע והוא בהרבה עניני' אם תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש או הוי כמחובר והדברים עתיקים ואין כאן מקומו ובאתי רק לעורר.
ומודדין אל הערים והעיר הקרובה ביותר צריכים להביא ע"ע. ואם יש עיר רחוקה מזו רק אנשים מרובים יותר מזו הקרובה הולכין אחר הרוב והמרובין מביאים עגלה אף על פי שהולכין אחר הרוב מן התורה והולכין אחר הקרוב הרוב עדיף כ"ה לשון הר"מ כאן בהלכה ו' ז'. וד"ז שמסיים הר"מ דהמרובים מביאים ע"ע דבר חדש הוא. ואצלי צ"ע דד"ז נובע ממסכת ב"ב בסוגיא דניפול דף כ"ג ע"ב דאמרינן שם אמר ר"ח רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אע"ג דרוב דאורייתא וקורבא דאורייתא רובא עדיף מתיב ר"ז והיה העיר הקרובה וכו' אע"ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה ותירץ בדליכא ומקשינן תו וליזל בתר רובא דעלמא ומתרץ ביושבת בין ההרים וכו' והנה הפשט בגמ' דר"ח סובר דקרוב דאורייתא ילפינן מכאן ומכל מקום רובא עדיף ע"כ מקשינן הא כאן חזינן דקרוב עדיף מרוב דהתורה חייבה לקרוב ע"ע אף במקום רובא ותירצו דלא מוכח זה דהתורה חייבה לקרוב במקום דליכא רוב אבל במקום דאיכא רוב באמת לא חייבה התורה לקרוב והפסוק מיירי במקום דליכא רוב כנגדו אז התורה חייבה מטעם קרוב ובמקום רוב לא חייבה התורה לקרוב ופטורה הקרובה ג"כ אבל (לא) להתחייב העיר המרובה זה אין סברא כלל דהעיר הקרובה כתיב אף דלר"ח הטעם דתולין דמן העיר הוי ההורג מכל מקום אפשר דגזה"כ הוא דאם מן העיר הקרובה הי' ההורג מביאה ע"ע אבל אם היה ההורג מעיר רחוקה אינה מביא'. הכלל דעיקר אם היה רוב כנגדה גם הקרובה אינה מביאה אבל לא שיביאו המרובים כיון דבתורה אינו מוזכר רק העיר הקרובה והאיך נחייב הרחוקה תדע דהש"ס מקשה דליזול בתר רובא דעלמא וכי ס"ד דכל העיירות יביאו ע"ע אלא עיקר הקושיא דהקרובה לא תביא אבל זה אין סברא כלל דהעיר הקרובה כתיב והאיך נחייב הרחוקה וצ"ע. אך כיון דדעת הר"מ דעיר המרובה מביאה ע"ע בטלה דעתי והרהמ"ח כ' כאן הולכין אחר הרחוקה וכו' שכן אמרו רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכו' ולא סיים דהרוב מביאה והשמיט לשון הר"מ נראה דס"ל כמ"ש (דאך) [דלא] הקרובה ולא המרובה מביאין כמ"ש. (ואח"ז נדפס ספר תוס' רי"ד על ב"ב ושם מבואר להדיא שאף המרובה אין מביא דהקרובה כתיב וע"ש ותלי"ת שכוונתי לדעתו) והש"ס מקשה ליזול ב"ר דעלמא ומתרץ דיושבת בין ההרים והר"מ השמיט זה ועיין בכסף משנה והאחרונים פלפלו בזה וע' כרו"פ ואין כאן מקומו להאריך בפלפול. ואין מודדין לירושלים ואם נמצא סמוך לירושלים אין ירושלים מביאה ע"ע דגזה"כ הוא ומניחין ירושלים ומודדין אל עיירות אחרות כל הקרובה ביותר מביאה ע"ע. וכן אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד של כ"ג ועיר שאין בה זקנים אין מודדין לעיר הלזה ומניחין אותו עיר ומודדין לעיר שיש בה ב"ד איזה הקרובה ביותר מביאה:
והנה מה שמניחין ירושלים ומודדין לעיר אחרת צריך להיות העיר גדולה כירושלים דאל"ה ת"ל דאינה מביאה באם יש רחוקה ונפישי אין הקרובה מביאה מכש"כ דכאן דהיא קרוב ונפישי ע"כ צריך לומר בעיר גדולה כירושלים והרבותא אף על פי דירושלים קרובה מכל מקום לא חשבינן אלא מודדין לאחרת והיא הוי קרובה וז"פ. ועיין בתוס' ב"ב בסוגיא דהניחו בתימה ד"ז שמניחין עיר שאין בה בית דין ומודדין לעיר שיש בה בית דין כיון שמוכח מהסוגיא דשם דטעם דעיר הקרובה מביאה דמוכח שההורג בא משם אם כן כיון דהעיר שאין בה ב"ד היא קרובה ומוכח שההורג בא משם למה העיר האחרת הרחוקה שיש בה ב"ד מביאין והניחו בתימא ע"ש. ועיין במ"ל כאן מה שמביא בשם התוס' דמכות ומסיק דלדעת הר"מ אפילו אם אין בכל עיירות ב"ד אין מודדין ואין מביאין כלל ע"ש. וע' עוד במ"ל שמביא בשם הירושלמי אם מודדין לערי מקלט ואין הירושלמי בידי לעיין. ועיין בס' יש סדר למשנה בר"מ פ"ד מהלכות עכו"ם שהאריך בזה ומביא דעת הפר"ח בזה ואם יש לחלק בין השש ערי מקלט לשאר ערי הלוים וכתב שם דהר"מ דלא מפיק אלא ירושלים מבואר דסובר דערי מקלט מביאין א"ע. וע"ש שכתב טעם לזה ולא אוכל לפלפל בזה דהירושלמי אינו ת"י וע"ש ומראה מקום אני לך. נמצא סמוך לספר אין מביאין שחזקתו שעכו"ם הרגו וכן אם נמצא סמוך לעיר שיש בה עכו"ם אין מודדין דעכו"ם הרגו כ"ה ל' הר"מ ואינו מבואר בר"מ כמה עכו"ם יהיו בעיר ולא יהיו מביאין דסתם וכתב לעיר שיש בה עכו"ם אפשר דאף עכו"ם אחד יש בעיר אין מביאין ובמשנה מבואר לעיר שרובה עכו"ם נראה דוקא שרובה עכו"ם דאזלינן ב"ר אבל אם ליתא רובא עכו"ם אף מחצה על מחצה מביאין והיינו מספק אף דישראל יש להם חזקת כשרות ועכו"ם ש"ד המה מכל מקום מביאין אם לא ברוב עכו"ם והר"ם סתם נראה אף במועט עכו"ם אין מביאין ודבר זה צ"ע רב אין לברר. והרהמ"ח מעתיק לשון המשנה או לעיר שרובה עכו"ם וכו' וצ"ע הרבה בזה וגם מלשון הר"מ שכתב שחזקה שהרגו עכו"ם מבואר דא"צ רוב עכו"ם דאל"ה ל"ל חזקה ת"ל דאזלינן ב"ר וצ"ע ששינה מלשון המשנה. וזה ברור אצלי בדין דמבואר שאין מודדין לעיר שאין בה ב"ד זה תלוי בשעת מציאת החלל שחל חובת המדידה ואם אין ב"ד לא חל כלל. ואף שבין מציאת החלל היינו לאחר מציאותו נתיישבו שם ב"ד אין מודדין כי לא נתחייבה העיר כלל ועיין לעיל שהבאתי בשם התוספתא דלאחר קבורת החלל מודדין דעושין סימנים אם כן יכול להיות שלאחר כמה שנים ימדדו וזה אין סברא כלל אם לא היו בית דין בשעת מציאה ואחר הרבה שנים נתיישבו בית דין ימדדו ויביאו והעיקר אם בשעת מציאת החלל לא נתחייבו למדוד כלל לא חזר החיוב וז"פ אצלי. אך זה אני מסופק אם בשעת מציאת החלל היה ב"ד כדינו ומדדו ונתחייבו בע"ע ולא הביאו עדיין ויוכלו להביא אף לאחר כמה שנים כמבואר בר"מ כאן ויתבאר בסמוך בס"ד וקודם שהביאו נתבטל הבית דין אם מביאין אף שאין להם ב"ד א"ד כיון דכתיב ולקחו זקני העיר ומכאן ילפינן שצריך להיות ב"ד אם כן בשעת הבאה גם כן צריכים ב"ד ובלא ב"ד אין מביאין וממתינין עד שיבא ב"ד. וז"פ אם נתיישבו ב"ד אפילו לאחר כמה שנים מביאין כיון שנתחייבה העיר אך הספק כ"ז שאין בה ב"ד אם מביאין או לא דזקני העיר כתיב וצ"ע כעת. ומלשון הר"מ כאן שכתב בהלכה ז' אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד וכו' מבואר דאם אין בו ב"ד אין מודדין כלל ולא נתחייבה כלל בע"ע ולעיל כ' דב"ד של אותו העיר וכו' אינו מבואר אם דוקא הב"ד ומה דין עיר שאין לה ב"ד. והנלע"ד בעזהשי"ת דהנה כמה מצות בתורה שהתורה כתבה דיני המצוה ויכול להיות שאיזה הדין הוא עיכוב ואיזה דין מצוה ולא לעיכוב ופרשו חכמינו זכרונם לברכה איזה לעיכוב ואיזה למצוה והנה במקום דלא שייך לומר למצוה בודאי לעיכוב רק במקום שנוכל לפרש על שני דרכים פירשו חכמינו זכרונם לברכה איזה לעיכוב ואיזה למצוה. והנה כאן בסוטה מבואר נמצא סמוך וכו' לא היו עורפין וכו' ואין מודדין וכו' לעיר שאין בה ב"ד מבואר דבשעת מציאת החלל תליא מילתא כמ"ש לעיל וילפינן בגמרא דבעינן זקני העיר וליכא אף על פי דזקני העיר כתיב ולקחו וכו' ומנא ידעינן דקאי על המציאה ע"כ צ"ל דקבלו חכמינו זכרונם לברכה דזקני העיר קאי על המציאה גם כן ואם כן כיון דכתבה התורה דצריך להיות בשעת מציאה ב"ד לא שייך לומר דאינו לעיכוב רק למצוה מאי מצוה שייך מאי דהוה הוה והאיך שייך לומר דמצוה שימצא החלל בעינן שיש בה בית דין היכי דנמצא נמצא. וא"צ לפרש והבן בעצמך כי ז"פ. אבל בדין שיביאו זקנים הע"ע שייך לומר דאפשר הוא לעיכוב ואין מביאין בלא זקנים או אפשר שהוא למצוה בעלמא ויכולים להביא בלא זקנים והתורה כתבה למצוה אם יש זקנים הזקנים יביאו וירחצו ידיהם ויאמרו הפסוקים ואם אין שם זקנים יכולים אנשי העיר להביא בלא זקנים וירחצו ידיהם ויאמרו הפסוקים כי הדבר הוא על להבא. והנה במכות דף י"א פלוגתא דר' אמי ור"א עיר שאין בה זקנים ח"א מביאה ע"ע וח"א אינה מביאה מ"ד אינה מביאה בעינן זקני העיר וליכא מ"ד מביאה מצוה בעלמא והתוס' תמהו על מ"ד דמביאה הא משנה מפורשת אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ותירוץ התוס' לפענ"ד צ"ע וא"י להאריך ולפמ"ש מיושב היטב דמ"ד דהוא מצוה ע"כ בשעת הבאה דאי בשעת מציאה לענין מדידה לא שייך מצוה אם כן פלוגתיי' אם בשעת הבא' אין שם ב"ד כלשונם חד אמר מביאה וכו' וממילא כיון דאמר למצוה ע"כ בשעת הבא' פליגי אם כן אמר חד שפיר דהוא רק למצוה אבל משנתינו מיירי בשעת מציאה לא היו מודדין וכו' בזה לא שייך מצוה וא"כ כיון דהתורה כתב' דצריך שיהיו ב"ד ע"כ לעיכוב הכלל דמשנתינו מיירי בעת חל החיוב כמבואר כאן ושם ע"כ פליגי בשעת הבאה וסובר חד דא"מ ואינו סותר למשנתינו כלל ותלי"ת הדברים הללו הם אמתיים וברורים. ולפמ"ש כאן כתב הר"מ מפורש דאין מודדין וכו' ולעיל לא כתב דהב"ד מעכב ומכל מקום כיון דפסק גבי ע"ע כמאן דסובר דזקני העיר לעיכוב ה"נ הו"ל לעיכוב אפילו בשעת הבאה אף על פי שלא פירש כמ"ש המ"ל. נמצא החלל מכוון בין שני עיירות ושניהם קרובות בשוה יקחו שני עיירות עגלה בשותפות ויתנו אם זו הקרובה חלק העיר הזו להם במתנה ואם זו הקרובה וכו' כי א"א לצמצם אפילו בי"א ורק אחד קרובה ע"כ יתנו כנ"ל כן מבואר בר"מ מש"ס דבכורות. ובזה דפוסק הר"ם דא"א לצמצם אפילו בי"א עיין בבכורות בתוס' שם באריכות ואי פסקינן דאפשר לצמצם סברי רבנן קרובה ולא קרובים ואין מביאין כלל והיא אריכות ואין כאן מקומו. והנה אחר שמדדו כדין וידוע איזה עיר הקרובה ונתחייבה עיר זו בע"ע נפטרו זקני ירושלים וחוזרין למקומם וב"ד של אותו העיר או בני העיר אם אין שם ב"ד כמש"ל דאפשר שהוא רק למצוה מביאין עגלה ערופה ואכתוב הדינים בס"ד. ומצוה להביאו תיכף בלי איחור ככל המצות אך אפילו זמן רב וכמה שנים שלא הביאו החיוב עליהם להביא ואין יוה"כ מכפר דחייבי ע"ע ילפי' בכריתות דף ך"ו דאין יוה"כ מכפר ע"ז ומביאה ע"ע אף על פי דהוי חטא שאינו מכיר בו אלא המקום ב"ה וכן מבואר בר"מ כאן. ולשון הר"מ כאן דאנשי עיר קרובה שנאחרו ולא הביאו כופין אותם ואפילו לאחר כמה שנים וכו'. והנה הא דכתב הר"מ דכופין וכו' היינו ככל מ"ע דכופין וכו'. וצ"ע הא קי"ל בערכין ופסקה הר"מ פי"ד מהלכות מעה"ק דחייבי חטאת אין ממשכנים כיון דלכפרה קאתי וכו' ועיין בר"ה בסוגיא דב"ת דף ו' בתוס' ד"ה יקרב וכו' דאחר שעבר על ב"ת כופין אבל קודם אין כופין על חטאת ואשם אם כן ה"נ ע"ע כיון דלכפרה קא אתי כמו שמבואר בתורה ונכפר להם וכו' וכן בש"ס ראויה לכפר על יוצאי מצרים למה כופין הא הו"ל כחטאת וכאשמות וב"ת ל"מ גבי ע"ע דלא נתרבי בר"ה שם בסוגיא אם כן מנ"ל לרבינו דכופין ע"ז מ"ד כחטאת וכאשם. ואפשר בטועים דסברי דיום הכפורים מכפר עיין תוספות בב"מ דף ה' וכו' אך לא משמע כן וצ"ע שזה למה כופין והרהמ"ח לא כתב זה.
ומביאין עגלה היינו נקבה עד ב' שנים ויום א' כשירה יותר מזה פסולה. ועיין במ"ל שהקשה על הא דמבואר דב' שנים ויום אחד פסול הא קיי"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמ"ש רבינו בפ"א מה' מעה"ק ותירץ כיון דמצינו קולות גבי ע"ע משאר קדשים גם זה מהם וצריך יום אחד ואין שעות פוסלות עכ"ל בשינוי קצת. ודבריו תמוהים דאדרבא עיין בדבריו פ"ב מה' אישות ובכ"מ שם דמבואר די"א היינו תיכף בלילה בעת כניסת הלילה נשלם הזמן כגון בנולד בר"ה קודם הערב נשלם שנתו תיכף בכניסת ליל ר"ה והיכי דבעינן מעל"ע לשעות לא נשלם שנתו עד ר"ה קודם הערב ובקדשים דקיימא לן מעל"ע לשעות בעינן היא קולא כגון כבש שנולד בער"פ בשעה ב' אחר חצות דאי אמרינן שנה ויום אחד תיכף בכניסת ליל ער"פ עברה שנתו ופסול לק"פ אבל באמת בעינן מעל"ע לשעות ולא שלמה לו השנה עד ב' שעות אחר חצות וכשר לק"פ בחצות כי עדיין לא נשלם השנה אם כן כאן גבי ע"ע אם נולד בר"ח ניסן אחר חצות היום ואחר שתי שנים בכניסת ליל ר"ח נעשה שני שנים לדעת הר"מ ופסול בר"ח ניסן בבוקר לע"ע. אבל אי בעינן מעל"ע לשעות כשר לע"ע עד אחר חצות. הכלל מעל"ע לשעות נמשך יותר משנה וי"א וכפי הנראה המ"ל עלה בדעתו דיום אחד בעינן כל היום היינו עוד מעל"ע וזה ליכא למ"ד עיין כן במש"ל פ"ב מהלכות אישות ובכל הסוגיא ותראה שדברים פשוטים המה ודברי המ"ל כאן תמוהים. ועל הר"מ הקושי' בהיפך למה החמיר כאן יותר בעגלה מקדשים דלהר"מ אם נולדה בר"ח ניסן בחצות בר"ח אחר שתי שנים פסולה אפילו בבוקר דשלמו השתי שנים ומתחיל שנת השלישית ובאמת למה לא יהיה כקדשים לקולא דיהיה כשר עד חצות ולא שייך תירוצו דקיל דאדרבא חמור מקדשים כמ"ש. אך זה ג"כ ל"ק לשיטת הר"מ וכדעת רוב הראשונים דבכה"ת א"צ מעל"ע לשעות רק בקדשים דגלי קרא ובבתי ע"ח וע"ע לאו קדשים היא אע"ג דכפרה כתיב בה כקדשים היינו להחמיר אבל לא להקל ע"כ תמיד תכף בתחלת ליל שנה השלישית נפסלה לע"ע וזה להחמיר ולא לקולא כמו קדשים דגלי קרא אבל ע"ע לאו קדשים היא כנ"ב בס"ד וכדברים הנ"ל כ' המ"ל בפ"א מהלכות פרה אדומה ע"ש והדברים תמוהים כמ"ש. ואין מומין פוסלים בע"ע וילפינן במס' סוטה וכ' הר"מ ד"ז וסיים ואעפ"כ אם היתה טריפה פסולה כפרה נאמר בה כקדשים עכ"ל והכסף משנה כ' שהוא מירושלמי ובאמת הוא בגמרא שלנו בחולין דף י"א דטריפה פסולה דכפרה כתיב וכו' והכסף משנה מביא בשם הירושלמי דמחוסר אבר פסול והניח בצ"ע על הר"מ שהשמיטו. ולי ל"ק דכמה דינים שפוסלים בקדשים כגון אתנן ומחיר ויוצא דופן ונרבע ועוד דברים הרבה הנחשבים בר"מ פ"ג מהלכות איסורי מזבח ולא הביאם הר"מ מה דין ע"ע ע"כ נראה דרק מומין כשר דילפינן מקרא בסוטה אבל כל הדברים הפוסלים בקדשים פוסל ג"כ בע"ע מטעם זה דכפרה כתיב בה כקדשים אם כן גם מח"א דאינו מטעם מום דגם בעוף פסול פסול כאן ג"כ ומדכתב ואין מומין פוסלים מבואר דדוקא מומין אבל כל הדברים פוסלים. והא דנקט הר"מ טריפה לרבותא עיין בר"מ פ"ב מהלכות א"מ דפוסל טריפה משום הקריבהו לפחתיך וכו' וזה שייך בקרבן דהוי אכילת מזבח ולא גבי ע"ע ע"כ נקט הר"מ דמ"מ פסול דשוה לקדשים אבל כל הדברים הפסולים בקדשים פוסלים בע"ע מכש"כ דטריפה חוץ מומין דגלי קרא. ועיין בפ"א דפרה מביא הרא"ש תוספתא חומר בעגלה שאין במוקדשין וחומר במוקדשין שאין בעגלה שהעגלה שנים פוסל וכו' משא"כ במוקדשין וחומר במוקדשין שהמוקדשין אינם נפדין וכו' ואי כל הדברים כגון אתנן וכו' אינן פוסלים בעגלה הרבה חומרות יש במוקדשין וכו' ואח"ז מבואר חומר בפרה וכו' שהמומין פוסלים וכו' ולא חשב כל הדברים ע"כ ברור דחוץ מומין פוסלים כל הדברים שפוסלים בהקדש מה"ט דכפרה כתיב בה כקדשים ועיין בפ"א דהלכות פ"א דמביא הר"מ דכל הפוסל בקדשים פוסל בפרה דחטאת קריא וכו' שם יש פלוגתא בכ"ד עיין במשניות ועיין בע"ז פרק אין מעמידין ובתוס' שם ובר"ש פ"כ שם וכאן ל"מ מי שפליג על הך דרשה דכפרה וכו' כנ"ב דכל שפוסל בקדשים פוסל בע"ע. וכן מוכח מהירושלמי המובא בכ"מ דמח"א פוסל וע"כ דין קדשים עליה רק מה שנא' בפי' כגון מומין כנ"ב. ועיין בכריתות דף ך"ה פירש"י דילפינן ע"ע משעיר המשתלח ובשעיר פוסל כל הדברים הפוסל בקדשים אם היה קודם דבעינן ראוי לשם ויש לדחות. ולפמ"ש דכל הדברים שפוסלים בקדשים פוסל בע"ע אם כן ה"ה מח"ז פסולה וגם אם נשחטה אמו היום אסור לערוף ופסולה מטעם מח"ז כמבואר ביומא גבי שעיר המשתלח דדחייתו לצוק היינו שחיטתו ואסור משום או"ב ה"נ עריפתה היינו שחיטתה וגם עריפתה מטהרתה מידי נבילה כמו שמבואר בר"מ מהלכות שא"ה מהש"ס דזבחים. וכן אם ערפו העגלה אסור לשחוט האם בו ביום דעריפתה היא שחיטתה וכ"כ התו' בחולין דף פ"ב בד"ה עגלה ערופה וביומא דף ס"ד ע"ש. והר"מ פ"ה מהלכות עיוה"כ מביא ד"ז גבי שעיר המשתלח ובע"ע אינו מביא ועיין בר"מ פי"ב מהלכות שחיטה אינו מביא זה ועיין לעיל במצות או"ב שעוררתי בזה. ועיין במש"ל שם שמביא הירושלמי אם עריפת העגלה מטהרה אף אם היא טריפה מטומאתה ואין הירושלמי בידי לא אוכל לפלפל בזה. ופוסל בע"ע העול ואם הניח עליה עול ולא משכה כלל אינו פוסל רק משיכה קצת בעינן היינו טפח וכן כל דבר משא שמניח עליה אינה נפסלת רק במשכה קצת אף על פי שאינו מפורש הוא פשוט מכש"כ מעול וכן מבואר בש"ס דסוטה. ועוד מבואר דעול פוסל בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה ועיין בר"מ שפי' היינו אף על פי שלא חרש בה ושאר מלאכה עד שתעשה מלאכה ועיין בר"ש שפי' בשעת עבודה כלו' שעבודה זו לצורך אבל אקרי ואותיב וכו' לא פסלה וכו' וע"ל במצות פ"א ועיין בר"מ בהלכו' פרה ותלמד לכאן. ועיין בר"ש פ"ב דפרה דפי' דעול פוסל בין וכו' היינו אף דלא ניחא ליה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בדניחא כדדרשינן עבד דומיא דעובד מה עובד דניחא ליה וכו' ע"ש.
ומורידין את העגלה אל נחל איתן ומפורש במשנה איתן קשה ואע"פ שאינו איתן דאיתן הוא רק למצוה ורש"י פי' נחל איתן היינו קרקע קשה של אבנים והר"מ כתב כאן שמורידין אל נחל ששוטף בחזקה וזה איתן האמור בתורה מפרש דהוא נחל מים ולא סיים הר"מ ד"ז דאע"פ שאינו איתן כשר דהוא רק למצוה וצ"ע למה. שוב ראיתי להכסף משנה שעמד בזה ועיין בתויו"ט שהר"מ דעתו אף על פי שאינו גדול אבל צריך שיהיה שוטף בחזקה ונסתייע מפירוש המשנה לרבינו ועיין בשו"ת ח"צ סי' ל"ב שהקשה על רבינו מנ"ל זה דלמה לא יתמעט ג"כ חוזק המשכה דלא לעכב וע"ש שמפלפל בשיטות הר"מ ורש"י אם הוא קרקע קשה או נהר ומראה מקום אני לך. ועורפין שם העגלה בקופיץ מאחריה והב"ד עם כל הזקנים אפילו הם מאה רוחצים ידיהם שם במקום עריפתה ולא נזכר שיעור עד כמה שיעור הידים שרוחצין אם הוא כמו קידוש ידים במקדש ששיעור עד הפרק עיין לעיל במצות קידוש ידים ורגלים וכו' וצ"ע. והזקנים שם אומרים בתוך הנחל ידינו לא שפכו וכו' בלה"ק והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וכו' עד ונכפר וכו' ג"כ בלה"ק. והנה אם זקנים מעכבים אם אין שם ב"ד כבר כתבנו לעיל ואם הכהנים מעכבים אם אין שם כהנים לא נתברר לי אם עיכוב או מצוה וראיתי בספרי כאן שמבואר ונגשו הכהנים וכו' אין לי אלא תמימים בני לוי וכו'. וקצ"ע על הר"מ שלא ביאר זה בפי' מאחר שמבואר בספרי. גם לא נתברר לי אם כ"ז מעכב אם לא קרו הפסוקים הזקנים והכהנים ואם די שקורין אח"ז או צריך דוקא בשעת עריפה ובאם לאו צריכים להביא עגלה ולערוף עוד הפעם. וגם מבואר דאין עורפין את העגלה אלא ביום דכפרה כתיב בה כקדשים ובוודאי בדיעבד פסולה. אי קריאת הפסוקים צריך ג"כ ביום או אפשר אף לכתחלה נמי. וגם בוודאי פסולים חללים דכהנים כתיב וחללים כזרים לכ"ד מכל מקום אם לא נודע שהם חללים דגבי ודאי אינם מחללים לדעת הר"מ פ"ו מהלכות ב"מ דאף דידוע דהם חללים עבודתו כשרה מאי הדין כאן. ובמכות דף י"ב אמרינן דר"י אף שסובר שעבודתו כשירה מכל מקום לענין מקלט לא הוי ככהן דשם כתיב ברך ד' חילו וכו' אפשר דכאן הוי כמו עבודה כדכתיב ונגשו הכהנים וכו' לשרתו וכו' או אפשר דלא הוי כמו עבודה וכ"ז צריך עיון עד יבוא ויורה צדק לנו בב"א. ועורפין את העגלה ונקברת במקום עריפתה דאסורה בהנאה והיא מן הנקברים וזה מבואר כ"פ בש"ס וילפינן מקרא ועיין ברש"י בזבחים דף מ"ו ובכריתות דף וא"ו ובר"מ כאן שכתב שנקברת במקום עריפתה נראה דזה מן התורה שצריכים לקברה שם. ועיין בתמורה דף ל"ג ע"ב בתוס' ד"ה הנשרפין וכו' מבואר שם בשם הרהמ"ר דנשרפין צוה הכתוב לשרפן וכו' אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב וכו' משוך איסורייהו לעולם מבואר דנקברין אינו מצוה מן התורה לקבר רק נקברין דלא ליתי' לידי תקלה ובאמת נחשב שם ע"ע ומצותה מן התורה בקבורה אם כן צ"ע על הרהמ"ר שם וזה ודאי דקבורה בע"ע מן התורה כפרש"י וכן הר"ם דנקברת במקום עריפה וכל הנקברים מאי נ"מ באיזה מקום אם כן הוא מן התורה וצ"ע והדברים ארוכים ועתיקים ובאתי רק לרמוז ולעורר. ומבואר בחולין דף י"א בסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא ר"ש ברי' דרב אידי אמר אתי' מע"ע דא"ר הערופה כשהיא שלימה תיהוי וליחוש דילמא טריפה וכו' ועיין שם ברש"י שלעולם לאחר עריפה אסור למיתבר בה גרמא ולנתחה לאברין וע"ש בתוס' דל"מ אפילו בסייף דצריכה שתהיה תמיד כמו בשעת עריפה ואין חולק בזה רק דיש שם כמה ילפותות וצ"ע ולא ראיתי בר"מ שיביא ד"ז והוא איסור תורה וצריך עיון גדול שהשמיט זה ולא ראיתי כעת מי שהרגיש בזה וצ"ע. וכבר הבאתי לעיל שע"ע אינה מטמאה כנבילה דעריפתה הוא שחיטתה ואם נערפה שלא כדין כגון בלילה בודאי כיון שפסולה מטמאה כי היא נבילה והבאתי לעיל דברי הירושלמי מהו שתהני לטהר עריפתה מידי נבילה ואין הירושלמי בידי. ואף מחיים נאסרה העגלה לאחר שירדה לנחל איתן נאסרה בהנאה ואם מתה או נשחטה לאחר ירידתה אסורה בהנאה ותקבר כ"ה לשון הר"מ וכאן לא כ' תקבר במקומה כי דוק' אם נערפה הדין כן כמ"ש וערפו שם וכו' אבל בלא נערפה הו"ל כשאר אה"נ שהוא מהנקברין משום תקלה ונקברת וז"פ. עוד יש דין בע"ע דוקא אם לא נודע מי הכהו אבל אם נודע קודם שערפו מי הכהו לא היו עורפין ואף דאינו ההורג לפנינו לדון אותו מכל מקום אין עורפין דגזה"כ הוא לא נודע וכו' הא נודע אין מביאין ע"ע. ואפילו אחד בסוף העולם יודע ההורג לא היו עורפין כן מבואר בסוטה ובר"מ כאן. ומבואר בש"ס ובר"מ דע"א נאמן דראה ההורג ואפילו אשה ולא היו עורפין ולענין אם מכחישים זא"ז עיין כאן בר"מ והדברים עתיקים ג"כ הדינים הללו בעדות אשה ובעדות סוטה עיין במקומות הנ"ל והיא אריכות אין כאן מקומו. וז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות עדות בב' מקומות האמינה התורה ע"א בסוטה שלא תשתה וכו' ובעגלה ערופה שלא תערוף וכן מדבריהם בעדות אשה וכו' וכמו שע"א נאמן אשה ופסול כמו כן מעידים וכו'. והנה מה שמבואר כאן דעדות אשה שמת בעלה נאמן מדבריהם ובהלכות גירושין דסובר דע"א נאמן מן התורה הדברים עתיקין בספרן של צדיקים ואין כאן מקומו להאריך. אך זה קשה לי דבפ"א דסוטה כ' הר"מ דע"א נאמן בסוטה ואפילו עבד או שפחה ופסול לעדות מדבריהם וכו' מבואר דפסול בעבירה מן התורה פסול בעד סוטה. וכ"כ בפי"ב מהלכות גירושין הלכה י"ז וז"ל וכן הפסול בעבירה מן התורה וכו' אינו נאמן וזה מתבאר בר"ה וביבמות וכאן כתב הר"מ אפילו ראה ההורג ע"א וכו' או פסול בעבירה כו' לא הי' עורפין ולא כתב פסול לעדות מדרבנן מבואר דאפילו פסול בעבירה מן התורה נאמן ומנ"ל לחלק כיון דע"א נאמן מן התורה בסוטה ג"כ ובעדות אשה לדעת הרבה פוסקים ומכל מקום פסול בעבירה מן התורה פסול ומהיכי תיתי יוכשר כאן. והנה בר"ה דף כ"ב ע"א מבואר במשנה אלו הן הפסולין משחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין אשה כשירה לה אף הם אינם כשרים לה. ובגמרא הא עדות שאשה כשירה לה אף הם כשרים אמר ר"א ז"א גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה דכל הנהו דחשיב במשנה הם פסולים מדרבנן. והנה עדות שהאשה כשירה ע"ע ג"כ בכלל ומבואר במשנה דאלו נאמנים אבל גזלן דאורייתא אינו נאמן כמבואר שם אם כן מנ"ל להר"מ דכאן יהיה נאמן אף גזלן דאורייתא וראיתי ברש"י שם ד"ה הא עדות שהאשה כשירה פי' היינו להאשה להשיאה ובסוטה וכו' והשמיט ע"ע. אפשר דהוא מטעם הזה דבע"ע לא קאי ד"ז דר"מ דאף גזלן דאורייתא נאמן. ובמסכת יבמות דף ק"ה מבואר אמר ר' מנשה גזלן וכו' וגזלן של תורה פסול לעדות אשה ומדנקט עדות אשה ובכללה סוטה אבל עדות ע"ע לא נקרא עדות אשה אם כן אף גזלן של תורה כשר. שוב ראיתי בס' טר"א בר"ה שם שהתעורר בזה וכ' שם דמלשון ר"מ לעדות אשה נראה דגם גזלן דאורייתא כשר לעדות ע"ע. וע"ש שכ' טעם ודחה ולא הביא דברי הר"מ כאן דמפורש בדבריו להדי' דיש חילוק וצ"ע גדול ולא דברו מזה המפרשים ובעזהי"ת אשנה פ"ז וכעת באתי רק לעורר. וכאן דכל הפסולים נאמנים אפשר אף קטן נאמן ואפשר לפי סברת הראשונים דעכו"ם הוא ג"כ בגדר עדות רק דחיישינן דמשקר ומובא בח"ז והדברים עתיקים אם כן כמו בגזלן דאורייתא כשר אף דחיישינן דמשקר אם כן ה"ה עכו"ם. והרבה יש לדבר בענינים אלו וכעת באתי רק לרמוז.
ומבואר כאן בסוטה דף מ"ז ת"ר לא נודע מי וכו' הא נודע אפילו אחד וכו' לא היו עורפין והיינו דינים אלו דע"א נאמן והיינו שמכיר ההורג כמבואר לא נודע מי וכו' הא נודע מי הכהו וכו' היינו שאחד מכיר ר"ע אומר מניין בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שאין עורפין שנא' ועינינו לא ראו והלא ראו וכו' והנה רבנן ור"ע לא פליגי דהם אמרו ד"ז מפסוק לא נודע ור"ע מחדש דין בסנהדרין עינינו וכו' וידוע אפילו היכי דפליגי ר"ע ורבנן אפשר דהלכה כר"ע אפילו לגבי חביריו עיין בס' תו"ח אך כאן אין פלוגתא כלל אם כן תמהני מאוד על הר"מ שהשמיט ד"ז דר"ע וצ"ע על נו"כ של רבינו שלא התעוררו בזה וצ"ע. ופשוט שאם בא אחד ואמר שהוא הרגו אם אומר שהיה בשוגג נאמן ואין עורפין ואם אמר במזיד אין אדם מע"ר ופלגינן דיבורו דאחר הרגו ולא נודע מי אם כן עורפין וז"פ. והנה בודאי על כל חלל מאישי ישראל עורפין וגם אם נמצא עבד כנעני כיון דחייבין עליו מיתה ההורגו דינו כדין ישראל ומביאין ע"ע וגם אפילו תינוק בן יומו כגון שמכירין אותו שהיום נולד ונמצא חלל מביאין ע"ע אף דדרשו חכמינו זכרונם לברכה ידינו לא שפכו וכו' לא פטרנו בלא מזון ועינינו לא ראו ופטרנו בלא לוויה ובתינוק לא שייך זה באמת חכמינו זכרונם לברכה על הרוב ידברו דדרך העולם למצוא גדול אבל לדינא אין שום חילוק וכמה פנים לתורה וז"פ. אך אם נמצא חלל שמכירין אותו שהוא תינוק והוא ס' נפל עפ"י הדינים המבוארים בשערו וציפורניו ובן שבעה או שמונה (אכ"מ) אני מסופק אפשר בספק נפל דהו"ל ספק כפרה והבאתי לעיל שמספק חייב להביא ע"ע דספק כפרה לחומרא או אפשר דהתורה לא חייבה ע"ע רק בנפש שההורג ח"מ עליו אז מביאין ע"ע ובספק ג"כ כגון כמו צף שכתבנו לעיל דח"מ רק דהוא ספק אם התורה חייבה בעגלה אמרינן ספק כפר' לחומרא אבל אם הוא ספק אם הרוצח ח"מ דאין הורגין את הרוצח כגון בספק נפל שציירנו אם כן פטור בודאי מע"ע דהתורה לא חייבה בעגלה רק בנפש שחייבי' עליו מיתה. ויש סמך לזה דהכתיב ואתה תבער הדם וגו' ודרשינן אם נמצא הרוצח יהרג אם כן בכה"ג מיירי הפרשה באופן שח"מ על הנהרג. או אפשר אף דאינו נהרג מספק מכל מקום לענין הבאת ע"ע הו"ל ספק כפרה להחמיר וזו חקירה נאה וצ"ע בזה. ואם הוריד את העגלה לנחל איתן דנאסרה בהנאה וקודם שנערפ' נודע ההורג תצא ותרעה בעדר ואם אחר שנערפה נודע נשארה באיסור' דכיפר' ספיקא כן פסק הר"מ ועיין בכ"מ שתמה עליו הא מבואר בכריתות למאן דסובר דירידתה לנחל איתן אוסרתה אם נודע ההורג אחר ירידה לנ"א נשארה באיסורה אף קודם שנערפה ועיין בכסף משנה מה שתירץ וכן תירץ בס' ב"ש ע"ש. וז"ל הר"מ בהלכ' הקודמת נמצאו העדים זוממים ה"ז מותרת בהנאה כיצד כגון שאמר ע"א ראיתי את ההורג ובאו והכחישו ואמרו לא ראית והפרישו את העגלה והורידו לנחל לעורפ' ע"פ והוזמו השניים מותרת בהנאה עכ"ל מבואר ג"כ דמיירי רק בהורד' ולא נערפה עדיין כמו שמבואר והורידו כו' לעורפ' מכלל שעדיין לא נערפה והוא כש"כ מדין שאח"ז דהתם הפרישו עפ"י עצמם וכאן הפרישו עפ"י עדים על כל פנים לא גרע ע' בכריתות בסוגיא שם והר"מ לשיטתו דע"ע אינו דומה לאשם תלוי דלא גמר מספק כמו שכתב בדין שאח"ז נודע כו' כמ"ש בכ"מ אם כן ה"ה דין זה. וצ"ע למה צריך לכפול הדינים דד"ז שוה לדין שאח"ז או יותר סברא שמותרת שאינם גומרים מספק כיון דהוא עפ"י עדים עי' בגמ' והכסף משנה כתב ע"ז בפ"ג דכריתות א"ר יהודה א"ר מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע"ע עכ"ל ודבריו צ"ע דשם מודים חכמים אף דס"ל באשם תלוי דגמר ומקדיש מכל מקום בהזמה לא גמר אך כאן ס"ל להר"מ אפילו עפ"י עדים לא גמר ה"ה כאן ואין צריך ללמוד משם. אך אפשר דכוונתו דלמד משם דחזינן דהוא כש"כ ובאמת בפ"ד מה' פסהמ"ק לא פסק כרב ופוסק אף בהזמה אינם מודים ואסר דגמר ומקדיש באשם תלוי ע"ש. ושני הדינים הן עפ"י עצמו והן עפ"י עדים שוים להר"מ דבאשם תלוי סובר שאסורה דגמר ומקדיש וכאן בשני הדינים לא גמר ומקדיש ואיך ילמוד משם לכאן דשם פוסק להיפך אך יש חילוק לדידיה בין אשם תלוי כסברת התוס' ואפשר דכוונתו דעכ"פ סברא יש דד"ז דהוזמו יותר עדיף דלא מקדיש מספק אף שאינו פוסק כן מכל מקום הסברא נוטה קצת יותר ע"כ כתב ד"ז וצ"ע. הכלל דלשיטת הר"מ כאן הדינים שוים דלא גמר ומקדיש ומותרת בהנאה ושם שני הדינים שוים ג"כ דגמר ומקדיש ועי' בגמ' ותבין מ"ש. וזה צ"ע דלמה לו לכתוב ד"ז כיון דמדין האחרון נשמע זה ואפשר עוד עדיף אם כן ד"ז מיותר ולא צריך הר"מ לכתוב בכפל הדינים הללו. ואפשר לפי מ"ש הכסף משנה קודם לזה דע"כ בנודע ההורג מותר להר"מ כיון שנמצא ההורג לא גמר ומקדיש אם כן אפשר כאן בהזמה דל"ש שיוזמו העדים גמר ומקדיש ואסור' וע"כ למד משם דגם על הזמה אסיק אדעתי' ולא מקדיש. אך צ"ע כיון דגם שם פוסק דאף בהזמה גמר ומקדיש אם כן לא מוכח ד"ז דכאן פוסק דלא גמר ומקדיש וצ"ע לשון הר"מ בפ"ט. וב"ד של אותה העיר עם כל הזקנים אפילו הם מאה כולה רוחצין את ידיהם כו' במשנה דסוטה אינו מבואר זה דכולם אפילו מאה רק זה מבואר בספרי ועי' בס' באר שבע כאן שהקשה מהוריות דשם מבואר דרובא ככולה אף דכתיב כל עיין פ"ק דהוריות וכן פסק הר"מ ועיין בפ"ק דהוריות בס' הנ"ל שהאריך בזה ומראה מקום אני לך. וד"ז דע"ע נאסרה מחיים ילפי' מכפרה כתיב בה כקדשים וזה קאי על מחיים עי' תוס' קידושין דף נ"ז ע"א והיינו ירידתה לנחל איתן ונראה דקודם ירידתה לנחל דלא חל עלה שום דבר אף אם הפרישה אם רוצים מפרישים אחרת כי לא חל עליה עוד שום שם קדשים והוי חולין גמורים אך בירידה לנחל דנאסרה וחל עליה שם ע"ע דכפרה כתיב בה והוה כקדשים אפשר דמהני בה שאלה ככל הקדשים ואפשר דל"מ דבכל הקדשים שחל עליה קדושה בפיו מהני שאלה כמו שפרש"י בכ"מ אבל כאן דהוא ע"י מעשה דירידה לא אתי דיבור כו' והדברים עתיקים וצד זה נרא' דל"מ שאלה לחכם דלאו בדיבור לחוד חל עלי' שם הקדש כ"נ. ועיין במש"ל שמביא בשם התוספתא דנפדית ולא עיינתי בזה. ופטפוטי דאורייתא טבים ולא אבוש כי א"י אם נמצא חלל בעיר אם מביא ע"ע אף דכתיב בשדה אפשר דבר הכתוב בהוה וגם דלא שייך מדידה אפשר דהיא מצוה והיכי דל"ש מדיד' ג"כ ש"ד ועיין ביומא גבי ר"צ שאמר על מי להביא ע"ע אף דהי' בעיר מכל מקום אין ראי' דמטעמים אחרים לא שייך ע"ע כמבואר שם ורק להרבות הבכי ע"כ אפשר אף בנמצא בעיר מביא ואם נא' דמביא אף דיש עיר אחרת דנפישי מיניה מכל מקום מביאה דזה עדיף מקרוב דכאן נמצא כו' ועיין בסוגיא דניפול ותבין וצ"ע כעת. ונוהג בזמן שא"י בישובה אבל לא תלוי בבית כמש"ל דאינו תלוי באם הב"ד יושבים בלשכת הגזית או לא כי לא צריך כאן מן המקום ההוא כמ"ש לעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |