שאגת אריה/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה ו

סימן ו

שאלה אלם שאינו מדבר איך יוצא ידי חובתו בק"ש וכן בשאר מצות התלוים בדיבור כגון תפלה ובה"מ וכן מדבר ואינו שומע אם יכול לצאת ידי חובת מצות הללו ע"י דיבורו או לא:

תשובה ע"ד אלם דע דבפ"ג דברכות (ד' כ') פליגי רבינא ורב חסדא רבינא ס"ל הרהור כדיבור דמי ורב חסדא ס"ל הרהור לאו כדיבור דמי וכתבו התוס' והרא"ש דהלכה כרב חסדא מדשקלי וטרו ר"א ור"א לתרוצי למילתיה ואין יוצא ידי חובתו בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שא"צ להשמיע לאזניו ע"כ ובשם ר' חננאל פסקו כן. והרי"ף לא הביא לפלוגתא זו בהלכות וצ"ל משום שהביא שם הרא"ש בשם ה"ר יונה ראיה דהרהור לאו כדיבור דמי מדאמר במסכת שבת פ' השואל ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ופריך והאר"י בכ"מ מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא אלמא הרהור כדיבור דמי ומשני התם משום דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר הא דאסר ר"י הרהור לאו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דהרהור לאו בכלל דיבור אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש משמע אפילו בהרהור ע"כ. וכיון שהרי"ף פסק שם בפ' שואל דיבור אסור הרהור מותר סמך אהא דש"מ הרהור לאו כדיבור דמי. ותמהני על הריא"ז שכתב שם הש"ג בפ' שואל משמו אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב שמודיעו שצריך לשוכרו למ"ש לפעולתו ע"כ. והיינו כמ"ד הרהור לאו כדיבור דמי כדאמר שם בפ' שואל ואלו בפ' היה קורא הביא בשמו גבי הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא שכתב ונ"ל שאם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא ע"כ ש"מ דס"ל הרהור כדיבור דמי וזה סותר למה שפסק בפ' שואל. והרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות ברכות כל הברכות כולן צריך להשמיע לאזניו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ע"כ הרי שכתב אפילו לא הוציא בשפתיו אלא שבירך בלבו נמי יצא ש"מ דס"ל הרהור כדיבור דמי.

וק"ל שהרי בפ' כ"ד מהלכות שבת כתב ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שמדבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה או באיזה סחורה ילך למקום פלוני כ"ז וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ע"כ. אלמא הרהור לאו כדיבור דמי וזה סותר למש"כ בפ"א מה"ב. ונ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ ל"פ ר"ח ורבינא אי הרהור כדיבור דמי אי לא אלא גבי ק"ש דכתיב בה לשון דיבור שנאמר ודברת בם אלמא דיבור בעי שהרי אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאק"ש קאי ועלה פליגי ומינה דייקי למילתייהו כמבואר באותה סוגיא. אבל בשאר כל המצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו ר"ח מודה דבהרהור נמי סגי להו הילכך בה"מ דכתב רחמנא ואכלת ושבעת וברכת סתמא ולא נאמר ביה דיבור בהרהור בעלמ' נמי סגי אפי' לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי דהא לא כתיב ביה דיבור הילכך א"צ דיבור כלל וה"ה לכל הברכות שהן מד"ס כעין בה"מ דאורייתא תקון ובהרהור בעלמא סגי להו. ומזה תבין שמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזניו יצא וכתב עליו הכ"מ בשם רבי מנוח וצריך להשמיע לאזניו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו ע"כ. ולפ"ז הא דמסיים הרמב"ם ואם לא השמיע לאזניו יצא היינו שקרא בלבו ולא הוציא בשפתיו אלמא הרהור כדיבור דמי. דליתא להאי פירושא דגבי ק"ש מודה הרמב"ם דכיון דכתיב בה דיבור הרהור לאו כדיבור דמי כדמוכח ההיא דפרק כ"ד מה"ש והא דכתב לא השמיע לאזניו יצא היינו שהוציא בשפתיו רק שלא השמיע לאזניו והיינו דלא מסיים הרמב"ם גבי ק"ש כמו שמסיים בפ' א' מהלכות ברכות ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו משום דגבי ק"ש הרהור לאו כדיבור דמי ס"ל. ומה שיש לדקדק על דברי הרמב"ם אלו כ"כ באורך רב בס' כללי תורה ומצות אשר לי אין כאן מקומו מכל מקום למדנו מדברי הרמב"ם דבק"ש אין יוצא ידי חובתו בהרהור ולדעת שאר רבוותא בכל המצות אין יוצא ידי חובתו בהרהור אפילו במקום שלא נאמר דיבור ולפ"ז אין לאלם תקנה לצאת ידי חובתו בק"ש בהרהור כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. מ"מ נ"ל כיון דקי"ל שומע כעונה דמי כדאמרינן בפרק לולב הגזול (ד' ל"ח) מחוייב האלם לשמוע ק"ש מפי אחר המחוייב בדבר ובזה יוצא ידי חובתו:

אע"פ שראיתי להשבולי לקט שכתב בכלל א' סימן ט' במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל ששותק וישמע דקי"ל שומע כעונה שר' אברהם ברבי שלמה כתב היכא אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיוכל לענות כהנך דסוכה אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי לדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ע"כ. א"כ כ"ש אלם שאינו יכול לענות א"א לו לצאת ידי חובתו בשמיעה דהו"ל אין ראוי לבילה. מ"מ רש"י ותוס' בשם בה"ג חולקין בדבר שם בפרק ל"ה וס"ל דישתוק וישמע. וכ"כ התוס' בשם ר"ת ור"י אלא דמטעם אחר אמרו שלא לשתוק ולשמוע דכיון דשומע כעונה ה"ל הפסק. ואע"ג דאיפשר דע"כ ל"פ כל הני רבוותא על ר"א בר' שלמה אלא בעומד בתפלה דאדם ראוי לענות אלא שאריה הוא דרביע עליה מחמת איסור הפסקה וחשיב לדידהו ראוי לבילה אבל באלם איפשר שגם הם ז"ל מודים דהו"ל אינו ראוי לבילה. כיון דא"א לו לדבר ולהוציא את עצמו ידי חובת ק"ש א"א לו לצאת ע"י שישמע מפי אחר משום דשומע כעונה מ"מ נ"ל דיוצא ידי חובתו אם שומע ק"ש מאחר משום דשומע כעונה אמרי' נמי לגבי אלם אע"פ שא"א לו לצאת ע"י עצמו כלל ואין זה ענין לאינו ראוי לבילה דבשלמא התם כיון דכתב רחמנא מצות בילה במנחה לכתחלה אע"ג דקי"ל אם לא בלל כשר מ"מ ראוי לבילה בעינן שהרי לכתחילה צריך בילה למצוה וכל שא"א לקיים מצות בילה במנחה זו מצות בילה מעכבת בו אפי' בדיעבד. אבל הכא לכתחילה שומע כעונה דמי וא"צ לקרות בפיו דווקא ואפילו לכתחלה בשמיעה סגי ליה ופיו של חבירו כפיו דמי א"כ אפי' אם אינו ראוי לקרות בעצמו מחמת שהוא אלם מ"מ לא גרע בזה. וכמו שבמדבר רבי רחמנא שיוצא ידי חובתו בקריאת אחר לכתחלה הה"נ לנשתתק אע"פ שניטל דיבור פיו מ"מ דיבור פיו של חבירו במקומו עומד לצאת הוא בשמיעתו משום שומע כעונה כשאר כל אדם שאינו אלם. ויש לי להביא ראיה לדברי מהא דאמרינן בספ"ג דר"ה (דף כ"ט) לענין תקיעת שופר שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמר רב הונא ולעצמו מוציא אמר ליה רבי נחמן לרב הונא מ"ש לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה. אלא אמר רב נחמן אף לעצמו אינו מוציא. תניא נמי הכי מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא הרי אף על גב דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול להוציא את עצמו מ"מ חייב בתקיעת שופר וע"כ אין לו תקנה אלא ע"י ששומע תקיעת שופר מאחרים המחוייב בדבר. ואמאי ה"נ נימא כל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו והואיל ואין יכול להוציא את עצמו ע"י תקיעתו אין יוצא ידי חובתו ע"י שהוא שומע מאחר. אלא ע"כ כל כה"ג אין לו ענין לאינו ראוי לבילה ומטעמא דאמרן. ואין לחלק ולומר דשאני תקיעת שופר משאר מצו' דעיקר תקיעת שופר בשמיעה תליא מילת' דמה"ט כתב הב"י בא"ח סימן תקפ"ט בשם הכלבו והרשב"ץ שאפילו המדבר ואינו שומע שהוא כפיקח לכ"ד אינו מוציא כיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכין על השמיעה וכיון שאינו שומע לאו בר חיובא הוא ואינו מפיק ע"כ. וכ"כ הרא"ש בשם בה"ג הא דמברכין לשמוע קול שופר ולא מברכין לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא דיוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע ע"כ וכיון דבשמיעת קול שופר הוא דיוצא ולא בתקיעת שופר מה"ט מי שחציו עבד וחציו בן חורין אע"ג דא"א לו לצאת בתקיעה של עצמו לא ה"ל אין ראוי לבילה שהרי אין מצותו בתקיעה אלא בשמיעה הוי עיקר מצותו וה"ל ראוי לבילה לעיקר מצותו כשאר כל אדם. משא"כ שאר כל המצות שתלוין בדיבור פה למצותן. והא דשומע כעונה היינו משום דה"ל כאלו הוא קורא ומדבר בעצמו י"ל דשפיר מיקרי אלם שאינו ראוי לדבר אינו ראוי לבילה ואינו יוצא ידי חובתו בשמיעה מפי אחרים דעיקר מצותן לאו בשמיעה תליא מילתא. הא ליתא דע"כ תקיעת שופר לאו בשמיעה לחוד תליא אלא בעיקר תקיעה נמי תליא כמו מצות התלוין בדיבור דבקריאת הפה תליא מצותן וא"כ שפיר דמו להדדי דמצות תקיעת שופר בתקיעה גופיה נמי תליא דהא תנן בפ"ב דר"ה (ד' ל"ב) המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ותנן נמי בספ"ג דר"ה חרש שוטה וקטן אינו מוציא את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן. ואס"ד דתקיעת שופר בשמיעה לחוד נגמר מצותו אמאי השומע מן המתעסק וממי שאינו מחוייב בדבר לא יצא והא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין גופיה אמאי אף לעצמו אינו מוציא ואפילו את שאינו מינו נמי יוציא דהא מ"מ קול שופר שומע. אלא וודאי כדאמרן:

ועוד נ"ל להביא ראיה דאלם יוצא ידי חובתו ע"י שמיעתו מפי אחרים ולא אמרינן דה"ל אינו ראוי לבילה שהרי כתבו התוס' בריש ערכין (ד' ג') דתני' בתוספתא הכל חייבין במקרא מגיל' כו' טומטום ואנדרוגינוס חייבין במקרא מגילה ואינן מוציאין את הרבים ידי חובתן אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת מגילה ובה"ג הוסיף אלא שחייבין במשמע לפי שהכל היו בספק להשמיד ולהרוג ולאבד ע"כ. ומדחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא את מינו ע"כ אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה כדאמרינן גבי תקיעת שופר וא"כ הא דחייב במגילה א"א לצאת אא"כ שומע מפי אנשים אחרים שמחוייבין במקרא מגילה כדאמרינן לגבי תקיעת שופר והא הכא דאע"ג דאין יוצא ידי חובתו ע"י קריאת עצמו מ"מ יצא על ידי שמיעתו מפי אחרים אלמא כל כה"ג לאו אינו ראוי לבילה מיקרי מטעמא דאמרן לעיל והוא הדין גבי אלם נמי דינא הכי בכל מצות התלוין בדיבור וכדכתיבנא. ואע"פ שהב"י כתב בא"ח סימן תרפ"ט דמי שחציו עבד וחציו בן חורין מוציא א"ע משום דצד עבדות נמי חייב במקרא מגילה. וכתב וא"ת מה"ט יוציא ג"כ את מינו וי"ל אע"פ שמשני צדדיו הוא חייב מ"מ מאחר שהוא מורכב מעבדות וחירות כיון דאין צד עבדות ניכר לעצמו וצד חירות לעצמו אינו ראוי להוציא את אחרים ואפי' אם אותן אחרים מורכבים ג"כ מעבדות וחירות. וע"כ צ"ל טעם זה לדעת רש"י שסובר דנשים מוציאין את האנשים ואפ"ה טומטום אינו מוציא מינו. וטעמא משום דטפי עדיף כשהמוציא הוא ודאי אשה והשומע איש. מכשהמוציא הוא טומטום אפי' אם השומע נקיבה ואפי' אם השומע טומטום דסד"א כיון דתרווייהו חד מינא נינהו נפקי אהדדי ידי חובתן קמ"ל דלא משום דבעינן שהמוציא את אחרים ידי חובתן יהא ניכר אם הוא זכר או אם הוא נקיבה. ולא תקשה מאנדרוגינוס שמוציא את מינו דהתם שאני שכבר הוא ניכר שהוא בריה בפ"ע ע"כ. ולדבריו אין ראיה מתוספת' זו שהרי מי שחציו עבד וחציו בן חורין מוציא את עצמו לפ"ז. מ"מ אומר אני שדבריו אינן דברים של טעם דאם אשה ועבד חייבין למה גרע טומטום מפני שהוא ספק אשה שלא להוציא אפילו אנשים וגרע אפי' מאשה ודאית מה בכך שאינו מבורר אם הוא איש או אשה כיון דמ"מ חייב בירור זה אינו לא מעלה ולא מוריד. וכן במי שחציו עבד וחציו בן חורין מ"ט בדבר מפני שהוא מורכב אינו יכול להוציא אפילו מינו כיון דמחוייב במקרא מגילה משני צדדים והתוס' ופוסקים כתבו תוספתא זו לדברי ה"ג שאין נשים חייבות במקרא מגילה אלא במשמע מגילה לבד כמבואר למעיין בדבריהם אבל לסברת רש"י דנשים יכולות להוציא את אנשי' ידי חובתן הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דטומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין יכולין להוציא אנשים ידי חובתן כיון דבין איש ובין אשה חייבין במקרא מגילה. ותמה על עצמך כולו עבד גמור מוציא אחרים ידי חובתן ואחר שנעשה חציו בן חורין גרע טפי מפני צד חירות שבו ואינו מוציא ה"ל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והרי שם בערכין הכי אמרינן הכל חייבין במקרא מגילה הכל כשרין לקרות את המגילה לאתויי מאי לאתויי נשים וכדריב"ל דאמר נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס ופירש"י לאתויי נשים שחייבות במקרא מגילה וכשרים לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתן ע"כ וכתבו עליו התוס' אבל בה"ג לא פסק הכי ומביאין ראיה מן התוספתא וז"ל הכל חייבין במקרא מגילה כו' עד הכל היו בספק להשמיד ולהרוג ולאבד וכמ"ש למעלה אלמא הא דבה"ג ותוספתא שהביא פליג אדרש"י ז"ל. ותדע דע"כ תוספתא זו אינה מתפרשת אלא לדעת בה"ג דנשים אינן חייבות אלא במשמע מגילה. דאל"כ אמאי אנדרוגינוס אינו מוציא את שאינו מינו דמדמוציא את מינו אלמא חשיב ליה מבורר א"כ אף לשאינו מינו נמי יוציא. אלא וודאי היינו טעמא משום דנשים אינן חייבות במקרא מגילה אלא בשמיעה לחוד מהאי טעמא אינן מוציאות שאינן מינן דהיינו זכר וטומטום מחמת שהוא ספק. ומה שמסתייע הב"י את עצמו מדברי רש"י נעלם ממנו דברי רש"י עצמו בסוף פ"ג דראש השנה דתניא התם כה"ג גבי תקיעת שופר וכמש"כ למעלה דקאמר הכל חייבין בתקיעת שופר וקחשיב התם טומטום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וקאמר התם טומטום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ופרש"י טומטום אינו מוציא את מינו טומטום כמותו שמא תוקע זה נקיבה וחבירו זכר ע"כ. אלמא מחמת ספיקא לא מוציא ולא מחמת שאינו מבורר. ועוד גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין אמרינן התם בגמ' אר"ה ולעצמו מוציא וא"ל ר"נ לר"ה מ"ש לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה. ולדברי הב"י מאי קשיא ליה לר"נ מ"ש לאחרים דלא הא טעמא לאחרים דלא משום שהוא מורכב מעבדות ומחירות מה"ט א"י להוציא אחרים אפי' מינו ולאו משום דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות שהרי אפי' היכא שהוא חייב מב' צדדיו כגון מקרא מגילה כדעת רש"י אינו יכול להוציא אפי' את מינו מה"ט וכיון דטעמא משום הכי הוא י"ל דלעצמו מוציא בתקיעת שופר כמו שמוציא לגבי מקרא מגילה. אלא וודאי ליתא לדברי הב"י ז"ל ועל פירש"י לק"מ דס"ל דתוספת' זו משבשתא היא דהוא ז"ל מפ' הא דערכין הכל כשרים לקרות את המגילה היינו שכשירות ומוציאות את האנשים ידי חובתן וזה מבואר להדיא בדברי התוס' והפוסקים לדעת רש"י ז"ל. אלא וודאי כמש"כ הוא עיקר וש"מ דה"ה אלם נמי אע"פ שא"י לקרות ק"ש בעצמו גם ע"י הרהור שלו א"א לו לצאת דהא הרהור לאו כדיבור דמי לגבי ק"ש מ"מ יכול לצאת ע"י שמיעתו מאחרים מטעם שומע כעונה וכדאמרן א"כ מחוייב לשמוע מפי אחרים כדי לצאת ידי חובתו דכיון דאית ליה תקנתא מצות ק"ש רמיא עליה וחייב בה ומחוייב לשמוע מאחר דה"ל שומע כעונה כמו שמי שחציו עבד וחציו בן חורין מחוייב בתקיעת שופר ובמקרא מגילה אע"פ שאין יוצא ע"י תקיעת וקריאת עצמו מ"מ מחוייב לשמוע תקיעת שופר ומקרא מגילה מאחר הה"נ דאמרינן כה"ג לגבי ק"ש באלם שמחוייב לשמוע ק"ש מאחר ולאו דוקא בק"ש אלא ה"ה בתפלה ובה"מ ושאר כל המצות התלוין בדיבור פה לדעת כל רבוותא חוץ מהרמב"ם דס"ל דבכל המצות אינו יוצא ידי חובתו בהרהור אפילו היכא דלא כתיב ביה דיבור בהדיא. ראוי להזהיר את האלמים לשמוע מפי אחרים המחוייבין בדבר כדי שהן יצאו ידי חובתם בשמיעה. אלא שיש לפלפל הרבה בזה לגבי שאר מצות חוץ מק"ש אם דעת הרמב"ם עיקר אם לא וכבר הוכחתי בראיות ברורות בכללי תורה ומצות שלי שהעיקר כדעת שאר רבוותא ז"ל וכמש"כ שם באריכות ע"ש:

ואין לדחות הראיות שהבאתי מהא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאע"ג דאינו יכול להוציא א"ע בשופר ומגילה מ"מ יצא ידי חובתו ע"י ששומע מאחר ולא אמרינן דה"ל אינו ראוי לבילה דש"מ דאלם נמי דאע"ג דאינו יכול לדבר ולהוציא א"ע מ"מ יצא ידי חובתו ע"י שמיעתו מאחר משום שומע כעונה. דדילמא מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאני דמה"ת יכול להוציא א"ע אע"ג דצד עבדות אינו מחוייב בדבר מ"מ אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דהא דאמרינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן היינו מדרבנן. אבל מה"ת אפי' אינו מחוייב בדבר יכול להוציא לדעת רש"י וכמ"ש לפנינו וא"כ מי שחציו עבד לאו אינו ראוי לבילה מיקרי כיון דאפילו צד עבדות דידיה שאינו מחוייב בדבר יכול להוציא את צד חירות דעצמו מדאורייתא. והא דלעצמו אינו מוציא היינו מדרבנן דהצריכו מחוייב בדבר דוקא להוציא אחרים ידי חובתן ולחומרא אבל לא להקל מחמת זה ולומר דה"ל אינו ראוי לבילה כיון דמדינא ראוי לבילה הוא להוציא א"ע וא"צ לאחרים להוציאו ידי חובתו אבל אלם שא"א לצאת על ידי עצמו לא בדיבור ולא בהרהור כלל מה"ת למאי דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי איכא למימר דאינו יוצא נמי ע"י שמיעתו מאחרים משום שומע כעונה דזה ה"ל אינו ראוי לבילה שהרי בפ' ג' שאכלו (ד' מ"ח) א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ופירש"י ומכי אכיל כזית דגן מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפ' מי שמתו מיהו כיון דמחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים י"ח וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמרינן הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מחוייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה ע"כ. ומדפי' דמחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן בו ש"מ דהא אינו מחוייב בדבר דאינו מוציא רבים ידי חובתן אינו אלא מדרבנן. הילכך מחוייב מדרבנן מוציא דאס"ד דאינו מחוייב בדבר מדאורייתא אינו מוציא. הרי כיון דבה"מ מה"ת היאך יכול מי שלא אכל אלא כזית דגן שאינו מחוייב אלא מדרבנן להוציא את מי שאכל כדי שביעה שמחוייב מן התורה. הא מ"מ התוס' לא ס"ל הכי שהקשו על רש"י מ"מ כיון שאינו מחוייב מן התורה אינו מוציא אחרים שמחוייבין מן התורה וש"מ דס"ל דהא דאמרי' אינו מוציא ד"ת הוא דאי מדרבנן לא קשה מידי וכדעת הרמב"ן בס' המלחמות בפרק מי שמתו וש"פ כדעת התוס'. ובאמת אני תמה על רש"י ז"ל דהא א"א לומר כן שהרי בפ' מי שמתו (ד' כ') אמרינן א"ל רבינא לרבא נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן אא"ב דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אא"א דרבנן הוי אינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. הרי בהדיא אי נשים בבה"מ דרבנן אינן מוציאין רבים המחוייבין מה"ת ידי חובתן. וש"מ דהא דשאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הוא מה"ת דאי מדרבנן המחוייב בדבר מדרבנן היה מוציא את המחוייב מה"ת כדס"ל לרש"י גבי מי שאכל כזית דגן שמוציא את מי שאכל כדי שביעה מה"ט ובכללי תו"מ שלי הבאתי עוד ראיות שהעיקר כדברי התוס' וסייעתם דהא דאינו מחוייב בדבר אינו מוציא מה"ת הוא. וגם אין לדחות ראייתי מהא דמי שחציו עבד דשאני מי שחציו עבד דמדינא אפי' מצד עבדות חייב בשופר ומגילה וכל המצות וה"ל מחוייב בדבר לגמרי והא דאף לעצמו אינו מוציא וה"ה לשאינו מינו בע"כ אינו אלא חומרא בעלמא מדרבנן הילכך יוצא ידי חובתו ע"י שמיעתו מאחרים דהא ה"ל ראוי לבילה מדינא אפי' להוציא א"ע. משא"כ אלם דמדינא אינו יכול להוציא את עצמו ע"י הרהור שפיר ה"ל אינו ראוי לבילה. והוא משום דיש לי להקשות אמאי מי שחציו עבד אינו מוציא את עצמו ושאינו מינו הא בריש מסכת חגיג' תנן הכל חייבין בראיה ואמרינן בגמ' לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן ולרבינא דאמר דפטור מן הראיה מאי איכא למימר. ומוקי לה לדרבינא כמשנה ראשונה דמי שחציו עבד עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ומתני' דמחייב כמשנה אחרונ' דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וה"ל כמשוחרר וחייב. וה"נ אמרינן בפסחים ר"פ האשה (דף פ"ז) דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ופריך בגמ' והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ומוקי לברייתא כמשנה ראשונה הילכך לא יאכל משל עצמו ומתניתין כמשנה אחרונה לפיכך משל רבו הוא דאינו אוכל אבל משל עצמו יאכל הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין שאוכל משל עצמו הכי פירש"י והתוס' אע"פ שהרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה ובפ"ב מהלכות קרבן פסח נראה שמפרש איפכא דלמשנה אחרונה לא יאכל אפילו משל עצמו וה"נ דפטור מן הראיה שהרי בהלכות קרבן פסח כתב מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין. ובהלכה ח' כתב מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו ע"כ. וכבר פי' הכ"מ בפ"ב מהלכות קרבן פסח טעמו בשם הר"א בן הרמב"ם דלמשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומטעם זה אוכל משל עצמו ולמשנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכב שיחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך דלא קרינן ביה עבד איש ולא משל עצמו שאינה תקנה גמורה אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה לפיכך נתן טעם עד שיעשה בן חורין. אבל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן תקנה במצות שהוא חייב בהן מדברי סופרים דאלו מן התורה פטור כדדייק רבינא ממתניתין בפ"ק דחגיגה. והא דקאמר התם הכל חייבים בראיה לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחויה היא מקמי הא דרבינא ע"כ. מ"מ הראב"ד שם בהשגות הסכים לפירש"י והתוס' שכתב בפ"ב מהלכות ק"פ הא דלא כהלכתא דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו וכ"כ בפ"ג מהלכות חגינה. ובאמת דברי הר"א ז"ל תמוהין בעיני דלדבריו למשנה ראשונה אע"פ שהוא פטור מן התורה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו. דהא האי תקנה קלקלתו דכיון דמדין תורה אינו רשאי לאכול משל עצמו היאך תקנו רבנן שיאכל משל עצמו הא ה"ל נאכל שלא למנויו דאיכא איסורא דאורייתא כמו חולה וזקן כיון דאכתי עבד הוא אין מנוייו של צד עבדות על שלו מנויין כדאמר התם בפרק האשה גבי עבד גמור. וה"נ כיון דמדינא פטור מן הראיה מפני התקנה היאך חייבו חכמים בקרבן ראיה ומשמע שדינו ככל אדם שהרי התנא כללו בהכל חייבין למי שחציו עבד כשאר כל אדם ומשמע שמביא עולת ראיה ושלמי שמחה כשאר כל אדם ואפילו בי"ט. דבשלמא הא דמביא לא קשה לי מידי דהא עולות ושלמים באו בנדבה. אבל הא דמשמע דהרי הוא ככל אדם שיכול להקריבן אפילו ביו"ט וודאי קשה דהא קי"ל כמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט בפ"ב (ד' י"ט) דביצה ועולת נדבה לכ"ע אינה קריבה ביו"ט והרי אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ועוד קשה כיון דבין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה מי שחציו עבד פטור מן התורה מן הראיה למה להו לרבנן למיעבד ליה תקנתא למשנה ראשונה לחייבו מ"ש מכל הני דקחשיב להו התם במתניתין דפטור מן הראיה ולא עבדינן להו תקנתא לחייבן מדרבנן. דבשלמא גבי פסח איכא למימר כיון דמחמת צד חירות חייב בפסח אלא שצד עבדות מעכב עליו שא"א לו לאכול לא משל עצמו ולא משל רבו שפיר עבדו לו תקנתא להוציאו מחיובו אבל גבי ראיה דרחמנא פטריה לגמרי אפי' משום צד חירות שבו כדיליף לה רבינא התם מאל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד למה להו לתקוני לרבנן ולחייבו. אלא וודאי פירש"י ותוס' והראב"ד עיקר וכיון דהכי הוא דלמשנה אחרונה דקי"ל הכי הוה ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כמשוחרר גמור לגמרי אפי' לקולא מדאוכל פסח משל עצמו ומביא עולת ראיה ושלמי שמחה אפי' ביו"ט וכמה שכתבתי. א"כ תקשה לך אמאי אינו מוציא אחרים ואפי' את עצמו ידי חובתו בשופר ומגילה הא הוה ליה כבן חורין גמור ואפי' לקולא ויוציא רבים ידי חובתן וכ"ש שיוציא את עצמו. ובע"כ צ"ל דהא דמי שחציו עבד אינו מוציא בשופר ומגילה חומרא בעלמא היא ומדרבנן וכיון שכן אין מכאן ראיה דלא אמרינן אינו ראוי לבילה גבי אלם דמי שחציו עבד וחציו בן חורין שאני דהא ראוי הוא לבילה מן התורה אפילו להוציא את עצמו דלמאי דקי"ל כמשנה אחרונה ה"ל כמשוחרר גמור ואפילו צד עבדות שלו ה"ל בר חיוב גמור מדאורייתא. אבל מ"מ אין זה דיחוי דוודאי פשטא דשמעתא דספ"ג דר"ה משמע דמדינא הוא הא דאין מי שחציו עבד מוציא אחרים ואפילו את עצמו ידי חובתו ומשום דהוה ליה אינו מחוייב בדבר שהרי א"ל ר"נ לר"ה מ"ש לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות כו' לעצמו נמי לא אתי כו' אלמא טעמא משום הכי הוא. ועוד אי הא דאינו מוציא חומרא בעלמא היא לא היה מקשה ר"נ כ"כ בפשיטות מ"ש לאחרים דלא כו' לעצמו נמי דילמא אע"ג דהחמירו רבנן לאחרים דלא דילמא לא החמירו כ"כ דלעצמו נמי לא דוודאי חומרא יתירא היא הא דלעצמו אינו מוציא יותר מהא דאינו מוציא לאחרים. אלא וודאי מדינא אינו מוציא לאחרים וכיון דמדינא הוא פריך שפיר מ"ש לעצמו מלאחרים. ועוד אס"ד דהחמירו רבנן במי שחציו עבד אע"ג דמדינא כבן חורין הוא מ"מ שויוהו רבנן כעבד א"כ לא היה לו להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה שלו כשאר כל אדם ואמאי לא החמירו עליו כלל. אלא וודאי למשנה אחרונה כבן חורין הוא לכל מילי ודקא ק"ל מהא דשופר ומגילה אמאי אינו מוציא רבים ואת עצמו י"ח כיון דכב"ח דמי למ"א דקי"ל כוותה. י"ל דהא דלמשנה אחרונה ה"ל כב"ח ה"ט משום דכופין את רבו לשחררו מפני תיקון העולם משום דלישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול כדאמרינן התם. וה"מ בעבד של גדול אבל בעבד של קטן אין כופין אותו דקטן לאו בר כפייה הוא כדאמרינן בפרק השולח (ד' מ') גבי ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה וכיון דקטן לאו בר כפייה הוא אין דין מי שחציו עבד וחציו בן חורין שלו כמשוחרר. וצד עבדות שלו לכל דבר דין עבד עליו. דהכי אמרינן בפרק השולח (ד' מ"ב) נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו וכתבו שם התוס' היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי למעוכב גט שיחרור. מיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומין קטנים דלאו בני כפייה נינהו ע"כ. אלמא אף למשנה אחרונה של קטן לאו כמשוחרר דמי א"כ י"ל דההיא מי שחציו עבד וחציו בן חורין דאיירינן ביה גבי שופר ומגילה בשל קטן מיירי. ואע"פ שיש לי לדקדק על דברי תוס' אלו דא"כ למה מוקי הש"ס בריש חגיגה להא דקאמר הכל חייבין בראיה לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כמ"א ולרבינא דדייק לה התם מסיפא דההיא משנה גופה דתנן חוץ מחש"ו ונשים ועבדים שאינן משוחררים ודייק לה מדלא תנן עבדים סתמא דמאי שאינן משוחררין לגמרי קאמר אלא מי שחציו עבד דפטור מן הראיה דסיפא אתי למשנה ראשונה דלפ"ז פליג מתני' סיפא ארישא. ה"ל לאוקמי לרישא וסיפא דמתני' כמשנה אחרונה ורישא בשל גדול וסיפא בשל קטן ול"פ. וה"נ ה"ל לאוקומי למתני' וברייתא דפ' האשה תרווייהו כמשנה אחרונה ומתניתין דדייקינן מינה דאוכל משל עצמו בעבד של גדול וברייתא דאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו בעבד של קטן דלאו בר כפייה הוא ולא ה"ל כמשוחרר. כבר כתבתי אצלי בכללי תו"מ שלי. גם יש לדון עוד דאפילו מי שחציו עבד של גדול אין דינו כמשוחרר לכל מילי ויתברר שם בס"ד אין זה מקומו. ועוד אני אומר דאפילו את"ל דמדינא למאי דקי"ל כמשנה אחרונה דכופין את רבו ה"ל מי שחציו עבד כמשוחרר לכ"ד והא דאינו מוציא לא א"ע ולא את אחרים אינו אלא חומרא בעלמא ומדרבנן מ"מ מוכח שפיר דכל כה"ג לא שייך לומר אינו ראוי לבילה ואע"ג דא"י להוציא א"ע מדינא כגון אלם מ"מ יוצא ידי חובתו ע"י שמיעתו מאחרים משום שומע כעונה. דאס"ד דכל כה"ג אינו ראוי לבילה מיקרי וכל היכא דמדינא א"י להוציא א"ע מה"ת אינו יוצא ע"י שמיעתו מאחרים וא"כ מדינא אין שום חילוק בין אם יצא ידי חובתו ע"י עצמו לע"י אחרי' דבראוי לבילה עצמו ואחרים שוין לצאת י"ח ובאינו ראוי לבילה כמו שא"א לו לצאת ע"י עצמו ה"נ ע"י אחרים לאו כלום הוא ואינו יוצא ידי חובתו. א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן גבי משח"ע לענין שופר ומגילה להחמיר שלא לצאת ידי חובתו ע"י עצמו אלא ע"י אחרים דוקא. הא אחרים ועצמו חדא מילתא היא והא בהא תליא וכ"מ שאינו מועיל ע"י עצמו אינו מועיל נמי ע"י אחרים. וכיון דע"כ א"א לתקן שמי שחציו עבד לא יצא ידי חובתו ע"י אחרים דא"כ אתה מפקיעו ממצות שופר ומגילה לגמרי כיון דלא יצא ידי חובתו לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים והא וודאי א"א לרבנן לתקן כן להקל כיון דמדינא חייב דהא ה"ל ראוי לבילה אפי' ע"י עצמו שהרי דינו כב"ח לכ"ד למשנה אחרונה דקי"ל כוותי' א"כ לא מיקיימא תקנתא דרבנן בזה כלל. ואפי' ע"י עצמו א"א לתקן שלא יצא ידי חובתו דכיון דע"כ ע"י אחרי' לא מיקיימ' תקנתא דרבנן שלא להוצי' ידי חובתו דא"כ אתה מפקיעו לגמרי ממצות אלו והא א"א להקל עליו ובע"כ עשיתו כבר כראוי לבילה. וכיון דא"א לך לעשותו כאינו ראוי לבילה א"כ ממילא למה לא יצא ידי חובתו ע"י עצמו דהא תרווייהו חדא מילתא היא וא"א להפרידו לחצאין. אלא וודאי ש"מ דכל כה"ג אין לו ענין לשאינו ראוי לבילה וכל היכא דמדינא א"י לצאת ע"י עצמו כגון אלם מ"מ יצא ידי חובתו ע"י אחרים משום שומע כעונה הילכך יש כאן מקום לתקנתא זו גבי מי שח"ע שלא להוציא א"ע אע"ג דבע"כ ע"י אחרים הוא יוצא ומחוייב לשמוע מהן:

וראיתי בהג"א רפ"ק דחולין שכ' בשם א"ז שנים ששוחטין אחד מברך על שניהם כדתניא בתוספתא דברכות י' שהיו עושין עשר מצות א' מברך לכולן ומיהו א"י אם ה"ה אלם אם יוצא בברכת אחר כששנים שוחטין הואיל ואין אלם עצמו יכול לברך ע"כ. נראה דמספקא לי' אם אלם יוצא בברכת אחר מטעם אינו ראוי לבילה וכבר הוכחתי דיוצא בברכת אחר. והרמב"ם כ' בפ"ד מה' שחיטה מומחה שנשתתק והוא מבין ושומע שוחט לכתחלה וכן מי שאינו שומע ה"ז שוחט ע"כ וכתב עליו הרא"ש רפ"ק דחולין בנשתתק כתב ה"ז שוחט לכתחלה אבל באין שומע כתב ה"ז שוחט ואין כותב לכתחלה לפי שאינו שומע הברכה אין לו לשחוט לכתחלה כדתנן רפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. והכי אמרי' בפ' היה קורא אהא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא רי"א לא יצא אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא ותניא לא יברך אדם בה"מ בלבו ואם בירך יצא ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ע"כ. ובע"כ הא דנשתתק שוחט לכתחלה אע"פ שא"י לברך והרי אדרבה גרע טפי מאינו שומע שהרי א"י לברך אלא ע"י הרהור ובע"כ מיירי ששומע ברכת השחיטה מפי אחר ויוצא ידי חובתו משום שומע כעונה. אין לדקדק מזה דגבי אלם נמי אמרי' שומע כעונה ולא אמרי' לגבי דידיה כל שאין ראוי לבילה הבילה מעכבת בו. די"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל דבכל המצות שלא נאמר בהן דיבור בהדיא בקרא אחד הרהור ואחד דיבור במשמע ושניה' שוים וכמו שהוכחתי למעלה שכן דעתו ז"ל וכיון דהכי הוא י"ל הא דאלם שוחט לכתחלה לדעת הרמב"ם ע"י ששומע הברכה מפי אחר משום דאלם נמי ראוי לבילה הוא כיון שאיפשר לו לצאת י"ח הברכה ע"י הרהור של עצמו והוא גופיה לא מיקרי אינו ראוי לבילה דנימא הואיל ואין ראוי לדבר וא"א לו לצאת ע"י דיבור ה"ל אינו ראוי לבילה ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור. דהא ליתא דבמקום שלא נאמר דיבור בהדיא הרהור ודיבור כהדדי נינהו ושניהם שוין ואע"פ שא"א לו לדבר מ"מ כיון שאיפשר לו להרהר שפיר יוצא ידי חובתו בהרהור וכמש"כ וכיון דאלם יכול לצאת ידי חובת הברכ' ע"י הרהור דעצמו אע"ג דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו וע"י הרהור ליכא השמעות אזנים מ"מ כיון דבדיעבד יצא בלא השמיע לאזניו ה"ל ראוי לבילה ויכול לשחוט לכתחלה ע"י ששומע מפי אחר דה"ל שומע כעונה דיש כאן השמעות אזנים ואיהו גופיה יכול לצאת ידי חובתו ע"י הרהור של עצמו. אבל במקום שא"י לצאת ידי חובתו בהרהור כגון ק"ש י"ל דס"ל להרמב"ם דאלם שא"י לדבר לא אמרי' לגבי דידיה שומע כעונה דה"ל אינו ראוי לבילה ומ"מ מדברי הטור ז"ל יש להביא ראיה לדברי שהרי כתב בי"ד סי' א' וחרש המדבר ואינו שומע אע"פ שמדבר לכתחלה לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה כו' והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפי' לכתחלה אם אחר מברך ע"כ. והרי הוא ז"ל כתב בא"ח סי' קפ"ה לגבי' בה"מ וצריך להשמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ומיהו אם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ע"כ. אלמא ס"ל דבכ"מ הרהור לאו כלום הוא כמו לגבי בה"מ וה"ה לשאר ברכות הרי אע"פ שאינו יוצא ידי חובתו בהרהור אפי' בדיעבד אפ"ה כתב דאלם שאינו מדבר שוחט לכתחלה באחר מברך ואמאי נימא הואיל ואינו ראוי לבילה דהא א"י לצאת ע"י עצמו לא בדיבור ולא בהרהור דהא הרהור לדידי' ז"ל לאו כלום הוא אין יוצא נמי ע"י ששומע הברכה מפי אחר ואמאי נשתתק שוחט לכתחלה. אלא ע"כ ס"ל דכל כה"ג לא מיקרי אינו ראוי לבילה וכדכתיבנא. וכ"כ האחרונים שם כדעת הטור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף