צל"ח/ברכות/ב/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

צל"ח TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א


עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngחיפוש בדף עם כל מפרשיו
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זה (לעת עתה זמין למנויים בלבד - למעט דף ב.)לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
שיטה מקובצת
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל הראשונים לדף זה

חי' הלכות מהרש"א
לבוש עם מפרשי הים
הגהות הב"ח
אבן עוזר
פני יהושע
צל"ח
גליון הש"ס
קרן אורה
גליון מהרש"א
רש"ש
אבן שלמה (שיק)
אברהם את עיניו
אומר מיהודא
שפת אמת
ערך ש"י
שיח השדה
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל האחרונים לדף זה


מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה
מבחן אמריקאי


ציון לנפש חיה
מסכת ברכות

מאימתי וכו'. התחיל רבינו הקדוש בקריאת שמע. ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם שרצה לשנות במסכת זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בקריאת שמע.

ועדיין יש לדקדק דהיה לו להתחיל בתפילה, שהיא ג' פעמים בכל יום, ועיקרה היא הברכות, שמנה עשר ברכות. ונראה לי כיון דקריאת שמע היא קודם התפילה לכך הקדימה. ואמנם יתכן זה לרבי יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה אבל לרבי יהושע בן לוי לקמן (דף ד' ע"ב) דתפילות באמצע תקנום ואם כן בערבית אדרבה היא קודמת לקריאת שמע, אם כן הדרא קושיא לדוכתה למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפילה. וצריך לומר דכיון דקריאת שמע היא מדאורייתא ותפילה היא מדרבנן, ולכך התחיל במצות של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן (דף כ"א ע"א) דקריאת שמע גם כן היא דרבנן, למה הקדימה התנא. וצ"ל דרב יהודה כרבי יוחנן סבירא ליה דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה:

עוד נ"ל שרבינו הקדוש רצה לעשות נחת רוח למשה רבינו והתחיל בתורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר, דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חקת (רמז רסח) שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים, והתפלל משה רבינו יהי רצון שיצא זה מחלצי, ואמר לו הקב"ה חייך שיצא זה מחלציך. ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר שיצא מיוצאי חלציו של משה רבינו.

ואמנם למאן דקמתרץ לקמן (דף ג' ע"א) ואבע"א רישא לאו רבי אליעזר, נסתר תירוץ זה.

ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושית הגמרא שהקשה נתני דשחרית ברישא. ואמנם אעפ"כ הקשה שפיר דגם שם היה יכול להתחיל בדברי רבי אליעזר מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות קריאת שמע שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים:


שם בערבין. הא דהוצרך לומר בערבין, נראה דלהך ואיבעית אימא רישא לאו רבי אליעזר (לקמן ריש דף ג' ע"א) הוצרך לומר בערבים שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו וטהר גברא ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו, ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן קריאת שמע, לכך הוצרך לומר בערבין:


שם משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ואף שאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע, ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו', אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן קריאת שמע כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש, והרי רבי טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים (דף ע"ג ע"א) ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה. ואין אנו צריכין לדברי לקמן ע"ב בדברי התוס'. ולקמן בדברי הגמ' יבואר עוד[1].


שם שהכהנים וכו'. לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים, ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה.

ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן קריאת שמע, לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש, וא"כ לכך תני כהנים דאם לא כן הוה מוקמינן שהכהנות נכנסות לאכול בתרומתן והן ודאי מותרות שהן פטורות מקריאת שמע, כמפורש במשנה (דף כ' ע"א) דנשים פטורות מקריאת שמע, קא משמע לן משנתינו כהנים, דאפילו כהנים זכרים מותרים.

אי נמי לאידך גיסא דנשים ודאי אסורים, שאף שפטורים מקריאת שמע חייבים בתפילה, והרי בהגיע הזמן גם משום תפילה אסור דלא גרע מתפילת מנחה, ועיין במגן אברהם (סי' רל"ב ס"ק ט"ו). ועוד דעל כל פנים חייבים בזכירת יציאת מצרים כמבואר במגן אברהם (סי' ט' ס"ק א') ולמ"ד מזכירין יציאת מצרים בלילות הוה מצות עשה שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה, ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם (במדבר יח ז) דמיניה ילפינן בפסחים (עג.) דחשיב כעבודה, בהכהנים כתיב ולא בנשים[2]. ולקמן יבואר עוד בזה:


שם לאכול בתרומתן. הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה, עיין בתוספות יום טוב מה שכתב בזה. ולענ"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מחוסר כיפורים דזב ומצורע ובין מחוסר כיפורים דיולדות, דכי היכי דעביד ביבמות (דף ע"ה ע"א) צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפינן מיולדות משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע"ש. וא"כ לתרומה שא"צ כפרה דילפינן מקרא דובמלאת ימי טהרה (ויקרא יב ו) כמבואר שם (דף ע"ד ע"ב) א"כ מנ"ל דזב ומצורע אינן אסורים עד שיביאו כפרתן ושאני יולדות שהותרה מכללה. ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע"ה בד"ה והכתיב ע"ש, ועכ"פ היה מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדות לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא, אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן, עיין משנה למלך פי"ב מתרומות הלכה כ"ב. ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה, מ"מ הוא מלתא דלא שכיח, וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן. אמנם לפמ"ש לעיל דבלאו הכי מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים, נסתר מה שכתבתי ומחוורתא כמ"ש התוי"ט שכן הוא לשון התנאים:


שם בגמרא תנא היכי קאי. ואף דקושיא זו שייכא ברוב המסכתות, קבע אותה כאן שהיא תחלה לכל שאר המסכתות, וכיון דמתרץ כאן אקרא קאי שוב ממילא מתורץ בכל שאר המסכתות, ואמנם בדברינו שנבאר כאן בלא"ה לא קשיא:


שם דקתני מאימתי וכו'. הנה או שהיה יכול לקצר ולהקשות רק תנא היכי קאי דפשיטא שעל מה דתני זמן קריאת שמע מקשה, או שהיה לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דתני מאימתי קורין את שמע.

ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכו' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה, ובאמת היא קושיא בפני עצמה.

ועוד קשה במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת, האי והכי קתני הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך.

וגם מה דמשני ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם, מה הועיל באי בעית אימא הזה, הא ע"כ צריך הוא לתירוץ הראשון, קושיא קמייתא תנא היכי קאי.

וגם אמרו אי הכי סיפא דקתני וכו', לשון אי הכי אינו מדוקדק.

ולתרץ כל זה נראה, דגם המקשה היה ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו היתה דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן קריאת שמע עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו. ואף ששנינו במסכת נגעים (פי"ד מ"ג) העריב שמשו אוכל בתרומה, וכן כתיב בקרא (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר. אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה, וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פי' התוס' בד"ה דלמא, ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה דממה נפשך בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אין שום ספק. ובקריאת שמע אי נמי דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחלת שקיעה, וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י וכו'. וא"כ התנא שנותן זמן אחד במשנתינו לקריאת שמע ולתרומה שמעינן תרווייהו שהזמן הוא צאת הכוכבים, דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד. אבל אים נימא דקריאת שמע לא תליא בשכיבה, ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם בקריאת שמע יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב, ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה, עיין במגן אברהם (סימן רס"א ס"ק י') מ"מ היא הנותנת שאם לר"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחילת שקיעה, וא"כ בשניהם יש לטעות בין בקריאת שמע ובין בתרומה.

ואמנם בקריאת שמע חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבה, מסיפא דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה, והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים, דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל קריאת שמע ותרומה ברגע אחד, מכלל דהיינו צאת הכוכבים.

אך לקמן (דף ג' ע"א) קאמר ואי בעית אימא רישא לאו רבי אליעזר היא, וא"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה, וקשיא דתלא דלא תניא בדלא תניא.

וההכרעה דרישא לאו רבי אליעזר היא מדקאמר מאימתי במ"ם השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם היה שואל על כל משך הזמן, ההתחלה והסוף, היה לו לומר אימתי קורין את שמע.

וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לקריאת שמע בתרומה, והיכי ראי הרי אכתי לא שנינו הזמן, לא בקריאת שמע ולא בתרומה. ואי קאי אקרא, גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ"ל. ואין לומר בקריאת שמע ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה, לזה קאמר תנא היכי קאי דקתני מאימתי, משמע דאיירי רק בהתחלה ורישא לאו רבי אליעזר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתלי דלא תניא בדלא תניא.

ותו מ"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ"ם של מאימתי, אכתי מוכח דרישא לאו רבי אליעזר, דהרי קשה מאי שנא דתני ערבית ברישא, וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית ביה פלוגתא ובשל שחרית אית ביה פלוגתא באותו משנה, דתנא קמא סבר בין תכלת ללבן ורבי אליעזר סובר בין תכלת לכרתי. לכן אתחיל בשל ערבין. ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן, מ"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת.

וכל זה אם רישא היא בבא בפני עצמה והוא סתם, אבל אם דברי רבי אליעזר קאי גם על הרישא, א"כ גם בכאן איכא פלוגתא, ואדרבה מדמסיים דברי רבי אליעזר משמע דפליגי רבנן, א"כ נתני דשחרית ברישא. אלא ודאי דרישא הוא בבא בפני עצמה, א"כ לא נזכר ברישא דקפדינן אזמן שכיבה, וא"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא.

ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך, וא"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה, ובערבין לאו דוקא אלא זמן קריאת שמע דשכיבה שהרי מסיים עד סוף האשמורה וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן קריאת שמע דשכיבה אימת, ולכן סיים אימתי בלא שימוש מ"ם.

ואי בעית אימא, השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך, שהרי מן המשנה גופה מוכח זמן שכיבה מדמסיים עד אשמורה וכו' דברי רבי אליעזר, והא דפתח בערבית לאו משום דלית ביה פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם.

אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך וכו', פי' בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלית ביה פלוגתא, א"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית, אבל אם הטעם משום דקאי אקרא, אם כן גם בברכות היה לו להתחיל בשל ערבין:


שם אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית. ולקמן במשנה (דף י' ע"ב) בית שמאי אומרים בערב יטו ויקראו, אע"ג דעדיין קאי במילי דשחרית, לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ"פ צריך לשנות כן גם של ערב דבשניהם פליגי בית שמאי ובית הלל, וכיון שהוצרך לשנות ערב ובוקר הקדים לערב, אי מקרא דבשכבך, אי משום דיליף מברייתו של עולם. משא"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי:


שם מכדי כהנים וכו' לתני משאת צאת הכוכבים. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם, שבעוד שמכינים לו הוא קורא קריאת שמע, א"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צאת הכוכבים. ואין לומר שזה הי' פשוט לו שקודם צאת הכוכבים לאו זמן שכיבה, שהרי לקמן ע"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצאת הכוכבים.

ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה, אבל הכהנים אטו זמן אכילתן הוא אז, שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא היה יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור, אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצאת הכוכבים:


שם ולתני משעת צאת הכוכבים. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן קריאת שמע משום שהיא אכילת מצוה, א"כ דלמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז. אך לפי מ"ש לעיל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מקריאת שמע, א"כ יש לפרש קושית הגמרא כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואף על פי כן ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מקריאת שמע, א"כ לתני משעת צאת הכוכבים דהרי לא קמ"ל מידי:


שם והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא. ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי, דא"כ מאי קמ"ל במה שאמר משעה שהכהנים והוה ליה למימר משעת צאת הכוכבים.

ואמנם לדעת התוס' דהערב שמש גופיה יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג"כ רבי אליעזר א"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה, והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא, א"כ קשה מנ"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא, ודלמא מיירי בהני דלאו בני כפרה נינהו וקמ"ל דבא השמש היינו סוף שקיעה.

ונראה מדתני שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ניתני משעה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה, אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן, ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה:


שם כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו'. קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי"ד דנגעים וכך ה"ל למימר כדתנן העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא ליה דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ"ם לזכר ופ' לנקיבה. ורש"י פירש הטעם במסכת יבמות (דף ע"ד ע"ב בד"ה כיון שמלאו ימים וכו') דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבילת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו'. וא"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ"א שיביאו באמת למחר כפרתה. וא"כ אי ליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה הוא ליל שבת תהיה אסורה עדיין בתרומה עד ליל מוצאי שבת. וכן אם אין בית המקדש כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרה וממשנתינו שמעינן דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתם הדבר תלוי רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשים ובהני דלאו בני כפרה, ואי משום להשמיענו דכפרה לא מעכבא, זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד"ה והא קמ"ל, אלא ודאי דמשנתינו בזה"ז מיירי דליכא קדשים וקמ"ל תרומה. ואי מהני דלאו בני כפרה, א"כ מאי קמ"ל אלא מהני דבני כפרה ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר אפ"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהן מתיר. ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והא קמ"ל ע"ש בדבריהם. ולפי מ"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים:


רש"י ד"ה עד סוף וכו'. ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו'. הנה זה היה לרש"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תנא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבריהם לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י יע"ש.

וא"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צאת הכוכבים דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר (כו.) תפלת המנחה עד הערב, ולפי זה לא היה רש"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא ידי חובתו שהרי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד, וכמו שרוצה רבנו תם לפסוק בתוס' בד"ה מאימתי, ולכן הוצרך רש"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה. וא"כ חזינן דבקריאת שמע לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה, א"כ מקמי הכי לא יצא ידי חובתו:

אלא דאכתי קשי' מנא ליה לרש"י דכולי עלמא מודו דקריאת שמע תליא בזמן שכיבה וחכמים ורבן גמליאל דסברי כל הלילה אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרווייהו זמנה מן התורה כל הלילה הוא משום דס"ל כל זמן שבני אדם שוכבין, ודלמא טעמא דידהו דלא תליא בשכיבה כלל אלא בערב ובקר, וס"ל כרבנן דלקמן בפרק תפילת השחר דמנחה עד הערב, ולכן ס"ל כל הלילה. ולפ"ז ממילא לדידן דקיימא לן דעביד כמר עביד, יוצא ג"כ בקריאת שמע דבית הכנסת. ונראה דס"ל לרש"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס"ל בודאי דתליא בזמן שכיבה, דהיינו רבי אליעזר דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמו ע"ב ולא מצינו חולק בפי', לא משוינן פלוגתא חדשה. וסובר רש"י דגם רבי יהודה בעי זמן שכיבה לקריאת שמע, ודלא כתוספות לקמן ע"ב בד"ה אמר לי' ור"י שהקשה לר"מ היינו משום דלדידיה אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל קריאת שמע אינו רשאי לקרות, דקריאת שמע לא תליא בתפילה:


בד"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר. הנה אחז רש"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח (שמות לד כה) ושביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר (שם כג יח), ומלבד דהוה ליה להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיניה התלמוד בפסחים (דף ע"א ע"א) מניין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התוס' בד"ה מנין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין ועוד דהרי האי קרא דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים (דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו') דמיירי גם בחלב מ"מ חזינן שהתלמוד שם (דף ע"א ע"א) אפ"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ"מ ליכא למילף מיניה שאר אמורים דשאני פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש"י בפסחים (דף ע"א ע"א) בד"ה מנין לאמורי חגיגת ט"ו וכו' אע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ"ל וא"כ ליכא למילף אמורי קדשים קלים מחלבי הפסח.

ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עיקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מלא ילין חלב חגי. אבל כאן במשנתינו עיקר הראיה שהוצרך רש"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל. ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברא הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה, דהרי משנתינו מוקי לה (לקמן דף ט' ע"א) כראב"ע וא"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות, וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא.

ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לרבי אלעזר בן עזריה דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מלא ילין לבקר זבח חג הפסח צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ"ל, ולכן הוכרח רש"י במשנתינו כאן להביא קרא דלא ילין לבקר.

ובזה ניחא מה דתמיהא טובא שלמה הביא רש"י כלל קרא דלא ילין והיה להביא קרא דעל מוקדה כל הלילה, וכן מביא בגמרא במגילה (דף כ"א ע"א) ורש"י עצמו בפסחים (דף ס"ח ע"ב) מביא קרא דעל מוקדה. ולפמ"ש ניחא דמשנתינו אתיא כרבי אלעזר בן עזריה, וחלבים דפסח לראב"ע ליכא למילף מעולה:


שם רש"י ד"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה וה"נ תנן בפרק שני דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואמורים. ועיין בתוספות יום טוב שדחה ראייתו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו.

ואני רציתי לומר דכוונת רש"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא היה יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד חצות.

אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה וכו' והא ודאי דאף לרבי עקיבא דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים (דף נ"ז ע"ב) הפסח עד חצות אמר רב יוסף ראב"ע היא אמר ליה אביי וממאי דמדאורייתא וראב"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה. הרי דגם בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ"ה תני שם במגילה מכלל שמצותו כל הלילה. א"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל הלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה.

ונראה דהוקשה לרש"י למה הוצרך במגילה לומר שדבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתיא ככולי עלמא, וג"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כרבי אלעזר בן עזריה. וע"ש בתוס' (דף כ"א ע"א ד"ה לאתויי). אלא ודאי שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנה סתמא תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שהרי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעלה יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו.

ועיין לקמן בחידושינו דף ט' ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כדברי הכל וגם שיהיה דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש"י ד"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שם א"כ מאי אלא ומוכח דעד חצות שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב"ע היא שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא"כ יהיה מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהיה דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דהקטר חלבים לא עשו בו סיג ואעפ"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג:

והנה להרמב"ם דגם בהקטר חלבים עשו סיג א"כ הקטר חלבים דתנן במסכת מגילה שמצותו כל הלילה היינו רק מדין תורה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מי הכריח להסוגיא דהתם לומר בזה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע נוקמי לאתויי שאר הנאכלים ליום ולילה וככ"ע.

והנלע"ד דאי אפשר לומר לאתויי הנאכלים ליום ולילה שאחרי שלשון המשנה הוא דבר שמצותו בלילה אי אפשר לפרש בו דבר שמצותו ביום ובלילה מ"מ לא שנינו בחלבים ואיברים שמצותו בלילה רק שנינו שכל הלילה כשר להקטר חלבים וכו' אבל בזה הכלל שאמר דבר שמצותו בלילה הוצרך לפרשו על אכילת פסח שמצותו דוקא בלילה והא דלא אמר לאתויי ק"ש משום דגם ק"ש לא תליא התורה זמנו בלילה אלא בשכיבה והרי באמת יוצא ק"ש של ערבית גם ביום אחר עלות השחר קודם נץ החמה כיון דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא וכמבואר לקמן (דף ח' ע"ב) ולא שייך לומר בו שכשר כל הלילה שהרי כשר גם אחר עלות השחר:

ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בהקטר חלבים ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סיג בזה ונראה דקריאת שמע היא מצוה חמורה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סיג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סיג אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסיג. וכן משמע מדברי רש"י ביבמות (דף קי"ט ע"א בד"ה מה לי איסור לאו וכו') דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן ביה הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן ביה הרחקה ובזה ניחא לי לשון רש"י כאן בתחלת הדיבור שכתב ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר עלות השחר ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בקר. וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולפמ"ש ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא היו חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים.

עוד נלע"ד טעם שלא עשו הרחקה בהקטר חלבים ואיברים הוא משום דק"ש לכל מסור חששו לעצלות ועשו גדר והרחקה אבל הקטר חלבים לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל דלדעת רש"י לא עשו באכילת פסחים שום סיג ולר"ע אפילו מדרבנן היא נאכל כל הלילה הוא משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועיין בפסחים (דף פ"ה ע"א) והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אך שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים הוא מסור והם זריזים מ"מ הואיל ויש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סיג שלא לאכלה רק אחר חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות שלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בקדשי קדשים.

ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום אחד קדשים קלים ולכאורה קשה מאד ואטו קדשי קדשים אינן נאכלים ליום אחד, אדרבא קדשי קדשים כולם נאכלין ליום אחד אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים. ולפי מ"ש ניחא שעיקר ההרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים.

ומשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי הקטר חלבים ואיברים מצותן עד עלות השחר וכל הנאכלים וכו' ולמה לא כללינהו יחד וכך הוה ליה למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצות עד שיעלה עמוד השחר, אלא ודאי הורה לנו [תנא[3]] דמשנתינו שהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצות באמת עד שיעלה עמוד השחר אפי' חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים הוא רק מדין תורה מצותן עד שיעלה עמוד השחר אבל חכמים עשו בהם סיג עד חצות.

והא דהפסיק התנא בהקטר חלבים בין קריאת שמע לאכילת קדשים ולדעת רש"י הוה ליה להתנא להסמיך אכילת קדשים לק"ש שהם שוים בדינה ונראה דאי הוה מסיים בהקטר חלבים ואיברים לא הוה שייך למימר אח"כ א"כ למה אמרו עד חצות לכך הוכרח לסיים בכל הנאכלים. כ"ז הנלע"ד לשיטת רש"י:

ושיטת רבינו הרמב"ם דגם בהקטר עשו סייג נראה הא דפלגינהו לתרי בבי ולא כללינהו עם הנאכלים ליום א' לפי שהקטר חלבים אף שמדאורייתא כשרים בלילה מ"מ עיקר מצותן אפילו מן התורה אינה בלילה רק שעת עיקר מצותן הוא ביום והרי אפילו שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה וכדאמרינן במנחות (דף ע"ב) אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה אבל הנאכלים ליום אחד עיקר מצותן מן התורה בלילה כמו ביום ולכך פלגינהו תנא בתרי בבי. והשתא דאתינא להכי אמינא גם לרש"י היינו טעמא דלא עשו סיג בהקטר חלבים ואיברים לפי שעיקר חיבוב מצותן בשעתן הוא ביום ומסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה והוה מלתא דלא שכיח ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סיג והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר.

ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים (דף נ"ז ע"ב) למה לא עשו סייג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה. ולפמ"ש ניחא דבתשובת חכם צבי (סי' קכ"א) מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עיקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים:


תוס' ד"ה מאימתי וכו'. מ"מ קשיא דהוה כתרי קולי דסתרי אהדדי. דבריהם לכאורה צ"ע דמה איריא קושיא זו לשיטת רבנו תם, והרי גם לשיטת רש"י דקריאת שמע שעל המטה עיקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא"ש א"כ גם לשיטת ר"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק"ש על רבי יהודה ואעפ"כ מאחרינן לפעמים מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונת הרא"ש כן לתרץ שיטת רבנו תם אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על רבנו תם ומשמע דלרש"י ניחא קשה כנ"ל וכן על הרא"ש קשה למה תלה קושיא זו בשיטת רבנו תם.

ונלע"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התוס' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עיקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא"ש זה לדבר פשוט. ולכן אין שום קושיא לשיטת רש"י. אבל קשיא להו לשיטת ר"ת דלענין ק"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שיטת ר"ת והרא"ש ניחא ליה גם לשיטת ר"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דיבור הזה:


בא"ד. וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא היה קורא ג"כ ק"ש וכו'. דבריהם סתומים ועיין במהרש"א ולמימר דכוונת התוס' כ"ג כדברי הרא"ש ואדלעיל על דברי רבנו תם הם שייכים, לדעתי ליכא למימר כן, ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש, דהרא"ש לא סיים ומסתמא היה קורא ג"כ ק"ש, וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראיה זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לרבי יהודה מתחיל זמן ערבית א"כ מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא ואדרבה בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צאת הכוכבים אבל התוס' שסיימו ומסתמא היה קורא גם קריאת שמע, א"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש היא בזמן תפלה א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י.

והנלע"ד בכוונתן בזה הוא דר"ת תלה זמן ק"ש בתפילת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן תפילת ערבית הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק"ש ודברי ר"י המה להיפך, שר"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ"כ מקדימין להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים וע"ז חידש ר"י שאנו מתפללים ערבית מבעוד יום אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק"ש וס"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפילת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דרבי יהודה מתפללים מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימים תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, ולכן סיים ר"י בדבריו ומאותה שעה היא זמן תפלה. נמצא דברי ר"י הם היפך מדברי ר"ת ור"י תולה תפילת ערבית בקריאת שמע ורוצה להביא ראיה לזה דתפלה אנו למדים מק"ש ולכן סיים ר"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם קריאת שמע וכוונתו בזה עפ"י מ"ש המגן אברהם בסי' רס"ז ס"ק א' בשם בה"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לתפילת ערבית בזמן החול, דבחול זמנו בצאת הכוכבים ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול, וכתב המגן אברהם טעם לדבר דתפילת ערבית נתקן כנגד איברים ופדרים ובליל שבת לא היה יכול להקטירם, דלא עולת חול בשבת, והוצרך להקטירם בעוד יום. ונדחק שם המגן אברהם דלפ"ז איך רצה בגמ' להביא ראיה מדברי רב דהלכה כר"י והרי רק בערב שבת עשה כן, והרי יש הפרש בין שבת לחול. ונדחק המגן אברהם דבתחלת הסוגיא לא רצה לחלק בין שבת לחול ע"ש במג"א.

ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר"י בעל התוס', איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה, אלא ודאי שעיקר הראיה הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם קריאת שמע, והנה תינח לומר סברת המג"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין קריאת שמע אין שום טעם לחלק בין שבת לחול, ומדקרי רב אז גם קריאת שמע מכלל שכבר הוא ערב לענין קריאת שמע וכי היכי שהוא ערב לענין ק"ש ה"נ הוא ערב לענין תפלת ערבית וא"כ מוכח דילפינן זמן תפלה מזמן קריאת שמע א"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר"י בפלג המנחה מ"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בערבי שבתות שהוא זמן קריאת שמע להני תנאי דגמרא הוא ג"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ"ה מקדימין ערבית קודם צאת הכוכבים אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי:


בא"ד. והא דאמר בירושלמי וכו' אומר ר"ת וכו'. גם בזה דבריהם תמוהים דהרי לדברי תוס' בין לרבנו תם ובין לשיטת ר"י זמן קריאת שמע של ערבית וזמן תפילת ערבית שוים, זמנו של זה הוא זמנו של זה, וא"כ יכון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו חובת ק"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה.

ואמנם ע"פ מ"ש לעיל בתחלה דבר זה דתפילת ערבית שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפלת המנחה כרבנן, והירושלמי ודאי לא סבר כר"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן [דהיינו קודם צאת הכוכבים] לא יצא ידי חובתו, ואמנם אעפ"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין, אבל חובת קריאת שמע לא יצאו ולא קראו שמע בבית הכנסת אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:


בד"ה ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד. ולפ"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם, והמהרש"א לקמן בדברי התוס' בד"ה אי הכי נדחק בזה.

ולענ"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג"כ קריאת שמע של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחלה.

והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה היה בלילה ממש בתחלתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים וכן היה בשעת בריאת העולם שקודם לזה לא היה זמן כלל והתחלת הזמן בשעת הבריאה היתה תחלה הלילה כלה ואח"כ היה בוקר של יום ראשון ואח"כ אחר חצות היום היה בין הערבים, ולכן במצות קריאת שמע שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום, יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית, וכן בשני תמידין ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערבים יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערבים.

ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו:


בד"ה א"ה וכו'. א"כ קפיד אכל מילי וכו'. ובפרק תפילת השחר (לקמן כו.) שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דתפילת ערבית רשות והתחיל בשל חוב. או משום דממה נפשך אם תפלות אבות תקנום סדרם על סדר האבות שתיקנום, ואם כנגד תמידין תקנום א"כ תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים והתחיל בעיקר הקרבנות:


בד"ה מברך שתים לפניה וכו'. ירושלמי. ושבע ברכות הוו כנגד שבע ביום הללתיך וכו'. ויש לתמוה הלא כאן הובא הך דבשחר מברך וכו' רק דרך קושיא ומה להם להתוס' לפרש כאן טעם על מנין הזה ואין זה ענין להקושיא, ולקמן בגוף המשנה דבשחר מברך שתים לפניה היה להם להתוס' להביא טעם לדבר והירושלמי באמת שם קבע דבריו.

ועוד דהרי בירושלמי שם איתא ב' טעמים ר' סימן בשם רשב"נ אמר על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות יום ולילה שוים ור' יוסי ב"א בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך ועיין בתשו' הרשב"א (סי' נ"א) דהני אמוראי פליגי ועיין שם במה פליגי וא"כ קשה למה בחרו התוס' כאן בטעם השני והשמיטו הטעם הראשון שם. ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה, דלפי הטעם הראשון שם בירושלמי ע"ש והגית בו יומם ולילה נסתר כאן קושיות הגמרא דכיון דכתיב בקרא יומם תחלה הקדים גם התנא יום ללילה לברכות ולכן כתבו התוס' טעם שבע ברכות הללו הוא ע"ש שבע ביום הללתיך וכונתן שתלמודא דידן שהקשה כאן לתני דערבית ברישא איהו מפרש טעם שבע ברכות כנגד שבע ביום הללתיך ולא משום והגית וגו':


בד"ה והא קמ"ל וכו'. וא"ת והא תנינא חדא זימנא במסכת נגעים ומייתי לה בפרק הערל וכו'. הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל, ואטו מי אלימא האי דהערל ממשנה ערוכה בנגעים, וכי המשנה צריכה חיזו מדברי הגמ', ושם ביבמות הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה. ועיין בדברינו דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה דרך טרסקמון.

ועוד נלע"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח"כ בדבור הסמוך שהקשו שם על פירש רש"י שכתבו ותימה לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ"ל דביאת שמשו הוא וכו'. והנה שם בדבור ההיא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים חדא דעל מסכת נגעים לא סידרו רבינא ורב אשי שום גמרא, ועוד דאטו במשנה מפורש הטעם שהוא מקרא דובא השמש, אבל שם בפרק הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא ובא השמש ולכן הקשו שהיה לו להקשות שם ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואמנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושית תוס':



שולי הגליון


  1. ולקמן בסמוך שם הבאנו להעיר מה שעמדו האחרונים בדברי רבנו אלה.
  2. בספר בית האוצר לר"י ענגיל זצ"ל (כלל קסז) תמה על דברי רבנו כאן, שהרי במשנה בתרומה שם (פ"ח מ"א) מפורש שגם באשת כהן ועבד כהן פטר רבי יהושע, וטעם הפטור מבואר בגמ' בפסחים שם, משום דאיקרי עבודה, ועל כרחך שגם אכילת האשה והעבד עבודה מיקרי. והוסיף להוכיח דאית להו מצוה באכילתם מדברי התוס' בגיטין (יב: ד"ה השבתוני) שכתבו על החוב לעבד בשחרורו, או משום שיש מצוה באכילת תרומה. ומבואר שגם לעבד הוא מצוה ולא רק היתר בעלמא ודלא כדברי רבנו. ומאידך, דייק שם מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בגיטין שם (פ"א מ"ו): ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא קנינו, ר"ל שזה העבד באכילת התרומה או בהיותו בועל כנענית, לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות, ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן בתרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה. מבואר דבזה גופא פליגי ר"מ וחכמים ולדעת חכמים אין לו לעבד מצוה באכילתו, וכדברי רבנו.
  3. או: לישנא.
עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף