רב נסים גאון/ברכות/ב/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

רב נסים גאון TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png א

עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngחיפוש בדף עם כל מפרשיו
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
ספר הערוך על הש"ס
תוספות
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
שיטה מקובצת
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל הראשונים לדף זה
לבוש עם מפרשי הים
חי' הלכות מהרש"א
הגהות הב"ח
אבן עוזר
פני יהושע
צל"ח
בית מאיר
פתח עינים
גליון הש"ס
קרן אורה
גליון מהרש"א
רש"ש
אבן שלמה (שיק)
בית נתן
אברהם את עיניו
אומר מיהודא
שפת אמת
ערך ש"י
בן יהוידע
שיח השדה
Finger-pointing-icon-right-to-left.pngכל האחרונים לדף זה

מראי מקומות
עבודה ברורה (בהיברובוקס)
חומר עזר
שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה
מבחן אמריקאי


גמ' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. מכלל דהאי דכתב רחמנא (ויקרא כב ז) 'ואחר יאכל מן הקדשים' אינו מיוחד אלא בתרומה בלבד, אבל דבר שהוא למעלה הימנה 'מן הקדשים' אינו מותר לטמא לאוכלן לאחר ביאת השמש בלבד, אלא אסור הוא כל אותה הלילה לאכול בקדשים, עד שיבא היום ויביא כפרתו ואז יהא מותר בקדשים.

ואיתא מפרשא במסכת יבמות בפרק הערל (עד:), והכי אמרי: הא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, מנלן? אמר רבא אמר רב חסדא: ג' קראי כתיבי, כתיב (ויקרא כב ו) 'ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים', תלה הדבר ברחיצה בלבד. וכתיב (שם שם ז) 'ובא השמש וטהר [ואחר יאכל מן הקדשים]', תלה הדבר גם בביאת אור השמש והיא שעת יציאת הכוכבים. וכתיב (שם יב ח) 'וכפר עליה הכהן וטהרה', תלה גמירות הטהרה גם בהקרבת קרבן. ואלו המקראות היו נראין כסותרין זה את זה, ולפי שאי אפשר להיות דברי הכתובין סותרין זה את זה כי כלם נכוחים למבין, העתיקו לנו קדמונינו פירושם והעמידו לנו כל אחד ואחד מאלו המקראות בדבר שהוא מיוחד לו, ואמרו: הא כיצד? כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים, הפסוק הראשון שתלה בו הדבר ברחיצה בלבד, הוא מיוחד למעשר. והפסוק השני שהצריכו לביאת השמש, הוא מיוחד לתרומה. אבל קדשי המזבח, אין מותר לו לאכלן אלא אם כן הביא הכפרה שהוא מתחייב בה ואז תהי כפרתו גמורה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה.


ואני אפרש לך עיקר גדול שלמדונו רבותינו ז"ל. כי אלו הג' דברים, המעשר והתרומה והקדשים, כל אחד ואחד יש לו יתרון ויש בו חומרא שהיא מיוחדת לו זולתי חבריו, ואף־על־פי ששלשתן קראן הכתוב 'קדשים'.

המעשר: כבר נאמר בו (דברים כו יג) 'בערתי הקדש מן הבית', ויש בו חומרא שאין מותר לאכלו חוץ לחומת ירושלים אלא חייבין הן בעליו לשאת אותו לשם ולאכלו שם, כדכתיב (שם יב יז) 'לא תוכל לאכול בשעריך' (שם שם יח) 'כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו' וכתיב (שם שם ו) 'והבאתם שמה'.

ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשוויו (מאחרים) [לאחרים] ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חומש כדכתיב (ויקרא כז לא) 'ואם גאל יגאל איש ממעשרו' וגו', ויהיו דמיו שמורין אצלו עד עת עלותו לרגל, מעלהו עמו לירושלים ומוציאו לשם במאכל ובמשתה, כדכתיב (דברים י"ד) 'ונתתה בכסף' [וגו'] 'ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך'.

וחייב להתודות עליו, כדכתיב בפרשת כי תכלה לעשר (שם כו יג) 'ואמרת לפני ה' אלהיך', ומפורש בספרי (פרשת כי תבא): 'ואמרת' בכל לשון, 'לפני ה' אלהיך' זה וידוי מעשר.

ואסור לאונן לאכול ממנו. ואם נטמא אסור באכילה והאוכלו חייב מלקות. ואם היה שמן, אסור להדליקו בנר, דכתיב (שם שם יד) 'ולא בערתי ממנו בטמא', ודרשינן ליה, בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. אבל לסוך ממנו, מותר.

ומה שמשתייר ממנו לשנה הרביעית ושנה השביעית עד ערב יום טוב האחרון של פסח, חייב לבערו. כדכתיב בפרשת וידוי (שם שם יג) 'בערתי הקדש מן הבית'. ותנא בשאר סיפרי דבי רב (שם), 'כי תכלה לעשר', יכול בחנוכה וכו', ת"ל 'כי תכלה לעשר', רגל שהמעשרות כלין בו, הוי אומר זה הפסח. מכאן אמרו ערב יום־טוב האחרון של פסח, של רביעית ושל שביעית, היה ביעור. ברביעית, מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית, מפני מעשר עני שבששית. ותניא (שם בספרי ומשנה במעשר־שני פ"ה מ"י) 'בערתי הקודש מן הבית', זה מעשר שני ונטע רבעי. 'נתתיו ללוי', זה מעשר לוי. 'וגם נתתיו', זה תרומה ותרומת מעשר. 'לגר ליתום ולאלמנה', זה מעשר עני לקט שכחה ופאה. ותנן (שם במשנה) במנחה ביום־טוב [האחרון] היו מתודין. ואמרינן עלה בגמ' דבני מערבא ויתודה ביום ראשון של פסח, כדי שיהא לו לאכול בפסח. ויתודה בשחרית, עד כאן מצוה לאכול.

אלו החומרות שיש במעשר ואינן בתרומה, כדתנן (בכורים פ"ב מ"ב) 'יש במעשר מה שאין בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסורין לאונן וחייבין בביעור וכו' הרי אלו במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה'. ותנא בתוספתא (מעשר שני פ"ב) נמי חומר במעשר שני שמעשר שני קונה את הקנקנים ואוסר (דמי עירוביו) [דמיו ועירוביו] וספק עירוביו כל שהוא וטעון חומש וטעון וידוי ואסור לאונן ולא הותר לאכילה אלא בפדיון ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה. ואמרינן (יבמות דף עג:) עלה דמתני' ואלו אסורין לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה לא קתני, אלמא תני ושייר, ואמרינן (שם דף עד.) אמר ריש לקיש משום ר' סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו בטומאה שנאמר (דברים כו יד) 'ולא נתתי ממנו למת' וכו'.


והתרומה: נקרית קודש כדכתיב (ויקרא כב י) 'וכל זר לא יאכל קדש'. וכתיב (שם שם יד) 'ואיש כי יאכל קדש בשגגה'. ובבכורות (דף יד) פרק שני, (דברים כ"ב) 'רק קדשיך', אלו התרומות[1].

והחומרות שישנן בה ואינן במעשר, שאם יאכלנה זר במזיד חייב מיתה בידי שמים, ואם בשוגג משלם קרן וחומש, כדכתיב (ויקרא כב יד) 'ואיש כי יאכל קודש בשגגה'. ואפילו הכהן עצמו אם יאכלנה במזיד כשהוא טמא חייב מיתה כדכתיב (שם שם ט) 'ומתו בו כי יחללוהו'. ותניא (סנהדרין דף פג.) ואלו שהן במיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה כו'.

ואין מועיל בה הפדיון כלום, ואינו מוציאה מקדושתה, ולא תהא מותרת לישראל לעולם. אלא אסורה היא עליו מכל מקום, לבד מאשת כהן ועבדיו הכנענים כדכתיב (ויקרא שם יא) 'וכהן כי יקנה נפש', ומפרש (יבמות סו.) מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה, תלמוד לומר 'וכהן כי יקנה נפש'. ומנין לאשתו שקנתה עבדים שיאכלו בתרומה, תלמוד לומר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', קנינו שקנה קנין, אוכל. ורשאי הכהן למוכרה לתרומה לכהן אחר, לפי שהוא כספו.

ואסור לאכלו בלא רחיצת ידים. ואינה מותרת לטבול יום, אלא [ימתין] עד צאת הכוכבים.

ואם נפל חלק אחד של תרומה לתוך צ"ט חלקים של חולין נאסר הכל לישראל ונעשה הכל כתרומה שאין לישראל היתר לאכלה ואינה מותרת אלא לכהן בלבד. אבל אם נפל אחד של תרומה לתוך ק' של חולין, מפריש ממנו חלק אחד ונותנו לכהן, והשאר מותר לישראל.

הרי אלו בתרומה מה שאין כן במעשר כדתנן (בכורים פרק ב משנה א) 'התרומה והבכורין נכסי כהן הן וחייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר'.


והחומרות שישנן בקודש: שהוא קרוי קרבן, מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח. ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודות הארבע שהן: שחיטה וקבלה והולכה וזריקה, אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו, נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה. כדכתיב (ויקרא ז יח) 'לא יחשב לו פגול [יהיה]'. ודרשינן (זבחים דף כ"ט) 'במחשבה [הוא] נפסל'.

וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו, כבר נעשה 'נותר'. כדכתיב (ויקרא יט ו) 'ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר' וגו'. הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית, במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת, כדתנן (כריתות דף ב.) ל"ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול, על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת.

וכן נמי, האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד, חייב כרת. כדכתיב (ויקרא ז כ) 'והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים [וגו' וטומאתו עליו ונכרתה]'. ואם בשוגג אכל, חייב קרבן עולה ויורד, היינו שאמר בו הכתוב (שם ה ז) 'ואם לא תגיע ידו' (שם ה יא) 'ואם לא תשיג ידו'. וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא 'עולה ויורד'. והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה, בין דל בין עשיר שוין בה. ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (שם שם א) 'ונפש כי תחטא ושמעה' בפסוק שני '[או] נפש אשר תגע בכל דבר טמא', לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב 'ונעלם ממנו והוא ידע ואשם'. וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים, אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה, לא יותר. וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה, אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן. ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר. אבל העתיקו לנו רבותינו ז"ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו, אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא, ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש. כדתניא (שבועות דף ו:, [מתורת כהנים]) ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה כשהזהיר וענש על הטומאה, על טומאת מקדש וקדשיו; אף כשחייב קרבן על הטומאה, על טומאת מקדש וקדשיו. ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג, נתחייב קרבן עולה ויורד. כדקתני בסיפיה דההיא מתני' שהזכרנוה (כריתות דף ב.) חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד. והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואחר כך נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו, כדתנן (שבועות דף ב.) כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד.

ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה, או הקטיר מהם כלום בחוץ, חייב כרת. כדכתיב (ויקרא יז ג-ד) 'איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו'] ואל פתח אהל מועד לא הביאו'.

ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות, כדכתיב (שם ה טו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו'.

והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום, דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בסוף פרק[2] אלו המדות, עדיפין הקדשים מן התרומה. וגרסי רבנן, דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה. אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמסכת חגיגה (דף כ:) דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו'. ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו, שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו. והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות, על האוכל מעשר טמא, כמו ששנו (יבמות דף עג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה, מה שאין כן בתרומה.

ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה, שיש בו חיוב כרת והוא חמור יותר מהמיתה. ואף־על־פי ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות {ממ|דף כג}}, דהא איסור מעילה לר' קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר.

ואיתא נמי בהרבה מקומות מן התלמוד, אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו: במסכת שבת בפרק במה מדליקין (דף כה); ובפסחים בפרק כל שעה (דף לב); ובחגיגה בפרק חומר בקודש (דף כה); וביבמות בפרק הערל (דף עג); ובשחיטת חולין (דף לא); בפרק השוחט אחד בעוף.

וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה. כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה, וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון, ומה שנגע בראשון נקרא שני, והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל. ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא, לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר, פסול מיקרי. וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא. וזה עיקר ראוי להיזהר בו. וכך שנינו במסכת טהרות (פ"ב מ"ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא, השני פסול ואינו מטמא. ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה. והיה ר' עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי, כדמפורש במסכת סוטה (פרק כשם דף כז). אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר' עקיבא. ואף־על־פי שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם, מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת. וקיימא לן, דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה, נפקא לה מהלכתא. מיהו, אין אנו תופסין זה העיקר, אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה. והרי מצינו סיוע לאותם התנאים, חדא בהדא מסכתא דברכות, בפרק ואלו דברים (דף נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמסכת חולין בפרק השוחט (דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין, ובמסכת יום־טוב בפרק יום־טוב שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (דף לד ועי' רש"י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי. ובפרק (ו') [ד] דמס' טבול יום איתא בג' משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין. והזכירו במס' נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א') דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא, דגרסינן אבדן שאל לר' כמה מעלות לקודש א"ל ד'. כמה מעלות בתרומה א"ל ג'. וקאים מצלי כדי לעמוד להתפלל מתוך דבר תורה ומתוך דבר הלכה ברורה שאין בה ספק כדאמרינן (ברכות פרק אין עומדין דף לא) בעניינא דצלותא, אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה פסוקה. ואילו היה בחולין נמי שלישי, לא היתה מעלה לתרומה בזה הענין. והמעשר אין לו מעלה יתירה על החולין בזה הענין, אלא שוה הוא לחולין. כי השני מזה ומזה אין עושה שלישי. אבל יש לתרומה מעלה יתירה שהשני מטמא שלישי בתרומה כדתנן (טהרות פ"ב משנה ד') הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין, השלישי פסול ואינו מטמא. וזה הדבר אין בו חלוקה, כי ר' עקיבא לא חלק אלא בחולין בלבד, אבל בתרומה מודה הוא לחכמים שאין בה אלא שלישי כמפורש בפרק אור לארבעה עשר (דף יט).

והקודש יש לו מעלה יתירה, והיא, שהשלישי מטמא את הרביעי בקדש כדתנן (טהרות פ"ב משנה ה') הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאין ומטמאין, הרביעי פסול ואינו מטמא. ובפרק חומר בקדש (חגיגה דף כ) נמי אמרי הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה.

ועל זה הסדר ובזה התיקון נסדרו אותן הכתובים שהזכרנו לפי הפירוש שפירשום רז"ל, לפי שיש לטמא ג' שמות, טמא וטבול יום ומחוסר כיפורים. ויש לטהרה ג' דברים שגורמין לה, טבילה והערב שמש והבאת קרבן. והטמא הוא שניטמא ועדיין לא טבל והרי הוא אסור ליגע בכל דבר שנקרא קדש כלל ואפילו במעשר וכ"ש במה שהוא למעלה הימנו. ואם הוא עושה הראשון שגורם לטהרה שהיא הטבילה, אם טבל כראוי וכהלכה הותר לוכל במעשר מיד. ואע"פ שעדיין לא בא השמש כדכתב רחמנא (ויקרא כ"ב) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ ויסור ממנו שם טמא וחוזר להקראות טבול יום. ועדיין הוא אסור בתרומה וקדשים. ואפי' אם נוגע בהן הוא מטמאן כדאמרינן בפרק יציאות השבת (דף יד) טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר. אבל לא יהו מטמאין, כדתנא בתוספתא טהרות (פרק א') אבא שאול אומר טבול יום תחילה לקדש ר"מ אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכמים אומרים כשם שאינו פוסל אלא משקי תרומה ואוכלי תרומה כך אינו פוסל אלא משקי קדש ואוכלי קדש. ואמרינן בגמ' (מעילה דף ח) לרבנן כיון דטבל קלשא ליה טומאתו, פסולא משוי, טמא לא משוי. וכל מה שנגע בו טבול יום מתרומה ובקדשים הוא בעצמו פסול ואינו מטמא אחרים. ואיתא בגמרא דמעילה בפרק חטאת העוף (שם). ובמסכת פרה בפרק צלוחית (פרק יא משנה ד) שנינו כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש. לאחר ביאתו, מטמא את הקדש ופוסל את התרומה דברי ר"מ וחכמים אומרים פוסל בקדש. הרי נתברר לנו מדברי החכמים בברייתא ובזו המשנה, כי טבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא.

לפי שפירשו בטעמו של דבר כיון דטביל קלשא ליה טומאתו ואינו זז מזה הענין עד שיבא אליו השמש ויצאו הכוכבים אז יהא מותר לוכל בתרומה כדכתב רחמנא (ויקרא כ"ב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים.

וזהו שלמדנוהו ממה שנאמר במשנה משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן דביאת שמשו מעכבתו לוכל בתרומה ותניא בתורת כהנים [בפ' שמיני פרק ח' דין ט' ומייתי לה ביבמות עה וע"ש] 'וטמא עד הערב', יכול לכל דבר ת"ל 'וטהר', אי וטהר יכול לכל דבר, ת"ל 'וטמא עד הערב', הא כיצד, טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה משתחשך. ולאחר שישלים יומו פורח ממנו שם טבול יום, שהרי יומו כבר חלף ועבר אלא נשתייר עליו להקריב הקרבן שהוא נתחייב בו. ולפיכך הוא נקרא מחוסר כיפורים ועדיין הוא אסור ליגע בכלום דבר מקדשי המזבח עד שיביא הכפרה שהוא מתחייב בה. וכן אם נכנס למקדש משערי ניקנור ולפנים שהוא מחנה שכינה, נתחייב כרת אם היה מזיד ואם היה שוגג בחטאת, כדתנא בתוספתא (כלים פרק א) כל הטמאין שנכנסו משערי ניקנור ולפנים אפילו מחוסרי כפרה חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת. ובמשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א משנה ח) עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת ובספרי (פרשת נשא) מפורש מפתח עזרה ולפנים מחנה שכינה דהיינו עזרת ישראל ותניא בספרי טמא יהיה לרבות את הטבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה. ואיתא בנזירות בפרק ג' מינין (דף מה; מכות דף ח) ולאחר שיביא כפרתו ויקריבנה הכהן כראוי וכהלכה ויכפר עליו כבר גמרה לה טהרתו והותר לו לוכל בקדשי מזבח ולהכנס למחנה שכינה והיינו מעזרת ישראל ולפנים וכדאמר הכתוב (ויקרא יב) וכפר עליה הכהן וטהרה וכבר אמרו חכמים כי הוא חייב טבילה לאחר שמקריב כפרתו ואז יהא מותר לוכל בקדשי מזבח כדתנן בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כא) אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה ואמרינן בגמרא (שם דף כד) כיון דעד האידנא הוו אסירי למיכל בקודש אצרכונהו רבנן טבילה ואלו השמות שהן קרויין לטמא כמו שהזכרנו איתנהו מסודרין במשנה בתחלת טהרות (כלים פרק א משנה ה) מחוסר כפורים אסור בקודש ומותר בתרומה ובמעשר חזר להיות טבול יום אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן ובמשנת נגעים בפרק י"ד (משנה ג') כבס בגדיו וטבל טהר מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. והיינו מתני' שהזכרנוה מקודם. ובפסחים בפרק כל שעה (דף לה ע"ש) אמרינן העריב אין לא העריב לא אמאי הא טהור הוא, אלא מעלה.

הרי נתברר לנו עכשיו מכל אלו הראיות, כי התרומה מעלתה למעלה מן המעשר והיא למטה מן הקדשים. וכי זה שאמר הכתוב 'ובא השמש וטהר' על השמש הוא חוזר, ולא על האדם הטמא. כלומר שיתפנו פני הרקיע מאורו של יום ויראו הכוכבים אותה העת, היא תחלת הלילה, זהו עת שנתחייבנו בו בקריית שמע של ערבית וכל מי שקרא קריאת שמע קודם זה העת לא יצא ידי חובתו, כדגרסי' בגמ' דבני מערבא (הלכה א) תני הקורא את שמע קודם לכן לא יצא ידי חובתו.


Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


  1. *) לפנינו הגירסה התמורות והיא מוכרחת ודברי רבינו צ"ע. ועי' ספרי ראה פיסקא ע"ז לפי הנוסחא הישנה רע"א בתרומה כו'. גליון ש"ס וילנא (כנראה מבעל 'חשק שלמה').
  2. *) אולי צ"ל בס"פ טבול יום דף ק"א. גליון ש"ס וילנא (כנראה מבעל 'חשק שלמה').
עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף