מנחת חינוך/שצה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנתחייבו ב"י לתת חלק א' מעשר וכו' שנא' כי את מעשר וכו'. ונאמר וכל מעשר הארץ לה' הוא וזה נקרא מע"ר דיני המצוה זו מבוארים בר"מ בהל' מעשר ובטור ובש"ע יו"ד סי' של"א והוא ענין ארוך מאוד ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד הדינים שהם מה"ת. מה שהביא הרהמ"ח ג"כ פסוק מסדר בחקותי וכל מעשר וכו' הר"מ אינו מביא כאן הפסוק הזה אך בס' הסמ"ק לרבינו במצוה קפ"ו מביא פסוק זה ועיין ברמב"ן בשורש י"ב שהשיג עליו דפסוק זה מיירי במע"ש וכן פירש"י בפ' בחקותי ע"ש ועיין בס' פר"ד בדרך מצותיך ח"א. והנה הר"מ והרהמ"ח מונין מצוה זו במצוה אחת אבל הרמב"ן חולק בס' המצות ומונה מצוה זו לשתים א' ההפרשה דנתקן הטבל ומצוה השנית נתינתו ללוי ויש במצוה זו שני מצות ע"ש ובס' פר"ד. והנה המינים המחוייבים במצוה זו של מעש"ר נחלקו אבות העולם ויש בזה ג' שיטות. אחת דעת הר"מ בהלכות תרומות וכאן דכל אוכל שגידולו מן הארץ תבואה וקטניות וכל פרי הארץ חייבים במעשר מן התורה חוץ מעשר ירק, הירקות אינן חייבים אלא מדרבנן וסמך עצמו על הספרי דמבואר כן חוץ מחרובי צלמונה דאינו מאכל רוב ב"א פטור מן התורה ורבותינו בעלי התוס' בר"ה דף י"ב ובבכורות דף נ"ד ובב"מ דף פ"ח האריכו בראיות דאינו חייב מן התורה רק דגן (חמשת מיני דגן הם בכלל דגן כמבואר כ"פ). תירוש ויצהר וכל המינים חוץ מאלו פטור מן התורה וכל הדרשות שבספרי הם אסמכתות ע' בדבריהם שהאריכו בזה וכן דעת הראב"ד כאן בפ"א ודעת הרהמ"ח נוטה לדבריהם ועיין במנ"ל פ"ב דתרומות. והנה תירוש ויצהר הכתוב בתורה היינו יין דתירוש הוי יין ויצהר היינו שמן ויוצא מהמינים הנ"ל אבל ענבים וזיתים עצמם אם רוצה לאכלם כמו שהם אם חייבים מן התורה במעשר עיין בב"מ דף פ"ח ע"ב ברש"י ובתוספות שם בד"ה כי קאמר וכו' כתבו דזתים וענבים העומדים לאכילה חייבים במעשר מן התורה ומבואר בדבריהם דיש חילוק בין אם דעתו לאכלם חייבים מן התורה ואם דעתו לדרכם אינם חייבים מן התורה רק היין והשמן ודעת הרמב"ן בסדר ראה דזיתים וענבים ג"כ מדרבנן רק יין ושמן הוא מה"ת. ועיין בס' ט"א בר"ה דף ט"ו שמפלפל בדברי הרמב"ן ומקשה עליו מהש"ס דב"מ ומביא שיטות רש"י ותוס' ע"ש באריכות. וראיתי בריטב"א בב"מ בסוגיא שם מביא דעת הראב"ד הא דמעשר פירות מדרבנן היינו כל שאינו משבעת המינים שאינם חייבים בביכורים אבל שבעת המינים חייבים מן התורה וכן מביא בס' ש"מ אלא שדבריו אינם מובנים ע"ש אם כן תאנים ותמרים ורימונים ג"כ חייבים מן התורה וכאן כ' הראב"ד דכל אילנות חוץ מתירוש ויצהר הוא רק מדרבנן ואפשר חזר בו או תרי ראב"ד נינהו. והנה מה שכ' הרהמ"ח דמהגמ' משמע דכל הפירות פטורים מן התורה והכי אסיקנא בפרק השוכר את הפועלים וכו' בתאינה וכו' צ"ע דאדרבה שם מבואר דתאינה הוא מן התורה ועיין בתוס' שהקשו זה ותירצו דל"ד נקט תאינה וכו' לפי שהיו מצוי' ביניהם ויש כאן איזה טעות המעתיק ועיין בתוס' בר"ה שם כתבו להדיא דאף תאינים וכו' דהם מז' המינים פטורים מן התורה דלא כהראב"ד. ולשיטת הראב"ד מתורץ כמה משניות שהביאו התוס' שם. והנה בשיטות אלו שנחלקו אבות העולם אין בידינו להכריע וכתבתי לך בקיצור שתדע השיטות.
ואינו חייב במעשרות עד שיגיע לעונת המעשרות וכ"א מן המינים יש לו שיעור אימת באו לעונת המעשרות והעיקר הוא דבעינן שיהיה ראוי לזרוע ולצמוח וכ"א מהמינים קבעו הזמן שלהם עיין בר"מ כאן פ"ב וקודם לזמנים הנ"ל אינו חייב כלל במעשר כמו שכתב הרב המחבר ויש כמה ענינים מסתעפים עיין בר"מ פ"א מהלכות תרומות הכלל קודם לזה אינו טבל כלל ואפילו דש ומירח והכניס לבית מכל מקום אינו טבל כלל ומותר לאכול בכ"ע ואף אחר שהגיעו לעונת המעשרות צריך עוד גמר מלאכה למעשרות וקודם שנגמר כל מין כדינו המבואר בר"מ הדין דמותר לאכול ארעי היינו דמן התורה אינו טבל כלל דמן התורה אין חילוק בין קבע לארעי רק מן התורה עדיין אינו טבל כלל ואין חייבים עליו כלל רק דרבנן אסרו לאכול בקבע והם אמרו דארעי מותר ואף לאחר שיגמור מלאכתו כגון התבואה שנתמרחה ושאר המינים כל אחד כפי מה שהוא עיין בר"מ כאן פ"ג צריך עוד דבר להיות טבל מן התורה ומבואר בר"מ ששה דברים קובעים למעשר לאחר גמר מלאכה וכו' ודעת הר"מ דהחמשה דברים קובעים רק מדרבנן ורק דבר אחד קובע מן התורה היינו אף תבואה שנמרח ושאר דברים מכל מקום אינו טבל מן התורה עד שיכניסנו לבית ודוקא דרך שער ולא דרך גגות וכו' דאז נעשה טבל מן התורה ואין הבית קובעת רק אם נגמרה מלאכתו כגון מרוח בתבואה ושאר מינים כ"א כפי מה שמבואר בר"מ ע"ש אבל אם לא נגמרה מלאכתן כנ"ל אינו טבל אפילו הכניסו לבית. ע"כ אם מכניס התבואה במוץ שלה לביתו אוכל מן התורה בלא מעשר רק מדרבנן אסור באכילת קבע ואני כותב כאן רק הדינים שהם מן התורה ועיין בר"מ כאן פרק ז' איזה בית נחשב בית לענין זה ואיזו אינו נחשב בית. ומבואר ברש"י בפסחים דף ט' גבי ד"ז דאמר ר"א מערים אדם וכו' דאם נכנסו לבית קודם המרוח אף שמרחן אח"כ בבית מכל מקום אינו טבל מן התורה כיון דלא נכנס דרך שער הבית דבשעה שנכנס דרך שער הבית אז לא הי' ממורח ע"ש וכן כתבו התוס' בב"מ דף פ"ח ע"ב ד"ה לא משיפקסו וכו' ומחלקין שם דזה דוקא חטים ושעורים דדרכם למרח בשדה ולהכניסן בבית ממורחים הדין כן דאין מועיל מירוח בבית אח"כ אבל קשואין ודלועין דגמר מלאכתן הוא משיפקסו כמבואר שם אף אם הכניסן בלא פיקוס והי' הפיקוס בבית נתחייבו מחמת הבית ע"ש. אך אין נ"מ לעניננו דקשואים ודלועין הם ירקות ואינן מן התורה בלא"ה. וז"ל הר"מ כאן פ"ג הל' ו' מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ וכו' וזורה מעט מעט ופטור לעולם מן התו"מ שהרי אינו מתחיל לגמור הכל עכ"ל והסיוע הזה לכאורה צ"ע דהרי כ' קודם לזה גבי הכניס קשואים לבית דאם התחיל לגמור מלאכתו בבית נקבע הכל במעשר ויצא לו מהש"ס דב"מ דף פ"ח ע"ב שם ובפי' כ' אפילו התחיל לשפשף אחת נטבל כולו. וצריך לחלק בין קשואין ודלועין דמפורש שם בש"ס לתבואה ובודאי מצא הר"מ זה באיזה מקום. אך זה קשה אפילו אם גמר הכל מ"ט נטבל הא כיון שנכנס לבית קודם מירוח בודאי אינו נטבל מן התורה כמו שהכריחו התוס' מהאי דפסחים וכן פרש"י בכ"ד.
ודוקא בית קובעת מן התורה אבל חצר אינו קובעת מן התורה עיין בר"מ פ"ג ופ"ד ועיין בסי' של"א בש"ך ס"ק קי"ב שכתבו דחצר קובעת מן התורה והמגי' במנ"ל כאן השיג עליו דהלכה כר"י דרק בית ולא חצר ובספר נקה"כ בעצמו חזר בו וכתב שדבריו בש"ך תמוהים ונמשך אחר העט"ז ע"ש בגליון. וזה נראה פשוט כיון דבית טובל אפילו הכניס לבית במוץ דלא נטבל ומירחו בבית דגם כן לא נטבל כמ"ש אם אחר המרוח מכניסן בבית אחר דרך שער בודאי נטבל מן התורה דמ"ל נמרח בשדה או נמרח בבית הכלל אם לאחר מירוח נכנס לבית דרך שער הבית נטבל מן התורה כנ"פ. ועיין בספ"י בביצה דף י"ג ועיין בר"ם פ"ד דחשיב כמה בתים דאינם טובלים לאחרים רק לבעה"ב. ודע דכ"ז דרבנן כי כל חילוק שבין קבע לארעי הכל דרבנן אבל כיון שנטבל מן התורה אין חילוק בין ארעי ובין בעה"ב ובין אחר רק בדבר מדרבנן הם אמרו והם אמרו ואם תלמד בענינים הללו תדע שכן הוא. והגומר פירות חבירו ומכניסן לבית שלא מדעת בעה"ב מכל מקום נטבלו מן התורה דא"צ דוקא דעת בעה"ב כן מבואר בר"מ כאן פ"ג מהירושלמי עיין בכסף משנה והוא בהל' ז'. והנה בד"ז דכ' הר"מ דאין נקבע מן התורה עד שיכניס לבית בפ"ז ה"א ובפ"ג ה"ג והיינו כר' ינאי בב"מ שם השיג עליו הראב"ד וכ' בפ"ד וז"ל חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומירחן דהנהו בגורן ויקב תלינהו רחמנא עכ"ל וכן בפ"ד על הא דכתב הר"מ דאינו נטבל מן התורה רק בבית כתב הראב"ד דזה בדבר שאין לו גורן עכ"ל והיינו דגן תירוש ויצהר בגורן תלינהו רחמנא ואין צריך ראיית פני הבית רק אם עשאו גורן אפילו בשדה. והכסף משנה תמה על הראב"ד הא לשיטת הראב"ד אינו מחויב מן התורה במעשרות אלא דגן תירוש ויצהר אם כן ר"י בב"מ שם דיליף מקרא דבעינן ראיית פני הבית האיך משכחת לה אם לא בדגן תירוש ויצהר כי חוץ לזה אינו חייב מן התורה ונשאר בקושי' והמנ"ל והש"ך בנקה"כ תמהו על הכסף משנה שדברי הראב"ד מבוארים בש"ס דב"מ שם דאמרינן ואב"ע כי קאמר ר"י בזתים וענבים דלאו בני גורן נינהו ועי' ברש"י ובתוס' היינו בעומדין לאכיל' אותן צריך ראיית הבית אבל חטי' ושעורי' גורן בהדיא כתיב בהו ועיין בתוס' ה"ה תירוש ויצהר אם כן דגן תירוש ויצהר א"צ ראיית פני הבית כי בגורן ויקב תלינהו רחמנא רק דין דר"י בזיתים וענבים העומדי' לאכיל' מיירי דאין להם גורן צריך ראיית פני הבית ודברי הראב"ד המה גמרא ערוכה. והנלענ"ד בדברי הכסף משנה דנראה לו מדברי הראב"ד כאן בפ"א בהשגה המתחלת חרובין דדעתו כדעת הרמב"ן דאינו חייב מן התורה במעשר רק דגן תירוש ויצהר היינו יין ושמן כדעת הרמב"ן וא"כ כי קאמרינן כי קאמר ר"י בזיתים וענבים וכו' היינו אף ביין ושמן לא כהתוס' ע"ש וצריך גבי יין ושמן ראיית הבית והיאך כ' כאן חוץ מדגן ותירוש ויצהר ודגן דנקט הכסף משנה ל"ד ומכל מקום צ"ע. ודעת גדולי המורים הנ"ל דלא פסק כתירוץ זה ופסק כר' אושעי' דפליג ע"ז וסובר דתמיד בעינן ראיית פני הבית כמ"ש רש"י בב"מ שם דר"א לית לי' האי תירוצא וסובר דאף בדגן אר"י דצריך ראיית פה"ב ע"ש. ועיין בספ"י בפ"ה דברכות דמביא שם בש"ס דהלכה פסוקה הוא דבר זה דר"א דמערי' וכו' והקשה הא לאו ה"פ הוא דגמרא דכאן פליג על ר"א וסבירא ליה דגבי תבואה אין צריך ראיית פה"ב. וע"ש בצל"ח מה שתירץ ע"ז ומכל מקום אני לך. ומה שפירש הרהמ"ח בדברי ר"א דבבית מיירי בלא מירוח ובלא העמדת ערימה וכו' אינו מובן דמאי חידש ר"א דבר זה מבואר במשנה דמעשרות דכ"ז שלא נגמר ע"י מירוח או ע"י גורן אינו נטבל מן התורה וגם צ"ע דמהש"ס דפסחים שם נראה דמיירי דנתמרח ע"ש. ומ"ש הרב המחבר בשם הירושלמי דאם אין דעתו למרח משיעמיד ערימ' הוא משנה מפורשת בפ"א דמעשרות משנה ו' ע"ש. הכלל בד"ז דלדעת הר"מ אינו נטבל מן התורה שום דבר לשיטתו דכל הדברים חייבים במעשרות מן התורה עד שיכנס דרך שער הבית לאחר שנגמר מלאכת כל מין כגון מרוח בתבואה ושאר מינים כנחשב שם בר"מ והראב"ד. והרבה ראשונים סוברים דבדגן תירוש ויצהר אין צריך ראיית פני הבית כי בגורן ויקב תלינהו רחמנא ואם נגמר כמו שמבואר במשנה אף שלא בבית ה"ז טבל מן התורה אך זיתים וענבים לאכילה צריכים אחר הגמר ראיית פה"ב ולדעת הרמב"ן דסובר דגם זיתים וענבים פטור מן התורה וכבר הקשה עליו בספר טר"א מסוגיא דכאן ע"ש. וד"ז דבית טובל וצריך דוקא דרך השער דהיינו פה"ב ולא דרך גגות ע' ברש"י בברכות דף ל"ה ע"ב ד"ה דרך טרקסמון מבואר בדבריו דצריך דרך שער החצר לבית ובלא שער החצר ל"מ פני הבית ועיין בתוס' בב"מ דף פ"ח בד"ה עד שיראה וכו' כתבו ג"כ סברא זו דלר' ינאי צריך פני הבית ופני החצר ג"כ וחלקו שם בין אם נגמרו חוץ לחצר צריך ג"כ שער החצר ואם נגמרו בחצר סגי בשער הבית ואין נראה כן מדברי הר"מ דלא כ' זה ואין להאריך ומכל מקום אני לך.
ומבואר בב"מ שם ברייתא עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעיך ולא לוקח וכן הלכה והיינו מן התורה אך מדרבנן חייבים ואני כותב לך כאן הדיני' מן התורה כי לכתוב כל הדינים צריך חיבור מיוחד על כל מצוה ומצוה. וז"ל הר"מ פ"ב הל' א' א"ח להפריש מן התור' אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמן אבל הגומר למכרן פטור מן התורה וכו' שנאמר עשר תעשר ואכלת אינו אלא הגומר תבואתו לאוכל' ע"כ ומבואר בדבריו דבדעתו תלוי הדבר אם בשעת הגמר הי' דעתו לאוכלה חייב ונטבל אפילו אם אח"כ רוצ' למכור ל"מ כיון דבשעת גמר נטבל ואם אוכל בלא מעשר ממנו ה"ז אוכל טבל ואם נותן לאחר לאכול אין חבירו חייב דלוקח וה"ה ניתן לו במתנה פטור מחמת תבואת וכו' בלוקח לאחר גמר מלאכה כמבואר בסמוך ואם הי' דעתו למכור בשעת הגמר פטור והיינו אפילו אוכל בעצמו שנמלך לאוכלן מכל מקום פטור כיון דהגמ' הי' על דעת למכור לא נתחייב דאי באינו אוכל רק מכרן והאחר אוכל פטור אף דהי' הגמר לאוכלן דהלוקח לאחר גמר פטור אם כן אפילו הוא בעצמו פטור אם הי' הגמר ע"ד למכור. ונראה דלדעת הר"מ דאין נטבל מן התורה שום דבר רק בהכנס' לבית דבעינן שיראה פני הבית כמבואר בפ"ד אם כן תלוי הדבר בדעתו לאוכלו חייב ודעתו למכור פטור בהכנסה לבית דאז הוא הגמר ונטבל מן התורה והתורה כתבה עשר וכו' ואכלת היינו בעת שחייב אתה לעשר דוקא ואכלת ולא למכור והחיוב לעשר הוא רק בראיית פה"ב וע"ז כתיב ואכלת ולא המוכר וכו' ולדעת הראשונים דדגן תירוש ויצהר יש להם גורן ונתחייבו. אם כן אז הו"ל גמר דידהו בעת שיעשה גורן ותלוי הדבר בדעתו בשעת הגורן אם לאכול חייב ואם למכור פטור דעשר תעשר ולא מוכר וז"פ וברור. ולולא מה שנראה מדברי הר"מ דהגמ' תלוי בדעת הגומר לפענ"ד הפשט ולא מוכר היינו דהמ"ע של מעשר שמוטל עליו הוא רק באוכל אבל אם מוכר א"צ לעשר קודם שימכור ואין המצוה חל עליו ורשאי מן התורה למכור טבל הן לישראל והן לעכו"מ ולהפקיר ואין חל עליו המצוה כלל אבל אם אוכל חל עליו המצוה בכ"ע אף שגמרו אדעתא למכור מכל מקום כיון שאוכל חייב דה"ל נמלך ואין סברא כלל אם גמרן למכרן אף שאח"כ אכלן בעצמו יהי' פטור אך בהר"מ אינו משמע כן וצריך אני לע' בזה. עוד כ' הר"מ בהלכ' ב' שם וז"ל וכן הלוקח פטור מן התורה שנא' תבואת זרעך וכו' והוא ג"כ בש"ס דב"מ שם ויש בזה ג' שיטות דעת הר"מ ור"ת בתוס' שם ובבכורות דוקא אם לוקח אחר שנגמר ביד המוכר אז הלוקח פטור אבל הלוקח קודם שנגמר ונגמר ביד הלוקח חייב דקרינן בי' תבואת זרעך. והנה בתוס' מבואר חילוק בין לקח קודם מירוח ובין לאחר מירוח דסוברי' דזה גמר של התבואות כמ"ש למעלה ולדעת הר"מ דצריך בכ"ע ראיית פה"ב וזה גומר' מן התורה החילוק הוא בין לקח קודם ראיית פה"ב דלא נטבל מן התורה וביד הלוקח ראה פה"ב חייב ואם לקח לאחר ראיית פה"ב פטו' ועיין בר"ש פ"א דפאה משנה ו'. ודעת הריב"מ מובא בתוס' שם הוא להיפוך דאם לוקח קודם גמר פטור ואם לוקח לאחר הגמר כיון דהי' טבל שוב לא נפקע השם טבל אצל הלוקח ודעת הראב"ד כפי מ"ש הכסף משנה דבכל ענין פטור הלוקח בין קודם גמר בין לאחר גמר דלא הוי תבואת זרעך עיין במקומות הנ"ל בתוס' ולברר השיטות צריך אריכות גדול ואין כאן מקומו. וע"ש בתוס' שכתבו בדברי ר"ת דהלוקח פטור לאחר שיגמר אם חזר המוכר וקנה מהלוקח חייב כיון דהוא שלו ותבואת זרעך הוא. ואני מסופק אם המוכר מכר קודם שנגמר (ביד הלוקח) דלהר"מ ולר"ת ע"י שנגמר ביד הלוקח ה"ל תבואת זרעך של הלוקח אם חזר המוכר וקנאו לאחר שנגמר ביד הלוקח אפשר דהמוכר פטור דלא ה"ל ת"ז כיון דנגמר ביד הלוקח וה"ל ת"ז של הלוקח ולא של המוכר או אפשר כיון דנתגדל בשלו אף על פי שנגמר ביד הלוקח מכל מקום ה"ל ת"ז של המוכר ג"כ בחזר וקנה ממנו וצ"ע. ולשיטת הריב"ם דקודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב כתבו התוס' דזה דוקא בלוקח מישראל אבל בלוקח מעכו"ם הוי איפכא דלוקח לאחר גמר פטור דדגנך וכו' ודיגון עכו"ם פוטר ואם קונה קודם הגמר וגמרן הישראל הלוקח חייב כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י ה"ל תבואת זרעך של ישראל בגמרן ישראל ולברר כל שיטה ושיטה אין כאן מקומו.
ולקט שכחה ופאה ופרט ועוללות והפקר פטורים מן המעשר כן מבואר במשנה ובר"מ ובמשניות בפאה ובתרומות. ובחלה אינו מבואר רק לקט שו"פ והפקר והר"מ מוסיף פרט ועוללות כי אין חילוק הכלל כל מ"ע פטור. ומבואר שם בראשוני' דמבואר בספרי ובירושל' דכתי' ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה וכו' פרט לשו"פ והפקר שיש לו עמך. והנה לשו"פ עיין בר"מ פ"א מה' מ"ע דאפילו לקח לביתו וטחנו ואפאו צריך ליתן לעניים ולשיטתו דלקוח קודם הגמר חייב הלוקח דה"ל ת"ז של הלוקח שפי' איצטרך קרא דלשו"פ פטור דהניחו כדינו קודם הגמר והעניי' גמרו דה"ל ת"ז מכל מקום פטור מגזה"כ דלשו"פ פטור מקרא דבא הלוי וכו' וכן הפקר דהפקיר קודם הגמר פטור ממעשרות ממקרא זה דבא הלוי וכו' ולשיטת הריב"מ דלאחר שיגמור חייב אתי קרא דאם הוא בעצמו גמר ללשו"פ היינו הבע"ב או הפקיר לאחר שגמר דאז אינם פטורים הזוכים מחמת תבוא' זרעך רק פטורים מקרא דבא הלוי. אך לשיטת הראב"ד דלקוח פטור בכ"ע אם כן לכאורה למה צריך קרא דהפקר ולשו"פ פטור הא לא עדיף מלקוח דלא ה"ל ת"ז. רק באמת נ"מ גבי מפקיר והדר זכה בעצמו דמבואר בכ"מ בש"ס דהמפקיר כרמו וזכה בעצמו פטור מן המעשר דזה הוי שפיר ת"ז מיעטה התורה מפ"ז. וכן אם לקחה מן הזוכה דכתבתי לעיל דאם קונה בחזרה ה"ל ת"ז והתורה פטרה מקרא זה וכן בלשו"פ אם חזר וקנה מן העניי' ועי' בר"ש פ"א דפאה מ"ו שמקשה קושי' זו ותי' כמ"ש. וגם כ' דלשו"פ (עיין השמטות) כיון דהתורה זכתה לעניים בשדה שפיר ה"ל ת"ז וצריך קרא דפטור ע"ש באריכות ומכל מקום אני לך. ועיין במנ"ל פ"ב מן התורה הלכה ט' שנסתפק בפאה שפטור מן המעשר אם נפטרה תיכף משעת שהפריש אף שלא בא ליד העני א"ד דוקא כשבא ליד העני ולא קודם אף דבמשנה דפאה מבואר גבי שיבולת של לקט דנתערב' צריך להביא שני שבולי' ע"ש וחזינן דמיפטר קודם שבא ליד העני. שאני לקט מפאה שתלוי' בדעתו של בעה"ב ע"ש ומכל מקום אני לך. ואם בא התבואה לרשות יורש אם ה"ל ת"ז או ה"ל כמו לקוח לכל מר כדאי' לי' והבאנו לעיל ע' בקונט' תשע שיטות למהר"ץ ראזניש שדבר זה תלוי אם רשות יורש כרשות לוקח. ולפי מאי דקיימא לן דרשות יורש לאו כרשות לוקח ה"ל ת"ז גבי יורש וחייב מן התורה ולא הוי לקוח וע"ש פלפול בעניני' הללו של לקוח ולא עיינתי בזה ומכל מקום אני לך. ומבואר בספרי עשר וכו' ולא המוכר ולא הזורע וכו' היינו שמה"ת אם רוצה לזרוע יכול לזרוע ואין חייב ליטול מעשר מקודם ועיין בפ"א דפאה בהרע"ב ובר"מ פ"א כאן. ואפשר דלדעת הר"מ דכ' ולא מוכר היינו דגומר ע"מ למכור ה"ה נמי ולא זורע אם גומר ע"מ לזרוע עמש"ל. וע' פ"א דפאה מ"ו דמבואר דנותן משום פאה וכו' ונותן משום הפקר עד שימרח ופי' הרע"ב דלאחר שנמרח אין ההפקר פוטר וכו' וכבר כתבתי לדעת הראב"ד דבכ"ע פטור לקוח וה"ה הפקר ואחר זכה הו"ל כמו לקוח והתורה פטר' הפקר אפילו זכה בעצמו אם כן בכ"ע הפקר פטור כמו דהתור' כ' דלקוח פטור אף שכבר נתחייב חזינן דאע"פ שנתחייב בא הלקוח ופוטר אם כן מ"ש הפקר דלא יפטו' אף שנתחייב כבר וכן לשיטות הר"מ ור"ת ג"כ דסוברי' דלוקח אחר מירוח נפטר אם כן הפקר ל"מ באחר הזוכה פטור מטעם ת"ז ואפילו הוא בעצמו כיון דהתורה פטר' הפקר אפשר לאחר גמר נמי כי חזינן גבי לקוח אחר שנתחייב מכל מקום נפקע ה"נ. ונראה דדעתו נוט' לדעת הריב"ם כאן גבי לקוח דלאחר שנתחייב שוב לא נפקע אבל צ"ע האיך שבק דעת הר"מ והר"א והרהמ"ח וגם דעת ר"ת. והנראה דהתוס' הסכימו גם כן לדעת ר"ת ולא הביא דבריהם כלל. ולדעתי הפי' במשנה דקודם שנתמרח רשאי להפקיר וכו' ואינו מבטל מ"ע כי אין עליו חיוב לעשרן מן התורה אבל לאחר הגמר אסור להפקיר או ליתן משום פאה או למכור כיון דנתחייב במצוה צריך לקיים ל"מ לשי' אלו שנפטרו אם כן מבטל מ"ע בידים דמפקי' אותם והוא נתחייב במצוה ואפילו שאין מפקיע כגון לשיטת הריב"מ על כל פנים מפקיע המצוה מעל עצמו אבל שלא יפטור מחמת ההפקר מאחר שנתחייב כל הראשונים חוץ מהריב"מ חולקים ע"ז ועיין בר"ש שם וצ"ע. אח"ז ראיתי בס' שעה"מ בה' לולב ד"ה ושל דמאי וכו' כתב וז"ל כ' הר' מנוח ואי קשי' אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג ופטור מן המעשר ותי' הא דהפקר פטור ממעשר ה"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חייב מעשר תו לא פקע בהפקר וכו' ואב"א כיון דהדר זכה גלי אדעתי' וכו' וע"ש שכ' דד"ז אמת. ולפענ"ד תמו' דפשוט ל"מ בזכה אחר בודאי פטור מחמת ת"ז ונפטר אפילו שנתחייב כי כן סוברי' הר"מ והראשונים ואפילו בזכה בעצמו מכל מקום התורה פטרה וחזינן גבי לקוח דרוב הראשוני' סוברים דנפקע לאחר הגמר אם כן מ"ש הפקר בודאי נפקע והאיך פשוט אצלו דאחר שנתחייב שוב לא נפטר וע"ש ג"כ שכ' דממשנה זו אין ראי' דאף דנפקע מכל מקום אסור להפקיע כמ"ש. וע"ש שמביא בשם הר"ש כיון שנתחייב אינו נפקע ומהירו' שמביא שם מצא פירות וכו' אפשר דהוא רק מדרבנן הכלל ד"ז אינו פשוט אדרבא נראה דרוב הראשונים ס"ל דנפקע אחר החיוב אם כן ה"ה הפקר כמו לקוח דפטר' התור' ה"ה הפקר וכי היכי דלקוח מפקיע מיד חיוב ה"ה הפקר ובאתי רק לעורר כי המצוה זו הוא ענין ארוך מאוד.
וראיתי בס' שעה"מ שהקשה קושיא עצומה אם נאמר דהפקר פטור אף הפקר לאחר שנגמר הא מבואר ביומא בפ' יוה"כ גבי מי שאחזו בולמוס טבל ותרומה וכו' כ"ה דאפשר לתקן וכו' כי פליגי דא"א ופרש"י דאפשר לתקן דדי לחולה לאחר הפרשה החולין גרידא כי פליגי היכי דא"א דאינו די לו רק אם יאכל כולו חד סובר דמוטב שיאכל הטבל כמו שהוא בלא הפרשה. וח"א דמוטב שיפריש ויאכל התרומה כי תרומ' קיל ע"ש בסוגיא ואם נימא דהפקר פוטר יפקירנו ויהי' פטור ולא יהי' שום חיוב כלל ומכאן מוכיח דלאחר שנגמר ל"מ הפקר לפוטרו ע"ש. והנה הפר"ד יש לו דרך אחר בסוגיא שם היכא דאפשר היינו שהבעלים כאן ויכולים לתקן והיכי דאי אפשר היינו שאין הבעלים כאן דא"י לתקנו ויש כזית טבל וכזית תרומה ע"ש שתירץ קושיא על הר"נ והדברים עתיקין ולפי זה א"א להפקיר דאין הבעלים כאן. ע' בשער המלך שדחי זה ודבריו צ"ע וא"י להאריך. אך לשיטתו צ"ע לשיטת הראב"ד דלקוח פטור בכ"ע אם כן אם הטבל אינו של החולה אין ח"מ על החולה אם אוכל הטבל ואם הטבל של החולה כפירש"י צ"ע מאוד קושית בעל שעה"מ דיפקיר ויהיה פטור וגם באפשר לתקן בשבת ע"ש בגמרא יפקיר ואין כאן איסור כלל. ולשיטת הפר"ד שכתבתי דלהראב"ד קשה דאין ח"מ בטבל של אחר קשה ג"כ לשיטו' הר"מ ור"ת דלאחר שנגמר פטור לקוח אם כן אם הטבל נגמר ביד הבעלי' וה"ל אצל החולה לקוח או מתנ' ואין ח"מ כלל. ולומר דאצל החולה נגמר דהו"ל ת"ז לשיטתם ז"א דלשיטתו של המנ"ל הוא של אחר ולא של החול' אם כן ז"פ לשיטתם דוק' בלקח ואח"כ נגמר אצל הלוקח חייב דהו"ל ת"ז. אבל אם אחד גמר פירותיו של חבירו בתורת שליח או פועל ואח"כ לקח בודאי פטור לדעתם דהגמר הי' ברשות מוכר מ"ל גמר בעצמו או ע"י שליח ואין הלוקח חייב בנגמר אצלו רק אם גמר לאחר הלקיחה בידו וז"פ וברור. אם כן קשה הסוגי' לדעת רוב הראשונים חוץ מדעת הריב"מ דלאחר גמר חייב אפילו אחר ומיירי לאחר גמר ויש על החולה חיוב טבל איך יפרנס הסוגי' לפי דעת גדולי הראשוני'. וע"כ מיירי דהטבל הוא של החולה בעצמו וא"כ קשה קושי' השעה"מ דיפקיר והפקר פטור ואין כאן חיוב מצוה כלל ולכאורה צ"ע. ואפ"ל כיון דהוא מסוכן ובודאי אינו מפקיר בלב שלם כי אולי יזכה אחר ולא ירצה ליתן וכיון שהנפש תלוי בו בודאי אינו מפקיר מרצונו ולא הוי דברים שבלב דהוי אומדנא דמוכח לכל העולם כסברת מהרי"ט והדברים עתיקים אם כן לא הוי הפקר כמו דאין קנין בכה"ג ואפשר זה כוונת הר' מנוח דלא הוי הפקר גמור כמ"ש בס' שעה"מ ע"ש. וראיתי בתוס' בגיטין ד"מ ע"ב ד"ה וכ' לי' וכו' שכתבו הא דמבואר דאפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ליתומים ואף על גב דקיימא לן אתם ולא אפטרופסים אלא הפקר ב"ד הפקר והפקירו בית דין התבואה של תינוק ונתנוהו לאפטרופס שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלי' עכ"ל מבואר דהפקר על כל פנים לאחר שנגמר חייב דאל"ה למה יעשרו האפטרופסי' כיון שהוא הפקר וצ"ל דזה מדרבנן שיתרומו כיון דבאמת לא הפקירו ורק מחמת הפקר בית דין מעשר מדרבנן ולא רצו לעקור תו"מ מתבוא' זו ובפרט דאין הכל יודעי' דהפקר ב"ד. ועיין בר"מ פ"ב מן התורה גבי לשו"פ בשדה חייבי' והיינו מדרבנן כמבואר בסוטה מחמת דאין לו קול ה"נ תורמין האפטרופסים מדרבנן. תדע דליטעמך דחייב מן התורה למה לא הפקירוה קודם מירוח ויהי' פטור אלא דרצו שיתרומו מדרבנן אם כן עכשיו נמי לא רצו להפקיע לגמרי ותורמין מדרבנן. והנה מדברי התוס' שכתבו דהפקר ב"ד וכו' ונתנוהו לאפטרופסים בהפקר לבד לא סגי דיכול לתרום כיון דאין אדם תורם ומעשר דבר שאינו שלו ה"ה דאין יכול לתרום של הפקר כיון דאינו שלו מ"ל אם הפירות של אחרים או של הפקר ה"ל אינו שלו וא"י לתרום ואין תרומתו תרומה כדין התורם שאינו שלו וגם מבוא' בדבריה' דהב"ד יכולין להפקיר ולהקנות ג"כ לא כסברת הג"פ דחז"ל אין להם כח רק להפקיר אבל לא קנין והדברים עתיקין דכאן בתוס' מבואר דמפקירים ומקנים כאחד ואין להאריך כי אין כאן מקומו והדברים ארוכי' ועתיקי'. והקונה אף דלקוח פטור מן התורה ואין הלוקח חייב אלא מדרבנן ועישר הלוקח ואח"ז חזר המוכר וקנה דהוא חייב מן התורה כמ"ש לעיל בשם התוס' מכל מקום א"צ לחזור ולעשר כיון שהקונ' עישר. אף דלכאורה היאך יפטור הפרש' דרבנן החיוב דאוריית' ז"א אף דאינו חייב להפריש רק מדרבנן מכל מקום כל דין תרו"מ יש על הפרש' שהפריש ועיין בסוף פ"א דתרומו' גבי תרם דבר שלא נגמר' וכו' תרומתו תרומה וע"ש בר"ש אף דבחל' אם הפריש קמח אינו פוטר כלל שאני כאן דרבי' קרא ע"ש ועיין בספ"י בביצה די"ג שכ' ג"כ אף דקוד' שרא' פה"ב לא הוי טבל מן התורה ואינו חייב על הטבל מכל מקום עיקר הפרשה הוא קודם כמו שמבואר בירוש' ע"ש אם כן חזינן כיון דנגמר הוי הפרשה ונתקן אף שאינו חייב על טבל ה"נ הפרשת הקונה הוי הפרש' וחוץ לזה יש עליו חיוב תורה לענין בעה"ב אם כן מהני הפרשה וכן מבואר כאן בתוס' דהאפטרופס תורם מדרבנן לשיטתם דלקוח פטור לאחר גמר מלאכ' אם כן הפקר וזכה בו אחר לא גרע כמ"ש לעיל ומכל מקום היתומים אוכלים אף שאצלם הוא טבל מן התורה וז"ב. ועיין ברע"ב פ"ד דפאה מ"ב דכ' ג"כ אף דלא נגמר מכל מקום חל שם מעשר ע"ש ועיין בהשגו' הראב"ד כאן בפ"ד שכ' להדי' דהפקר פטור אף שנתמרח וכו' ע"ש. והנה אחים או שותפים שחלקו בתבוא' אם נא' דאחין שחלקו הם לקוחות אם כן התבוא' דין לקוח יש לה ותלוי בשיטות הנ"ל מתי חלקו אם קודם גמר או לאחר גמר וגם הם לקוחות מספק כידוע לרוב שיטו' מחמת אין בריר' בדאוריי' אם כן הו"ל ספק תורה ואין להאריך. ועיין בסוגי' דהשולח בגיטין גבי טבל וכו' מעורבין זב"ז שיטת רש"י בהא דא"ב ובתוס' שם ומכל מקום אני לך. ועיין בתוס' בב"מ מביאים שם דהריב"ם מביא דהוא כמו הפקר דקודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב ע"ש וצ"ע בד"ז דהפק'.
והנה מצוה זו נוהגת מן התורה רק בא"י ככל מצוה שהיא חובת קרקע שנוהגת רק בא"י מן התורה ודעת הר"מ בפ"א מה' תרומות דבזה"ז ואף בימי עזרא אף בא"י אינו חייב מן התורה דבעינן ביאת כולם ובימי עזרא לא הי' ביאת כול' והראב"ד השיג עליו דזה דוק' בחלה ולא בתו"מ ע"כ חייבי' האידנא ג"כ מן התורה בא"י בתו"מ והובאו דעות אלו ג"כ בטור ובש"ע יו"ד סי' של"א. ופירות א"י שיצאו לח"ל מבואר בר"מ פ"א מה' תרומו' ובש"ע דפטורים מתו"מ ועיין במנ"ל שכ' דדוקא אם יצאו קודם שנגמר מלאכתם ונגמר מלאכתם בח"ל אבל אם נגמר בא"י ואח"כ יצאו לח"ל חייב וכ' כן מסבר' דנפשי' כיון דנתחייב לא נפקע. ולכאור' לדעת הר"מ דסובר דלקוח נפקע לאחר שנגמר כמ"ש לעיל חזינן דנפטר אחר החיוב אך אין סתירה דשם לבעה"ב לא נפקע דבעה"ב חייב דהו"ל ת"ז כמ"ש ולאחרים לא הגיע החיוב מעולם והחיוב שנתחייב לא פקע באמת. אך לפי מ"ש לעיל דהפקר פטור אף לאחר שנגמר והפקר פטור לעולם אף לבעה"ב שזכה בו חזינן דנפקע אף אחר שנתחייב אם כן אפשר כאן נמי ובכ"ע פטורי' וע' מ"ש לעיל. ופירו' חו"ל שנכנסו לארץ דעת הכסף משנה בדעת הר"מ דאם נכנסו לאחר שנגמרו בח"ל פטורים מן התורה אבל אם נכנסו ונגמרו מלאכתם בא"י חייבי' מן התורה ע"ש ובש"ע יו"ד. וכל אישי ישראל אפילו כהנים ולוים חייבים במצוה זו היינו במצות הפרשה ובאיסור טבל עליהם עד שיעשרו וכו' אבל אחר שמפרישים המעשר אם רצו אוכלים הם בעצמ' המעשר וא"צ ליתן לכהן או ללוי אחר כן מבוא' כאן פ"א והא דאין מוציאין מע"ר מלוי ללוי מבוא' שם בחולין להדי' בדף קל"ב ע"ב ע"ש והיינו אפילו בתר תקנת עזרא אך אני כותב רק הדיני' מן התורה כמ"ש. ומבואר כאן בר"מ וכן בהרהמ"ח דמה"ת דשייך מע"ר ללוי מכל מקום מכהן אין מוציאין המע"ר וא"צ ליתנו ללוי ומביא פסוק ע"ז כי תקחו מאת בנ"י היינו ישראלים דוקא מחויבי' ליתן ללוים אבל הכהנים מחזיקים לעצמם וא"צ ליתנו ללוים ועיין בס' שעה"מ כאן שהביא שדברי רבינו הם מספרי ומהירושלמי ומביא דעת רש"י והריטב"א בקדושין דסוברי' דמוציאי' מכהן ללוי מע"ר ותמה עליהם האיך דוחים הספרי והירושלמי וע"ש שסייע דבריה' מש"ס דב"ב גבי קונה אילן וכו' לענין ביכורים ומחלק דד"ז דאין מוציאין מיד הכהן דוק' שעישר מתבואה שלו או שלקחו מישראל קודם גמר מלאכ' ונתחייב עתה ביד הכהן א"צ ליתנו ללוי אבל אם נגמר מלאכתו ביד ישראל ובא ליד כהן בירושה לא פקעה מצות לוי וחייב גם הכהן ליתנו ללוי כיון דנתחייב ביד ישראל ובזה א"ש שלא יסתרו הש"ס דילן עם הספרי והירושלמי. אך שמסתימת דברי רבינו הר"מ נרא' דבכל ענין א"צ ליתן ללוי ע"ש ומ' מקום אני לך. ושאר מת"כ כגון תרומה וכו' בעזרת השם יתברך יתבאר כ"א במקומו. וז"פ לדעת הר"מ דכהן אינו נותן ללוי ה"ה כהנת הכלל כל שאוכלת בתרומה הוי ליה ככהן אבל כהנת אשת הזר או שנפסל' מתרומ' מחמת ביאת א' מהפסולי' הוי בכלל ישראל ולא הוי בכלל כהן אף דלענין איזה דברים הוה לה ככהן מכל מקום לענין זה נראה דדינה כישראל כנ"ב.
ועכו"ם שקנ' קרקע בא"י אכתוב לך בקיצו'. דעת הר"מ דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות אף דבכמה מקומות מבואר דיש קנין כ' הכסף משנה בפ"א מה' תרומה ובכמה מקומות ע' בפ"ד מה' שמיטה בכ"מ דיש קנין כ"ז שהוא ביד העכו"ם אבל אם חזר ישראל וקנה לא מיקרי כיבוש יחיד ולענין זה אין קנין והו"ל כשד' של ישראל מעולם. ותבואה שגדל' ביד העכו"ם בשדה שקנה בא"י אם גמר העכו"ם התבואה ואח"כ קנה הישראל פטור מתו"מ. והנה לדעת הר"מ בקנה לאחר גמר אפילו ישראל מישראל פטור דהו"ל לקוח אף כאן מדרבנן פטור וגם אם לאחר שנתגייר קנה התבואה בחזר' דהו"ל ת"ז ואין סברא כיון דאז הי' עכו"ם לא הוי ת"ז כיון דמ"מ הוי שלו תדע ודאי אם נתגייר וקצר תבואה משדה שלו או גמר אחר שנתגייר בודאי חייב ומכל מקום כאן פטור מחמת דגנך ולא עכו"ם ולדעת הריב"מ זה אינו פטור מחמת לקוח רק מחמת דגנך וכו' ואם לקחו מיד העכו"ם קודם מירוח ומרחן הישראל לדעת הר"מ לא הוי לקוח וגם כיון דנתמרח ביד ישראל הו"ל דגנך וחייב להפריש תו"מ. והנה תרומ' אין כאן מקומו אך מע"ר מפריש ואינו נותנו ללוי דמצי אמר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' שאין אתה יכול ליטול ממנו כלום כי הוא עכו"ם וגם הריב"מ אף דסוב' דלוקח קוד' מירוח מישראל דלא הוי ת"ז מכל מקום כאן בעכו"ם אם קנה קודם מירוח סובר דחייב כיון דאין קנוי לעכו"ם הוי ת"ז כמבואר בתוס' בב"מ ובבכורי'. ומלשון הר"מ שכתב ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייב מן התורה מבואר דוקא אם לאחר שקנה גמרן ישראל אבל אם גמרן ישראל ברשות עכו"ם בתורת שליח או פועל ואח"כ קנה הו"ל כאלו נתמרח ביד עכו"ם דלא תלוי מי הגומ' רק אצל מי שנגמר' אם ברשות העכו"ם פטור וברשות הישראל חייב. ואפשר לחלק בין אם גמר הישראל בעצמו או בתורת שליחות דאין שליחות לעכו"ם ה"ל כאלו גמרן ישראל ואינו תלוי ברשות רק אם הי' ע"י פועל דפועל יש שליחו' לעכו"ם ג"כ הו"ל נתמרח ביד עכו"ם. ואם גמר העכו"ם פירות ישראל מבואר בר"מ בפ"א מן התורה הלכ' י"ג דאינן חייבים מן התורה אף דהם של ישראל דהו"ל דיגון עכו"ם אף דהם ברשות ישראל וג"כ לא חילק בין גמר העכו"ם בעצמו או ע"י שהי' פועל לישראל אף דאין שליחות לעכו"ם מכל מקום פועל שאני כמבוא' בס' מחנה אפרי'. ע' בס' מהרי"ט אלגאזי דל"ז ול"ח שהאריך בענין זה והנה ענינים אלו עמוקים מאוד וכעת כ' לי למזכרת ואקוה בעזר הצור ב"ה שאלמוד עוד מצוה זו בעיון היטב השי"ת יגמור בעדי. ושותפת העכו"ם חולין וטבל מעורבין זב"ז והוא ג"כ אריכות וא"ר עתה להאריך בזה ואילן העומד בארץ ונופו נוטה לח"ל או להיפוך הכל הולך אחר העיקר. עציץ נקוב שהי' נקבו בארץ ולא השריש והנוף בח"ל הולך אחר הנוף כן מבוא' בר"מ מהש"ס דגיטין. אילן שנטעו בבית פטו' מן המעשרו' שנא' עשר וכו' היוצא השדה מבואר בר"מ כאן פ"א מה' מעשר והיא מהירוש' ועיין בכ"מ. והרבה דברים שוה מעשר ראשון לתרומה כל שבתרומ' לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ה"נ וכל שאין ת"ת אין המעשר מעשר ויש הרבה דינים דאין מעשרין מן הפטור על החיוב ולא להיפוך וכן מן החדש על הישן או להיפוך ואיז' חדש וישן וכ"א ר"ה שלו הכל מבואר בר"מ באריכו' וצריך חיבור מיוחד לבאר כל ד"ז. ות"ג בעינן מוקף כמבוא' בר"מ פ"ג מה' תרומ' הלכ' י"ז ועיין במנ"ל שהביא דיעות דמה"ת בעינן מוקף מכל מקום מע"ר א"צ מוקף כלל כן מבואר בר"מ כאן עוד הרבה דינים ע' הכל בר"מ.
והנה מצוה זו ליתן ללוים מעש"ר והוא פלוגתא בגמ' בכ"מ עיין בכ"מ דר"ע סובר דדוקא ללוים ולא לכהנים וראב"ע סובר דגם לכהנים דבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים ע' בגמ' והלכה כר"ע מחבירו אם כן דוקא ללוים. ומבואר בגמ' כ"פ דעזרא קנסינהו ללוים דלא יתנו להם רק לכהנים והר"מ כתב כאן ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להם מע"ר אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים עכ"ל. ונרא' מדבריו שלא קנס אותה אלא בימיו היינו בדורו לבד והכסף משנה הקשה ע"ז דמבואר בגמרו' אלו ביבמות דפ"ו ובכתובו' פ"ב דאף לדורות קנס וע"ש שכתב דלדורות לר"ע דמה"ת ללוים לא קנס אותם לדורות שלא ינתן ללוים רק הקנס היה שינתן גם לכהנים ולמי שירצה יתן אך בזמנו היה קונס אותם לגמרי ע"ש וכן כתבו התוספות במקומות הללו דלר"ע הי' הקנס שיטלו הכהנים ג"כ ע' באריכות. ולכאורה קשה לפי דעת הט"ז ביו"ד סי' קט"ז ובה' שופר שכתב דדבר המפורש בתורה אינם יכולים חכמים לעקור משום סייג וכן כתב הכסף משנה בה' מלכים גבי מלכות בית דוד דדן וכו' שנאמר דינו לבוקר וכו' והקשה הא זה דמלכי' אין דנים הוא רק מדרבנן ממעשה שהי' גבי ינאי המלך וכו' ותירץ כיון דכתיב בפי' בקרא אין כח ביד חכמינו זכרונם לברכה לעקור משום סייג וכו' ועיין בס' שעה"מ מה שפלפל בתחיל' הס' ביסוה"ת וא"כ כיון דלר"ע מעשר ראשון ללוים ומפורש בתורה האיך הי' יכול עזרא לעקור וע"ש בשער המלך שחלק על הט"ז מכל מקום דעתו דמצו' א"י לעקור ע"ש והדברים עתיקים ועיין בש"ע או"ח גבי שופר דכתבו האחרונים דחז"ל לא יכלו לעקור שלא יתקע בשופר משום גזירה דתיקון כ"ש דהאיך יעקרו מ"ע מן התורה מכל וכל רק בשבת גזרו והמ"ע נתקיים בי"ט שחל בחול וא"כ האיך יכול עזרא לעקור מ"ע מן התורה ולהרמב"ן הוא מ"ע מן התרי"ג כמ"ש לעיל והיאך הי' יכול לעקור מ"ע מכל וכל שא"צ ליתן ללוי דהוא מ"ע ודבר המפורש בתור' וע"י ביטול מצוה זו נתבטל עוד מ"ע וידוי מעשר כמבואר במשנה דמע"ש ובר"מ סוף מע"ש דיוחנן כה"ג העביר הודיו' המעשר וע"ש הטעם כיון דאין נותנים ללוי ובוידוי כתיב וגם נתתיו ללוי ע"ש אם כן נעקרו שתי מצות של תורה. ולענ"ד נראה דמזה יצא להר"מ סוף פ"א דתרומות דסובר דתו"מ בזה"ז ואף בזמן עזרא הוא רק מדרבנן אם כן הכל ניח' כיון דהוא רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו. ולענ"ד מ"ש הר"מ דעזרא קנס הלוים בזמנו. ולפי פי' הכסף משנה דהיינו שהיו בדורו הו"ל לכתוב קנס וכו' את הלוים שבזמנו והיה משמע דקנס הלוים שהיו בדורו אבל עתה נרא' לפרש דעזרא קנס הלוים בזמנו היינו כל ימי הב"ש נקרא על שם עזרא כלשון הר"מ בסוף פ"א מן התורה תרומה בזה"ז ואפילו בימי עזרא וכו' דהפשט דהיינו בזמן ב"ש אם כן כאן נמי קנס בזמנו היינו אף בב"ש מכל מקום כיון דהכל הפרשה והנתינה הוא רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו וגזרו דלא יתנו להם אבל בבית הג' תוב"ב דיהי' הכל מן התורה דיהי' ביאת כול' בודאי יתנו ללוים ולא נעקר מצות מן התורה שייך שפיר לכתוב קנס הלוים בזמנו וכו' ואפילו אם נא' כפי' הכסף משנה על כל פנים נכונים דבריו לשיטות שהוא רק מדרבנן אך לשיטת הראב"ד דתו"מ בימי עזרא ובזה"ז הוא מן התורה אם כן עזרא קנס אותם ועקר מצוה המפורשת בתור' וגם מ"ע של וידוי צ"ע מאוד כמ"ש. והנראה לפי השיטות שהוא מן התורה ומבואר סתם דקנס אותם בלא זמן קצוב קנס אותם אפילו בבית הג' תוב"ב הוי עקיר' מ"ע לעול' אבל לשיטת הר"מ ניחא ובאתי רק לעורר. והנה לשיטת הר"מ דבימי עזרא היה תו"מ דרבנן אם כן הא דמבואר דיוחנן כה"ג ביטל וידוי מעשר ובאמת כיון דאין תו"מ היה נוהג מן התורה אם כן לא היה וידוי ג"כ מן התורה וצ"ל דהיה ג"כ מדרבנן ויוחנן הפסיק לגמרי מה"ט. וצ"ע על הר"מ בסוף מע"ש שלא כתב זה דבימי ב"ש הי' מדרבנן כמו שכ' בפ"א מהל' תו"מ לענין תו"מ ובעזה"י יתבאר עוד לקמן במצות וידוי מעשר. ויודע אני שבמצוה זו לא כתבתי אפילו כטיפ' מן ים הגדול ואקוה להי"ת ב"ה כי אשנה פ"ז ואבוא בארוכה. ומ"ש הרהמ"ח דאינו נוהג מן התורה אלא בא"י ובזמן שכל ישראל שם אין הכוונה כמו ביובל דלאחר שגלו קצת בטלו רק הכוונה בזמן שהי' בכיבוש כל ישראל ולא בימי עזרא שלא הי' אלא ביאת מקצתם. וכבר כתבתי כ"פ א"צ לכפול ומי שיש לו קצת ידיעה באלו הענינים מבין בעצמו. והנה מצות נתינ' ללוי מבוא' בר"מ ונראה מדבריו בין זכרים ובין נקבות יוצאים ידי נתינה ואפשר אפילו הנשואה לישראל יכול ליתן כמו מתנות ואפשר דאף לבעלה אם נותן יצא ידי נתינה כמו הרבה מת"כ שאין בהם קדושה כגון זרוע וכו' ופה"ב לדעת קצת שיטות ולשיטות דלא יצא היינו משום דאהרן ובניו וכו'. גם אני מסופק דכהן חלל דהוא כזר גמור אפשר על כל פנים הוא מבני לוי וה"ל בכלל הלוים לענין הנהוג בלוים דהתורה פסלה אותו מכהונה אבל על כל פנים הוא מבני לוי אך עי' בכתובות דף כ"ו ע"א מבואר להדיא דכהן בן גרושה לא הוי בכלל לוי כלל והרי הוא כזר היינו כישראל גמור ע"ש דמבואר זה לענין מע"ר ה"ה לכל דיני לוי ופשוט. ואחר שיפריש ת"ג מפריש ממנו מעשר ראשון ואסור להקדים מעשר ראשון לת"ג ומע"ר נוהג בכל השנים של שמיטה חוץ משנת השמיטה עצמה כמבואר בר"מ פ"ו מהלכות מ"ע ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |