אחרונים/ברכות/ב/א

אחרונים ברכות ב א

חידושי הלכות מהרש"א

בתוספות בד"ה מאימתי כו' מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרי כו'. עכ"ל. ולא תקשי להו הכי אתלמודא דאמר לקמן (כז.) דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, דהכי פירושו לא איפסיק הילכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן מי שירצה לעשות הכל כרבנן או הכל כרבי יהודה ולא שיתפוס קולא של שניהם, עכ"ל הרא"ש (פ"א ס"א):

בא"ד וגם ראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא כו'. עכ"ל. דבריהם אינם מובנים לי דזו הראיה אינה מכרעת כלל לפירוש ר"י, דהא לפרש"י נמי דעיקר ק"ש הוא שעל מטתו, מ"מ תפלת ערבית הוא מבעוד יום. וכן ראייתו של רש"י מירושלמי למה אנו מתפללין ק"ש בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, דהיינו תפלת ערבית שהיו מתפללין בבית הכנסת ערבית וקורין ק"ש בברכותיה קודם לה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, שעל זה הקשו דאם כן עיקר ק"ש אחריה על מטתו וה"ל כריב"ל דתפלות באמצע תקנום. אבל דברי הרא"ש (פ"א ס"א) יותר נכונים בזה, שהביא זו הראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש לפי פירוש ר"ת דמפרש דלכך קורין מבעוד יום דקי"ל כרבי יהודה דתפלת המנחה לא הוי רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוי לילה להתפלל ערבית, ועל זה הביאו ראיה שפיר מהא דרב הוי צלי של שבת בערב שבת מהאי טעמא דהוי לילה לענין מנחה כאמור בהדיא בפרק תפלת השחר (כז.) מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ הלכה כרבי יהודה, ועל זה כתבו דמהאי טעמא מסתמא גם היה קורא ק"ש, ודו"ק:

בד"ה אי הכי סיפא כו' א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש כו' א"כ קפיד אכל כו'. עכ"ל. צ"ל דלא מקפיד קרא אלא לענין ק"ש לומר ערבית ברישא ועליה קאי התנא למתני ק"ש נמי של ערבית ברישא. אבל אם נאמר דסמך אקרא דברייתו כו' ועליה קאי התנא למתני ק"ש של ערבית אע"ג דלא הוה דומה ממש, א"כ לכל מילי אחריתי נמי הוה ליה להתנא למסמך נמי אברייתו של עולם והוה ליה למתני ברכות של ערבית ברישא. ומיהו קרא ודאי הוא דלא קפיד לכל מילי דהא לענין תמיד מקדים של בוקר תחילה. וכן צריך לומר למאי דמתרץ אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ולא קשיא ליה אקרא גופיה מאי שנא דבתמיד מקדים של בוקר, דבקרא ליכא קפידא באיזהו שמקדים וק"ל:

בד"ה והא קמ"ל כו'. תנינא חדא זימנא בנגעים ומייתי לה בהערל העריב כו', כצ"ל:

הגהות הלבוש ומפרשי הים

משנה כל הנאכלין כו'. (פסחים פ"ט א') תוס' ד"ה דאילו. (שם ק"כ ב') תוס' ד"ה אמר:

גמ' תנא היכא קאי (ברכות ל"ה א') תוס' ד"ה כיצד:

והא קמ"ל. (גיטין ל"ד ב') תוס' ד"ה אלמנה:

טיהר יומא. (שבת צ"ה ב') רש"י ד"ה טהור. (יבמות ע"ה א') תוס' ד"ה דאי. (סנהדרין פ"ג ב') תוס' ד"ה וטבול:

הגהות הב"ח

(א) גמרא דתני דערבית ברישא.

אבן עוזר

מאימתי קורין [את] שמע כו'. כאן צווחי ביה קמאי ליתן טעם למנהגן של ישראל מקדמונים שקורין שמע קודם צאת הכוכבים דלא כסתם משנה ודברי רש"י (ד"ה עד) ור"ת (ד"ה מאימתי) דחאו הרשב"א והרא"ש (סימן א) ז"ל ע"ש.

גם ר"י בתוס' רוצה ליתן טעם למנהגן ועפ"י דבריו זמן ק"ש הוא זמן מועט פחות מרביעית שעה קודם צאת הכוכבים. אך הרשב"א השיב עליו דר"מ במקום ר' יהודא ור' אליעזר במקום ר' יהושע אינו משנה וגם סתם במתני' וכו'.

ואני אענה את חלקי ואברר בס"ד שע"פ הלכה דאיפסקא להדיא בש"ס נהגו כן. ויתיישב בתוך דברינו כמה קושיות אשר נתקשו בסוגיא זו. הנה בדף ג' הקשו התוספות בד"ה למאן דגני כו' דקשיא דברי ר"א אהדדי במתני' ס"ל לר"א משיכיר בין תכלת לכרתי ו[ב]ברייתא אמר ר"א מאן דגני בבית אפל מיד בעלות השחר קורא ק"ש ע"ש: תו דאמר רשב"י דף ח' דקורא ק"ש של יום אחר שיעלה עמוד השחר ויוצא י"ח. והקשו שם הרי"ף והתוס' דהא במשנתינו מבואר דצריך להמתין לכל הפחות משיכיר בין תכלת כו': ונדחקו ע"ש. ותו בבעי דאבעיא לבני מערבא לקמן (ב:) אי בא השמש ביאת אורו הוא: דהסכ[מ]ת כל הפוסקים לפרש דהיינו תחלת שקיעת חמה מהארץ וכתבתי לקמן דיש לתמוה מאי קמבעיא להו תפשוט ממתני' דזמן ק"ש משכהנים אוכלין בתרומתן ואי זמן אכילת תרומה תחלת שקיעה דהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים איך אפשר דלהוי אז זמן שכיבה דהא אפי' אחצי מיל קודם צאת הכוכבים פריך לקמן ור' מאיר שפיר קאמר ר"י לר"מ עמ"ש לקמן שם:

תו לקמן אמר ר"א זמן ק"ש משקידש היום ופירש רב האי גאון הביאו הרשב"א בחידושיו דהיינו מתחלת השקיעה. ופי' הטעם משום דס"ל לר"א דאז הוא לילה דס"ל ובא השמש היינו ביאת אורו ע"ש ולכאורה וןדאי כוונת הגאון דלא פי' הטעם משום דס"ל לר"א דאז זמן שכיבה הוא וכמו דכל התנאים פליגי בזמן שכיבה וצ"ל משם דקשיא ליה להגאון דבתחלת שקיעת חמה וודאי לאו זמן שכיבה הוא כדפירשתי לכן פי' הטעם דס"ל לר"א דבא השמש ביאת אורו הוא: וקשה לי דא"כ מאי פריך לקמן קשיא דר"א אדר"א. והא לדעת הגאון הא גם [ל]ר"א דברייתא זמן ק"ש משכהנים אוכלין בתרומה. ותו מדפליג ר' יהושע בברייתא על ר"א ואמר משכהנים נכנסין כו' משמע באכילת תרומה גופא לא פליגי.

וכדי לתרץ כ"ז נלע"ד עפ"י הא דמבואר לקמן בש"ס דף ח' ובפרט לפי' הרי"ף מבואר במלחמות וחידושי הרשב"א ז"ל דע"כ משעלה עמוד השחר עד כדי שיכיר כו' איכא דשכבי ואיכא דקמו ע"כ לכתחלה לא הוי זמן ק"ש. ואחר שיכיר כו' הוא זמן קימה לרוב העולם ואף דאיכא דגני הואיל ורוב העולם קמו הוי זמן ק"ש לכתחלה כ"כ להדיא במלחמות וחידושי רשב"א שם והוא מוכרח שם:

ועפ"י מה שכתבתי לקמן דף ח' דבחנם נדחקו רי"ף והתוס' בדברי רשב"י דוודאי רשב"י פליג על מתני' דלקמן דמתני' דלקמן ס"ל משיכיר כו' הוא כרבנן דרשב"י. אבל לשיטת רשב"י זמן ק"ש מיד שעלה עמוד השחר ע"ש שכתבתי בטוב טעם ודעת ובזה ישבתי שם כל הקושיות שהקשו התוס' ופוסקים שם ע"ש:

ועפ"ז י"ל דוודאי פי' הגאון הוא אמת דר"א סבר בברייתא משקידש היום היינו מתחלת השקיעה ונ"ל הטעם דס"ל לר"א דאיכא דשכבי אז הוי שפיר זמן שכיבה וכן למאי דאבעי' לבני מערבא דבמתני' זמן ק"ש מתחלת השקיעה די"ל אף דלרוב העולם וודאי דלאו זמן שכיבה אז הוא מ"מ כיון דאיכא דשכבי מיד בתחילת השקיעה הוי שפיר זמן שכיבה:

והא דפריך לקמן ור"מ שפיר קאמר ר"י לר"מ ור"מ ושם איירי בחצי מיל קודם צאת הכוכבים. י"ל מ"ה כפל הש"ס דבריו שם ור"מ שפיר קאמר ר"י לר"מ ור"מ דווקא דהא ר"מ סביר לקמן דף ט' בזמן ק"ש דשחרית הוא משיכיר כו' הרי דאף מיד שעלה ע"ה איכא דקמו אז כדפירשתי אפ"ה הואיל ורובא דעלמא לא קמו אז לא הוי זמן ק"ש דזמן ק"ש לרובא דעלמא בעינן וא"כ ה"ה וודאי בק"ש דערבית זמן שכיבה לרוב העולם בעינן וכאן ברור הוא דקודם צאת הכוכבים חצי מיל לאו זמן שכיבה לרוב העולם הוא מ"ה פריך שפיר:

אבל לר"א וכן על מתני' לבני מערבא לא קשיא די"ל דס"ל כרשב"י דלקמן דאין צריך זמן קימה לרוב העולם וה"נ י"ל בתחלת שקיעה איכא דשכבי:

והשתא לא קשיא מה שהקשו התוס' דברי ר"א אהדדי. די"ל דהא הש"ס משני תרי תנאי אליבא דר"א נמצא [ד]מתני' ס"ל דר"א ס"ל דק"ש דערבית מצאת הכוכבים הרי דבעי זמן שכיבה לרוב העולם מ"ה ס"ל לר"א במתני' בזמן ק"ש דשחרית משיכיר כו' דהוא זמן קימה לרוב העולם. אבל ר"א דברייתא איהו ס"ל זמן ק"ש דערבית מתחלת השקיעה הרי דברור דלאו זמן שכיבה לרוב העולם הוא ואפ"ה כיון דמיעוטא שכבי הוי זמן ק"ש ה"נ ס"ל לר"א בק"ש דשחרית מאן דגני בבית אפל מיד כשעלה ע"ה לקרי ק"ש כיון דאיכא דקמי ס"ל לר"א כרשב"י דלקמן והא דאמר הש"ס אבע"א רישא דמתני' לאו ר"א הוא י"ל דה"ק משום הך קושיא דרישא דמתני' אין צריך לומר תנאי היא אבל מ"מ לפי האמת צ"ל בלא"ה דתנאי היא אליבא דר"א ודומה לזה מצינו לעיל באיבעית אימא יליף מברייתו של עולם דע"כ צ"ל דה"ק משום קושיא זו אין צריך לומר דהתנא אקרא קאי אבל מכל מקום לפי אמת עכצ"ל כתירוץ הראשון דלש' מפני הקושיא ראשונה דפריך שם א"נ י"ל וודאי גם לאיבעית אימא צ"ל נמי תנאי היא אך דברישא מכל מקום קשיא ליה למה רבי בעל המשניות הכניס עצמו בפלוגתא דתנאי להביא דין זה בשם ר"א דהוא שמותי ולחד תנא לא אמר' ר"א מעולם טפי עדיף ה"ל לרבי לומר דין זה בשם ר' יהושע דאיהו אמר' בוודאי. וגם הלכתא כוותי' משום הכי משני דרישא לאו ר"א היא:

והנה הש"ס פסק לקמן (ח:) להדיא הלכתא כרשב"י דק"ש דשחרית זמנו מיד שעלה עמוד השחר דכן בדין לפסוק כרשב"י דקאי לשטתו דכסות לילה פטור מן ציצית דשם הלכתא נמי כוותיה וכבר בררנו דר"א דברייתא דס"ל זמן קריאת שמע דערבית מתחלת השקיעה דהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים בשיטת רשב"י קאי דזמן שכיבה וזמן קימה לא בעי לרובא דעלמא ע"כ יפה הוא מנהגן של ישראל מקדמונים לקרות קריאת שמע מתחילת השקיעה דהוא שעה וחומש שעה קודם צאת הכוכבים וראיה ברורה לכל זה ולפי' הגאון הנ"ל דבתיקוני זוהר פסק לקרות ק"ש דלילה דוקא מתחלת שקיעת חמה ע"פ הסוד ע"ש הרי בעל תקוני זוהר דאיהו רשב"י לשיטתו דבש"ס דידן דס"ל זמן קריאת שמע דשחרית מיד שעלה עמוד השחר וס"ל כר"א דברייתא וזמן קריאת שמע דערבית לדידהו מתחלת השקיעה כ"ז ברור כשמש ודוק:

פני יהושע בעזרת אלקי המערכות. אתחיל לפרש מסכת ברכות

במשנה מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מסקינן בשמעתין דהיינו מצאת הכוכבים ומילתא אגב אורחא קמ"ל דכהנים אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים. וכתבו התוס' אף ע"ג דמתני' היא בנגעים אפ"ה דרך התנא לאשמעינן בקוצר מה ששנויה במקום אחר. אמנם לענ"ד נראה דרבינו הקדוש פתח פיו בלשון חכמה לתלות דין ק"ש באכילת תרומה לכהנים משום דתרווייהו חדא טעמא אית להו והיינו לפי מה שכתבו התוס' דזמן ק"ש תלויה בתפילת ערבית ואם כן לפי מאי דמסקינן בשמעתין דעיקר ספיקא באכילת תרומה אי הוי מתחלת שקיעה או מסוף שקיעה תליא בלישנא דקרא ובא השמש וטהר וא"כ ממילא שייך הך ספיקא גופא נמי בזמן תפלת ערבית שתיקן יעקב אבינו כדאיתא במכילתין ובחולין פרק ג"ה דילפינן לה מקרא דויפגע במקום וכתיב בהאי קרא וילן שם כי בא השמש א"כ כאן שנה לנו בלשון קצרה דטעמא דזמן ק"ש ואכילת תרומה בהדדי מישך שייכי ואפ"ה א"ש הא דמסקינן בסמוך מלתא אגב אורחא קמ"ל דאל"כ הו"ל למתני סתמא בהדיא משעת צאת הכוכבים כי היכי דתני התם כנ"ל. ואף לפירוש רש"י ומסקנת התוספות שאפרש בסמוך בלשון התוס' דזמן ק"ש מדינא לא תליא בזמן תפילה אפ"ה ודאי מעיקרא דתקנתן נהגו כ"ע לסמוך ק"ש לתפלה של ערבית וא"כ ממילא עיקר זמן ק"ש לכתחילה היינו בזמן תפלת ערבית וכדפרישית כן נ"ל ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה. יבואר בסוגיא שלפנינו אי"ה:

בפרש"י ד"ה עד סוף כו' ומשם ואילך עבר זמנו כו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא י"ח עכ"ל. ולכאורה לשונו תמוה בזה ששינה והיפך סדר לשון המשנה להקדים המאוחר נלע"ד דעיקר כוונתו בזה להכריח פירושו דק"ש שאנו קורין בבהכ"נ שאינו מעיקר מצות ק"ש ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה משתחשך משום דלכאורה היה נראה להיפך דבדיעבד כ"ע מודו דיצא י"ח אפילו קודם שתחשך כיון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא כמו שאבאר לקמן ובזה היה נראה לקיים מה שאנו מקדימין לקרותה בבית הכנסת והיינו משום טורח הציבור דברוב עם הדרת מלך וחשיב כשעת הדחק לכך הוכרח רש"י להקדים סוף הזמן דודאי אפילו בדיעבד אינו יוצא לר"א ולחכמים כדמוכח ממעשה דבניו של ר"ג דאין לך דיעבד גדול מזה ואפ"ה משמע דמאן דלית ליה דר"ג לא הוי זמן ק"ש כלל לצאת י"ח אע"ג דאיכא אינשי דהוי להו הך זמן תחילת זמן שכיבתן כדמוכח להדיא מפרש"י ז"ל לקמן דף ט' גבי שלא יאמר השכיבנו וכ"ש לאחר חצות לחכמים ואחר אשמורה ראשונה לר"א דאיכא אינשי דלדידהו הוי זמן תחילת שכיבה ומדחזינן דאפילו הכי אף בדיעבד לא יצא דהיינו פלוגתייהו אלמא דלעולם אין יוצאין אלא בזמן שהוא זמן שכיבה לרוב העולם א"כ לפ"ז ממילא ע"כ לענין תחילת זמן שכיבה נמי הכי הוא דאפילו בדיעבד אינו יוצא קודם צאת הכוכבים אלא דמה שאנו קורין אותה בבית הכנסת היינו כדמסיק רש"י ז"ל בשם הירושלמי ומה שיש לדקדק עוד בדברי רש"י ז"ל יבואר בסמוך:

בתוס' בד"ה מאימתי קורין פירש רש"י ואנן היכי קרינן כו' ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כו' תימא לפירושו כו' עד לכן פי' ר"ת עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א שכתב ליישב שיטת רש"י והסכים לשיטתו ותירץ כל מה שהקשה בתוס' דמה שאין אנו קורין אותה בברכותיה היינו משום דברכות אינן מעכבות ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה משום דעיקר חיובא הוא פרשה ראשונה ולכאורה שכל זה אינו מספיק לקרותה לכתחילה בענין זה ונהי דלענין ברכות איכא למימר דבלא"ה הנך ברכות לא שייכי לק"ש כלל אלא לתפלה לקיים שבע ביום הללתיך ומכ"ש ברכת אהבת עולם שהיא ברכת התורה וכיון שמשום טורח הציבור הקדימו זמן התפלה כר"י אף לשיטת רש"י ותקנו גם כן לקרות ק"ש כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת מהאי טעמא גופא צריך ברכת אהבת עולם סמוכה לה שהיא ברכת התורה נמצא כל הנך ברכות אין לחוש אם אינן בזמן ק"ש ממש אלא דלענין חיוב ג' פרשיות הקושיא במקומה עומדת האיך אנו קורין לכתחילה פרשה ראשונה בלבד. וביותר קשה לי שאם נפרש שיטת רש"י כפשטן שעיקר ק"ש שאנו יוצאין בה היינו ק"ש שעל המיטה א"כ האיך אנו מותרין לאכול ולשתות קודם ק"ש משהגיע זמן חיובא וזה אסור להסכמת כל הפוסקים וכדאיתא להדיא לקמן בגמ' בפיסקא דוחכמים אומרים דעשו סייג שלא יאכל קימעא וישתה קימעא ותופסתו שינה. אמנם כן נלענ"ד אחר העיון והדקדוק היטב בלשון רש"י יראה לי שאין כוונתו דבק"ש שעל מטתו סגי לכתחילה שהרי כתב להדיא לפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ופשטא דלשון משתחשך ודאי משמע דהיינו מיד בשעת צאת הכוכבים. ולפי"ז מצינא למימר בפשיטות דלשיטת רש"י ז"ל כן הוא מעיקר הדין לכל מי שרוצה לקרות ק"ש בזמנה יקראנה משעת צאת הכוכבים דהיינו כל שלש פרשיות אלא לפי שאף בימי רש"י ז"ל ראה הלכה למעשה שאין כל העולם זהירין בכך לחזור ולקרותה משתחשך כדינא דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי שכבר יצאו בק"ש בבה"כ והיה נראה לו לרש"י דבשביל חששא זו לא היה להם לחכמים לתקן ק"ש בבהכ"נ כלל דלא ליתי לידי תקלה שלא יקרא ק"ש בזמנה כלל ועוקר דבר מן התורה ואי משום לעמוד בתפלה מתוך ד"ת היה באפשר לתקן פרשה אחרת כי היכי דלא ליתי לידי תקלה כדאיתא להדיא כה"ג גופיה בירושלמי לענין ק"ש של שחרית והובא בפוסקים לכך מסיק רש"י ז"ל דאפ"ה לא איכפת לן בהאי חששא כיון דבדיעבד מיהו יוצא בפרשה ראשונה שעל מטתו כנ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ז"ל ובכוונתו:

בא"ד לכן פי' ר"ת כו' ויש לומר דקי"ל כר"י כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מה ענין ק"ש לתפילה דנהי דלענין תפלת ערבית קיימא לן כרבי יהודה דזמנו אחר פלג המנחה היינו משום שהוא זמן הקטר חלבים. משא"כ לענין ק"ש לכ"ע לאו זמנו הוא לאחר פלג המנחה כיון דק"ש תלוי בזמן שכיבה ונראה דוחק לומר דר"ת גופיה נמי סמיך אהא דרב צלי של שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש כמו שנראה מלשון הרא"ש ז"ל אלא דמלשון התוס' שלפנינו משמע שזה פירוש ר"י שכתבו התוס' בסה"ד משא"כ השתא דקיימי בשיטת ר"ת אכתי לא נחתי להכי והדרא קושיא לדוכתא. והנראה לע"ד בזה משום שכל דברי התוס' בזה הדיבור ליישב המנהג שלנו היינו משום דעיקר הקושיא משום דמלשון המשנה משמע דהא דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן סתם לן רבי אליבא דכ"ע דאפילו למאי דמסקינן לקמן לחד לישנא דרישא נמי ר"א היא אפ"ה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא מילתא וא"כ מסתמא כן הלכה דמשעת צאת הכוכבים הוי תחילת זמן שכיבה אלא דבאמת אין זה מוכרח דאפשר דתנא דמתני' גופא סובר דתחלת זמן שכיבה הוי מבע"י אלא הא דקתני משעה שהכהנים נכנסים היינו מתקנת חכמים לאחר שתקנו תפילת ערבית ושצריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ ס"ל לתנא דמתני' כחכמים דריש פרק תפלת השחר דתפלת המנחה עד הערב וממילא דתפלת ערבית זמנו בצה"כ וא"כ מהאי שעתא מתחיל זמן ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפלה. ולפי"ז יפה כתב ר"ת ז"ל ליישב מנהגינו דאנן השתא קיי"ל כר"י דתפלת ערבית אחר פלג המנחה וממילא בההיא שעתא הוי זמן ק"ש כיון שהוא זמן שכיבה דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ואף שלכאורה נראה דוחק לומר דכולה פלוגתא דתנאי לא הוי בזמן שכיבה אלא בזמן תפלת ערבית לחוד אפ"ה יש סמך לסברא זו מלישנא דקרא גופא מדכתיב בשכבך ובקומך ולא כתיב בבוקר ובערב כדאיתא לקמן דנהי דר"א גופא איכא למימר דס"ל כב"ש דיטה ויקרא דר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי מ"מ חכמים דמתני' מסתמא ס"ל כב"ה והדרא קושיית ב"ש לדוכתיה. נימא קרא בבוקר ובערב. אלא ע"כ דזמן ק"ש לחכמים הוא קודם הלילה ואפ"ה לא פליג אדר"א לענין זמן צאת הכוכבים משום דלדידהו הוי תחלת זמן תפלת ערבית כן נ"ל בשיטת ר"ת ז"ל:

בא"ד מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרין אהדדי. וכתב מהרש"א ז"ל (ד"ה בתוספות) דאפשטא דלישנא דגמרא בריש פרק תפלת השחר דמסיק דעביד כמר עביד לא קשיא להו משום דהתם בעי למימר דמה שירצה יעשה או הכל כר"י או הכל כרבנן ובאמת שכן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל אלא דלענ"ד בלשון התוס' כאן א"א לפרש כן דא"כ אף למאי דמסקי התוס' בפי' הר"י אכתי לא מיתרצי הך קושיא כלל דלדידן בעיקר תפלת מנחה ותפלת ערבית עבדינן כתרי קולי דסתרי אהדדי ונ"ל דהתוספות שפיר אסקו אדעתייהו דלענין תפלה לא איכפת לן בב' קולי דסתרי דבתפלה הקילו כמו שתירץ הרא"ש ז"ל והטעם נ"ל דכיון דתפלה דרבנן הקילו משום טורח הציבור להתפלל שני התפלות רצופות וסמוכות אלא דעיקר קושיתם כאן היינו לענין ק"ש דמדאורייתא לא שייך להקל ולסמוך אדר"י כיון דלרבנן מיהו ודאי לא הוי זמן ק"ש כנ"ל בכוונת התוס' מיהו למאי דפרישית בסמוך בכוונת ר"ת אדרבא להיפך דאיכא למימר דלחכמים נמי שפיר הוי זמן ק"ש מבע"י אע"ג דלא הוי זמן תפלה ולפ"ז לא קשה מידי קושיית התוס' כן נ"ל:

מיהו כל זה היינו לפי מה שהבינו רוב המפרשים והפוסקים דאף למסקנא דר"פ תפלת השחר דעביד כמר עביד אפ"ה קיימא הך סברא דזמן תפלת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן לענין תפלת המנחה. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל בפשיטות דנהי דמעיקרא הוי ס"ד דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ובעי למפשט מדרב דצלי של שבת בע"ש אפ"ה לבתר דמסיק הש"ס אדרבא מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא כו' ומסיק נמי דעבד כמר עבד ממילא הדר ביה הש"ס מהך סברא דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן דכיון דרב הונא תלמיד דרב הוה לא ניחא לן למימר דפליג עליה דבכמה דוכתין פריך הש"ס מדרב אדרב הונא תלמידיה ולפ"ז מהך סברא גופא מסיק הש"ס דעבד כמר עבד כו' דלאו הא בהא תליא )והא דקאמר התם השתא דלא איתמר הלכתא יבואר שם במקומו בעז"ה( והיינו כדפרישית לעיל בשם חדושי רשב"א ז"ל דזמן תפלת ערבית תליא בהקטרת איברים ופדרים שאין לה קבע לא לפניו ולא לאחריו ועל פי סברא זו יש לי ליישב דברי בעל תרומת הדשן בתשובותיו סימן א' שכתב שאף בימי חכמים קדמונים היו מתפללים ערבית אף קודם פלג המנחה וכתב ג"כ הטעם דבתפלה הקילו בשם תוס' ולכאורה דבריו תמוהים ולמאי דפרישית אתי שפיר שדקדק כן מלשון התוס' שהקשו דהוי כתרי קולי דסתרן וע"ז לא תירץ ר"י כלום וע"כ היינו משום דקושי' זו דתרתי קולי דסתרן לא שייכי אלא לפי' ר"ת דווקא שתולה בפי' זמן תפלת ערבית לאחר כלות זמן תפלת מנחה שזה עיקר הוכחת ר"ת לפסק הלכה לענין זמן ק"ש משא"כ לפי' ר"י שנתן טעם אחר על מנהג שלנו לענין ק"ש א"כ אין הכרח לומר דתפלת ערבית ומנחה הא בהא תליא ותו לא הוי תרי קולי דסתרי ומזה הטעם גופא לא היה כח ביד הקדמונים למחות להתפלל ערבית אף קודם פלג המנחה משום דבתפלה הקילו משום טורח ציבור ואפשר דמיד לאחר מנחה גדולה מתחיל זמן תפלת ערבית שראויה להקטרת אימורין ואי משום ק"ש בדיעבד סמכו העולם על שיטת רש"י דק"ש שעל המטה עיקר כנ"ל נכון וברור ליישב המנהג שהביא בעל תרומת הדשן ע"ש וממילא נתיישב לנכון לשון התוס' שלפנינו ודו"ק:

בא"ד על כן אומר ר"י כו' ואנו שמתפללין כו' סבירא לן כהני תנאי דגמרא כו' עכ"ל. פירוש דנהי דמסתמא יש לנו לפסוק כתנא דמתני' מדלא אשכחן דפסק בגמרא כהנך תנאי דברייתא מ"מ מפני טורח הציבור סמכינן בדיעבד אהנך תנאי כמ"ש בסמוך בשם בעל תרומת הדשן אלא לפי שאין זה טעם מספיק לכך הוסיף ר"י לפרש דיש ג"כ ראיה דמדינא דגמרא נמי הכי הוא מדאשכחן דרב הוי צלי תפלת שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש אלמא דרב גופא ס"ל כתנא דברייתא. ויותר נ"ל דבימי רב נמי היו הציבור קורין מבע"י בעוד היום גדול בכל ימי השבוע אלא דרב גופא היה חוזר וקורא ומתפלל בעיקר זמנו כמ"ש הגאונים כי אם בע"ש לחוד היה מתפלל עם הציבור כדי שיכנס להסב בסעודת שבת מבע"י בשעה שרוב בני אדם נכנסין להסב מבע"י כמו שפירש ר"י כן נ"ל ברור בכוונת ר"י ודלא כמהרש"א ז"ל שרצה לפרש דראיה זו מדרב צלי כו' היינו לסתור פירש"י והא ליתא אלא כדפרישית:

אלא דבעיקר פי' ר"י שרוצה לפרש דשעה שבני אדם נכנסין להסב בע"ש היינו בעוד היום גדול כמו שאנו מתפללין קשיא לי טובא בגוויה דהא מדיהיב רב אחאי שיעור זה דבני אדם נכנסין משמע שזמן אכילת שבת וקידוש היום היה הדבר ידוע לכל וא"כ להנך תנאי דמתני' דסברי דזמן ק"ש ותפלה מצאת הכוכבים והאיך היו רוב בני אדם נכנסין להסב קודם שקרו ק"ש והתפללו ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ומכאן נראה כו' וגם אין צריך לקרות אלא פרשה ראשונה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דלכל הפירושים האיך יצאו ידי חובתם בק"ש דמבע"י מפרשת יציאת מצרים שצריך להזכיר בלילות כדאיתא לקמן סוף פרקין דילפינן לה מקרא דכל ימי חייך לרבות הלילות ומשמע דהכי הלכתא מדמקשה סתמא דתלמודא בפרק היה קורא (ברכות דף י"ד ע"ב) והא בעי לאדכורי יציאת מצרים וא"כ ודאי צריך להזכיר בלילה ממש וזה לא תלוי בזמן שכיבה כלל אחר זה ראיתי שתלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו בשמו דכי היכי דחשבינן בעוד יום זמן שכיבה ה"נ מצינן למימר דמהאי זמנא הוי בכלל לרבויא דכל ימי. אלא שנראה בעיני דוחק. ועוד דאף לפי פירושו לא מצאו ידם ורגלם אותן שקורין ק"ש ומתפללין ערבית קודם זמן ק"ש וע"כ היינו כדפרישית בשיטת בעל תרומת הדשן. דלענין ק"ש סומכין עצמן על שיטת רש"י דק"ש שעל מטתו עיקר ולענין תפלת ערבית סברי דהוה זמן אף קודם פלג המנחה לפי שהוא זמן איברים ופדרים ואם כן האיך יוצאין ידי פרשה יציאת מצרים וע"כ צריכין לחזור ולקרותה בזמנה וזה ברור:

בא"ד והא דקאמר בירושלמי כו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה כו' עד סוף הדיבור. כוונתן מבואר דקשיא להו מהאי ירושלמי על שיטתם מפירושם הקודם דלשיטת ר"י ומכ"ש לשיטת ר"ת משמע דלעולם עיקר זמן ק"ש וזמן תפלת ערבית כי הדדי נינהו והא בהא תליא וא"כ האיך מסיק בירושלמי שהיו קורין ק"ש שלא בזמנה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וזה א"א דכיון דלהאי תנא דירושלמי אכתי לא מטי זמן ק"ש ממילא לא הוי נמי זמן תפלת ערבית ומש"ה אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי ולפ"ז הכל איירי קודם תפלת מנחה כנ"ל מוכרח בכוונת ר"ת. אלא דיש לתמוה דא"כ לפ"ז שהיו קורין ק"ש קודם תפלת המנחה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ולפ"ז ודאי היו קורין אותה בלא ברכותיה וא"כ מעיקרא מאי ס"ד דירושלמי שהיו קורין אותה כדי לצאת ידי חובת ק"ש דא"כ מה טיבה קודם מנחה ובלא ברכות היו להם לקרותה קודם תפלת ערבית ובברכותיה כדינא:

ונראה לע"ד בזה דר"ת מפרש הירושלמי לענין דיעבד וה"ק בשלמא אי אמרינן דכל הקורא ק"ש קודם עיקר זמנה יוצא מיהו בדיעבד א"ש שהיו קורין אותה קודם תפלת המנחה מבע"י דשמא יארע לו אונס לקרות ק"ש ולהתפלל בזמנה ונמצא שלא יצא ידי חובת ק"ש שהוא דאורייתא ומשום הכי היו רגילין לקרותה קודם זמנה כדי שיצאו י"ח בדיעבד משא"כ השתא דאמרת שכל הקורא קודם זמנה לא יצא י"ח אפי' בדיעבד א"כ למה היו קורין אותה בבהכ"נ קודם תפלת מנחה ומסיק שפיר כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלשון הירושלמי לא משמע כן ועיין בק"א:

בפרש"י בד"ה מצותן להעלותן כל הלילה כו' כדכתיב ולא ילין לבוקר עכ"ל. לכאורה צ"ע דבפסחים דף ע"א משמע דילפינן מקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ע"ש בתוס' ויש ליישב:

בד"ה כדי להרחיק כו' והקטר חלבים כו' לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל עכ"ל. והא דתנן בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) איברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר לא"ח לא יחזיר. כבר פירש"י ז"ל דהיינו אין צריך להחזיר אבל איסורא ליכא אפילו לכתחלה:

בגמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי כו' עד סוף הסוגיא. יש לתמוה טובא דקארי מאי קארי ליה אטו לא ידע קרא דבשכבך ובקומך וביותר יש לתמוה בלשון התרצן דבמאי דקאמר תנא אקרא קאי הוה סגי ליה ולמה הוצרך להאריך ולאסוקי במילתיה והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת כו'. ונראה ליישב משום דלקמן פרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) איכא למ"ד דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובתוס' ר"פ אלו נאמרין משמע שכן עיקר ע"ש ועיין בק"א ואיכא למימר דהכי נמי הוי ס"ל להמקשה מעיקרא ודייק ליה ממתני' גופא דקתני מאימתי ואי ס"ד דקרא דבשכבך ובקומך איירי בק"ש א"כ מאי קאמר מאימתי הא בהדיא כתיב בשכבך דפשטא דקרא משמע שכל אדם צריך לקרות בשעת שכיבה ממש אלא ע"כ דסובר דהאי קרא לא איירי בק"ש א"כ מקשה שפיר תנא היכא קאי ועוד דלתני דשחרית ברישא ואהא משני שפיר דלעולם תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ואיירי בק"ש והא דקאמר מאימתי הכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משום דפשיטא ליה לתנא דמתני' דזמן ק"ש דבשכבך דקאמר קרא היינו זמן קבוע לכל ישראל בזמן אחד ולא שיעשו אגודות אגודות וכה"ג נמי אשכחן בפסחים דף ה' דמקשה הש"ס אילפותא דקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ואימר כל חד וחד כי שחיט ומשני הש"ס זמן שחיטה אמר רחמנא ה"נ דכוותיה לגמרי וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא והשתא א"ש נמי דקאמר ואבע"א יליף מברייתו של עולם ולא ניחא ליה בשינויא קמא דבשכבך ובקומך והיינו כדפרישית דהאי שינו' בתרא ס"ל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך בד"ת כתיב ואפ"ה קתני דערבית ברישא משום דיליף מברייתו של עולם ואידך קושיא קמייתא דתנא היכא קאי אפשר דלא חש לשינויא דאף למ"ד דק"ש מדרבנן אפ"ה בע"כ ס"ל דאסמכוהו אקרא דבשכבך ובקומך כדמשמע להדיא מכמה משניות דפרקין ומסתמא ענין עיקר ק"ש גופא היה ידוע ומקובל בידם מאנשי כנסת הגדולה ואפשר דמשה גופא תיקן כדאשכחינן ובדבר ידוע כזה שייך שפיר למיתני מאימתי כן נ"ל:

שם אי הכי אימא סיפא דקתני כו' ליתני דערבית ברישא כו' יש לדקדק דלפי שיטת רש"י ז"ל דק"ש שעל המיטה עיקר ובהא איירי תנא דמתני' ומסיק בה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפ"ה קורין אותה בלא ברכות לפי שאותן הברכות יש לקרותן מבע"י באותה הק"ש שקורין בבהכ"נ לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כדאיתא בירושלמי א"כ לפי זה לא הוי מקשה הכא מידי רישא אסיפא דבמתני' דהכא דאיירי בק"ש שעל המיטה שייך למתני דערבית ברישא מהך טעמא גופא דמסיק הש"ס מה שא"כ מתני' דסיפא דקתני להדיא בערב מברך שתים לפניה ע"כ היינו ק"ש דמבע"י שקורין בבהכ"נ עם הברכות שייך שפיר למתני דשחרית ברישא והדר דערבית כיון דשניהם ביום יש ליישב דאף למאי דמשמע לפי שיטת הירושלמי שאפילו בימי חכמי המשנה היו רגילין לקרות ק"ש דערבית שני פעמים אחת מבע"י ואחת בלילה אפ"ה לא שייך לאוקמי סיפא דמתני' בהך ק"ש בבית הכנסת שהיא מבע"י דמסתמא סיפא ארישא קאי דאל"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפר ש מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אתי שפיר טפי ודו"ק:

שם והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כד תניא ובא השמש וטהר כו' לכאורה טפי הוי ליה לאתויי קרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דמוקמין ליה בכמה דוכתי לענין אכילת תרומה והאי קרא ביולדת שהיא מחוסרת כפורים כתיב א"כ משמע להדי' דבמלאת ימי טוהר היינו צה"כ מיהא אכלי בתרומה ואין כפרתה מעכבת ומיהו יש ליישב דאי לאו קרא דובא השמש וטהר לא הוי מוקמינן לקרא דבכל קודש לא תגע לענין אכילת תרומה אלא לנגיעה בעלמא כדמשמע בסוגיא דפרק הערל ועוד י"ל דהוה מוקמינן לקרא דבכל קודש לענין אכילת קדשים ממש כדמוקי לה ריש לקיש בפרק בתרא דמכות עיין עוד בסמוך ועוד דהא דפשיטא לן דמלאת ימי טהרה היינו צאת הכוכבים היינו לבתר דמסקינן הכא דהאי וטהר טהר יומא וכן משמע בתוספות ביבמות פרק הערל:

צל"ח - ציון לנפש חיה פרק ראשון
ועתה החידושים אתחיל. ולבי בקרבי יחיל. וחסדי ה' אוחיל:

דף ב' ע"א

מאימתי וכו'. התחיל רבינו הקדוש בקריאת שמע. ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם שרצה לשנות במסכת זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בקריאת שמע.

ועדיין יש לדקדק דהיה לו להתחיל בתפילה, שהיא ג' פעמים בכל יום, ועיקרה היא הברכות, שמנה עשר ברכות. ונראה לי כיון דקריאת שמע היא קודם התפילה לכך הקדימה. ואמנם יתכן זה לרבי יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה אבל לרבי יהושע בן לוי לקמן (דף ד' ע"ב) דתפילות באמצע תקנום ואם כן בערבית אדרבה היא קודמת לקריאת שמע, אם כן הדרא קושיא לדוכתה למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפילה. וצריך לומר דכיון דקריאת שמע היא מדאורייתא ותפילה היא מדרבנן, ולכך התחיל במצות של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן (דף כ"א ע"א) דקריאת שמע גם כן היא דרבנן, למה הקדימה התנא. וצ"ל דרב יהודה כרבי יוחנן סבירא ליה דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה:

עוד נ"ל שרבינו הקדוש רצה לעשות נחת רוח למשה רבינו והתחיל בתורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר, דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חקת (רמז רסח) שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים, והתפלל משה רבינו יהי רצון שיצא זה מחלצי, ואמר לו הקב"ה חייך שיצא זה מחלציך. ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר שיצא מיוצאי חלציו של משה רבינו.

ואמנם למאן דקמתרץ לקמן (דף ג' ע"א) ואבע"א רישא לאו רבי אליעזר, נסתר תירוץ זה.

ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושית הגמרא שהקשה נתני דשחרית ברישא. ואמנם אעפ"כ הקשה שפיר דגם שם היה יכול להתחיל בדברי רבי אליעזר מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות קריאת שמע שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים:

שם בערבין. הא דהוצרך לומר בערבין, נראה דלהך ואיבעית אימא רישא לאו רבי אליעזר (לקמן ריש דף ג' ע"א) הוצרך לומר בערבים שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו וטהר גברא ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו, ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן קריאת שמע, לכך הוצרך לומר בערבין:

שם משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ואף שאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע, ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו', אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן קריאת שמע כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש, והרי רבי טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים (דף ע"ג ע"א) ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה. ואין אנו צריכין לדברי לקמן ע"ב בדברי התוס'. ולקמן בדברי הגמ' יבואר עוד.

שם שהכהנים וכו'. לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים, ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה.

ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן קריאת שמע, לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש, וא"כ לכך תני כהנים דאם לא כן הוה מוקמינן שהכהנות נכנסות לאכול בתרומתן והן ודאי מותרות שהן פטורות מקריאת שמע, כמפורש במשנה (דף כ' ע"א) דנשים פטורות מקריאת שמע, קא משמע לן משנתינו כהנים, דאפילו כהנים זכרים מותרים.

אי נמי לאידך גיסא דנשים ודאי אסורים, שאף שפטורים מקריאת שמע חייבים בתפילה, והרי בהגיע הזמן גם משום תפילה אסור דלא גרע מתפילת מנחה, ועיין במגן אברהם (סי' רל"ב ס"ק ט"ו). ועוד דעל כל פנים חייבים בזכירת יציאת מצרים כמבואר במגן אברהם (סי' ט' ס"ק א') ולמ"ד מזכירין יציאת מצרים בלילות הוה מצות עשה שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה, ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם (במדבר יח ז) דמיניה ילפינן בפסחים (עג.) דחשיב כעבודה, בהכהנים כתיב ולא בנשים. ולקמן יבואר עוד בזה:

שם לאכול בתרומתן. הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה, עיין בתוספות יום טוב מה שכתב בזה. ולענ"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מחוסר כיפורים דזב ומצורע ובין מחוסר כיפורים דיולדות, דכי היכי דעביד ביבמות (דף ע"ה ע"א) צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפינן מיולדות משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע"ש. וא"כ לתרומה שא"צ כפרה דילפינן מקרא דובמלאת ימי טהרה (ויקרא יב ו) כמבואר שם (דף ע"ד ע"ב) א"כ מנ"ל דזב ומצורע אינן אסורים עד שיביאו כפרתן ושאני יולדות שהותרה מכללה. ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע"ה בד"ה והכתיב ע"ש, ועכ"פ היה מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדות לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא, אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן, עיין משנה למלך פי"ב מתרומות הלכה כ"ב. ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה, מ"מ הוא מלתא דלא שכיח, וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן. אמנם לפמ"ש לעיל דבלאו הכי מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים, נסתר מה שכתבתי ומחוורתא כמ"ש התוי"ט שכן הוא לשון התנאים:

שם בגמרא תנא היכי קאי. ואף דקושיא זו שייכא ברוב המסכתות, קבע אותה כאן שהיא תחלה לכל שאר המסכתות, וכיון דמתרץ כאן אקרא קאי שוב ממילא מתורץ בכל שאר המסכתות, ואמנם בדברינו שנבאר כאן בלא"ה לא קשיא:

שם דקתני מאימתי וכו'. הנה או שהיה יכול לקצר ולהקשות רק תנא היכי קאי דפשיטא שעל מה דתני זמן קריאת שמע מקשה, או שהיה לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דתני מאימתי קורין את שמע.

ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכו' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה, ובאמת היא קושיא בפני עצמה.

ועוד קשה במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת, האי והכי קתני הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך.

וגם מה דמשני ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם, מה הועיל באי בעית אימא הזה, הא ע"כ צריך הוא לתירוץ הראשון, קושיא קמייתא תנא היכי קאי.

וגם אמרו אי הכי סיפא דקתני וכו', לשון אי הכי אינו מדוקדק.

ולתרץ כל זה נראה, דגם המקשה היה ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו היתה דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן קריאת שמע עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו. ואף ששנינו במסכת נגעים (פי"ד מ"ג) העריב שמשו אוכל בתרומה, וכן כתיב בקרא (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר. אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה, וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פי' התוס' בד"ה דלמא, ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה דממה נפשך בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אין שום ספק. ובקריאת שמע אי נמי דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחלת שקיעה, וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י וכו'. וא"כ התנא שנותן זמן אחד במשנתינו לקריאת שמע ולתרומה שמעינן תרווייהו שהזמן הוא צאת הכוכבים, דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד. אבל אים נימא דקריאת שמע לא תליא בשכיבה, ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם בקריאת שמע יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב, ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה, עיין במגן אברהם (סימן רס"א ס"ק י') מ"מ היא הנותנת שאם לר"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחילת שקיעה, וא"כ בשניהם יש לטעות בין בקריאת שמע ובין בתרומה.

ואמנם בקריאת שמע חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבה, מסיפא דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה, והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים, דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל קריאת שמע ותרומה ברגע אחד, מכלל דהיינו צאת הכוכבים.

אך לקמן (דף ג' ע"א) קאמר ואי בעית אימא רישא לאו רבי אליעזר היא, וא"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה, וקשיא דתלא דלא תניא בדלא תניא.

וההכרעה דרישא לאו רבי אליעזר היא מדקאמר מאימתי במ"ם השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם היה שואל על כל משך הזמן, ההתחלה והסוף, היה לו לומר אימתי קורין את שמע.

וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לקריאת שמע בתרומה, והיכי ראי הרי אכתי לא שנינו הזמן, לא בקריאת שמע ולא בתרומה. ואי קאי אקרא, גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ"ל. ואין לומר בקריאת שמע ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה, לזה קאמר תנא היכי קאי דקתני מאימתי, משמע דאיירי רק בהתחלה ורישא לאו רבי אליעזר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתלי דלא תניא בדלא תניא.

ותו מ"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ"ם של מאימתי, אכתי מוכח דרישא לאו רבי אליעזר, דהרי קשה מאי שנא דתני ערבית ברישא, וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית ביה פלוגתא ובשל שחרית אית ביה פלוגתא באותו משנה, דתנא קמא סבר בין תכלת ללבן ורבי אליעזר סובר בין תכלת לכרתי. לכן אתחיל בשל ערבין. ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן, מ"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת.

וכל זה אם רישא היא בבא בפני עצמה והוא סתם, אבל אם דברי רבי אליעזר קאי גם על הרישא, א"כ גם בכאן איכא פלוגתא, ואדרבה מדמסיים דברי רבי אליעזר משמע דפליגי רבנן, א"כ נתני דשחרית ברישא. אלא ודאי דרישא הוא בבא בפני עצמה, א"כ לא נזכר ברישא דקפדינן אזמן שכיבה, וא"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא.

ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך, וא"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה, ובערבין לאו דוקא אלא זמן קריאת שמע דשכיבה שהרי מסיים עד סוף האשמורה וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן קריאת שמע דשכיבה אימת, ולכן סיים אימתי בלא שימוש מ"ם.

ואי בעית אימא, השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך, שהרי מן המשנה גופה מוכח זמן שכיבה מדמסיים עד אשמורה וכו' דברי רבי אליעזר, והא דפתח בערבית לאו משום דלית ביה פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם.

אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך וכו', פי' בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלית ביה פלוגתא, א"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית, אבל אם הטעם משום דקאי אקרא, אם כן גם בברכות היה לו להתחיל בשל ערבין:

שם אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית. ולקמן במשנה (דף י' ע"ב) בית שמאי אומרים בערב יטו ויקראו, אע"ג דעדיין קאי במילי דשחרית, לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ"פ צריך לשנות כן גם של ערב דבשניהם פליגי בית שמאי ובית הלל, וכיון שהוצרך לשנות ערב ובוקר הקדים לערב, אי מקרא דבשכבך, אי משום דיליף מברייתו של עולם. משא"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי:

שם מכדי כהנים וכו' לתני משאת צאת הכוכבים. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם, שבעוד שמכינים לו הוא קורא קריאת שמע, א"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צאת הכוכבים. ואין לומר שזה הי' פשוט לו שקודם צאת הכוכבים לאו זמן שכיבה, שהרי לקמן ע"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצאת הכוכבים.

ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה, אבל הכהנים אטו זמן אכילתן הוא אז, שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא היה יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור, אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצאת הכוכבים:

שם ולתני משעת צאת הכוכבים. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן קריאת שמע משום שהיא אכילת מצוה, א"כ דלמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז. אך לפי מ"ש לעיל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מקריאת שמע, א"כ יש לפרש קושית הגמרא כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואף על פי כן ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מקריאת שמע, א"כ לתני משעת צאת הכוכבים דהרי לא קמ"ל מידי:

שם והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא. ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי, דא"כ מאי קמ"ל במה שאמר משעה שהכהנים והוה ליה למימר משעת צאת הכוכבים.

ואמנם לדעת התוס' דהערב שמש גופיה יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג"כ רבי אליעזר א"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה, והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא, א"כ קשה מנ"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא, ודלמא מיירי בהני דלאו בני כפרה נינהו וקמ"ל דבא השמש היינו סוף שקיעה.

ונראה מדתני שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ניתני משעה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה, אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן, ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה:

שם כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו'. קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי"ד דנגעים וכך ה"ל למימר כדתנן העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא ליה דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ"ם לזכר ופ' לנקיבה. ורש"י פירש הטעם במסכת יבמות (דף ע"ד ע"ב בד"ה כיון שמלאו ימים וכו') דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבילת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו'. וא"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ"א שיביאו באמת למחר כפרתה. וא"כ אי ליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה הוא ליל שבת תהיה אסורה עדיין בתרומה עד ליל מוצאי שבת. וכן אם אין בית המקדש כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרה וממשנתינו שמעינן דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתם הדבר תלוי רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשים ובהני דלאו בני כפרה, ואי משום להשמיענו דכפרה לא מעכבא, זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד"ה והא קמ"ל, אלא ודאי דמשנתינו בזה"ז מיירי דליכא קדשים וקמ"ל תרומה. ואי מהני דלאו בני כפרה, א"כ מאי קמ"ל אלא מהני דבני כפרה ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר אפ"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהן מתיר. ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והא קמ"ל ע"ש בדבריהם. ולפי מ"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים:

רש"י ד"ה עד סוף וכו'. ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו'. הנה זה היה לרש"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תנא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבריהם לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י יע"ש.

וא"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צאת הכוכבים דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר (כו.) תפלת המנחה עד הערב, ולפי זה לא היה רש"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא ידי חובתו שהרי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד, וכמו שרוצה רבנו תם לפסוק בתוס' בד"ה מאימתי, ולכן הוצרך רש"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה. וא"כ חזינן דבקריאת שמע לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה, א"כ מקמי הכי לא יצא ידי חובתו:

אלא דאכתי קשי' מנא ליה לרש"י דכולי עלמא מודו דקריאת שמע תליא בזמן שכיבה וחכמים ורבן גמליאל דסברי כל הלילה אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרווייהו זמנה מן התורה כל הלילה הוא משום דס"ל כל זמן שבני אדם שוכבין, ודלמא טעמא דידהו דלא תליא בשכיבה כלל אלא בערב ובקר, וס"ל כרבנן דלקמן בפרק תפילת השחר דמנחה עד הערב, ולכן ס"ל כל הלילה. ולפ"ז ממילא לדידן דקיימא לן דעביד כמר עביד, יוצא ג"כ בקריאת שמע דבית הכנסת. ונראה דס"ל לרש"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס"ל בודאי דתליא בזמן שכיבה, דהיינו רבי אליעזר דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמו ע"ב ולא מצינו חולק בפי', לא משוינן פלוגתא חדשה. וסובר רש"י דגם רבי יהודה בעי זמן שכיבה לקריאת שמע, ודלא כתוספות לקמן ע"ב בד"ה אמר לי' ור"י שהקשה לר"מ היינו משום דלדידיה אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל קריאת שמע אינו רשאי לקרות, דקריאת שמע לא תליא בתפילה:

בד"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר. הנה אחז רש"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח (שמות לד כה) ושביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר (שם כג יח), ומלבד דהוה ליה להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיניה התלמוד בפסחים (דף ע"א ע"א) מניין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התוס' בד"ה מנין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין ועוד דהרי האי קרא דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים (דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו') דמיירי גם בחלב מ"מ חזינן שהתלמוד שם (דף ע"א ע"א) אפ"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ"מ ליכא למילף מיניה שאר אמורים דשאני פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש"י בפסחים (דף ע"א ע"א) בד"ה מנין לאמורי חגיגת ט"ו וכו' אע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ"ל וא"כ ליכא למילף אמורי קדשים קלים מחלבי הפסח.

ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עיקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מלא ילין חלב חגי. אבל כאן במשנתינו עיקר הראיה שהוצרך רש"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל. ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברא הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה, דהרי משנתינו מוקי לה (לקמן דף ט' ע"א) כראב"ע וא"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות, וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא.

ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לרבי אלעזר בן עזריה דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מלא ילין לבקר זבח חג הפסח צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ"ל, ולכן הוכרח רש"י במשנתינו כאן להביא קרא דלא ילין לבקר.

ובזה ניחא מה דתמיהא טובא שלמה הביא רש"י כלל קרא דלא ילין והיה להביא קרא דעל מוקדה כל הלילה, וכן מביא בגמרא במגילה (דף כ"א ע"א) ורש"י עצמו בפסחים (דף ס"ח ע"ב) מביא קרא דעל מוקדה. ולפמ"ש ניחא דמשנתינו אתיא כרבי אלעזר בן עזריה, וחלבים דפסח לראב"ע ליכא למילף מעולה:

שם רש"י ד"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה וה"נ תנן בפרק שני דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואמורים. ועיין בתוספות יום טוב שדחה ראייתו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו.

ואני רציתי לומר דכוונת רש"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא היה יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד חצות.

אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה וכו' והא ודאי דאף לרבי עקיבא דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים (דף נ"ז ע"ב) הפסח עד חצות אמר רב יוסף ראב"ע היא אמר ליה אביי וממאי דמדאורייתא וראב"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה. הרי דגם בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ"ה תני שם במגילה מכלל שמצותו כל הלילה. א"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל הלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה.

ונראה דהוקשה לרש"י למה הוצרך במגילה לומר שדבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתיא ככולי עלמא, וג"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כרבי אלעזר בן עזריה. וע"ש בתוס' (דף כ"א ע"א ד"ה לאתויי). אלא ודאי שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנה סתמא תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שהרי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעלה יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו.

ועיין לקמן בחידושינו דף ט' ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כדברי הכל וגם שיהיה דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש"י ד"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שם א"כ מאי אלא ומוכח דעד חצות שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב"ע היא שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא"כ יהיה מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהיה דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דהקטר חלבים לא עשו בו סיג ואעפ"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג:

והנה להרמב"ם דגם בהקטר חלבים עשו סיג א"כ הקטר חלבים דתנן במסכת מגילה שמצותו כל הלילה היינו רק מדין תורה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מי הכריח להסוגיא דהתם לומר בזה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע נוקמי לאתויי שאר הנאכלים ליום ולילה וככ"ע.

והנלע"ד דאי אפשר לומר לאתויי הנאכלים ליום ולילה שאחרי שלשון המשנה הוא דבר שמצותו בלילה אי אפשר לפרש בו דבר שמצותו ביום ובלילה מ"מ לא שנינו בחלבים ואיברים שמצותו בלילה רק שנינו שכל הלילה כשר להקטר חלבים וכו' אבל בזה הכלל שאמר דבר שמצותו בלילה הוצרך לפרשו על אכילת פסח שמצותו דוקא בלילה והא דלא אמר לאתויי ק"ש משום דגם ק"ש לא תליא התורה זמנו בלילה אלא בשכיבה והרי באמת יוצא ק"ש של ערבית גם ביום אחר עלות השחר קודם נץ החמה כיון דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא וכמבואר לקמן (דף ח' ע"ב) ולא שייך לומר בו שכשר כל הלילה שהרי כשר גם אחר עלות השחר:

ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בהקטר חלבים ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סיג בזה ונראה דקריאת שמע היא מצוה חמורה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סיג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סיג אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסיג. וכן משמע מדברי רש"י ביבמות (דף קי"ט ע"א בד"ה מה לי איסור לאו וכו') דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן ביה הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן ביה הרחקה ובזה ניחא לי לשון רש"י כאן בתחלת הדיבור שכתב ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר עלות השחר ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בקר. וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולפמ"ש ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא היו חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים.

עוד נלע"ד טעם שלא עשו הרחקה בהקטר חלבים ואיברים הוא משום דק"ש לכל מסור חששו לעצלות ועשו גדר והרחקה אבל הקטר חלבים לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל דלדעת רש"י לא עשו באכילת פסחים שום סיג ולר"ע אפילו מדרבנן היא נאכל כל הלילה הוא משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועיין בפסחים (דף פ"ה ע"א) והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אך שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים הוא מסור והם זריזים מ"מ הואיל ויש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סיג שלא לאכלה רק אחר חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות שלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בקדשי קדשים.

ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום אחד קדשים קלים ולכאורה קשה מאד ואטו קדשי קדשים אינן נאכלים ליום אחד, אדרבא קדשי קדשים כולם נאכלין ליום אחד אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים. ולפי מ"ש ניחא שעיקר ההרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים.

ומשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי הקטר חלבים ואיברים מצותן עד עלות השחר וכל הנאכלים וכו' ולמה לא כללינהו יחד וכך הוה ליה למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצות עד שיעלה עמוד השחר, אלא ודאי הורה לנו תנא דמשנתינו שהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצות באמת עד שיעלה עמוד השחר אפי' חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים הוא רק מדין תורה מצותן עד שיעלה עמוד השחר אבל חכמים עשו בהם סיג עד חצות.

והא דהפסיק התנא בהקטר חלבים בין קריאת שמע לאכילת קדשים ולדעת רש"י הוה ליה להתנא להסמיך אכילת קדשים לק"ש שהם שוים בדינה ונראה דאי הוה מסיים בהקטר חלבים ואיברים לא הוה שייך למימר אח"כ א"כ למה אמרו עד חצות לכך הוכרח לסיים בכל הנאכלים. כ"ז הנלע"ד לשיטת רש"י:

ושיטת רבינו הרמב"ם דגם בהקטר עשו סייג נראה הא דפלגינהו לתרי בבי ולא כללינהו עם הנאכלים ליום א' לפי שהקטר חלבים אף שמדאורייתא כשרים בלילה מ"מ עיקר מצותן אפילו מן התורה אינה בלילה רק שעת עיקר מצותן הוא ביום והרי אפילו שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה וכדאמרינן במנחות (דף ע"ב) אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה אבל הנאכלים ליום אחד עיקר מצותן מן התורה בלילה כמו ביום ולכך פלגינהו תנא בתרי בבי. והשתא דאתינא להכי אמינא גם לרש"י היינו טעמא דלא עשו סיג בהקטר חלבים ואיברים לפי שעיקר חיבוב מצותן בשעתן הוא ביום ומסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה והוה מלתא דלא שכיח ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סיג והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר.

ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים (דף נ"ז ע"ב) למה לא עשו סייג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה. ולפמ"ש ניחא דבתשובת חכם צבי (סי' קכ"א) מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עיקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים:

תוס' ד"ה מאימתי וכו'. מ"מ קשיא דהוה כתרי קולי דסתרי אהדדי. דבריהם לכאורה צ"ע דמה איריא קושיא זו לשיטת רבנו תם, והרי גם לשיטת רש"י דקריאת שמע שעל המטה עיקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא"ש א"כ גם לשיטת ר"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק"ש על רבי יהודה ואעפ"כ מאחרינן לפעמים מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונת הרא"ש כן לתרץ שיטת רבנו תם אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על רבנו תם ומשמע דלרש"י ניחא קשה כנ"ל וכן על הרא"ש קשה למה תלה קושיא זו בשיטת רבנו תם.

ונלע"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התוס' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עיקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא"ש זה לדבר פשוט. ולכן אין שום קושיא לשיטת רש"י. אבל קשיא להו לשיטת ר"ת דלענין ק"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שיטת ר"ת והרא"ש ניחא ליה גם לשיטת ר"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דיבור הזה:

בא"ד. וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא היה קורא ג"כ ק"ש וכו'. דבריהם סתומים ועיין במהרש"א ולמימר דכוונת התוס' כ"ג כדברי הרא"ש ואדלעיל על דברי רבנו תם הם שייכים, לדעתי ליכא למימר כן, ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש, דהרא"ש לא סיים ומסתמא היה קורא ג"כ ק"ש, וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראיה זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לרבי יהודה מתחיל זמן ערבית א"כ מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא ואדרבה בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צאת הכוכבים אבל התוס' שסיימו ומסתמא היה קורא גם קריאת שמע, א"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש היא בזמן תפלה א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י.

והנלע"ד בכוונתן בזה הוא דר"ת תלה זמן ק"ש בתפילת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן תפילת ערבית הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק"ש ודברי ר"י המה להיפך, שר"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ"כ מקדימין להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים וע"ז חידש ר"י שאנו מתפללים ערבית מבעוד יום אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק"ש וס"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפילת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דרבי יהודה מתפללים מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימים תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, ולכן סיים ר"י בדבריו ומאותה שעה היא זמן תפלה. נמצא דברי ר"י הם היפך מדברי ר"ת ור"י תולה תפילת ערבית בקריאת שמע ורוצה להביא ראיה לזה דתפלה אנו למדים מק"ש ולכן סיים ר"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם קריאת שמע וכוונתו בזה עפ"י מ"ש המגן אברהם בסי' רס"ז ס"ק א' בשם בה"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לתפילת ערבית בזמן החול, דבחול זמנו בצאת הכוכבים ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול, וכתב המגן אברהם טעם לדבר דתפילת ערבית נתקן כנגד איברים ופדרים ובליל שבת לא היה יכול להקטירם, דלא עולת חול בשבת, והוצרך להקטירם בעוד יום. ונדחק שם המגן אברהם דלפ"ז איך רצה בגמ' להביא ראיה מדברי רב דהלכה כר"י והרי רק בערב שבת עשה כן, והרי יש הפרש בין שבת לחול. ונדחק המגן אברהם דבתחלת הסוגיא לא רצה לחלק בין שבת לחול ע"ש במג"א.

ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר"י בעל התוס', איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה, אלא ודאי שעיקר הראיה הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם קריאת שמע, והנה תינח לומר סברת המג"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין קריאת שמע אין שום טעם לחלק בין שבת לחול, ומדקרי רב אז גם קריאת שמע מכלל שכבר הוא ערב לענין קריאת שמע וכי היכי שהוא ערב לענין ק"ש ה"נ הוא ערב לענין תפלת ערבית וא"כ מוכח דילפינן זמן תפלה מזמן קריאת שמע א"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר"י בפלג המנחה מ"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בערבי שבתות שהוא זמן קריאת שמע להני תנאי דגמרא הוא ג"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ"ה מקדימין ערבית קודם צאת הכוכבים אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי:

בא"ד. והא דאמר בירושלמי וכו' אומר ר"ת וכו'. גם בזה דבריהם תמוהים דהרי לדברי תוס' בין לרבנו תם ובין לשיטת ר"י זמן קריאת שמע של ערבית וזמן תפילת ערבית שוים, זמנו של זה הוא זמנו של זה, וא"כ יכון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו חובת ק"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה.

ואמנם ע"פ מ"ש לעיל בתחלה דבר זה דתפילת ערבית שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפלת המנחה כרבנן, והירושלמי ודאי לא סבר כר"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן [דהיינו קודם צאת הכוכבים] לא יצא ידי חובתו, ואמנם אעפ"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין, אבל חובת קריאת שמע לא יצאו ולא קראו שמע בבית הכנסת אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:

בד"ה ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד. ולפ"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם, והמהרש"א לקמן בדברי התוס' בד"ה אי הכי נדחק בזה.

ולענ"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג"כ קריאת שמע של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחלה.

והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה היה בלילה ממש בתחלתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים וכן היה בשעת בריאת העולם שקודם לזה לא היה זמן כלל והתחלת הזמן בשעת הבריאה היתה תחלה הלילה כלה ואח"כ היה בוקר של יום ראשון ואח"כ אחר חצות היום היה בין הערבים, ולכן במצות קריאת שמע שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום, יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית, וכן בשני תמידין ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערבים יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערבים.

ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו:

בד"ה א"ה וכו'. א"כ קפיד אכל מילי וכו'. ובפרק תפילת השחר (לקמן כו.) שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דתפילת ערבית רשות והתחיל בשל חוב. או משום דממה נפשך אם תפלות אבות תקנום סדרם על סדר האבות שתיקנום, ואם כנגד תמידין תקנום א"כ תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים והתחיל בעיקר הקרבנות:

בד"ה מברך שתים לפניה וכו'. ירושלמי. ושבע ברכות הוו כנגד שבע ביום הללתיך וכו'. ויש לתמוה הלא כאן הובא הך דבשחר מברך וכו' רק דרך קושיא ומה להם להתוס' לפרש כאן טעם על מנין הזה ואין זה ענין להקושיא, ולקמן בגוף המשנה דבשחר מברך שתים לפניה היה להם להתוס' להביא טעם לדבר והירושלמי באמת שם קבע דבריו.

ועוד דהרי בירושלמי שם איתא ב' טעמים ר' סימן בשם רשב"נ אמר על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות יום ולילה שוים ור' יוסי ב"א בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך ועיין בתשו' הרשב"א (סי' נ"א) דהני אמוראי פליגי ועיין שם במה פליגי וא"כ קשה למה בחרו התוס' כאן בטעם השני והשמיטו הטעם הראשון שם. ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה, דלפי הטעם הראשון שם בירושלמי ע"ש והגית בו יומם ולילה נסתר כאן קושיות הגמרא דכיון דכתיב בקרא יומם תחלה הקדים גם התנא יום ללילה לברכות ולכן כתבו התוס' טעם שבע ברכות הללו הוא ע"ש שבע ביום הללתיך וכונתן שתלמודא דידן שהקשה כאן לתני דערבית ברישא איהו מפרש טעם שבע ברכות כנגד שבע ביום הללתיך ולא משום והגית וגו':

בד"ה והא קמ"ל וכו'. וא"ת והא תנינא חדא זימנא במסכת נגעים ומייתי לה בפרק הערל וכו'. הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל, ואטו מי אלימא האי דהערל ממשנה ערוכה בנגעים, וכי המשנה צריכה חיזו מדברי הגמ', ושם ביבמות הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה. ועיין בדברינו דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה דרך טרסקמון.

ועוד נלע"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח"כ בדבור הסמוך שהקשו שם על פירש רש"י שכתבו ותימה לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ"ל דביאת שמשו הוא וכו'. והנה שם בדבור ההיא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים חדא דעל מסכת נגעים לא סידרו רבינא ורב אשי שום גמרא, ועוד דאטו במשנה מפורש הטעם שהוא מקרא דובא השמש, אבל שם בפרק הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא ובא השמש ולכן הקשו שהיה לו להקשות שם ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואמנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושית תוס':

גליון הש"ס - רבי עקיבא איגר

במתני' כדי להרחיק. עי' תוס' פסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא:

בתוס' מברך כו' כדי להמתין לחבריהם כו'. עי' תוס' לקמן ד' ע"ב ד"ה דאר"י. ובתוס' כ"ז ע"ב ד"ה והלכתא, ובמגילה כ"ג ע"א תוס' ד"ה כיון:

בהגהת מוהרי"ב אחר מלת הכל. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה:

קרן אורה

משנה מאימתי כו'. הנה שיטת תלמידי רבנו יונה (א. מדפה"ר) בזה דלרבנן דאמרי עד חצות משום סייג היינו דאפילו בדיעבד לא יצא. והכריחו לזה, דאי הסייג הוא רק לכתחילה אם כן מאי איריא עד חצות הלא חכמים עשו סייג לקרותה תיכף בשעת צאת הכוכבים כדתניא (לקמן ד:) חכמים עשו סייג כו'. אלא ע"כ צ"ל דהא דאמרי רבנן עד חצות היינו אף בדיעבד, ורבן גמליאל שאמר עד שיעלה עמוד השחר היינו בדיעבד אבל לכתחילה משעת צאת הכוכבים:

אבל יש לדקדק מהא דלקמן דף ט' (ע"א) דאמרו בניו של רבן גמליאל לרבן גמליאי, רבנן פליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא כו' והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק. ולשיטת תלמידי רבנו יונה האמת הוא דלרבנן אחר חצות אין צריך לקרות עוד ומשום סייג כדי כו', דהסייג הוא בדיעבד, ואכתי פליגי עליה דרבן גמליאל ויחיד ורבים הלכה כרבים. ודוחק לחלק בין אי הפטור לרבנן אחר חצות הוי מדאורייתא או מדרבנן:

והנה לקמן (ח:) אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, משמע דלית ליה סייג כלל, וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל (סימן ט). אבל הרמב"ם ז"ל (ק"ש פ"א ה"ט) כתב הסייג שעד חצות, וכתב השאגת אריה ז"ל (סימן ד) דהוא ז"ל מפרש כפירוש תלמידי רבנו יונה דחכמים דאמרי עד חצות אפילו בדיעבד, ורבן גמליאל לא פליג עלייהו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דעד חצות.

ולא הבנתי, דהא כבר כתבתי דעיקר ההכרח הוא לשיטת תלמידי רבנו יונה דהא לכתחילה הסייג הוא משעת צאת הכוכבים ולמה לי עוד סייג לכתחילה, ואם כן לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הסייג דעד חצות על כרחך צריך לחלק בין סייג דברייתא לסייג דעד חצות, ועיין בבית יוסף, אם כן מנ"ל דרבנן דיעבד קאמרי, דילמא לא אמרי עד חצות אלא לכתחילה ורבן גמליאל לא ס"ל סייג כלל והדרא קושיא לדוכתה. ועוד דלקמן (ט.) אמרינן להדיא רבן גמליאל מי קאמר עד חצות, משמע דלית ליה לרבן גמליאל עד חצות כלל. ובזה י"ל דלפי מה שצידד השאגת אריה ז"ל שם בדעת הרמב"ם ז"ל דבהקטר חלבים ואכילת קדשים דאמרי בהו רבנן עד חצות היינו נמי אפילו בדיעבד, היה אפשר לומר דלא חשיב במתניתין אלא הנהו דעד חצות דידהו הוי אף בדיעבד, ואם כן שפיר פריך מי קאמר רבן גמליאל עד חצות. אלא דלפי זה תקשה מאי פריך הש"ס לקמן (ט.) ואילו אכילת פסחים לא קתני כו', ומשני הא רבי אלעזר בן עזריה כו'. ואי איתא, אפילו כרבי עקיבא מצי אתיא מתניתין, והא דלא חשיב אכילת פסחים משום דגבי פסח ודאי לא עבדי סייג אף בדיעבד דאכילת פסחים מעכבא. וכן מוכח להדיא בסוף ערבי פסחים (פסחים קכ:) דמוקי מתניתין דפסח אחר חצות מטמא את הידים כרבי אלעזר בן עזריה ודלא כרבי עקיבא.

על כן הנכון בדעת הרמב"ם כמו שכתב הכסף משנה (שם) דפסק כחכמים. והוא ז"ל מפרש הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, היינו בפירושו בדעת חכמים דלא אמרי עד חצות אלא משום סייג ולא מן התורה.

ואפשר עוד לומר בדעת הרמב"ם ז"ל, דהוא פסק כדברי בניו של רבן גמליאל (לקמן ט.) דיחיד ורבים הלכה כרבים. והא דאמר רב יהודה הלכה כרבן גמליאל זה הוא משום דאזיל לטעמיה דסבירא ליה (לקמן כא.) דקריאת שמע דרבנן, ולא החמירו בו לעשות סייג כי היכא דלא עשו סייג בתפילה. אלא דיש להבין לרב יהודה תיקשי דאמאי עשו סייג בקריאת שמע יותר מבתפילה דלא עשו סייג, וצ"ע בפוסקים בזה:

והנה מדברי הרי"ף ז"ל נראה שדעתו גם כן כשיטת תלמידי רבנו יונה, שכתב (ב. מדפה"ר) מיהו הא דאמר רבן גמליאל עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא אף על פי שאינו רשאי לעשות כן, מהא דתניא (לקמן ד:) חכמים עשו סייג. הרי דסבירא ליה גם כן דסייג דלכתחילה כבר אמרו בברייתא, ואם כן על כרחך עד חצות דאמרי רבנן נמי בדיעבד הוא אבל לאחר חצות אפילו בדיעבד אין לקרות.

ואפשר לומר דלרבנן עשו חכמים עוד סייג אחד יותר גדול וקבעו זמן עד חצות ואם איחר לקרות עד אחר חצות עבר אזמן דרבנן, אבל אף על פי כן מחוייב לקרות אחר כך כיון דמן התורה מחוייב ולא מסתבר לעשות סייג לבטל ממנו מצוה מן התורה, וכי משום שאכל שום ופשע לאחר זמן קריאתה יפשע עוד שלא לקרות כלל, בתמיה. הגם שמצינו כיוצא בזה לאחר עלות השחר דעל ידי הדחק שבא לו על ידי אונס מותר לקרותה ואם פשע אסור לקרותה, עיין בכסף משנה (ק"ש פ"א ה"י) מה שכתב בזה והרמב"ן ז"ל (ב.-ג. מדפה"ר) האריך בזה וביאר הדברים בתכלית הביאור ע"ש ותמצא נחת. לבד זאת לא הבנתי בדבריו ז"ל מש"כ בדעת הרי"ף סייג דעד חצות ולענ"ד נראה מדברי הרי"ף ז"ל דלא סבירא ליה סייג דעד חצות כלל כנ"ל, וגם לא הזכירו בהלכות ודו"ק:

גליון מהרש"א - רבי שלמה איגר

מתני' מאימתי קורין את שמע. עי' תשובת מנחם עזריה (סימן א' וסימן י"ב):

שם. וחכמים אומרים עד חצות. עי' סוף פסחים דף ק"כ ע"ב בתד"ה אמר רבא, ועי' ברבינו יונה. ועי' תשובת שאגת אריה (דיני ק"ש סימן ד'):

שם. גמרא. כדתניא ובא השמש וטהר. הבדל בין (תנו רבנן) לבין (תניא). הראשון ברייתא שגורה בפי הכל ומקובלת מפי רבינו. תשובת מנחם עזריה (סימן כ"ה):

שם. וממאי דהאי ובא השמש. עי' קרבן אהרן פ' אמור (פרק ד אות ח) דף רל"ג:

רש"ש

במשנה לאכול בתרומתן. עיין בשנות אליהו [פ"א מ"א] מה שכתב בדקדוק לשון 'בתרומתן' ולא אמר 'בתרומה'.

ויש לפרש, דנקיט 'בתרומתן' לאפוקי תרומת מעשר של דמאי, לדעת הטור יורה דעה סוף סימן של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה 'תרומתן', כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבין השמשות דהוה ספיקא דרבנן. וכמש"כ הבאר אברהם לקמן (ג.) בתד"ה קשיא דרבי אליעזר, דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן נאכלת בבין השמשות.

ואף דשם דבריו אינן נראים לי, שהרי לפירוש הראשון של ר"י ביבמות (פב: בתד"ה ירושה) סבירא ליה לרבי יוחנן דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן, ואפ"ה פריך בשבת (לה.) עלה דפסיק כרבי יוסי לענין תרומה, אילימא לטבילה ספיקא היא כו', דלא אכלי עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי. מכל מקום דמאי קילא טפי, דרוב עמי הארץ מעשרין (שבת יג. ובכ"ד). וכמו שמותרת תרומת מעשר שלו (אפילו נטמאה) לעניים, לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפרק לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול (יז. מדפה"ר), ע"ש. וכמו דמעשר שני שלו נאכל לאונן (דמאי פ"א מ"ב), ושארי קולות המבוארות בפ"א דדמאי.

[ומה שכתב השנות אליהו דבא לאפוקי תרומת תודה. קשה לי, דמאי יענה לתירוץ קמא בנדרים (יב:) תרומת לחמי תודה תרומתו היא, ע"ש:

שם עמוד השחר. בתוי"ט, יש רגילין לפותרו כוכב השחר כו'. ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין (פ"א ה"א) וביומא ריש פ"ג (ה"ב) אמר ריב"ב הדא אילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא כו':

אבן שלמה (שיק)

במשנה מאימתי קורין רש"י ד"ה כדי להרחיק את האדם מן העבירה ואסרום באכילה קודם וכו' ויתחייב כרת. יש לדייק בזה דהא פשטיה דמתניתין משמע דההרחקה הוא שלא יבא לידי נותר והוי דומיא דקריאת שמע. אף שיש ליישב דלרבותא כתב כן דיכול לבוא לידי כרת מכל מקום קשה דלא הוי דומיא דקריאת שמע ממש, ויש לעיין בזה. שוב שמעתי שהגאון בעל שאגת אריה דבר בזה:

שם תוספות ד"ה מאימתי וכו' בסוף הדיבור והא דקאמר בירושלמי כו' אומר ר"ת כו'. דבריהם צריכין ביאור. דלפירוש ר"ת ור"י היו קורין קריאת שמע בעונתה ומאי מקשה הירושלמי אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת ולכאורה היה נראה לפרש דהירושלמי מקשה מתפילת המנחה שהיו רגילין לקרות קודם י"ח. אך באמת המעיין בירושלמי וגם הרשב"א ז"ל הביא לשון הירושלמי וז"ל הקורא קודם לכן לא יצא. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אם כן לא מצינו למימר דהירושלמי קאי אתפילת המנחה. שוב מצאתי במעדני יו"ט שהרגיש בזה. ופירש דהירושלמי סבר כריב"ל דתפילות באמצע תיקנום ועפר אני תחת כפות רגליו אבל לדעתי זהו דוחק [עיין בספר פני יהושע שדבר בזה]:

אומר מיהודא

משנה ראשונה מאימתי קוראים וכו' עד סוף אשמורה ראשונה ופירש רש"י שהלילה נחלק לשלש משמור' וקשה דקא איתא פלוגתא בגמרא (ג:) בזה דחד אמר דהלילה נחלקת לד' משמורת וחד אמר לג' ולמה פירש רש"י דווקא כהך דעה דלג' משמורות.

ונראה לי דלרש"י היה קשה דלמה אמרה המשנה עד סוף אשמורה ראשונה ולא אמר עד אשמורה שנייה דצריך לומר דאי הוא אמינא עד אשמורה שניה הוא אמינא עד ועד בכלל.

וקשה על זה וכי אפשר לומר עד ועד בכלל ליתני עד חצות רק הא תינח א"א ד' משמורת הוי הלילה והוי שני משמורת עד חצות אבל אי אפשר דשלוש משמורת הוי שפיר צריך למתני עד סוף דאי הוי תנא עד אשמורה שנייה הוא אמינא עד ועד בכלל ואין לומר ליתני עד חצות זה אינו דאי אמרינן דג' משמורת הוי סוף אשמורה שנייה יותר מחצות ומאי שנה הכי צריך למיתניה עד סוף וכו' ומשום כך הוכרח רש"י למפרש דתנא דמתניתין סבר דג' משמרות הוי הלילה ודו"ק.

שפת אמת

במשנה מאימתי קורין כו' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. י"ל משום דאסור לאכול קודם קריאת שמע ותפלה להכי קתני נכנסין כלומר רשאין לאכול [שנטהרו מטומאתן וכדקתני בברייתא משעה שהכהנים מטוהרים לאכול] וכמ"ש מהרש"א לקמן (ע"ב בתוס' ד"ה משעה) ע"ש ולא כמו שנסתפק הצל"ח לומר דהכהנים יהיו רשאין לאכול תרומה קודם קריאת שמע ותפלה כיון שאכילת תרומה מצוה היא ולדבריו שבתות וימים טובים ג"כ נימא הכי כיון דאיכא מצוה באכילתן [ובב"י או"ח (סי' רס"ז) וכן במג"א שם (ס"ק ב') מבואר דגם בע"ש אסור לאכול קודם קריאת שמע ע"ש.

גם לא ס"ל למהרש"א לחלק כמ"ש בחי' הרי"מ דאכילת תרומה שאני משום דחשיב עבודה כעבודת המקדש]. אכן בתוס' רעק"א ז"ל במשניות הקשה על דברי המהרש"א דלמא לאכול דמתניתין היינו טעימה ורצה להוכיח מדבריו דלא כמ"ש המג"א (סי' רל"ה ס"ק ד') להוכיח מדברי התוס' דלקמן (ד: ד"ה וקורא) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי ע"ש.

אבל בתוס' נראה עיקר כדעת המג"א ע"ש [וכן הט"ז שם (ס"ק ג') התיר טעימה] ומה שהקשה דאי כוונת התוס' לאסור רק קביעות סעודה מתניתין היא פ"א דשבת. תימא על הגאון דהא מתני' דמפסיקין לקריאת שמע י"ל דקאי אחברים שעוסקין בתורה ע"ש בגמ' ובפי' הרע"ב. [ובפיה"מ להרמב"ם שם וא"כ י"ל דבקריאת שמע לא גזרו באכילה כמ"ש הט"ז (סי' רל"ה ס"ק ג') משום דרגיל לקרות קריאת שמע קודם שכיבה או כמ"ש הפני יהושע משום דעיקר מצות קריאת שמע בתורה קודם שכיבה מדכתיב ובשכבך ע"ש משא"כ בתורה דמיירי בדליכא שהות אח"כ לקרוא קריאת שמע כמ"ש הר"ן שם].

אכן קושיתו על המהרש"א נראה לתרץ דלשון לאכול לא משמע טעימה גם בתרומתן משמע עיקר התרומה דאורייתא דהיינו תרומת דגן א"כ אכילה דידי' אסור מיהו למ"ש בשו"ע (סי' רל"ב סעי' ג') ובמג"א שם דכביצה נקרא טעימה אף בפת א"כ שייך בי' לשון לאכול וא"כ יפה הקשה וי"ל דכזית פת באמת ס"ל לתוס' דאסור וכן משמע קצת לשון קיצור פסקי תוס' שם דאסור לאכול תחילת סעודה וכזית פת הוי תחילת סעודה אבל אכילת פירות דאפי' הרבה נקרא טעימה [כמ"ש בשו"ע שם] ולא הוי התחלת סעודה י"ל דמותר אבל במג"א משמע דלא נחית לחלק בהכי:

שם עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר"א כו'. לר"א וודאי נראה דקורא אח"כ כדין קריאת שמע של שחרית דתנן במשנה לקמן (ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. וגם הברכות לא הפסיד כדאי' שם (י:) בגמ'.

אכן בדעת החכמים פירשו בתר"י דלאחר חצות אינו קורא כלל ואע"ג דמדאורייתא זמנה כל הלילה חכמים עשו גדר וסיג לעקור דבר מה"ת כמו בשופר ובלולב בשבת ע"ש.

*) כן הקשה הפני יהושע כאן והשאג"א (סי' ד') אך אי משום הא לא אריא שכן מצינו במנחות (מ"ד) לס"ד דר"ח דאם אין לו תפלין של יד ושל ראש אע"ג דאין מעכבין זא"ז לא יניח כלום משום גזירה שמא יפשע וכן בסוכה (יד:) דאין מסככין בנסרים משום גזירת תקרה אפי' אין לו סכך כשר ודוקא בשעת הסכנה התירו כדי שלא תשתכח תורת סוכה כמ"ש הריטב"א שם. אך במג"א (סי' תרכ"ט ס"ק כ"ב) לא משמע כן ע"ש. ויותר יש לתמוה ע"ד הר"י מהא דלקמן (ט.) דאמרי' רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' להרחיק את האדם מן העבירה. ולדברי הר"י מאי נפ"מ כיון דמ"מ לרבנן אפי' בדיעבד לא יקרא אחר חצות שוב הלכה כרבים. אך למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ב) בהוראת או"ה דבדרבנן אמרי' כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ולא בדאורייתא א"כ שפיר אמרי דאי לא פליגי בדאורייתא יכולין לסמוך אדרבן גמליאל בשעת הדחק כיון דאנוסין הוי. גם י"ל דבמקום אונס מודים רבנן לר"ג דקורא. אך לפמ"ש הרשב"א לקמן (ט.) שעברו בפשיעה שוב קשה כנ"ל וצ"ע:

ותמוה דלא דמי לשופר ולולב דחששו לחילול שבת ומצות שופר ולולב אינו דוחה שבת אבל הכא לא שייך לומר דמשום חשש שיבטל פעם אחרת מצות קריאת שמע יאמרו חכמים שיבטל עכשיו המצוה דאורייתא לכתחילה *) וגם אין סברא לומר דלר"א דס"ל דמה"ת זמנה עד סוף אשמורה הראשונה יקרא קריאת שמע כל הלילה אם לא קרא מקודם. ולחכמים דס"ל דזמן קריאת שמע מה"ת כל הלילה לא יקרא אחר חצות.

לכן נראה יותר כדעת הפוסקים דגם לחכמים קורא כל הלילה כאדם הקורא בתורה וגם לא הפסיד הברכות אלא דלכתחלה חייבוהו לקרות קודם חצות. וכן משמעות הברייתא לקמן (ד:) חכמים עשו סייג שלא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא כו' דדוקא לכתחילה חייבוהו שלא לאחר כנ"ל. ומה שמיאן הר"י לפרש כן משום דהוי קשיא לי' דלכתחלה מסתמא גם ר"ג אית לי' האי סייג ועוד דהא קיי"ל כר"ג וקיי"ל דאסור לאכול ולישן כשהגיע זמן קריאת שמע ולכן פי' דפליגי לענין דיעבד. אבל אין זה מוכרח די"ל דר"ג פרושי קמפרש דת"ק הוי שמיע לי' דחכמים אמרו עד חצות ואתי ר"ג ומפרש דעד חצות דקאמרו לסייג היא. וגם הוא ס"ל הכי וליכא שלש מחלוקת, והלכה כר"ג דקאמר בגמ' לאפוקי מר"א היא. או י"ל דת"ק ור"ג פליגי בדברי החכמים וע"ז אמרו הלכה כר"ג כנ"ל:

שם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. לפמ"ש לעיל דלר"א ג"כ הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות א"כ משמע דמ"מ חיובא ליכא לדידיה. ומינה נלמד ג"כ לקריאת שמע של שחרית לדידן דזמנה עד ג' שעות דמכאן ואילך אינו מחויב לקרות וכן משמע באמת לשון המשנה דלקמן (ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד דחיובא ליכא וכדקתני כאדם הקורא בתורה. ולכן אמר להם ר"ג לבניו דלא קיי"ל כר"א וחייבין אתם לקרות. והיינו דקתני שבאו מבית המשתה שהי' קשה להם הקריאה ואם לא היו חייבין לא היו קורין כנ"ל. אבל צ"ע בפוסקים בקריאת שמע של שחרית אם לא קרא עד אחר שלש שעות אי אין עליו חיוב:

בתוס' ד"ה מאימתי כו'. וגם ראי' מדרב הוי מצלי כו'. לכאורה קשה הא רב ס"ל כר' יהודה דמפלג המנחה לילה היא א"כ אכתי אין ראי' מכאן לדידן [דנוהגין להתפלל תפלת מנחה אפי' אחר פלג המנחה כרבנן].

לכן נראה לפרש דהר"י לא ס"ל כלל כר"ת ומחלק בין תפלה לקריאת שמע דאף לר"י דמפלג המנחה ואילך אינו זמן תפלת מנחה מ"מ לאו לילה היא לקריאת שמע א"כ הוכיח שפיר. אכן המהרש"א ז"ל הכריע דראי' זו קאי על דברי ר"ת כמ"ש ברא"ש וכן הוא בלשון חי' הרשב"א ולפ"ז לק"מ:

בא"ד. אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות קריאת שמע קודם תפלתם כו'. פשוט נראה דקאי על תפלת המנחה. אך במעדני יו"ט הקשה דלפ"ז קשה להבין ס"ד דירושלמי ע"ש ולכן פי' על תפלת ערבית ע"ש שנדחק. ובחי' הרשב"א משמע בהדיא דקאי על תפלת המנחה אבל לא נראה כן בירושלמי ע"ש [אכן בפני יהושע בחלק רביעי בקונטרס אחרון חולק ע"ד המעדני יו"ט הנ"ל והכריע דקאי על תפלת המנחה ע"ש. וכדבריו מבואר בחי' הראבי"ה ובסמ"ג (חלק עשין סי' י"ח) ע"ש. אולם בשבלי הלקט הלכות תפלה (סי' מ"ח) מבואר כפי' המעדני יו"ט]:

בד"ה מברך כו'. ודוקא בביהכנ"ס שלהם כו'. בסוה"ד אלא בלילה. כמדומה דלשון זה ט"ס הוא דהא וודאי בקריאת שמע דלילה איירינן הכא. וצ"ל בדוחק שהיו נוהגין בזמניהן להיות קורין קריאת שמע דלילה בעוד היום קצת. אך בל"ז אין מובן למה להו להוסיף זה ומנ"ל דבלילה גם האידנא צריכין להמתין. [ולקמן (ו.) בתוס' ד"ה המתפלל משמע דדוקא בביהכנ"ס שלהם צריך להמתין בלילה וכן כתב בתר"י בשם הר"ח ע"ד הרי"ף דמיירי בתפלת ערבית ע"ש.

אך בטור ושולחן ערוך או"ח (סי' צ') מבואר דבלילה צריך להמתין גם בביהכנ"ס שלנו כמ"ש התוס' כאן]:

ערך ש"י

הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. פרש"י (ד"ה כדי) דלא אמרו בו חכמים עד חצות רק לענין קריאת שמע ואכילת קדשים שנאכלין ליום ולילה. וצריך טעם דמאי שנא. ותוס' בזבחים (דף נ"ז ע"ב ד"ה להרחיק) הקשו למה גם בנאכלין לשני ימים ולילה לא עשו הרחקה. ונראה לפי מה שכתבו תוס' בפרק איזהו נשך (ב"מ דף ס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכיר) וטו"ז ביו"ד (סימן קי"ז וחו"מ סימן ב') דהמפורש בתורה אין כח לחכמים לעקרו אפילו משום סייג וגדר עיי"ש, וא"כ קשה איך גזרו בקדשים דכתוב (ויקרא ז טו) ולא יניח ממנו עד בקר דמוכח להדיא דכל הלילה מותר באכילה. ונראה מזה ראיה למה שכתב בשו"ת חת"ס חיו"ד סימן ק"ט דה"ד אם מפורש ההיתר בקום ועשה אבל אם לא כתוב רק אזהרה בשב ואל תעשה כגון לא תבשל גדי בחלב אמו דממילא מוכח דכבוש מותר מ"מ אינו חשוב מפורש דכבוש הניחה תורה לחכמים לעשות כפי הזמן ומקום אם רואים שיש לגזור וכן אך ביום הראשון תשביתו דרשו אך חלק דרק מחצות אסור וחכז"ל אסור שני שעות קודם דלא כתוב ההיתר בקום ועשה, ובסימן ע"ג לא כתב כן עי"ש ומכאן מוכח משום דלא כתיב עד בקר יאכלו גזרו עד חצות לכן בנאכלין לשני ימים דמפורש בפרשת צו ביום הקריבו את זבחו וממחרת והנותר ממנו יאכל וכן בפרשת קדושים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי ועיין רש"י ותוס' בזבחים דף נ"ו ע"ב ד"ה ת"ל עד יום לכן לא אסרו ולא חלקה התורה היום דמשמע להדיא כל היום ובפרשת קדושים נאמר והנותר עד יום השלישי דקאי על יאכל כמ"ש רש"י ותוס' שם, ובהקטר חלבים ואברים מבואר במגילה דף כ"א דמצותו כל הלילה משום דכתיב היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר וכן פרש"י פרשת צו .

ולדעת רמב"ם פ"ד ממע"ק ה"ב ובפ"א מהלכות תמידין ומוספין דגם בהקטר חלבים ואברים עשו הרחקה עד חצות, צ"ל משום דיש לפרש הכתוב על חלבים ואברים שכבר עלו על המזבח קודם חצות ולא נתאכלו עדיין דמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר כמ"ש הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין ה"ו, וכ"כ רמב"ן בפ' צו דלפי הדרש אין הכתוב מלמד שנעלה האברים מן הארץ למזבח בלילה שכבר למדו זה מפסוק לא ילין חלב חגי עד בקר דמשם נלמד שיהיו פסולים בלינה על גבי הרצפה ומעלין כל הלילה וכאן ידבר באברים שהן כבר על גבי מזבח ביום שמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר עכ"ל נמצא דלהעלות מן הרצפה על גבי מזבח דנלמד מן לא ילין חלב חגי דלא נאמר ההיתר בקום עשה שפיר עשו הרחקה.

ויל"ע מפ"ק דקידושין (דף י"א) וכתובות (דף נ"ז ע"ב) דפריך עבד שלקחו כהן מישראל לא יאכל בתרומה משום סמפון והלא מפורש בתורה פ' אמור וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בלחמו ואיך יגזרו חכז"ל. וי"ל דקושית הש"ס כיון דבעבד אי אפשר למגזר משום דמפורש להיתר לא שייך נמי לגזור בארוסה משום סמפון דהכל חד טעמא ולא יגזרו לחצאין דהא כמה פעמים אמרינן לא פלוג ואם אפשר להחמיר משום לא פלוג בכולן שפיר, אבל אם אי אפשר ע"כ לא פלוג לקולא.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף