בבלי עם מפרשים/ברכות/ב/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngחיפוש בדף עם כל מפרשיו
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
שיטה מקובצת
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל הראשונים לדף זה

חי' הלכות מהרש"א
לבוש עם מפרשי הים
הגהות הב"ח
אבן עוזר
פני יהושע
צל"ח
גליון הש"ס
קרן אורה
גליון מהרש"א
רש"ש
אבן שלמה (שיק)
אברהם את עיניו
אומר מיהודא
שפת אמת
ערך ש"י
שיח השדה
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל האחרונים לדף זה


מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה
מבחן אמריקאי


בבלי עם מפרשים TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

תלמוד בבלי

מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים[1] מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:
גמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מאי שנא [2]דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה לתני דערבית ברישא. תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית: אמר מר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים. מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא

כל הראשונים הזמינים על דף זה
רב נסים גאון

גמ' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. מכלל דהאי דכתב רחמנא (ויקרא כ"ב) ואחר יאכל מן הקדשים אינו מיוחד אלא בתרומה בלבד אבל דבר שהוא למעלה הימנה מן הקדשים אינו מותר לטמא לאוכלן לאחר ביאת השמש בלבד אלא אסור הוא כל אותה הלילה לאכול בקדשים עד שיבא היום ויביא כפרתו ואז יהא מותר בקדשים ואיתא מפרשא במסכת יבמות בפ' הערל (דף עד) והכי אמרי הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנלן אמר רבא אמר רב חסדא ג' קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ"ב) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים תלה הדבר ברחיצ' בלבד וכתי' (שם) ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים] תלה הדבר גם בביאת אור השמש והיא שעת יציאת הכוכבים וכתיב (שם י"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה תלה גמירו' הטהר' גם בהקרבת קרבן ואלו המקראות היו נראין כסותרין זה את זה ולפי שאי אפשר להיות דברי הכתובין סותרין זה את זה כי כלם נכוחים למבין העתיקו לנו קדמונינו פירושם והעמידו לנו כל אחד ואחד מאלו המקראות בדבר שהוא מיוחד לו ואמרו הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים הפסוק הראשון שתלה בו הדבר ברחיצה בלבד הוא מיוחד למעשר והפסוק השני שהצריכו לביאת השמש הוא מיוחד לתרומה אבל קדשי המזבח אין מותר לו לאכלן אלא א"כ הביא הכפרה שהוא מתחייב בה ואז תהי כפרתו גמורה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה:

ואני אפרש לך עיקר גדול שלמדונו רבותינו ז"ל כי אלו הג' דברים המעשר והתרומה והקדשים כל אחד ואחד יש לו יתרון ויש בו חומרא שהיא מיוחדת לו זולתי חבריו ואע"פ ששלשתן קראן הכתוב קדשים. המעשר כבר נאמר בו (דברים כ"ו) בערתי הקדש מן הבית ויש בו חומרא שאין מותר לאכלו חוץ לחומת ירושלים אלא חייבין הן בעליו לשאת אותו לשם ולאכלו שם כדכתיב (שם י"ב) לא תוכל לאכול בשעריך כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו וכתיב (שם) והבאתם שמה. ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשוויו (מאחרים) [לאחרים] ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חומש כדכתיב (ויקרא כ"ז) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ויהיו דמיו שמורין אצלו עד עת עלותו לרגל מעלהו עמו לירושלים ומוציאו לשם במאכל ובמשתה כדכתיב (דברים י"ד) ונתתה בכסף [וגו'] ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך. וחייב להתודות עליו כדכתיב בפרשת כי תכלה לעשר (שם כ"ו) ואמרת לפני ה' אלהיך ומפורש בספרי (פרשת כי תבא) ואמרת בכל לשון לפני ה' אלהיך זה וידוי מעשר ואסור לאונן לאכול ממנו ואם נטמא אסור באכילה והאוכלו חייב מלקות ואם היה שמן אסור להדליקו בנר דכתיב (שם) ולא בערתי ממנו בטמא ודרשינן ליה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא אבל לסוך ממנו מותר ומה שמשתייר ממנו לשנה הרביעית ושנה השביעית עד ערב יום טוב האחרון של פסח חייב לבערו כדכתיב בפרשת וידוי בערתי הקדש מן הבית ותנא בשאר סיפרי דבי רב (שם) כי תכלה לעשר יכול בחנוכה וכו' ת"ל כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלין בו הוי אומר זה הפסח. מכאן אמרו ערב יו"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית ותניא (שם בספרי ומשנה במע"ש פ"ה מ"י) בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי. נתתיו ללוי זה מעשר לוי וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה ותנן (שם במשנה) במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודין ואמרינן עלה בגמ' דבני מערבא ויתודה ביום ראשון של פסח כדי שיהא לו לאכול בפסח ויתודה בשחרית עד כאן מצוה לאכול אלו החומרות שיש במעשר ואינן בתרומה כדתנן (בכורים פ"ב מ"ב) יש במעשר מה שאין בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן וחייבין בביעור וכו' הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה ותנא בתוספתא (מעשר שני פ"ב) נמי חומר במעשר שני שמעשר שני קונה את הקנקנים ואוסר (דמי עירוביו) [דמיו ועירוביו] וספק עירוביו כל שהוא וטעון חומש וטעון וידוי ואסור לאונן ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה ואמרינן עלה (יבמות דף עג) דמתני' ואלו אסורין לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלמא תני ושייר ואמרינן (שם דף עד) אמר ריש לקיש משום ר' סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו בטומאה שנאמר (דברים כ"ו) ולא נתתי ממנו למת וכו' והתרומה נקרית קודש כדכתיב (ויקרא כ"ב) וכל זר לא יאכל קדש וכתיב (שם) ואיש כי יאכל קדש בשגגה ובבכורות (דף יד) פ' שני (דברים כ"ב) רק קדשיך אלו התרומות והחומרות שישנן בה ואינן במעשר שאם יאכלנה זר במזיד חייב מיתה בידי


רש"י

מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה:

עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמרא (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא[3]:

עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה:

הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום[4]:

מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי' לא ילין לבקר (שמות לד):

חלבים. של כל קרבנות:

אברים. של עולה:

וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה:

מצותן. זמן אכילתן:

עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו:

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי':

כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה[5]. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים[6]:

גמ' היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה:

אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה:

ואיבע"א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם:

והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית:

משעת צאת הכוכבים. שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן (עמוד ב):


תוספות

מאימתי קורין וכו'. פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המיטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות[7]. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית[8]. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך[9]. ועוד קשה דא"כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק"ש של ערבית. ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה[10]. לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפילת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית[11]. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפילת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד[12]. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן[13]. על כן אומר ר"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה[14]. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא[15] גם היה קורא קריאת שמע[16]. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ"נ וכו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחילה ואותה ק"ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה[17]. ומכאן נראה מי שקורא ק"ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה:

ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחילה[18]:

אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא. אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש. אלא א"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א"כ קפיד אכל מילי א"כ סיפא דקתני וכו':

מברך שתים לפניה וכו'. (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהלים קיט) ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה[19]:

והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא. וא"ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי"ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר[20]:


רשב"א

[מתני'] מעשה ובאו בניו מבית המשתה. מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו, נראה לי דלאו למימרא שעשה רבן גמליאל כדבריו ודלא כרבנן, אלא אדרבא אתא לאשמועינן מדעשה מעשה, דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחילה ומשום סייג, שאילו נחלקו עליו, לא היה עושה מעשה כדבריו, וכדמשמע בגמרא וכדבעינן למכתב עלה קמן (ט, א ד"ה ובני רבן גמליאל), וכדמוכח נמי סיפא דמתניתין דקתני ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר, דאלמא בהא אף רבנן מודו בה.

אבל בירושלמי (פ"א ה"א) פירשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכל מקום לומר שעשה מעשה כדבריו, וכדגרסינן התם: מעשה ובאו בניו, פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה, והא רבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה, והא רבי שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו' כדאיתא התם, ומשני שניא היא הכי שהיא לשנון, מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ואית דבעי מימר תמן בשהיו יכולין לקיים דברי חכמים ברם הכא כבר עבר חצות ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים, אמר לון עבדון עובדא כוותיה, ע"כ בירושלמי. ואין לנו אלא כגמרתנו. ושמא אף מסקנא דירושלמי כן דבדיעבד דאי אפשר לקיים דברי חכמים לכולי עלמא קורין אפילו לאחר חצות.

ולענין מאימתי, הרב אלפסי וכל הגאונים ז"ל פסקו כסתם מתני' שהוא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הכוכבים, משום דללישנא דאמרינן בגמרא (מ)דסיפא רבי אליעזר רישא לאו רבי אליעזר אלמא מתניתין דמאימתי רבנן, ואף על גב דפליגי תנאי בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם (יבמות מב, ב), ואפילו ללישנא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי אליעזר ותרי תנאי נינהו ואליבא דרבי אליעזר, מכל מקום כיון דפליגי רבן גמליאל ורבנן עליה דרבי אליעזר בעד סוף ולא פליגי עליה במתניתין במאימתי משמע דכולהו מודו במאימתי, וכיון דכולהו מודו בה במתניתין, ובברייתא אתניא בלשון חכמים (לקמן ע"ב), ועוד דר' יהושע אמר הכי באידך ברייתא שמע מינה דהכין הלכתא. ואם כן מה שנהגו לקרות אותה קודם הזמן הזה אין יוצאין בה ידי חובה ולא נהגו כן מתחילה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, לפי שאילו לא היו מתפללין תפלת הערב בבית הכנסת היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח צבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה, וקורין את שמע בברכותיה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וחוזרין וקורין אותה סמוך למטתן בשעת שכיבה. וכן כתב רש"י ז"ל והראב"ד והרב רבי יצחק אבן גיאת זצ"ל והרבה מן הגאונים ז"ל.

וכן נראה מן הירושלמי (ריש פירקין) דגרסינן התם: תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר ר' יוסה אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ואפילו קרא אותה תוך בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה חוזר וקורא אותה (משום דהוה ליה כספק קרא ספק לא קרא שהוא חוזר וקורא), ולא עוד אלא שבירושלמי (שם) למדו מכאן לספק קרא שהוא חוזר וקורא, דגרסינן התם: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, נשמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ותימר צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות.

וכתבו בתוס' דלפי זה צריך לברך על קריאת שמע שעל מטתו לקרות את שמע. וכן כתב רב עמרם והר' יצחק ב"ר אשר זכרונו לברכה.

ור"ת ז"ל לא נראו לו דברים אלו. חדא דקריאת שמע שעל מטתנו אין אנו קורין אלא פרק ראשון ושלא בברכותיה. ועוד דאם כן מנהג שלנו כרבי יהושע בן לוי דאמר (לקמן ד, ב) תפלות באמצע תקנום, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (שם) צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.

ולפיכך פירש הוא ז"ל דק"ש של בית הכנסת עיקר, אלא דאנן כרבי יהודה עבדינן דאמר (כו, א) תפלת המנחה עד פלג המנחה דאלמא משם ואילך הוי לילה והוא שעה ורביע קודם ליציאת הכוכבים, ואמרינן בגמרא (לקמן כז, א) מאן דעבד כרבי יהודה עבד, ורב נמי צלי של שבת בערב שבת כרבי יהודה. ואף על גב דעבדינן כר' יהודה בקריאת שמע ובתפלה כרבנן ודמיא לשדרה וגלגלת (עירובין ז, א) דתרי קולי דסתרי אהדדי, יש לומר דלגבי תפלה הקלו. ומה שאמרו בירושלמי שאין קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, מנהג אחר היה להם שהן היו רגילין לקרות קריאת שמע שלא בברכותיה קודם לכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו שאנו נוהגים באשרי, וכמו שנראה קצת בירושלמי בפרק הזה דגרסינן התם (ה"ה): ר' יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתא צבורא בעין מקרא את שמע בתר תלת שעין, בעיא רבי אחא מימחייא בידון, אמר ליה רבי יוסי ולא כבר קראו בעונתה כלום הן קורין אותה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, אמר ליה מפני הדיוטות שלא יהו אומרין בעונתה הן קורין אותה. והוא כתוב לראיה לפירוש זה בספר המאור.

והקשו בתוס' לדברי ר"ת ז"ל מדפריך לקמן (ע"ב) רבי יהודה לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, אדרבא ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. ודחקו עצמן בקושיא זו דלטעמיה מקשי ליה, כלומר לדידך דסבירא לך כרבנן דפליגי עלאי ואמרי תפלת המנחה עד הערב, אם כן לא קרינא בשכבך עד לאחר חשיכה והלא כהנים טובלין מבעוד יום.

ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר' יהודה אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והאיך הוא לילה וזמן שכיבה. ועוד שהרי לר' יהודה בין השמשות אינו אלא שני חלקי מיל סמוך לצאת הכוכבים (שבת לד, ב) וקודם הזמן הזה כהנים טובלים ויום הוא, ופלג המנחה קודם ליציאת הכוכבים מהלך ארבע מילין ושתות, וכיון שכן האיך אפשר שקורא בו לרבי יהודה, ולכשתמצא לומר דאין הכי נמי דכל שעבר זמן תפלת המנחה הוי זמן שכיבה ואף על גב דאכתי יממא הוא ובשכבך כתיב לומר דבזמן שכיבה תליא רחמנא, אם כן מאי קא פריך לרבי מאיר והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין, דדילמא אף על גב דמבעוד יום הם טובלין מאותה שעה ואילך זמן שכיבה הוי לרבי מאיר.

ומה שהקשה ר"ת ז"ל מדקיימא לן כר' יוחנן דאמר שצריך לסמוך גאולה לתפלה, אין הכי נמי מדינא הכי הוי בשמתפלל שלא בבית הכנסת אי נמי כשהגיע זמן המקרא קודם שיתפלל תפלת הערב, הא לאו הכי מתפלל עם הצבור משום דתפלת הרבים עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה של ערבית שהיא אינה אלא רשות. ומה שאין אנו קורין אותה על מטותנו בברכותיה משום שאין הברכות מעכבות כדמוכח בהדיא בירושלמי (פ"ב, ה"א) ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות. ומנהגנו אנו ודאי נראה שהוא התפוס בידינו ובא מאבות ראשונים והיא מה שאמרו בירושלמי.

ונשאל מרבנו האי גאון ז"ל לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין שמע קודם צאת הכוכבים ולא מצי איניש לעכובינהו, אי זהו עדיף לצלויי בהדייהו ולשבוק קריאת שמע עד צאת הכוכבים, או לעכובי עד צאת הכוכבים לצלויי ביחיד במסמך גאולה לתפלה. והשיב דבארץ ישראל עושין כן, שמתפללין ערבית ואחר כך קורין בזמן קריאת שמע ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה של ערבית, וחזינן דקריאת שמע עדיף יותר בעונתה וסימן לדבר צאת הכוכבים, דאורייתא עדיף ממסמך גאולה לתפלה היכא דלא אפשר לצלויי, ואי צלי ראשונה דבהדי צבור רשות ושניה חובה שפיר דמי, עד כאן.

ובתוס' אמרו דאיכא למימר דמה שנהגו לקרותה עכשיו קודם צאת הכוכבים, משום דסבירא לן כשאר התנאין דברייתא (ב, ב) דמקדימין זמן קריאת שמע לצאת הכוכבים. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל כמותם דכדאי הן התנאים האחרים לסמוך עליהן בשעת הדחק של צבור.

ואינו מחוור בעיני, דהא משמע דלמסקנא דאסיקנא דכהן לחוד ועני לחוד, דבני אדם היינו עני וכדכתבינן לקמן, ואם כן אין לך בברייתא מוקדם ליציאת הכוכבים אלא או רבי אליעזר או רבי מאיר, ושיעוריה דרבי מאיר אי אפשר לעמוד עליו קודם יציאת הכוכבים וכדאיתא בגמרא (לקמן ע"ב) דבין השמשות דרבי יוסי קאמר, וכיון שכן ליכא אלא רבי אליעזר, ורבי אליעזר לגבי רבי יהושע ליתיה דשמותי הוא, ועוד דהוה ליה יחיד לגבי רבים. וכשתמצא לומר נמי דבין רבי מאיר לרבי יהושע איכא כל בין השמשות דרבי יהודה וכמו שאני כותב לפנינו (ד"ה אנא) משם הראב"ד ז"ל, מכל מקום לית הלכתא כרבי מאיר במקום רבי יהודה, וכל שכן במקום רבי יהושע ורבי יהודה ורבי אחא ורבי חנינא דרבים נינהו.


גמרא איבעית אימא יליף מבריתו של עולם. פירוש: אקושיין דליתני שחרית ברישא קא מהדר לתרוצי. ובתוס' פירשו דאקרא דובשכבך ובקומך קא מהדר, כלומר וקרא גופיה דאקדים שכיבה לקימה מבריתו של עולם יליף. ואינו מחוור בעיני כלל, דליכא למימר בקראי יליף מבריתו של עולם, ועוד דמאי איבעית אימא.


הא קא משמע לן דכהני אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש: מדיהיב סימנא לקריאת שמע של ערבית באכילת תרומה, אלמא אין לך טמא שאינו אוכל תרומה מבערב, שאם יש מעוכב מלאכול עד שיביא קרבנותיו ביום השמיני, אם כן האיך יהיב סימנא לשל ערבית הא איכא דלא אכיל עד צפרא, אלמא כולהו חד שיעורא אית להו דהיינו מבערב אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום זמן יציאת הכוכבים לאכילת קדשים לאו ממתניתין ילפינן דאדרבא קריאת שמע אתי למילף מאכילת קדשים ליציאת הכוכבים, אלא יציאת הכוכבים לאכילת קדשים מובא השמש וטהר ילפינן, וכדמשמע בסמוך דאקשינן על הא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא וכדכתבינן בסמוך. ובמתניתין אשמועינן דכולהו אכלי מאחר ביאת השמש, ופירושא דלישנא הכי: הא קא משמע לן דכל כהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאפילו מחוסרי כפרה, כפרה לא מעכבא להו.

ואם תאמר אכתי דיוקא דמתניתין דהכא למה לי, מתניתין היא בהדיא בנגעים (פי"ד, מ"ג) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. יש לומר דאורחא דתנא הוא בהכין, דאף על גב דתני מתניתין בהדיא כי משכח דוכתא אי מצי לאנוחי ביה דיוקא דלידוק מינה הכין עביד ולא נמנע, ודכוותה בכתובות (מח, א) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו', ואף על גב דמשנה שלימה שנינו שם (נז, א) זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.


הכי גריס רש"י ז"ל וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא. פירוש האי וממאי אברייתא דקתני ובא השמש ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו קא מקשה, כלומר מנא לן דאין כפרתו מעכבתו ואתה מפרש ובא השמש דהיינו שקיעת החמה וטהר יומא מן השמש לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, דילמא ביאת אורו, כלומר זריחת אורו של יום השמיני הוא, ומאי וטהר טהר גברא בקרבנותיו הכל כמו שפירש הוא ז"ל בפירושיו.

ואינו נכון, חדא דאין ביאה בכל מקום גבי שמש זריחה אלא שקיעה, כי בא השמש (בראשית כח, יא) ויהי השמש לבא (שם טו, יב) לא יבא עוד שמשך (ישעיה ס, כ), ואף על גב דכתיב קומי אורי כי בא אורך (שם שם, א), גבי שמש מיהא לא אשכחן. ועוד, דההוא גופיה היינו שקיעה, כלומר כי נשקע אורך שהיית משתמשת בו ושוב אינך צריכה לו כי כבוד השם יתעלה עליך יזרח. וכענין שכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם (שם שם, יט). ועוד דאם כן במערבא דמיבעיא להו אמאי פשטוה מברייתא ליפשטיה ממתניתין דנגעים (שם), דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אי נמי לידוק ממתניתין דידן דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ואי אמרת דדילמא מתניתין איכא לדחויא בכהנים שאינן מחוסרי כפרה, אם כן ברייתא נמי דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים דילמא בשאינן מחוסרי כפרה.

אלא ודאי הכי גרסינן וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, דילמא ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר גברא. וכן גירסת הגאונים ז"ל. ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר, וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקאי דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואף על פי שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר, שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים.


ריטב"א
פרק ראשון

ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עה"ש כו', א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו, ומ"מ שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים ע"ח וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות, וכה"ג תנן ברפ"ק דפסחים ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה, ההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות, לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי.

ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה, עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם, הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עה"ש מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה מש"ה לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. י"ל דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והנשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסד"א כל הקטרה נמי ואפי' הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קמ"ל דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

גמר' תנא היכי קאי וכו'. פי' תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת ק"ש שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה ותו מאי שנא דקתני בערבין בריש' ליתני שחרין ברישא דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכת' במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר. תנא אקר' קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט. ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוק' ליתני משעת צאת הכוכבים דה"ה אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושט' דמילת' נקט והכי קשי' אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין, ומשני מילת' אגב אורחיה קמ"ל דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכב' להו פי' הא קמ"ל דכפרה לא מעכב' דהא אמרי' דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגומר וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:


שיטה מקובצת

לא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר כו' אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כו'. לא מצינו בשום מקום אחר שאמרו חכמים בהקטר חלבים ואברים דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות אלא במשנה זו. ומכל מקום שייך שפיר למיתני לשון אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות ואם כן למה אמרו חכמים עד חצות. וכהאי גוונא תנן בריש פרק קמא דפסחים (ב.) ובמה אמרו שתי שורות ובמרתף ולא אמרו בשום מקום אלא באותה משנה. וההיא דאמרינן בזבחים חלבים ואברים שפקעו מעל גבי המערכה עד חצות מחזירין אותן אחר חצות אין מחזירין אותן אלמא משמע דעונת הקטרן אינה אלא עד חצות. לא היא דהא בהדיא משמע התם דלאו משום שיהא עונת הקטרן דוקא עד חצות ותו לא אלא משום דכיון דאוקדו על גבי המערכה עד חצות הרי היא כמי שנתעכלו לגמרי. ולפום מאי דאסיקנא הכא דהקטר חלבים ואברים לכתחלה עד חצות הא דקתני התם במגלה הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה עיקר דינא קתני דאי לא עבד עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. וא"ת כיון דאמרת דדינא קתני התם הא מתניתין דהכא דכל הנאכלין ליום ולילה עד חצות דאמרינן דמצותן עד שיעלה עמוד השחר מדינא ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק אמאי לא שנאה התם עם אותה דהקטר חלבים כיון דתני עיקר דינא. יש לומר דהתם לא תני אלא דבר שכשר ביום ולא בלילה או בלילה ולא ביום. והא מתניתין דהכא בנאכלין דמצותן ביום ובלילה משום הכי לא תנינהו התם. וא"ת והא קתני הקטר חלבים דמצותן בין ביום ובין בלילה. יש לומר דמשום הכי תננהו דכיון דקתני עבודות דכשרים ביום ולא בלילה ותנא בהדייהו הקטרה והגשה וכו' דליתנהו אלא ביום והא הקטרה היא הקטרת קומץ הלבונה דליתה אלא ביום וכיון דכן משום הכי איצטריכא ליה דסלקא דעתך אמינא כל הקטרה נמי ואפילו הקטר חלבים ואברים לא יהא מצותן אלא ביום דוקא קא משמע לן דכשר בלילה ומצותן כל הלילה. והאי דלא תני הכא קצירת העומר וספירת העומר משום דמצותן לכתחלה עד עמוד השחר:

תנא היכי קאי וכו'. פירוש תנא מהיכי סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה. ותו מאי שנא דקתני בערבין ברישא ליתני שחרין ברישא. דשפיר הוה לאתחולי בריש מסכתא במילי דשחרית משום פתח דבריך יאיר[21]. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ומכאן למד דחייב לקרותה בערב ובבקר. ומאי דתנא ערבין ברישא סדורא דקרא נקט:

אי בעית אימא יליף מברייתו של עולם. תשובה היא למאי דאמרינן ליתני שחרין ברישא:

אמר מר משעה שהכהנים וכו' ליתני משעת צאת הכוכבים. לאו דוקא ליתני משעת צאת הכוכבים דהוא הדין אם לא היה זמנו ביציאת הכוכבים דהויא קשיא ליה אלא דקושטא דמילתא נקט. והכי קשיא אמאי נקט כהנים שתלוים בזמן אחר ליתני בפירוש ההוא זמן שהן אוכלין. ומשני מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים וכפרה לא מעכבא להו. פירוש הא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא דהא אמרינן דלערב אחר הערב שמש הוא זמן אכילתן ואי אפשר להביא קרבן אחר הערב שמש שאין קרבן אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וגו'. וקודם הערב שמש אכתי גברא לא חזי. אבל לא אשמעינן במתניתין זמן דכהני אימת אכלי אלא בברייתא:



כל האחרונים הזמינים על דף זה
חידושי הלכות מהרש"א

בתוספות בד"ה מאימתי כו' מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרי כו'. עכ"ל. ולא תקשי להו הכי אתלמודא דאמר לקמן (כז.) דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, דהכי פירושו לא איפסיק הילכתא לא כרבי יהודה ולא כרבנן מי שירצה לעשות הכל כרבנן או הכל כרבי יהודה ולא שיתפוס קולא של שניהם, עכ"ל הרא"ש (פ"א ס"א)[22]:

בא"ד וגם ראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא כו'. עכ"ל. דבריהם אינם מובנים לי דזו הראיה אינה מכרעת כלל לפירוש ר"י, דהא לפרש"י נמי דעיקר ק"ש הוא שעל מטתו, מ"מ תפלת ערבית הוא מבעוד יום. וכן ראייתו של רש"י מירושלמי למה אנו מתפללין ק"ש בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, דהיינו תפלת ערבית שהיו מתפללין בבית הכנסת ערבית וקורין ק"ש בברכותיה קודם לה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, שעל זה הקשו דאם כן עיקר ק"ש אחריה על מטתו וה"ל כריב"ל דתפלות באמצע תקנום[23]. אבל דברי הרא"ש (פ"א ס"א) יותר נכונים בזה[24], שהביא זו הראיה דרב הוה מצלי של שבת בע"ש לפי פירוש ר"ת דמפרש דלכך קורין מבעוד יום דקי"ל כרבי יהודה דתפלת המנחה לא הוי רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוי לילה להתפלל ערבית, ועל זה הביאו ראיה שפיר מהא דרב הוי צלי של שבת בערב שבת מהאי טעמא דהוי לילה לענין מנחה כאמור בהדיא בפרק תפלת השחר (כז.) מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ הלכה כרבי יהודה, ועל זה כתבו דמהאי טעמא מסתמא גם היה קורא ק"ש, ודו"ק[25]:

בד"ה אי הכי סיפא כו' א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש כו' א"כ קפיד אכל כו'. עכ"ל. צ"ל דלא מקפיד קרא אלא לענין ק"ש לומר ערבית ברישא ועליה קאי התנא למתני ק"ש נמי של ערבית ברישא. אבל אם נאמר דסמך אקרא דברייתו כו' ועליה קאי התנא למתני ק"ש של ערבית אע"ג דלא הוה דומה ממש, א"כ לכל מילי אחריתי נמי הוה ליה להתנא למסמך נמי אברייתו של עולם והוה ליה למתני ברכות של ערבית ברישא. ומיהו קרא ודאי הוא דלא קפיד לכל מילי דהא לענין תמיד מקדים של בוקר תחילה. וכן צריך לומר למאי דמתרץ אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ולא קשיא ליה אקרא גופיה מאי שנא דבתמיד מקדים של בוקר, דבקרא ליכא קפידא באיזהו שמקדים וק"ל[26]:

בד"ה והא קמ"ל כו'. תנינא חדא זימנא בנגעים ומייתי לה בהערל העריב כו', כצ"ל:


הגהות הלבוש ומפרשי הים

משנה כל הנאכלין כו'. (פסחים פ"ט א') תוס' ד"ה דאילו. (שם ק"כ ב') תוס' ד"ה אמר:

גמ' תנא היכא קאי (ברכות ל"ה א') תוס' ד"ה כיצד:

והא קמ"ל. (גיטין ל"ד ב') תוס' ד"ה אלמנה:

טיהר יומא. (שבת צ"ה ב') רש"י ד"ה טהור. (יבמות ע"ה א') תוס' ד"ה דאי. (סנהדרין פ"ג ב') תוס' ד"ה וטבול:


הגהות הב"ח

(א) גמרא דתני דערבית ברישא.


אבן עוזר

מאימתי קורין [את] שמע כו'. כאן צווחי ביה קמאי ליתן טעם למנהגן של ישראל מקדמונים שקורין שמע קודם צאת הכוכבים דלא כסתם משנה ודברי רש"י (ד"ה עד) ור"ת (ד"ה מאימתי) דחאו הרשב"א והרא"ש (סימן א) ז"ל ע"ש.

גם ר"י בתוס' רוצה ליתן טעם למנהגן ועפ"י דבריו זמן ק"ש הוא זמן מועט פחות מרביעית שעה קודם צאת הכוכבים. אך הרשב"א השיב עליו דר"מ במקום ר' יהודא ור' אליעזר במקום ר' יהושע אינו משנה וגם סתם במתני' וכו'.

ואני אענה את חלקי ואברר בס"ד שע"פ הלכה דאיפסקא להדיא בש"ס נהגו כן. ויתיישב בתוך דברינו כמה קושיות אשר נתקשו בסוגיא זו. הנה בדף ג' הקשו התוספות בד"ה למאן דגני כו' דקשיא דברי ר"א אהדדי במתני' ס"ל לר"א משיכיר בין תכלת לכרתי ו[ב]ברייתא אמר ר"א מאן דגני בבית אפל מיד בעלות השחר קורא ק"ש ע"ש: תו דאמר רשב"י דף ח' דקורא ק"ש של יום אחר שיעלה עמוד השחר ויוצא י"ח. והקשו שם הרי"ף והתוס' דהא במשנתינו מבואר דצריך להמתין לכל הפחות משיכיר בין תכלת כו': ונדחקו ע"ש. ותו בבעי דאבעיא לבני מערבא לקמן (ב:) אי בא השמש ביאת אורו הוא: דהסכ[מ]ת כל הפוסקים לפרש דהיינו תחלת שקיעת חמה מהארץ וכתבתי לקמן דיש לתמוה מאי קמבעיא להו תפשוט ממתני' דזמן ק"ש משכהנים אוכלין בתרומתן ואי זמן אכילת תרומה תחלת שקיעה דהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים איך אפשר דלהוי אז זמן שכיבה דהא אפי' אחצי מיל קודם צאת הכוכבים פריך לקמן ור' מאיר שפיר קאמר ר"י לר"מ עמ"ש לקמן שם:

תו לקמן אמר ר"א זמן ק"ש משקידש היום ופירש רב האי גאון הביאו הרשב"א בחידושיו דהיינו מתחלת השקיעה. ופי' הטעם משום דס"ל לר"א דאז הוא לילה דס"ל ובא השמש היינו ביאת אורו ע"ש ולכאורה וןדאי כוונת הגאון דלא פי' הטעם משום דס"ל לר"א דאז זמן שכיבה הוא וכמו דכל התנאים פליגי בזמן שכיבה וצ"ל משם דקשיא ליה להגאון דבתחלת שקיעת חמה וודאי לאו זמן שכיבה הוא כדפירשתי לכן פי' הטעם דס"ל לר"א דבא השמש ביאת אורו הוא: וקשה לי דא"כ מאי פריך לקמן קשיא דר"א אדר"א. והא לדעת הגאון הא גם [ל]ר"א דברייתא זמן ק"ש משכהנים אוכלין בתרומה. ותו מדפליג ר' יהושע בברייתא על ר"א ואמר משכהנים נכנסין כו' משמע באכילת תרומה גופא לא פליגי.

וכדי לתרץ כ"ז נלע"ד עפ"י הא דמבואר לקמן בש"ס דף ח' ובפרט לפי' הרי"ף מבואר במלחמות וחידושי הרשב"א ז"ל דע"כ משעלה עמוד השחר עד כדי שיכיר כו' איכא דשכבי ואיכא דקמו ע"כ לכתחלה לא הוי זמן ק"ש. ואחר שיכיר כו' הוא זמן קימה לרוב העולם ואף דאיכא דגני הואיל ורוב העולם קמו הוי זמן ק"ש לכתחלה כ"כ להדיא במלחמות וחידושי רשב"א שם והוא מוכרח שם:

ועפ"י מה שכתבתי לקמן דף ח' דבחנם נדחקו רי"ף והתוס' בדברי רשב"י דוודאי רשב"י פליג על מתני' דלקמן דמתני' דלקמן ס"ל משיכיר כו' הוא כרבנן דרשב"י. אבל לשיטת רשב"י זמן ק"ש מיד שעלה עמוד השחר ע"ש שכתבתי בטוב טעם ודעת ובזה ישבתי שם כל הקושיות שהקשו התוס' ופוסקים שם ע"ש:

ועפ"ז י"ל דוודאי פי' הגאון הוא אמת דר"א סבר בברייתא משקידש היום היינו מתחלת השקיעה ונ"ל הטעם דס"ל לר"א דאיכא דשכבי אז הוי שפיר זמן שכיבה וכן למאי דאבעי' לבני מערבא דבמתני' זמן ק"ש מתחלת השקיעה די"ל אף דלרוב העולם וודאי דלאו זמן שכיבה אז הוא מ"מ כיון דאיכא דשכבי מיד בתחילת השקיעה הוי שפיר זמן שכיבה:

והא דפריך לקמן ור"מ שפיר קאמר ר"י לר"מ ור"מ ושם איירי בחצי מיל קודם צאת הכוכבים. י"ל מ"ה כפל הש"ס דבריו שם ור"מ שפיר קאמר ר"י לר"מ ור"מ דווקא דהא ר"מ סביר לקמן דף ט' בזמן ק"ש דשחרית הוא משיכיר כו' הרי דאף מיד שעלה ע"ה איכא דקמו אז כדפירשתי אפ"ה הואיל ורובא דעלמא לא קמו אז לא הוי זמן ק"ש דזמן ק"ש לרובא דעלמא בעינן וא"כ ה"ה וודאי בק"ש דערבית זמן שכיבה לרוב העולם בעינן וכאן ברור הוא דקודם צאת הכוכבים חצי מיל לאו זמן שכיבה לרוב העולם הוא מ"ה פריך שפיר:

אבל לר"א וכן על מתני' לבני מערבא לא קשיא די"ל דס"ל כרשב"י דלקמן דאין צריך זמן קימה לרוב העולם וה"נ י"ל בתחלת שקיעה איכא דשכבי:

והשתא לא קשיא מה שהקשו התוס' דברי ר"א אהדדי. די"ל דהא הש"ס משני תרי תנאי אליבא דר"א נמצא [ד]מתני' ס"ל דר"א ס"ל דק"ש דערבית מצאת הכוכבים הרי דבעי זמן שכיבה לרוב העולם מ"ה ס"ל לר"א במתני' בזמן ק"ש דשחרית משיכיר כו' דהוא זמן קימה לרוב העולם. אבל ר"א דברייתא איהו ס"ל זמן ק"ש דערבית מתחלת השקיעה הרי דברור דלאו זמן שכיבה לרוב העולם הוא ואפ"ה כיון דמיעוטא שכבי הוי זמן ק"ש ה"נ ס"ל לר"א בק"ש דשחרית מאן דגני בבית אפל מיד כשעלה ע"ה לקרי ק"ש כיון דאיכא דקמי ס"ל לר"א כרשב"י דלקמן והא דאמר הש"ס אבע"א רישא דמתני' לאו ר"א הוא י"ל דה"ק משום הך קושיא דרישא דמתני' אין צריך לומר תנאי היא אבל מ"מ לפי האמת צ"ל בלא"ה דתנאי היא אליבא דר"א ודומה לזה מצינו לעיל באיבעית אימא יליף מברייתו של עולם דע"כ צ"ל דה"ק משום קושיא זו אין צריך לומר דהתנא אקרא קאי אבל מכל מקום לפי אמת עכצ"ל כתירוץ הראשון דלש' מפני הקושיא ראשונה דפריך שם א"נ י"ל וודאי גם לאיבעית אימא צ"ל נמי תנאי היא אך דברישא מכל מקום קשיא ליה למה רבי בעל המשניות הכניס עצמו בפלוגתא דתנאי להביא דין זה בשם ר"א דהוא שמותי ולחד תנא לא אמר' ר"א מעולם טפי עדיף ה"ל לרבי לומר דין זה בשם ר' יהושע דאיהו אמר' בוודאי. וגם הלכתא כוותי' משום הכי משני דרישא לאו ר"א היא:

והנה הש"ס פסק לקמן (ח:) להדיא הלכתא כרשב"י דק"ש דשחרית זמנו מיד שעלה עמוד השחר דכן בדין לפסוק כרשב"י דקאי לשטתו דכסות לילה פטור מן ציצית דשם הלכתא נמי כוותיה וכבר בררנו דר"א דברייתא דס"ל זמן קריאת שמע דערבית מתחלת השקיעה דהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים בשיטת רשב"י קאי דזמן שכיבה וזמן קימה לא בעי לרובא דעלמא ע"כ יפה הוא מנהגן של ישראל מקדמונים לקרות קריאת שמע מתחילת השקיעה דהוא שעה וחומש שעה קודם צאת הכוכבים וראיה ברורה לכל זה ולפי' הגאון הנ"ל דבתיקוני זוהר פסק לקרות ק"ש דלילה דוקא מתחלת שקיעת חמה ע"פ הסוד ע"ש הרי בעל תקוני זוהר דאיהו רשב"י לשיטתו דבש"ס דידן דס"ל זמן קריאת שמע דשחרית מיד שעלה עמוד השחר וס"ל כר"א דברייתא וזמן קריאת שמע דערבית לדידהו מתחלת השקיעה כ"ז ברור כשמש ודוק:


פני יהושע
בעזרת אלקי המערכות. אתחיל לפרש מסכת ברכות

במשנה מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. מסקינן בשמעתין דהיינו מצאת הכוכבים ומילתא אגב אורחא קמ"ל דכהנים אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים. וכתבו התוס' אף ע"ג דמתני' היא בנגעים אפ"ה דרך התנא לאשמעינן בקוצר מה ששנויה במקום אחר. אמנם לענ"ד נראה דרבינו הקדוש פתח פיו בלשון חכמה לתלות דין ק"ש באכילת תרומה לכהנים משום דתרווייהו חדא טעמא אית להו והיינו לפי מה שכתבו התוס' דזמן ק"ש תלויה בתפילת ערבית ואם כן לפי מאי דמסקינן בשמעתין דעיקר ספיקא באכילת תרומה אי הוי מתחלת שקיעה או מסוף שקיעה תליא בלישנא דקרא ובא השמש וטהר וא"כ ממילא שייך הך ספיקא גופא נמי בזמן תפלת ערבית שתיקן יעקב אבינו כדאיתא במכילתין ובחולין פרק ג"ה דילפינן לה מקרא דויפגע במקום וכתיב בהאי קרא וילן שם כי בא השמש א"כ כאן שנה לנו בלשון קצרה דטעמא דזמן ק"ש ואכילת תרומה בהדדי מישך שייכי ואפ"ה א"ש הא דמסקינן בסמוך מלתא אגב אורחא קמ"ל דאל"כ הו"ל למתני סתמא בהדיא משעת צאת הכוכבים כי היכי דתני התם כנ"ל. ואף לפירוש רש"י ומסקנת התוספות שאפרש בסמוך בלשון התוס' דזמן ק"ש מדינא לא תליא בזמן תפילה אפ"ה ודאי מעיקרא דתקנתן נהגו כ"ע לסמוך ק"ש לתפלה של ערבית וא"כ ממילא עיקר זמן ק"ש לכתחילה היינו בזמן תפלת ערבית וכדפרישית כן נ"ל ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה. יבואר בסוגיא שלפנינו אי"ה:

בפרש"י ד"ה עד סוף כו' ומשם ואילך עבר זמנו כו' ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא י"ח עכ"ל. ולכאורה לשונו תמוה בזה ששינה והיפך סדר לשון המשנה להקדים המאוחר נלע"ד דעיקר כוונתו בזה להכריח פירושו דק"ש שאנו קורין בבהכ"נ שאינו מעיקר מצות ק"ש ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה משתחשך משום דלכאורה היה נראה להיפך דבדיעבד כ"ע מודו דיצא י"ח אפילו קודם שתחשך כיון דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא כמו שאבאר לקמן ובזה היה נראה לקיים מה שאנו מקדימין לקרותה בבית הכנסת והיינו משום טורח הציבור דברוב עם הדרת מלך וחשיב כשעת הדחק לכך הוכרח רש"י להקדים סוף הזמן דודאי אפילו בדיעבד אינו יוצא לר"א ולחכמים כדמוכח ממעשה דבניו של ר"ג דאין לך דיעבד גדול מזה ואפ"ה משמע דמאן דלית ליה דר"ג לא הוי זמן ק"ש כלל לצאת י"ח אע"ג דאיכא אינשי דהוי להו הך זמן תחילת זמן שכיבתן כדמוכח להדיא מפרש"י ז"ל לקמן דף ט' גבי שלא יאמר השכיבנו וכ"ש לאחר חצות לחכמים ואחר אשמורה ראשונה לר"א דאיכא אינשי דלדידהו הוי זמן תחילת שכיבה ומדחזינן דאפילו הכי אף בדיעבד לא יצא דהיינו פלוגתייהו אלמא דלעולם אין יוצאין אלא בזמן שהוא זמן שכיבה לרוב העולם א"כ לפ"ז ממילא ע"כ לענין תחילת זמן שכיבה נמי הכי הוא דאפילו בדיעבד אינו יוצא קודם צאת הכוכבים אלא דמה שאנו קורין אותה בבית הכנסת היינו כדמסיק רש"י ז"ל בשם הירושלמי ומה שיש לדקדק עוד בדברי רש"י ז"ל יבואר בסמוך:

בתוס' בד"ה מאימתי קורין פירש רש"י ואנן היכי קרינן כו' ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כו' תימא לפירושו כו' עד לכן פי' ר"ת עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א שכתב ליישב שיטת רש"י והסכים לשיטתו ותירץ כל מה שהקשה בתוס' דמה שאין אנו קורין אותה בברכותיה היינו משום דברכות אינן מעכבות ומה שאין אנו קורין אלא פרשה ראשונה משום דעיקר חיובא הוא פרשה ראשונה ולכאורה שכל זה אינו מספיק לקרותה לכתחילה בענין זה ונהי דלענין ברכות איכא למימר דבלא"ה הנך ברכות לא שייכי לק"ש כלל אלא לתפלה לקיים שבע ביום הללתיך ומכ"ש ברכת אהבת עולם שהיא ברכת התורה וכיון שמשום טורח הציבור הקדימו זמן התפלה כר"י אף לשיטת רש"י ותקנו גם כן לקרות ק"ש כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת מהאי טעמא גופא צריך ברכת אהבת עולם סמוכה לה שהיא ברכת התורה נמצא כל הנך ברכות אין לחוש אם אינן בזמן ק"ש ממש אלא דלענין חיוב ג' פרשיות הקושיא במקומה עומדת האיך אנו קורין לכתחילה פרשה ראשונה בלבד. וביותר קשה לי שאם נפרש שיטת רש"י כפשטן שעיקר ק"ש שאנו יוצאין בה היינו ק"ש שעל המיטה א"כ האיך אנו מותרין לאכול ולשתות קודם ק"ש משהגיע זמן חיובא וזה אסור להסכמת כל הפוסקים וכדאיתא להדיא לקמן בגמ' בפיסקא דוחכמים אומרים דעשו סייג שלא יאכל קימעא וישתה קימעא ותופסתו שינה. אמנם כן נלענ"ד אחר העיון והדקדוק היטב בלשון רש"י יראה לי שאין כוונתו דבק"ש שעל מטתו סגי לכתחילה שהרי כתב להדיא לפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ופשטא דלשון משתחשך ודאי משמע דהיינו מיד בשעת צאת הכוכבים. ולפי"ז מצינא למימר בפשיטות דלשיטת רש"י ז"ל כן הוא מעיקר הדין לכל מי שרוצה לקרות ק"ש בזמנה יקראנה משעת צאת הכוכבים דהיינו כל שלש פרשיות אלא לפי שאף בימי רש"י ז"ל ראה הלכה למעשה שאין כל העולם זהירין בכך לחזור ולקרותה משתחשך כדינא דלאו כ"ע דינא גמירי וסברי שכבר יצאו בק"ש בבה"כ והיה נראה לו לרש"י דבשביל חששא זו לא היה להם לחכמים לתקן ק"ש בבהכ"נ כלל דלא ליתי לידי תקלה שלא יקרא ק"ש בזמנה כלל ועוקר דבר מן התורה ואי משום לעמוד בתפלה מתוך ד"ת היה באפשר לתקן פרשה אחרת כי היכי דלא ליתי לידי תקלה כדאיתא להדיא כה"ג גופיה בירושלמי לענין ק"ש של שחרית והובא בפוסקים לכך מסיק רש"י ז"ל דאפ"ה לא איכפת לן בהאי חששא כיון דבדיעבד מיהו יוצא בפרשה ראשונה שעל מטתו כנ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ז"ל ובכוונתו:

בא"ד לכן פי' ר"ת כו' ויש לומר דקי"ל כר"י כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מה ענין ק"ש לתפילה דנהי דלענין תפלת ערבית קיימא לן כרבי יהודה דזמנו אחר פלג המנחה היינו משום שהוא זמן הקטר חלבים. משא"כ לענין ק"ש לכ"ע לאו זמנו הוא לאחר פלג המנחה כיון דק"ש תלוי בזמן שכיבה ונראה דוחק לומר דר"ת גופיה נמי סמיך אהא דרב צלי של שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש כמו שנראה מלשון הרא"ש ז"ל אלא דמלשון התוס' שלפנינו משמע שזה פירוש ר"י שכתבו התוס' בסה"ד משא"כ השתא דקיימי בשיטת ר"ת אכתי לא נחתי להכי[27] והדרא קושיא לדוכתא. והנראה לע"ד בזה משום שכל דברי התוס' בזה הדיבור ליישב המנהג שלנו היינו משום דעיקר הקושיא משום דמלשון המשנה משמע דהא דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן סתם לן רבי אליבא דכ"ע דאפילו למאי דמסקינן לקמן לחד לישנא דרישא נמי ר"א היא אפ"ה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא מילתא וא"כ מסתמא כן הלכה דמשעת צאת הכוכבים הוי תחילת זמן שכיבה אלא דבאמת אין זה מוכרח דאפשר דתנא דמתני' גופא סובר דתחלת זמן שכיבה הוי מבע"י אלא הא דקתני משעה שהכהנים נכנסים היינו מתקנת חכמים לאחר שתקנו תפילת ערבית ושצריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ ס"ל לתנא דמתני' כחכמים דריש פרק תפלת השחר דתפלת המנחה עד הערב וממילא דתפלת ערבית זמנו בצה"כ וא"כ מהאי שעתא מתחיל זמן ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפלה. ולפי"ז יפה כתב ר"ת ז"ל ליישב מנהגינו דאנן השתא קיי"ל כר"י דתפלת ערבית אחר פלג המנחה וממילא בההיא שעתא הוי זמן ק"ש כיון שהוא זמן שכיבה דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ואף שלכאורה נראה דוחק לומר דכולה פלוגתא דתנאי לא הוי בזמן שכיבה אלא בזמן תפלת ערבית לחוד אפ"ה יש סמך לסברא זו מלישנא דקרא גופא מדכתיב בשכבך ובקומך ולא כתיב בבוקר ובערב כדאיתא לקמן דנהי דר"א גופא איכא למימר דס"ל כב"ש דיטה ויקרא דר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי מ"מ חכמים דמתני' מסתמא ס"ל כב"ה והדרא קושיית ב"ש לדוכתיה. נימא קרא בבוקר ובערב. אלא ע"כ דזמן ק"ש לחכמים הוא קודם הלילה ואפ"ה לא פליג אדר"א לענין זמן צאת הכוכבים משום דלדידהו הוי תחלת זמן תפלת ערבית כן נ"ל בשיטת ר"ת ז"ל:

בא"ד מ"מ קשיא דהוי כתרי קולי דסתרין אהדדי. וכתב מהרש"א ז"ל (ד"ה בתוספות) דאפשטא דלישנא דגמרא בריש פרק תפלת השחר דמסיק דעביד כמר עביד לא קשיא להו משום דהתם בעי למימר דמה שירצה יעשה או הכל כר"י או הכל כרבנן ובאמת שכן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל אלא דלענ"ד בלשון התוס' כאן א"א לפרש כן דא"כ אף למאי דמסקי התוס' בפי' הר"י אכתי לא מיתרצי הך קושיא כלל דלדידן בעיקר תפלת מנחה ותפלת ערבית עבדינן כתרי קולי דסתרי אהדדי ונ"ל דהתוספות שפיר אסקו אדעתייהו דלענין תפלה לא איכפת לן בב' קולי דסתרי דבתפלה הקילו כמו שתירץ הרא"ש ז"ל והטעם נ"ל דכיון דתפלה דרבנן הקילו משום טורח הציבור להתפלל שני התפלות רצופות וסמוכות אלא דעיקר קושיתם כאן היינו לענין ק"ש דמדאורייתא לא שייך להקל ולסמוך אדר"י כיון דלרבנן מיהו ודאי לא הוי זמן ק"ש כנ"ל בכוונת התוס' מיהו למאי דפרישית בסמוך בכוונת ר"ת אדרבא להיפך דאיכא למימר דלחכמים נמי שפיר הוי זמן ק"ש מבע"י אע"ג דלא הוי זמן תפלה ולפ"ז לא קשה מידי קושיית התוס' כן נ"ל:

מיהו כל זה היינו לפי מה שהבינו רוב המפרשים והפוסקים דאף למסקנא דר"פ תפלת השחר דעביד כמר עביד אפ"ה קיימא הך סברא דזמן תפלת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן לענין תפלת המנחה. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל בפשיטות דנהי דמעיקרא הוי ס"ד דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן ובעי למפשט מדרב דצלי של שבת בע"ש אפ"ה לבתר דמסיק הש"ס אדרבא מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא כו' ומסיק נמי דעבד כמר עבד ממילא הדר ביה הש"ס מהך סברא דתפילת ערבית תליא בפלוגתא דר"י ורבנן דכיון דרב הונא תלמיד דרב הוה לא ניחא לן למימר דפליג עליה דבכמה דוכתין פריך הש"ס מדרב אדרב הונא תלמידיה ולפ"ז מהך סברא גופא מסיק הש"ס דעבד כמר עבד כו' דלאו הא בהא תליא )והא דקאמר התם השתא דלא איתמר הלכתא יבואר שם במקומו בעז"ה( והיינו כדפרישית לעיל בשם חדושי רשב"א ז"ל דזמן תפלת ערבית תליא בהקטרת איברים ופדרים שאין לה קבע לא לפניו ולא לאחריו ועל פי סברא זו יש לי ליישב דברי בעל תרומת הדשן בתשובותיו סימן א' שכתב שאף בימי חכמים קדמונים היו מתפללים ערבית אף קודם פלג המנחה וכתב ג"כ הטעם דבתפלה הקילו בשם תוס' ולכאורה דבריו תמוהים ולמאי דפרישית אתי שפיר שדקדק כן מלשון התוס' שהקשו דהוי כתרי קולי דסתרן וע"ז לא תירץ ר"י כלום וע"כ היינו משום דקושי' זו דתרתי קולי דסתרן לא שייכי אלא לפי' ר"ת דווקא שתולה בפי' זמן תפלת ערבית לאחר כלות זמן תפלת מנחה שזה עיקר הוכחת ר"ת לפסק הלכה לענין זמן ק"ש משא"כ לפי' ר"י שנתן טעם אחר על מנהג שלנו לענין ק"ש א"כ אין הכרח לומר דתפלת ערבית ומנחה הא בהא תליא ותו לא הוי תרי קולי דסתרי ומזה הטעם גופא לא היה כח ביד הקדמונים למחות להתפלל ערבית אף קודם פלג המנחה משום דבתפלה הקילו משום טורח ציבור ואפשר דמיד לאחר מנחה גדולה מתחיל זמן תפלת ערבית שראויה להקטרת אימורין ואי משום ק"ש בדיעבד סמכו העולם על שיטת רש"י דק"ש שעל המטה עיקר כנ"ל נכון וברור ליישב המנהג שהביא בעל תרומת הדשן ע"ש וממילא נתיישב לנכון לשון התוס' שלפנינו ודו"ק:

בא"ד על כן אומר ר"י כו' ואנו שמתפללין כו' סבירא לן כהני תנאי דגמרא כו' עכ"ל. פירוש דנהי דמסתמא יש לנו לפסוק כתנא דמתני' מדלא אשכחן דפסק בגמרא כהנך תנאי דברייתא מ"מ מפני טורח הציבור סמכינן בדיעבד אהנך תנאי כמ"ש בסמוך בשם בעל תרומת הדשן אלא לפי שאין זה טעם מספיק לכך הוסיף ר"י לפרש דיש ג"כ ראיה דמדינא דגמרא נמי הכי הוא מדאשכחן דרב הוי צלי תפלת שבת בע"ש ומסתמא היה קורא ק"ש אלמא דרב גופא ס"ל כתנא דברייתא. ויותר נ"ל דבימי רב נמי היו הציבור קורין מבע"י בעוד היום גדול בכל ימי השבוע אלא דרב גופא היה חוזר וקורא ומתפלל בעיקר זמנו כמ"ש הגאונים כי אם בע"ש לחוד היה מתפלל עם הציבור כדי שיכנס להסב בסעודת שבת מבע"י בשעה שרוב בני אדם נכנסין להסב מבע"י כמו שפירש ר"י כן נ"ל ברור בכוונת ר"י ודלא כמהרש"א ז"ל שרצה לפרש דראיה זו מדרב צלי כו' היינו לסתור פירש"י והא ליתא אלא כדפרישית:

אלא דבעיקר פי' ר"י שרוצה לפרש דשעה שבני אדם נכנסין להסב בע"ש היינו בעוד היום גדול כמו שאנו מתפללין קשיא לי טובא בגוויה דהא מדיהיב רב אחאי שיעור זה דבני אדם נכנסין משמע שזמן אכילת שבת וקידוש היום היה הדבר ידוע לכל וא"כ להנך תנאי דמתני' דסברי דזמן ק"ש ותפלה מצאת הכוכבים והאיך היו רוב בני אדם נכנסין להסב קודם שקרו ק"ש והתפללו ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ומכאן נראה כו' וגם אין צריך לקרות אלא פרשה ראשונה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דלכל הפירושים האיך יצאו ידי חובתם בק"ש דמבע"י מפרשת יציאת מצרים שצריך להזכיר בלילות כדאיתא לקמן סוף פרקין דילפינן לה מקרא דכל ימי חייך לרבות הלילות ומשמע דהכי הלכתא מדמקשה סתמא דתלמודא בפרק היה קורא (ברכות דף י"ד ע"ב) והא בעי לאדכורי יציאת מצרים וא"כ ודאי צריך להזכיר בלילה ממש וזה לא תלוי בזמן שכיבה כלל אחר זה ראיתי שתלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו בשמו דכי היכי דחשבינן בעוד יום זמן שכיבה ה"נ מצינן למימר דמהאי זמנא הוי בכלל לרבויא דכל ימי. אלא שנראה בעיני דוחק. ועוד דאף לפי פירושו לא מצאו ידם ורגלם אותן שקורין ק"ש ומתפללין ערבית קודם זמן ק"ש וע"כ היינו כדפרישית בשיטת בעל תרומת הדשן. דלענין ק"ש סומכין עצמן על שיטת רש"י דק"ש שעל מטתו עיקר ולענין תפלת ערבית סברי דהוה זמן אף קודם פלג המנחה לפי שהוא זמן איברים ופדרים ואם כן האיך יוצאין ידי פרשה יציאת מצרים וע"כ צריכין לחזור ולקרותה בזמנה וזה ברור:

בא"ד והא דקאמר בירושלמי כו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה כו' עד סוף הדיבור. כוונתן מבואר דקשיא להו מהאי ירושלמי על שיטתם מפירושם הקודם דלשיטת ר"י ומכ"ש לשיטת ר"ת משמע דלעולם עיקר זמן ק"ש וזמן תפלת ערבית כי הדדי נינהו והא בהא תליא וא"כ האיך מסיק בירושלמי שהיו קורין ק"ש שלא בזמנה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וזה א"א דכיון דלהאי תנא דירושלמי אכתי לא מטי זמן ק"ש ממילא לא הוי נמי זמן תפלת ערבית ומש"ה אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי ולפ"ז הכל איירי קודם תפלת מנחה כנ"ל מוכרח בכוונת ר"ת. אלא דיש לתמוה דא"כ לפ"ז שהיו קורין ק"ש קודם תפלת המנחה כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ולפ"ז ודאי היו קורין אותה בלא ברכותיה וא"כ מעיקרא מאי ס"ד דירושלמי שהיו קורין אותה כדי לצאת ידי חובת ק"ש דא"כ מה טיבה קודם מנחה ובלא ברכות היו להם לקרותה קודם תפלת ערבית ובברכותיה כדינא:

ונראה לע"ד בזה דר"ת מפרש הירושלמי לענין דיעבד וה"ק בשלמא אי אמרינן דכל הקורא ק"ש קודם עיקר זמנה יוצא מיהו בדיעבד א"ש שהיו קורין אותה קודם תפלת המנחה מבע"י דשמא יארע לו אונס לקרות ק"ש ולהתפלל בזמנה ונמצא שלא יצא ידי חובת ק"ש שהוא דאורייתא ומשום הכי היו רגילין לקרותה קודם זמנה כדי שיצאו י"ח בדיעבד משא"כ השתא דאמרת שכל הקורא קודם זמנה לא יצא י"ח אפי' בדיעבד א"כ למה היו קורין אותה בבהכ"נ קודם תפלת מנחה ומסיק שפיר כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלשון הירושלמי לא משמע כן ועיין בק"א:

בפרש"י בד"ה מצותן להעלותן כל הלילה כו' כדכתיב ולא ילין לבוקר עכ"ל. לכאורה צ"ע דבפסחים דף ע"א משמע דילפינן מקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ע"ש בתוס' ויש ליישב:

בד"ה כדי להרחיק כו' והקטר חלבים כו' לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל עכ"ל. והא דתנן בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) איברים שפקעו מע"ג המזבח קודם חצות יחזיר לא"ח לא יחזיר. כבר פירש"י ז"ל דהיינו אין צריך להחזיר אבל איסורא ליכא אפילו לכתחלה:

בגמ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי כו' עד סוף הסוגיא. יש לתמוה טובא דקארי מאי קארי ליה אטו לא ידע קרא דבשכבך ובקומך וביותר יש לתמוה בלשון התרצן דבמאי דקאמר תנא אקרא קאי הוה סגי ליה ולמה הוצרך להאריך ולאסוקי במילתיה והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת כו'. ונראה ליישב משום דלקמן פרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) איכא למ"ד דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובתוס' ר"פ אלו נאמרין משמע שכן עיקר ע"ש ועיין בק"א ואיכא למימר דהכי נמי הוי ס"ל להמקשה מעיקרא ודייק ליה ממתני' גופא דקתני מאימתי ואי ס"ד דקרא דבשכבך ובקומך איירי בק"ש א"כ מאי קאמר מאימתי הא בהדיא כתיב בשכבך דפשטא דקרא משמע שכל אדם צריך לקרות בשעת שכיבה ממש אלא ע"כ דסובר דהאי קרא לא איירי בק"ש א"כ מקשה שפיר תנא היכא קאי ועוד דלתני דשחרית ברישא ואהא משני שפיר דלעולם תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ואיירי בק"ש והא דקאמר מאימתי הכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת משום דפשיטא ליה לתנא דמתני' דזמן ק"ש דבשכבך דקאמר קרא היינו זמן קבוע לכל ישראל בזמן אחד ולא שיעשו אגודות אגודות וכה"ג נמי אשכחן בפסחים דף ה' דמקשה הש"ס אילפותא דקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ואימר כל חד וחד כי שחיט ומשני הש"ס זמן שחיטה אמר רחמנא ה"נ דכוותיה לגמרי וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא והשתא א"ש נמי דקאמר ואבע"א יליף מברייתו של עולם ולא ניחא ליה בשינויא קמא דבשכבך ובקומך והיינו כדפרישית דהאי שינו' בתרא ס"ל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך בד"ת כתיב ואפ"ה קתני דערבית ברישא משום דיליף מברייתו של עולם ואידך קושיא קמייתא דתנא היכא קאי אפשר דלא חש לשינויא דאף למ"ד דק"ש מדרבנן אפ"ה בע"כ ס"ל דאסמכוהו אקרא דבשכבך ובקומך כדמשמע להדיא מכמה משניות דפרקין ומסתמא ענין עיקר ק"ש גופא היה ידוע ומקובל בידם מאנשי כנסת הגדולה ואפשר דמשה גופא תיקן כדאשכחינן ובדבר ידוע כזה שייך שפיר למיתני מאימתי כן נ"ל:

שם אי הכי אימא סיפא דקתני כו' ליתני דערבית ברישא כו' יש לדקדק דלפי שיטת רש"י ז"ל דק"ש שעל המיטה עיקר ובהא איירי תנא דמתני' ומסיק בה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפ"ה קורין אותה בלא ברכות לפי שאותן הברכות יש לקרותן מבע"י באותה הק"ש שקורין בבהכ"נ לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כדאיתא בירושלמי א"כ לפי זה לא הוי מקשה הכא מידי רישא אסיפא דבמתני' דהכא דאיירי בק"ש שעל המיטה שייך למתני דערבית ברישא מהך טעמא גופא דמסיק הש"ס מה שא"כ מתני' דסיפא דקתני להדיא בערב מברך שתים לפניה ע"כ היינו ק"ש דמבע"י שקורין בבהכ"נ עם הברכות שייך שפיר למתני דשחרית ברישא והדר דערבית כיון דשניהם ביום יש ליישב דאף למאי דמשמע לפי שיטת הירושלמי שאפילו בימי חכמי המשנה היו רגילין לקרות ק"ש דערבית שני פעמים אחת מבע"י ואחת בלילה אפ"ה לא שייך לאוקמי סיפא דמתני' בהך ק"ש בבית הכנסת שהיא מבע"י דמסתמא סיפא ארישא קאי דאל"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפר ש מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אתי שפיר טפי ודו"ק:

שם והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כד תניא ובא השמש וטהר כו' לכאורה טפי הוי ליה לאתויי קרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דמוקמין ליה בכמה דוכתי לענין אכילת תרומה והאי קרא ביולדת שהיא מחוסרת כפורים כתיב א"כ משמע להדי' דבמלאת ימי טוהר היינו צה"כ מיהא אכלי בתרומה ואין כפרתה מעכבת ומיהו יש ליישב דאי לאו קרא דובא השמש וטהר לא הוי מוקמינן לקרא דבכל קודש לא תגע לענין אכילת תרומה אלא לנגיעה בעלמא כדמשמע בסוגיא דפרק הערל ועוד י"ל דהוה מוקמינן לקרא דבכל קודש לענין אכילת קדשים ממש כדמוקי לה ריש לקיש בפרק בתרא דמכות עיין עוד בסמוך ועוד דהא דפשיטא לן דמלאת ימי טהרה היינו צאת הכוכבים היינו לבתר דמסקינן הכא דהאי וטהר טהר יומא וכן משמע בתוספות ביבמות פרק הערל:


צל"ח - ציון לנפש חיה

מאימתי וכו'. התחיל רבינו הקדוש בקריאת שמע. ועיין מ"ש בפתיחה בשם הרמב"ם שרצה לשנות במסכת זו כל דיני ברכות גם ברכת המצות ואין לך מצוה מתמדת פעמים בכל יום לכן התחיל בקריאת שמע.

ועדיין יש לדקדק דהיה לו להתחיל בתפילה, שהיא ג' פעמים בכל יום, ועיקרה היא הברכות, שמנה עשר ברכות. ונראה לי כיון דקריאת שמע היא קודם התפילה לכך הקדימה. ואמנם יתכן זה לרבי יוחנן דאמר שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה אבל לרבי יהושע בן לוי לקמן (דף ד' ע"ב) דתפילות באמצע תקנום ואם כן בערבית אדרבה היא קודמת לקריאת שמע, אם כן הדרא קושיא לדוכתה למה לא התחיל רבינו הקדוש בדין תפילה. וצריך לומר דכיון דקריאת שמע היא מדאורייתא ותפילה היא מדרבנן, ולכך התחיל במצות של תורה. ולפי זה קשה לרב יהודה לקמן (דף כ"א ע"א) דקריאת שמע גם כן היא דרבנן, למה הקדימה התנא. וצ"ל דרב יהודה כרבי יוחנן סבירא ליה דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה:

עוד נ"ל שרבינו הקדוש רצה לעשות נחת רוח למשה רבינו והתחיל בתורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר, דאיתא במדרש הובא בילקוט פ' חקת (רמז רסח) שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אמר אליעזר בני אומר פרה בת שתים, והתפלל משה רבינו יהי רצון שיצא זה מחלצי, ואמר לו הקב"ה חייך שיצא זה מחלציך. ולכן נתכוין רבינו הקדוש להתחיל תורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר שיצא מיוצאי חלציו של משה רבינו.

ואמנם למאן דקמתרץ לקמן (דף ג' ע"א) ואבע"א רישא לאו רבי אליעזר, נסתר תירוץ זה.

ועוד לפי תירוץ זה נסתר קושית הגמרא שהקשה נתני דשחרית ברישא. ואמנם אעפ"כ הקשה שפיר דגם שם היה יכול להתחיל בדברי רבי אליעזר מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת לכרתי דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים בין תכלת ללבן. ועיין בפתיחה כתבתי עוד טעמים על שהתחיל במצות קריאת שמע שהיא מצות היחוד וקבלת עול מלכות שמים:


שם בערבין. הא דהוצרך לומר בערבין, נראה דלהך ואיבעית אימא רישא לאו רבי אליעזר (לקמן ריש דף ג' ע"א) הוצרך לומר בערבים שלא תטעה דעל שחרית קאי ושעה שהכהנים וכו' היינו כפי ההוה אמינא לקמן דהאי ובא השמש וטהר היינו ביאת אורו וטהר גברא ובעלות השחר קרב התמיד ומביא כפרתו, ומשיכיר בין תכלת וכו' כבר רשאי בתרומה והוא זמן קריאת שמע, לכך הוצרך לומר בערבין:


שם משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. ואף שאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע, ועיין ע"ב בתוס' בד"ה משעה שהעני וכו', אולי הכהנים מותרים לאכול תרומתן אז אפילו בזמן קריאת שמע כיון שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת עבודה במקדש, והרי רבי טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים (דף ע"ג ע"א) ולכך לא הקשו התוס' קושייתן על המשנה. ואין אנו צריכין לדברי לקמן ע"ב בדברי התוס'. ולקמן בדברי הגמ' יבואר עוד[28].


שם שהכהנים וכו'. לכאורה יש לדקדק למה הוצרך לומר הכהנים, ודי באמרו משעה שנכנסין לאכול בתרומה ופשיטא דכהנים נינהו דזר אסור בתרומה.

ואולם לפי מה שכתבתי שהכהנים מותרים באכילת תרומה אף שהגיע זמן קריאת שמע, לפי שהיא מצוה חשובה כעבודה במקדש, וא"כ לכך תני כהנים דאם לא כן הוה מוקמינן שהכהנות נכנסות לאכול בתרומתן והן ודאי מותרות שהן פטורות מקריאת שמע, כמפורש במשנה (דף כ' ע"א) דנשים פטורות מקריאת שמע, קא משמע לן משנתינו כהנים, דאפילו כהנים זכרים מותרים.

אי נמי לאידך גיסא דנשים ודאי אסורים, שאף שפטורים מקריאת שמע חייבים בתפילה, והרי בהגיע הזמן גם משום תפילה אסור דלא גרע מתפילת מנחה, ועיין במגן אברהם (סי' רל"ב ס"ק ט"ו). ועוד דעל כל פנים חייבים בזכירת יציאת מצרים כמבואר במגן אברהם (סי' ט' ס"ק א') ולמ"ד מזכירין יציאת מצרים בלילות הוה מצות עשה שאין הזמן גרמא ואסורים לאכול עד שיאמרו אמת ואמונה, ודוקא כהנים זכרים מותרים דעבודת מתנה אתן את כהנתכם (במדבר יח ז) דמיניה ילפינן בפסחים (עג.) דחשיב כעבודה, בהכהנים כתיב ולא בנשים[29]. ולקמן יבואר עוד בזה:


שם לאכול בתרומתן. הא דדקדק לומר בתרומתן ולא תני סתם לאכול בתרומה, עיין בתוספות יום טוב מה שכתב בזה. ולענ"ד נראה משום דיש מקום לחלק בין מחוסר כיפורים דזב ומצורע ובין מחוסר כיפורים דיולדות, דכי היכי דעביד ביבמות (דף ע"ה ע"א) צריכותא לתנא דפליג על ר' ישמעאל ומוקי תרי קרא בקשים דאסור עד שיביא כפרתו וצריכא דזב ומצורע לא ילפינן מיולדות משום דהותרה מכללה לבעלה וכו' ע"ש. וא"כ לתרומה שא"צ כפרה דילפינן מקרא דובמלאת ימי טהרה (ויקרא יב ו) כמבואר שם (דף ע"ד ע"ב) א"כ מנ"ל דזב ומצורע אינן אסורים עד שיביאו כפרתן ושאני יולדות שהותרה מכללה. ואמנם כבר הרגישו בזה התוס' שם בדף ע"ה בד"ה והכתיב ע"ש, ועכ"פ היה מקום למטעי דגם בתרומה לא ילפינן זב ומצורע לקולא מיולדות לכן נקט התנא בתרומתן של עצמן וביולדת לא משכחת תרומתה של עצמה דתרומה לכהנים יהבינן ויולדת משל בעלה זכיא, אבל אין מחלקין לנשים בגורן ואפילו לבת כהן, עיין משנה למלך פי"ב מתרומות הלכה כ"ב. ואף דמשכחת שנתנו לה בבית או שיש לה עצמה תבואות שלה דהתרומה שלה, מ"מ הוא מלתא דלא שכיח, וסתם תרומתן היינו כהנים עצמן. אמנם לפמ"ש לעיל דבלאו הכי מוכח דאיירי בכהנים זכרים מדתני הכהנים, נסתר מה שכתבתי ומחוורתא כמ"ש התוי"ט שכן הוא לשון התנאים:


שם בגמרא תנא היכי קאי. ואף דקושיא זו שייכא ברוב המסכתות, קבע אותה כאן שהיא תחלה לכל שאר המסכתות, וכיון דמתרץ כאן אקרא קאי שוב ממילא מתורץ בכל שאר המסכתות, ואמנם בדברינו שנבאר כאן בלא"ה לא קשיא:


שם דקתני מאימתי וכו'. הנה או שהיה יכול לקצר ולהקשות רק תנא היכי קאי דפשיטא שעל מה דתני זמן קריאת שמע מקשה, או שהיה לו לפרש יותר ולומר היכי קאי דתני מאימתי קורין את שמע.

ועוד יש לדקדק במה דקאמר ותו וכו' דמשמע דשייך לקושיא הראשונה, ובאמת היא קושיא בפני עצמה.

ועוד קשה במה דמשני תנא אקרא קאי וכו' והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת, האי והכי קתני הוא מיותר ודי באמרו תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך.

וגם מה דמשני ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם, מה הועיל באי בעית אימא הזה, הא ע"כ צריך הוא לתירוץ הראשון, קושיא קמייתא תנא היכי קאי.

וגם אמרו אי הכי סיפא דקתני וכו', לשון אי הכי אינו מדוקדק.

ולתרץ כל זה נראה, דגם המקשה היה ידע דאקרא קאי אלא דקושייתו היתה דהתנא תלי דלא תניא בדלא תניא שזמן קריאת שמע עדיין לא שנינו אימת וגם זמן אכילת תרומה עדיין לא שנינו. ואף ששנינו במסכת נגעים (פי"ד מ"ג) העריב שמשו אוכל בתרומה, וכן כתיב בקרא (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר. אכתי דבר זה גופה לא ידעינן אם תחלת ביאת השמש או סוף ביאה, וכדמקשה באמת בתר הכי וממאי דהאי ובא השמש וכו' לפי פי' התוס' בד"ה דלמא, ואמנם בתרומה אין שום מקום לספק רק בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה דממה נפשך בא השמש הוא או תחלת שקיעה או סוף שקיעה אבל באמצע הזמן דבין תחלת שקיעה לסוף שקיעה אין שום ספק. ובקריאת שמע אי נמי דקפדינן אזמן שכיבה אין מקום לספק אתחלת שקיעה, וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י וכו'. וא"כ התנא שנותן זמן אחד במשנתינו לקריאת שמע ולתרומה שמעינן תרווייהו שהזמן הוא צאת הכוכבים, דעל זמן אחר אין לכוין לשניהם זמן אחד. אבל אים נימא דקריאת שמע לא תליא בשכיבה, ולא דרשינן בשכבך רק כאלו נאמר בקרא ערב ובקר ואז שפיר גם בקריאת שמע יש לומר דמתחלת שקיעה מתחיל ערב, ואף שבאמת פלג המנחה הוא חלק עשרים משעה קודם תחלת שקיעה, עיין במגן אברהם (סימן רס"א ס"ק י') מ"מ היא הנותנת שאם לר"י מתחיל ערב בפלג המנחה ק"ו שיש לומר שנקרא ערב מתחילת שקיעה, וא"כ בשניהם יש לטעות בין בקריאת שמע ובין בתרומה.

ואמנם בקריאת שמע חזינן דקפיד התנא אזמן שכיבה, מסיפא דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה, והא ודאי דקפיד אשכיבה ושפיר יהיב סימנא משעה שהכהנים נכנסים, דעכשיו דגלי דקפיד אשכיבה וכייל קריאת שמע ותרומה ברגע אחד, מכלל דהיינו צאת הכוכבים.

אך לקמן (דף ג' ע"א) קאמר ואי בעית אימא רישא לאו רבי אליעזר היא, וא"כ הרישא הוא סתם משנה ולא נקט רק זמן ההתחלה ואכתי לא ידעינן דקפיד אשכיבה, וקשיא דתלא דלא תניא בדלא תניא.

וההכרעה דרישא לאו רבי אליעזר היא מדקאמר מאימתי במ"ם השימוש משמע ששואל רק על ההתחלת הזמן שאם היה שואל על כל משך הזמן, ההתחלה והסוף, היה לו לומר אימתי קורין את שמע.

וזה שכיון המקשה בקושייתו תנא היכי קאי דיהיב סימנא לקריאת שמע בתרומה, והיכי ראי הרי אכתי לא שנינו הזמן, לא בקריאת שמע ולא בתרומה. ואי קאי אקרא, גם בקרא יש לטעות בשניהם כנ"ל. ואין לומר בקריאת שמע ליכא למיטעי דהרי מסיים עד סוף האשמורה, לזה קאמר תנא היכי קאי דקתני מאימתי, משמע דאיירי רק בהתחלה ורישא לאו רבי אליעזר, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתלי דלא תניא בדלא תניא.

ותו מ"ש וכו' רצונו בזה ותו אפילו לא נדקדק שימוש המ"ם של מאימתי, אכתי מוכח דרישא לאו רבי אליעזר, דהרי קשה מאי שנא דתני ערבית ברישא, וצריך לומר שלא רצה להתחיל בדבר דאית ביה פלוגתא ובשל שחרית אית ביה פלוגתא באותו משנה, דתנא קמא סבר בין תכלת ללבן ורבי אליעזר סובר בין תכלת לכרתי. לכן אתחיל בשל ערבין. ואף דאיכא כמה פלוגתא בברייתא לקמן, מ"מ במשנה סתם הדין בלי מחלוקת.

וכל זה אם רישא היא בבא בפני עצמה והוא סתם, אבל אם דברי רבי אליעזר קאי גם על הרישא, א"כ גם בכאן איכא פלוגתא, ואדרבה מדמסיים דברי רבי אליעזר משמע דפליגי רבנן, א"כ נתני דשחרית ברישא. אלא ודאי דרישא הוא בבא בפני עצמה, א"כ לא נזכר ברישא דקפדינן אזמן שכיבה, וא"כ קשה דתלי לא תניא בדלא תניא.

ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך, וא"כ מתורץ הכל דבקרא נזכר זמן שכיבה וגם התנא קאמר זמן שכיבה, ובערבין לאו דוקא אלא זמן קריאת שמע דשכיבה שהרי מסיים עד סוף האשמורה וכו' וגם מאימתי לאו דוקא אלא זמן קריאת שמע דשכיבה אימת, ולכן סיים אימתי בלא שימוש מ"ם.

ואי בעית אימא, השתא דאמרי' מאימתי לאו דוקא ממילא לא קשיא אפילו בלי קרא דבשכבך, שהרי מן המשנה גופה מוכח זמן שכיבה מדמסיים עד אשמורה וכו' דברי רבי אליעזר, והא דפתח בערבית לאו משום דלית ביה פלוגתא אלא משום דיליף מברייתו של עולם.

אי הכי סיפא דקתני בשחר מברך וכו', פי' בשלמא אי אמרינן שהטעם שהתחיל בשל ערבין הוא משום דלית ביה פלוגתא, א"כ בברכות דגם בשל שחרית ליכא פלוגתא התחיל בשל שחרית, אבל אם הטעם משום דקאי אקרא, אם כן גם בברכות היה לו להתחיל בשל ערבין:


שם אדקאי בשחרית פריש מילי דשחרית. ולקמן במשנה (דף י' ע"ב) בית שמאי אומרים בערב יטו ויקראו, אע"ג דעדיין קאי במילי דשחרית, לא התחיל בשל שחר משום דלא שייך כאן לגמור מילי דשחר שהרי עכ"פ צריך לשנות כן גם של ערב דבשניהם פליגי בית שמאי ובית הלל, וכיון שהוצרך לשנות ערב ובוקר הקדים לערב, אי מקרא דבשכבך, אי משום דיליף מברייתו של עולם. משא"כ במשנה דבשחר מברך וכו' כבר גמר מילי דשחרית לגמרי:


שם מכדי כהנים וכו' לתני משאת צאת הכוכבים. ויש להקשות לפמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה משעה שהעני וכו' דמשעה שהעני נכנס היינו פורתא קודם, שבעוד שמכינים לו הוא קורא קריאת שמע, א"כ גם במשנתינו ששנינו משעה שהכהנים נכנסין היינו בשעה שמכינים לו והוא מעט קודם צאת הכוכבים. ואין לומר שזה הי' פשוט לו שקודם צאת הכוכבים לאו זמן שכיבה, שהרי לקמן ע"ב בברייתא איכא פלוגתא דכמה תנאי בזמן שכיבה ומהיכן פשוט לו דלתנא דמשנתינו הוא ממש בצאת הכוכבים.

ונראה דבמשנתינו לא שייך כלל לפרש על ההכנה דבשלמא בעני שזמן סעודתו הוא אז וקובע עצמו לאכול אכילת קבע שייך לומר שמכינים לו קודם לזה זמן מה, אבל הכהנים אטו זמן אכילתן הוא אז, שהרי אין זה זמן סעודתו אלא שעד עתה לא היה יכול לאכול תרומה מפני הטומאה ועתה הוא אוכל שכבר הוא טהור, אבל לא שייך לזה הכנה ובודאי פירש המשנה על האכילה עצמה והוא ממש בצאת הכוכבים:


שם ולתני משעת צאת הכוכבים. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במשנתינו דכהנים מותרים לאכול תרומה אפילו הגיע זמן קריאת שמע משום שהיא אכילת מצוה, א"כ דלמא היא גופה קמ"ל משנתינו שמותרים לאכול אז. אך לפי מ"ש לעיל דלהכי תני כהנים ולא תני סתם משעה שנכנסים לאכול בתרומה להורות שאיירי בזכרים דלא תוקמי בכהנות שפטורות מקריאת שמע, א"כ יש לפרש קושית הגמרא כאן דאכתי לתני סתמא משעה שנכנסין ואף על פי כן ידעינן דאיירי בזכרים דאי בנשים שפטורות מקריאת שמע, א"כ לתני משעת צאת הכוכבים דהרי לא קמ"ל מידי:


שם והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא. ואין לדקדק ודלמא משנתינו בהני דלאו בני כפרה נינהו מיירי, דא"כ מאי קמ"ל במה שאמר משעה שהכהנים והוה ליה למימר משעת צאת הכוכבים.

ואמנם לדעת התוס' דהערב שמש גופיה יש לספק אם תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר בדבריהם בד"ה דלמא. והא ודאי אי רישא ג"כ רבי אליעזר א"כ חזינן דבעינן זמן שכיבה, והא ודאי דתחלת שקיעה לאו זמן שכיבה הוא, א"כ קשה מנ"ל למידק משנתינו דכפרה לא מעכבא, ודלמא מיירי בהני דלאו בני כפרה נינהו וקמ"ל דבא השמש היינו סוף שקיעה.

ונראה מדתני שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ניתני משעה שנכנסים לאכול בקדשים ושייך בין בכהנים ובין בישראל בשלמים ותודה, אלא ודאי דאיירי מהני דבני כפרה ואסירו בקדשים עד למחר שיביאו כפרתן, ולכן נקט כהנים ותרומה ומוכח דאין כפרתן מעכבת אכילת תרומה:


שם כדתניא ובא השמש וכו' ואין כפרתן וכו'. קשה למה הביא ברייתא ולא הביא משנה פי"ד דנגעים וכך ה"ל למימר כדתנן העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. ונראה דהא ודאי פשיטא ליה דהעריב שמשו מותר תכף בלילה בתרומה אף שאי אפשר להביא כפרתו עד למחר וזו משנה שלימה פי"ד דנגעים ואמנם כיון דחזינן דיולדת שטובלת תכף לאחר ימי טומאה ואעפ"כ אסורה בתרומה עד שיעריב שמשה לסוף מ"ם לזכר ופ' לנקיבה. ורש"י פירש הטעם במסכת יבמות (דף ע"ד ע"ב בד"ה כיון שמלאו ימים וכו') דמשעת טבילה לסוף ז' לזכר וי"ד לנקיבה עד אור הבאת קרבנותיה ליום מחר היא נקראת טבילת יום ארוך דומיא דכל מחוסרי כפרה הנקראים טבולי יום ארוך משעת טבילתו עד הערב שמש דליל הבאת קרבנותיהן למחרת וכו'. וא"כ יש מקום לומר שבעינן דוקא שתוכל להביא למחר כפרתה ולא בזמן לחוד הדבר תלוי כ"א שיביאו באמת למחר כפרתה. וא"כ אי ליל מ"א לזכר או פ"א לנקיבה הוא ליל שבת תהיה אסורה עדיין בתרומה עד ליל מוצאי שבת. וכן אם אין בית המקדש כמו בזמן הזה לא תטהר לעולם לתרומה שהרי אין כאן הערב שמש של ליל שלמחרתו תביא כפרה וממשנתינו שמעינן דשפיר אוכלת ולא בראוי להביא כפרתם הדבר תלוי רק בזמן לחוד דהרי כבר כתבתי דבמשנתינו יש לדקדק למה תני כהנים בתרומתן ולא תני ישראל בקדשים ובהני דלאו בני כפרה, ואי משום להשמיענו דכפרה לא מעכבא, זה כבר שנינו במשנה בנגעים כקושית התוס' בד"ה והא קמ"ל, אלא ודאי דמשנתינו בזה"ז מיירי דליכא קדשים וקמ"ל תרומה. ואי מהני דלאו בני כפרה, א"כ מאי קמ"ל אלא מהני דבני כפרה ואף דבזמן הזה אי אפשר להביא כפרתן למחר אפ"ה כיון שכבר הוא הזמן הערב שמש שלהן מתיר. ולהכי הביא ברייתא ביאת שמשו מעכבתו ואין כפרתו מעכבתו כלל וכלל שאין שום עיכוב אחר רק הערב שמשו. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה והא קמ"ל ע"ש בדבריהם. ולפי מ"ש שמעינן ממשנתינו מה שלא שמענו ממשנה דנגעים:


רש"י ד"ה עד סוף וכו'. ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה וכו'. הנה זה היה לרש"י לפרש על רישא משעה שהכהנים וכו' דמקמי הכי לאו זמן שכיבה אלא לפי שלא הוזכר ברישא רמז לשכיבה ואולי לא קפיד תנא רק על ערב וכמו שהוא לר' יהודה לדעת התוס' כמבואר בדבריהם לקמן ע"ב בד"ה א"ל ר"י יע"ש.

וא"כ אולי גם תנא דידן לא קפיד רק על ערב וקפיד על צאת הכוכבים דסובר כרבנן לקמן דריש תפלת השחר (כו.) תפלת המנחה עד הערב, ולפי זה לא היה רש"י יכול להכריע דמקמי הכי לא יצא ידי חובתו שהרי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן מסקינן דעביד כמר עביד, וכמו שרוצה רבנו תם לפסוק בתוס' בד"ה מאימתי, ולכן הוצרך רש"י להקדים סיפא דמלתא עד האשמורה הראשונה. וא"כ חזינן דבקריאת שמע לא איכפת לן במדת לילה רק בזמן שכיבה, א"כ מקמי הכי לא יצא ידי חובתו:

אלא דאכתי קשי' מנא ליה לרש"י דכולי עלמא מודו דקריאת שמע תליא בזמן שכיבה וחכמים ורבן גמליאל דסברי כל הלילה אלא שנחלקו בהרחקה אבל לתרווייהו זמנה מן התורה כל הלילה הוא משום דס"ל כל זמן שבני אדם שוכבין, ודלמא טעמא דידהו דלא תליא בשכיבה כלל אלא בערב ובקר, וס"ל כרבנן דלקמן בפרק תפילת השחר דמנחה עד הערב, ולכן ס"ל כל הלילה. ולפ"ז ממילא לדידן דקיימא לן דעביד כמר עביד, יוצא ג"כ בקריאת שמע דבית הכנסת. ונראה דס"ל לרש"י כיון דמצינן לכמה תנאי דס"ל בודאי דתליא בזמן שכיבה, דהיינו רבי אליעזר דמתני' וכן כולהו תנאי דברייתא דלקמו ע"ב ולא מצינו חולק בפי', לא משוינן פלוגתא חדשה. וסובר רש"י דגם רבי יהודה בעי זמן שכיבה לקריאת שמע, ודלא כתוספות לקמן ע"ב בד"ה אמר לי' ור"י שהקשה לר"מ היינו משום דלדידיה אף דרשאי להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אבל קריאת שמע אינו רשאי לקרות, דקריאת שמע לא תליא בתפילה:


בד"ה מצותן וכו' דכתיב לא ילין לבוקר. הנה אחז רש"י קרא דכי תשא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח (שמות לד כה) ושביק קרא דמשפטים דלא ילין חלב חגי עד בוקר (שם כג יח), ומלבד דהוה ליה להביא קרא המוקדם בתורה אלא דשביק קרא דיליף מיניה התלמוד בפסחים (דף ע"א ע"א) מניין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וכתבו שם התוס' בד"ה מנין וכו' דמהכא נפקא לן בכל האימורין ועוד דהרי האי קרא דלא ילין לבקר בבשר מיירי ואף דכתבו התוס' בפסחים (דף נ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל וכו') דמיירי גם בחלב מ"מ חזינן שהתלמוד שם (דף ע"א ע"א) אפ"ה יליף מקרא דלא ילין חלב חגי שהוא מוקדם ומפורש בו חלב ולא עוד אלא דמהאי קרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח אף דמיירי בחלב מ"מ ליכא למילף מיניה שאר אמורים דשאני פסח שגם הבשר אינו נאכל למחרתו לכך גם החלב נפסל בלינה משא"כ שאר קדשים קלים ועיין ברש"י בפסחים (דף ע"א ע"א) בד"ה מנין לאמורי חגיגת ט"ו וכו' אע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת עכ"ל וא"כ ליכא למילף אמורי קדשים קלים מחלבי הפסח.

ונראה דחדא מתורצת בחברתה ורש"י דייק מאד בפירושו דשם בפסחים עיקר הילפותא דנפסלים בלינה שלא נימא שכשרים גם למחרתו כמו הבשר וזה באמת ליכא למילף מפסח וכו' לכן יליף מלא ילין חלב חגי. אבל כאן במשנתינו עיקר הראיה שהוצרך רש"י הוא שכשרים כל הלילה ותנא כאן כללא כייל כל החלבים וגם חלב פסח בכלל. ובזה ליכא למילף פסח מחגיגה דבפסח הסברא הוא כמו שהבשר נפסל בחצות מן התורה, דהרי משנתינו מוקי לה (לקמן דף ט' ע"א) כראב"ע וא"כ ראוי לומר שגם החלבים נפסלו בחצות, וכמו שרצו שם בפסחים לומר מי איכא מידי דהבשר נפסל מאורתא ואימורין עד צפרא.

ואף שאביי שם השיב אלמא לא והרי פסח לרבי אלעזר בן עזריה דבשר איפסל מחצות ואימורין עד צפרא מ"מ היא גופי' דבפסח אימורין עד צפרא מלא ילין לבקר זבח חג הפסח צריכין אנו ללמוד דמשאר אימורין אין ראי' וכנ"ל, ולכן הוכרח רש"י במשנתינו כאן להביא קרא דלא ילין לבקר.

ובזה ניחא מה דתמיהא טובא שלמה הביא רש"י כלל קרא דלא ילין והיה להביא קרא דעל מוקדה כל הלילה, וכן מביא בגמרא במגילה (דף כ"א ע"א) ורש"י עצמו בפסחים (דף ס"ח ע"ב) מביא קרא דעל מוקדה. ולפמ"ש ניחא דמשנתינו אתיא כרבי אלעזר בן עזריה, וחלבים דפסח לראב"ע ליכא למילף מעולה:


שם רש"י ד"ה למה אמרו וכו' והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה מצותו כל הלילה וה"נ תנן בפרק שני דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואמורים. ועיין בתוספות יום טוב שדחה ראייתו שכיון שכבר שנאו רבי כאן לא הוצרך לשנותו.

ואני רציתי לומר דכוונת רש"י דמדחשיב קצירת עומר והקטר ולא קחשיב אכילת קדשים אלא ודאי דלא היה יכול לשנות אכילת קדשים לפי שאין מצותו כל הלילה ולכך לא קחשיב שמה ק"ש לפי שק"ש גזרו בו חכמים עד חצות.

אלא דקשיא לי שהרי באמת קאמר שם במשנה זה הכלל דבר שמצותו ביום וכו' ודבר שמצותו כל הלילה ומפרש שם בגמ' דבר שמצותו בלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה וכו' והא ודאי דאף לרבי עקיבא דפסח נאכל כל הלילה היינו מן התורה אבל מדרבנן לא נפיק משאר קדשים שאינן נאכלין אלא עד חצות וכמפורש בזבחים (דף נ"ז ע"ב) הפסח עד חצות אמר רב יוסף ראב"ע היא אמר ליה אביי וממאי דמדאורייתא וראב"ע דלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה. הרי דגם בפסח גזרו להרחיק מן העבירה ואפ"ה תני שם במגילה מכלל שמצותו כל הלילה. א"כ גם הקטר חלבים דחשיב שם שמצותו כל הלילה אין ראי' שלא גזרו בו חכמים להרחיק מן העבירה.

ונראה דהוקשה לרש"י למה הוצרך במגילה לומר שדבר שמצותו בלילה הוא לרבות אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה ונימא לרבות שאר קדשים הנאכלים ליום ולילה ואתיא ככולי עלמא, וג"כ לא תסתור הך סתמא דמגילה כל הני סתמי דאתיין כרבי אלעזר בן עזריה. וע"ש בתוס' (דף כ"א ע"א ד"ה לאתויי). אלא ודאי שלכך לא מוקי לשאר קדשים לפי שהך משנה סתמא תני מצותו כל הלילה ומשמע אפילו מדרבנן כשר כל הלילה ולכך ליכא למימר לאתויי כל הנאכלים ליום ולילה או לאתויי ק"ש שהרי הני לאו מצותן כל הלילה שהרי עשו חכמים בהם סיג אבל אכילת פסחים סובר רש"י לפי שזמן אכילתו קצר מאד שהרי אינו נאכל אפילו ביום זבחו עד הלילה ממש אם יגזרו גם בלילה מחצות ולמעלה יומעט זמנו מאד לכך לא גזרו בו.

ועיין לקמן בחידושינו דף ט' ומה דאמר אביי בזבחים ודלמא ר"ע ומדרבנן היינו שרצה לדחוק ולומר דאף בפסח גזרו כדי לאוקמי שם המשנה כדברי הכל וגם שיהיה דומיא דכל הני קדשים דחשיב שם בפרק איזהו מקומן עד חצות והיינו מדרבנן וכן משמע שם בזבחים ברש"י ד"ה להרחיק וכו' כדתנן בכולהו עד חצות אבל אחר שמסיק שם א"כ מאי אלא ומוכח דעד חצות שתנן התם בפסח היינו מדאורייתא וראב"ע היא שוב סובר הגמרא דבפסח לא גזרו כלל ולכך מוקי במגילה מצותו בלילה לרבות פסח שמצותו לגמרי כל הלילה אפילו מדרבנן דומיא דהקטר חלבים ולא מוקי לה בשאר קדשים דא"כ יהיה מצותו בלילה רק מדין תורה ולא יהיה דומיא דהקטר חלבים ושפיר הוכיח רש"י במשנתינו מסוגיא דמגילה דהקטר חלבים לא עשו בו סיג ואעפ"כ אתי שפיר הסוגיא לקמן דף ט' דקאמר ואלא אכילת פסחים לא קתני דליכא לשנויי דלהכי לא קתני משום שלא עשו בו סיג דהרי קתני הקטר חלבים דלא עשו בו סיג:

והנה להרמב"ם דגם בהקטר חלבים עשו סיג א"כ הקטר חלבים דתנן במסכת מגילה שמצותו כל הלילה היינו רק מדין תורה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מי הכריח להסוגיא דהתם לומר בזה הכלל לאתויי פסח ודלא כראב"ע נוקמי לאתויי שאר הנאכלים ליום ולילה וככ"ע.

והנלע"ד דאי אפשר לומר לאתויי הנאכלים ליום ולילה שאחרי שלשון המשנה הוא דבר שמצותו בלילה אי אפשר לפרש בו דבר שמצותו ביום ובלילה מ"מ לא שנינו בחלבים ואיברים שמצותו בלילה רק שנינו שכל הלילה כשר להקטר חלבים וכו' אבל בזה הכלל שאמר דבר שמצותו בלילה הוצרך לפרשו על אכילת פסח שמצותו דוקא בלילה והא דלא אמר לאתויי ק"ש משום דגם ק"ש לא תליא התורה זמנו בלילה אלא בשכיבה והרי באמת יוצא ק"ש של ערבית גם ביום אחר עלות השחר קודם נץ החמה כיון דאיכא אינשי דגני בהאי שעתא וכמבואר לקמן (דף ח' ע"ב) ולא שייך לומר בו שכשר כל הלילה שהרי כשר גם אחר עלות השחר:

ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בהקטר חלבים ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סיג בזה ונראה דקריאת שמע היא מצוה חמורה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סיג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סיג אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור לאו גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסיג. וכן משמע מדברי רש"י ביבמות (דף קי"ט ע"א בד"ה מה לי איסור לאו וכו') דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן ביה הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן ביה הרחקה ובזה ניחא לי לשון רש"י כאן בתחלת הדיבור שכתב ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלם לאחר עלות השחר ויתחייב כרת דלכאורה הוא שפת יתר ברש"י דהרי אף שלא יאכלם מ"מ הרי עובר בלאו דלא יניח ממנו עד בקר. וגם בירושלמי הוא מטעם כרת. ולפמ"ש ניחא דמשום איסור לאו גרידא לא היו חוששין כדרך שלא חששו בהקטר חלבים.

עוד נלע"ד טעם שלא עשו הרחקה בהקטר חלבים ואיברים הוא משום דק"ש לכל מסור חששו לעצלות ועשו גדר והרחקה אבל הקטר חלבים לכהנים מסור וכהנים זריזין הם ולא חששו בהם לעצלות ובזה ניחא ג"כ מ"ש לעיל דלדעת רש"י לא עשו באכילת פסחים שום סיג ולר"ע אפילו מדרבנן היא נאכל כל הלילה הוא משום דפסח אינו נאכל אלא למנויו ובני חבורה זריזים הם ועיין בפסחים (דף פ"ה ע"א) והא דעשו הרחקה בנאכלים ליום אחד אך שאכילת בשר קדשי קדשים לכהנים הוא מסור והם זריזים מ"מ הואיל ויש בנאכלים ליום אחד תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם והוצרכו לעשות סיג שלא לאכלה רק אחר חצות ממילא הוצרכו להשוות מדותם בכל הנאכלים ליום א' להיותם נאכלים רק עד חצות שלא שייך להחמיר בתודה ולהקל בקדשי קדשים.

ובזה יובן דברי הירושלמי וז"ל כל הנאכלים ליום אחד קדשים קלים ולכאורה קשה מאד ואטו קדשי קדשים אינן נאכלים ליום אחד, אדרבא קדשי קדשים כולם נאכלין ליום אחד אבל קדשים קלים יש בהם נאכלים לשני ימים. ולפי מ"ש ניחא שעיקר ההרחקה לא עשו אלא בשביל קדשים קלים.

ומשטחיות לשון משנתינו נראה להכריע כדברי רש"י מדפלגינהו התנא לתרי בבי הקטר חלבים ואיברים מצותן עד עלות השחר וכל הנאכלים וכו' ולמה לא כללינהו יחד וכך הוה ליה למתני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצות עד שיעלה עמוד השחר, אלא ודאי הורה לנו [תנא[30]] דמשנתינו שהם חלוקים בדינם שהקטר חלבים ואיברים מצות באמת עד שיעלה עמוד השחר אפי' חכמים לא גזרו בהם אבל הנאכלים הוא רק מדין תורה מצותן עד שיעלה עמוד השחר אבל חכמים עשו בהם סיג עד חצות.

והא דהפסיק התנא בהקטר חלבים בין קריאת שמע לאכילת קדשים ולדעת רש"י הוה ליה להתנא להסמיך אכילת קדשים לק"ש שהם שוים בדינה ונראה דאי הוה מסיים בהקטר חלבים ואיברים לא הוה שייך למימר אח"כ א"כ למה אמרו עד חצות לכך הוכרח לסיים בכל הנאכלים. כ"ז הנלע"ד לשיטת רש"י:

ושיטת רבינו הרמב"ם דגם בהקטר עשו סייג נראה הא דפלגינהו לתרי בבי ולא כללינהו עם הנאכלים ליום א' לפי שהקטר חלבים אף שמדאורייתא כשרים בלילה מ"מ עיקר מצותן אפילו מן התורה אינה בלילה רק שעת עיקר מצותן הוא ביום והרי אפילו שבת דוחין מטעם זה שחביבה מצוה בשעתה וכדאמרינן במנחות (דף ע"ב) אלא שאם לא הקטירם כל היום כשרים כל הלילה מן התורה אבל הנאכלים ליום אחד עיקר מצותן מן התורה בלילה כמו ביום ולכך פלגינהו תנא בתרי בבי. והשתא דאתינא להכי אמינא גם לרש"י היינו טעמא דלא עשו סיג בהקטר חלבים ואיברים לפי שעיקר חיבוב מצותן בשעתן הוא ביום ומסתמא מחבבין המצות ומקטירים אותם ביום דלא שכיח שישארו עד הלילה והוה מלתא דלא שכיח ולא גזרו בהו חכמים למעבד להו סיג והניחו על דין תורה שאם אירע שלא הקטירם ביום שכשרים כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר.

ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' בזבחים (דף נ"ז ע"ב) למה לא עשו סייג להנאכלים לשני ימים למעבד להו הרחקה. ולפמ"ש ניחא דבתשובת חכם צבי (סי' קכ"א) מביא בשם הרמב"ן שהנאכלים לשני ימים עיקר מצותן יום אחד אלא שאם נשאר ליום שני התירה התורה להיות נאכלים גם ממחרת וא"כ הוה ג"כ מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בהו חכמים:


תוס' ד"ה מאימתי וכו'. מ"מ קשיא דהוה כתרי קולי דסתרי אהדדי. דבריהם לכאורה צ"ע דמה איריא קושיא זו לשיטת רבנו תם, והרי גם לשיטת רש"י דקריאת שמע שעל המטה עיקר אכתי שתי התפלות הם סתרי אהדדי שמתפללין מנחה אחר פלג המנחה כרבנן ומקדימין להתפלל ערבית קודם הלילה ולמימר דתפלות דרבנן הקילו אפילו תרי קולי דסתרי וכן הוא ברא"ש א"כ גם לשיטת ר"ת ניחא דבאמת סמכינן לענין ק"ש על רבי יהודה ואעפ"כ מאחרינן לפעמים מנחה אחר פלג המנחה לפי דתפלה היא מדרבנן ולדעתי באמת כוונת הרא"ש כן לתרץ שיטת רבנו תם אבל כאן שהתוס' נשארו בקושיא על רבנו תם ומשמע דלרש"י ניחא קשה כנ"ל וכן על הרא"ש קשה למה תלה קושיא זו בשיטת רבנו תם.

ונלע"ד דתפלת ערבית שהיא רשות סברי התוס' שיכולים להקדימה אף שנקטינן עיקר כרבנן לענין תפלת מנחה וכן סובר הרא"ש זה לדבר פשוט. ולכן אין שום קושיא לשיטת רש"י. אבל קשיא להו לשיטת ר"ת דלענין ק"ש ולענין תפלת המנחה ששתיהן הן חובה אי אפשר למעבד בהו תרי קולי דסתרי אהדדי ולכן נשארו התוס' בקושיא על שיטת ר"ת והרא"ש ניחא ליה גם לשיטת ר"ת דכיון דתפלה היא מדרבנן אף שהיא חובה לא משגחינן בסתרי אהדדי ועיין לקמן בדברינו בסוף דיבור הזה:


בא"ד. וגם ראי' דרב הוה מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא היה קורא ג"כ ק"ש וכו'. דבריהם סתומים ועיין במהרש"א ולמימר דכוונת התוס' כ"ג כדברי הרא"ש ואדלעיל על דברי רבנו תם הם שייכים, לדעתי ליכא למימר כן, ואנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש, דהרא"ש לא סיים ומסתמא היה קורא ג"כ ק"ש, וגם לא הוצרך לזה כיון שכל ראיה זו הוא למימר שתכף אחר סיום זמן מנחה לרבי יהודה מתחיל זמן ערבית א"כ מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא ואדרבה בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צאת הכוכבים אבל התוס' שסיימו ומסתמא היה קורא גם קריאת שמע, א"כ חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש היא בזמן תפלה א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י.

והנלע"ד בכוונתן בזה הוא דר"ת תלה זמן ק"ש בתפילת ערבית ולומר דלרבי יהודה כשם שזמן תפילת ערבית הוא תכף אחר פלג המנחה כך מתחיל אז זמן ק"ש ודברי ר"י המה להיפך, שר"י בא לתרץ מנהגינו שאנו מתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואעפ"כ מקדימין להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים וע"ז חידש ר"י שאנו מתפללים ערבית מבעוד יום אנו סומכים על הני תנאי דמשקידש היום וכו' ואמנם שלא תאמר עד כאן לא אשכחן דברי הני תנאי אלא לענין ק"ש וס"ל שאז מתחיל זמן שכיבה לקצת אנשים אבל אכתי תפילת ערבית כיון שאנו נוהגין כרבנן דרבי יהודה מתפללים מנחה גם אחר פלג המנחה איך אנו מקדימים תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, ולכן סיים ר"י בדבריו ומאותה שעה היא זמן תפלה. נמצא דברי ר"י הם היפך מדברי ר"ת ור"י תולה תפילת ערבית בקריאת שמע ורוצה להביא ראיה לזה דתפלה אנו למדים מק"ש ולכן סיים ר"י וגם ראי' דרב צלי של שבת וכו' ומסתמא קרא גם קריאת שמע וכוונתו בזה עפ"י מ"ש המגן אברהם בסי' רס"ז ס"ק א' בשם בה"ג לחלק בתפלת ערבית של שבת לתפילת ערבית בזמן החול, דבחול זמנו בצאת הכוכבים ובשבת רשאי להקדים ולהתפלל קודם לזמן של חול, וכתב המגן אברהם טעם לדבר דתפילת ערבית נתקן כנגד איברים ופדרים ובליל שבת לא היה יכול להקטירם, דלא עולת חול בשבת, והוצרך להקטירם בעוד יום. ונדחק שם המגן אברהם דלפ"ז איך רצה בגמ' להביא ראיה מדברי רב דהלכה כר"י והרי רק בערב שבת עשה כן, והרי יש הפרש בין שבת לחול. ונדחק המגן אברהם דבתחלת הסוגיא לא רצה לחלק בין שבת לחול ע"ש במג"א.

ואני אומר דקושיא זו הי' קשה לר"י בעל התוס', איך מביא ראי' מרב דהלכה כרבי יהודה, אלא ודאי שעיקר הראיה הוא משום דמסתמא קרא רב אז גם קריאת שמע, והנה תינח לומר סברת המג"א לחלק בין שבת משום איברים ופדרים לענין תפלה אבל לענין קריאת שמע אין שום טעם לחלק בין שבת לחול, ומדקרי רב אז גם קריאת שמע מכלל שכבר הוא ערב לענין קריאת שמע וכי היכי שהוא ערב לענין ק"ש ה"נ הוא ערב לענין תפלת ערבית וא"כ מוכח דילפינן זמן תפלה מזמן קריאת שמע א"כ אפי' לרבנן דפליגי על ר"י בפלג המנחה מ"מ משעה שקדש היום או משעה שנכנסים לאכול בערבי שבתות שהוא זמן קריאת שמע להני תנאי דגמרא הוא ג"כ זמן תפלת ערבית אפילו לרבנן וא"כ מנהגינו שמתפללים מנחה אחר פלג המנחה ואפ"ה מקדימין ערבית קודם צאת הכוכבים אתיא כרבנן ואליבא דהני תנאי ולא עבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי:


בא"ד. והא דאמר בירושלמי וכו' אומר ר"ת וכו'. גם בזה דבריהם תמוהים דהרי לדברי תוס' בין לרבנו תם ובין לשיטת ר"י זמן קריאת שמע של ערבית וזמן תפילת ערבית שוים, זמנו של זה הוא זמנו של זה, וא"כ יכון שהתפללו אז ערבית למה לא יצאו חובת ק"ש ולמה הוצרך הירושלמי לומר שהוא רק לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה.

ואמנם ע"פ מ"ש לעיל בתחלה דבר זה דתפילת ערבית שהיא רשות רשאים להקדימה אפילו אם נקטינן בתפלת המנחה כרבנן, והירושלמי ודאי לא סבר כר"י דהרי בירושלמי קאמר שם בפירוש דהקורא קודם לכן [דהיינו קודם צאת הכוכבים] לא יצא ידי חובתו, ואמנם אעפ"כ תפלת מעריב שהיא רשות היו מקדימין, אבל חובת קריאת שמע לא יצאו ולא קראו שמע בבית הכנסת אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה:


בד"ה ליתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד. ולפ"מ דמשני דיליף מברייתו של עולם הא דהקדימה התורה בתמיד של שחר ברישא ולא כברייתו של עולם, והמהרש"א לקמן בדברי התוס' בד"ה אי הכי נדחק בזה.

ולענ"ד במה דקאמר יליף מברייתו של עולם היינו שכך סדר זמנים מעת בריאת העולם שזמן הלילה הוא קודם היום והיום שייך ללילה שלפניו ולכן התחיל התנא ג"כ קריאת שמע של ערבית קודם של שחרית לפי שהיא חלה תחלה.

והנה בשעת בריאת העולם ההתחלה היה בלילה ממש בתחלתה של הלילה ולכן הלילה קודמת ליום אבל ביום עצמו תמיד הבוקר קודם לבין הערבים וכן היה בשעת בריאת העולם שקודם לזה לא היה זמן כלל והתחלת הזמן בשעת הבריאה היתה תחלה הלילה כלה ואח"כ היה בוקר של יום ראשון ואח"כ אחר חצות היום היה בין הערבים, ולכן במצות קריאת שמע שזה זמנו בלילה ממש לתנא דידן וזה זמנו ביום, יליף התנא מברייתו של עולם והקדים של ערבית, וכן בשני תמידין ששניהם זמנם ביום אלא שזה בבוקר וזה בין הערבים יליף אורייתא מברייתו של עולם והקדים של בוקר לשל בין הערבים.

ועוד דתמיד הוא קדשים ובקדשים באמת הוא היפך מברייתו של עולם דבקדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בסוף פרק אותו ואת בנו:


בד"ה א"ה וכו'. א"כ קפיד אכל מילי וכו'. ובפרק תפילת השחר (לקמן כו.) שהקדים של שחר ומנחה לערבית אפשר משום דתפילת ערבית רשות והתחיל בשל חוב. או משום דממה נפשך אם תפלות אבות תקנום סדרם על סדר האבות שתיקנום, ואם כנגד תמידין תקנום א"כ תפלת ערבית הוא כנגד אברים ופדרים והתחיל בעיקר הקרבנות:


בד"ה מברך שתים לפניה וכו'. ירושלמי. ושבע ברכות הוו כנגד שבע ביום הללתיך וכו'. ויש לתמוה הלא כאן הובא הך דבשחר מברך וכו' רק דרך קושיא ומה להם להתוס' לפרש כאן טעם על מנין הזה ואין זה ענין להקושיא, ולקמן בגוף המשנה דבשחר מברך שתים לפניה היה להם להתוס' להביא טעם לדבר והירושלמי באמת שם קבע דבריו.

ועוד דהרי בירושלמי שם איתא ב' טעמים ר' סימן בשם רשב"נ אמר על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות יום ולילה שוים ור' יוסי ב"א בשם ריב"ל ע"ש שבע ביום הללתיך ועיין בתשו' הרשב"א (סי' נ"א) דהני אמוראי פליגי ועיין שם במה פליגי וא"כ קשה למה בחרו התוס' כאן בטעם השני והשמיטו הטעם הראשון שם. ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה, דלפי הטעם הראשון שם בירושלמי ע"ש והגית בו יומם ולילה נסתר כאן קושיות הגמרא דכיון דכתיב בקרא יומם תחלה הקדים גם התנא יום ללילה לברכות ולכן כתבו התוס' טעם שבע ברכות הללו הוא ע"ש שבע ביום הללתיך וכונתן שתלמודא דידן שהקשה כאן לתני דערבית ברישא איהו מפרש טעם שבע ברכות כנגד שבע ביום הללתיך ולא משום והגית וגו':


בד"ה והא קמ"ל וכו'. וא"ת והא תנינא חדא זימנא במסכת נגעים ומייתי לה בפרק הערל וכו'. הנה הרואה ישתומם על דבר זה שהתוס' הביאו דמייתי לה בפרק הערל, ואטו מי אלימא האי דהערל ממשנה ערוכה בנגעים, וכי המשנה צריכה חיזו מדברי הגמ', ושם ביבמות הביאו המשנה לפרש מאיזה מקרא ילפי לה. ועיין בדברינו דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה דרך טרסקמון.

ועוד נלע"ד שהתוס' הקדימו דבר זה להיות הוצעה לדבריהם אח"כ בדבור הסמוך שהקשו שם על פירש רש"י שכתבו ותימה לפירושו דלפרוך אההיא דהערל דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנ"ל דביאת שמשו הוא וכו'. והנה שם בדבור ההיא לא היו יכולים להקשות דלפרוך אמתניתן דנגעים חדא דעל מסכת נגעים לא סידרו רבינא ורב אשי שום גמרא, ועוד דאטו במשנה מפורש הטעם שהוא מקרא דובא השמש, אבל שם בפרק הערל הביאו המשנה ומפרשי לה שהלימוד על זה הוא מהך קרא ובא השמש ולכן הקשו שהיה לו להקשות שם ששם הוא המקור לפרש משנה דנגעים ולכן הקדימו בדבור זה דמייתי לה בפ' הערל ואמנם כבר כתבתי לעיל לתרץ קושית תוס':


גליון הש"ס - רבי עקיבא איגר

במתני' כדי להרחיק. עי' תוס' פסחים ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא:

בתוס' מברך כו' כדי להמתין לחבריהם כו'. עי' תוס' לקמן ד' ע"ב ד"ה דאר"י. ובתוס' כ"ז ע"ב ד"ה והלכתא, ובמגילה כ"ג ע"א תוס' ד"ה כיון:

בהגהת מוהרי"ב אחר מלת הכל. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה:


קרן אורה

משנה מאימתי כו'. הנה שיטת תלמידי רבנו יונה (א. מדפה"ר) בזה דלרבנן דאמרי עד חצות משום סייג היינו דאפילו בדיעבד לא יצא. והכריחו לזה, דאי הסייג הוא רק לכתחילה אם כן מאי איריא עד חצות הלא חכמים עשו סייג לקרותה תיכף בשעת צאת הכוכבים כדתניא (לקמן ד:) חכמים עשו סייג כו'[31]. אלא ע"כ צ"ל דהא דאמרי רבנן עד חצות היינו אף בדיעבד, ורבן גמליאל שאמר עד שיעלה עמוד השחר היינו בדיעבד אבל לכתחילה משעת צאת הכוכבים:

אבל יש לדקדק מהא דלקמן דף ט' (ע"א) דאמרו בניו של רבן גמליאל לרבן גמליאי, רבנן פליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דלמא כו' והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק. ולשיטת תלמידי רבנו יונה האמת הוא דלרבנן אחר חצות אין צריך לקרות עוד ומשום סייג כדי כו', דהסייג הוא בדיעבד, ואכתי פליגי עליה דרבן גמליאל ויחיד ורבים הלכה כרבים. ודוחק לחלק בין אי הפטור לרבנן אחר חצות הוי מדאורייתא או מדרבנן:

והנה לקמן (ח:) אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, משמע דלית ליה סייג כלל, וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל (סימן ט). אבל הרמב"ם ז"ל (ק"ש פ"א ה"ט) כתב הסייג שעד חצות, וכתב השאגת אריה ז"ל (סימן ד) דהוא ז"ל מפרש כפירוש תלמידי רבנו יונה דחכמים דאמרי עד חצות אפילו בדיעבד, ורבן גמליאל לא פליג עלייהו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דעד חצות.

ולא הבנתי, דהא כבר כתבתי דעיקר ההכרח הוא לשיטת תלמידי רבנו יונה דהא לכתחילה הסייג הוא משעת צאת הכוכבים ולמה לי עוד סייג לכתחילה, ואם כן לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הסייג דעד חצות על כרחך צריך לחלק בין סייג דברייתא לסייג דעד חצות, ועיין בבית יוסף, אם כן מנ"ל דרבנן דיעבד קאמרי, דילמא לא אמרי עד חצות אלא לכתחילה ורבן גמליאל לא ס"ל סייג כלל והדרא קושיא לדוכתה. ועוד דלקמן (ט.) אמרינן להדיא רבן גמליאל מי קאמר עד חצות, משמע דלית ליה לרבן גמליאל עד חצות כלל. ובזה י"ל דלפי מה שצידד השאגת אריה ז"ל שם בדעת הרמב"ם ז"ל דבהקטר חלבים ואכילת קדשים דאמרי בהו רבנן עד חצות היינו נמי אפילו בדיעבד, היה אפשר לומר דלא חשיב במתניתין אלא הנהו דעד חצות דידהו הוי אף בדיעבד, ואם כן שפיר פריך מי קאמר רבן גמליאל עד חצות. אלא דלפי זה תקשה מאי פריך הש"ס לקמן (ט.) ואילו אכילת פסחים לא קתני כו', ומשני הא רבי אלעזר בן עזריה כו'. ואי איתא, אפילו כרבי עקיבא מצי אתיא מתניתין, והא דלא חשיב אכילת פסחים משום דגבי פסח ודאי לא עבדי סייג אף בדיעבד דאכילת פסחים מעכבא. וכן מוכח להדיא בסוף ערבי פסחים (פסחים קכ:) דמוקי מתניתין דפסח אחר חצות מטמא את הידים כרבי אלעזר בן עזריה ודלא כרבי עקיבא[32].

על כן הנכון בדעת הרמב"ם כמו שכתב הכסף משנה (שם) דפסק כחכמים. והוא ז"ל מפרש הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, היינו בפירושו בדעת חכמים דלא אמרי עד חצות אלא משום סייג ולא מן התורה[33].

ואפשר עוד לומר בדעת הרמב"ם ז"ל, דהוא פסק כדברי בניו של רבן גמליאל (לקמן ט.) דיחיד ורבים הלכה כרבים[34]. והא דאמר רב יהודה הלכה כרבן גמליאל זה הוא משום דאזיל לטעמיה דסבירא ליה (לקמן כא.) דקריאת שמע דרבנן, ולא החמירו בו לעשות סייג כי היכא דלא עשו סייג בתפילה. אלא דיש להבין לרב יהודה תיקשי דאמאי עשו סייג בקריאת שמע יותר מבתפילה דלא עשו סייג[35], וצ"ע בפוסקים בזה:

והנה מדברי הרי"ף ז"ל נראה שדעתו גם כן כשיטת תלמידי רבנו יונה, שכתב (ב. מדפה"ר) מיהו הא דאמר רבן גמליאל עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא אף על פי שאינו רשאי לעשות כן, מהא דתניא (לקמן ד:) חכמים עשו סייג. הרי דסבירא ליה גם כן דסייג דלכתחילה כבר אמרו בברייתא, ואם כן על כרחך עד חצות דאמרי רבנן נמי בדיעבד הוא אבל לאחר חצות אפילו בדיעבד אין לקרות.

ואפשר לומר דלרבנן עשו חכמים עוד סייג אחד יותר גדול וקבעו זמן עד חצות ואם איחר לקרות עד אחר חצות עבר אזמן דרבנן, אבל אף על פי כן מחוייב לקרות אחר כך כיון דמן התורה מחוייב ולא מסתבר לעשות סייג לבטל ממנו מצוה מן התורה, וכי משום שאכל שום[36] ופשע לאחר זמן קריאתה יפשע עוד שלא לקרות כלל, בתמיה. הגם שמצינו כיוצא בזה לאחר עלות השחר דעל ידי הדחק שבא לו על ידי אונס מותר לקרותה ואם פשע אסור לקרותה, עיין בכסף משנה (ק"ש פ"א ה"י) מה שכתב בזה[37] והרמב"ן ז"ל (ב.-ג. מדפה"ר) האריך בזה וביאר הדברים בתכלית הביאור ע"ש ותמצא נחת[38]. לבד זאת לא הבנתי בדבריו ז"ל מש"כ בדעת הרי"ף סייג דעד חצות[39] ולענ"ד נראה מדברי הרי"ף ז"ל דלא סבירא ליה סייג דעד חצות כלל כנ"ל, וגם לא הזכירו בהלכות ודו"ק:


גליון מהרש"א - רבי שלמה איגר

מתני' מאימתי קורין את שמע. עי' תשובת מנחם עזריה (סימן א' וסימן י"ב):

שם. וחכמים אומרים עד חצות. עי' סוף פסחים דף ק"כ ע"ב בתד"ה אמר רבא, ועי' ברבינו יונה. ועי' תשובת שאגת אריה (דיני ק"ש סימן ד'):

שם. גמרא. כדתניא ובא השמש וטהר. הבדל בין (תנו רבנן) לבין (תניא). הראשון ברייתא שגורה בפי הכל ומקובלת מפי רבינו. תשובת מנחם עזריה (סימן כ"ה):

שם. וממאי דהאי ובא השמש. עי' קרבן אהרן פ' אמור (פרק ד אות ח) דף רל"ג[40]:


רש"ש

במשנה לאכול בתרומתן. עיין בשנות אליהו [פ"א מ"א] מה שכתב בדקדוק לשון 'בתרומתן' ולא אמר 'בתרומה'[41].

ויש לפרש[42], דנקיט 'בתרומתן' לאפוקי תרומת מעשר של דמאי, לדעת הטור יורה דעה סוף סימן של"א דמוכרה לכהן. וא"כ אינה 'תרומתן', כיון דצריכין ללוקחה בדמים. ומשום דהיא נאכלת אף בבין השמשות דהוה ספיקא דרבנן[43]. וכמש"כ הבאר אברהם לקמן (ג.) בתד"ה קשיא דרבי אליעזר, דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן נאכלת בבין השמשות[44].

ואף דשם דבריו אינן נראים לי, שהרי לפירוש הראשון של ר"י ביבמות (פב: בתד"ה ירושה) סבירא ליה לרבי יוחנן דתרומה אף בזמן בית שני דרבנן[45], ואפ"ה פריך בשבת (לה.) עלה דפסיק כרבי יוסי[46] לענין תרומה, אילימא לטבילה ספיקא היא כו', דלא אכלי עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי[47]. מכל מקום דמאי קילא טפי, דרוב עמי הארץ מעשרין (שבת יג. ובכ"ד)[48]. וכמו שמותרת תרומת מעשר שלו (אפילו נטמאה) לעניים[49], לדעת הרמב"ן המובאה בר"ן בפרק לולב הגזול במשנת אתרוג הגזול (יז. מדפה"ר), ע"ש. וכמו דמעשר שני שלו נאכל לאונן (דמאי פ"א מ"ב)[50], ושארי קולות המבוארות בפ"א דדמאי.

[ומה שכתב השנות אליהו דבא לאפוקי תרומת תודה. קשה לי, דמאי יענה לתירוץ קמא בנדרים (יב:) תרומת לחמי תודה תרומתו היא, ע"ש[51][52]:

שם עמוד השחר. בתוי"ט, יש רגילין לפותרו כוכב השחר כו'[53]. ואנכי ראיתי בירושלמי ריש מכילתין (פ"א ה"א) וביומא ריש פ"ג (ה"ב) אמר ריב"ב[54] הדא אילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא כו'[55]:



אבן שלמה (שיק)

במשנה מאימתי קורין רש"י ד"ה כדי להרחיק את האדם מן העבירה ואסרום באכילה קודם וכו' ויתחייב כרת. יש לדייק בזה דהא פשטיה דמתניתין משמע דההרחקה הוא שלא יבא לידי נותר והוי דומיא דקריאת שמע. אף שיש ליישב דלרבותא כתב כן דיכול לבוא לידי כרת מכל מקום קשה דלא הוי דומיא דקריאת שמע ממש, ויש לעיין בזה. שוב שמעתי שהגאון בעל שאגת אריה דבר בזה:

שם תוספות ד"ה מאימתי וכו' בסוף הדיבור והא דקאמר בירושלמי כו' אומר ר"ת כו'. דבריהם צריכין ביאור. דלפירוש ר"ת ור"י היו קורין קריאת שמע בעונתה ומאי מקשה הירושלמי אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת ולכאורה היה נראה לפרש דהירושלמי מקשה מתפילת המנחה שהיו רגילין לקרות קודם י"ח. אך באמת המעיין בירושלמי וגם הרשב"א ז"ל הביא לשון הירושלמי וז"ל הקורא קודם לכן לא יצא. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אם כן לא מצינו למימר דהירושלמי קאי אתפילת המנחה. שוב מצאתי במעדני יו"ט שהרגיש בזה. ופירש דהירושלמי סבר כריב"ל דתפילות באמצע תיקנום ועפר אני תחת כפות רגליו אבל לדעתי זהו דוחק [עיין בספר פני יהושע שדבר בזה]:


אברהם את עיניו

משנה ראשונה 'מאימתי 'קורין 'את 'שמע בערבית. נ"ל לרמוז דר"ת הוא אמ'ת והוא דבא לרמוז כמו שדרשו והיה אמונת זה סדר זרעים וברכות תחילת סדר זרעים ולזה רמזו בראש אמיר אמ"ת.

א"נ דבא לרמוז רבי בתחילת המשניות כתחילת התורה שדרשו דורשי רשומות בראשית' ברא' אלהים' ס"ת אמ"ת ולכן נעוץ סופה בתחילתה ס"ת של ריש חמשה חומשי תורה עם ר"ת של ששה סדרים ועיין בספר מגלה עמוקות אופן ס"ג ואופן מו"ר.

א"נ דרצה לרמוז דאחר ק"ש תיקנו אמח ויציב ואמת ואמונה. וזה רמז קרא בתמניא אפי ראש דברך אמת דהוא תחילת התורה בר"ת כנז' ובס"ת ברא' אלהים' לעשות' ולעולם השומר אמת לעולם כל משפט צדקך תורה שבע"פ ששה סדרים מתחילין באמ'ת:


האי ובא השמש ביאת השמש. יש לדקדק דתי' האי נראה אך למותר ואפ"ל דכיון דאמר קרא וזרח השמש ובא השמש מינה תוכיח דהוא שקיעת החמה ולכן דייק לומר האי ובא השמש:


אומר מיהודא

משנה ראשונה מאימתי קוראים וכו' עד סוף אשמורה ראשונה ופירש רש"י שהלילה נחלק לשלש משמור' וקשה דקא איתא פלוגתא בגמרא (ג:) בזה דחד אמר דהלילה נחלקת לד' משמורת וחד אמר לג' ולמה פירש רש"י דווקא כהך דעה דלג' משמורות.

ונראה לי דלרש"י היה קשה דלמה אמרה המשנה עד סוף אשמורה ראשונה ולא אמר עד אשמורה שנייה דצריך לומר דאי הוא אמינא עד אשמורה שניה הוא אמינא עד ועד בכלל.

וקשה על זה וכי אפשר לומר עד ועד בכלל ליתני עד חצות רק הא תינח א"א ד' משמורת הוי הלילה והוי שני משמורת עד חצות אבל אי אפשר דשלוש משמורת הוי שפיר צריך למתני עד סוף דאי הוי תנא עד אשמורה שנייה הוא אמינא עד ועד בכלל ואין לומר ליתני עד חצות זה אינו דאי אמרינן דג' משמורת הוי סוף אשמורה שנייה יותר מחצות ומאי שנה הכי צריך למיתניה עד סוף וכו' ומשום כך הוכרח רש"י למפרש דתנא דמתניתין סבר דג' משמרות הוי הלילה ודו"ק.


שפת אמת

במשנה מאימתי קורין כו' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. י"ל משום דאסור לאכול קודם קריאת שמע ותפלה להכי קתני נכנסין כלומר רשאין לאכול [שנטהרו מטומאתן וכדקתני בברייתא משעה שהכהנים מטוהרים לאכול] וכמ"ש מהרש"א לקמן (ע"ב בתוס' ד"ה משעה) ע"ש ולא כמו שנסתפק הצל"ח לומר דהכהנים יהיו רשאין לאכול תרומה קודם קריאת שמע ותפלה כיון שאכילת תרומה מצוה היא ולדבריו שבתות וימים טובים ג"כ נימא הכי כיון דאיכא מצוה באכילתן [ובב"י או"ח (סי' רס"ז) וכן במג"א שם (ס"ק ב') מבואר דגם בע"ש אסור לאכול קודם קריאת שמע ע"ש[56].

גם לא ס"ל למהרש"א לחלק כמ"ש בחי' הרי"מ דאכילת תרומה שאני משום דחשיב עבודה כעבודת המקדש]. אכן בתוס' רעק"א ז"ל במשניות הקשה על דברי המהרש"א דלמא לאכול דמתניתין היינו טעימה ורצה להוכיח מדבריו דלא כמ"ש המג"א (סי' רל"ה ס"ק ד') להוכיח מדברי התוס' דלקמן (ד: ד"ה וקורא) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי ע"ש.

אבל בתוס' נראה עיקר כדעת המג"א ע"ש [וכן הט"ז שם (ס"ק ג') התיר טעימה] ומה שהקשה דאי כוונת התוס' לאסור רק קביעות סעודה מתניתין היא פ"א דשבת. תימא על הגאון דהא מתני' דמפסיקין לקריאת שמע י"ל דקאי אחברים שעוסקין בתורה ע"ש בגמ' ובפי' הרע"ב. [ובפיה"מ להרמב"ם שם וא"כ י"ל דבקריאת שמע לא גזרו באכילה כמ"ש הט"ז (סי' רל"ה ס"ק ג') משום דרגיל לקרות קריאת שמע קודם שכיבה או כמ"ש הפני יהושע משום דעיקר מצות קריאת שמע בתורה קודם שכיבה מדכתיב ובשכבך ע"ש משא"כ בתורה דמיירי בדליכא שהות אח"כ לקרוא קריאת שמע כמ"ש הר"ן שם].

אכן קושיתו על המהרש"א נראה לתרץ דלשון לאכול לא משמע טעימה גם בתרומתן משמע עיקר התרומה דאורייתא דהיינו תרומת דגן א"כ אכילה דידי' אסור מיהו למ"ש בשו"ע (סי' רל"ב סעי' ג') ובמג"א שם דכביצה נקרא טעימה אף בפת א"כ שייך בי' לשון לאכול וא"כ יפה הקשה וי"ל דכזית פת באמת ס"ל לתוס' דאסור וכן משמע קצת לשון קיצור פסקי תוס' שם דאסור לאכול תחילת סעודה וכזית פת הוי תחילת סעודה אבל אכילת פירות דאפי' הרבה נקרא טעימה [כמ"ש בשו"ע שם] ולא הוי התחלת סעודה י"ל דמותר אבל במג"א משמע דלא נחית לחלק בהכי:


שם עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר"א כו'. לר"א וודאי נראה דקורא אח"כ כדין קריאת שמע של שחרית דתנן במשנה לקמן (ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד. וגם הברכות לא הפסיד כדאי' שם (י:) בגמ'.

אכן בדעת החכמים פירשו בתר"י דלאחר חצות אינו קורא כלל ואע"ג דמדאורייתא זמנה כל הלילה חכמים עשו גדר וסיג לעקור דבר מה"ת כמו בשופר ובלולב בשבת ע"ש.

*) כן הקשה הפני יהושע כאן והשאג"א (סי' ד') אך אי משום הא לא אריא שכן מצינו במנחות (מ"ד) לס"ד דר"ח דאם אין לו תפלין של יד ושל ראש אע"ג דאין מעכבין זא"ז לא יניח כלום משום גזירה שמא יפשע וכן בסוכה (יד:) דאין מסככין בנסרים משום גזירת תקרה אפי' אין לו סכך כשר ודוקא בשעת הסכנה התירו כדי שלא תשתכח תורת סוכה כמ"ש הריטב"א שם.

אך במג"א (סי' תרכ"ט ס"ק כ"ב) לא משמע כן ע"ש. ויותר יש לתמוה ע"ד הר"י מהא דלקמן (ט.) דאמרי' רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' להרחיק את האדם מן העבירה. ולדברי הר"י מאי נפ"מ כיון דמ"מ לרבנן אפי' בדיעבד לא יקרא אחר חצות שוב הלכה כרבים. אך למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ב) בהוראת או"ה דבדרבנן אמרי' כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק ולא בדאורייתא א"כ שפיר אמרי דאי לא פליגי בדאורייתא יכולין לסמוך אדרבן גמליאל בשעת הדחק כיון דאנוסין הוי. גם י"ל דבמקום אונס מודים רבנן לר"ג דקורא. אך לפמ"ש הרשב"א לקמן (ט.) שעברו בפשיעה שוב קשה כנ"ל וצ"ע:

ותמוה דלא דמי לשופר ולולב דחששו לחילול שבת ומצות שופר ולולב אינו דוחה שבת אבל הכא לא שייך לומר דמשום חשש שיבטל פעם אחרת מצות קריאת שמע יאמרו חכמים שיבטל עכשיו המצוה דאורייתא לכתחילה *) וגם אין סברא לומר דלר"א דס"ל דמה"ת זמנה עד סוף אשמורה הראשונה יקרא קריאת שמע כל הלילה אם לא קרא מקודם. ולחכמים דס"ל דזמן קריאת שמע מה"ת כל הלילה לא יקרא אחר חצות.

לכן נראה יותר כדעת הפוסקים דגם לחכמים קורא כל הלילה כאדם הקורא בתורה וגם לא הפסיד הברכות אלא דלכתחלה חייבוהו לקרות קודם חצות. וכן משמעות הברייתא לקמן (ד:) חכמים עשו סייג שלא יאמר אדם אוכל קימעא ואשתה קימעא כו' דדוקא לכתחילה חייבוהו שלא לאחר כנ"ל. ומה שמיאן הר"י לפרש כן משום דהוי קשיא לי' דלכתחלה מסתמא גם ר"ג אית לי' האי סייג ועוד דהא קיי"ל כר"ג וקיי"ל דאסור לאכול ולישן כשהגיע זמן קריאת שמע ולכן פי' דפליגי לענין דיעבד. אבל אין זה מוכרח די"ל דר"ג פרושי קמפרש דת"ק הוי שמיע לי' דחכמים אמרו עד חצות ואתי ר"ג ומפרש דעד חצות דקאמרו לסייג היא. וגם הוא ס"ל הכי וליכא שלש מחלוקת, והלכה כר"ג דקאמר בגמ' לאפוקי מר"א היא. או י"ל דת"ק ור"ג פליגי בדברי החכמים וע"ז אמרו הלכה כר"ג כנ"ל:


שם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. לפמ"ש לעיל דלר"א ג"כ הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות א"כ משמע דמ"מ חיובא ליכא לדידיה. ומינה נלמד ג"כ לקריאת שמע של שחרית לדידן דזמנה עד ג' שעות דמכאן ואילך אינו מחויב לקרות וכן משמע באמת לשון המשנה דלקמן (ט:) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד דחיובא ליכא וכדקתני כאדם הקורא בתורה. ולכן אמר להם ר"ג לבניו דלא קיי"ל כר"א וחייבין אתם לקרות. והיינו דקתני שבאו מבית המשתה שהי' קשה להם הקריאה ואם לא היו חייבין לא היו קורין כנ"ל. אבל צ"ע בפוסקים בקריאת שמע של שחרית אם לא קרא עד אחר שלש שעות אי אין עליו חיוב:


בתוס' ד"ה מאימתי כו'. וגם ראי' מדרב הוי מצלי כו'. לכאורה קשה הא רב ס"ל כר' יהודה דמפלג המנחה לילה היא א"כ אכתי אין ראי' מכאן לדידן [דנוהגין להתפלל תפלת מנחה אפי' אחר פלג המנחה כרבנן].

לכן נראה לפרש דהר"י לא ס"ל כלל כר"ת ומחלק בין תפלה לקריאת שמע דאף לר"י דמפלג המנחה ואילך אינו זמן תפלת מנחה מ"מ לאו לילה היא לקריאת שמע א"כ הוכיח שפיר. אכן המהרש"א ז"ל הכריע דראי' זו קאי על דברי ר"ת כמ"ש ברא"ש וכן הוא בלשון חי' הרשב"א ולפ"ז לק"מ:


בא"ד. אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות קריאת שמע קודם תפלתם כו'. פשוט נראה דקאי על תפלת המנחה. אך במעדני יו"ט הקשה דלפ"ז קשה להבין ס"ד דירושלמי ע"ש ולכן פי' על תפלת ערבית ע"ש שנדחק. ובחי' הרשב"א משמע בהדיא דקאי על תפלת המנחה אבל לא נראה כן בירושלמי ע"ש [אכן בפני יהושע בחלק רביעי בקונטרס אחרון חולק ע"ד המעדני יו"ט הנ"ל והכריע דקאי על תפלת המנחה ע"ש. וכדבריו מבואר בחי' הראבי"ה ובסמ"ג (חלק עשין סי' י"ח) ע"ש. אולם בשבלי הלקט הלכות תפלה (סי' מ"ח) מבואר כפי' המעדני יו"ט]:


בד"ה מברך כו'. ודוקא בביהכנ"ס שלהם כו'. בסוה"ד אלא בלילה. כמדומה דלשון זה ט"ס הוא דהא וודאי בקריאת שמע דלילה איירינן הכא. וצ"ל בדוחק שהיו נוהגין בזמניהן להיות קורין קריאת שמע דלילה בעוד היום קצת. אך בל"ז אין מובן למה להו להוסיף זה ומנ"ל דבלילה גם האידנא צריכין להמתין. [ולקמן (ו.) בתוס' ד"ה המתפלל משמע דדוקא בביהכנ"ס שלהם צריך להמתין בלילה וכן כתב בתר"י בשם הר"ח ע"ד הרי"ף דמיירי בתפלת ערבית ע"ש.

אך בטור ושולחן ערוך או"ח (סי' צ') מבואר דבלילה צריך להמתין גם בביהכנ"ס שלנו כמ"ש התוס' כאן]:


ערך ש"י

הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. פרש"י (ד"ה כדי) דלא אמרו בו חכמים עד חצות רק לענין קריאת שמע ואכילת קדשים שנאכלין ליום ולילה. וצריך טעם דמאי שנא. ותוס' בזבחים (דף נ"ז ע"ב ד"ה להרחיק) הקשו למה גם בנאכלין לשני ימים ולילה לא עשו הרחקה[57]. ונראה לפי מה שכתבו תוס' בפרק איזהו נשך (ב"מ דף ס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכיר) וטו"ז ביו"ד (סימן קי"ז וחו"מ סימן ב') דהמפורש בתורה אין כח לחכמים לעקרו אפילו משום סייג וגדר עיי"ש, וא"כ קשה איך גזרו בקדשים דכתוב (ויקרא ז טו) ולא יניח ממנו עד בקר דמוכח להדיא דכל הלילה מותר באכילה. ונראה מזה ראיה למה שכתב בשו"ת חת"ס חיו"ד סימן ק"ט דה"ד אם מפורש ההיתר בקום ועשה אבל אם לא כתוב רק אזהרה בשב ואל תעשה כגון לא תבשל גדי בחלב אמו דממילא מוכח דכבוש מותר מ"מ אינו חשוב מפורש דכבוש הניחה תורה לחכמים לעשות כפי הזמן ומקום אם רואים שיש לגזור וכן אך ביום הראשון תשביתו דרשו אך חלק דרק מחצות אסור וחכז"ל אסור שני שעות קודם דלא כתוב ההיתר בקום ועשה, ובסימן ע"ג לא כתב כן עי"ש ומכאן מוכח משום דלא כתיב עד בקר יאכלו גזרו עד חצות לכן בנאכלין לשני ימים דמפורש בפרשת צו ביום הקריבו את זבחו וממחרת והנותר ממנו יאכל וכן בפרשת קדושים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי ועיין רש"י ותוס' בזבחים דף נ"ו ע"ב ד"ה ת"ל עד יום לכן לא אסרו ולא חלקה התורה היום דמשמע להדיא כל היום ובפרשת קדושים נאמר והנותר עד יום השלישי דקאי על יאכל כמ"ש רש"י ותוס' שם, ובהקטר חלבים ואברים מבואר במגילה דף כ"א דמצותו כל הלילה משום דכתיב היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר וכן פרש"י פרשת צו .

ולדעת רמב"ם פ"ד ממע"ק ה"ב ובפ"א מהלכות תמידין ומוספין דגם בהקטר חלבים ואברים עשו הרחקה עד חצות, צ"ל משום דיש לפרש הכתוב על חלבים ואברים שכבר עלו על המזבח קודם חצות ולא נתאכלו עדיין דמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר כמ"ש הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין ה"ו, וכ"כ רמב"ן בפ' צו דלפי הדרש אין הכתוב מלמד שנעלה האברים מן הארץ למזבח בלילה שכבר למדו זה מפסוק לא ילין חלב חגי עד בקר דמשם נלמד שיהיו פסולים בלינה על גבי הרצפה ומעלין כל הלילה וכאן ידבר באברים שהן כבר על גבי מזבח ביום שמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר עכ"ל נמצא דלהעלות מן הרצפה על גבי מזבח דנלמד מן לא ילין חלב חגי דלא נאמר ההיתר בקום עשה שפיר עשו הרחקה.

ויל"ע מפ"ק דקידושין (דף י"א) וכתובות (דף נ"ז ע"ב) דפריך עבד שלקחו כהן מישראל לא יאכל בתרומה משום סמפון והלא מפורש בתורה פ' אמור וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בלחמו ואיך יגזרו חכז"ל. וי"ל דקושית הש"ס כיון דבעבד אי אפשר למגזר משום דמפורש להיתר לא שייך נמי לגזור בארוסה משום סמפון דהכל חד טעמא ולא יגזרו לחצאין דהא כמה פעמים אמרינן לא פלוג ואם אפשר להחמיר משום לא פלוג בכולן שפיר, אבל אם אי אפשר ע"כ לא פלוג לקולא.





שולי הגליון


שגיאת לואה: too many expensive function calls.
שגיאת לואה: too many expensive function calls.
  1. עי' מילי דמרדכי סי' פד יג.
  2. דתני דערבי' ברישא (הגהות הב"ח).
  3. התוס' (ד"ה מאימתי) הקשו על רש"י כמה קושיות כיצד יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שעל המיטה. ועיין ברשב"א מה שיישב, וע"ע שאגת אריה (סימן ג) מה שחידש בביאור דברי רש"י.
  4. משמע שדין זה נוהג בכל הקרבנות אף אלו שנקרבו קודם תמיד של בין הערבים, וכן סתם הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ד ה"ב), הלכות תמידין (פ"ד) ובפירוש המשנה (כאן), אמנם בפירוש המשנה למגילה (פ"ב מ"ו) כתב: והקטר חלבים ואברים, שארית תמיד של בין הערבים, והוא אמרו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ומשמע שדין זה נאמר בעולת תמיד של בין הערבים דווקא, וכן כתב הרע"ב (כאן): ואיברים של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום וכו'. ובתוספות יום טוב (כאן) כתב שודאי אף הם מודים שהוא הדין בכל עולה ולאו דוקא בעולת התמיד אלא שנקטו מילתא דפסיקא וכמבואר ברמב"ם בשאר דוכתי. ובזרע יצחק הקשה מנין לרמב"ם דקרא ד'היא העולה' איירי בתמיד של בין הערבים דווקא, הלא פשטיה דקרא בכל עולה כתיב.
  5. הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) כתב שאף בהקטר חלבים ואברים גזרו חכמים סייג עד חצות. וכן דעת התוספות (פסחים קכ:). ובכסף משנה כתב מקורו מדברי משנתנו, והעיר התוס' יו"ט (פ"א מ"א) שלדברי רש"י אין מקור לפסק הרמב"ם ממשנתנו, ולכן ביאר שלמד כן הרמב"ם מדברי התוספתא במגילה (פ"ב ה"י-יא) וכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים כו' אבל אין חייבין עליהן משום נותר ואין מחשבה פוסלת בהן עד שיעלה עמוד השחר. ולכאורה קשה לשון "אבל", דאדרבה כיון שזמנה עד עמוד השחר לכן אין חייבין עליה משום נותר עד שעה זו, ועל כן פירש הרמב"ם שאף שכל הלילה כשר להקטרה היינו בדיעבד אך לכתחילה זמנה עד חצות, אבל מכל מקום אין חייבין עליהן משום נותר עד עלות השחר.
  6. התוספות יו"ט (פ"א מ"א) ביאר ראיית רש"י שכיון שבמגילה מבואר שזמנה כל הלילה ובשום דוכתא לא אשתמיט תנא למיתני עד חצות ש"מ שאף לכתחילה זמנה כל הלילה. אך כתב שם שאין זו ראיה גמורה שהרי מאחר שכבר אמר כן רבן גמליאל בדעת חכמים וסידר רבינו הקודש דבריו במשנתנו, שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא. וע"ע בשיטה מקובצת שכתב שעיקר דינא קתני שאם לא הקטיר עד חצות מצות עד שיעלה עמוד השחר.
  7. הרשב"א יישב שדעת רש"י שמדאורייתא סגי בפרשה ראשונה וכיון שכבר קרא ג' פרשיות בבית הכנסת לא הצריכוהו לשוב ולקרות אלא פרשה ראשונה שהיא מדאורייתא. והיינו שדעת רש"י שרק פרשה ראשונה מדאורייתא וכן דעת רבינו יונה (ברכות ט. ד"ה למימרא). וכ"כ הפר"ח (או"ח סימן סז ס"א) בדעת רש"י כאן. ועי"ש בפר"ח שכתב שמקושיית התוס' אין להוכיח סבירא להו שחיוב ק"ש מדאורייתא הוא, כי אפשר שמדרבנן צריך לקרות כולם, ועוד שדעת התוס' (מנחות מג: ד"ה ואיזו וסוטה לב. ד"ה קרית) שכל חיוב קריאת שמע הוא מדרבנן.
  8. הרשב"א יישב דמוכח בירושלמי שאין הברכות מעכבות. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) שאין הברכות תלויות בקריאת שמע אלא עומדות בפני עצמן רק שתקנו שייאמרו קודם ואחר ק"ש, והביא שכן הסכימו הגאונים. והו"ד בשאגת אריה (סימן ג).
  9. השאגת אריה (סימן ג) יישב דשם איירי באופן שקרא ק"ש והתפלל אחר צאת הכוכבים, שאז אינו קורא על מטתו אלא משום מזיקין ומשום הכי אם תלמיד חכם הוא אינו צריך.
  10. הרשב"א יישב שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית אלא כשמתפלל ביחיד או כשמתפלל בציבור אחר שהגיע זמן קריאת שמע. וכ"כ השאגת אריה (סימן ג) שאין חיוב לסמוך אלא בזמן קריאת שמע, אלא שדחה שבגמרא לקמן (ל.) מייתי פלוגתא דתנאי אם עדיף להקדים ולהתפלל מעומד קודם זמן ק"ש בלא סמיכת גאולה לתפילה או ימתין עד זמן ק"ש ויסמוך אף שיהיה בדרך ולא יוכל לעמוד, ומבואר שאף מי שאינו מצריך סמיכה קודם זמן ק"ש היינו רק כאשר באופן זה בלבד יוכל לעמוד בתפילה. עוד כתב השאג"א ליישב על פי דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) שאין ברכות ק"ש תלויות בזמן ק"ש כיון שנתקנו בפני עצמן ורק תקנו חז"ל שייאמרו קודם ואחר ק"ש ולפיכך סגי במה שאומרם עם ק"ש קודם התפילה אף שעדיין לא הגיע זמן ק"ש.
  11. התוס' לקמן (ב: ד"ה אמר ליה) הקשו לדעת רבינו תם ממה שהקשה ר' יהודה לר' מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, ותמוה הלא לשיטתו נמי קשה שהרי פלג המנחה מבעוד יום הוא, ויישבו התוס' דלדידיה הקשה לו דדריש בשכבך בשעת שכיבה כרבנן, ואילו רבי יהודה לא דריש לה כלל. והרשב"א כתב שנדחקו בדבריהם ואינו נראה כלל שהרי ודאי לר"י זמן מנחה עד פלג כיון שתפלות כנגד תמידין נתקנו ולא מאחר דחשיב לילה שהרי זמן רב יש עוד הלילה וכהנים טובלים לדעת ר"י אחר פלג המנחה ועל כרחך שיום הוא, ואם נאמר דלר"י חשיב זמן שכיבה אף שהוא יום כיון דבשכיבה תליא רחמנא ולא בלילה, אם כן אף לר"מ יש לומר שאף שהכהנים טובלים באותה שעה לפי שאכתי יום הוא מכל מקום זמן שכיבה הוא. וע"ע ברא"ש (ס"א) שתמה על דבריהם שהרי זמן התפילות תלוי בקרבנות ואילו קריאת שמע תליא בזמן שכיבה.
  12. השאגת אריה (סימן ג) תמה שלא אמרו כן אלא בתפילה דרבנן וספק דרבנן לקולא אך לא בקריאת שמע דאורייתא, וכתב דר"ת ס"ל כדעת התוס' במנחות (מג: ד"ה ואיזו) שאף קריאת שמע אינה אלא מדרבנן, וכן דעתם בסוטה (לב. ד"ה קרית). אך תמה לפי זה איך סמכו רוב הפוסקים על דעת ר"ת כיון דקי"ל דק"ש דאורייתא. ועוד הקשה דאף לשמואל דקריאת שמע דרבן היינו קריאת פרשה זו של קריאת שמע אך אף לשיטתו חייב בקריאת איזה דברי תורה מדאורייתא (כן דעת השאג"א בסימן א ויש חולקים בזה), ועוד שמאחר שצריך לחזור ולקרות משום דברי תורה חייב לקרות דווקא קריאת שמע, עי"ש ראייתו. ובנמוקי הגרי"ב תמה על דברי השאג"א שהלא אין דין זה הכרעה מספק אלא כן הוא הדין בודאי מאחר שלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר שיוכל לעשות כל אחד כשיטתו של זה או שיטתו של זה.
  13. הרשב"א יישב דלגבי תפלה הקלו.
    ובעיקר דבריהם עי' אבודרהם (תפילת מנחה) בשם רב האי גאון שלעולם יעשה כחד מיניהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה דכיון דמיחשב אותו 'יום' לענין תפילת המנחה אינו יכול לעשות 'לילה' לענין תפילת ערבית וכן להפך.
  14. וכן כתב הבעל המאור. והרשב"א הקשה שהרי למסקנא אין זמן מוקדם לצאת הכוכבים אלא שיעורו של ר"א או שיעורו של ר"מ, ושיעורו של ר"מ אי אפשר לעמוד עליו קודם צאת הכוכבים כיון שאמר כל דבריו בבין השמשות דרבי יוסי (כמבואר לקמן ב:). ור"א לגבי ר' יהושע אינו כיון דשמותי הוא, ועוד דהוה יחיד כנגד רבים. ואף אם אפשר לעמוד על שיעורו של רבי יוסי (כמבואר ברשב"א שם בשם הראב"ד) מ"מ אין הלכה כר"מ במקום רבי יהודה וכ"ש במקום רבי יהושע ורבי יהודה ור' אחא ור' חנינא דרבים הם. והרא"ש (סימן א) כתב שמכל מקום בתפילה הקלו וגם שעשו כאן מתוך הדחק שלא היו מתקבצין שוב. ותמה במעדני יום טוב (אות ק) מהו שאמר בתפילה הקלו הלא בקריאת שמע איירינן ואף אם נאמר שהשאילו הלשון תפילה לק"ש עדיין קשה איך הקלו בשל תורה וכתב ע"פ דברי תלמידי רבינו יונה (כאן) שיכולים חכמים לעקור מ"ע משום סייג ואף כאן עשו סייג כדי שלא תתבטל לגמרי, אלא שכתב שלפ"ז מה שהוסיף הרא"ש וגם מתוך הדחק נהגו כן אין לו מובן שהרי היינו הך. עוד כתב לפרש שאחר שהקלו בתפילה להקדימה הקלו גם להקדים ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפילה, אך דחה פירוש זה שאין טעם לעקור ד"ת כדי לסמוך גאולה לתפילה שאינו אלא סמך וסעד בעלמא, וגם מצינו לרב שדחה סמיכת גאולה לתפילה משום הוספה מחול על הקודש, ועוד כתב שאף לפירוש זה לשון הרא"ש דחוק. ובשאגת אריה [השלם מקור] ובראשון לציון הקשו שרבי אליעזר הוא המקדים ביותר ואף הוא אינו מקדים זמן ק"ש אלא משעה שקידש היום, ולא הועיל ר"י ליישב מנהג העולם להקדים ק"ש קודם בין השמשות.
  15. מאחר שצריך לסמוך גאולה לתפילה. כך פירש הרא"ש (סימן א).
  16. המהרש"א מקשה שאין ראיה מכך לדעת ר"י שהרי גם לדעת רש"י שעיקר ק"ש הוא מה שקורא על מטתו מכל מקום תפלת ערבית קורא מבעוד יום, וכן מוכח בירושלמי שמבאר שקריאת שמע היתה קודם לתפילה כדי לעמוד מתוך דברי תורה, אך תפלת ערבית שפיר התפללו קודם צאת הכוכבים. ולכן כתב המהרש"א שעיקר הראיה היא לדעת ר"ת וכפי שהביאה הרא"ש, שהגמרא להלן (כז.) מוכיחה מתפילתו של רב דהלכה כרבי יהודה דחשיב לילה ומאחר דקי"ל כרבי יהודה סבירא להו לתוס' דהוא הדין דהוי לילה לענין קריאת שמע. ובאמת בשאגת אריה (סימן ג) הביא ראיית התוס' כראיה לדעת רבינו תם, אך פירשה כראיה לגוף חידושו של רבינו תם שאף קריאת שמע היה קורא שהרי צריך לסמוך גאולה לתפילה. ובראשון לציון הוסיף להקשות על ראיית התוס' שאינה ראיה לדעת ר"י שהרי מוכח בגמרא שם שרב התפלל בעוד השמש, ואילו הדעה המקדימה ביותר היא דעת רבי אליעזר ואף הוא אינו מתיר לקרות את שמע אלא משעה שקידש היום דהיינו בין השמשות. ולכך הסיק שהוא ראיה לדעת ר"ת שכשם שזמן מנחה תם בפלג המנחה לדעת ר"י כן מתחיל באותה שעה זמן ערבית, וכדברי המהרש"א. וביישוב ראיית התוס' כתב הרא"ש (סימן א) דאפשר שרב לא סמך גאולה לתפילה כיון שסבר שאין צריך לסמוך במעריב כדעת ריב"ל. ובשאגת אריה (סימן ג) דחה יישוב זה שהרי אמרו שם בגמרא דעבד כרבי יהודה עבד והלא לדידן צריך לסמוך ואם יעשה כרבי יהודה לא יוכל לסמוך כיון שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע. עוד דחה שאם כן מה הראיה מדרבנן לא התפללו בערב שבת דילמא סבירא להו כרבי יוחנן שצריך לסמוך ולכן לא יכלו להקדים ולהתפלל אף שסבירא להו כרבי יהודה. עוד יישב הרא"ש (פ"ד ס"ו) שרב היה מתכוון למצוה להוסיף מחול על הקודש ולפיכך לא חייש לסמיכה. והשאג"א (שם) הקשה דאם כן מה הראיה מדרבנן דלא מקדמי הא בימי החול אין מצוה להקדים וממילא הוצרכו להמתין כדי לסמוך, ואם נאמר שהראיה מהא דלא הקדימו בערב שבת, הרי אפשר שהם סוברים שאין דין להוסיף מחול על הקודש אלא ביום כיפור וא"כ בער"ש אין בכך מצוה והוצרכו להמתין כדי לסמוך. עוד הקשה דאם כן איך אמרו בגמרא דעבד כרבי יהודה עבד הרי בכל יום אינו יכול לעשות כן כיון שאין מצוה בהקדמתו וצריך להמתין עד צאת הכוכבים כדי לסמוך גאולה לתפילה. ובעיקר דברי הרא"ש הקשה השאגת אריה שלכאורה סתר דבריו שהרי בפרק קמא (סימן א) כתב דרב ס"ל כריב"ל דאין צריך לסמוך ולא פירש שעשה כן משום מצווה ומשמע שאף במקום מצוה סמיכה עדיפא, ועי' מה שיישב הבית הלוי (ח"א ס"ט) את דברי הרא"ש. ובעיקר ראיית התוס' כתב השאג"א (שם) דלא קפדינן על סמיכת גאולה לתפילה אלא במתפלל בזמן קריאת שמע ומאחר שהקדים רב להתפלל קודם זמן ק"ש לא הוצרך לסמוך ובאמת לא קרא ק"ש עד אחר צאת הכוכבים. ועי' כעי"ז בדברי הרשב"א (כאן) ביישוב קושיית ר"ת על רש"י דהא קיימא לן כריו"ח דצריך לסמוך גאולה לתפילה עד הערב, שיישב דלא אמרו כן אלא במתפלל ביחיד או בצבור בזמן קריאת שמע. ודחה השאגת אריה יישובו שהרי בגמרא לקמן (ל.) מייתי פלוגתת תנאי ביוצא לדרך קודם זמן קריאת שמע אם עדיף שיתפלל עתה מעומד אף שאינו סומך או ימתין ויתפלל בדרך מיושב ויסמוך, ומשמע שאין צד להתיר אי סמיכת גאולה לתפילה קודם זמן קריאת שמע אלא באופן שעל ידי זה דווקא יוכל להתפלל במעומד. עוד יישב השאג"א (שם) ראיית התוס' על פי דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן מז) וכן מבואר בחידושיו כאן, שאף שאין יוצא ידי חובת ק"ש קודם צאת הכוכבים מכל מקום יכול לקרות קריאת שמע בברכותיה קודם צאת הכוכבים ולסמוך גאולה לתפילה (ואחר צאת הכוכבים יקרא שוב ק"ש לצאת יד"ח), כיון שהברכות נתקנו בפני עצמן ורק נקבעו קודם ואחר ק"ש, וכתב הרשב"א שן הסכימו הגאונים, ואם כן יש לומר דרב סמך ואף שאין זמן קריאת שמע אלא אחר צאת הכוכבים.
  17. הבעל המאור הביא ראיה לפירוש זה מהירושלמי (והביאו הרשב"א). והחשק שלמה פירש כוונתם שהיו קוראים ק"ש קודם תפלת המנחה והביא שכן מבואר בסמ"ג (עשין י"ט) בשם ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש במנחה אחר תפלה ונתבטל אח"כ, וכתב שתיבת 'אחר' ט"ס וצ"ל 'קודם' תפילה, והוא כדברי ר"ת כאן. אמנם במשמרות כהונה (ד"ה בא"ד אור"ת) כתב שאין לפרש שבתפלת המנחה מיירי שהרי הירושלמי קאמר מתחלה 'אם קרא קודם לכן לא יצא' אלא ר"ל שהירושלמי סובר כמ"ד תפלות באמצע תקנום ולא היו קורין ק"ש קודם ערבית אלא לעמוד מתוך דברי תורה.
  18. דכתיב (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
  19. כתב השפת אמת שכמדומה שתיבות "אלא בלילה" טעות סופר הם, שהרי בוודאי בקריאת שמע של ערבית איירינן. ובדוחק יישב שהיה מנהגם לקרות קריאת שמע בעוד היום קצת ועל זה כתבו שבבתי כנסיות שלנו אין צריך להמתין אלא באופן שמתפלל אחר צאת הכוכבים. אך בלאו הכי הקשה השפ"א מדוע הוצרכו התוס' להוסיף שבבתי כנסיות שלנו יש להמתין בלילה ומנא להו דין זה. וציין לדברי התוס' לקמן (ו. ד"ה המתפלל) שמשמע מדבריהם שאף בלילה אין צריך להמתין אלא בבתי כנסיות שלהם ודלא כדבריהם כאן. ומאידך בטור ושולחן ערוך (או"ח סימן צ]]) משמע שבלילה צריך להמתין אף בבתי כנסיות שלנו וכדברי התוס' כאן.
  20. [וע' תוס' זבחים כח. ד"ה אמר ותוס' מנחות צג. ד"ה הכל]. מסורת הש"ס. וע"ע גיטין ל"ד ע"ב תוס' ד"ה אלמנה. גליון רע"א על הגהה זו. וכ"כ בשבת (צט. ד"ה מסייע). תוספות יום טוב.
  21. התוס' (ד"ה ליתני) ביארו באופן אחר שהיה לו לפתוח במילי דשחרית כדמצינו גבי תמיד שפתח הכתוב בתמיד של בקר תחילה.
  22. עי' פני יהושע (ד"ה בא"ד מ"מ) שכתב שבלשון התוס' א"א לפרש כן, עי"ש מה שכתב בביאור דברי התוס'.
  23. עי' רשב"א (ד"ה ולענין) שהביא דעת רש"י והוסיף בה שעשו כן מפני שאלו לא היו מתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שהיה להם טורח להתאסף לאחר מכאן, ופעמים היו שוכחין ולא היו מתפללין כלל, ולפיכך משום טורח הצבור התירו להתפלל תפלת הערב קודם הזמן הזה כו', עכ"ל. ועל זה שפיר הביאו התוס' ראיה אף לדעת ר"י שרב היה מקדים תפילתו בלא טורח הציבור וע"כ דלא כרש"י.
  24. וכן מבואר בלשון הרשב"א (ד"ה וכתבו בתוס'). שפת אמת (ד"ה בתוס' ד"ה מאימתי).
  25. בפני יהושע (ד"ה בא"ד לכן פירש ר"ת) כתב שדוחק לומר שר"ת גופיה נמי סמיך אהא דרב כמו שנראה מלשון הרא"ש דמלשון התוס' משמע שזה פירוש ר"י, וע"ע מה שכתב בביאור דברי ר"י (בד"ה בא"ד על כן). ועיין שאגת אריה (סימן ג) שהביא הראיה בפשטות כראיית ר"ת לדבריו. והצל"ח (ד"ה בא"ד וגם ראיה) דחה פירוש רבינו שהרי אנו רואים הפרש בין לשון התוס' ללשון הרא"ש שהרא"ש לא סיים 'ומסתמא היה קורא גם כן ק"ש' וגם לא הוצרך לזה, כיון שכל ראיה זו היא למימר שתיכף אחר סיום זמן מנחה לרבי יהודה מתחיל זמן ערבית, אם כן מה לי בזה אם קרא גם ק"ש או לא, ואדרבה בדברי הרא"ש בפרק תפלת השחר מבואר דרב לא קרא ק"ש אז רק אחר צאת הכוכבים. אבל התוס' שסיימו 'ומסתמא היה קורא גם ק"ש' אם כן חזינן כוונתייהו להוכיח דזמן ק"ש היא בזמן תפלה, א"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא דהא גופא מנ"ל דרב קרא גם ק"ש והרי זה עצמו הדבר שנחלק בו רש"י, עכ"ל, עי"ש מה שביאר בדברי התוס'. וע"ע שפת אמת (ד"ה בתוס' ד"ה מאימתי) מה שיישב לפי דברי רבינו.
  26. בצל"ח (ד"ה בד"ה ליתני) כתב שרבינו נדחק בזה, ועי"ש מה שביאר באופן אחר שגבי תמיד ששני התמידים זמנם ביום הקדים של בוקר תחילה כסדר שהיה בשעת בריאת העולם, ועוד דגבי קדשים הלילה הולך אחר היום כמבואר בחולין (פג.). וכ"כ בנחלת דוד (ד"ה שם אי הכי) שאין צורך לכל דברי רבינו דגם בקרא ליכא שום שינוי דהא בתמיד כיון דשניהם ביום ודאי דבוקר קדים לערב.
  27. עי' מהרש"א (ד"ה בא"ד וגם ראיה) שפירש ראיית התוס' מרב לפירוש ר"ת כדברי הרא"ש.
  28. ולקמן בסמוך שם הבאנו להעיר מה שעמדו האחרונים בדברי רבנו אלה.
  29. בספר בית האוצר לר"י ענגיל זצ"ל (כלל קסז) תמה על דברי רבנו כאן, שהרי במשנה בתרומה שם (פ"ח מ"א) מפורש שגם באשת כהן ועבד כהן פטר רבי יהושע, וטעם הפטור מבואר בגמ' בפסחים שם, משום דאיקרי עבודה, ועל כרחך שגם אכילת האשה והעבד עבודה מיקרי. והוסיף להוכיח דאית להו מצוה באכילתם מדברי התוס' בגיטין (יב: ד"ה השבתוני) שכתבו על החוב לעבד בשחרורו, או משום שיש מצוה באכילת תרומה. ומבואר שגם לעבד הוא מצוה ולא רק היתר בעלמא ודלא כדברי רבנו. ומאידך, דייק שם מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בגיטין שם (פ"א מ"ו): ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא קנינו, ר"ל שזה העבד באכילת התרומה או בהיותו בועל כנענית, לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות, ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן בתרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה. מבואר דבזה גופא פליגי ר"מ וחכמים ולדעת חכמים אין לו לעבד מצוה באכילתו, וכדברי רבנו.
  30. או: לישנא.
  31. לשון הברייתא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך. ופירשו תלמידי ר"י ברייתא זו, בבא מן השדה קודם זמן קריאת שמע, שלא יאמר כיון שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחילה, אלא יש לו לקרות או לשנות עד יציאת הכוכבים ויקרא קריאת שמע ויתפלל ואח"כ יאכל. הרי שאפילו קודם שבא זמנה חששו שמא יבוא לידי פשיעה והצריכוהו לקרות או לשנות כדי שיתפלל מיד, ושמעינן דלדברי הכל צריך לכתחילה לקרות מיד בצאת הכוכבים.
  32. ואם נאמר דאף לרבי עקיבא משום סייג אסור לאוכלו אחר חצות, אפשר להעמיד המשנה אף לשיטתו.
  33. ודלא כדעת בניו ששאלוהו (ט.) שמא נחלקו חכמים עליו בביאור הפסוק, ואם כן הלכה כוותיהו דיחיד ורבים הלכה כרבים.
  34. ואף רבן גמליאל מודה להם שהלכה כדברי חכמים, אלא שמאחר שלא נחלקו אליו אלא משום סייג הרי בדיעבד אף הם מודים שבדיעבד צריך לקרוא קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר.
  35. כוונתו להקשות מדוע באמת לדעת רב יהודה עשו חכמים סייג בקריאת שמע כיון שהיא מדרבנן ומאי שנא מתפילה. והיינו דאף שהוא טעם נכון לפסוק משום כך כרבן גמליאל אך מה ישיבו על כך חכמים שגזרו סייג אעפ"כ.
  36. ע"פ ברכות (נא.) ועוד, מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום ויהא ריחו נודף.
  37. ז"ל שם: ונראה לי טעמן של דברים, שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין, מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה. והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה עמוד השחר, ולפיכך זמן קריאה בזמן הזה שוה לכל אדם אפילו למזידין. ולפי שאחר שעלה עמוד השחר קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגנו בההיא שעתא, אמרו דאכתי הוי זמן שכיבה לגבי אנוסין, אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בני אדם קמו באותה שעה לא מיקרי תו זמן שכיבה.
  38. ז"ל שם בתו"ד: משעלה עמוד השחר נעשה יום לכל דבריו, ואף על פי כן כיון דכתב רחמנא בשכבך ולא כתב בבקר ובערב היה ר' שמעון אומר משום ר"ע שיוצא ידי חובתו של לילה בדיעבד, דהא איכא אינשי דגנו בההיא שעתא ואף על גב דמיעוטא הוא כיון דאפקיה רחמנא בלשון יחיד משמע בשכבך דידך כו' וכיון דאיכא אינשי דגנו ואיהו נמי לא קרא עדיין מצי קרי עד הנץ החמה כו'. כלומר שאין זמנה של ק"ש דערבין אלא באונס כו', ואף על פי שהוא קורא ק"ש של ערבית עד הנץ משום דכתיב בשכבך וחיישינן למיעוטא דגנו, מיהו ודאי משעלה עמוד השחר יום הוא לכל דינין שבתורה כו'.
  39. ז"ל שם: וכך עיקרן של דברים שזמן ק"ש לקיים מצות חכמים עד חצות ואם עבר עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה אחרת חייב מיתה אבל קורא הוא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו לכתחלה דודאי לילה הוא לכל דבר.
  40. בדפוס ונציה שס"ט.
  41. כי שני תרומות הוא, דהיינו תרומת גבולין ותרומת תודה. לכן קתני תרומתן דהיינו תרומת גבולין ששלהם הוא, ולא תרומת תודה שאינה שלהם אלא משולחן גבוה קא זכו. ותרומת גבולין אין כפרתו מעכבתו, אבל תרומת תודה כפרתו מעכבתו. וכן כתבו משנה ראשונה ובית שאול בשם רמ"ע מפאנו (סימן א). ועיין בית שאול מה שכתב ע"פ דברי הרמ"ע ליישב קושיית התוספות (ד"ה והא), אך כתב שעיקר דבריו מחודשים וצריכים סעד (וה"ה דברי הגר"א דקאי כוותיה). ועיין עטרת ראש שעמד על חילוק הדברים בין דברי הגר"א לדברי הרמ"ע.
  42. היינו באופן אחר מדברי הגר"א.
  43. ולכן המשנה שבאה להורות זמן קריאת שמע המתחיל בצאת הכוכבים, הוצרכה לומר שאין כוונתה לתרומה זו שזמן אכילתה מוקדם.
  44. הגמרא שם העמידה סתירה בדברי רבי אליעזר, שבמשנה ס"ל שזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסים לאכול, ובברייתא (ב:) מבוארת דעתו שזמן ק"ש משעה שקידש היום. ועל זה הקשו התוספות מדוע לא יישבה הגמרא שאכילת תרומה וקידש היום חד שיעורא הוא, ודבריהם תמוהים, שהרי זמן אכילת תרומה הוא בצאת הכוכבים וקידוש היום הוא בין השמשות. וע"ז ביאר הבאר אברהם שכוונת תוספות לאכילת תרומה בזמן הזה שהיא דרבנן ונאכלת בין השמשות והיינו משעה שקידש היום. ועפ"ז כתב רבינו שכשם שתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן, נאכלת בין השמשות, ה"ה תרומת דמאי שאף היא ספק דרבנן, נאכלת מבין השמשות
  45. התוספות שם מביאים סתירה בדעת רבי יוחנן, שמדברי הגמרא ביבמות משמע שקדושת הארץ אף בזמן הזה דאורייתא, ובדמרש רות (פ"ד) משמע שדעת ריו"ח שהיא מדרבנן. ויישבו התוספות שדעת ריו"ח כמבואר במדרש רות ודבריו ביבמות אינם אלא אליבא דרבי יוסי. ועוד יישבו התוספות שאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני למעשרות היתה מדרבנן, והמבואר במדרש רות אפשר להעמיד במעשר פירות שבלא"ה אינו אלא מדרבנן. עכ"פ לפי יישוב התוספות הראשון לדעת ריו"ח תרומה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן.
  46. לענין בין השמשות שהוא כהרף עין, ודלא כרבי יהודה שהוא כדי מהלך יותר מחצי מיל, כמבואר להלן (ב:) וברש"י (ד"ה והלא).
  47. אם גבי תרומה הקל לענין טבילה שיכול לטבול אף כשהתחיל בין השמשות דרבי יהודה כל זמן שלא הגיע בין השמשות דרבי יוסי, אי אפשר לומר כן, שהרי לענין שבת פסק כרבי יהודה וע"כ ספיקא הוא. אלא לענין אכילת תרומה, שאסורים באכילה עד סוף בין השמשות דרבי יוסי. הרי שגם לדעת הסוברים שתרומה בזמן הזה דרבנן, מכל מקום אינם יכולים לאכול בתרומה עד צאת הכוכבים. ובחידושי מהרש"ם על הש"ס הביא דברי רבינו והוסיף לציין לדברי התוספות בשבת (שם סוד"ה אלא) שכתבו להדיא דאשמועינן רבותא שאפילו בתרומה דרבנן מחמיר רבי יוסי דלא אכילי כהנים עד דשלים בין השמשות דידיה. ועוד ציין לדברי הראש יוסף (שם) שביאר טעם הדבר שאין אומרים ספק דרבנן לקולא, כיון שהוא דבר שיש לו מתירין וספיקו לחומרא, כמבואר בביצה (ד.). ומהרש"ם הקשה לדעת החולקים על רב אשי בביצה שם, ומשמע שהם סוברים שבדרבנן ספק לקולא אף בדשיל"מ, וכמבואר בפלתי (סימן א סק"ו).
  48. ולכך תרומת דמאי יכולים לאכול כבר בבין השמשות.
  49. לדעת בית הלל שמאכילין את העניים דמאי.
  50. משא"כ מע"ש של ודאי שאסור לאונן מדכתיב (דברים כו יד) "לא אכלתי באוני ממנו".
  51. הגמרא שם (יא:) מסתפקת במתפיס נדר בחתיכת בשר אחר זריקת דמים, אם באיסור שבעיקרו מתפיס או בהתירא דהשתא קא מתפיס. ומוכיחה הגמרא (יב.) מדקתני בברייתא, כחלת אהרן וכתרומתו מותר, ומשמע שבתרומת לחמי תודה אסור [- היינו שהנדר חל וחשוב שהתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור], וסתם תרומת לחמי תודה היינו אחר הזריקה, ומבואר שאף אחר הזריקה בעיקרו מתפיס. ודוחה הגמרא שאין לדיין מהברייתא 'הא בתרומת לחמי תודה אסור' אלא 'הא בתרומת הלשכה אסור', אך בתרומת לחמי תודה מותר, והטעם שלא הזכירה זאת הברייתא, לפי שבאה להשמיענו שתרומת לחמי תודה חשובה 'תרומתו'. ועוד יישבה הגמרא שאכן יש למעט מהברייתא תרומת לחמי תודה, ואיירי קודם זריקת דמים. נמצא שליישוב הראשון בגמרא תרומת לחמי תודה הם בכלל 'תרומתו', ואם כן אף במשנתנו שכתוב 'תרומתן' אפשר שהוא כולל תרומת לחמי תודה (הערות הגריש"א). ובבית ישראל (דירנפלד) יישב שלשון 'תרומתן' על כרחך בא למעט תרומה אחרת, ובשלמא בגמרא שם אתא למעט 'תרומת הלשכה', אך במשנתנו שאי אפשר למעטה על כרחך בא למעט 'תרומת תודה'.
  52. עוד בדקדוק לשון המשנה 'תרומתן', עיין מש"כ התוי"ט, הצל"ח, והיה ברכה ושירי מעון.
  53. ז"ל בהמשך הדברים: [וראיתי לרד"ק במזמור אילת השחר (תהילים כב) שיש מפרשים 'אילת' שם לכוכב השחר, ע"כ.] אך בכאן אין נכון [לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא], דאע"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו, מכל מקום לשון עמוד לא יצדק.
  54. =רבי יוסי בי רבי בון.
  55. פירוש, אילת השחר מי שמפרש שהוא כוכב טועה, שהרי אנו רואין לאותו כוכב שמכנין כוכב השחר שלפעמים הוא מקדים ועולה ולפעמים הוא מתאחר. ע"פ פני משה. ובפירוש מבעל ספר חרדים: וכיון דחזינן דלעולם אינה יוצאה בזמן אחד נראה דאינה אותה איילת, שאין ראוי ליקרא איילת השחר אלא דבר קבוע קרוב לשחר תמיד בשיעור אחד. אלא כמין שני קרני אור שעולין מהמזרח קודם עלות השחר. הרי מבואר בירושלמי שאילת השחר אינה כוכב השחר. ובנתיבות התלמוד (על ירושלמי ברכות) כתב שהתוי"ט אשתמיטתיה דברי הירושלמי בזה, וציין לדברי רבינו שעורר על כך. וכ"ה בשפתי חכמים בשם מפרשים שמדברי הירושלמי מוכח דלא כדעת האומרים שעמוד השחר היינו כוכב השחר ושמו נוגה, אלא כדעת הרמב"ם שהוא אור הנוצץ בפאת המזרח קודם עלות השחר.
  56. בסוף שפת אמת למסכתין, נדפסו בזה דברי הג"מ יעקב מאיר בידרמן זצללה"ה. אלו דבריו:
    שלא להניח הגליון חלק הנני למלאות מחידושי, הנוגע לדברי כ"ק מו"ח רבינו המחבר זצ"ל בריש ברכות:

    מ"ש להכריע דלא כמ"ש הצל"ח דכהנים מותרים באכילת תרומה קודם ק"ש. דלכאורה י"ל למאי דמשמע מדברי התוס' לקמן (ד:) דבק"ש לא אסרו לאכול אלא משהגיע הזמן ולא קודם וכמ"ש הט"ז (סי' רל"ה ס"ק ג') בכוונתם. א"כ באכילת תרומה שהוא מצוה וקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה נמצא דבשעת אכילת התרומה עדיין פטור מקריאת שמע למה לא יהיו רשאין לאכול כיון דהשתא לא רמי עלייהו חיוב ק"ש הוי כאילו לא הגיע הזמן. אך ז"א כיון דבשעת צאת הכוכבים הגיע זמן קריאת שמע ואכילת התרומה חייב להקדים קריאת שמע שהוא תדיר לאכילת תרומה שאינה אלא מצוי ולא תדיר כדאיתא בזבחים (צא.) וכמ"ש השאג"א (סי' כ"א) לענין ק"ש ובהמ"ז ע"ש. אולם עדיין י"ל כיון דתרומה קדש ואכילתה הוא כעבודה כדאי' בפסחים (עב:) א"כ י"ל דמקודש קודם. אך שם בזבחים הוי איבעיא דלא אפשיטא ול"מ למ"ש הרע"ב בזבחים (פ"י מ"ו) דתדיר קודם למקודש ודאי ק"ש קדים אלא אפי' למ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' תמידין ומוספין ה"ב) דאיזו שירצה יקדים ג"כ ק"ש קודם כיו דרשות בידו להקדים איזו שירצה שוב אינו רשאי להקדים אכילת התרומה מאחר שיש לחוש לביטול מצות הק"ש לגמרי וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקשה הבעל המאור לפי' רש"י דהא דבעי בגמ' בפי' ובא השמש דילמא ביאת אורו הוא היינו שיאור היום אמאי מהדרי במערבא למיפשט מברייתא למה לא פשטו הכי ממתניתין דודאי זמן ק"ש דערבית אינו משיאור היום. וכן הקשה המהרש"א ע"ד התוס' ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהנה המפרשים הקשו מנ"ל דבמתני' מיירי במחוסרי כפרה וש"מ דכפרה לא מעכבא דילמא מיירי בטמאים שא"צ כפרה. ותירצו דא"כ מאי קמ"ל בהא דקתני משעה שהכהנים כו'. ולכאורה קשה דהא י"ל דמיירי באינו מחוסר כפרה ומתני' קמ"ל דתרומה מותר לאכול קודם קריאת שמע כנ"ל.

    אך לפמ"ש דבאמת אין להתיר כיון שיש לפניו מצות ק"ש שהיא תדיר ליכא למימר כנ"ל. א"כ היינו דוקא לתלמודא דידן אבל למאי דאי' בירושלמי ביומא (פ"ז ה"ב) בפלוגתא דר"א ורע"ק. דר"א ס"ל תדיר ומקודש מקודש קודם וכן הוא בירושלמי בנזיר (פ"ז ה"א) טעמא דר"א בכ"ג ונזיר דיטמא כ"ג ואל יטמא נזיר ע"ש. שפיר י"ל במתני' דמסיים דברי ר"א דמיירי באינו מחו"כ וקמ"ל היתר אכילת תרומה קודם ק"ש כיון דלדידי' מקודש קודם עדיין אין עליו חיוב קריאת שמע וכאילו לא הגיע הזמן דמי כנ"ל. משו"ה בני מערבא לטעמייהו לא מצי למיפשט ממתני' ולהכי פשטו מברייתא דקתני וחכמים אומרים משעה כו' דפליגי עלי' דר"א וס"ל דתדיר ומקודש תדיר קודם וכמבואר בירושלמי דב"ש וב"ה פליגי בהא ע"ש. ושוב ליכא למימר כנ"ל וע"כ דמיירי במחו"כ וקמ"ל דכפרה לא מעכבא וא"ש היטב:

    אבל לפמ"ש הצל"ח להתיר לאכול תרומה משום דבמקום מצוה לא גזרו. שוב קשה כנ"ל, די"ל דמתני' מיירי באינו מחוסר כפרה וקמ"ל דבמקום מצוה לא אסרו לאכול קודם ק"ש. ואין לומר דא"כ הומ"ל משעה שבנ"א נכנסים לאכול פתן בע"ש דהוי נמי מצוה. דהא בנ"א וכהן לאו חד שיעורא הוא כדמוכח מפלוגתא דר"מ וחכמים. וא"כ ע"כ מוכח כדברי המהרש"א. וגם לפמ"ש ח"ז אדומו"ר זצ"ל בחידושי הרי"מ דתרומה שאני שהיא עבודה וקמ"ל ג"כ דרשאי לאכול קודם ק"ש ע"ש. ג"כ קשה כנ"ל ודוק:

  57. ויישבו שם וז"ל: לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר. ובחידושי מהרי"ח (על המשניות, ברע"ב ד"ה א"כ) יישב וז"ל: חדא משום שיש זמן גדול לא חשו שמא לא יאכלו, ועוד דבר שזמנו סיים בלילה משום אונס שינה חיישינן שמא יאנסו. וע"ע שאגת אריה (סימן ד) ובראשון לציון (על המשניות, תוי"ט ד"ה וכל הנאכלין).
מעבר לתחילת הדף