ערך/שומע כעונה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי שומע כעונה

גדרו

יש שכתבו שנחלקו ראשונים בדין שומע כעונה, אם דין 'שומע' לו או דין 'עונה' - ונפק"מ בשומע קדושה באמצע שמונה עשרה אם יפסיק לשמיעת הקדושה, או שכל כמה שישמע הקדושה מדין שומע כעונה נמצא שמספיק באמצע תפילה העמידה

הדעות שנראה מהם שהוא כעונה: התוס' בברכות (ברכות כא: ד"ה עד) וסוכה (סוכה לח: ד"ה שמע) כתבו דאם מפסיק בשמונה עשרה לשמוע קדושה חשיב הפסק, וכן נראה משאילתות (בראשית) ורשב"א (חלק ה יג) ואגור (סימן קמט), ומנהיג (תפילה ב) בשם רב האיי ורב נטרונאי ורבי יעקב. ובברכות (ברכות כ:) כתבו תוס' והרא"ש (ד"ה כדאשכחן) דבעל קרי מותר להרהר בדברי תורה אפילו הרהור כדיבור, אבל שומע כעונה אסור. והרא"ש (מגילה פ"ק סימן ד) כתב לענין שמיעת מגילה מנשים "דאין שמיעתן מנשים חשובה כאילו הן עצמן קורין", הרי ששמיעה מאנשים "שמיעתן חשובה כאילו הן עצמן קורין". וכך נראה משאג"א (סי' ו') בית שלמה (ח"א יז) ביה"ל (עה"ת, סוף קונט' חנוכה).

הדעות שנראה שרק 'מועיל' כדיבור: רש"י בסוכה (לח:) סובר דשמיעת קדושה באמצע התפילה אינה הפסק, והר"ן שם (יט: ברי"ף סוד"ה וכתב) כ' "ופי' דברי רש"י ז"ל עיקר". . והרמב"ן (פסחים ז. סוד"ה ובתקיעת) והר"ן (שם ד. ברי"ף ד"ה ותו) והריטב"א (ר"ה לד.) כתבו שברכת מגילה היא "על מקרא מגילה" כיון דקריאה אפשר ע"י אחרים, הרי שלא נחשב לכל השומעים שכל אחד קורא לעצמו. ובסדר תפילות לר"י בר יקר (ח"ב עמ' סא) כתב: "וכן מברכין על מקרא מגילה אע"פ שיוצאין בשמיעה", ובתשובת רבינו יוסף בן פלט שבס' הפרדס לרש"י (סי' מג) כתב, "שמע ולא קרא או קרא ולא שמע יצא, והואיל ונפק איניש בעלמא בשמיעה בלא קריאה ובקריאה בלא שמיעה אי"מ לשמוע", וגם מדברים אלו נשמע דשמיעה אינה קריאה. וכן נמצא לרבינו דוד אבודרהם ז"ל שכ' לענין ברכות קריא"ש (סדר שחרית של חול): "מברכת קריא"ש יכול ש"ץ לפטור את מי שאינו יודע, מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה". ועוד שם: "וקריאת מגילה ותקיעת שופר ותפלה מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה" אזי ג"כ ש"ץ פוטר. אכן בקהילות יעקב (ברכות י' סק"ב) והר צבי (שם, סי' מב ד"ה עכ"פ) דנו בדעת התוס' דשמיעה היא ממיני הדיבור לכן היא הפסק בתפילה. ובדליות דוד (סי' ב') [נמצא בסוף ספר 'הלכות הרי"ף' עמ"ס מגילה] כתב דהרמב"ן ור"י ב"ר יקר ס"ל דבקריאת המגילה אי"צ לקריאה כלל רק סגי בשמיעה, ולא מפני ששומע כעונה לא נחשב כקורא.

ובעמק ברכה (קריאת התורה א' ד"ה שוב) הוכיח מהריטב"א (רפ"ג דמגילה) ומרדכי (פ' כיסוה"ד) בשם רבינו שמחה ובעל העיטור (הל' מגילה) דשומע כעונה אינו כעונה ממש, מדאוקמו להירושלמי (רפ"ד דמגילה) בר"מ שקרא המגילה ונתנה לאחר ובירך עליה, בברכה שלאחריה ברכת הרב את ריבנו. [ונמצא דהריטב"א לשיטתו]. אכן בהג"א (פ"ג דמגילה) כתב בשם או"ז דמיירי בברכה שלפניה. [ולכאורה הוא לשיטתו בכ"מ דשייך שאחד יברך ואחר יעשה המצוה].

אלא שהתוס' כתבו שלמסקנה נוהגים כרש"י. ועיין בהערות לתוס' רא"ש (ברכות שם) מה שציין בזה חבל גאונים וראשונים לכאן ולכאן. ובתלמידי ר"י עמ"ס ברכות (רי"ף יג: סוד"ה ויש) סיים עלה: "ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ובלבד שיכוין לבו לשמים".

דעה שלישית ששומע 'מצטרף' לעונה: החזו"א במערכתו הידועה בנידון (או"ח כט סק"ג).

ובמנחת אשר (במדבר סי' יג) הביא ל"ו ראיות לכאן ולכאן בנידון זה.

אם לשומע כעונה צריך להיות 'ראוי לבילה' - שיכול לדבר

לשבלי הלקט (סימן כ') צריך ראוי לדיבור, וכך נראית נוטה דעת הריטב"א בסוכה (לח: ד"ה הוא אומר ברוך הבא) אף שלבסוף מסיק דלא כן, ועי' ר"ן שם. והשאג"א (סי' ו') הביא דברי שבלי הלקט וסובר שאי"צ ראוי לדיבור. ובהגהות אשרי הסתפק אם שייך שומע כעונה באילם כיון שאינו ראוי. ובפרי מגדים (א"א קצט סק"ח) הסתפק אם אמרינן הרהור כדיבור באילם מטעם הנ"ל. ועי' טוב טעם ודעת.

אם דיבור עדיף

לתוס' ותוס' רא"ש (סוכה לח: ד"ה שמע) והר"ן (שם יט: ברי"ף ד"ה וכתב רש"י ז"ל): "אע"ג דשומע כעונה אפ"ה עונה עדיף טפי ומצוה מן המובחר", וכ"כ בשו"ת המבי"ט (ח"א קפ) ובספר החיים (תרפז ס"ב, ח"ג תתתשצ ד"ה מיהו). ובדעת תורה (סי' ערג) הוכיח כן מברכות (כא.) ומתוס' הנ"ל ומרשב"א שהובא בב"י (ס"ס ריג) - הרי דלהני שיטות "עונה עדיף". אמנם הרשב"א בתשו' (ח"ה יג) כתב דהוא לכתחילה ושמיעה הויא הפסק בתפילה. ובהערות לתוס' רא"ש (סוכה שם) מציין גם לראבי"ה (סי' תקמו) שכתב דהוא דיעבד, ולמאירי שגם נראה כך מדבריו (סוכה שם, רפ"ז מברכות) אלא שחוכך בדבריו אולי כוונתו דוקא לגבי הלל. [ודברי הרשב"א נראה דהא בהא תליא, דכיון דשומע כעונה הוא לכתחילה, א"כ שמיעה הויא הפסק].

וגם באחרונים מצאנו שנחלקו בזה, דדעת השאג"א (סי' ו', ד"ה מ"מ נראה לי) ידועה דשומע כעונה הוי לכתחילה, אבל המגן גיבורים (קד סק"ה) סוברים דדיבור עדיף, ודנו בראיות השאג"א.

אם לגבי שומע כעונה "מצוה בו יותר מבשלוחו"

להעולת שבת (רעג סק"ה) והבנין שלמה (סי' נד ד"ה ודע) מצוה בו יותר, אכן התוספת שבת שם (ס"ק י') חולק, דבשומע כעונה ל"ש למימר מצוה בו יותר מבשלוחו. ואפשר שמחלוקת זו תלויה בהנ"ל, אם שומע כעונה הוא רק דיעבד או אפילו לכתחילה. ויש לדייק דהתוס' והרא"ש והר"ן כתבו: "אע"ג דשומע כעונה אפ"ה עונה עדיף טפי ומצוה מן המובחר". אך לענין שליחות אמרו בגמ' "מצוה בו יותר" ולגבי שומע כעונה לא אמרו כלום, ורק בראשונים מצאנו דהוי "מצוה מן המובחר" שהיא פחות מעכבת מ"מצוה בו". ומזה נראה ראיה לסוברים דלא אמרינן "מצוה בו" בשומע כעונה.

ובדברי יציב (ח"א ס"ס נ') דייק דיוק חריף למה אמרו "מבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה", דמיירו שם "ובאין לשמוע מקרא מגילה", דכששומע מש"ץ אינו עוסק בעצמו ומוציא מפיו וחיים הם למוציאיהם. [הגם שלהנ"ל אינו לכולי עלמא].

עדיף מהרהור כדיבור

תוס' ברכות (כ: ד"ה אשכחן) כתבו דאף אם הרהור נחשב כדיבור אי"ז אלא לענין שיצא יד"ח, אבל לא כדיבור ממש שיהא בעל קרי אסור להרהר, משא"כ שומע כעונה אסור בבעל קרי. והמג"א (פה סוף סק"ב) הוכיח כן מיו"ד (א' ס"י).

אם שומע כעונה מדין שליחות

הפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ג כח, וח"ב סוף טז) מביא לב"ח (ס"ס תלד) דכמה מצוות תלויין בדיבור כגון תפילה וברכות דיכול לעשות ע"י שליח כששומע ממנו. וכן הוכיח הגר"ש קלוגר בספר החיים (סי' קפו). וכ"כ הנצי"ב בהעמק שאלה (נד יח, קנד ב) ובחקרי לב (הוצ' המאור, או"ח ח"א עמ' רמו:). והחת"ס (או"ח נ"ה ד"ה ומאי) מבאר כן בדעת ההג"א פ"ק דחולין דשוכ"ע מדין שליחות הוא. וכן נראה לדקדק בדעת כמה פוסקים אף שלא כתבו כן מפורש, דהנה להעולת שבת ובנין שלמה אמרי' מצוה בו יותר משלוחו גם בשומע כעונה (הובאו לעיל). וכן ביאר באולם המשפט (שפב סק"ד) דברי הסמ"ע והמג"א, אם ת"ח יוצאין ידי חובה בהבדלה שבבית הכנסת. אכן התוספות שבת סובר דבשומע כעונה לא שייך לומר מצוה בו יותר מבשלוחו, "דכיון דקיי"ל שומע כעונה מיקרי בו ממש". וכך צ"ל בדעת הפוסקים שע"י שוכ"ע אפשר להוציא גם על ברכת שהחיינו, אף שגבי העושה מצוה לחבירו כתב הרמב"ם (פי"א מברכות) דאינו מברך שהחיינו [עי' יד אפרים (תקפה על מ"א סק"ג) וכת"ס (יו"ד קנ) שמסכים עמו ומפרש כן דברי הב"י, וכן נראה מכס"מ (הל' ברכות שם) ופר"ח והגר"א (תקפה ס"ב)].

וע"ע בשואל ומשיב חמישאה (ח"ב ס"ס כב) ובהג' הר צבי על הטור (אה"ע סה) משם גדול אחד, דאפשר לטעון לש"ץ – לתיקוני שדרתיך ולא ליעוותי, והיא טענה האמורה בשליחות. אך י"ל דש"ץ שאני ואינו ענין לדין הכללי דשומע כעונה.

ובבית מאיר ומור וקציעה ומאמר מרדכי וערוך השולחן (סי' תלב) ומשנ"ב (שם סק"י) וחיי אדם (קיט ס"כ) כתבו דשליח למצוה מוציא למשלחו גם על ברכת המצוה מכח השליחות. ובמנ"ח (שסד סק"ח) כתב להוכיח דשייך שליחות על וידוי, ווידוי הוא בדיבור. כמו"כ באגרות משה (או"ח ח"ב עב ד"ה ולכן) משמע דשייך שליחות בדיבור. אלא דמכל הני רבנן לא שמעינן דשומע כעונה הוא מדין שליחות רק שמעינן דאיכא שליחות על דיבור. [לבר מהב"ח ונצי"ב וחק"ל ועול"ש ובנ"ש ואולם המשפט].

והפמ"ג עצמו כתב בפתיחה שם, דהא דאחד מוציא את חבירו במצוות [שבדיבור] הוא מטעם שליחות, אולם אי"ז מדין שומע כעונה, דרק היכא דא"א לשליחות מוציאין מדין שוכ"ע. שמעי' דאיכא שליחות לדיבור אבל אינו הדין דשוכ"ע דהוא דין בפנ"ע. ויתכן דגם הגרש"ק נתכוין לזה.

גם מרבותינו הראשונים אפשר לדקדק לנידון זה, דהר"ן בר"ה (ז: ברי"ף סד"ה אבל) כתב לענין ש"ץ דמטעם שליחות הוא. ובפסחים כתב דמברכים על מקרא מגילה ולא לקרוא מגילה, לפי שמצוה זו אפשר לקיים ע"י אחר. ובס' מלכי בקודש (הל' פסח תפט) הקשה דהא יוצא מדין שומע כעונה א"כ למה החשיבו הר"ן שאחר עושה בשבילו. אכן אם הר"ן סובר דשוכ"ע הוא מדין שליחות, מובן למה החשיב הר"ן לקריאת המגילה כשאר מצוות שאפשר לעשותם ע"י אחרים.

וכך מוכח גם בבנימין זאב (סי' רא), שכתב שבן יכול למנות שליח שיאמר קדיש על הוריו, והא קדיש דיבור הוא ובכ"ז מהני בשליחות. ועל כולם יש להביא הראיה מהמשנה סוף פ"ה דברכות: "ואם ש"ץ הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו שא"כ", דש"מ שאף על מילי דדיבור שייך שליחות. אך שיש לדון בזה כנ"ל אם ש"ץ שאני.

בגדרי כונת שומע ומשמיע

יעויין ב"י וב"ח ובאר הגולה והג' הגרעק"א והלבוש וא"ר (או"ח ריג ס"ג) דכונה זו היא רק למ"ד מצוות צריכות כונה, וכן נראה מהפמ"ג (פתי"כ ח"ג, א"א ח' סק"ט). וא"כ לפ"ז עולה דכונה זו היא כונת המצוות אבל לא כונה לשם שמיעה והשמעה.

ויותר מזה נראה, דהנה הרשב"א כתב בתשו' (ח"א תנח) דלמ"ד מצוות אי"צ כוונה יוצא מדין שוכ"ע גם בסתמא כשלא מכוין. וכן נראה דעת הר"ן ספ"ג דר"ה (סוף כח:). וכ"כ בעל העיטור (הל' ר"ה) לענין שופר, שאין השומע צריך כונה לצאת רק המשמיע בעי כונה להוציא. וכן נראה מהריטב"א והרא"ה בחי' לברכות (נד:) לענין ברכת הגומל עיי"ש. וכ"כ הדרישה (קסז ססק"ב) ועולת תמיד (שם סקט"ו) לענין ברכות הנהנין. וכן הכריע בזה בשו"ע הגר"ז (סי' ריג, תפט) לגבי מצוות דרבנן, דכיון שאי"צ כונה גם אי"צ כונת שומע ומשמיע. וכן מסיק באבני נזר (או"ח תמט ז-ח). והיינו שכל ענין הכונה דשומע ומשמיע היא אך ורק מצד הדין דמצוות צ"כ ולא מצד הדין דשומע כעונה, עד שאם מצוות איצ"כ גם אי"צ כונת שומע ומשמיע.

אמן ואיש"ר

בשבלי הלקט (סימן כ) כתב שדין שומע כעונה אינו אלא בברכות, אבל בקידוש [-קדושה], מודים ואיש"ר שהן קלוסין חשובין לפני הקב"ה, אינו יוצא ידי חובה בשמיעה.

ברכת הגומל

במאמר מרדכי (סימן ריט סק"ה) רצה לחדש שאינו יוצא מדין שומע כעונה, כיון שעיקר התקנה להלל ולשבח שמו יתברך בתוך קהל ועדה, ואינו דומה לשאר ברכות.

ספירת העומר

עי' משנה ברורה (סי' תפט ס"ק ה) שמביא מחלוקת אחרונים.

גדר דין שומע כעונה

דנו אחרונים אם גדר דין שומע כעונה שאף שמיעה הרי היא כדיבורו של השומע, או שהשמיעה מייחסת את דיבורו של המדבר אל השומע. ויש שתלו בחקירה זו את מחלוקת האחרונים אם מתקיים דין שומע כעונה גם על דינים הנלויים אל הקריאה [כמו אמירת עשרת בני המן בנשימה אחת וברכת כהנים בקול רם, יעויין להלן].

כשיש דינים נלווים לחובת הקריאה

נחלקו האחרונים כשיש דינים נוספים הנלווים לחובת הקריאה, אם יוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה. הצפנת פענח (ח"א השמטות עמוד עז) ביאר טעם הדין שקוראים כל הקהל עשרת בני המן, כיון שמלבד דין הקריאה צריך לקרותם 'בנשימה אחת' ועל זה לא שייך דין שומע כעונה.

כעין זה כתב הבית הלוי (עה"ת סוף בראשית) לענין ברכת כהנים, שאין כהן אחד יכו להוציא שאר הכהנים, כיון שצריך לברך 'בקול רם', ועל זה לא שייך דין שומע כעונה.

אמנם החזו"א (או"ח סימן כט אות ג) חולק וסובר שמועיל אף לדין זה שומע כעונה. ובאבי עזרי (הל' נשיאת כפיים) הצדיק דעת הבית הלוי.

בביאור פלוגתתם יש שכתבו שנחלקו בגדר דין שומע כעונה אם אמירת האומר מתייחסת לשומע, ואם כן מקיים בשמיעתו אף את שאר הדינים כיון שסו"ס נחשב הדבר שהוא זה שאמר בקיום כל התנאים. או שגדר הדין ששומע חשוב כאילו דיבר בעצמו, ואם כן זה יועיל רק לעצם הדיבור אך לא לקיום שאר הדינים הנלווים.

בספר מקראי קודש (פורים סימן יב) תלה הגרצפ"פ בנידון זה את מחלוקת הפסוקים בדין סומא העולה לתורה. שהט"ז (או"ח סימן קמא סק"ג) התיר לו לעלות לתורה, והשאילת יעב"ץ (ח"א סימן עה) אסר. וביאר פלוגתתם שלדעת הט"ז גדר דין שומע כעונה שהאמירת האומר מתייחסת לשומע וממילא חשוב כקורא מתוך הס"ת, משא"כ לדעת השאילת יעב"ץ עניינו רק להגדיר שמיעתו כענייה אך סוף סוף סומא הוא ולא קרא מתוך הספר.

עוד כתב בדעת הטורי אבן (מגילה יט:) שפירש שאין יוצאים יד"ח בשמיעת קריאת חש"ו, אף לא מדין הרהור כדיבור, כיון שאף שהרהור כדיבור מכל מקום צריך לקרות מתוך הכתב, משא"כ כששומע מבר חיובא יוצא מדין שומע כעונה, והספר פתוח לפני הקורא. ומדייק הגרצפ"פ מדבריו שאף הוא סובר שדין שומע כעונה מהני אף לדינים הנלווים אל הקריאה כ'קריאה מתוך הכתב'.

כשעונה אמן אם צריך לדין שומע כעונה או עדיף ממנו

כשעונה אמן, אם נחשב כאילו הוציא הכל מפיו ועדיף מסתם 'שומע כעונה'. עי' ראש יוסף ברכות מז. ומש"כ מעיקרא בדעת היש"ש ב"ק המובא במג"א סימן קצ"ט סק"ז שכשעונה אמן אין צריך כוונת משמיע. אבל דחה שבסימן רי"ג סעיך ג' משמע שגם העונה אמן צריך כוונת משמיע ועיי"ש ראייתו לדין זה. ובהערות במהדורת תשע"א הביאו שכן הוא בשו"ת פאר הדור לרמב"ם (סימן ק"א). אבל מנגד בשו"ת מבי"ט (סימן קי"ז) כתב שבעונה אמן אי"צ כוונת משמיע, וכדבריו משמע בריטב"א (ברכות נ"ד ע"ב ד"ה ואמר). וציינו לביאור הלכה סימן רי"ט ד"ה וענה.

לעיון נוסף

• חדש על ה(מ)דף (מגילה טז).

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף