מנחת חינוך/מ
מנחת חינוך 
מ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא נבנה וכו'. דיני מצוה זו מבוארים בר"מ פ"א מה' בית הבחירה והכבש של המזבח גם כן בכלל לאו זה וכ"כ הרהמ"ח בסוף המצוה ונראה מדברי הר"מ דוקא אם בנה האבן שנגע בה ברזל לוקין על הלאו כי התורה הזהירה ע"ז לא תבנה וכו' דהיינו דאסור לבנות אבל מזבח בנוי שנגע בה ברזל נהי דאותו האבן נפסל כמבואר שם וכאן מכל מקום אינו עובר בלאו כי הנפת ברזל אין איסור אלא שפוסל והאיסור הוא שלא יבנה אותו למזבח אבל אם לא בנה אין לוקין וע"ש במ"ל. ואיני מבין הא מביא שם הדין דצריך שלא יהי' שום פגם במזבח שנא' אבנים שלמות תבנה וכ"ה בע"ז דנ"ב ע"ב נתברינהו אבנים שלימות וכו'. והנה פסוק זה דאבנים שלמות הוא בפ' כי תבא אצל מזבח בהר עיבל וצ"ל דילפינן מזבח דורות משם אם כן נהי דכאן כתיב לא תבנה אבל שם כתיב ובנית מזבח לא תניף עליהם ברזל אם כן נראה דהלאו הוא ג"כ הנפת הברזל ונילף ג"כ למזבח דורות דחוץ הלאו של לא תבנה ואפילו בבנוי מכל מקום אסור להניף ועובר בלאו דלא תניף אך בודאי כך מבואר במכילתא ואינו בידי. וקצ"ע בע"ז דאמרינן ננסרינהו לא תניף עליהם ברזל ואמאי אינו מביא מפסוק זה המוקדם וזה במזבח דורות לא תבנה אתהן גזית וכו'. והנה התוס' בכ"מ מפלפלים מהיכן לקחו אבנים למזבח שיהיו שלמים בלי שום פגימה ואי שהחליקן בברזל הא נפסל ועיין תוס' סוכה מ"ט ד"ה שכל המזבח בסה"ד כתבו דיש לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח דעודן חולין לאחר שהוקדשו אבל א"צ ע"ש וסברתם דהלאו הוא דוקא לאחר שהוקדשו ונפסלי' אבל קודם הקדש לא נפסלו כלל ומותרים לעשות בהן למזבח והמ"ל כאן בהט"ו מביא סברא זו בשם הב"ש ודחאו ובאמת הוא סברת תוס' סוכה. ואין לדחות ס' התוס' בלי ראי' אך תוס' שם מסיימים דא"צ לחילוק זה דהיו מביאים אבנים מן הים אך מכל מקום אף שכתבו דא"צ לחלק מכל מקום אפשר דהסברא בעצמה אמת. אמנם תמי' לי' על סברא זו מש"ס מפורש בע"ז והובא בתוס' שם דמלכי חשמונאי' גנזו אבני המזבח ששיקצום מלכי יון ופריך הא אין אדם אוסר דשא"ש ואר"פ קרא וכו' ובאו בה פריצים וחיללוה וע"ש ברש"י כיון דנכנסו הגוים נעשו כלים של המקדש חולין וקנו הגוים מהפקירא והי' שלהם ואסרו ומדאורייתא אסורים אפילו להדיוט ע"ש בדיבורי רש"י ואמרינן שם דאמרי כו' היכי נעביד נתברינהו היינו שהגוי ישבר אותם ויבטל הא אבנים שלמות כו' נינסרינהו פירש"י במקום הפגימות שיהי' חלקים הא ל"ת עליהם ברזל לכך גנזום ומקשינן ולשקלינהו לנפשי' ומשני לאו אורח ארעא אם כן כיון דמפורש שם דאבנים של המזבח יצאו לחולין ביד הגוים וא"כ היו יכולים החשמונאים להחליקם בברזל ואח"ז להקדיש אותם ולבנותם למזבח שהרי הי' חולין גמורין. וא"ל כיון שהי' פ"א קודש זה אין סברא כלל כיון דעתה הם חולין אע"כ דהאיסור של לאו זה אפילו נגע בהם ברזל קודם שהוקדשו ע"ש וד' התוס' תמוהים ומפורש שם דאין חילוק כלל בין קודם שהוקדש או לאחר שהוקדש. ומדי עמדי בזה אכתוב עוד מה שק"ל הנה בר"מ פ"א שם מביא דכלים הנעשים מתחלתן להדיוט אין משתמשין לגבוה וקורות שחצבן לבהכ"נ אין בונין אותם בהר הבית ועאו"ח סי' קמ"ז מבואר שם דכלים שנשתמשו להדיוט אסורים לגבוה והוא מש"ס דזבחים ומנחות מה מזבח שלא נשתמש בה הדיוט אף עצים ועיין מגן אברהם שכתב אף דבר"מ כאן מבואר דאף דנעשו לשם הדיוט ולא נשתמש אסור לגבוה בה"מ שאני.
ועפר"ד דרוש י"ב תמה על הר"מ למה בלא נשתמש רק שחצבן יהי' אסורים לגבוה הא הזמנה לאו מלתא הוא ובאמת הר"מ לא עינה מלבו ד"ז והוא תוספתא מפורשת במגלה כמבואר בכ"מ וקושיתו לא ננעלו שערי תירוצים. ולכאורה כאן בסוגיא דהאבעיא כלים שנשתמשו בבית חוניו מהו שישמשו במקדש מטעם קנס וה"ר מכלי מקדש שהי' בימי אחז נגנזו אף דא"א אוסר דבר שא"ש מכל מקום חכמינו זכרונם לברכה קנסו אם כן ה"ה אם נשתמשו בבית חוניו. ולכאורה בלאו הכי קשי' הא אסור להשתמש לגבוה כיון דנשתמשו להדיוט ובנשתמשו להדיוט ודאי נאסר לגבוה ולומר כיון דקיימינן דבית חוניו לאו ע"ז הוא אלא עשאן לשמים אם כן ה"ל כמו נשתמשו לגבוה זה אין סברא כיון דאפילו הוזמנו וכ"ש נשתמשו לבהכ"נ דהוי גם כן לשמים ומכל מקום ה"ל כשימוש הדיוט לבהמ"ק מכ"ש בית חוניו דבאמת הי' הבית הזה עומד בעבירה ובאיסור כרת ודאי הו"ל כשימוש הדיוט. ולומר דשימוש הדיוט שנאסר לגבוה אפשר דאינו אלא לכתחלה אבל אינו פוסל העבודה בדיעבד ואבעי' בש"ס אם נשתמשו בב"ח מחמת קנס שיהי' אפילו בדיעבד ז"א אפילו לפי המסקנא דקנסו אינו פוסל בדיעבד כמבואר בר"מ פ"ט מה' ביאת מקדש דאפילו כהנים דבני דעה וקנסו אליבא דכ"ע מכל מקום אינו פוסל עבודה בדיעבד. אך באמת יש לדחות דהאבעיא הוא אפילו בבהמ"ק שלקחו הכלים ושימשו בב"ח דל"ש איסור כיון דנשתמשו להדיוט כיון דבאמת הי' של גבוה אין אחר כך שימוש הדיוט נחשב שעי"ז יאסר עפר"ד דרוש הנ"ל מכל מקום משום קנס ב"ח שייך שפיר דנאסר וה"ר מאחז דהי' משמש בכלי המקדש ומכל מקום אף שמה"ת לא נאסרו קנסו חכמינו זכרונם לברכה מחמת שנעבדה בהן עבירה ה"ה כלי בית חוניו אם כן הוא נ"מ ובודאי נאסרין אף כלי בהמ"ק אם נשתמשו בב"ח מטעם קנס. או אפ"ל דנ"מ אפילו נשתנו ע"ש במג"א דאינם אסורים מטעם שימוש מכל מקום מטעם זה שנשתמשו בעבירה אסורים בכ"ע לגבוה ע"ש. אך ק"ל למסקנת הש"ס דאבני מזבח ששיקצום מלכי יון לע"ז דגנזום כיון דבאו בה פריצים ונעשים חולין והגוים זכו מהפקירא ונאסרו אפילו להדיוט ואמרינן שם היכי נעביד נתברינהו פירוש כדי שיבטלום הא אבנים שלמות בעינן לנסרינהו לא תניף עליהם ברזל ול"ל לטעמים הללו כיון שיצאו לחולין ונשתמשו לע"ז אם כן אסורים למזבח מחמת שנשתמש בהן להדיוט ומה נשתמשו להדיוט חי אסור לגבוה עאכו"כ שנשתמשו למתים ודאי לא עדיף מנשתמש להדיוט וא"כ בלאו הכי גנזו והיכי אמרי היכי נעביד נתברינהו וכו' ולא מהני אפילו נשתנה אצל מזבח ע"ש במג"א ובפרט דגבי אבנים למזבח ל"ש שינוי צורה כלל ואפשר דעדיפ' מיני' קאמר דמפורש בתורה אבנים שלמות ובאתי רק לעורר.
ובעמדי בזה ראיתי להזכיר עפירש"י פ' קרח שאצל ציוי קב"ה וירם המחתות מתוך השרפה כי קדשו פי' שהרי עשאן כלי שרת ואסורין בהנאה עכ"ל. והרמב"ן על התורה מביא ד' רש"י ז"ל וז"ל ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור אינו קדוש עכ"ל. והנך רואה שהר"מ דעתו כרש"י שכתב בפ"ט מה' במ"ק הי"ד וז"ל מי שעבר ועשה בית בחוץ להקריב בו וכו' כל כהן וכו' וכן כלים שנשתמשו שם לא ישמשו בהם במקדש לעולם אלא טעון גניזה עכ"ל. מבואר מדבריו דכ"ש שנשתמשו בחוץ אבה"נ ע"כ טעונין גניזה דאי לא למה יגנזו ישמשו בהם להדיוט מבואר להדיא כדעת רש"י. ודוחק לומר דהר"מ בכלי בהמ"ק שנשתמשו בחוץ כיון דאסור עוד לשמש בהם במקדש אם כן טעונין גניזה דאסורין מטעם כ"ש של בהמ"ק זה אין במשמע לשונו שסתם וכתב דכל הכלים שנשתמשו שם וכו' והו"ל לפרש. ע"כ מבואר להדיא כדעת רש"י ומצינו לו חבר. וער"מ ספ"א שם שכ' וכלים שנשתמשו בהם לגבוה אין משמשים להדיוט וכו' היינו אפילו ביצאו לחולין עיין בסוגיא דבאו בה פריצים וכו' מכל מקום לאו אורח ארעא לשמש בהם להדיוט כמבואר כאן אבל בעוד שהם הקדש אין חידוש ומועלין בכ"ש אלא מיירי אף שנעשו חולין וע"ש במ"ל. ואם נגע ברזל באבן א' רק אותו אבן פסול והשאר כשרות ועיין כסף משנה מניין שכבש דינו כמזבח דלמד הר"מ ממשנה שם. ונגיעת הברזל פוסל דווקא באבני מזבח ולא בסיידא אבל פגימה כטפח פסול גם כן בסיד ועיין תוס' סוכה שם הטעם דנתקלקל הרבוע. ואי"ה לקמן בדיני המקדש יתבאר. ודין זה נוהג בכל אישי ישראל דלוקין ע"ז חוץ מחרש שוטה וקטן ודינו לכל הענינים ככל לאו שיש בו מלקות ולענין תשובה ולכל הדברים. ונ"פ דאם בנה במזבח תיכף שבנה אותו חייב אף שלא הקריבו כלל אח"ז על המזבח כי באמת הוא פסול מכל מקום על הבנין לוקה ובודאי אפילו סתר תיכף האבן ולקח אותו ממזבח מכל מקום כבר נתחייב על הבנין כנ"ל פשוט. וכבר כתבתי כ"פ בח"ז דצריך להתרות בו משום לאו מפסוק זה שמבואר בו הלאו ודאי כאן צריך להתרות בו משום הלאו מפסוק זה לא תבנה וכו' ולא משום לא תניף עליהם וכו' כי לפמ"ש עיקר הלאו דבנין מפסוק דלא תניף מיירי במזבח של הר עיבל ולא ילפינן לדורות רק לאו זה הוא למזבח של דורות ע"כ צריך להתרות בו משום לאו זה כ"נ. ואם שני ב"א בנו אבן במזבח ה"ל כשנים שעשאו דתלוי בזה יכול או א"י עיין ר"מ פ"א מה' שבת וכתבתי זה כ"פ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |