ראשונים/ברכות/ב/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngחיפוש בדף עם כל מפרשיו
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
ספר הערוך על הש"ס
תוספות
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
שיטה מקובצת
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל הראשונים לדף זה
לבוש עם מפרשי הים
חי' הלכות מהרש"א
הגהות הב"ח
אבן עוזר
פני יהושע
צל"ח
בית מאיר
פתח עינים
גליון הש"ס
קרן אורה
גליון מהרש"א
רש"ש
אבן שלמה (שיק)
בית נתן
אברהם את עיניו
אומר מיהודא
שפת אמת
ערך ש"י
בן יהוידע
שיח השדה
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל האחרונים לדף זה

מראי מקומות
עבודה ברורה (בהיברובוקס)
חומר עזר
שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה
מבחן אמריקאי


ראשונים TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

רב נסים גאון

גמ' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. מכלל דהאי דכתב רחמנא (ויקרא כב ז) 'ואחר יאכל מן הקדשים' אינו מיוחד אלא בתרומה בלבד, אבל דבר שהוא למעלה הימנה 'מן הקדשים' אינו מותר לטמא לאוכלן לאחר ביאת השמש בלבד, אלא אסור הוא כל אותה הלילה לאכול בקדשים, עד שיבא היום ויביא כפרתו ואז יהא מותר בקדשים.

ואיתא מפרשא במסכת יבמות בפרק הערל (עד:), והכי אמרי: הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, מנלן? אמר רבא אמר רב חסדא: ג' קראי כתיבי, כתיב (ויקרא כב ו) 'ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים', תלה הדבר ברחיצה בלבד. וכתיב (שם שם ז) 'ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים]', תלה הדבר גם בביאת אור השמש והיא שעת יציאת הכוכבים. וכתיב (שם יב ח) 'וכפר עליה הכהן וטהרה', תלה גמירות הטהרה גם בהקרבת קרבן. ואלו המקראות היו נראין כסותרין זה את זה, ולפי שאי אפשר להיות דברי הכתובין סותרין זה את זה כי כלם נכוחים למבין, העתיקו לנו קדמונינו פירושם והעמידו לנו כל אחד ואחד מאלו המקראות בדבר שהוא מיוחד לו, ואמרו: הא כיצד? כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים, הפסוק הראשון שתלה בו הדבר ברחיצה בלבד, הוא מיוחד למעשר. והפסוק השני שהצריכו לביאת השמש, הוא מיוחד לתרומה. אבל קדשי המזבח, אין מותר לו לאכלן אלא אם כן הביא הכפרה שהוא מתחייב בה ואז תהי כפרתו גמורה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה.


ואני אפרש לך עיקר גדול שלמדונו רבותינו ז"ל. כי אלו הג' דברים, המעשר והתרומה והקדשים, כל אחד ואחד יש לו יתרון ויש בו חומרא שהיא מיוחדת לו זולתי חבריו, ואף־על־פי ששלשתן קראן הכתוב 'קדשים'.

המעשר: כבר נאמר בו (דברים כו יג) 'בערתי הקדש מן הבית', ויש בו חומרא שאין מותר לאכלו חוץ לחומת ירושלים אלא חייבין הן בעליו לשאת אותו לשם ולאכלו שם, כדכתיב (שם יב יז) 'לא תוכל לאכול בשעריך' (שם שם יח) 'כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו' וכתיב (שם שם ו) 'והבאתם שמה'.

ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשוויו (מאחרים) [לאחרים] ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חומש כדכתיב (ויקרא כז לא) 'ואם גאל יגאל איש ממעשרו' וגו', ויהיו דמיו שמורין אצלו עד עת עלותו לרגל, מעלהו עמו לירושלים ומוציאו לשם במאכל ובמשתה, כדכתיב (דברים י"ד) 'ונתתה בכסף' [וגו'] 'ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך'.

וחייב להתודות עליו, כדכתיב בפרשת כי תכלה לעשר (שם כו יג) 'ואמרת לפני ה' אלהיך', ומפורש בספרי (פרשת כי תבא): 'ואמרת' בכל לשון, 'לפני ה' אלהיך' זה וידוי מעשר.

ואסור לאונן לאכול ממנו. ואם נטמא אסור באכילה והאוכלו חייב מלקות. ואם היה שמן, אסור להדליקו בנר, דכתיב (שם שם יד) 'ולא בערתי ממנו בטמא', ודרשינן ליה, בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. אבל לסוך ממנו, מותר.

ומה שמשתייר ממנו לשנה הרביעית ושנה השביעית עד ערב יום טוב האחרון של פסח, חייב לבערו. כדכתיב בפרשת וידוי (שם שם יג) 'בערתי הקדש מן הבית'. ותנא בשאר סיפרי דבי רב (שם), 'כי תכלה לעשר', יכול בחנוכה וכו', ת"ל 'כי תכלה לעשר', רגל שהמעשרות כלין בו, הוי אומר זה הפסח. מכאן אמרו ערב יום־טוב האחרון של פסח, של רביעית ושל שביעית, היה ביעור. ברביעית, מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית, מפני מעשר עני שבששית. ותניא (שם בספרי ומשנה במעשר־שני פ"ה מ"י) 'בערתי הקודש מן הבית', זה מעשר שני ונטע רבעי. 'נתתיו ללוי', זה מעשר לוי. 'וגם נתתיו', זה תרומה ותרומת מעשר. 'לגר ליתום ולאלמנה', זה מעשר עני לקט שכחה ופאה. ותנן (שם במשנה) במנחה ביום־טוב [האחרון] היו מתודין. ואמרינן עלה בגמ' דבני מערבא ויתודה ביום ראשון של פסח, כדי שיהא לו לאכול בפסח. ויתודה בשחרית, עד כאן מצוה לאכול.

אלו החומרות שיש במעשר ואינן בתרומה, כדתנן (בכורים פ"ב מ"ב) 'יש במעשר מה שאין בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן וחייבין בביעור וכו' הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה'. ותנא בתוספתא (מעשר שני פ"ב) נמי חומר במעשר שני שמעשר שני קונה את הקנקנים ואוסר (דמי עירוביו) [דמיו ועירוביו] וספק עירוביו כל שהוא וטעון חומש וטעון וידוי ואסור לאונן ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה. ואמרינן (יבמות דף עג:) עלה דמתני' ואלו אסורין לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה לא קתני, אלמא תני ושייר, ואמרינן (שם דף עד.) אמר ריש לקיש משום ר' סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו בטומאה שנאמר (דברים כו יד) 'ולא נתתי ממנו למת' וכו'.


והתרומה: נקרית קודש כדכתיב (ויקרא כב י) 'וכל זר לא יאכל קדש'. וכתיב (שם שם יד) 'ואיש כי יאכל קדש בשגגה'. ובבכורות (דף יד) פרק שני, (דברים כ"ב) 'רק קדשיך', אלו התרומות[1].

והחומרות שישנן בה ואינן במעשר, שאם יאכלנה זר במזיד חייב מיתה בידי שמים, ואם בשוגג משלם קרן וחומש, כדכתיב (ויקרא כב יד) 'ואיש כי יאכל קודש בשגגה'. ואפילו הכהן עצמו אם יאכלנה במזיד כשהוא טמא חייב מיתה כדכתיב (שם שם ט) 'ומתו בו כי יחללוהו'. ותניא (סנהדרין דף פג.) ואלו שהן במיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה כו'.

ואין מועיל בה הפדיון כלום, ואינו מוציאה מקדושתה, ולא תהא מותרת לישראל לעולם. אלא אסורה היא עליו מכל מקום, לבד מאשת כהן ועבדיו הכנענים כדכתיב (ויקרא שם יא) 'וכהן כי יקנה נפש', ומפרש (יבמות סו.) מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה, תלמוד לומר 'וכהן כי יקנה נפש'. ומנין לאשתו שקנתה עבדים שיאכלו בתרומה, תלמוד לומר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', קנינו שקנה קנין, אוכל. ורשאי הכהן למוכרה לתרומה לכהן אחר, לפי שהוא כספו.

ואסור לאכלו בלא רחיצת ידים. ואינה מותרת לטבול יום, אלא [ימתין] עד צאת הכוכבים.

ואם נפל חלק אחד של תרומה לתוך צ"ט חלקים של חולין נאסר הכל לישראל ונעשה הכל כתרומה שאין לישראל היתר לאכלה ואינה מותרת אלא לכהן בלבד. אבל אם נפל אחד של תרומה לתוך ק' של חולין, מפריש ממנו חלק אחד ונותנו לכהן, והשאר מותר לישראל.

הרי אלו בתרומה מה שאין כן במעשר כדתנן (בכורים פרק ב משנה א) 'התרומה והבכורין נכסי כהן הן וחייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר'.


והחומרות שישנן בקודש: שהוא קרוי קרבן, מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח. ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודות הארבע שהן: שחיטה וקבלה והולכה וזריקה, אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו, נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה. כדכתיב (ויקרא ז יח) 'לא יחשב לו פגול [יהיה]'. ודרשינן (זבחים דף כ"ט) 'במחשבה [הוא] נפסל'.

וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו, כבר נעשה 'נותר'. כדכתיב (ויקרא יט ו) 'ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר' וגו'. הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית, במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת, כדתנן (כריתות דף ב.) ל"ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול, על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת.

וכן נמי, האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד, חייב כרת. כדכתיב (ויקרא ז כ) 'והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים [וגו' וטומאתו עליו ונכרתה]'. ואם בשוגג אכל, חייב קרבן עולה ויורד, היינו שאמר בו הכתוב (שם ה ז) 'ואם לא תגיע ידו' (שם ה יא) 'ואם לא תשיג ידו'. וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא 'עולה ויורד'. והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה, בין דל בין עשיר שוין בה. ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (שם שם א) 'ונפש כי תחטא ושמעה' בפסוק שני '[או] נפש אשר תגע בכל דבר טמא', לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב 'ונעלם ממנו והוא ידע ואשם'. וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים, אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה, לא יותר. וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה, אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן. ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר. אבל העתיקו לנו רבותינו ז"ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו, אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא, ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש. כדתניא (שבועות דף ו:, [מתורת כהנים]) ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה כשהזהיר וענש על הטומאה, על טומאת מקדש וקדשיו; אף כשחייב קרבן על הטומאה, על טומאת מקדש וקדשיו. ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג, נתחייב קרבן עולה ויורד. כדקתני בסיפיה דההיא מתני' שהזכרנוה (כריתות דף ב.) חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד. והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואחר כך נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו, כדתנן (שבועות דף ב.) כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד.

ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה, או הקטיר מהם כלום בחוץ, חייב כרת. כדכתיב (ויקרא יז ג-ד) 'איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו'] ואל פתח אהל מועד לא הביאו'.

ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות, כדכתיב (שם ה טו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו'.

והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום, דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בסוף פרק[2] אלו המדות, עדיפין הקדשים מן התרומה. וגרסי רבנן, דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה. אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמסכת חגיגה (דף כ:) דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו'. ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו, שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו. והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות, על האוכל מעשר טמא, כמו ששנו (יבמות דף עג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה, מה שאין כן בתרומה.

ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה, שיש בו חיוב כרת והוא חמור יותר מהמיתה. ואף־על־פי ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות {ממ|דף כג}}, דהא איסור מעילה לר' קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר.

ואיתא נמי בהרבה מקומות מן התלמוד, אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו: במסכת שבת בפרק במה מדליקין (דף כה); ובפסחים בפרק כל שעה (דף לב); ובחגיגה בפרק חומר בקודש (דף כה); וביבמות בפרק הערל (דף עג); ובשחיטת חולין (דף לא); בפרק השוחט אחד בעוף.

וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה. כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה, וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון, ומה שנגע בראשון נקרא שני, והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל. ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא, לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר, פסול מיקרי. וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא. וזה עיקר ראוי להיזהר בו. וכך שנינו במסכת טהרות (פ"ב מ"ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא, השני פסול ואינו מטמא. ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה. והיה ר' עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי, כדמפורש במסכת סוטה (פרק כשם דף כז). אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר' עקיבא. ואף־על־פי שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם, מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת. וקיימא לן, דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה, נפקא לה מהלכתא. מיהו, אין אנו תופסין זה העיקר, אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה. והרי מצינו סיוע לאותם התנאים, חדא בהדא מסכתא דברכות, בפרק ואלו דברים (דף נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמסכת חולין בפרק השוחט (דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין, ובמסכת יום־טוב בפרק יום־טוב שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (דף לד ועי' רש"י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי. ובפרק (ו') [ד] דמס' טבול יום איתא בג' משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין. והזכירו במס' נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א') דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא, דגרסינן אבדן שאל לר' כמה מעלות לקודש א"ל ד'. כמה מעלות בתרומה א"ל ג'. וקאים מצלי כדי לעמוד להתפלל מתוך דבר תורה ומתוך דבר הלכה ברורה שאין בה ספק כדאמרינן (ברכות פרק אין עומדין דף לא) בעניינא דצלותא, אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה פסוקה. ואילו היה בחולין נמי שלישי, לא היתה מעלה לתרומה בזה הענין. והמעשר אין לו מעלה יתירה על החולין בזה הענין, אלא שוה הוא לחולין. כי השני מזה ומזה אין עושה שלישי. אבל יש לתרומה מעלה יתירה שהשני מטמא שלישי בתרומה כדתנן (טהרות פ"ב משנה ד') הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין, השלישי פסול ואינו מטמא. וזה הדבר אין בו חלוקה, כי ר' עקיבא לא חלק אלא בחולין בלבד, אבל בתרומה מודה הוא לחכמים שאין בה אלא שלישי כמפורש בפרק אור לארבעה עשר (דף יט).

והקודש יש לו מעלה יתירה, והיא, שהשלישי מטמא את הרביעי בקדש כדתנן (טהרות פ"ב משנה ה') הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאין ומטמאין, הרביעי פסול ואינו מטמא. ובפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ) נמי אמרי הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה.

ועל זה הסדר ובזה התיקון נסדרו אותן הכתובים שהזכרנו לפי הפירוש שפירשום רז"ל, לפי שיש לטמא ג' שמות, טמא וטבול יום ומחוסר כיפורים. ויש לטהרה ג' דברים שגורמין לה, טבילה והערב שמש והבאת קרבן. והטמא הוא שניטמא ועדיין לא טבל והרי הוא אסור ליגע בכל דבר שנקרא קדש כלל ואפילו במעשר וכ"ש במה שהוא למעלה הימנו. ואם הוא עושה הראשון שגורם לטהרה שהיא הטבילה, אם טבל כראוי וכהלכה הותר לוכל במעשר מיד. ואע"פ שעדיין לא בא השמש כדכתב רחמנא (ויקרא כ"ב) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ ויסור ממנו שם טמא וחוזר להקראות טבול יום. ועדיין הוא אסור בתרומה וקדשים. ואפי' אם נוגע בהן הוא מטמאן כדאמרינן בפרק יציאות השבת (דף יד) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר. אבל לא יהו מטמאין, כדתנא בתוספתא טהרות (פרק א') אבא שאול אומר טבול יום תחילה לקדש ר"מ אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכמים אומרים כשם שאינו פוסל אלא משקי תרומה ואוכלי תרומה כך אינו פוסל אלא משקי קדש ואוכלי קדש. ואמרינן בגמ' (מעילה דף ח) לרבנן כיון דטבל קלשא ליה טומאתו, פסולא משוי, טמא לא משוי. וכל מה שנגע בו טבול יום מתרומה ובקדשים הוא בעצמו פסול ואינו מטמא אחרים. ואיתא בגמרא דמעילה בפרק חטאת העוף (שם). ובמסכת פרה בפרק צלוחית (פרק יא משנה ד) שנינו כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש. לאחר ביאתו, מטמא את הקדש ופוסל את התרומה דברי ר"מ וחכמים אומרים פוסל בקדש. הרי נתברר לנו מדברי החכמים בברייתא ובזו המשנה, כי טבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא.

לפי שפירשו בטעמו של דבר כיון דטביל קלשא ליה טומאתו ואינו זז מזה הענין עד שיבא אליו השמש ויצאו הכוכבים אז יהא מותר לוכל בתרומה כדכתב רחמנא (ויקרא כ"ב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים.

וזהו שלמדנוהו ממה שנאמר במשנה משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן דביאת שמשו מעכבתו לוכל בתרומה ותניא בתורת כהנים [בפ' שמיני פרק ח' דין ט' ומייתי לה ביבמות עה וע"ש] 'וטמא עד הערב', יכול לכל דבר ת"ל 'וטהר', אי וטהר יכול לכל דבר, ת"ל 'וטמא עד הערב', הא כיצד, טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה משתחשך. ולאחר שישלים יומו פורח ממנו שם טבול יום, שהרי יומו כבר חלף ועבר אלא נשתייר עליו להקריב הקרבן שהוא נתחייב בו. ולפיכך הוא נקרא מחוסר כיפורים ועדיין הוא אסור ליגע בכלום דבר מקדשי המזבח עד שיביא הכפרה שהוא מתחייב בה. וכן אם נכנס למקדש משערי ניקנור ולפנים שהוא מחנה שכינה, נתחייב כרת אם היה מזיד ואם היה שוגג בחטאת, כדתנא בתוספתא (כלים פרק א) כל הטמאין שנכנסו משערי ניקנור ולפנים אפילו מחוסרי כפרה חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת. ובמשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א משנה ח) עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת ובספרי (פרשת נשא) מפורש מפתח עזרה ולפנים מחנה שכינה דהיינו עזרת ישראל ותניא בספרי טמא יהיה לרבות את הטבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה. ואיתא בנזירות בפרק ג' מינין (דף מה; מכות דף ח) ולאחר שיביא כפרתו ויקריבנה הכהן כראוי וכהלכה ויכפר עליו כבר גמרה לה טהרתו והותר לו לוכל בקדשי מזבח ולהכנס למחנה שכינה והיינו מעזרת ישראל ולפנים וכדאמר הכתוב (ויקרא יב) וכפר עליה הכהן וטהרה וכבר אמרו חכמים כי הוא חייב טבילה לאחר שמקריב כפרתו ואז יהא מותר לוכל בקדשי מזבח כדתנן בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כא) אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה ואמרינן בגמרא (שם דף כד) כיון דעד האידנא הוו אסירי למיכל בקודש אצרכונהו רבנן טבילה ואלו השמות שהן קרויין לטמא כמו שהזכרנו איתנהו מסודרין במשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א משנה ה) מחוסר כפורים אסור בקודש ומותר בתרומה ובמעשר חזר להיות טבול יום אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן ובמשנת נגעים בפרק י"ד (משנה ג') כבס בגדיו וטבל טהר מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. והיינו מתני' שהזכרנוה מקודם. ובפסחים בפרק כל שעה (דף לה ע"ש) אמרינן העריב אין לא העריב לא אמאי הא טהור הוא, אלא מעלה.

הרי נתברר לנו עכשיו מכל אלו הראיות, כי התרומה מעלתה למעלה מן המעשר והיא למטה מן הקדשים. וכי זה שאמר הכתוב 'ובא השמש וטהר' על השמש הוא חוזר, ולא על האדם הטמא. כלומר שיתפנו פני הרקיע מאורו של יום ויראו הכוכבים אותה העת, היא תחלת הלילה, זהו עת שנתחייבנו בו בקריית שמע של ערבית וכל מי שקרא קריאת שמע קודם זה העת לא יצא ידי חובתו, כדגרסי' בגמ' דבני מערבא (הלכה א) תני הקורא את שמע קודם לכן לא יצא ידי חובתו.


רש"י

מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה:

עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמרא (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו[3] זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא[4]:

עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה:

הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום[5]:

מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי' לא ילין לבקר (שמות לד):

חלבים. של כל קרבנות:

אברים. של עולה:

וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה:

מצותן. זמן אכילתן:

עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו:

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי':

כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה[6]. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים[7]:

גמ' היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה:

אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה:

ואיבע"א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם:

והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית:

משעת צאת הכוכבים. שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן (עמוד ב):

[8]לא מעכבא. טומאה שטהרתה תלויה בקרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע אין כפרתן מעכבתן אלא משבא השמש לליליו שיביא קרבנו למחרת מיד מותר לאכול תרומה:

ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים.[9] מוקמינן ליה להאי קרא באכילת תרומה במסכת יבמות בפרק הערל (דף עד:) דאמרינן התם טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו וכו':

ביאת השמש. שקיעת החמה:

ומאי וטהר טהר יומא. וה"ק קרא לכשתשקע החמה ויפנה היום וטהר מן תוך חללו של עולם ששקעה לגמרי דהיינו צאת הכוכבים לפי שזמן שקיעת אורה מהלך חמשה מילין כדאמרינן בפסחים (דף צד.) ואחר יאכל מן הקדשים:


תוספות

מאימתי קורין וכו'. פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המיטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות[10]. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית[11]. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך[12]. ועוד קשה דא"כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק"ש של ערבית. ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה[13]. לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפילת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית[14]. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפילת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד[15]. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן[16]. על כן אומר ר"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה[17][18]. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא[19] גם היה קורא קריאת שמע[20]. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ"נ וכו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחילה ואותה ק"ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה[21]. ומכאן נראה מי שקורא ק"ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה:

ליתני דשחרית[22] ברישא. כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחילה[23]:

אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא[24]. אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש. אלא א"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א"כ קפיד אכל מילי א"כ סיפא דקתני וכו':

מברך שתים לפניה וכו'. (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהלים קיט) [25]ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה[26]:

והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא. וא"ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי"ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר[27]:


רשב"א

[מתני'] מעשה ובאו בניו מבית המשתה. מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבא אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן (ט, א ד"ה ובני רבן גמליאל), וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה.

אבל בירושלמי (פ"א ה"א) פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו, וכדגרסינן התם: מעשה ובאו בניו, פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה, והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו' כדאיתא התם, ומשני שניא היא הכי שהיא לשנון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים, אמר לון עבדון עובדא כוותיה, ע"כ בירושלמי. ואין לנו אלא כגמרתנו. ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות.

ולענין מאימתי, הרב אלפסי וכל הגאונים ז"ל פסקו כסתם מתני' שהוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, משום דללישנא דאמרינן בגמרא (מ)דסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר אלמא מתניתין דמאימתי רבנן, ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם (יבמות מב, ב), ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דרבי אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי רבן גמליאל ורבנן עליה דרבי אליעזר בעד סוף ולא פליגי עליה במתניתין במאימתי משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים (לקמן ע"ב), ועוד דר' יהושע אמר הכי באידך ברייתא שמע מינה דהכין הלכתא. ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה ולא נהגו כן מתחילה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפלת הערב בבית הכנסת היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה, וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש"י ז"ל והראב"ד והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ"ל והרבה מן הגאונים ז"ל.

וכן נראה מן הירושלמי (ריש פירקין) דגרסינן התם: תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר ר' יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ואפילו קרא אותה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה חוזר וקורא אותה (משום דהוה ליה כספק קרא ספק לא קרא שהוא חוזר וקורא), ולא עוד אלא שבירושלמי (שם) למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא, דגרסינן התם: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ותימר צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.

וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו לקרות את שמע. וכן כתב רב עמרם והר' יצחק ב"ר אשר זכרונו לברכה.

ור"ת ז"ל לא נראו לו דברים אלו. חדא דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר (לקמן ד, ב) תפלות באמצע תקנום, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (שם) צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.

ולפיכך פירש הוא ז"ל דק"ש של בית הכנסת עיקר, אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר (כו, א) תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים, ואמרינן בגמרא (לקמן כז, א) מאן דעבד כרבי יהודה עבד, ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעבדינן כר' יהודה בקריאת שמע ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת (עירובין ז, א) דתרי קולי דסתרי אהדדי, יש לומר דלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות קריאת שמע שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי, וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם (ה"ה): ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין, בעיא רבי אחא מימחייא בידון, אמר ליה רבי יוסי ולא כבר קראו בעונתה כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה הן קורין אותה. והוא כתוב לראיה לפירוש זה בספר המאור.

והקשו בתוס' לדברי ר"ת ז"ל מדפריך לקמן (ע"ב) רבי יהודה לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, אדרבא ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה, כלומר לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרינא בשכבך עד לאחר חשיכה והלא כהנים טובלין מבעוד יום.

ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והאיך הוא לילה וזמן שכיבה. ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים (שבת לד, ב) וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא, ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן האיך אפשר שקורא בו לרבי יהודה, ולכשתמצא לומר דאין הכי נמי דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה ואף על גב דאכתי יממא הוא ובשכבך כתיב לומר דבזמן שכיבה תליא רחמנא, אם כן מאי קא פריך לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין, דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לרבי מאיר.

ומה שהקשה ר"ת ז"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי (פ"ב, ה"א) ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידינו ובא מאבות ראשונים והיא מה שאמרו בירושלמי.

ונשאל מרבנו האי גאון ז"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו, אי זהו עדיף לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, שמתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן קריאת שמע ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית, וחזינן דקריאת שמע עדיף יותר בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבים, דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, עד כאן.

ובתוס' אמרו דאיכא למימר דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כשאר התנאין דברייתא (ב, ב) דמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של צבור.

ואינו מחוור בעיני, דהא משמע דלמסקנא דאסיקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא או רבי אליעזר או רבי מאיר, ושיעוריה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא (לקמן ע"ב) דבין השמשות דרבי יוסי קאמר, וכיון שכן ליכא אלא רבי אליעזר, ורבי אליעזר לגבי רבי יהושע ליתיה דשמותי הוא, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצא לומר נמי דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה וכמו שאני כותב לפנינו (ד"ה אנא) משם הראב"ד ז"ל, מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכל שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבים נינהו.


גמרא איבעית אימא יליף מבריתו של עולם. פירוש: אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי. ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל, דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם, ועוד דמאי איבעית אימא.


הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש: מדיהיב סימנא לקריאת שמע של ערבית באכילת תרומה, אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן האיך יהיב סימנא לשל ערבית הא איכא דלא אכיל עד צפרא, אלמא כולהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבא קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מובא השמש וטהר ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש, ופירושא דלישנא הכי: הא קא משמע לן דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפילו מחוסרי כפרה, כפרה לא מעכבא להו.

ואם תאמר אכתי דיוקא דמתניתין דהכא למה לי, מתניתין היא בהדיא בנגעים (פי"ד, מ"ג) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. יש לומר דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא כי משכח דוכתא אי מצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה הכין עביד ולא נמנע, ודכוותה בכתובות (מח, א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו', ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז, א) זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.


הכי גריס רש"י ז"ל וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. פירוש האי וממאי אברייתא דקתני ובא השמש ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו קא מקשה, כלומר מנא לן דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש ובא השמש דהיינו שקיעת החמה וטהר יומא מן השמש לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא, ומאי וטהר טהר גברא בקרבנותיו הכל כמו שפירש הוא ז"ל בפירושיו.

ואינו נכון, חדא דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה, כי בא השמש (בראשית כח, יא) ויהי השמש לבא (שם טו, יב) לא יבא עוד שמשך (ישעיה ס, כ), ואף על גב דכתיב קומי אורי כי בא אורך (שם שם, א), גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד, דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח. וכענין שכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם (שם שם, יט)[28]. ועוד דאם כן במערבא דמיבעיא להו אמאי פשטוה מברייתא ליפשטיה ממתניתין דנגעים (שם), דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי אמרת דדילמא מתניתין איכא לדחויא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים דילמא בשאינן מחוסרי כפרה.

אלא ודאי הכי גרסינן וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא. וכן גירסת הגאונים ז"ל. ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר, וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקאי דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים.


ריטב"א
פרק ראשון

ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה"ש כו', א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע"ח וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה"ג תנן ברפ"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי.

ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש"ה לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

גמר' תנא היכי קאי וכו'. פי' תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה ותו מאי שנא דקתני בערבין בריש' ליתני שחרין ברישא דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכת' במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקר' קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוק' ליתני משעת צאת הכוכבים דה"ה אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושט' דמילת' נקט והכי קשי' אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין, ומשני מילת' אגב אורחיה קמ"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכב' להו פי' הא קמ"ל דכפרה לא מעכב' דהא אמרי' דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגומר וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:


תוספות הרא"ש
פרק ראשון – מאימתי
דף ב' ע"א

מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. פרש"י ואנו שקורין את שמע בבהכ"נ קודם צאת הכוכבים אין אנו יוצאין ידי חובה אלא בק"ש שעל מטתנו פרק ראשון ומה שאנו קורין כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברכות ירושלמי פ"א הקורא את שמע קודם לכן לא יצא, אם כן למה קורין אותה בבהכ"נ לא להוציא (את הרבים) ידי חובתן אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וכן כתב רב עמרם ז"ל שצריך לברך אקב"ו לקרות ק"ש כשהוא קורא לפני מטתו. וכן כתב ריב"א. מתוך דבריהם משמע שאדם יוצא ידי חובה באותה קריאה, ולא נהירא לר"ת שהרי ק"ש שעל מטתנו אין אנו קורין כי אם פרק ראשון ושלא בברכותי' (והא אמרינן אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותי' וכפר"ח) ובבהכ"נ אנו קורין אותה כולה ובברכותי' בלא זמנה, ועוד דקאמר בגמרא אם ת"ח הוא אינו צריך לקרות על מטתו, ויש לדחות דמיירי היכא שקרא בזמנה בבהכ"נ, ואם אין אנו קורין כי אם פרק א' אין זה ממה שיקשה שהרי ק"ש של ר' יהודא הנשיא הוא פסוק ראשון לבד כדאי' לק' [גם מה שאנו קורין בלא ברכותיה ג"כ אינו קשה, הא אמרינן במתניתין פ' היה קורא אם כיון לבו יצא אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכפר"ח], ור' יהודה החסיד הי' מכוין לצאת ידי ק"ש בפסוק ראשון שאומר אחר נוסח מה אנו מה חיינו ודעתו היה שלפעמים קורין הצבור ק"ש בלא זמנה מפני הקרובות או זולתם לפיכך היה אומר בשכמל"ו ולא היה מברך ברכות ק"ש, והכי מסתבר שאין הזמן מעכבן מלשון הגמרא (יב.) והוא אומרם שכל מי שאינו אומר אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו ואם הוא [מתפלל של] ערבית קודם צאת הככבים לי"ח להוי לברכות ק"ש, לכן נראה שצדק רש"י בדבריו ממנו כי כאשר קראו בבהכ"נ קודם זמנה כבר יצאו מחובת ברכות ק"ש ובקריאת פרק ראשון בזמנו סגי, ועוד הקשה דא"כ אנו נוהגין (הוי) כריב"ל שאמר בגמרא תפלות באמצע תקנום ותניא בגמרא כר' יוחנן דקאמר ק"ש דערבית ואח"כ תפלה וקי"ל כוותי'. ופר"ת דק"ש שבבהכ"נ עיקר ומה שאנו קורין אותה מבעוד יום (ק"ל) [דקי"ל] כר' יהודא דאמר לקמן פרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך הוי לילה לענין תפלת המנחה וה"ה לענין ק"ש ואמרי' נמי לק' דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרי' נמי לק' (כז:) רב צלי של שבת בע"ש אלמא חשיב לי' לילה לענין תפלת הערב וה"ה לענין ק"ש, וא"ת הא דפריך לקמן ר' יהודא לר"מ דאמר משעה שהכהני' טובלין לאכול בתרומתן והלא הכהנים מבעוד יום הם טובלים, אדרבה קשה טפי לדידיה שהרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול, וי"ל דה"ק ליה לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי תפלת המנחה עד הערב א"כ אותה שעה הוא יום לענין ק"ש. ומה שאומר בירושלמי שהיו קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה לא שהיו קורין בברכותיה אלא שהיו קורין לרשת שמע כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת מנחה, ומיהו קשה קצת דלענין תפלת המנחה אחר פלג המנחה עבדינן כרבנן ומתפללין לפעמים תפלת המנחה אחר פלג המנחה ולענין ק"ש חשבינן ליה לילה כמו ר' יהודה והוי כמו שדרה וגלגולת דסתרן אהדדי, והא דקאמר לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עביד ה"פ לא איפסיקא הלכתא לא כר' יהודא ולא כרבנן ומי שירצה יעשה הכל כר' יהודא או הכל כרבנן ולא שיתפוס קולא של שניהם, וי"ל דלענין תפלה הקלו, ולא נהירא לי מה שהביא ראיה מפלג המנחה דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא ומדרב דצלי של שבת בע"ש אינה ראיה דילמא כר' יהושע ב"ל ס"ל וק"ש היה קורא אחר צאת הכוכבים, ונראה לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים אע"ג דלית הילכתא כר' אליעזר לגבי ר' יהושע ולא כר"מ לגבי ר"י מ"מ בתפלה הקלו, וגם מתוך הדחק נהגו כן לפי שמתקבצין (עם) הצבור לתפלת המנחה ואלו לא (היינו) [היו] קורין את שמט ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים היה כל א' הולך לביתו והיה טורח להם להתאסף לאחר מכאן ולא היו מתפללין בצבור ולפיכך נהגו העם לקרוא את שמע ולהתפלל קודם צאת הכוכבים וסמכו על הני תנאי כדפירשתי, ושאלו מרב האי גאון לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו איזהו עדין לצלויי בהדייהו ולשבוק ק"ש עד צאת הכוכבים [או לעכובי עד צאת הכוכבים] ולצלויי ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה, והשיב דבארץ ישראל עושין כן ומתפללין של ערבית ואח"כ קורין ק"ש בזמנה ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית וחזינא דק"ש בעונתה דהיינו אחר צאת הכוכבי' עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, כך השיב רב האי גאון משום שנראה לו שיותר טוב שיתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר' יהודא ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה וכ"ש לדידן שאין אנו סומכין גאולה לתפלה של ערבית שאנו מפסיקין בפסוקי' ויראו עינינו וקדיש:

עד סוף האשמורה הראשונה. בהכי פליגי ר' אליעזר סבר בשכבך כל זמן שעוסקין בשכיב' דומיא דבקומך ולא משמע כוליה יומא (אבל) [אלא] כל זמן שעוסקין בקימה ור"ג סבר האי כמשמעותיה והאי כמשמעותיה דבשכבך משמע שפיר כ"ז שאדם שוכב אבל בקומך לא משמע אלא בשעה שהוא קם:

גמרא לתני דשחרית ברישא. שעיקר המצות נוהגות ביום הילכך מצוה דיום חביבא ליה לאקדומה ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים:

והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא להו. וא"ת מאי קמ"ל מתניתין היא בנגעים (פי"ד) ומייתי ליה ביבמות פ' הערל (דף עד:) טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים, וי"ל כיון שאינו מאריך כ"כ בלשונו דרך התנא להשמיענו אגב אורחיה אע"פ ששנוי במקום אשר וכן בפרק נערה (דף מח:) לכתובות לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מאי לעולם לאפוקי ממשנ' ראשונה (אפי') [אע"ג] שהיא משנה שלימה בפרק אע"פ (דף צו.) ב"ד של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה וכן בריש (ב"מ) [יבמות] (דף ג.):

וממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמשו הוא. פרש"י ביאת שמשו שקיעת החמה, דילמא ביאת אורו הוא, שיאור השמש ויטהר האיש (בביאת) [בהבאת] קרבנותיו, וקשה לרשב"ם שלא מצינו ביאה לגבי שמש אלא לשון שקיעה כי בא השמש (בראשית כ"ח) עד בא השמש (שמות כ"ב) ולא תבא עליו השמש (דברים כ"ד) ובלשון זריחה הוא אומר השמש יצא על הארץ (בראשית י"ט) כצאת השמש בגבורתו (שופטים ו') ועוד בני מערבא דפשטוה מברייתא דלאו ביאת אורו אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא לפשטוה ממתניתין דנגעים (פי"ד) העריב שמשו אוכל בתרומה וממתניתין נמי דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן דהיינו בערבין, ופירשב"ם ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמשו הוא שנשקע כל השמש ברקיע לגמרי ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא כלומר תחלת שקיעתו של שמש שנכנס הגלגל ברקיע ואור השמש כהה ועדיין יש שהות חמשת מילין עד שיהא כלו נכנס ברקיע ומאי וטהר טהר גברא כדאשכחן קראי טובא עד הערב וטהר, ומשני א"כ לימא קרא ויטהר אע"ג דבדוכתא טובא כתיב ורחץ בשרו במים וטהר הכא דאיכא למיטעי הוי ליה למכתב ויטהר, ובערוך פי' כרשב"ם אך שמהפך הגירסא וגרס ביאת אורו במקום ביאת שמשו:


שיטה מקובצת

ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו. ומכל מקום שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות. וכהאי גוונא תנן בריש פרק קמא דפסחים (ב.) ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה. וההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות. לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עמוד השחר מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום. והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה משום הכי לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. יש לומר דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והגשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כל הקטרה נמי ואפילו הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קא משמע לן דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

תנא היכי קאי וכו'. פירוש תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה. ותו מאי שנא דקתני בערבין ברישא ליתני שחרין ברישא. דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכתא במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר[29]. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר. ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט:

אי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוקא ליתני משעת צאת הכוכבים דהוא הדין אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושטא דמילתא נקט. והכי קשיא אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין. ומשני מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש הא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא דהא אמרינן דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגו'. וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי. אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:




שולי הגליון


  1. *) לפנינו הגירסה התמורות והיא מוכרחת ודברי רבינו צ"ע. ועי' ספרי ראה פיסקא ע"ז לפי הנוסחא הישנה רע"א בתרומה כו'. גליון ש"ס וילנא (כנראה מבעל 'חשק שלמה').
  2. *) אולי צ"ל בס"פ טבול יום דף ק"א. גליון ש"ס וילנא (כנראה מבעל 'חשק שלמה').
  3. באו"ז העתיק לשון רש"י והגיע זמנם לאכול בתרומתן ומקמי הכי יממא הוא ולאו זמן שכיבה כו', וכ"מ בנמ"י, וכ"ה "יממא הוא" ברש"י שעל הרי"ף ושו"ת הרשב"א סי' מז (מס' חומת אש, וז"ל שם אבל שידרתיה [נוסח האו"ז] קמיה דהגר"ח קניבסקי [זצוק"ל] לדעת אם לסמוך ע"ז או"ד אפשר דהאו"ז קיצר לשון רש"י, והשיבני כהצד השני).
  4. התוס' (ד"ה מאימתי) הקשו על רש"י כמה קושיות כיצד יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שעל המיטה. ועיין ברשב"א מה שיישב, וע"ע שאגת אריה (סימן ג) מה שחידש בביאור דברי רש"י.
  5. משמע שדין זה נוהג בכל הקרבנות אף אלו שנקרבו קודם תמיד של בין הערבים, וכן סתם הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ד ה"ב), הלכות תמידין (פ"ד) ובפירוש המשנה (כאן), אמנם בפירוש המשנה למגילה (פ"ב מ"ו) כתב: והקטר חלבים ואברים, שארית תמיד של בין הערבים, והוא אמרו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ומשמע שדין זה נאמר בעולת תמיד של בין הערבים דווקא, וכן כתב הרע"ב (כאן): ואיברים של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום וכו'. ובתוספות יום טוב (כאן) כתב שודאי אף הם מודים שהוא הדין בכל עולה ולאו דוקא בעולת התמיד אלא שנקטו מילתא דפסיקא וכמבואר ברמב"ם בשאר דוכתי. ובזרע יצחק הקשה מנין לרמב"ם דקרא ד'היא העולה' איירי בתמיד של בין הערבים דווקא, הלא פשטיה דקרא בכל עולה כתיב.
  6. הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) כתב שאף בהקטר חלבים ואברים גזרו חכמים סייג עד חצות. וכן דעת התוספות (פסחים קכ:). ובכסף משנה כתב מקורו מדברי משנתנו, והעיר התוס' יו"ט (פ"א מ"א) שלדברי רש"י אין מקור לפסק הרמב"ם ממשנתנו, ולכן ביאר שלמד כן הרמב"ם מדברי התוספתא במגילה (פ"ב ה"י-יא) וכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים כו' אבל אין חייבין עליהן משום נותר ואין מחשבה פוסלת בהן עד שיעלה עמוד השחר. ולכאורה קשה לשון "אבל", דאדרבה כיון שזמנה עד עמוד השחר לכן אין חייבין עליה משום נותר עד שעה זו, ועל כן פירש הרמב"ם שאף שכל הלילה כשר להקטרה היינו בדיעבד אך לכתחילה זמנה עד חצות, אבל מכל מקום אין חייבין עליהן משום נותר עד עלות השחר.
  7. התוספות יו"ט (פ"א מ"א) ביאר ראיית רש"י שכיון שבמגילה מבואר שזמנה כל הלילה ובשום דוכתא לא אשתמיט תנא למיתני עד חצות ש"מ שאף לכתחילה זמנה כל הלילה. אך כתב שם שאין זו ראיה גמורה שהרי מאחר שכבר אמר כן רבן גמליאל בדעת חכמים וסידר רבינו הקודש דבריו במשנתנו, שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא. וע"ע בשיטה מקובצת שכתב שעיקר דינא קתני שאם לא הקטיר עד חצות מצות עד שיעלה עמוד השחר.
  8. מכאן עד סה"ע ליתא בדפוסים, ונוסף ע"פ דפו"ר.
  9. בכ"י [פרמה] נוסף כי לחמו הוא.
  10. הרשב"א יישב שדעת רש"י שמדאורייתא סגי בפרשה ראשונה וכיון שכבר קרא ג' פרשיות בבית הכנסת לא הצריכוהו לשוב ולקרות אלא פרשה ראשונה שהיא מדאורייתא. והיינו שדעת רש"י שרק פרשה ראשונה מדאורייתא וכן דעת רבינו יונה (ברכות ט. ד"ה למימרא). וכ"כ הפר"ח (או"ח סימן סז ס"א) בדעת רש"י כאן. ועי"ש בפר"ח שכתב שמקושיית התוס' אין להוכיח סבירא להו שחיוב ק"ש מדאורייתא הוא, כי אפשר שמדרבנן צריך לקרות כולם, ועוד שדעת התוס' (מנחות מג: ד"ה ואיזו וסוטה לב. ד"ה קרית) שכל חיוב קריאת שמע הוא מדרבנן.
  11. הרשב"א יישב דמוכח בירושלמי שאין הברכות מעכבות. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) שאין הברכות תלויות בקריאת שמע אלא עומדות בפני עצמן רק שתקנו שייאמרו קודם ואחר ק"ש, והביא שכן הסכימו הגאונים. והו"ד בשאגת אריה (סימן ג).
  12. השאגת אריה (סימן ג) יישב דשם איירי באופן שקרא ק"ש והתפלל אחר צאת הכוכבים, שאז אינו קורא על מטתו אלא משום מזיקין ומשום הכי אם תלמיד חכם הוא אינו צריך.
  13. הרשב"א יישב שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית אלא כשמתפלל ביחיד או כשמתפלל בציבור אחר שהגיע זמן קריאת שמע. וכ"כ השאגת אריה (סימן ג) שאין חיוב לסמוך אלא בזמן קריאת שמע, אלא שדחה שבגמרא לקמן (ל.) מייתי פלוגתא דתנאי אם עדיף להקדים ולהתפלל מעומד קודם זמן ק"ש בלא סמיכת גאולה לתפילה או ימתין עד זמן ק"ש ויסמוך אף שיהיה בדרך ולא יוכל לעמוד, ומבואר שאף מי שאינו מצריך סמיכה קודם זמן ק"ש היינו רק כאשר באופן זה בלבד יוכל לעמוד בתפילה. עוד כתב השאג"א ליישב על פי דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) שאין ברכות ק"ש תלויות בזמן ק"ש כיון שנתקנו בפני עצמן ורק תקנו חז"ל שייאמרו קודם ואחר ק"ש ולפיכך סגי במה שאומרם עם ק"ש קודם התפילה אף שעדיין לא הגיע זמן ק"ש.
  14. התוס' לקמן (ב: ד"ה אמר ליה) הקשו לדעת רבינו תם ממה שהקשה ר' יהודה לר' מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, ותמוה הלא לשיטתו נמי קשה שהרי פלג המנחה מבעוד יום הוא, ויישבו התוס' דלדידיה הקשה לו דדריש בשכבך בשעת שכיבה כרבנן, ואילו רבי יהודה לא דריש לה כלל. והרשב"א כתב שנדחקו בדבריהם ואינו נראה כלל שהרי ודאי לר"י זמן מנחה עד פלג כיון שתפלות כנגד תמידין נתקנו ולא מאחר דחשיב לילה שהרי זמן רב יש עוד הלילה וכהנים טובלים לדעת ר"י אחר פלג המנחה ועל כרחך שיום הוא, ואם נאמר דלר"י חשיב זמן שכיבה אף שהוא יום כיון דבשכיבה תליא רחמנא ולא בלילה, אם כן אף לר"מ יש לומר שאף שהכהנים טובלים באותה שעה לפי שאכתי יום הוא מכל מקום זמן שכיבה הוא. וע"ע ברא"ש (ס"א) שתמה על דבריהם שהרי זמן התפילות תלוי בקרבנות ואילו קריאת שמע תליא בזמן שכיבה.
  15. השאגת אריה (סימן ג) תמה שלא אמרו כן אלא בתפילה דרבנן וספק דרבנן לקולא אך לא בקריאת שמע דאורייתא, וכתב דר"ת ס"ל כדעת התוס' במנחות (מג: ד"ה ואיזו) שאף קריאת שמע אינה אלא מדרבנן, וכן דעתם בסוטה (לב. ד"ה קרית). אך תמה לפי זה איך סמכו רוב הפוסקים על דעת ר"ת כיון דקי"ל דק"ש דאורייתא. ועוד הקשה דאף לשמואל דקריאת שמע דרבן היינו קריאת פרשה זו של קריאת שמע אך אף לשיטתו חייב בקריאת איזה דברי תורה מדאורייתא (כן דעת השאג"א בסימן א ויש חולקים בזה), ועוד שמאחר שצריך לחזור ולקרות משום דברי תורה חייב לקרות דווקא קריאת שמע, עי"ש ראייתו. ובנמוקי הגרי"ב תמה על דברי השאג"א שהלא אין דין זה הכרעה מספק אלא כן הוא הדין בודאי מאחר שלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר שיוכל לעשות כל אחד כשיטתו של זה או שיטתו של זה.
  16. הרשב"א יישב דלגבי תפלה הקלו.
    ובעיקר דבריהם עי' אבודרהם (תפילת מנחה) בשם רב האי גאון שלעולם יעשה כחד מיניהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה דכיון דמיחשב אותו 'יום' לענין תפילת המנחה אינו יכול לעשות 'לילה' לענין תפילת ערבית וכן להפך.
  17. בתר"פ זמן שכיבה.
  18. וכן כתב הבעל המאור. והרשב"א הקשה שהרי למסקנא אין זמן מוקדם לצאת הכוכבים אלא שיעורו של ר"א או שיעורו של ר"מ, ושיעורו של ר"מ אי אפשר לעמוד עליו קודם צאת הכוכבים כיון שאמר כל דבריו בבין השמשות דרבי יוסי (כמבואר לקמן ב:). ור"א לגבי ר' יהושע אינו כיון דשמותי הוא, ועוד דהוה יחיד כנגד רבים. ואף אם אפשר לעמוד על שיעורו של רבי יוסי (כמבואר ברשב"א שם בשם הראב"ד) מ"מ אין הלכה כר"מ במקום רבי יהודה וכ"ש במקום רבי יהושע ורבי יהודה ור' אחא ור' חנינא דרבים הם. והרא"ש (סימן א) כתב שמכל מקום בתפילה הקלו וגם שעשו כאן מתוך הדחק שלא היו מתקבצין שוב. ותמה במעדני יום טוב (אות ק) מהו שאמר בתפילה הקלו הלא בקריאת שמע איירינן ואף אם נאמר שהשאילו הלשון תפילה לק"ש עדיין קשה איך הקלו בשל תורה וכתב ע"פ דברי תלמידי רבינו יונה (כאן) שיכולים חכמים לעקור מ"ע משום סייג ואף כאן עשו סייג כדי שלא תתבטל לגמרי, אלא שכתב שלפ"ז מה שהוסיף הרא"ש וגם מתוך הדחק נהגו כן אין לו מובן שהרי היינו הך. עוד כתב לפרש שאחר שהקלו בתפילה להקדימה הקלו גם להקדים ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפילה, אך דחה פירוש זה שאין טעם לעקור ד"ת כדי לסמוך גאולה לתפילה שאינו אלא סמך וסעד בעלמא, וגם מצינו לרב שדחה סמיכת גאולה לתפילה משום הוספה מחול על הקודש, ועוד כתב שאף לפירוש זה לשון הרא"ש דחוק. ובשאגת אריה [השלם מקור] ובראשון לציון הקשו שרבי אליעזר הוא המקדים ביותר ואף הוא אינו מקדים זמן ק"ש אלא משעה שקידש היום, ולא הועיל ר"י ליישב מנהג העולם להקדים ק"ש קודם בין השמשות.
  19. מאחר שצריך לסמוך גאולה לתפילה. כך פירש הרא"ש (סימן א).
  20. המהרש"א מקשה שאין ראיה מכך לדעת ר"י שהרי גם לדעת רש"י שעיקר ק"ש הוא מה שקורא על מטתו מכל מקום תפלת ערבית קורא מבעוד יום, וכן מוכח בירושלמי שמבאר שקריאת שמע היתה קודם לתפילה כדי לעמוד מתוך דברי תורה, אך תפלת ערבית שפיר התפללו קודם צאת הכוכבים. ולכן כתב המהרש"א שעיקר הראיה היא לדעת ר"ת וכפי שהביאה הרא"ש, שהגמרא להלן (כז.) מוכיחה מתפילתו של רב דהלכה כרבי יהודה דחשיב לילה ומאחר דקי"ל כרבי יהודה סבירא להו לתוס' דהוא הדין דהוי לילה לענין קריאת שמע. ובאמת בשאגת אריה (סימן ג) הביא ראיית התוס' כראיה לדעת רבינו תם, אך פירשה כראיה לגוף חידושו של רבינו תם שאף קריאת שמע היה קורא שהרי צריך לסמוך גאולה לתפילה. ובראשון לציון הוסיף להקשות על ראיית התוס' שאינה ראיה לדעת ר"י שהרי מוכח בגמרא שם שרב התפלל בעוד השמש, ואילו הדעה המקדימה ביותר היא דעת רבי אליעזר ואף הוא אינו מתיר לקרות את שמע אלא משעה שקידש היום דהיינו בין השמשות. ולכך הסיק שהוא ראיה לדעת ר"ת שכשם שזמן מנחה תם בפלג המנחה לדעת ר"י כן מתחיל באותה שעה זמן ערבית, וכדברי המהרש"א. וביישוב ראיית התוס' כתב הרא"ש (סימן א) דאפשר שרב לא סמך גאולה לתפילה כיון שסבר שאין צריך לסמוך במעריב כדעת ריב"ל. ובשאגת אריה (סימן ג) דחה יישוב זה שהרי אמרו שם בגמרא דעבד כרבי יהודה עבד והלא לדידן צריך לסמוך ואם יעשה כרבי יהודה לא יוכל לסמוך כיון שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע. עוד דחה שאם כן מה הראיה מדרבנן לא התפללו בערב שבת דילמא סבירא להו כרבי יוחנן שצריך לסמוך ולכן לא יכלו להקדים ולהתפלל אף שסבירא להו כרבי יהודה. עוד יישב הרא"ש (פ"ד ס"ו) שרב היה מתכוון למצוה להוסיף מחול על הקודש ולפיכך לא חייש לסמיכה. והשאג"א (שם) הקשה דאם כן מה הראיה מדרבנן דלא מקדמי הא בימי החול אין מצוה להקדים וממילא הוצרכו להמתין כדי לסמוך, ואם נאמר שהראיה מהא דלא הקדימו בערב שבת, הרי אפשר שהם סוברים שאין דין להוסיף מחול על הקודש אלא ביום כיפור וא"כ בער"ש אין בכך מצוה והוצרכו להמתין כדי לסמוך. עוד הקשה דאם כן איך אמרו בגמרא דעבד כרבי יהודה עבד הרי בכל יום אינו יכול לעשות כן כיון שאין מצוה בהקדמתו וצריך להמתין עד צאת הכוכבים כדי לסמוך גאולה לתפילה. ובעיקר דברי הרא"ש הקשה השאגת אריה שלכאורה סתר דבריו שהרי בפרק קמא (סימן א) כתב דרב ס"ל כריב"ל דאין צריך לסמוך ולא פירש שעשה כן משום מצווה ומשמע שאף במקום מצוה סמיכה עדיפא, ועי' מה שיישב הבית הלוי (ח"א ס"ט) את דברי הרא"ש. ובעיקר ראיית התוס' כתב השאג"א (שם) דלא קפדינן על סמיכת גאולה לתפילה אלא במתפלל בזמן קריאת שמע ומאחר שהקדים רב להתפלל קודם זמן ק"ש לא הוצרך לסמוך ובאמת לא קרא ק"ש עד אחר צאת הכוכבים. ועי' כעי"ז בדברי הרשב"א (כאן) ביישוב קושיית ר"ת על רש"י דהא קיימא לן כריו"ח דצריך לסמוך גאולה לתפילה עד הערב, שיישב דלא אמרו כן אלא במתפלל ביחיד או בצבור בזמן קריאת שמע. ודחה השאגת אריה יישובו שהרי בגמרא לקמן (ל.) מייתי פלוגתת תנאי ביוצא לדרך קודם זמן קריאת שמע אם עדיף שיתפלל עתה מעומד אף שאינו סומך או ימתין ויתפלל בדרך מיושב ויסמוך, ומשמע שאין צד להתיר אי סמיכת גאולה לתפילה קודם זמן קריאת שמע אלא באופן שעל ידי זה דווקא יוכל להתפלל במעומד. עוד יישב השאג"א (שם) ראיית התוס' על פי דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) וכן מבואר בחידושיו כאן, שאף שאין יוצא ידי חובת ק"ש קודם צאת הכוכבים מכל מקום יכול לקרות קריאת שמע בברכותיה קודם צאת הכוכבים ולסמוך גאולה לתפילה (ואחר צאת הכוכבים יקרא שוב ק"ש לצאת יד"ח), כיון שהברכות נתקנו בפני עצמן ורק נקבעו קודם ואחר ק"ש, וכתב הרשב"א שן הסכימו הגאונים, ואם כן יש לומר דרב סמך ואף שאין זמן קריאת שמע אלא אחר צאת הכוכבים.
  21. הבעל המאור הביא ראיה לפירוש זה מהירושלמי (והביאו הרשב"א). והחשק שלמה פירש כוונתם שהיו קוראים ק"ש קודם תפלת המנחה והביא שכן מבואר בסמ"ג (עשין י"ט) בשם ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש במנחה אחר תפלה ונתבטל אח"כ, וכתב שתיבת 'אחר' ט"ס וצ"ל 'קודם' תפילה, והוא כדברי ר"ת כאן. אמנם במשמרות כהונה (ד"ה בא"ד אור"ת) כתב שאין לפרש שבתפלת המנחה מיירי שהרי הירושלמי קאמר מתחלה 'אם קרא קודם לכן לא יצא' אלא ר"ל שהירושלמי סובר כמ"ד תפלות באמצע תקנום ולא היו קורין ק"ש קודם ערבית אלא לעמוד מתוך דברי תורה.
  22. בתוס' רבינו פרץ שחרית, וכן הגי' בקצת כת"י בגמ'.
  23. דכתיב (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
  24. בתוס' רבינו פרץ "שחרית ברישא" ליתא, ושם כו', וכן הוא נכון.
  25. בתוס' רבינו פרץ נוסף: ולא חשיב ברכה של ישתבח שהיא נתקנה אחר פסוקי דזמרה ופתיחת[ה] של ברכה זאת ברוך שאמר (ונשמט בתוס' בטעות הדומות) וכ"כ בתוס' רבינו יהודה, וכ"ה ברש"י לקמן (יא: ד"ה יוצר אור).
  26. כתב השפת אמת שכמדומה שתיבות "אלא בלילה" טעות סופר הם, שהרי בוודאי בקריאת שמע של ערבית איירינן. ובדוחק יישב שהיה מנהגם לקרות קריאת שמע בעוד היום קצת ועל זה כתבו שבבתי כנסיות שלנו אין צריך להמתין אלא באופן שמתפלל אחר צאת הכוכבים. אך בלאו הכי הקשה השפ"א מדוע הוצרכו התוס' להוסיף שבבתי כנסיות שלנו יש להמתין בלילה ומנא להו דין זה. וציין לדברי התוס' לקמן (ו. ד"ה המתפלל) שמשמע מדבריהם שאף בלילה אין צריך להמתין אלא בבתי כנסיות שלהם ודלא כדבריהם כאן. ומאידך בטור ושולחן ערוך (או"ח סימן צ) משמע שבלילה צריך להמתין אף בבתי כנסיות שלנו וכדברי התוס' כאן.
    ואכן בתוס' רבינו פרץ במקום ודוקא בב"ה וכו' הגי': משום דב"ה שלהם היו בשדות והיו מסוכנין מן המזיקין, והשאר ליתא.
  27. [וע' תוס' זבחים כח. ד"ה אמר ותוס' מנחות צג. ד"ה הכל]. מסורת הש"ס. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה. גליון רע"א על הגהה זו. וכ"כ בשבת (צט. ד"ה מסייע). תוספות יום טוב.
  28. וכ"כ הריטב"א שני דחיות אלו. ובבעל המאור דחה הראיה וכתב שפירוש אחר יש בפסוק, וכוונתו לדברי רבינו. וברד"ק (ישעיה ס א) הביא שני פירושים בזה, שיונתן תרגם 'ארי מטא זמן פורקנך' וא"כ בא אורך היינו הזריחה. ומאידך הביא יש מפרשים ש'בא אורך' היינו שקע אורך כמו ובא השמש, שהוא דרך משל ששקע אורך שהוא אור בעולם הזה ויהיה לך תמורתו אור גדול וכן אמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם. וכן כתב האבן עזרא: כי בא אורך, לשבח. ולפי דעתי, שביאת האור הוא חושך כמו 'בא ערב' ונפסק האור שהיה לך וזרח עליך כבוד ה', והעד, לא יהיה לך עוד אור השמש לאור יומם.
  29. התוס' (ד"ה ליתני) ביארו באופן אחר שהיה לו לפתוח במילי דשחרית כדמצינו גבי תמיד שפתח הכתוב בתמיד של בקר תחילה.
מעבר לתחילת הדף