מנחת חינוך/קמב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא להותיר כו'. עיין ר"מ פח"י מפסולי המקודשים ה"ט אסור להותיר כו' שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בוקר וה"ה לשאר קדשים. והנה הרהמ"ח נקט הלאו מלא יניח המבואר בפ' צו. והר"מ נקט מלא תותירו האמור בפ' אמור וא"י למה ליה להר"מ למנקט לאו המאוחר בתורה ולא נקט הלאו דלא יניח דהוא מוקדם ואפשר נדרש בת"כ ואינו ת"י וע' לעיל מצוה ח' גבי לאו דמותיר בפסח הארכתי ובארתי דלאו זה צריך כזית ובח"ש תלוי במחלוקת האחרונים אי ח"ש במידי דלאו בר אכילה מן התורה א"ל. וגם הנ"מ בין לאו ובין ח"ש בלאו דאין לוקין. וגם אי חזי לאצטרופי וביארתי שם במידי דלאו בר אכילה הוא כגון עצמות וגידין או דלאו בר אכילה הוא מחמת איסור תורה א"ע. גם ביארתי שם אי אסור מדרבנן אז ל"ש הלאו או דחז"ל העמידו דבריהם. וגם בלאו הזה אין לוקין דהר"מ כתב כאן הטעם מחמת נל"ע והכסף משנה והמ"ל תמהו ע"ז למה לא כ' דהוי לאו שאב"מ ופלפלתי שם עש"ה ותלמד לכאן. והנה כאן הוא לשון הפסוק ובשר כו' ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו כו' ובפ' אמור כתיב ביום ההוא יאכל לא תותירו כו'. נראה דמצות התורה בקדשים הנאכלים שלא יותיר אבל קדשים שנפסלו כגון שנטמא או שנתפגל או שאר פסולים דדינם בשריפה אין קפידא דוקא לשרפו ביום ההוא אלא מותר להניח ולשרפו למחר. והגאון הצל"ח פסחים כ"ח יצא לידון בדבר החדש דלאו שלא יותיר הוא בזבח שנפסל ג"כ דצריך לשרפו ביומו. ומוזהר מלאו זה שלא יותיר עד הבוקר וכתב דמה ששנינו בדפ"ב הפסח שנטמא או יצא ישרף מיד אין הפי' כפירש"י דא"צ לשהותו אלא הפי' דמחויב לשרפו מיד שלא יעבור על הלאו ע"ש בצל"ח. וזה זמן רב תמהתי עליו מכריתות כ"ד אמשנה דיש אוכל כו' נותר ומקשה הש"ס ונחשב נמי פיגול ויהי' חייב חטאת ומשני בחדא בהמה מיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה ופירש"י דפיגול הוא בד"ע של דם הלכך מדפיגלה לא חזיא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הלכך לא חל עליו נותר. הרי מבואר להדיא דבקרבן פסול כיון שא"ר לאדם ולא למזבח אינו נותר ולהגאון הנ"ל ה"ל פיגול ג"כ נותר דעובר על לאו זה. וכ"פ הר"מ כאן פח"י דפיגול ונותר בחדא בהמה לא משכחת וכתב בהי"ט ונ"ל שהפיגול כו' ואינו עולה לשם קרבן ולא מרצה כלל והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאח"ז אכילתו עכ"ל מבואר להדיא דל"ש נותר בקרבן פסול. ולומר דאין חל שם נותר לענין שיתחייב האוכלו משום נותר אבל על הלאו של לא תתירו מוזהר. זה אין סברא כלל אם הוזהר בלאו למה לא יחול שם נותר וגם לשון רש"י והר"מ מורים דל"ש איסור כלל כיון דלא חזי לשום אכילה. ומצאתי בנוב"י ת' חיו"ד סי' נ"ג הקשה חכם א' קושיא זו ותירץ כנ"ל ולדעתי הדברים דחוקים לחלק בזה. עוד ק"ל הא מבואר בר"מ כאן דקדשי' שנפסלו מספק טעון עיבור צורה היינו שילינו וע' רש"י פסחים ע"ג ע"ב נראה שם דשריפת קדשים טהורים היא משום בזיון קדשים ע"ש. והיאך מספק שמא אינו פסול ימתין ולא ישרפנו ויהיה עובר על לאו דבל תותיר עדיף שישרוף מיד דאינו אלא משום בזיון ולמה יעבור אל"ת. ועוד דמבואר בש"ס ור"מ דדוקא בקרבן שפסולו בגופו ישרף מיד ובדם ובבעלים תעובר צורתו ולמה יעבור אל"ת ושריפה מיד אין איסור רק משום בזיון קדשים כפירש"י שם לענין זה וע' פסחים פ"ב ע"ב א"ו כל שאינו לאכילת אדם ולאכילת מזבח אין איסור בדבר להותיר עד יום מחר בודאי מצוה מן המובחר לשרוף תיכף דשריפת קדשים פסולים הוא מ"ע וזריזים מקדימין אבל שיהיו עוברים בלאו שלא יותיר אין לנו. ועוד ק"ל דבזבחים ק"ד אבעיא שם לינה מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפין מי אמרינן כי מהני לינה בבשר דבר אכילה אבל הנהו דלאו בני אכילה נינהו לא א"ד ל"ש ופירש"י ד"ה בבשר כו' דלא אשכחן אלא באכילת מזבח דכתיב לא ילין חלב חגי או באכילת אדם דכתיב לא תותירו כו'. והנה היא אבעיא בש"ס ד"ז כיון דלאו אכילת אדם ולא אכילת מזבח אפשר דלא קאי עליה בלא יותיר והא בעיא שם לא אפשיטא והיאך כ"כ הצל"ח בפשיטות. ולדבריו אין ספק כמו דק"פ קאי בלא ילין כיון דמצותו בשריפה אם כן ה"ה פרים ושעירים הנשרפים ולא תימא דאבעיא היא אם נפסל אבל עובר ז"א דאם עובר בודאי נפסל. ובד' רש"י מפורש להדיא דהתורה לא חייבה בלאו כלל דליכא לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח. אך על כל פנים דינו של הצל"ח הוא ספק בש"ס אם כן לדינא ק"פ אסור להותיר מחמת ספק. אך אין זה סברא דל"ד לפרים ושעירים הנשרפים דהם כשרים ונשרפין כמצותן אבל בפסול אין סברא וגם כמו שהקשיתי למה ספק פסול תעובר צורתו ויעבור על לאו עיין לעיל. והנה במה שהקשיתי לעיל דאמאי פסקו הר"מ והרב המחבר בס' פסול תעובר צורתו היאך מס' בזיון קדשים יעבור על לאו בודאי ע"ש. אל יקשה לך אפילו לפי דברינו דא"ע אלא בקדשי' כשרים היאך מס' בזיון קדשים יעבור על ס' לאו אפילו בלא דברינו לעיל משום לאו דלא תעשון. ל"ק כיון דלדברינו לא אסרה תורה אלא מידי דבר אכילה או אכילת מזבח או אכילת אדם אם כן בפסול מס' אף דהוא ס' על כל פנים אינו ראוי אם כן א"ע כלל ואין איסור כלל דהתורה לא אסרה אלא במידי דבר אכילה הוא או אכילת מזבח או אכילת אדם וזה שאינו ראוי כלל יהיה מאיזה טעם שיהי' ה"ל כמו עצמות וגידין וא"ע וז"ב. אך יש ליישב גוף הקושיא דאפשר דכיון דחז"ל אמרו דמשום בזיון קדשים לא ישרוף תיכף ממילא א"ע על הלאו כלל דהוא אנוס בתקחז"ל וכעין זה מבואר במג"א סי' תמ"ו סק"ב. אך מד' הר"מ שהבאתי מוכח דלא כהצל"ח כיון דכתב מספק ישרף מיד גבי פרים ושעירים הנשרפים. והטעם כיון דעומדין לשרפה אין כאן בזיון קדשים מה שנשרפין בעזרה אם כן כיון דאין כאן בזיון קדשים למה כ' ויראה לי דא"צ להמתין עד שיעבור צורתם הואיל והם עומדים כו' נראה מדבריו שא"צ להמתין היינו שאין חיוב להמתין אבל אם רוצה להמתין הרשות בידו ולמה יהיה רשות להמתין כיון דפרים ושעירים הנשרפים הוא ס' לאו דהוא אבעיא בש"ס על כל פנים הוא ס' דלא אפשיטא. ולסברת הצל"ח פסול שוה לכשר אם כן במלין אפילו פסול הוא ס' לאו כמו בכשר אם כן בספק פסול אינו רשאי להמתין כיון דבזיון קדשים אין כאן לשיטתו אם כן היאך רשאי לעבור ס' לאו של תורה אע"כ דוקא בכשר הוא ס' אבל בפסול או בס' פסול כיון דאינו ראוי למצותו ודאי א"ע כמו קרבן פסול דא"ע ע"כ הרשות בידו וא"צ להמתין ואם רוצה ימתין אבל להצל"ח אסור להמתין כיון דל"ש בזיון קדשים והיאך כ' דא"צ להמתין ע"כ דלא כהצל"ח אלא בין בפסול ובין בס' פסול כיון דא"ר למצותו א"צ כלל וזה ראי' ברורה.
והנה במשכ"ל בשם רש"י דשריפת קדשים טהורים אסורין משום בזיון קדשים. באמת רש"י ז"ל כ' אהא שפסולו בדם ובבעלים תעובר צורתו כ' כיון שאין פסולו בגופו אין פסולו חמור לשרוף קדשים בבזיון והיינו דוקא כיון דנפסל הקרבן וא"ר וע"כ לשרפה קאי לא הוי איסור שרפתו אלא משום בזיון קדשים וטוב יותר להמתין אבל בקדשים טהורים דראויים למזבח או לאכילה נראה דאסור מן התורה לשרפה לא משום בזיון קדשים לחוד רק משום לאו ואבדתם כו' לא תעשון כן לד' אלקיכם עיין ר"מ פ"ו מהיסה"ת דמוחק בשם או הנותץ אבן בעזרה או שורף עצי הקדש עובר משום לאו לא תעשון אם כן מ"ל ששורף עצי הקדש בדרך השחתה עובר בלאו הזה או שורף בשר קדשים דראוי והוא שורף בדרך השחתה עובר בלאו הזה ל"מ אם שורף איסורין דיש בהם מעילה דקרינן בי' קדשי ה' ודאי עובר מ"ל עצי הקדש או בשר הקדש אלא אפילו אם שורף בשר קדשים לאחר זריקת דמים או בשר קדשים קלים מכל מקום כיון דהם קדשי שמים והוא שורף בדרך השחתה עובר בלאו הזה. וד"ז למדתי מתורת הגאון בעל משנ"ח ע"ש במצוה ג' דכל דבר המקודש ששורפין או מקלקלין עוברים בלאו הזה ולאו דוקא עצי הקדש ע"ש ול"ד שריפה אלא בכ"ד המאבד ומקלקל איזה דבר המקודש עוברים בלאו הזה. וכן נ"ל ה"ה בקדשים חיים אם הורגין אותם או מקלקל אותם שלא יהיו ראוים להקרבה חוץ הלאו דמטיל מום שיבואר לקמן פ' אמור בס"ד עוברים משום לאו הזה ג"כ כמו הנותץ אבן מעזרה וכדומה. והנה צ"ע בסנהדרין קי"ב גבי שללה ולא שלל שמים. ובע"ז י"ג גבי קדשי ב"ה ולשווי' גיסטרא ומתרץ אביי א"ק ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' ורבא אמר ט"א נראה דאינו סובר כאביי וצ"ע רחב ואי"ה במצוה דלא תעשון יבואר באורך. ובעמדי בזה לא אמנע לכתוב מה שאיני מבין פירש"י סנהדרין קי"ג ע"א דמבואר שם כתבי הקודש יגנזו מתניתין דלא כר"א דתניא ר"א אומר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה א' א"נ עה"נ שנאמר ושרפת והיכי דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן כו' ופירש"י דכתיב כו' אי אפשר לשרפם משום קרא דלא תעשון ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא ואיני יודע לאיזה תכלית מסיים רש"י ואנן בעינן שללה הא בפשיטות א"י לשרפה דכתיב לא תעשון ע"ש בגמ' ול"ל האי סיום דבעינן שללה. ואפ"ל דהי' קשה לרש"י אמאי א"י לשרוף מלאו דלא תעשון ניתי עשה דשרפה בעה"נ ולידחי ל"ת כדקי"ל בכ"ד דעדל"ת ע"כ שיכל רש"י את ידיו כיון דא"י לשרוף מחמת הלאו ה"ל שלל שמים ואינו בשרפ' כלל. ובגוף הדבר איני מבין דברי המשנה ג"כ מפני מה כתבי הקודש יגנזו כיון דחל איסור עה"נ והעדל"ת דלא תעשון ומפני זילותא לא יקיים העשה והי"ל להיות נידון בשרפה דלדברי המשנה אין זה בכלל שלל שמים ואפשר מפני בזיון עקרו חכמינו זכרונם לברכה העשה וצ"ע. והנה ר"א דסובר דאינה נעשית עה"נ מפני לאו דלא תעשון אין להקשות הא לאו זה דמחיקת השם לדעת הרבה פוסקים הסוברים דע"מ לתקן שרי עטיו"ד סי' רע"ו ובב"י אם כן כאן הוא מתכוין למצוה ולמה יהי' אסור כלל ז"א כיון דעיקר המצוה כדי לאבד ולהשחית ה"ל השחתה וכה"ג כתבתי לעיל גבי קריעת המעיל. ולכאורה לפמ"ש תוס' בעירובין ד"ק דהיכא דבא ע"י פשיע' אין עשה דוחה ל"ת אם כן כאן דבא ע"י פשיעה ע"כ אין עדל"ת ז"א דכבר כתבתי בחידושי ויבואר לקמן בח"ז דדוקא בגונא דכ' התוס' דהל"ת בא ע"י פשיעה אבל העשה היה בלא פשיעה ג"כ ע"כ אינו דוחה אבל אם העשה באה גם כן ע"י פשיעה ובלא הפשיעה לא היה העשה ג"כ ל"ש זה ודוחה העשה הל"ת אם כן ה"נ ע"י פשיעה באה העשה וה"ל לדחות ויבואר באורך במצות עה"נ. והנה הלאו הזה נוהג בכל אישי ישראל אפילו נשים ועבדים וע' מש"ל מצוה ח' ודין לאו זה ככל לאו שאין לוקין מחמת אב"מ או נל"ע לכל הדברים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |