פלתי/יורה דעה/א

פלתי ‏ יורה דעה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) הכל שוחטין וכו' בט"ז הביא דברי הטור דהעתיק דברי בריית' דתני רבי וזבחת וגו' כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על שנים בבהמה ואחד בעוף ורוב של א' כמוהו. והקשה הט"ז דבעלמא דרשינן על הנאמר בקרא כאשר צוך נצטוה במרה ולמה נשתנה הך כאשר צויתיך מן כאשר צוה. ותי' לחלק בין תורה למשנה הורה ע"ש ובלא"ה לק"מ דבמרה לא נצטוו רק מצות שינהגו תיכף מאז והלאה וכמה מצו' שהקדים הקב"ה ליתן להם במרה עד נתינת כל התורה אבל מצוה שלא חל עליהם תיכף רק לאחר זמן מהכ"ת להקדימו במרה רק נתנו בנתינת התורה שאז באו כולם נהוגים תיכף או לאחר זמן. ובמדבר קיי"ל כר"ע דלא הצריכו בחולין שחיטה רק הותרה להם בשר נחירה. וכ"כ הרמב"ם להדיא. וא"כ איך ס"ד דנצטוו במר' על המצוה דלא חל עניהם תיכף רק לאחר ביאת הארץ ומה טיבו במרה. וע"כ כאשר צויתך קאי על משה שנצטוו על ביאת ארץ ופשוט ׃ ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"א מהל' שחיטה שכתב לימוד על שחיטות עוף מהתורה שהרי בעוף הא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם עוף כדם חיה עכ"ל. ותמה הכ"מ דהא בגמרא ילפינן מזה הפסוק דאין שחיטת לעוף מתורה דכתיב ושפך את דמו בשפיכה בעלמא ופריך ואימא חיה ותירץ הא אתקש לפסולי מוקדשין וכו' ואמרינן מאן חנא דפליג ואמרינן רבי היא דתניא וזבחת וכו' כאשר צויתך ונלמד שנצטווה משה על שנים בבהמה ורוב אחד בעוף עכ"ל הגמרא וא"כ אדרבא מהך קרא ושפך הוה ס"ד להכשיר העוף בלי שחיטה והרמב"ם לומד ממנו שצריך שחיטה. ותי' הכ"מ דהשתא דקי"ל כרבי מן כאשר צויתך וכו' דנצטוה על עוף אזלא ליה הך ושפך בשפיכה עכ"ל. ועדיין צריך ביאור דמ"מ הגמרא לא הזכיר דילפינן מהך ואדרבה ס"ד לדייק מיניה להדיא ההיפוך וגם רבים מדייקין ודאי מן הך וזבחת מבקרך וצאנך כאשר צויתך שפיר נלמוד הציווי על בהמה אבל על עוף לא שמענו מאין רמיזא (ועיין תו' דדרשו ר"ת כאשר ע"ש) ונראה דודאי בקרא כתיב כי צוד ציד חיה או עוף פתח ברבים וסיים ביחיד ושפך את דמו ולא את דמם לשון. רבים (עיין חולין דף פ"ז ד"ה לחלק ע"ש) וצ"ל כמ"ש ושפך היינו שפיכה בעלמא בלא שחיטה וזהו רק בעוף ולכך כתב דמו או להיפוך הכתוב דיבר בלשון יחיד להורות דחיה ועוף כחדא הם וכאילו מין אחד הם לשחיטה ושניהם צריכים שחיטה. ואם אמרינן כר"ע דבמדבר הותר נחירה ל"ל פי' ראשון דבא ללמוד דסגי בשפיכה דהא אז במדבר פשיטא הכל היה בשפיכה ואין שפיכה דיוק כלל וע"כ ל"ל סי' השני להורות דשוים הם לעולם הן במדבר והן אח"כ או ששניהם בשפיכה או שניהם בשחיטה מבלי הבדל. וזהו רצון הגמ' דרבי דאמר כאשר צויתך מלמד שנצטווה משה וכו' דל"ל במרה דס"ל הותר נחירה במדבר א"כ ל"ל ושפך להורות דעוף בשפיכה סגי וע"כ צ"ל להורות דחד דינא אית לי' עם החי' ומוכח דגם בעוף צריך שחיטה כמו בחיה וא"ש והן דברי הרמב"ם ודו"ק:

(ב) אפי' נשים זהו כתבו התוס' והרא"ש לאפוקי הלכות א"י דכתב נשים לא ישחטו לכתחילה משום שדעתן קלה וטענו התוס' עליו דריש פרק כל הפסולין פריך הגמרא כל פסולין ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא הא שחיטה בזר כשירה לכתחילה ומשני משום דקתני ששחיטה כשירה בנשים ולעבדי' וטמאין וטמא לכתחילה לא דלמא יגע בבשר ולא משני מפני נשים וכו' אלא ש"מ דנשים לכתחלה כשר. והנה בתוס' ור"ן ורא"ש נזכר סתם מפני שדעתן קלות אצל הגהות מיימוני פ"ד מהלכות שחיטה כתב שדעתן קלות שמא יתעלפו ולפ"ז יש לדחות ראיי' שלהם או דודאי אם אחד עומד על גביו ורואה שלא נתעלפה כשר ובשחיטות קדשים אינו שכיח דישחוט אשה ולא יהיה גדול עומד על גבה דהא צריך כהן לקבל הדם דמקבלה ואילך מצות כהונה. ודוחק לומר דשחטה בסכין ארוכה חוץ לעזרה דבלא"ה אין דרך אשה בעזרה כמ"ש התוס' בדוכת' טובא והכהן עומד בעזרה ומקבל דם דומיא דטמא במוקדשין דג"כ איירי בכהנ"ל וא"כ אין רואה לשחיטה דזה דוחק וס"ל לשחיטת א"י דבעומד ע"ג באשה לכתחילה שרי אף דאפשר למ"ד חיישי' לעילופי לא מתירין לכתחילה בעומד ע"ג באשה ודאי מתירין שהוא רק חומרא בעלמא ׃ ואפשר דתוס' אזלי לשיטתן בחולין דף י"ב ע"ב ד"ה קטן כו' דקטן בעומד ע"ג יש לו מחשבה וא"כ אף בקדשים י"ל מהני שחיטתו וא"כ אלו איירי המשנה שם בעומד ע"ג למה קתני שהשחיטה כשירה בנשים וכו' ה"ל לאשמועינן רבותא טפי שכשרה בקטנים אם עומד על גביו אך אין זה מספיק להשיג על הלכות א"י: ואולי י"ל דתוס' באו על בעל הלכות א"י בממ"נ דק' לפי שיטתו הנך אמוראי דלא חיישו לקושי' וכולן ששחטו וכו' הוי להו לפרש המשנה בהך אוקמתא הכל שוחטין הכל אנשי' שוחטים אבל נשים לא ישחטו לכתחילה ואם שחטו שחיטתן כשרה ולק"מ וצ"ל דס"ל לגמרא ואם שחטו מיותר ואי להתיר בדיעבד הא קתני ליה בזבחים שהשחיטה כשירה בנשים כמו שהקשו בגמ' על טמא בקדשים ותי' הגמ' התם עיקר דבקדשים איירי וכו' וזהו לא שייך בפסול נשים דהוא עיקר בחולין ואין לעשות בו הבדל בין קדשים לחולין ושפיר ק' תרתי ל"ל. אך לפ"ז צ"ל הא דלא מיירי בעומד ע"ג דאל"כ טובא קמ"ל דאפי' באין עומד על גביו כשר בדיעבד וקו' התוס' שפיר ובממ"נ ׃ איברא בגוף הקושי' הל"ל דלוקמי המשנה בכך הכל שוחטין אנשים וכו' קושיא זו יש להקשות בכמה אנפין והנכון כמ"ש ט"ז אך לא מטעמי' כי רק יש לומר דודאי דרך משל אם קתני נשים לא ישחטו לכתחילה ממילא משמע דלכתחילה אסור בדיעבד שפיר דמי וא"כ תקשה הא דקתני תו ואם שחט שחיטתו כשירה בדיעבד מותר דכבר נשמע מדיוקא דרישא ׃ אמנם לכל אוקימתא בגמ' ל"ק זה דרבה ב"ע מוקי לה בטמא בקדשים לא ישחוט לכתחילה וזהו אם לא אמר ברי לי שלא נגעתי אפי' בדיעבד פסול רק באמר ברי לי הרי זה בדיעבד מותר וא"כ הרי כאן אופן אחרת מה דלא נשמע מדיוקא דרישא וכן אביי ורבא דמוקמי כותי לא ישחוט אם אין חותך כזית בשר ואוכל אף בדיעבד פסול רק אם חותך ואוכל אז בדיעבד מותר ובזה שחיטתו כשירה. וכן רב אשי במומר ודאי אם לא בודק סכינו אחריו בדיעבד אסור רק כשר בדיעבד כשבדק סכין וכך הני תרי לישנא דרבינא אם לא שיילינן ליה הלכות שחיטה וללישנא בתרא אם לא אמר ברי לי שלא נתעלפתי והלך לו טריפה בדיעבד רק ביודע הלכות שחיטה ובאמר ברי לי אז כשר בדיעבד וא"כ המשנה איירי בתלת גוונא תחילה ודעבד פסול לגמרי משא"כ במ"ש אין כאן רק תחילה ודיעבד וזהו אין המשנה סובל כלל ׃ איברא דמהרש"א לא ס"ל כן דהקשה לפוסקים דלכתחילה אין לסמוך ארוב מצוין אצל שחיטה מומחה רק אי שחט א"צ בדיקה דסמכינן ארוב. והקשה המהרש"א נוקמי' המשנ' הכל שוחטים מומחין ה"מ כשיודעים שיודע אבל אין יודעים לא ישחוט ובדיעבד שחיטתו כשירה ע"ש ולפמ"ש לק"מ דליתא כאן תלתא אופנים רק לכתחילה ודיעבד וא"א לומר כן במשנה כמ"ש ׃ אבל בראש מה שהקשם על גאונים לא מיושב בהך תי' שכתבתי דשם ליכא כלל בבא דלכתחילה לא ישחוט עד דנידוק מיני' הא דעבד מותר א"כ סיפא לזו מיותר דהא מפרש הכל שוחטין על סמך הבדיקה אח"כ ואם לא בדק בדיעבד מותר ואין כאן דיוק מיותר כלל ודו"ק ׃ אמנם בלא"ה יש ישוב להלכות א"י דודאי הם קאמדי לפי דקי"ל לעלופי לא חיישי' אבל אשה בחזקת העילוף אבל לחד לישנא בגמ' בתי' רבינא. בכל אדם חיישי' לעלופי ובעינן דאתחזק דלא יתעלף א"כ אף בנשים כן אי לא אתחזק פשיטא דאסור ואי אתחזק מהכ"ת לאסור ׃ א"כ התם בזבחים ביק' הגמ' לתרץ אליבא דכ"ע אף אהך אקומתא דרבינא א"כ ל"ל משום נשים דמ"ש נשים מאנשים אפי' כהנים א"א לשחוט לכתחילה אם לא דאתחזק וה"ה נשים ואין כאן הבדל בין אנשים לנשים ולכך הוצרך לומר משום טמא. אצל לפי המסקנא דקי"ל דלא חיישינן לעלופי א"ש הלכות א"י ׃ כללו של דבר דברי בעל הלכות א"י אין לדחות כלאחר יד ויפה כתב רמ"א שאין להניח לנשים לשחוט ואל תשגיח בעדות פר"ח שראה נשים שוחטות נהרא נהרא ופשטא׃

(ג) עבדים בטור כתב עבדים משוחררים. ורבינו ב"י תמה דמשנה קתני שהשחיטה כשרה בנשים ועבדים וסתם עבדים היינו בלתי משוחררים דמשוחררים הן בכלל ישראל ולא שייך בהו שס עבדים והט"ז בס"ק ב' דעתו דאף למשוחררים שייך שם עבדים ואינו בכלל סתם ישראל והרב הש"ך בנה"כ האריך להשיג ויפה דיבר. וראה ודע הרמב"ם בהלכות מגילה פרק א' דין א' כתב הכל חייבין בקריאת מגילה אנשים ונשים גרים ועבדים משוחררים הרי דלא כתב סתם עבדים רק עבדים משוחררים. אך באמת י"ל דס"ל אף דכללא כל מה שאשה חייבת עבדים חייבים מג"ש דלה לה. במגילה דנשים גופי' חייבת מטעם דהם היו באותו הנס וזהו לא שייך בעבדים ולא גזר המן רק על בני ברית ולא על עבדים ולכך עבדים פטור ולכך כתב הרמב"ם משוחררים וזהו באמת נגד דעת התוס' דהקשו למה ליה קרא דנשים חייבין בד' כוסות תיפוק ליה דהיה באותו הנס די"ל דאיצטריך דמכח היה באותו נס היה עבדים פטורים משא"כ השתא דרבינהו קרא אף המה חייבים מג"ש דלה לה. עכ"פ האמת יורה דרכו דסתם עבדים היינו בלתי משוחרריס ובפרט מ"ש במשנה ׃ והנה הש"ך בס"ק ב' העלה דסתם עבדים הם בחזקת פוחזים וקלי דעת ולא כשירים לשחיטה ולכך כתב הטור משוחררים והמשנה דקתני ששחיטה כשירה בעבדים היינו בהוחזק בכשרות ומכירן אותם ׃ ולא הבנתי קצת דבריו דמה דוחקא דגמ' בזבחים לומר דעבדים דקתני במשנה היינו במכירין נוקי בסתם עבדים דאין מכירין ולכתחילה באמת אסור רק אי שחט ובדק דהוא בחזקת כשרות כשירה ולכך קתני במשנה לשון דעבד וא"כ מצוי לתרוצי בזה דנקט לשון דעבד משום עבדים וא"צ לומר משום טמא במוקדשין ; וגם קשי לי לוקמי המשנה בכה"ג דכל ישראלים שוחטים ולא עבדים ואם שחט ונמצא שהוא בחזקת כשרות שחיטתן כשירה. וגם וכולן א"ש דאם לא נתברר חזקתו חזקת כשרות ושחט ואחרים רואין שחיטתן כשירה ׃ לכן נראה דאף הטור לא אסרו רק לחומרא בעלמא דאין להקל וזלזלזל בעבדים פוחזים וקלי דעת אבל לדינא מותרים ואוקמינן בחזקת כשרות ועיין לקמן סי' קכ"ו ס"ב דכל פסולי עדות כשרים לענין אסורים ולכן לדינא כשרים ומשנה דאיירי לדינא בכלל כשרים הם לכתחילה ׃

(ד) אבל אם הוא לפנינו וכו' שיטה זו היא שיטת הקדמונים וגאונים כאשר העיד הרז"ה והם סברי לכתחילה יכולין ליתן לכל אחד לשחוט על סמך שיהיה בודקין אותו לאחר שחיטה ואם הוא אחר שחיטה לפנינו צריך בדיקה אבל אם הלך לו כשירה דסמכינן ארובא ׃ והתוס' והרא"ש הקשו דא"כ לוקי כך המשנה הכל שוחטין אפי' אין ידוע שהוא מומחה על סמך שיבדקנו אח"כ ואם הלך ולא בדק שחיטתו כשירה ותי' הרא"ש דלא מיקרי לכתחילה כיון דעדיין צריך תיקון למבדק לשוחט עכ"ל. ולכאורה י"ל בפשוט כיון דקתני הכל שוחטין אפי' אינו מומחים לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ הך בבא דסיפא דאם הלך בלי בדיקה דשחיטתו כשירה מיותר דפשיטא דאל"כ איך אפשר לסמוך וליתן לו לשחוט על סמך שיבדקו לאחר שחיטה דלמא משתלי ולא יבדוק אלא ש"מ דאין מעכב בדיעבד ולכן לא חיישי' לאשתלי וכ"כ כל המחברים וע"כ צ"ל דלא איירי במשנה בכך ׃ אך מ"מ תי' הרא"ש איצטרכי דקשה לקמן בדף י"ז אמרינן הכל שוחטין דקתני במשנה שני' מה קמ"ל ותי' רבא חד לאתוי כותי וחד לאתוי מומר וקשה למה לא אמר רבא הך משנה בתרא לקתני סתמא הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין לכתחיל' על סמך שיבדוק כתי' דרבינא והלא לא נאיד מן אוקימתא דרבינא רק בשביל רוב מצוין אצל שחיטה ובהך משנה אין מקום לקושיא זו וקושית' הרא"ש במקומו לתני הכל שוחטין לכתחילה אפילו אין ידוע דהוא מומחה אבל בתיר' הרא"ש מיושב דלא מיקרי תחילה כיון לעכ"פ צריך אח"כ בדיקה ׃ ומעתה קו' מהרש"א שהקשה על ב"י ובעל עיטור לפסקי דלכתחילה צריכין לדעת דהוא מומחה רק אי שחט א"צ בדיקה. דסמכינן ארוב והקשה מהרש"א ולוקמי משנה בכך הכל מומחין שוחטין לכתחילה ואם שחט בדיעבד שחיטתו כשירה דא"צ בדיקה יש ליישב להא יש להבין למה לא מוקי רבא הך הכל שוחטין במשנה שני' הכל שוחטין לכתחילה אפי' אין מוחזק שלא יתעלף ללא חיישי' לעלופי וא"כ צ"ל כיון דלעלופי לא חיישינן כלל כמ"ש המפו' דאין בו חשש כלל א"כ אין זה הכל לרבות דלא חיישי' לעלופי לזה פשיטא ואינו בכלל רבוי כלל. ולפ"ז לכאורה לא מקשה מהרש"א לימא שוחטין ביודעין שהוא מומחה. דהכל אתי לרבוי וכאן הכל לית רבוי דהא בעי לוקא מומחין וא"כ לענין תחלה אין כאן רבוי וצ"ל כך הכל אפי' אין מוחזק שלא יתעלף אבל צ"ל מומחה בודאי ואם שחט בדיעבד אף שלא נודע שהוא מומחה כשר וזהו כוונת המהרש"א בקושי' אבל לפמ"ש ליתא למסקנא דלעלופי לא חיישי' אין זהו רבוי כלל. ללא חיישינן לעלופי וא"כ קשה שפיר הכל לאתוי מאי וא"ש ולו"ק ׃ ואין לדקדק לדברי הרא"ש דס"ל הואיל ועדיין צריך בדיקה ושאלה לא שייך לשון תחילה א"כ מה פריך בסוגיא זו ויוצא ונכנס תחלה לא והא תנן אין השומר וכו' מה פריך ודאי דלא קרי' תחילה להא צריך לחתוך כזית בשר וליתן לו א"כ תו לא קרוי תחילה ׃ די"ל היא גופי' קשיא כאן לתנן אין השומר וכו' ש"מ ליוצא ונכנס הוי כמו עומד ע"ג א"כ למה צריך תקנה לחתוך כזית בשר ביוצא ונכנס ובעומד ע"ג לא צריך וק"ל ׃ ובאמת לולי למסתפינא הייתי אומר כאשר נראה וניכר מדברי הרמב"ן במלחמותיו כי הך דצריך בדיקה נלמד וחל דינא אי' ליה עם בדיקת הריאה דאף דאיכא רוב לא סמכינן עליהו ובעי נמי בדיקה וכתב הרמב"ן הא דאמרי' בגמרא ביצה דלחולין א"צ הפשט וניתוח רק לקדשים ומסייעין לן ממשנה לביצה כלי לאכול כזית מבית טביחתה ההוא לדין תורה אבל תקנו רבנן דצריך למבדק ע"ש לזה מורה בבירור כי המשנה לא אזיל בתר תקנה רק קבע הדין כדין תורה דא"צ בדיקה רק אח"כ נתקנה או דהמשנה לא דיבר הימנו כלום ע"ש וא"כ הך חל דינא אית ליה עם בדיקת השוחט כמ"ש הרמב"ן להדיא וכיון המשנה קבע למשנתו לדין תורה לא"צ בדיקה לריאה אף לשוחט א"צ, וא"כ איך נפרש במשנה דצריך בדיקה. והמשנה סותר דבריו בכאן למשנה לביצה. והגאונים אמרו לדינם לדידן בתר המשנה דצריך בדיקה לריאה והוא הדין לשוחט ודו"ק:

(ה) בפנינו ואי מצינו לרדוף אחריהם למד הב"ח מדברי ראב"ן דס"ל אף רבינא ס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחי' רק ס"ל אי איתא קמן ומצינו לרדוף אבתריה לא סמכינן ארוב ובעי בדיקה. וע"ז קאמר הגמ' וכולן ששחטו ואחרים וכו' דליתא קמן אבל מצינו לרדוף ומ"מ באחרים עע"ג אין צריך לטרחה זו. והש"ך כתב שהוא דחוק בפירוש הלזה. ואמת וברור ללכך נתכוון הראב"ן וא"כ אינך אמוראי ולא ס"ל כרבינא וס"ל רוב מצוין וכו' ש"מ דס"ל אפילו מצי למירדף לא צריך וסמכינן ארוב מצויין וכו' וזה דוחק לחדש בזה פלוגתא בין אמוראי רק הם ס"ל הואיל רוב מצוין מותר לשחוט לכתחילה על סמך הבדיקה שאח"כ וא"כ תו ליכא למימר אוקימתא לרבינא אבל בזה כ"ע מודה אם מצינו לרדוף אבת' להוי כאלו לפנינו וצריך בדיקה. והרמב"ן מדמה זה לבדיקות הריאה ואילו נאבדה ריאה ומצינו למרדף ולהשיגה ולבודקה וכי אינו מחוייבים לעשותו ׃

(ו) דאמרינן השתא הו' דאתרע הוא אגודה שלמד כן מהא דאמרינן שחט בסכין ונמצא פגומה דר"ח מכשיר ופרי' הגמ' מ"ש מהא טבל ונמצא עליו דבר חוצץ דלא עלתה טבילה ומשני הגמ' סכין אתרע ובהמה לא אתרע וכתב אגודה ה"ה כאן שוחט אתרע בהמה לא איתרע. ותמה הט"ז זהו לר"ח אבל אנן קיימ"ל כרב הונא דאפי' שיבר בה עצמות כל יום אסורה ש"מ דלא אמרינן סכין אתרע א"כ ה"נ בשוחט שיש להטריף למפרע. וכ' לתוס' הקשו מ"ש ממקוה שנמלל ונמצא חסר דמטמאין למפרע ולא אמרינן מקום איתרע אדם לא איתרע. ותי' התוס' כמה תי' וחד תי' דהוה ס"ס ספק היה פגימה אח"כ ואת"ל היה מקודם דלמא לא שחט בהך פגימה. וא"כ אף בנדון זה שייך הך ס"ס ספק עכשיו שכח ואת"ל מקודם דלמא עם כל זה שחט כהוגן רק זהו הכל לר"ח אבל לפי דקיימ"ל כר"ה ש"מ דלא אמרינן כן. וא"כ אף בשוחט יש לאסור. והרב פר"ח הסכים לזו והביא ראיה מן רשב"א דס"ל בעינן גבינות אם אתה צריך לומר שלא קרה עכשיו טריפות רק מקדס דאמרינן העמד למפרע וא"כ אף כאן א"א לומר דברגע זו שכח א"כ העמד למפרע. ודברים אלו אין לעזר ולהועיל דכי אמר הרשב"א לודאי לא אמרו רק לספק דאמרינן אולי מקדם היה. ואף אנו מודים בנדון זה דיש ספק רק הא הוי ס"ס כמ"ש הט"ז. ורשב"א יליף סברתו מן כתם הנמצא ומן ראהו תי מבערב וזהו הכל לספק ולא ודאי ׃ והש"ך בנה"כ טען כאן הוי רוב מסייעו אף ר"ה מודה דרוב מצוין אצל שחיט' מומחין הם. ולא הבנתי דהא בגבינות דעת התוס' לאוסרן בנמצא בהמה טריפה דלית לי' חזק' מבורר ולא אמרינן ניזל בתר רובא דרוב בהמות כשרות וצ"ל להא זה אתרע הרי היא טריפה לפניך ויצא מכלל ולכך לא מועיל בה רוב. וכ"כ מהרש"ל בהדיא בחולין דלכך מצריכן להכשר דיש חזק' מכח רובא ולא ברובא לחודא דבהמה בטרפתה יצא מגדר הרוב ואין הרוב מסייע לה ואף כאן ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין היינו כמ"ש כי אין איש עומד לשחוט אם לא דקים לי' בנשי' שמומח' ויודע לשחוט והא קמן דזה רוצה לשחוט וא"י לשחוט וא"כ אצלו אזלא הך רוב כמו בבהמה טרפה. ואמת כי הרא"ש ספ"ק לחולין מכשיר גבינות מטעם רוב לבד אף כי ראינו דבהמה טרפה אבל הרשב"א ויתר מחברים לא ס"ל רק נתנו טעם חזק' מכח רוב עיין יש"ש פ"ק לחולין ׃ ומה שיש להמליץ בעד האגודה הוא דיש להבין ר"ה דפליג אר"ח ופוסל בנמצא פגימ' מה טעמא הא ה"ל ס"ס ובכל התורה סמכינן על ס"ס ועי' כתובת פ"ק דכתבו התוס' אפי' ר"י לפליג בס"ס גמור מודה וכאן הא הוי ס"ס וצ"ל דהו' בגדר שם אונס חד הוא ואף בזה וכי אנו דנין על הסכין אם פגום או לא אנו דנין אם נשחטו סימני' בפגימ' או לא וא"כ מה לנו אם הי' פגימ' מקדם בסכין ולא שחטו בו סימנים או הי' פגומ' אחר שחימה וממילא לא הגיע פגימ' לסימנים הני תרי ספיקות חל הוא אם שחט בפגימ' סימנים או לא שחט יהיה מאיזה טעם שיה' ולכך לא הוי ספק ספיקא מעליא ובאמת התוס' ריש נדה לא כתבו רק ספיקא טובי ולא ס"ס ולכך מטריף ר"ה אבל כאן בספקא דשוחט הוי ס"ס מעלי' ולא שייך שם אונס חל כי הלא נודע אם ספק א' מתיר או אוסר יותר מחבירו אין קרוי שם אונס חד ועיין בכללי ס"ס וכאן בספק דילמא עכשיו בהמב ששחט רביע שעה מקדם ודאי טריפה דבזמן מועט כזה א"א לשכוח מבלי ספק שגם אז היה שכוח וטריפה אבל בזה הספק דלמא מ"מ שחט כהוגן אתה מתיר כל שחיטות וא"כ ספק זה לא כשל זה ולא שייך שם אונס חד והרי זה ס"ס גמור ולכ"ע מותר ולזה נתכוון האגוד' דסמך אהך שנוי' בתו' להוי ס"ס ׃ מיהו יש לתמוה למה משוה התוס' הך לספק דלמא אחר שחיטה נפגם הא במקוה שנמדד ונמצא חסר משווינן לי' לודאי גמור לשרוף הטהרת למפרע על שבפ"ק דנד' פריך הגמ' ורמי מקוה אחביות דבמקוה ודאי ובחביות יין שהחמיץ ספק ומשני הגמ' הא רבנן והא ר"ש וא"כ לרבנן ודאי היא, ודוחק לומר הך סברא דכאן י"ל בעצם מפרקת נפגם אף דבהך תי' ס"ל לתוס' דאין סברא זו מספיק להתיר הבהמה מ"מ מספיק לגרוס ספק ולא להחליט לודאי ולכך נכנס בכלל הספק כי זה דוחק (וגם זה לא שייך בשוחט כמ"ש הט"ז ועדיין אין מקום לדברי האגוד'). וצ"ל כי תוס' לא רצו להקשות בזה אר"ח. לאולי ס"ל כר' שמעון למשוי' לי' ספק לא ודאי וא"כ י"ל דר"ה ור"ח בהא פליגי אי הלכה כרבנן או הלכה כר"מ. ועדיין קשה הא קיימ"ל כר"ה. וגם דוחק דיחלוקו בפלוגת' דתנאי לכן נראה דתו' ס"ל כרמב"ם דפסק במקוה ודאי ובחביות תרומה פוסק ספק וכבר תמהו ועיין במ"ל שהאריך בזה. ופשוטן של דברים דס"ל לרמב"ם ודאי מקוה הלכתא וכן הך חביות של תרומה הלכת' דהא בב"ב אייתי הגמר' מיניה ראיה כמ"ש מפרשים וה"ל לרמב"ם קשה איך מדמה הגמר' טומאה לאיסור טומאה ילפינן מסוטה דכתיב בי' ונטמא' ושם ספק עשה התור' כוודאי כמבואר בגמ' משא"כ איסור לא ילפימנן מסוטה ומהכ"ת לעשות מספק ודאי הא בגמר' קאמר להדיא דמקום הוא ודאי דילפינן מסוטה. וא"כ קשה מנלן לגמר' להקשות ממקוה דהוא טומאה לחביות דהוא איסורא וצ"ל דס"ל לגמר' אלו באיסור' ספק דאין חזקה מועיל למשווי' ודאי רק בטומאה גזירת הכתוב בסוטה זהו להחמיר אבל לא להקל וא"כ מעת לעת שבנד' דלב"ש די שעתה ובחולין אף לב"ה די שעתה וקאמרינן הטעם דהעמיד אשה על חזקת' חזקת טהרה. וקשה מה יועיל חזקת טהר' הלא בחביות דאיכא חזקת טבל ומ"מ מידי ספקא לא נפק' מכ"ש להקל בחזקת טהר' הא מידי ספק לא יצא וזהו ודאי דלא גרע מאיסור ועכצ"ל דזה אינו דאזלינן בתר חזק' והרי ודאי וא"כ הוא הן להקל והן להחמיר ולכך באשה חזקתה חזקת טהרה מועיל להקל. ושפיר פריך מקוה על חביות אבל לאביי ורבא דס"ל באשה טעמ' אחריני כמבואר בגמ' דאשה מרגשת וכו' וא"כ שפיר י"ל דלא דמי איסור לטומאה. ובטומאה חזק' משוי' כודאי ולא באיסור וא"ש ולכך מחלק הרמב"ם בין חביות למקום. דחזק' משוי לי' אצל טומאה כודאי ולא באיסור דה"ל רק ספק. והן הן דעת תוס' ואגודה דס"ל דהוי ספק אי הי מקדם וא"כ הוה ס"ס כצ"ל: ובחדושי אמרתי ליישב דברי רמב"ם כך דמהרש"א בריש מס' נדה דייק בגמ' דקאמר בחביות דקאמר העמד טבל על חזקתו וכו' ופריך הגמ' אדרבה נימא העמיד יין על חזקתו ולא החמיץ והקשה מהרש"א מה קושיא הוא הואיל דאיכא חזקה לכאן ולכאן הרי הוא ספק כמבואר בהדיא דהוא ספק. ולכאורה י"ל בפשוט דהא קיימ"ל תרומ' בזה"ז דרבנן וכמ"ש הרמב"ם וא"כ ה"ל איסור דרבנן וספק איסורא להקל וא"כ למה מחמירין בזה וצ"ל דאתחזק איסורא ואף בדרבנן לחומר' ופריך הגמ' שפיר אדרבה העמיד יין וכו' וא"כ הרי כאן חזקה מול חזקה והוה ליה כמאן דליכא חזקה כלל ובמילת' דליכ' חזקה יהיה מותר לגמרי כמו מילתא דרבנן דלא אתחזק כלל. ודיוק מהרש"א מיושב. רק י"ל קושיא מהרש"א דהא איירי בטבל וטבל ה"ל דבר שיש לו מתירין וקיימ"ל דאפילו בספקא דרבנן אזלינן להחמיר וא"כ אין מקום לקושי' זו. אך באמת כפי פשוטן של דברים בריש ביצה וכן לבסוף גבי לבטל מים ומלח וכו' משמע דר"א חדית לן זה בדשיל"מ אפי' ספיקא דרבנן אסור אבל שארי אמוראי אביי ורבא לא ס"ל הך דדבר שיל"מ יהיה ספיקא דרבנן אסור ולכך הם מתרצים שם תירוצים אחרים ע"ש והך סוגיא דריש נידה הכל אזלי לאביי ורבא כנראה למעיין שם א"כ שפיר פריך הגמ' אדרבה העמד יין וכו' ולית כאן חזקת איסור ויהיה ספיקא דרבנן ודשיל"מ דספיקא איסור לא ס"ל לאביי ורבא. וא"כ גם דברי רמב"ם מיושבים דכבר כתבנו דהרא"ש מתיר בגבינות בהמה שנמצא טריפה מכח רוב והרשב"א לא ס"ל כן דהרי איתרע רובא דהי' טריפה לפניך. וא"כ להרא"ש לא פריך הגמ' מן חביות יין דודאי רוב יין אינו מתחמץ וזה יעיד המציאות ואם רוב יין מתחמץ יין מהיכן בא. וא"כ מה פריך הגמ' דנימא בחביות ודאי למפרע החמיץ דהא הוא לסתור הרוב משא"כ מקוה ליכא רוב נגדו וצ"ל דא"כ למה ספק החזקהו לודאי יין דהא יש כאן רוב וע"כ צ"ל כרשב"א דאיתרע רובא וא"כ חזר הדבר להיות שוה כמקוה. רק י"ל לעולם דאיכא רוב ומ"מ ספק הוא דבדישל"מ לא אזלינן בתר רובא כמ"ש ר"ן בביצה אף דרובא הם מקודם יו"ט מ"מ בדשיל"מ לא אזלינן בתר רוב ומחמרי' וטבל הא הוי דבר שיל"מ. רק זהו הכל לר"א דס"ל דשיל"מ אפי' ספיקא אסורה דעד שתאכול באיסור אכול בהיתר ה"ה לרוב אבל לאביי ורבא דס"ל דשוה הוא לשאר אסורי דרבנן אף בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא. (והארכתי בזה במ"א. ועיין לקמן בהל' תערובות וכו' בזה) וא"כ א"ש סוגיא דנידה אתיא לאביי ורבא ושפיר רמי מקוה אחביות וליכא למימר דיש כאן רוב דאל"כ מה ספק יש ואי דהוה דשיל"מ הם סברי אף בדשיל"מ אזלינן בתר רובא. ושפיר הקשו אבל באמת בחביות אין כאן ודאי דיש לו רוב ומ"ט אסורה דהוי דשיל"מ דלמסקנא קיימ"ל בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא להתיר לגמרי ודו"ק: יהיה איך שיהיה לדברי רמב"ם יש לאגודה יחד לתלות. להקל. כמש"ל: ויש סברה לחלק בשוחט בסכין פגומה מהכ"ת נימא דלא עשה פגימה בסימני' מאן מעכב הא לא ידע מפגימה משא"כ בשכח הלכות שחיטה מתחילה ידע ובקי ורגיל לשחוט כהוגן וא"כ הרגל נעשה טבע לשחוט כראוי בלי שהייה ודרסה וכו' ואף שאח"כ שכח הלכות שחיטה מ"מ הרגילות מביאו שישחוט כהוגן ומהכ"ת ישנה הרגילות וישחוט שלא כדין וכו'. ולכן נראה לחלק בשוכח דיני שחיטה והיה לו קבלה יש להקל מטעם שכתבתי אבל בשכח הרגשת הסכין להרגיש פגומה ואומר על סכין פגו' שהוא אינו פגום בזה יש להחמיר כי בלי ספק שחט בסכין פגום כיון שאין מרגיש לשחת סכין ובזה יש להחמיר בשל תורה כהרב הט"ז ופר"ח. ועיין כרתי שכתבתי אם יש דבר לתלות כגון שהיה חולה ועי"כ רגיל לשכח או שהסיח דעת משחיטה ולא עסק בו תלינן בו השכחה דהולכין תמיד אחרי מצוי ורגיל ובפרט דכבר נטל קבלה ואינו אסור רק עד אותו זמן אבל מקודם מותר דאמרינן ודאי זכור היה ונכון וברור:

(ז) אם לא נטול קבלה כתב הש"ך ס"ק ח' דהקשה בד"מ מ"ש בגבינות בבהמה שנמצא טריפה דאמרינן השתא דאתר' ותי' דשם רוב בהמות כשרים אבל כאן אין רוב ב"א מומחים רק מצוין אצל שחיטה מומחה ועוד שם לא יצאה מחזקה מחיים די"ל השתא נטרפה משא"כ בא"י הלכות שחיטות והש"ך תי' דא"א דנולד כשהיה יודע וצ"ל דלמד ושכח וזהו לא אמרינן ע"ש ולא הבנתי דודאי אי אמרינן רוב ישראל גמירי לאו רוב גמור דתלוי במעשה וקיימ"ל בבכורות רוב התלוי במעשה לאו רוב היא אבל כאן כך אמרינן רוב אשר מזדקקים עצמן לשחוט אינם עושים אם לא שהן מומחים וא"כ הרי זה רוב גמור כרוב בהמות כשרות כך אנו אומרים רוב בני אדם כשרים ואינם באים לשחוט אם לא שיודעים בהל' שחיטות והרי זה רוב גמור ואדרבה דעת הרא"ה בבדק הבית רוב לאו דוקא כי אם צ"ל כל מצוי בשחיטה מומחין הם דאל"כ סמוך מיעוטא לחזקת איסור של בהמה ואתרע רובא ואף רשב"א דחולק עליו במשמרת הבית ריש שער א' מודה דרוב גמור הוא עד שלא שייך בי' סמוך מעוט' הנ"ל. ואם כי מן מלחמות ה' להרמב"ן משמע דמעוטי דשכיח יש דאינו מומחין הא מדמה אותו לריאה ובנמצא טריפה בריאה מכל מקום הכשירין הגבינות למפרע. וגם לא הבנתי תי' שני דהא פסק לקמן בסי' פ"א דלא כרשב"א דאפי' הוגלד פי מכה דודאי היה גם ימים קודם שחיטה ומכל מקום לא מחזקינן למפרע והפר"ח כתב דאתרע רובא רוב מצוין דחזינא דאינו מומחה ושחט ואין דבריו להועיל דגם בטרפה הרי טריפה לפניך והרי ודאי אתרע בו רובא רוב בהמות כשרות וכמש"ל א"כ בהוגלד פי מכה איך מכשירין דל"ל אחר שחיטה קרה טרפות זה ואין בדבריו שום סיוע ותי'. ולי לק"מ דבטרפות הא בהמה בחזקת היתר עומדת ולכך אמרינן העמד בהמה על חזקה ועכשיו דנטרפה ונאבדה ריאה כשר משא"כ כאן דספק בשחיטה ואין כאן חזקת היתר כלל ורב הונא דפוסל בסכין פגום אזל ר"ה לטעמי' בהמה בחזקת איסור עומדת ואף בזה השוחט הנ"ל דמי לשוחט בסכין פגום דאסור ובחזקת איסור עומדת ורובא דרוב מצוין לא יכול לסייע וכו' דאתרע רובו כיון דחזינן דאינו יודע ויצא מכלל רוב כמ"ש מקדם וזה ברור. דליכא רובא וליכא חזקה כלל. דבהמה בחזקת איסור לענין שחיטה ואין לדמות ספק בשחיטה לספק בטריפה ונ"מ לדינ' אם השוחט מכיר הלכות שחיטה רק אינו מכיר הלכות טריפות בשארי מיני טריפות הנמסר לשוחטים הכשירים למפרע כיון דאיכא חזקת היתר ורוב מסייע פשיטא דמכשירין מכ"ש דגבינות. ועיין לקמן סימן נ' ופשוט. ולא יהיה רק כנאבד הריאה דג"כ כשר מה שאין כן אם נאבדו סימנים דטריפה וזה נכון. והנה כתב הש"ך בהמיר דתו וכדומה אין מחזיקין ריעותא לאסור שחיטה למפר' וצ"ע כי אמת יש יש לחלק בין המיר דאף שחטא ישראל הוא ותלינן באותו שעה כשר היה והיה שוחט כהוגן אבל בא"י לא סגי דלא מקלקל ומכל מקום צ"ע כיון דלא מצינו ראי' לזה בהדיא בדברי קדמונים וצ"ע:

(ח) וגם כלים לא הבנתי. כלים שעברו עליהם מע"ל הרי נטל"פ והוא רק חומרא דרבנן ומהכ"ת לאסור ואי למיתש שמא יבשל בו דבר חריף כילו האי לא חיישינן ואפשר כוונו להדברים שבשלו בכלים שהיה אז מע"ל ופלטו איסורא. יהיה איך שיהיה נראה כלים שעובר עליהם מע"ל אין לאסור מספיקא וברור: שוב ראיתי בספר כה"ג לי"ד דהרבה לפלפל בזה והעתיק הרבה מחברים דמתירים בכלים מטעם שכתבתי וכן נכון אף כי גם רבים אוסרים באיסור דרבנן להקל שוממים:

(ט) מי שיודע' וכו' רבינו ברוך הוכיח מהא דאמרי' לרבינא באינם יודעים אי הוא מומחה או לא בודקין אותו לאחר שחיטה ופריך הגמרא הא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותו כשרה אהי אי אחש"ו עלה קאי ואי אמומחה בבודקין אותו סגי ומשני דליתנהי קמן וקשה למה קתני ששחטו דעבד אלא ודאי דלכתחילה מכל מקום אסור #(א ודיעה זו דמכשירים י"ל ודאי אלו קתני וכולן יהי' מוסב לבד על חש"ו ושפיר עלה קאי והל"ל ואם שחטו מה וכולן אבל אם קאי גם על אינו מומחה יתכן וכולן אף על חש"ו דהא וכולן קתני. ואם כן יש לומר דעבד משום חש"ו קתני כדמצינו בפרק כל הפסולין דקתני ששחטו בדיעבד משום טמא אף דאינך דקחשיב כשרים לכתחילה ולק"מ:

(י) יש מחמירין הוא דעת רבינו ברוך הנ"ל. וכתב הש"ך אבל מסתם דלא בריר לו דלא גמיר מותר ליתן לשחוט לכתחילה בעע"ג ולא ידעתי מה צורך פלפול בזה דהא קי"ל רוב מצוין וכו' ומותרים לשחוט ואי לבדוק אחר כך הא אחרים רואים אותו וזה פשוט #ב) ופר"ח טען מכת רפי' אין מוסרין לשחוט חולין לכתחילה ופירש"י באחד עע"ג שמא יקלקלקלו כי מעשיהם מקולקלים ש"מ באחר מותר ליתן תחילה לשחוט באחד עע"ג דלא ידעתי מי סגיא לי' לפר"ח אם רבינו ברוך ס"ל כר"ת דאין מוסרין להם אפי' להאכיל לכלבים וכמ"ש לקמן סעיף ה'. וא"כ אין ראיה רק דבאחר מותר למסור תחילה לשחוט לאכול לכלבים אבל לאדם לא אלא דיש להבין בתוס' במשנה ד"ה שמא יקלקלו. דהקשו על רש"י רפי' אין מוסרים להם וכו' היינו לכתחילה לשחוט ואחרים עע"ג דל"ל הא מסיפא שמעינן וכולן ששחטו דיעבד אין תחילה לא וכו'. וכתבו התוספת דל"ל דעבד נקט משום טמא במוקדשין או אינו מומחים אבל חש"ו אפי' לכתחילה שוחטין באחרים רואין אותו. דהא רבא דדייק זה ס"ל וכולן אחש"ו לבד קאי וכתבו וי"ס דגרסי רבה לקמן. ויש להבין איך ס"ד דאינו מומחין אסור לשחוט לכתחילה באחרים רואין וחש"ו יהיה מותר לכתחילה וכי אין מומחה יהיה גרע מחש"ו. וצ"ע לכאורה ומה שי"ל דס"ל לתו' חש"ו שהכל יודעים שהם מועדים לקלקל אף הרואים העומד שם משגיח ביותר לבל יקלקלו השחיטה ולכך אפילו תחילה כשר אבל במי שאינו מוחזק ושוחט הרואה חושב מסתמא כיון ששוחט בקי בדיני שחיטה ואינו משגיח כ"כ היטב ולכך אסור. וא"כ אזדא קושי' הפר"ח דאף באחרים אסור לכתחילה מ"מ קמ"ל בחש"ו. דה"א כסברת התוס' דבזה מגרע גרע. #ג) אך לפי הך סברא אין לר"ב ראיה מגמרא לדין שלו דגמרא איירי דליתנהו קמן ואין אנו יודעים אם מומחה או לא א"כ יש לחוש דהרואה לא ישגיח כ"כ כמש"ל דיחשוב דהוא מומחה ולכך תחלה אסור אבל לפי דקיי"ל רוב מצוין וכו' ואיירי בברור לן דלא ידע י"ל דבזה מידק דייק ואף לכתחילה מותר. אלא דאין להקל בסברא כל דהו. ובפרט לפיר"ת בלא"ה א"צ לכל זה: ומדברי התוס' דף ג' ע"ב ד"ה דליתא כו' והקשו הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשירה אפי' אחרים רואים אותו. ולקמן אמרי' בידע דלא גמור ואחרים רואין כשר יש לכאורה ראיי' דליתא הך סברא שכתבתי דהא לקמן ידעי דלא גמור משא"כ כאן. רק י"ל דס"ל לתוס' ודאי לכתחילה מבלי למסור לשחיטה ודאי יש לחלק אבל שבשביל סברה זו נפסול בדיעבד זהו ס"ל לתו' לדוחק. אלא דהיא גופי' קשי' מה צורך לתוס' לראיה מן לקמן מימרא דר"נ והל' חש"ו דודאי לא גמירי ומ"מ בדיעבד כשר. ולכך צריך לומר דס"ל לתוס' כל הטעם דאסור לכתחילה או בדעבד לא מטעם דלא ישגיח הרואה רק אתא למטעי ויחשבו שחיטתו טוב' ויאכלו משחיטתו ואין רואה וא"כ בחש"ו ליכ' למטעי דהכל יודעי' דלאו בני שחיט' בפ"ע הם:

(יא) במקום שרוב ישראל מצוים הכל תלוי במקום שמצוים עוברים ושבים וכן הוא בח"מ סי' רנ"ט ס"ג דתלוי הכל ברוב עוברים באותו מקום אם עכו"ם אם ישראלים. והסמ"ע והפרישה תמהו שם מה בכך דבאותו שוק שכיחי למה לא אמרי' רוב וקרוב הולכין אחר רוב (והפר"ח בסי' ס' הקש' זה ג"כ ולא ראה שכבר קדמו סמ"ע) ותי' של הסמ"ע לא הבנתי דכ' דהואיל דאבידה במקומו לא שייך זה דהא בחלל בעגלה מרופה ג"כ החלל במקומו ואנו דנין מי הוא הרוצח שהרגו שם באותו מקום. וכהנה טוב'. ומ"מ קרינא ביה רוב וקרוב אלא באמת לא הבנתי תמיהתם ודאי אם אנו אומרים בשוק זה דרים עכו"ם אמנם העוברים ושבים הם רובם ככולם ישראלים ואנו רוצים לומר הואיל ונמצא סמוך לשכונת עכו"ם ניזל בתרם וממנם נפל בזה שייך רוב וקרוב וכו' אבל כאן אין אנו משגיחי' כלל בבתים ושכונם רק מי המה העוברים ושבים במקום ההוא אזלינן בתר מצוי והוא הרוב כאותו שאמרו בעגלה ערופה וניזל בתר רובא דעלמא ומשני ביושבת בין הרים ואין רגל רוב עול' מצוי שמה אזלינן בתר רוב עיירות דשכיחי רגל עוברים שם: וכן הדבר הזה הכל בתר רוב המצוי בשוק זה מקום מציאתו. והם הרוב ורובא דעלמא אינו מצטרף כיון שאין רגלם מצוי שם אינו בכלל רובא. וכן אמרו בדלתות מדינה נעולות והיינו שאין רגל אחרים כ"כ מצוי. ואזלינן בתר מצוי שם בין לקולא ובין לחומרא כמ"ש הש"ך: אלא שאני חוכך להחמיר כיון דהרמב"ם לא החליט הך דינא רוב וקרוב אי הולכין אחר רוב דבההיא אצבא דאשתכח בפרדסא דערלה נתן הרמב"ם טעם דאלו מהך פרדס לא הוה מצנע בתוכו וזהו הטעם למ"ד לא אזלינן בתר רוב במקום קורבא אבל אי אזלינן בתר רובא בלא"ה מותר וכן בהל' י"ט בזימן ג' ומצא ב' כתב שהוא ספק מוכן ואלו רוב וקרוב הולכין אחר רוב ודאי מעלמא אתין וכו'. וכהנה יתר דוכתי' מורה באצבע דס"ל ספיקא הוא ובחדושי להלכות י"ט המלצתי בעדו דלא יקשה עליו מגמרא. וא"כ בכה"ג יש להחמיר בשל תורה וליחוש לדברי רמב"ם ולאסור. אם נמצא קרוב בקורבא דמוכח לשכונת עכו"ם וצ"ע:

(יב) רוב ישראל כתב הש"ך ה"ה אם אין רוב ישראל רק רוב טבחי ישראל בבהמה זולת עוף הכל מותר וכ"כ הפר"ח ועיין ח"מ סי' רנ"ט סעיף ו' מ"ש הסמ"ע שם. ולבבי לא כן ידמה דלא לחנם השמיט הש"ע ורמ"א הך דינא לחלק בין טבחי ישראל כמ"ש בח"מ. ולכן נראה בפ"ב דמציעא אמרינן ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לצפורי והתירו לו משום מציאה כרשב"א ומשום שחיטה כר"ח בנו של ר"י הגלילי דתנן הרי שאבדו לו גדייו ומצאן שחיטים ר"ח מתיר ור"י אוסר ופריך הגמ' מדהתירו לו משום שחיטה כו' וכי אמר רשב"א אפי' ברוב ישראל ומשני רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל. והרא"ש שם כתב על שנגנבו דאיירי דרוב גנבי ישראל ותמה המעדני מלך כיון דאיירי ברוב טבחי ישראל וא"כ אפילו יהיו הגנבים רובם עכו"ם ג"כ מותר. ויפה תמה לכאורה #ד) אבל לק"מ דהא דמהני רוב טבחי ישר' הוא דאין בעלי בתים מגדלים בהמה לשחיטה בביתם ולוקחין הכל מטבחים אפי' עכו"ם לוקחין מטבחים ולכך מותר כשטבחים ישראל. אך זהו סתם בהמה ואמרינן ודאי מן טבחים בא אבל נגנבו גדיו שמכיר אותן והם שלו מה צורך לטבח וכי אינו יכול להעביר סכין בצוארו ולשוחטו מאן מעכב בזה לא משגיחין ברוב טבחים והמה כמו עופות לדעת הראב"ד דלא משגיחין בטבח. ולכך ר"ח דמצא גדי שחוט א"כ חזקה יש מטבח בא. ואזלינן בתר רוב טבחים כמבואר בגמ' אבל מי שאבדו או נגנבו גדייו דייקא בזה אין ענין לרוב טבחים טבח מה בעי התם ולכך בעינן רוב גנבי ישר'. א"כ חזקה שהם שחטוהו כי אינם חשודים על השחיטה. והדבר מוכרח דבגמ' דחולין דייק מזה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין וקשה הא כל שריות' הוא דרוב טבחי ישר' ומאתם בא זה וטבחי ישראל פשיט' דהם מומחין ומי מסתפק בהו רק שאלה על סתם אדם אם הם בחזקת מומתין ולדברי המ"מ דברי הגמ' צ"ע אבל הנכון כי בנדון שאבדו גדיו אין משגיחין כלל בטבחים כי אמרי' בביתו שחט וצ"ל דרוב מצוין מומחין הם. ואין לומר דלאו מן גדי רק מתרנגול דייק ובהו לא שייך טבחי ישראל. דא"כ להנך רבוות' דלא סברי דברי ראב"ד לחלק בין בהמה לעוף מה א"ל ועוד בתרנגול אף ראב"ד מודה וכמ"ש הסמ"ע שם סי' רנ"ט. וזה פשוט ונכון ולכך לא הזכירו פה טבחי ישראל רק בח"מ גבי גדי שחוט וזה אמת ונכון: ובהכי ניחא דקשי' לרבינ' דס"ל שלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם א"כ צ"ל דפסק דלא כר"ח ברי"ג רק כרבי יהודה הא אצל ר"ח דמצא גדי שחוט פסקו למעשה כר"ח ברי"ג ומעשה רב כמ"ש הרשב"א על הרמב"ם. ולפמ"ש ניח' דשם במצ' גדי דעלמא צ"ל רוב טבחי ישר' ותו לא צ"ל רוב מצוין מומחים הם. והגמ' דחולין בגדיו נאבדי' דבזו לא שייך רוב טבחי ישר' וצ"ל רוב מצוין וס"ל לרבינ' דפליגי ופוס' כר' יהודה וא"ש מיהו ברמזים נאמר גדיו ותרנגולים שלו ואעפ"כ מצריך רוב טבחי ישר' וזהו סתיר לפי מש"ל. אמנם מ"מ האמת יורה דרכו כמש"ל באבדו גדייו שלו לא שייך רוב טבחי ישראל:

(יג) רוב גנבי ישראל #ו) לא הבנתי אם הוא מצאו במקום שרוב ישראל שכיח ואמרינן מהם נאבדו ודאי מה כ"מ אם רוב גנבים המה עכו"ם הלא העוברים ושבים במקום ההוא רוב ישראל ומאתם נאבד וא"כ ודאי מישראל הגנב נאבד ומה נ"מ אם רוב גנבים נכרים והגע עצמך אם נאבד ובעיר רוב עכו"ם רק בשוק שנמצא רוב ישראל עוברים ושבים הלא כשר וכן להיפוך והיינו דאמרינן דמאותן עוברים נפל בבירור וא"כ אף בנגנב מה בכך שרוב גנבים נכרים מ"מ הואיל ונמצא בשוק שישר' רובן עוברים ושבים אמרינן מישר' נפל בבירור. וזה נכון. והרא"ש אמר למילת' בלי שוק כי אם סתם עיר אם רוב עכו"ם או רוב ישראל ולכך בנאבד תלינן ברובו של עיר עכו"ם או ישראלים משא"כ בנגנב לא אזלינן בתר רוב עיר רק בתר רוב גנבים אם הם ישראלים מותר ואם לאו אסור אבל בנמצא בשוק מיוחד שרבים מצוים תלינן בתר רוב עוברים ושבים בשוק תו לא משגיחין ברוב גנבים וזה ברור:

(יד) בין בשוק והרמב"ם אוסר בנמצא בשוק וכתב שמא נתקלקל והשליך. וטענו עליו למה פסק הלכה כר"י נגד ר"ח בר"י הגלילי דהא בר"ח דמצא גדי שחוט התירו לו כר"ח בריה"ג ומעשה רב. #ז) והפר"ח ביקש לומר משום בשר שנתעלם מהעין אוסרו ולא זו שאין דבריו סובלים ברמב"ם דכתב דנתנבלה ולכך הושלך אף גם הא איירי שמכירו בטב"ע וליישב נראה לפמש"ל דשם בעובדא דר"ח דמצא גדי צ"ל ברוב טבחים ישראל אבל בשאבדו גדיו לא מהני רוב טבחים רק רוב מצוין אצל שחיטה מומחין לפ"ז לא שכיח שישליך נבילה ומסתמא אמרינן כשר היה דרוב בהמות אינן נבילות רק כאן יש תרי מעוטי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ואיכא מעוטא דלאו מומחין וא"כ יש כאן תרי מעוטי או דשחט שלא כדין או דהשליך אותה היותה נבילה וא"כ איתרע רובא ולכך אסור אבל שם בטבחי ישראל הם ודאי מומחי' ולרמב"ם רוב טבחי ישראל לאו דוקא רק כל טבחי ישראל. (וכן משמע בחולין גבי שמעת' דמקולין ע"ש) וא"כ ליכא אלא חדא מיעוטי דשמא נבלה היה וכשר #ח) ויותר פשוט י"ל שם דאמרינן דמן טבח בא דאין דרך נכרי לשחוט בביתו אם כן לא שייך טמא נבילה והשליך דאין טבח משליך נבילות רק מוכרו לנכרים ולכך הותרו להכריז נפל בישרא למען יזבנו נכרי' מיני' ע"ש וא"כ אין חשש דהשליך אותו בשביל נבילה משא"כ כאן דלא איירי בטבחים ישראל רק הוא המוצא הנכרי או הגנב שוחטו וא"צ לטבח: א"כ פשיטא במוצא נבילה משליכו ולא יטפל בו למוכרו ולכך אסור וא"כ דאין משם ראיה פוסק הלכה כר"ן כמ"ש הכ"מ ודו"ק:

(טו) אע"פ שיודע ה"ש והטור מכשיר בדיעבד והרב פר"ח בס"ק כ"ט השיג על הטור דקטן במילתא דאורייתא לאו בר עדות הוא. ואני אינו מבין במצא גדי שחוט ברוב ישראל מצוין כשר דרוב מצוין אצל שחיטה מומחי' מה בכך דלמא טריפה קשחיט דהא אין כאן מעיד וצ"ל כיון דרוב מומחין וחזקה על מומחה דשחיט כדין וכשרות וע"ז סומכין לאכול הגדי וא"כ אף כאן כיון דקטן מומחה ומאמן ידו חזקה דבכשרות שחט ואנו סומכין על החזקה ומה צריך לעדות שלו אחזקה קסמכינן כמו דסמכינן במצא גדי שחוט. לכן נראה הא דכתב רמ"א דבן י"ג שנים ויום אחד נקרא גדול לענין שחיטה אף דקיימא לן במילתא דאורייתא לא סמכינן על שנים ובעי בדיקה בסימנים דוקא ומעולם לא שמענו להצריך בדיקה בשחט נער רך בשנים וצ"ל דסמכינן אטור דס"ל אפי' קטן מומחה ויש לו אומן יד שוחט בינו לבין עצמו וה"ל רק איסורא דרבנן ודו"ק:

(טז) חרש המדבר ואינו שומע וכו' אין להקשות לוקמי המשנה בכך הכל שוחטין בריאי' ואם הם אלמין לא ישחוט מפני ברכה ואם שחט שחיטתו כשירה דאין ברכה מעכב. (ועי' לעיל דלא מיירי משנה מן תחילה ובדעבד גרידא אם לא יש תיקון או שאר אנפי ביניהם ולק"מ) ולשיטת מהרש"א צ"ל דמה קמ"ל דקתני אם שחטו דברכה אינו מעכב הא מסיפא שמעינן וכולן ששחטו וכו' ואיכא חרש שאין שומע ואין מדבר בינותם ש"מ דברכות לא מעכב אך לתו' קשה מה שטענו על רש"י דל"ל שמא יקלקלו דאין שוחטין לכתחלה הא מסיפא שמעינן ששחטו וכו' וקשה דלמא סיפא משום חרש נקט דדוקא דעבד משום ברכה אבל בש"ו ה"א לכתחלה יכולים לשחוט ואפשר דקשה ל"ל כלל וכולן ששוחטין רק הל"ל אם אחרים רואין אותן כשירה. ול"ל כלל ששחטו ואי להורות דאסור לכתחילה משום ברכה זהו כבר שמעינן מעלמא גבי תרומה וכדומה וע"כ להורות שאסור לשחוט לכתחילה משום שתיטה וצ"ע כי דוחק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.