ראשונים/ברכות/ב/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngחיפוש בדף עם כל מפרשיו
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
שיטה מקובצת
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל הראשונים לדף זה

חי' הלכות מהרש"א
לבוש עם מפרשי הים
הגהות הב"ח
אבן עוזר
פני יהושע
צל"ח
גליון הש"ס
קרן אורה
גליון מהרש"א
רש"ש
אבן שלמה (שיק)
אברהם את עיניו
אומר מיהודא
שפת אמת
ערך ש"י
שיח השדה
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל האחרונים לדף זה


מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה
מבחן אמריקאי


ראשונים TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

רב נסים גאון

גמ' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. מכלל דהאי דכתב רחמנא (ויקרא כ"ב) ואחר יאכל מן הקדשים אינו מיוחד אלא בתרומה בלבד אבל דבר שהוא למעלה הימנה מן הקדשים אינו מותר לטמא לאוכלן לאחר ביאת השמש בלבד אלא אסור הוא כל אותה הלילה לאכול בקדשים עד שיבא היום ויביא כפרתו ואז יהא מותר בקדשים ואיתא מפרשא במסכת יבמות בפ' הערל (דף עד) והכי אמרי הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנלן אמר רבא אמר רב חסדא ג' קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ"ב) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים תלה הדבר ברחיצ' בלבד וכתי' (שם) ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים] תלה הדבר גם בביאת אור השמש והיא שעת יציאת הכוכבים וכתיב (שם י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה תלה גמירו' הטהר' גם בהקרבת קרבן ואלו המקראות היו נראין כסותרין זה את זה ולפי שאי אפשר להיות דברי הכתובין סותרין זה את זה כי כלם נכוחים למבין העתיקו לנו קדמונינו פירושם והעמידו לנו כל אחד ואחד מאלו המקראות בדבר שהוא מיוחד לו ואמרו הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים הפסוק הראשון שתלה בו הדבר ברחיצה בלבד הוא מיוחד למעשר והפסוק השני שהצריכו לביאת השמש הוא מיוחד לתרומה אבל קדשי המזבח אין מותר לו לאכלן אלא א"כ הביא הכפרה שהוא מתחייב בה ואז תהי כפרתו גמורה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה:

ואני אפרש לך עיקר גדול שלמדונו רבותינו ז"ל כי אלו הג' דברים המעשר והתרומה והקדשים כל אחד ואחד יש לו יתרון ויש בו חומרא שהיא מיוחדת לו זולתי חבריו ואע"פ ששלשתן קראן הכתוב קדשים. המעשר כבר נאמר בו (דברים כ"ו) בערתי הקדש מן הבית ויש בו חומרא שאין מותר לאכלו חוץ לחומת ירושלים אלא חייבין הן בעליו לשאת אותו לשם ולאכלו שם כדכתיב (שם י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב (שם) והבאתם שמה. ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשוויו (מאחרים) [לאחרים] ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חומש כדכתיב (ויקרא כ"ז) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ויהיו דמיו שמורין אצלו עד עת עלותו לרגל מעלהו עמו לירושלים ומוציאו לשם במאכל ובמשתה כדכתיב (דברים י"ד) ונתתה בכסף [וגו'] ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך. וחייב להתודות עליו כדכתיב בפרשת כי תכלה לעשר (שם כ"ו) ואמרת לפני ה' אלהיך ומפורש בספרי (פרשת כי תבא) ואמרת בכל לשון לפני ה' אלהיך זה וידוי מעשר ואסור לאונן לאכול ממנו ואם נטמא אסור באכילה והאוכלו חייב מלקות ואם היה שמן אסור להדליקו בנר דכתיב (שם) ולא בערתי ממנו בטמא ודרשינן ליה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא אבל לסוך ממנו מותר ומה שמשתייר ממנו לשנה הרביעית ושנה השביעית עד ערב יום טוב האחרון של פסח חייב לבערו כדכתיב בפרשת וידוי בערתי הקדש מן הבית ותנא בשאר סיפרי דבי רב (שם) כי תכלה לעשר יכול בחנוכה וכו' ת"ל כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלין בו הוי אומר זה הפסח. מכאן אמרו ערב יו"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית ותניא (שם בספרי ומשנה במע"ש פ"ה מ"י) בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי. נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה ותנן (שם במשנה) במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודין ואמרינן עלה בגמ' דבני מערבא ויתודה ביום ראשון של פסח כדי שיהא לו לאכול בפסח ויתודה בשחרית עד כאן מצוה לאכול אלו החומרות שיש במעשר ואינן בתרומה כדתנן (בכורים פ"ב מ"ב) יש במעשר מה שאין בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן וחייבין בביעור וכו' הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה ותנא בתוספתא (מעשר שני פ"ב) נמי חומר במעשר שני שמעשר שני קונה את הקנקנים ואוסר (דמי עירוביו) [דמיו ועירוביו] וספק עירוביו כל שהוא וטעון חומש וטעון וידוי ואסור לאונן ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה ואמרינן עלה (יבמות דף עג) דמתני' ואלו אסורין לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלמא תני ושייר ואמרינן (שם דף עד) אמר ריש לקיש משום ר' סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו בטומאה שנאמר (דברים כ"ו) ולא נתתי ממנו למת וכו' והתרומה נקרית קודש כדכתיב (ויקרא כ"ב) וכל זר לא יאכל קדש וכתיב (שם) ואיש כי יאכל קדש בשגגה ובבכורות (דף יד) פ' שני (דברים כ"ב) רק קדשיך אלו התרומות והחומרות שישנן בה ואינן במעשר שאם יאכלנה זר במזיד חייב מיתה בידי


רש"י

מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה:

עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמרא (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא[1]:

עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה:

הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום[2]:

מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי' לא ילין לבקר (שמות לד):

חלבים. של כל קרבנות:

אברים. של עולה:

וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה:

מצותן. זמן אכילתן:

עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו:

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי':

כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה[3]. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים[4]:

גמ' היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה:

אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה:

ואיבע"א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם:

והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית:

משעת צאת הכוכבים. שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן (עמוד ב):


תוספות

מאימתי קורין וכו'. פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המיטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות[5]. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית[6]. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך[7]. ועוד קשה דא"כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק"ש של ערבית. ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה[8]. לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפילת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית[9]. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפילת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד[10]. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן[11]. על כן אומר ר"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה[12]. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא[13] גם היה קורא קריאת שמע[14]. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ"נ וכו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחילה ואותה ק"ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה[15]. ומכאן נראה מי שקורא ק"ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה:

ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחילה[16]:

אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא. אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש. אלא א"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א"כ קפיד אכל מילי א"כ סיפא דקתני וכו':

מברך שתים לפניה וכו'. (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהלים קיט) ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה[17]:

והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא. וא"ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי"ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר[18]:


רשב"א

[מתני'] מעשה ובאו בניו מבית המשתה. מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבא אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן (ט, א ד"ה ובני רבן גמליאל), וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה.

אבל בירושלמי (פ"א ה"א) פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו, וכדגרסינן התם: מעשה ובאו בניו, פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה, והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו' כדאיתא התם, ומשני שניא היא הכי שהיא לשנון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים, אמר לון עבדון עובדא כוותיה, ע"כ בירושלמי. ואין לנו אלא כגמרתנו. ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות.

ולענין מאימתי, הרב אלפסי וכל הגאונים ז"ל פסקו כסתם מתני' שהוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, משום דללישנא דאמרינן בגמרא (מ)דסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר אלמא מתניתין דמאימתי רבנן, ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם (יבמות מב, ב), ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דרבי אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי רבן גמליאל ורבנן עליה דרבי אליעזר בעד סוף ולא פליגי עליה במתניתין במאימתי משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים (לקמן ע"ב), ועוד דר' יהושע אמר הכי באידך ברייתא שמע מינה דהכין הלכתא. ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה ולא נהגו כן מתחילה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפלת הערב בבית הכנסת היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה, וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש"י ז"ל והראב"ד והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ"ל והרבה מן הגאונים ז"ל.

וכן נראה מן הירושלמי (ריש פירקין) דגרסינן התם: תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר ר' יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ואפילו קרא אותה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה חוזר וקורא אותה (משום דהוה ליה כספק קרא ספק לא קרא שהוא חוזר וקורא), ולא עוד אלא שבירושלמי (שם) למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא, דגרסינן התם: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ותימר צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.

וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו לקרות את שמע. וכן כתב רב עמרם והר' יצחק ב"ר אשר זכרונו לברכה.

ור"ת ז"ל לא נראו לו דברים אלו. חדא דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר (לקמן ד, ב) תפלות באמצע תקנום, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (שם) צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.

ולפיכך פירש הוא ז"ל דק"ש של בית הכנסת עיקר, אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר (כו, א) תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים, ואמרינן בגמרא (לקמן כז, א) מאן דעבד כרבי יהודה עבד, ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעבדינן כר' יהודה בקריאת שמע ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת (עירובין ז, א) דתרי קולי דסתרי אהדדי, יש לומר דלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות קריאת שמע שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי, וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם (ה"ה): ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין, בעיא רבי אחא מימחייא בידון, אמר ליה רבי יוסי ולא כבר קראו בעונתה כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה הן קורין אותה. והוא כתוב לראיה לפירוש זה בספר המאור.

והקשו בתוס' לדברי ר"ת ז"ל מדפריך לקמן (ע"ב) רבי יהודה לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, אדרבא ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה, כלומר לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרינא בשכבך עד לאחר חשיכה והלא כהנים טובלין מבעוד יום.

ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והאיך הוא לילה וזמן שכיבה. ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים (שבת לד, ב) וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא, ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן האיך אפשר שקורא בו לרבי יהודה, ולכשתמצא לומר דאין הכי נמי דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה ואף על גב דאכתי יממא הוא ובשכבך כתיב לומר דבזמן שכיבה תליא רחמנא, אם כן מאי קא פריך לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין, דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לרבי מאיר.

ומה שהקשה ר"ת ז"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי (פ"ב, ה"א) ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידינו ובא מאבות ראשונים והיא מה שאמרו בירושלמי.

ונשאל מרבנו האי גאון ז"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו, אי זהו עדיף לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, שמתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן קריאת שמע ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית, וחזינן דקריאת שמע עדיף יותר בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבים, דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, עד כאן.

ובתוס' אמרו דאיכא למימר דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כשאר התנאין דברייתא (ב, ב) דמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של צבור.

ואינו מחוור בעיני, דהא משמע דלמסקנא דאסיקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא או רבי אליעזר או רבי מאיר, ושיעוריה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא (לקמן ע"ב) דבין השמשות דרבי יוסי קאמר, וכיון שכן ליכא אלא רבי אליעזר, ורבי אליעזר לגבי רבי יהושע ליתיה דשמותי הוא, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצא לומר נמי דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה וכמו שאני כותב לפנינו (ד"ה אנא) משם הראב"ד ז"ל, מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכל שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבים נינהו.


גמרא איבעית אימא יליף מבריתו של עולם. פירוש: אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי. ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל, דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם, ועוד דמאי איבעית אימא.


הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש: מדיהיב סימנא לקריאת שמע של ערבית באכילת תרומה, אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן האיך יהיב סימנא לשל ערבית הא איכא דלא אכיל עד צפרא, אלמא כולהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבא קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מובא השמש וטהר ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש, ופירושא דלישנא הכי: הא קא משמע לן דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפילו מחוסרי כפרה, כפרה לא מעכבא להו.

ואם תאמר אכתי דיוקא דמתניתין דהכא למה לי, מתניתין היא בהדיא בנגעים (פי"ד, מ"ג) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. יש לומר דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא כי משכח דוכתא אי מצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה הכין עביד ולא נמנע, ודכוותה בכתובות (מח, א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו', ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז, א) זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.


הכי גריס רש"י ז"ל וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. פירוש האי וממאי אברייתא דקתני ובא השמש ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו קא מקשה, כלומר מנא לן דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש ובא השמש דהיינו שקיעת החמה וטהר יומא מן השמש לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא, ומאי וטהר טהר גברא בקרבנותיו הכל כמו שפירש הוא ז"ל בפירושיו.

ואינו נכון, חדא דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה, כי בא השמש (בראשית כח, יא) ויהי השמש לבא (שם טו, יב) לא יבא עוד שמשך (ישעיה ס, כ), ואף על גב דכתיב קומי אורי כי בא אורך (שם שם, א), גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד, דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח. וכענין שכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם (שם שם, יט). ועוד דאם כן במערבא דמיבעיא להו אמאי פשטוה מברייתא ליפשטיה ממתניתין דנגעים (שם), דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי אמרת דדילמא מתניתין איכא לדחויא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים דילמא בשאינן מחוסרי כפרה.

אלא ודאי הכי גרסינן וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא. וכן גירסת הגאונים ז"ל. ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר, וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקאי דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים.


ריטב"א
פרק ראשון

ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה"ש כו', א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע"ח וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה"ג תנן ברפ"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי.

ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש"ה לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

גמר' תנא היכי קאי וכו'. פי' תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה ותו מאי שנא דקתני בערבין בריש' ליתני שחרין ברישא דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכת' במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקר' קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוק' ליתני משעת צאת הכוכבים דה"ה אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושט' דמילת' נקט והכי קשי' אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין, ומשני מילת' אגב אורחיה קמ"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכב' להו פי' הא קמ"ל דכפרה לא מעכב' דהא אמרי' דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגומר וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:


שיטה מקובצת

לא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו. ומכל מקום שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות. וכהאי גוונא תנן בריש פרק קמא דפסחים (ב.) ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה. וההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות. לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עמוד השחר מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום. והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה משום הכי לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. יש לומר דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והגשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כל הקטרה נמי ואפילו הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קא משמע לן דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

תנא היכי קאי וכו'. פירוש תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה. ותו מאי שנא דקתני בערבין ברישא ליתני שחרין ברישא. דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכתא במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר[19]. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר. ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט:

אי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוקא ליתני משעת צאת הכוכבים דהוא הדין אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושטא דמילתא נקט. והכי קשיא אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין. ומשני מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש הא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא דהא אמרינן דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגו'. וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי. אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:




שולי הגליון


  1. התוס' (ד"ה מאימתי) הקשו על רש"י כמה קושיות כיצד יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שעל המיטה. ועיין ברשב"א מה שיישב, וע"ע שאגת אריה (סימן ג) מה שחידש בביאור דברי רש"י.
  2. משמע שדין זה נוהג בכל הקרבנות אף אלו שנקרבו קודם תמיד של בין הערבים, וכן סתם הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ד ה"ב), הלכות תמידין (פ"ד) ובפירוש המשנה (כאן), אמנם בפירוש המשנה למגילה (פ"ב מ"ו) כתב: והקטר חלבים ואברים, שארית תמיד של בין הערבים, והוא אמרו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ומשמע שדין זה נאמר בעולת תמיד של בין הערבים דווקא, וכן כתב הרע"ב (כאן): ואיברים של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום וכו'. ובתוספות יום טוב (כאן) כתב שודאי אף הם מודים שהוא הדין בכל עולה ולאו דוקא בעולת התמיד אלא שנקטו מילתא דפסיקא וכמבואר ברמב"ם בשאר דוכתי. ובזרע יצחק הקשה מנין לרמב"ם דקרא ד'היא העולה' איירי בתמיד של בין הערבים דווקא, הלא פשטיה דקרא בכל עולה כתיב.
  3. הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) כתב שאף בהקטר חלבים ואברים גזרו חכמים סייג עד חצות. וכן דעת התוספות (פסחים קכ:). ובכסף משנה כתב מקורו מדברי משנתנו, והעיר התוס' יו"ט (פ"א מ"א) שלדברי רש"י אין מקור לפסק הרמב"ם ממשנתנו, ולכן ביאר שלמד כן הרמב"ם מדברי התוספתא במגילה (פ"ב ה"י-יא) וכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים כו' אבל אין חייבין עליהן משום נותר ואין מחשבה פוסלת בהן עד שיעלה עמוד השחר. ולכאורה קשה לשון "אבל", דאדרבה כיון שזמנה עד עמוד השחר לכן אין חייבין עליה משום נותר עד שעה זו, ועל כן פירש הרמב"ם שאף שכל הלילה כשר להקטרה היינו בדיעבד אך לכתחילה זמנה עד חצות, אבל מכל מקום אין חייבין עליהן משום נותר עד עלות השחר.
  4. התוספות יו"ט (פ"א מ"א) ביאר ראיית רש"י שכיון שבמגילה מבואר שזמנה כל הלילה ובשום דוכתא לא אשתמיט תנא למיתני עד חצות ש"מ שאף לכתחילה זמנה כל הלילה. אך כתב שם שאין זו ראיה גמורה שהרי מאחר שכבר אמר כן רבן גמליאל בדעת חכמים וסידר רבינו הקודש דבריו במשנתנו, שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא. וע"ע בשיטה מקובצת שכתב שעיקר דינא קתני שאם לא הקטיר עד חצות מצות עד שיעלה עמוד השחר.
  5. הרשב"א יישב שדעת רש"י שמדאורייתא סגי בפרשה ראשונה וכיון שכבר קרא ג' פרשיות בבית הכנסת לא הצריכוהו לשוב ולקרות אלא פרשה ראשונה שהיא מדאורייתא. והיינו שדעת רש"י שרק פרשה ראשונה מדאורייתא וכן דעת רבינו יונה (ברכות ט. ד"ה למימרא). וכ"כ הפר"ח (או"ח סימן סז ס"א) בדעת רש"י כאן. ועי"ש בפר"ח שכתב שמקושיית התוס' אין להוכיח סבירא להו שחיוב ק"ש מדאורייתא הוא, כי אפשר שמדרבנן צריך לקרות כולם, ועוד שדעת התוס' (מנחות מג: ד"ה ואיזו וסוטה לב. ד"ה קרית) שכל חיוב קריאת שמע הוא מדרבנן.
  6. הרשב"א יישב דמוכח בירושלמי שאין הברכות מעכבות. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) שאין הברכות תלויות בקריאת שמע אלא עומדות בפני עצמן רק שתקנו שייאמרו קודם ואחר ק"ש, והביא שכן הסכימו הגאונים. והו"ד בשאגת אריה (סימן ג).
  7. השאגת אריה (סימן ג) יישב דשם איירי באופן שקרא ק"ש והתפלל אחר צאת הכוכבים, שאז אינו קורא על מטתו אלא משום מזיקין ומשום הכי אם תלמיד חכם הוא אינו צריך.
  8. הרשב"א יישב שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית אלא כשמתפלל ביחיד או כשמתפלל בציבור אחר שהגיע זמן קריאת שמע. וכ"כ השאגת אריה (סימן ג) שאין חיוב לסמוך אלא בזמן קריאת שמע, אלא שדחה שבגמרא לקמן (ל.) מייתי פלוגתא דתנאי אם עדיף להקדים ולהתפלל מעומד קודם זמן ק"ש בלא סמיכת גאולה לתפילה או ימתין עד זמן ק"ש ויסמוך אף שיהיה בדרך ולא יוכל לעמוד, ומבואר שאף מי שאינו מצריך סמיכה קודם זמן ק"ש היינו רק כאשר באופן זה בלבד יוכל לעמוד בתפילה. עוד כתב השאג"א ליישב על פי דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) שאין ברכות ק"ש תלויות בזמן ק"ש כיון שנתקנו בפני עצמן ורק תקנו חז"ל שייאמרו קודם ואחר ק"ש ולפיכך סגי במה שאומרם עם ק"ש קודם התפילה אף שעדיין לא הגיע זמן ק"ש.
  9. התוס' לקמן (ב: ד"ה אמר ליה) הקשו לדעת רבינו תם ממה שהקשה ר' יהודה לר' מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, ותמוה הלא לשיטתו נמי קשה שהרי פלג המנחה מבעוד יום הוא, ויישבו התוס' דלדידיה הקשה לו דדריש בשכבך בשעת שכיבה כרבנן, ואילו רבי יהודה לא דריש לה כלל. והרשב"א כתב שנדחקו בדבריהם ואינו נראה כלל שהרי ודאי לר"י זמן מנחה עד פלג כיון שתפלות כנגד תמידין נתקנו ולא מאחר דחשיב לילה שהרי זמן רב יש עוד הלילה וכהנים טובלים לדעת ר"י אחר פלג המנחה ועל כרחך שיום הוא, ואם נאמר דלר"י חשיב זמן שכיבה אף שהוא יום כיון דבשכיבה תליא רחמנא ולא בלילה, אם כן אף לר"מ יש לומר שאף שהכהנים טובלים באותה שעה לפי שאכתי יום הוא מכל מקום זמן שכיבה הוא. וע"ע ברא"ש (ס"א) שתמה על דבריהם שהרי זמן התפילות תלוי בקרבנות ואילו קריאת שמע תליא בזמן שכיבה.
  10. השאגת אריה (סימן ג) תמה שלא אמרו כן אלא בתפילה דרבנן וספק דרבנן לקולא אך לא בקריאת שמע דאורייתא, וכתב דר"ת ס"ל כדעת התוס' במנחות (מג: ד"ה ואיזו) שאף קריאת שמע אינה אלא מדרבנן, וכן דעתם בסוטה (לב. ד"ה קרית). אך תמה לפי זה איך סמכו רוב הפוסקים על דעת ר"ת כיון דקי"ל דק"ש דאורייתא. ועוד הקשה דאף לשמואל דקריאת שמע דרבן היינו קריאת פרשה זו של קריאת שמע אך אף לשיטתו חייב בקריאת איזה דברי תורה מדאורייתא (כן דעת השאג"א בסימן א ויש חולקים בזה), ועוד שמאחר שצריך לחזור ולקרות משום דברי תורה חייב לקרות דווקא קריאת שמע, עי"ש ראייתו. ובנמוקי הגרי"ב תמה על דברי השאג"א שהלא אין דין זה הכרעה מספק אלא כן הוא הדין בודאי מאחר שלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר שיוכל לעשות כל אחד כשיטתו של זה או שיטתו של זה.
  11. הרשב"א יישב דלגבי תפלה הקלו.
    ובעיקר דבריהם עי' אבודרהם (תפילת מנחה) בשם רב האי גאון שלעולם יעשה כחד מיניהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה דכיון דמיחשב אותו 'יום' לענין תפילת המנחה אינו יכול לעשות 'לילה' לענין תפילת ערבית וכן להפך.
  12. וכן כתב הבעל המאור. והרשב"א הקשה שהרי למסקנא אין זמן מוקדם לצאת הכוכבים אלא שיעורו של ר"א או שיעורו של ר"מ, ושיעורו של ר"מ אי אפשר לעמוד עליו קודם צאת הכוכבים כיון שאמר כל דבריו בבין השמשות דרבי יוסי (כמבואר לקמן ב:). ור"א לגבי ר' יהושע אינו כיון דשמותי הוא, ועוד דהוה יחיד כנגד רבים. ואף אם אפשר לעמוד על שיעורו של רבי יוסי (כמבואר ברשב"א שם בשם הראב"ד) מ"מ אין הלכה כר"מ במקום רבי יהודה וכ"ש במקום רבי יהושע ורבי יהודה ור' אחא ור' חנינא דרבים הם. והרא"ש (סימן א) כתב שמכל מקום בתפילה הקלו וגם שעשו כאן מתוך הדחק שלא היו מתקבצין שוב. ותמה במעדני יום טוב (אות ק) מהו שאמר בתפילה הקלו הלא בקריאת שמע איירינן ואף אם נאמר שהשאילו הלשון תפילה לק"ש עדיין קשה איך הקלו בשל תורה וכתב ע"פ דברי תלמידי רבינו יונה (כאן) שיכולים חכמים לעקור מ"ע משום סייג ואף כאן עשו סייג כדי שלא תתבטל לגמרי, אלא שכתב שלפ"ז מה שהוסיף הרא"ש וגם מתוך הדחק נהגו כן אין לו מובן שהרי היינו הך. עוד כתב לפרש שאחר שהקלו בתפילה להקדימה הקלו גם להקדים ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפילה, אך דחה פירוש זה שאין טעם לעקור ד"ת כדי לסמוך גאולה לתפילה שאינו אלא סמך וסעד בעלמא, וגם מצינו לרב שדחה סמיכת גאולה לתפילה משום הוספה מחול על הקודש, ועוד כתב שאף לפירוש זה לשון הרא"ש דחוק. ובשאגת אריה [השלם מקור] ובראשון לציון הקשו שרבי אליעזר הוא המקדים ביותר ואף הוא אינו מקדים זמן ק"ש אלא משעה שקידש היום, ולא הועיל ר"י ליישב מנהג העולם להקדים ק"ש קודם בין השמשות.
  13. מאחר שצריך לסמוך גאולה לתפילה. כך פירש הרא"ש (סימן א).
  14. המהרש"א מקשה שאין ראיה מכך לדעת ר"י שהרי גם לדעת רש"י שעיקר ק"ש הוא מה שקורא על מטתו מכל מקום תפלת ערבית קורא מבעוד יום, וכן מוכח בירושלמי שמבאר שקריאת שמע היתה קודם לתפילה כדי לעמוד מתוך דברי תורה, אך תפלת ערבית שפיר התפללו קודם צאת הכוכבים. ולכן כתב המהרש"א שעיקר הראיה היא לדעת ר"ת וכפי שהביאה הרא"ש, שהגמרא להלן (כז.) מוכיחה מתפילתו של רב דהלכה כרבי יהודה דחשיב לילה ומאחר דקי"ל כרבי יהודה סבירא להו לתוס' דהוא הדין דהוי לילה לענין קריאת שמע. ובאמת בשאגת אריה (סימן ג) הביא ראיית התוס' כראיה לדעת רבינו תם, אך פירשה כראיה לגוף חידושו של רבינו תם שאף קריאת שמע היה קורא שהרי צריך לסמוך גאולה לתפילה. ובראשון לציון הוסיף להקשות על ראיית התוס' שאינה ראיה לדעת ר"י שהרי מוכח בגמרא שם שרב התפלל בעוד השמש, ואילו הדעה המקדימה ביותר היא דעת רבי אליעזר ואף הוא אינו מתיר לקרות את שמע אלא משעה שקידש היום דהיינו בין השמשות. ולכך הסיק שהוא ראיה לדעת ר"ת שכשם שזמן מנחה תם בפלג המנחה לדעת ר"י כן מתחיל באותה שעה זמן ערבית, וכדברי המהרש"א. וביישוב ראיית התוס' כתב הרא"ש (סימן א) דאפשר שרב לא סמך גאולה לתפילה כיון שסבר שאין צריך לסמוך במעריב כדעת ריב"ל. ובשאגת אריה (סימן ג) דחה יישוב זה שהרי אמרו שם בגמרא דעבד כרבי יהודה עבד והלא לדידן צריך לסמוך ואם יעשה כרבי יהודה לא יוכל לסמוך כיון שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע. עוד דחה שאם כן מה הראיה מדרבנן לא התפללו בערב שבת דילמא סבירא להו כרבי יוחנן שצריך לסמוך ולכן לא יכלו להקדים ולהתפלל אף שסבירא להו כרבי יהודה. עוד יישב הרא"ש (פ"ד ס"ו) שרב היה מתכוון למצוה להוסיף מחול על הקודש ולפיכך לא חייש לסמיכה. והשאג"א (שם) הקשה דאם כן מה הראיה מדרבנן דלא מקדמי הא בימי החול אין מצוה להקדים וממילא הוצרכו להמתין כדי לסמוך, ואם נאמר שהראיה מהא דלא הקדימו בערב שבת, הרי אפשר שהם סוברים שאין דין להוסיף מחול על הקודש אלא ביום כיפור וא"כ בער"ש אין בכך מצוה והוצרכו להמתין כדי לסמוך. עוד הקשה דאם כן איך אמרו בגמרא דעבד כרבי יהודה עבד הרי בכל יום אינו יכול לעשות כן כיון שאין מצוה בהקדמתו וצריך להמתין עד צאת הכוכבים כדי לסמוך גאולה לתפילה. ובעיקר דברי הרא"ש הקשה השאגת אריה שלכאורה סתר דבריו שהרי בפרק קמא (סימן א) כתב דרב ס"ל כריב"ל דאין צריך לסמוך ולא פירש שעשה כן משום מצווה ומשמע שאף במקום מצוה סמיכה עדיפא, ועי' מה שיישב הבית הלוי (ח"א ס"ט) את דברי הרא"ש. ובעיקר ראיית התוס' כתב השאג"א (שם) דלא קפדינן על סמיכת גאולה לתפילה אלא במתפלל בזמן קריאת שמע ומאחר שהקדים רב להתפלל קודם זמן ק"ש לא הוצרך לסמוך ובאמת לא קרא ק"ש עד אחר צאת הכוכבים. ועי' כעי"ז בדברי הרשב"א (כאן) ביישוב קושיית ר"ת על רש"י דהא קיימא לן כריו"ח דצריך לסמוך גאולה לתפילה עד הערב, שיישב דלא אמרו כן אלא במתפלל ביחיד או בצבור בזמן קריאת שמע. ודחה השאגת אריה יישובו שהרי בגמרא לקמן (ל.) מייתי פלוגתת תנאי ביוצא לדרך קודם זמן קריאת שמע אם עדיף שיתפלל עתה מעומד אף שאינו סומך או ימתין ויתפלל בדרך מיושב ויסמוך, ומשמע שאין צד להתיר אי סמיכת גאולה לתפילה קודם זמן קריאת שמע אלא באופן שעל ידי זה דווקא יוכל להתפלל במעומד. עוד יישב השאג"א (שם) ראיית התוס' על פי דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) וכן מבואר בחידושיו כאן, שאף שאין יוצא ידי חובת ק"ש קודם צאת הכוכבים מכל מקום יכול לקרות קריאת שמע בברכותיה קודם צאת הכוכבים ולסמוך גאולה לתפילה (ואחר צאת הכוכבים יקרא שוב ק"ש לצאת יד"ח), כיון שהברכות נתקנו בפני עצמן ורק נקבעו קודם ואחר ק"ש, וכתב הרשב"א שן הסכימו הגאונים, ואם כן יש לומר דרב סמך ואף שאין זמן קריאת שמע אלא אחר צאת הכוכבים.
  15. הבעל המאור הביא ראיה לפירוש זה מהירושלמי (והביאו הרשב"א). והחשק שלמה פירש כוונתם שהיו קוראים ק"ש קודם תפלת המנחה והביא שכן מבואר בסמ"ג (עשין י"ט) בשם ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש במנחה אחר תפלה ונתבטל אח"כ, וכתב שתיבת 'אחר' ט"ס וצ"ל 'קודם' תפילה, והוא כדברי ר"ת כאן. אמנם במשמרות כהונה (ד"ה בא"ד אור"ת) כתב שאין לפרש שבתפלת המנחה מיירי שהרי הירושלמי קאמר מתחלה 'אם קרא קודם לכן לא יצא' אלא ר"ל שהירושלמי סובר כמ"ד תפלות באמצע תקנום ולא היו קורין ק"ש קודם ערבית אלא לעמוד מתוך דברי תורה.
  16. דכתיב (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
  17. כתב השפת אמת שכמדומה שתיבות "אלא בלילה" טעות סופר הם, שהרי בוודאי בקריאת שמע של ערבית איירינן. ובדוחק יישב שהיה מנהגם לקרות קריאת שמע בעוד היום קצת ועל זה כתבו שבבתי כנסיות שלנו אין צריך להמתין אלא באופן שמתפלל אחר צאת הכוכבים. אך בלאו הכי הקשה השפ"א מדוע הוצרכו התוס' להוסיף שבבתי כנסיות שלנו יש להמתין בלילה ומנא להו דין זה. וציין לדברי התוס' לקמן (ו. ד"ה המתפלל) שמשמע מדבריהם שאף בלילה אין צריך להמתין אלא בבתי כנסיות שלהם ודלא כדבריהם כאן. ומאידך בטור ושולחן ערוך (או"ח סימן צ]]) משמע שבלילה צריך להמתין אף בבתי כנסיות שלנו וכדברי התוס' כאן.
  18. [וע' תוס' זבחים כח. ד"ה אמר ותוס' מנחות צג. ד"ה הכל]. מסורת הש"ס. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה. גליון רע"א על הגהה זו. וכ"כ בשבת (צט. ד"ה מסייע). תוספות יום טוב.
  19. התוס' (ד"ה ליתני) ביארו באופן אחר שהיה לו לפתוח במילי דשחרית כדמצינו גבי תמיד שפתח הכתוב בתמיד של בקר תחילה.
מעבר לתחילת הדף