מראי מקומות/ברכות/ב/א

מראי מקומות ברכות ב א

טעם שסדר זרעים ראשון בכל הסדרים

הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה פירש שמאחר שסדר זרעים עוסק במזון הנצרך לכל אדם לשם חיותו לכך פתח רבי בסדר זה תחילה לכל הסדרים.

טעם שמסכת ברכות ראשונה בסדר זרעים

הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה מבאר שפתח רבי במסכת ברכות לפי שסדר זרעים עוסק במאכלו של אדם, ואסור לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה, לכן פתח במסכת ברכות העוסקת בברכות הנהנים.

טעם שמסכת ברכות פותחת בדיני קריאת שמע

הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה מבאר שמאחר שמסכת ברכות עוסקת בברכות, סינף אליה רבינו הקדוש אף את דיני שאר הברכות והתפילות ובכללן ברכות קריאת שמע, וברכות קריאת שמע ראוי להקדים להם את הלכות קריאת שמע עצמה ולכן פתח תחילה בהלכות קריאת שמע.

הריא"ז (הובא בשלטי הגבורים) פירש שהתחיל רבי במצוות קריאת שמע שהיא ייחוד שמו יתברך.

בהון עשיר (ד"ה קורין את שמע) פירש שפתח במצוה זאת כי היא המצוה הראשונה שחייב בה האדם מדאורייתא ברגע יציאת הכוכבים כשיעברו עליו י"ג שנים שלמים.

מאימתי קורין את שמע בערבין

לשון רבים ואם אפשר לצאת ידי חובת ק"ש בשמיעה מאחר

הריטב"א (ב.) מפרש שמסכת ברכות פותחת בלשון "קורין" את שמע, ואילו מסכת מגילה פותחת בלשון מגילה "נקראת", לפי שבקריאת המגילה, לכתחילה אחד קורא ומוציא אחרים ידי חובתן. אבל בקריאת שמע - כל אחד חייב לקרוא בפיו, ואין אחד מהם מוציאם, ואפילו בציבור, לכן נאמר בה לשון "קורין", שמשמעותו כולם קורין בפיהם.

הגר"א בשנות אליהו (ברכות פ"א מ"א) דקדק לשון המשנה שנקטה לשון רבים ואמרה (שם) 'קורין', ואילו גבי ברכות קריאת שמע נקטה לשון יחיד ואמרה (שם מ"ד) 'בשחר מברך'. לפי שבברכות דוקא אחד מברך ומוציא לכולם מה שאין כן גבי קריאת שמע כל אחד ואחד צריך לקרות בעצמו. מבואר מדברי הגר"א שאי אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע בשמיעה מאחר.

ובשו"ע (סימן סא סכ"ו) הביא שתי שיטות בנדון אם צריך לקרות קריאת שמע בלחש או בקול רם. ובמגן אברהם (סקט"ז) הביא משו"ת מהר"ם אלשקר (סימן ו) שדעת רבינו האי ורשב"א שאין לקרותה בקול רם כי אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו. הרי שדעתם שבק"ש אינו יוצא בשמיעת קריאת חבירו.

ובכנסת הגדולה (הגהות טור, או"ח סימן סב סק"א) כתב בשם הרא"ם (ח"א סימן מא) ששומע ולא קרא יצא, ובמקום אחר (סימן מב) הביא דעת מהר"ם אלשקר שלא יצא. והביא עוד דעת ריא"ז (ח: אות ג) שאפילו הרהר בלבו יצא ואם כן כ"ש שבשמיעה יצא.

ודעת השאגת אריה (סימן ו) שגם בקריאת שמע אדם יכול להוציא את חבירו בשמיעה.

ובאליה רבה (סימן סב סק"ב) הסכים עם דעת מהר"ם אלשקר שאינו יוצא בשמיעה, ושכן משמע מספר תמים דעים (סימן רמ).

ובמשנה ברורה (סק"מ) הביא דעת רוב האחרונים שיוצא.

בטעם המחלוקת

טעם הסוברים שיצא ידי חובתו הוא מדין שומע כעונה, וכשם שבברכות ק"ש יכול להוציא את חבירו הוא הדין והוא הטעם בקריאת שמע.

וטעם הסוברים שאינו יוצא הוא משום שנאמר 'ודברת בם' ואם כן מצות קריאת שמע היא הקריאה דווקא.

בעשרה ובאדם שאינו בקי

כתב מהר"ם אלשקר, שאף שאי אפשר לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחר, היינו דווקא באדם בקי או באינו בקי ביחיד, אך באינו בקי בעשרה ש"ץ מוציא את מי שאינו בקי, וכ"כ המגן אברהם (סימן נט סק"ה), וכן הסכים האליה רבה שם.

בדעת האבודרהם כתב מהר"ם אלשקר שאף הוא ס"ל שש"ץ יכול להוציא מי שאינו בקי בק"ש, אך באליה רבה שם הביא דעת האבודרהם שאף ש"ץ אינו יכול להוציא מי שאינו בקי בק"ש וא"כ סתרו דבריו.

ובטעם הדבר, ביאר האליה רבה שכיון שהוא בעשרה ועונה אמן הוי כמו שמדבר בעצמו כיון שאינו בקי וקרינן ביה 'ודברת בם'.

אם צריך שיבינו הלשון

המשנה ברורה (סק"מ) כתב בשם עולת תמיד שאף לדעת הסוברים שאדם מוציא את חבירו בק"ש מדין שומע כעונה, היינו דוקא באופן שמבין הלשון ואפילו אם שומע בלשון הקודש צריך שיבין. עוד הביא מכנסת הגדולה בשם ברכת אברהם שהיינו דווקא ביחיד המוציא יחיד, אבל ביחד המוציא רבים בלשון הקודש אפילו אינם מבינים יוצאים ידי חובתם.

משעה שהכהנים נכנסים

בצל"ח איתא שאע"פ שאסור לאכול משהגיע זמן ק"ש מ"מ כהנים מותרים באכילת תרומה משום שאכילת תרומה מצוה היא כעבודת המקדש, וכמו שמצינו בפסחים (עב:) שר"ט לא אתא לביהמ"ד.

נכנסים

בהון עשיר מפרש דכהנים טמאים שנטהרו הותרו ליכנס במחנה, שהיו אסורים בו בהיותם טבולי יום, ועי' שם עוד.

תחילת זמן קריאת שמע של ערבית להלכה

דעת רש"י

דעת רש"י (ד"ה עד סוף) שזמן קריאת שמע להלכה משעת צאת הכוכבים. וכן פסק הרי"ף שזמן ק"ש משעת צאת הכוכבים שהרי כן דעת חכמים במשנתנו ובברייתא (עמוד ב), ואף לדעת האומר (לקמן ג.) שרבי אליעזר הוא האומר במשנתו זמן זה, מכל מקום מוכח שאף חכמים סבירא להו הכי מכך שלא נחלקו עליו כדרך שנחלקו עליו בהמשך המשנה לגבי סוף הזמן.

ולכך כתב רש"י בשם הירושלמי שקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת קודם צאת הכוכבים אינה אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא.

והקשו התוס' (ד"ה מאימתי) שאם כן היה לו לקרות ג' פרשיות ובברכותיה, ועוד שאנו פסוקים כדעת רבי יוחנן שיש לסמוך גאולה לתפילה אף בערבית ולדעת רש"י נמצא שקריאת שמע נאמרת אחר התפילה, ועוד שקריאת שמע שעל המטה אינה אלא משום מזיקין ותלמיד חכם אין צריך לקרותה(לקמן ה.).

והרשב"א יישב דעת רש"י שאילו היו מאחרין להתפלל עד זמן ק"ש היה כל אחד הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור מפני הטורח להתאסף שוב, ולכן התירו להתפלל קודם הזמן. ואחר שכבר קראו ק"ש בברכותיה כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה לא הצריכו לשוב ולברך כיון שהברכות אינן מעכבות כדמוכח בירושלמי, וגם לא הצריכו לקרות אלא פרשה ראשונה שהיא מדאורייתא. והדין לסמוך גאולה לתפילה הוא כשמתפלל ביחיד או בציבור אחר שהגיע זמן ק"ש, וע"ע שאגת אריה (סימן ג).

ובשאגת אריה (שם) כתב ביישוב קושייתם מפני מה לא יקרא על מטתו ג' פרשיות, שאף רש"י סבירא ליה שאנו מקדימים לקרות קריאת שמע כדעת רבי יהודה שזמן קריאת שמע מתחיל בזמן פלג המנחה, וכדעת רבינו תם (המובאת להלן) אך כל זה דווקא לענין ב' פרשיות דרבנן, שמאחר שהוא ספק אם הלכה כרבי יהודה או כרבנן לפיכך דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. אך פרשה ראשונה דעת רש"י (לקמן יז: ובכ"ד) שהיא מדאורייתא ולפיכך צריך לחזור ולקרותה.

דעת ר"ת

דעת רבינו תם שק"ש דבית הכנסת היא עיקר וכדרבי יהודה שזמן המנחה עד פלג המנחה ומאותה שעה זמן ערבית וגם קריאת שמע.

והקשו התוס' דהוה תרתי קולי דסתרן אהדדי שהרי מנחה מתפללין אחר פלג המנחה. והרשב"א יישב קושיא זו דלגבי תפלה הקלו.

עוד הקשו התוס' (ב: ד"ה אמר ליה) ממה שהקשה ר' יהודה לר' מאיר והלא כהנים מבעוד יום טובלין, ותמוה הלא לשיטתו נמי קשה שהרי פלג המנחה מבעוד יום הוא, ויישבו התוס' דלדידיה הקשה לו דדריש בשכבך בשעת שכיבה כרבנן, ואילו רבי יהודה לא דריש לה כלל.

והרשב"א כתב שנדחקו בדבריהם ואינו נראה כלל שהרי ודאי לר"י זמן מנחה עד פלג כיון שתפלות כנגד תמידין נתקנו ולא מאחר דחשיב לילה שהרי זמן רב יש עוד הלילה וכהנים טובלים לדעת ר"י אחר פלג המנחה ועל כרחך שיום הוא, ואם נאמר דלר"י חשיב זמן שכיבה אף שהוא יום כיון דבשכיבה תליא רחמנא ולא בלילה, אם כן אף לר"מ יש לומר שאף שהכהנים טובלים באותה שעה לפי שאכתי יום הוא מכל מקום זמן שכיבה הוא.

דעת ר"י

דעת ר"י בתוספות שאנו סוברים כדעת התנאים המובאים להלן (ב:) בגמרא שזמן ק"ש משעה שקדש היום או משעה שבני אדם נכנסים לאכול בע"ש [ודברי הירושלמי יפרש כלדעת ר"ת, ראה להלן]. וכן כתב בעל המאור שכדאיים הם אלו התנאים לסמוך עליהם בשעת הדחק של צבור. והביאו התוס' ראיה לדבריו מדאמרינן לקמן (כז.) דרב מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. והקשה המהרש"א שאין ראיה מכך לדעת ר"י שהרי גם לדעת רש"י שעיקר ק"ש הוא מה שקורא על מטתו מכל מקום תפלת ערבית קורא מבעוד יום, וכן מוכח בירושלמי שמבאר שקריאת שמע היתה קודם לתפילה כדי לעמוד מתוך דברי תורה, אך תפלת ערבית שפיר התפללו קודם צאת הכוכבים. ולכן כתב המהרש"א שעיקר הראיה היא לדעת ר"ת וכפי שהביאה הרא"ש, שהגמרא להלן (כז.) מוכיחה מתפילתו של רב דהלכה כרבי יהודה דחשיב לילה ומאחר דקי"ל כרבי יהודה סבירא להו לתוס' דהוא הדין דהוי לילה לענין קריאת שמע. והרשב"א הקשה על דעת ר"י שהרי למסקנא אין זמן מוקדם לצאת הכוכבים אלא שיעורו של ר"א או שיעורו של ר"מ, ושיעורו של ר"מ אי אפשר לעמוד עליו קודם צאת הכוכבים כיון שאמר כל דבריו בבין השמשות דרבי יוסי (כמבואר לקמן ב:). ור"א לגבי ר' יהושע אינו כיון דשמותי הוא, ועוד דהוה יחיד כנגד רבים. ואף אם אפשר לעמוד על שיעורו של רבי יוסי (כמבואר ברשב"א שם בשם הראב"ד) מ"מ אין הלכה כר"מ במקום רבי יהודה וכ"ש במקום רבי יהושע ורבי יהודה ור' אחא ור' חנינא דרבים הם. והרא"ש (סימן א) כתב שמכל מקום בתפילה הקלו וגם שעשו כאן מתוך הדחק שלא היו מתקבצין שוב. ותמה במעדני יום טוב (אות ק) מהו שאמר בתפילה הקלו הלא בקריאת שמע איירינן ואף אם נאמר שהשאילו הלשון תפילה לק"ש עדיין קשה איך הקלו בשל תורה וכתב ע"פ דברי תלמידי רבינו יונה (כאן) שיכולים חכמים לעקור מ"ע משום סייג ואף כאן עשו סייג כדי שלא תתבטל לגמרי, אלא שכתב שלפ"ז מה שהוסיף הרא"ש וגם מתוך הדחק נהגו כן אין לו מובן שהרי היינו הך. עוד כתב לפרש שאחר שהקלו בתפילה להקדימה הקלו גם להקדים ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפילה, אך דחה פירוש זה שאין טעם לעקור ד"ת כדי לסמוך גאולה לתפילה שאינו אלא סמך וסעד בעלמא, וגם מצינו לרב שדחה סמיכת גאולה לתפילה משום הוספה מחול על הקודש, ועוד כתב שאף לפירוש זה לשון הרא"ש דחוק.

ביאור דברי הירושלמי

רש"י (ד"ה עד) מביא דברי הירושלמי: אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה.

רש"י מבאר דברי הירושלמי לשיטתו, שהוקשה לו מאחר שמנהגם להתפלל קודם צאת הכוכבים, אם כן למה קורין קריאת שמע הלא אינם יוצאים בכך ידי חובתן כיון שאין זה זמן שכיבה. ועל כך משיב הירושלמי שעושין כן לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, ואין כוונתם לצאת בכך ידי חובת קריאת שמע.

תוס' (ד"ה מאימתי) החולקים על דעת רש"י מבארים, שהירושלמי דיבר על קריאת שמע שהיה מנהגם לקרות קודם התפילה כמו "אשרי" שאנו אומרים קודם מנחה. והבעל המאור (הביאו הרשב"א) הביא ראיה לפירוש זה מהירושלמי.

והחשק שלמה פירש כוונתם שהיו קוראים ק"ש קודם תפלת המנחה, והביא שכן מבואר בסמ"ג (עשין י"ט) בשם ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש במנחה אחר תפלה ונתבטל אח"כ, וכתב שתיבת 'אחר' ט"ס וצ"ל 'קודם' תפילה.

בתרומתן

הטעם שלא כתב 'תרומה'. עיין שנות אליהו, משנה ראשונה ובית שאול בשם רמ"ע מפאנו (שו"ת סימן א), ומה שכתב הבית שאול ליישב קושיית התוספות (ב. ד"ה והא) לפ"ד וכתב שדבריו מחודשים וצריכים סעד. ועיין מה שהקשה על פירושם הרש"ש. וע"ע תוספות יו"ט, צל"ח, והיה ברכה ושירי מעון, מה שביארו בזה.

וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר

ביאור מחלוקת חכמים ורבן גמליאל

בביאור מחלוקת חכמים ורבן גמליאל נאמרו כמו דעות במפרשים:

• דעת רש"י (ג., ט.), הרא"ש (פ"א סימן ט) והתוספות (פסחים קכ:), שלדעת רבן גמליאל מותר לכתחילה לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר. ודעת חכמים שלכתחילה יש לקרות קריאת שמע עד חצות משום סייג, ובדיעבד קורא עד שיעלה עמוד השחר. וכן דעת הרמב"ם לדעת הכסף משנה (ק"ש פ"א ה"ט).

• דעת תלמידי רבינו יונה (א. מדפה"ר) שלדעת חכמים יש לקרות קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד, ואם לא קרא עד אותה עת שוב לא יקרא. ולדעת רבן גמליאל מותר לקרוא קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר אפילו לכתחילה.

• דעת הרמב"ם (ק"ש פ"א ה"ט) לדעת השאגת אריה (סימן ד) והראשון לציון, שלדעת חכמים יש לקרות קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד (כדעת תלמידי רבינו יונה), ואף רבן גמליאל מודה שלכתחילה יש לקרות קריאת שמע עד חצות אך בדיעבד אפשר לקרות עד שיעלה עמוד השחר.

• דעת הירושלמי שחכמים ורבן גמליאל נחלקו בביאור "בשכבך" הכתוב בתורה, שדעת חכמים כדעת רבי אליעזר שביאורו כל זמן שבני אדם עסוקים לילך לשכב, אלא שהם סוברים שזמן זה הוא עד חצות, ואילו דעת רבן גמליאל שביאורו כל זמן שבני אדם שוכבים וזמן זה הוא עד שיעלה עמוד השחר.

• השאגת אריה מבאר, שנחלקו חכמים ורבן גמליאל בסוף זמן קריאת שמע מדאורייתא, שדעת חכמים שסוף הזמן מעיקר הדין הוא עד עלות השחר ולכן תקנו סייג לקרותה עד חצות, ואילו דעת רבן גמליאל שסוף זמן קריאת שמע של ערבית מעיקר הדין הוא עד הנץ החמה ולכן תקנו סייג בעלות השחר.

מו"מ בעניין זה:

ספק בניו של רבן גמליאל

להלן (ט.) מבארת הגמרא ספקם של בני רבן גמליאל שבאו לשאול את אביהם אם עליהם לקרוא קריאת שמע, הכי קאמרי ליה, רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דילמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה. אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם, והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה.

ופירש רש"י (ד"ה או) או דילמא כוותך סבירא להו כו' והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז, ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי קריאת שמע בזמנו. הרי שרש"י מבאר הגמרא לפי שיטתו שאף רבנן מודו לרבן גמליאל בדיעבד שאם עבר חצות חייבים לקרות, ולא שייך כאן הכלל דיחיד ורבים הלכה כרבים.

אמנם לדעת רבינו יונה שחכמים ס"ל שזמן קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד, אם כן מה בכך שמודים לרבן גמליאל בביאור הפסוק והא דקאמרי עד חצות משום הרחקה הוא, הרי סוף סוף חולקים הם על רבן גמליאל אף אחר חצות וסוברים שאין לקרות באותה שעה, ויחיד ורבים הלכה כרבי.

הקרן אורה כותב שדוחק לחלק בין אם מחלוקת בדין התורה או בדרבנן.

שני סייגים לכתחילה

תלמידי רבינו יונה מוכיחים שיטתם מדברי הברייתא המובאת להלן (ד:): חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בן מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך.

תלמידי רבינו יונה מעמידים את דברי הברייתא באדם שבא מן השדה קודם תחילת זמן קריאת שמע של ערבית, שאף הוא אין לו לאכול או לשתות קודם שיקרא קריאת שמע, אלא יכנס לבית הכנסת ויקרא או ישנה עד שיגיע זמנה ותכף שיגיע זמנה יקרא ק"ש. ומאחר שלכתחילה הצריכו לקרות מיד עם צאת הכוכבים שוב אי אפשר לומר שלכתחילה יקרא עד חצות, דלמה לי עוד סייג לכתחילה. אלא ע"כ שדעת חכמים שיש לקרות קריאת שמע עד חצות אף בדיעבד.

קרן אורה (כאן ד"ה והנה) דוחה שאפשר לומר דלרבנן עשו חכמים עוד סייג אחד יותר גדול וקבעו זמן עד חצות, ואם איחר לקרות עד אחר חצות עבר אזמן דרבנן אבל אעפ"כ מחוייב לקרות אחר כך כיון דמן התורה מחוייב ולא מסתבר לעשות סייג לבטל ממנו מצוה מן התורה.

מגיד תעלומה (על תר"י שם) דוחה, שחשש הברייתא שם הוא שמא יאכל וישתה ותחטפנו שינה, אבל אם ירצה שלא לאכול או לשתות מותר לו להתאחר אפילו לכתחילה. וכמו שסיימה הברייתא שם 'ואוכל פתו ומברך', הרי שעיקר חששה היה על אכילה ושתיה.

קושיית הירושלמי איך עשה רבן גמליאל עובדא כוותיה

השאגת אריה מוכיח כדעת רבינו יונה מקושיית הירושלמי איך עבד רבן גמליאל עובדא כוותיה והלא רבי מאיר ורבי עקיבא ורשב"י פליגי ארבנן ולא עבדי עובדא כוותייהו. ולדעת רש"י שאף חכמים מודים שאחר חצות צריך לקרות קריאת שמע אם כן מה הקושיא על שפסק רבן גמליאל לבניו לקרות אחר חצות כיון שאף חכמים מודים לו בכהאי גוונא. וע"כ כדעת רבינו יונה שאחר חצות אסור לקרות ק"ש לחכמים.

השאגת אריה מיישב, שדעת הירושלמי שחכמים ור"ג נחלקו בביאור תיבת ובשכבך ולדעת חכמים בעינן דווקא בשעה שבני אדם עסוקים לילך לשכב, וסבירא להו שזמן זה הוא עד חצות, ואם כן לדעת חכמים אין צריך לקרות אחר חצות. וקושיית הירושלמי היא מרבי עקיבא שלא עבד כוותיה אף שהוא לחומרא וה"ה רבן גמליאל לא היה לו לפסוק לחומרא יותר מדעת חכמים.

יישוב הירושלמי שכאן אין יכולים לקיים דברי חכמים

השאגת אריה מוכיח כדעת רש"י מיישוב הירושלמי על קושייתו הנזכרת, שכאן לא יכלו בלאו הכי לקיים דברי חכמים כיון שכבר עבר הזמן. ולדעת רבינו יונה הרי יכולים לקיים דברי חכמים במה שלא יקראו קריאת שמע אחר חצות. וע"כ שאף לחכמים אין איסור אחר חצות לקרות קריאת שמע.

דעת השאגת אריה בדעת הירושלמי שמחלקות רבן גמליאל וחכמים היא בביאור תיבת ובשכבך, ואכן אחר חצות לחכמים אין מצוות קריאת שמע אך גם אין איסור, ולכן אין יכולים לקיים דברי חכמים. אך אין להוכיח מכאן למחלוקת רש"י ורבינו יונה בדעת הבבלי.

החילוק בין סייג דקריאת שמע לשאר סייגים

בגמרא לקמן (ט.) מוכח שרבן גמליאל לא נחלק אלא לענין קריאת שמע אך מודה הוא בשאר סייגים. ובשלמא לדעת הרמב"ם אתי שפיר שהרי רבן גמליאל מודה לסייג בקריאת שמע לכתחילה ואינו חולק אלא לענין דיעבד.

יעויין להלן כמה ביאורים אחרים בטעם הדבר לרבן גמליאל שפליג בסייג דקריאת שמע ומודה בשאר סייגים, ואם כן לא קשה מידי.

פסק ההלכה במחלוקת רבן גמליאל וחכמים

בגמרא לקמן (ח:) אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. וכן פסק הרא"ש (פ"א ס"ט) שאין צריך להחמיר לקרות קודם חצות, שהרי רק חכמים מצריכים להרחיק משום סייג והלכה כרבן גמליאל.

דעת הרמב"ם

וברמב"ם (ק"ש פ"א ה"ט) כתב: אי זהו זמן קריאת שמע בלילה, מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה. ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו, שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה.

ובפשטות פסק כדעת חכמים, והאחרונים תמהו מדברי הגמרא הנ"ל שם נפסק להדיא כרבן גמליאל:

א. בבית יוסף (או"ח סימן רלח) ביאר שהרמב"ם מפרש פסק הגמרא כרבן גמליאל בפירוש הפסוק 'בשכבך' שפירושו כל שעה שבני אדם שוכבים, ולאפוקי מדעת רבי אליעזר הסובר שכוונת הפסוק כל שעה שבני אדם עסוקים לילך ולשכב. אך אין כוונת הגמרא לפסוק הלכה כדעת רבן גמליאל במחלוקתו עם חכמים לעניין קביעת סייג לקריאת שמע. ואם כן אף דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש.

ב. השאגת אריה ביאר, שדעת הרמב"ם כדעת תלמידי רבינו יונה (א. מדפי הרי"ף) שחכמים סוברים שאחר חצות אפילו בדיעבד אינו יוצא לפי שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. וסבירא ליה שאף רבן גמליאל מודה לסייג חכמים שיש לקרות קריאת שמע עד חצות אלא שהוא סובר שדין זה הוא רק לכתחילה. ונמצא שהרמב"ם פסק אכן כדעת רבן גמליאל וכפסק הגמרא.

הקרן אורה (כאן) תמה שהרי תר"י הכריחו כן מכח שאלתם שאי אפשר לומר ב' סייגים לכתחילה, וכיון שלכתחילה צריך לקרות בצאת הכוכבים על כרחך שחצות זמן דיעבד הוא. ואם כן לדעת הרמב"ם שמבאר בדעת רבן גמליאל שיש ב' סייגים, שהרי לכתחילה צריך לקרות בצאת הכוכבים ואם לא - יקרא בחצות, ואם לא - יקרא עד שיעלה עמוד השחר, הרי על כרחך לא קשה לו קושיא זו. ואם כן מה הכריחו לפרש בדעת רבנן שסוברים הם שאף בדיעבד לא יקרא אחר חצות.

הקטר חלבים ואברים

הקטר אברים של עולת תמיד ושאר עולות

ברש"י מבואר שדין זה נהוג בכל הקרבנות אף אלו שנקרבו קודם תמיד של בין הערבים, וכן סתם הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פ"ד ה"ב), הלכות תמידין (פ"ד) ובפירוש המשנה (כאן).

אמנם בפירוש המשנה למגילה (פ"ב מ"ו) כתב: והקטר חלבים ואברים, שארית תמיד של בין הערבים, והוא אמרו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ומשמע שדין זה נאמר בעולת תמיד של בין הערבים דווקא, וכן כתב הרע"ב (כאן): ואיברים של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום וכו'.

ובתוספות יום טוב (כאן) כתב שודאי אף הם מודים שהוא הדין בכל עולה ולאו דוקא בעולת התמיד אלא שנקטו מילתא דפסיקא וכמבואר ברמב"ם בשאר דוכתי.

ובזרע יצחק הקשה מנין לרמב"ם דקרא ד'היא העולה' איירי בתמיד של בין הערבים דווקא, הלא פשטיה דקרא בכל עולה כתיב.

הקטר חלבים ואברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר

סייג חכמים בהקטר חלבים ואברים

נחלקו הראשונים אם נאמר סייג חכמים עד חצות לגבי הקטר חלבים ואברים:

• דעת רש"י (ד"ה כדי) שהקטר חלבים ואברים זמנו לכתחילה עד עלות השחר, ולא הוזכר במשנתנו אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה.
• דעת הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) שאף הקטר חלבים ואברים זמנו לכתחילה עד חצות וכפשטות לשון המשנה. וכן דעת התוספות (פסחים קכ:) והריטב"א (ברכות ב.).

טעם המחלוקת מסברא

טעמי המחלוקת יבוארו להלן, כל דעה ומקורותיה. ומצד הסברא דעת הרמב"ם מבוארת היטב, שכשם שתקנו סייג בקריאת שמע ובאכילת קדשים כן תקנו גם בהקטר חלבים ואברים. ובטעמו של רש"י שלא גזרו בהקטר חלבים ואברים משום סייג, נאמרו כמה ביאורים באחרונים:

• בחידושי מהרי"ח על המשניות יישב, שכהנים זריזים הם ולא חששו שיתאחרו בהקטרן, ומה שגזרו באכילת קדשים אף שחטאת ואשם נאכלים לכהנים, לפי שיש בכלל הנאכלים ליום אחד - קרבן תודה, שנאכל לבעלים, וכיון שהוצרכו לתקן משום תודה תקנו בכל הקרבנות.

• כעין זה יישב בתפארת ישראל בשם הרמ"ז שלא גזרו בהקטר חלבים ואברים לפי שכהנים זריזים הם, ומכל מקום גזרו באכילת קדשים לפי שנאכלים אף לקטנים שאינם זריזים.

מו"מ בעניין זה

כל הלילה כשר כו' ולהקטר חלבים ואברים

רש"י מביא דברי המשנה במגילה (כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים. ובביאור ראייתו נחלקו האחרונים;

בשאגת אריה (סימן ד) כתב שנראה שכיוון בזה להוכיח כשיטתו, כי אם גזרו חכמים סייג אף בהקטר חלבים ואברים איך אמרו "כל הלילה כשר כו' ולהקטר חלבים ואברים", והלא אינו כשר אלא עד חצות.

בריטב"א (הובא בשיטה מקובצת) כתב שהמשנה משמיעה את עיקר הדין שאם לא הקטיר עד חצות מצות עד שיעלה עמוד השחר.

השאגת אריה מוכיח שהמשנה שם משמיעה את עיקר הדין, מהמשך המשנה שם "דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה", ובגמרא שם (מגילה כא.) אמרו שבא לרבות אכילת פסחים וכדעת רבי עקיבא שמדאורייתא אכילת פסחים מותרת עד שיעלה עמוד השחר. ובגמרא בפסחים מוכח שאף לדעת רבי עקיבא מדרבנן גזרו סייג עד חצות, ועל כרחך שהמשנה שם באה להורות את עיקר הדין מדאורייתא.

הריטב"א דוחה, שאם אכן המשנה באה להשמיענו את עיקר הדין, היה לה להביא גם את דין הנאכלים ליום אחד, שאף הם מדאורייתא נאכלים כל הלילה.

הריטב"א מיישב, שהמשנה שם לא הזכירה אלא דברים הכשרים בלילה ולא קרבנות שנאכלים גם ביום. ואף שהקטר חלבים ואברים מצוותן גם ביום, מכל מקום הזכירה אותם המשנה מאחר שקודם לכן הזכירה המשנה כמה עבודות הכשרות ביום דווקא ועל כן באה המשנה להורותנו שהקטר חלבים ואברים אין דינו כן אלא כשר אף בלילה.

ובתוספות יום טוב (פ"א מ"א) ביאר ראייתו שבשום מקום לא סייג התנא דבריו שלכתחילה זמנו עד חצות, ומשמע שלכתחילה כל הלילה כשר להקטר חלבים ואברים.

התוספות יום טוב כתב שאין ראיה זו גמורה, שהרי מאחר שכבר אמר כן רבן גמליאל בדעת חכמים וסידר רבינו הקודש דבריו במשנתנו, שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא.

כל מה שאמרו חכמים כו' הקטר חלבים ואברים

בכסף משנה (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) כתב שמקור דברי הרמב"ם ממשנתנו, כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

התוספות יום טוב (פ"א מ"א) דחה שאין ראייה ממשנה זו שהרי רש"י פירש שלא הזכירה המשנה דין זה אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה, ואין להוכיח מכאן שזמנו לכתחילה עד חצות.

בשאגת אריה (סימן ד) כתב שפשטות לשון המשנה מורה שאף הקטר חלבים ואברים אמרו בהם חכמים עד חצות.

מדוע לא הזכירה המשנה דין קצירת העומר

בעיקר ביאור רש"י שלא הזכירה המשנה דין זה לא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה, הקשה השאגת אריה (שם) מדוע לא הביאה המשנה גם את דין קצירת העומר הנוהג כל הלילה כמבואר במשנה שם.

השאגת אריה מיישב שאפשר שרבן גמליאל סבירא ליה כדעת העומר שעומר שנקצר שלא כהלכתו כשר וממילא אין קצירת העומר מהדברים הנוהגים בלילה דווקא כיון שאף אם יקצר ביום כשר.

השאגת אריה דוחה שאי אפשר לומר כן, שהרי אם סובר רבן גמליאל שקצירת העומר מותרת בדיעבד אף ביום ע"כ שלא תדחה שבת כיון שאפשר לעשותה מערב שבת, ואם כן ע"כ שלא ילמד מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" כדעת רבי ישמעאל הדרוש מה חריש של רשות אף קציר של רשות יצא קציר של מצוה דהיינו קצירת הועמר שדוחה את השבת, אלא ידרוש את הפסוק כדעת רבי עקיבא לרבות חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, דהיינו דין תוספת שביעית. והרי מבואר בגמרא שרבן גמליאל ובית דינו ביטול דין תוספת זה וע"כ שדורש הפסוק כר"י וע"כ שאי אפשר לעשותו מבעוד יום.

השאגת אריה מיישב, שרבן גמליאל יסבור כדעת רבי אליעזר שאף מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת.

השאגת אריה דוחה, שדעת רבי אליעזר בזה היא דעת יחידאה ולא אשכחן בשום דוכתא שום תנא הסובר כדעתו, ודוחק להעמיד דעת רבן גמליאל כשיטתו.

כל מה שאמרו, ולא מצינו בשום מקום לגבי הקטר חלבים ואברים

הריטב"א מוכיח כדעת רש"י מלשון המשנה "כל מה שאמרו חכמים עד חצות", והרי לא מצינו בשום מקום לענין הקטר חלבים ואברים שאמרו חכמים עד חצות, ועל כרחך שאכן לא נאמר דין זה לענין הקטר חלבים ואברים אלא לשאר הדברים המובאים במשנה.

הריטב"א מיישב, שמצינו כעין זה בריש פסחים (ב.) שאמרו שם: ובמה אמרו שתי שורות במרתף, אף שלא אמרו כן במקום אחר אלא באותה משנה. ואם כן אף כאן שייך לפרש הלשון 'כל מה שאמרו' אף על הקטר חלבים ואברים על אף שלא מצאנו דין זה במקום אחר.

איברים שפקעו מעל גבי המזבח

הריטב"א מקשה על דעת רש"י מדברי המשנה בזבחים (פו.) איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן. מבואר שאחר חצות אין להחזיר אברים שפקעו מעל גבי המזבח.

הריטב"א מיישב שטעם המשנה אינו משום סייג חכמים שאסור להקטיר אחר חצות, אלא משום שאם היו על המזבח עד חצות הרי הם כמי שנתעכלו לגמרי ואין צריך להחזירם למזבח, כמבואר שם בגמרא.

דקדוק לשון התוספתא

התוספות יום טוב ביאר מקור דברי הרמב"ם מדברי התוספתא במגילה (פ"ב ה"י-יא) וכל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים כו' אבל אין חייבין עליהן משום נותר ואין מחשבה פוסלת בהן עד שיעלה עמוד השחר. ולכאורה קשה לשון "אבל", דאדרבה כיון שזמנה עד עמוד השחר לכן אין חייבין עליה משום נותר עד שעה זו, ועל כן פירש הרמב"ם שאף שכל הלילה כשר להקטרה היינו בדיעבד אך לכתחילה זמנה עד חצות, אבל מכל מקום אין חייבין עליהן משום נותר עד עלות השחר.

וכל הנאכלין ליום אחד

סייג בנאכלים לשני ימים ולילה אחד

המפרשים מקשים מדוע לא גזרו חכמים סייג בקרבנות הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, שייאכלו עד חצות יום שני:

ביום ניכר מתי שקיעת החמה

התוספות בזבחים (נז:) יישבו שלא חששו ביום לפי שניכר מתי שקיעת החמה.

השאגת אריה (סימן ד) כתב, שסברא זו אינה אלא לדעת רש"י שהסייג באכילת קדשים הוא שמא יבא לאכול אחר עלות השחר, וע"ז אמרו התוס' שאחר שקיעת החמה אין חשש שמא יבא לאכול כיון שהוא ניכר.

ולפי זה כתב שכל יישוב התוס' הוא לדעת רבן גמליאל הסובר שאין סייג בקריאת שמע, אך לדעת חכמים שיש סייג אף בקריאת שמע משום זירוז שמא יאמר יש לי עוד שהות ויעבור הזמן אם כן הוא הדין בקרבנות הנאכלים לשני ימים שיש לחוש שמא יאמר יש לי עוד שהות ותשקע החמה.

רבי עקיבא איגר (גליון המשניות) כתב שאפשר לומר כעין דברי התוס' גם על חשש זירוז, שביום ניכר מתי קרב זמן שיקעת החמה וימהר לאכול ולכן לכולי עלמא אין סייג בקרבנות הנאכלים לשני ימים ולילה אחד.

בזמן גדול לא חששו

בחידושי מהרי"ח על המשניות יישב, שמאחר שיש זמן גדול לאכול, ב' ימים ולילה אחד, לא חששו שמא לא יאכל בתוך הזמן.

רק בלילה שיש חשש אונס שינה

עוד יישב בחידושי מהרי"ח על פי המבואר בגמרא לקמן (ד:) שסייג חכמים הוא שמא יאמר אוכל קימעא ואישן קימעא כו' וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. וכן אמרו שם כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ומבארת הגמרא (לצד אחד) שהזכירו דבר זה כאן דווקא משום דאיכא אונס שינה. ולפי זה ביום אין חשש זה.

כדי להרחיק אדם מן העבירה

בטעם הסייג

בטעם הסייג, כתב רש"י (ד"ה כדי) שבאכילת קדשים יש לחוש שמא יבוא לאוכלם לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת, ובקריאת שמע יש לחוש שמא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר.

וכן מבואר בירושלמי: כדי להרחיק, אם את אומר עד שיעלה עמוד השחר הוא סובר שלא עלה עמוד השחר והוא אוכל ומתחייב, מתוך שאת אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אינו מתחייב.

החילוק בין סייג דקדשים לסייג דקריאת שמע

והקשו השאגת אריה (סימן ד) ורבי עקיבא איגר (ברכות פ"א מ"א) מדוע שינה רש"י פירושו והוצרך לפרש שבאכילת קדשים יש לחוש שמא יבוא לאכול אחר עלות השחר ויתחייב כרת, ולא פירש שהחשש הוא כבקריאת שמע שמא יאמר יש לי עוד שהות ויבטל מצות עשה של אכילת קדשים, וכן יעבור על לאו של "לא תותירו ממנו עד בוקר".

השאגת אריה מוכיח דברי רש"י, על פי דברי התוס' בזבחים (נז: ד"ה להרחיק) שלא גזרו סייג בקרבנות הנאכלים לשני ימים ולילה אחד שלא יאכל אחר חצות היום השני, לפי שניכר מתי שקיעת החמה. וסברא זו שייכת רק אם החשש הוא שמא יאכל, שע"ז יישבו שאין חשש שיאכל כיון שיראה ששקעה החמה, אך אם החשש הוא כבקריאת שמע משום זירוז הרי סברא זו שייכת אף ביום.

האחרונים ביארו טעמים אחרים למה אין לעשות סייג ביום, ורבי עקיבא איגר ביאר כעין סברת התוס' אף בסייג משום זירוז שניכר מתי תשקע החמה.

השאגת אריה ורבי עקיבא איגר מוכיחים כדעת רש"י, ממה שלא נחלק רבן גמליאל על סייג חכמים אלא לענין קריאת שמע אך מודה בשאר סייגים ועל כרחך שהסייג באכילת קדשים הוא חמור טפי ואינו דומה לסייג דקריאת שמע.

ראה להלן שיש מקום לומר שאף רבן גמליאל מודה לסייג חכמים בקריאת שמע, ואם כן אין טעם לחלק בין סייג דאכילת קדשים לסייג דקריאת שמע.

בין יממא לליליא לא טעו אינשי

עוד הקשה השאגת אריה, שבגמרא בפסחים (יב.) אמרו לגבי עדות שבין יממא לליליא לא טעו אינשי, וכיצד מבאר רש"י שחוששים שמא יבא לאכול הקדשים אחר עלות השחר.

ומיישב, שלא אמרו כן אלא לענין עדות שאינה אלא בזריזין כמבואר בגמרא שם, אבל סתם אינשי טעו.

סייג במקום דיעבד

נחלקו הראשונים מה הדין בדיעבד אם עברה שעת חצות אם יכול לקיים הדין אחר חצות. ולענין קריאת שמע יעויין לעיל בביאור מחלוקת רבן גמליאל וחכמים שנחלקו בזה הראשונים אם ביטלו חכמים המצווה אחר חצות או שלא אמרו דבריהם אלא לכתחילה.

ובדין אכילת קדשים והקטר חלבים ואברים נחלקו הראשונים אם בדיעבד אוכל או מקטיר אחר חצות:

• דעת התוספות (פסחים קכ: ד"ה אמר), שבדיעבד אוכל אחר חצות ולא גזרו חכמים סייג להביא קדשים לבית הפסול.
• השאגת אריה כתב בדקדוק לשון רש"י "ואסרום באכילה קודם זמנם", שדעתו שאחר חצות אסורים באכילה אף בדיעבד, וכן מבואר בירושלמי, וכן משמע ברמב"ם שכתב שאין מקטירין ושאין נאכלין אלא עד חצות ומשמע שאחר חצות אסורים באכילה אף בדיעבד.

דעת רבן גמליאל בשאר סייגים

רבי עקיבא איגר (על המשניות) והשאגת אריה (סימן ד) מוכיחים שרבן גמליאל לא נחלק על סייג חכמים עד חצות אלא לענין קריאת שמע, אך לעניין שאר סייגים אף הוא מודה. שהרי בגמרא לקמן (ט.) הקשתה הגמרא על לשון ולא זו בלבד שאמר רבן גמליאל, והלא אין דעתו שיש סייג בקריאת שמע, ולא הקשתה הגמרא על עצם דברי רבן גמליאל אלא כל מה שאמרו וכו'.

באחרונים נאמרו כמה טעמים לבאר מדוע מודה רבן גמליאל בשאר סייגים וחולק רק על סייג דקריאת שמע:

מודה בסייג דשמא יאכל

א. רבי עקיבא איגר והשאגת אריה מבארים על פי דברי רש"י (ד"ה כדי) שבאכילת קדשים יש חשש שמא יאכל אחר עלות השחר ויתחייב כרת ואילו בקריאת שמע אין הסייג אלא משום זירוז שמא יאמר יש לי עוד שהות ויעבור הזמן. ורבן גמליאל לא סבירא ליה סייג משום זירוז אלא רק סייג משום חשש שמא יאכל אחר הזמן.

ובביאור הטעם שאינו חושש לסייג דזירוז אלא רק לסייג דשמא יאכל, נאמרו שני אופנים באחרונים:

• השאגת אריה ורבי עקיבא איגר מבארים, שבחשש זה האיסור הוא בקום עשה, מה שאין כן בחשש קריאת שמע אף אם לא יקרא עד שיעלה עמוד השחר אינו עובר איסור בקום עשה אלא רק ביטל מצוות עשה.
• רבי עקיבא איגר מבאר, שהחשש באכילת קדשים הוא שמא יאכל ויתחייב כרת, מה שאכין בקריאת שמע שהוא ביטול עשה בעלמא אין שם כרת.

עשה ולאו

ב. רבי עקיבא איגר מיישב, שרבן גמליאל מודה באכילת קדשים שהוא איסור עשה ולאו וחולק בקריאת שמע שאינו אלא עשה.

אך כתב רע"א שדוחק לפרש כן.

אף בק"ש מודה רבן גמליאל

ג. השאגת אריה מבאר לפי דרכו בביאור דעת הרמב"ם שאף רבן גמליאל סובר שיש סייג בקריאת שמע עד חצות לכתחילה, ואינו חולק על חכמים אלא לענין מה שאמרו שאף בדיעבד אין יכול לקרות קריאת שמע אלא עד חצות. וממילא לדעת רבן גמליאל אכן תקנו סייג בכל הדברים.

רבן גמליאל סובר שהסייג הוא עד עלות

ד. השאגת אריה מחדש שדעת רבן גמליאל כדעת רבי שמעון בר יוחאי (לקמן ח:) שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד הנץ החמה, אלא שתקנו חכמים סייג שיקרא עד עלות השחר. ונמצא שאף בקריאת שמע גזרו סייג, אלא שמאחר שזמנה עד הנץ סגי בסייג דעלות השחר.

השאגת אריה דוחה, שאם רבן גמליאל מודה לסייג זה, יקשה מדוע אין סייג בקרבנות הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, שיאכלם עד חצות היום הראשון.

עוד כתב השאגת אריה, שבירושלמי לא משמע כן.

תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך

האחרונים הוכיחו מיישוב הגמרא כמאן דאמר (לקמן כא.) קריאת שמע דאורייתא.

ובראשון לציון דחה שאה"נ יכלה הגמרא לומר הניחא למאן דאמר וכו' אלא לפי שאין קושיא זו חמורה כל כך לא הוצרכה לומר כן, ובאמת למ"ד קריאת שמע דרבנן צ"ל חסורי מחסרא והכי קתני חייב אדם לקרות את שמע, ומאימתי קורין את שמע בערבין וכו'. ואף שאין אדם מחסר ראש דבריו מכל מקום הכא שאני שהרי בכלל דברי המשנה 'מאימתי' נכלל עצם החיוב ובכהאי גוונא אמרינן חסורי מחסרא אף בראש דבריו.

---

---

שולי הגליון

---

---

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף