שאגת אריה/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שאגת אריה TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאגת אריה - סימן א

שאלה אי הלכה כמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא או לא. אם תמצא לומר קריאת שמע דאורייתא, אכתי צריך לברורי עד כמה הוא חייב לקרות מן התורה. אי פרשת שמע והיה אם שמוע תרוויהו דאורייתא או דילמא מדאורייתא בפרשת שמע לחוד סגי. או אפילו בפסוק ראשון של שמע ישראל נמי סגי מדאורייתא[1]:

תשובה בפרק מי שמתו (ברכות כא.) אמר רב יהודה אמר שמואל[2] ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר. מאי טעמא, קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. ורבי אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא, ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. וכתב הרי"ף (יב: מדפי הרי"ף) ולית הלכתא כשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן דקיימא לן קריאת שמע דאורייתא ע"כ. וכן פסקו רוב הפוסקים ז"ל[3], ולא ביארו דבריהם אמאי לא קיימא לן כשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן[4]. ואדרבה מצד הסברא היה נראה דקיימא לן כשמואל לגבי רבי אלעזר דהוי כתלמיד לגבי שמואל, כדמוכח בש"ס בכמה דוכתי[5].ור' יוחנן דפליג עליה דר' אלעזר התם ואמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו מכל מקום בקריאת שמע לא גלי דעתיה כמאן סבירא ליה[6].

והכסף משנה כתב בפרק ב' מהלכות קריאת שמע (הי"ג) ונ"ל דנפקא להו מדאשכחן כמה ברייתות דדיינו דיני קריאת שמע מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו[7], ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם ע"כ[8]. ואין בדבריו טעם, וכי נתחכם יותר משמואל דוודאי ידע כל הני ברייתות, ובמתניתין נמי תנן בפרק קמא דברכות (י:) בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך, ובית הלל אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין. וכי לא ידע שמואל ממתניתין ואפילו הכי סבירא ליה דקריאת שמע דרבנן [9].

אבל נראה לי דראיית הפוסקים דקריאת שמע דאורייתא מהא דאמרינן באותה סוגיא (כא.) מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך, אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב. ובפרק קמא דנדרים (ח.) אמרינן אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. ופריך, והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא. ומשני, הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חל שבועה עליה. ומדקאמר כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית שמע מינה דובשכבך ובקומך לאו בדברי תורה כתיב אלא בקריאת שמע איירי, וקריאת שמע דאורייתא. וכיון דרב סבירא ליה כר' אלעזר דקריאת שמע דאורייתא הוה ליה שמואל יחידאה לגבייהו[10]. ועוד דקיימא לן הלכתא כרב לגבי שמואל באיסורי[11].

והתוס' במנחות בפרק התכלת (מג: ד"ה ואיזו) גבי הא דתניא התם וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו [זו] קרית שמע דתנן (ברכות ט:) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, כתבו בפשיטות ואיזו זו [זו] קריאת שמע אסמכתא בעלמא דקרית שמע דרבנן ע"כ[12].

ולדבריהם ז"ל נראה לי לפרש דהא דקאמר אביי דקרא דובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב, לאו למימרא דפירושא דקרא לשמואל דמיירי בדברי תורה דצריך ללמוד יומם ולילה, דאם כן על כרחך הא דרב דמסכת נדרים דאמר האומר אשכים ואשנה פרק זה ואשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלהי יעקב פליג עליה דשמואל, דלשמואל מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה והלכה כרב וכמ"ש. אלא הכי פירושו, דלשמואל ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב וכמו שלמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא אין צריך לקרות קריאת שמע רק פעם אחת בזמן שכיבה ופעם אחת בזמן קימה ובהכי סגי ואין צריך לקרות כל זמן שכיבה וכל זמן קימה אלא בפעם אחת לחוד סגי, הוא הדין נמי לשמואל דסבירא ליה בדברי תורה כתיב ההוא קרא דובשכבך ובקומך, היינו שחייב לקרות בזמן שכיבה וקימה דבר תורה, איזה דבר מן התורה שירצה, ובפעם אחת סגי רק שיקרא בזמן שכיבה וקימה בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין כדברי בית הלל. אלא שלמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא צריך לקרות דווקא פרשת קריאת שמע מן התורה בזמן שכיבה וקימה ולא סגי בשאר דברי תורה, ולשמואל לא ייחד הכתוב דובשכבך ובקומך לקרות פרשת קריאת שמע דוקא אלא בשאר דברי תורה נמי סגי. דוהיו הדברים האלה כו' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך דכתיב בקרא לאו אפרשת שמע דוקא קיימי אלא אדברי תורה קאי. והרי בפרשה שניה דוהיה אם שמוע נמי כתיב לדבר בם ולאו אההיא פרשה לחוד קאי, דפרשה שניה לכולי עלמא לאו דאורייתא כמ"ש לקמן (סימן ב) בס"ד, והאי לדבר בם דפרשה שניה מפרש בגמרא ריש פרק היה קורא (ברכות יג:) דבדברי תורה כתיב והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו. והכי נמי סבירא ליה לשמואל דודברת בם בשכבך ובקומך דפרשה ראשונה אדברי תורה קאי, שמחויב לקרות בזמן שכיבה וקימה איזה דבר מן התורה ובפעם אחת שקרא סגי כמו בקריאת שמע לרבי אלעזר, אלא שתקנת חכמים שייחדו דווקא פרשת קריאת שמע לקרותה בזמן שכיבה וקימה[13].

נמצא דלשמואל נמי בקריאת פרשת קריאת שמע מקיים מצות עשה של תורה כמו לרבי אלעזר, אלא דלדידיה בשאר פרשיות של תורה נמי מקיים מצות עשה זו מן התורה וחייב לקרותה בזמן שכיבה וקימה דווקא בזמנים שקבעה תורה. ולפי זה הא דרב בנדרים לא פליג אהא דשמואל, דוודאי לשמואל נמי הוה מצי לפטורי נפשיה מחיובי דובשכבך ובקומך בקריאת איזה פרשה שחרית וערבית בזמן שכיבה וקימה, ולא נקט הש"ס שם בנדרים כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית אלא לבתר דתקינו רבנן לקרות דוקא פרשת שמע לצאת ידי חובת בשכבך ובקומך, ואורחא דמילתא נקט דכל אדם מוציא את עצמו ידי חובתו ממצות בשכבך ובקומך כפי תיקון חכמים שתקנו לצאת ידי חיוב מצוה באמירת קריאת שמע דווקא:

וראיה ברורה לדברי שהרי מקשה הש"ס שם אהא דשמואל, תנן (שם כ:) בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ליברוך לאחריה. ומשני מאי טעמא מברך אי משום יציאת מצרים הא אדכר ליה בקריאת שמע, ונימא הא ולא ליבעי הא, קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי. ויש להקשות אמאי מקשה אסיפא דמילתא דשמואל ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ליברוך לאחריה, ולא מקשה נמי ארישא דמילתא דשמואל מרישא דמתני' ואי סלקא דעתך קריאת שמע דרבנן אמאי מהרהר קריאת שמע בלבו מאי שנא קריאת שמע מברכותיה וברכת המזון דלפניו דתנן התם דאין מברך. ואי משום דבקריאת שמע אית בה עול מלכות שמים ומשום הכי אף על גב דמדרבנן היא מהרהר בלבו, הא אכתי לא אסיק אדעתיה האי טעמא, שהרי פריך לבתר הכי ונימא הא ולא ליבעי הא ומשני קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי, כלומר קבלת עול מלכות שמים והזכרת יציאת מצרים. אלא על כרחך לשמואל נמי דאורייתא לקרות איזה דבר מדברי תורה בזמן שכיבה וקימה, אלא דסבירא ליה דמצותו של תורה לא דוקא לקרות פרשה זו של שמע אלא הוא הדין אם קרא איזה דבר מדברי תורה בזמנים הללו יצא ידי חובת ובשכבך ובקומך דאמר רחמנא. משום הכי לא קשיא ליה אמאי מהרהר קריאת שמע בלבו דהא מדאורייתא מחויב לקרות בדברי תורה אפילו לשמואל, ולא קא קשיא ליה אלא אהא דאמר שמואל אמת ויציב דאורייתא אמאי אינו מברך לאחריה.

ולבתר דמשני ליה מאי טעמא מברך אי משום יציאת מצרים הא אידכר ליה בקריאת שמע, פריך ונימא הא ולא ליבעי הא וכיון דיאמר אמת ויציב יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים וגם יצא ידי חובת מצות ובשכבך ובקומך לשמואל דסבירא ליה דבקריאת איזה דבר מדברי תורה יצא ידי חובת מצוה זו וסגי ליה בהכי ולאו דוקא אקריאת שמע קא קפיד רחמנא. אם כן נימא הא אמת ויציב דגם הא מדברי תורה הוא שמוזכר בה יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומשירה שאמרו ישראל על הים, ואין לך דבר תורה יותר גדול מזה[14], ויוצאין ידי חובת דברי תורה שמצותו מן התורה לשמואל וגם יצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים. ומשני קריאת שמע עדיף דאית בה תרתי, הני תרתי דאמרן היינו דבר תורה ומקיים בה מצות עשה דובשכבך ובקומך והזכרת יציאת מצרים, ועדיפותא דידה משום דאית בה נמי קבלת עול מלכות שמים.

והא דנקט תרתי אף על גב דעל ידי קריאת שמע מקיים מצות עשה דובשכבך ובקומך ודהזכרת יציאת מצרים כמו שמקיים אותם על ידי אמירת אמת ויציב ועוד מוסיף קריאת שמע על אמירת אמת ויציב דאית בה קבלת עול מלכות שמים והו"ל תלת. י"ל דהני תרתי מצות שמקיים נמי על ידי אמירת אמת ויציב כמו על ידי קריאת שמע לא קחשיב ליה אלא בחדא כיון דבאמירת אמת ויציב נמי אית להו, וקבלת עול מלכות שמים דאיתא בקריאת שמע דליתא באמת ויציב הו"ל עוד חדא. משום הכי קאמר קריאת שמע עדיפא משום דאית בה תרתי.

והא דאמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מאי טעמא קריאת שמע דרבנן, היינו דוקא היכא דקרא כבר איזה דבר מדברי תורה דיוצא ידי חובתו בזה מדאורייתא. אבל אם לא קרא עדיין איזה דבר מדברי תורה חייב לקרות קריאת שמע דוקא, ואין לסמוך על שיקרא איזה דבר מדברי תורה, דקריאת שמע עדיף דאית בה תרתי כדקאמר הש"ס לגבי בעל קרי. והכי נמי כתבו התוס' (ד"ה ספק) גבי ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב, דאי מסופק לו מקריאת שמע ומאמת ויציב יחזור לקריאת שמע דאית בה תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים הכי עדיף מלומר אמת ויציב דליכא אלא חדא ע"כ. ואם כן הכי נמי מחויב לקרות קריאת שמע דוקא אי מסופק אם קרא קריאת שמע או לא קרא ולא סגי בקריאת דבר אחד מדברי תורה, דקריאת שמע עדיף דאית בה תרתי.

ולפי זה הא דמסיק הש"ס למעלה מסוגיא זו (כ:) אהא דתנן התם בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, לרב חסדא דאמר התם הרהור לאו כדבור דמי, דפריך כיון דהרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר, אמר ר' אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. ונגרוס בפירקא אחרינא, אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהציבור עוסקין בו. והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו ותנן (כב:) היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר, טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל, שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן. וכתבו התוס' (ד"ה הכי) ויש ספרים גורסים קריאת שמע דרבנן היא, ומשני אלא קריאת שמע אית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן, כן הגירסא בפ"ה. וקשה דבמתני' (כ: ד"ה בעל קרי) פירשנו דקריאת שמע דאורייתא לכולי עלמא כיון שלא אמר אמת ויציב דבהכי מיירי מתני' ע"כ. ולפמ"ש בלאו הכי לא גרסינן לה שהרי אפילו שמואל דאמר קריאת שמע דרבנן מכל מקום מודה נמי דצריך לקרות איזה דבר מדברי תורה בזמן שכיבה וקימה מדאורייתא מובשכבך ובקומך.

ולפי מ"ש ניחא נמי התמיהות גדולות שתמהו התוס' בריש פ"ז דסוטה (לב: ד"ה ורבי) אהא דשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן, מפלוגתא דרבי ורבנן אי קריאת שמע ככתבה או בכל לשון (סוטה שם וברכות יג.), וכן הא פלוגתא דהקורא שמע ולא השמיע לאזניו ויליף להו מקרא (שם וברכות טו.), ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל (שם י:) שהבאתי למעלה דמשמע דתרוייהו סבירא להו דקרא משתעי בקריאת שמע, וסתמא דגמרא דקאמר בריש מסכת ברכות (שם ב.) תנא אקרא קאי דובשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ובפלוגתא דר' זוטרא ור' יאשיה בריש היה קורא (שם יג:) דלמר פרשה שניה בעי כוונה וקריאה משום דכתיב על לבבכם ולדבר בם, ולמר כוונה בלא קריאה והאי לדבר בם בדברי תורה כתיב, מדקאמר ההוא בדברי תורה מכלל דודברתם בם קאי דוקא אקריאת שמע.

ותו איתא התם (שם טז.) הפועלים שעשו מלאכה עם בעל הבית קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ואוכלים ומברכים לאחריו שתים כיצד ברכה ראשונה כתיקונה שניה כולל בונה ירושלים בברכת הארץ, ולא מברך הטוב והמטיב משום דהיא מדרבנן דביבנה תקנוה. מכלל דקריאת שמע חיובה לקרות דאורייתא. ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתות רבי ורבנן. ועוד, דאמר לימא קסבר כל התורה כולה בכל לשון נאמרה, אי הוי אסמכתא לא הוה צריך למידק מיניה ע"כ.

ולפי מש"כ אין מכל זה קושיא לשמואל דהא הוא נמי מודה שצריך לקרות בזמן שכיבה וקימה איזה דבר מדברי תורה מדאורייתא, וחכמים ייחדו לקרות פרשת קריאת שמע דוקא. נמצא עיקר הקריאה דאורייתא, אלא מה שאנו קורין דווקא קריאת שמע הוא מדרבנן. והרי הם ז"ל כתבו הרבה פעמים בשם ר"ת ומהם בפרק קמא דזבחים (ה: ד"ה הגה"ה) ובפרק קמא דמנחות (ה.-ה: ד"ה אלא) דהא דאמרינן בכל דוכתי גמירי דכל שבחטאת מתה באשם רועה דרעייה דרבנן היא, והכי גמירא הילכתא דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה, ומשום דתקון רבנן רעייה גזירה אטו לפני הכפרה נקט הש"ס באשם רועה ע"כ. והכי נמי איכא למימר לשמואל, דמדאורייתא צריך לקרות איזה דבר מדברי תורה בזמנים הללו רק שרבנן ייחדו לקרות פרשה זו של קריאת שמע דוקא, מהאי טעמא נקט בכל הני דוכתי דיליף מקראי, קריאת שמע. והיינו לפי מה דתקנו רבנן, ועיקר קרא לעיקר קריאה הוא דאתי דמצותו מדאורייתא. משום הכי פועלים קורין קריאת שמע, דעיקר הקריאה דאורייתא היא אפילו לשמואל.

והא דקאמר הש"ס ההוא בדברי תורה כתיב ודייקו התוספות מיניה מכלל דודברת בם דוקא בקריאת שמע מיירי, הא מפרש לה הש"ס גופא התם ההוא בדברי תורה כתיב והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דלגרסו בהו. כלומר, ההוא לא איירי דוקא מדברי תורה שחייבו תורה לקרות בזמן שכיבה וקימה שייחדו חכמים לצאת ידי מצוה זו פרשת קריאת שמע דוקא, אלא בדברי תורה ללמד לבנים איירי. אבל ודברת בם מיירי מדברי תורה שחייבו תורה לקרות בזמן שכיבה וקימה, וחכמים ייחדו דוקא פרשת קריאת שמע למצוה זו:

והכי נמי ניחא לי דלא פליג שמואל אהאי סוגיא דמנחות פרק י"א (צט:) דגרסינן התם אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש (יהושע א ח) ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עם הארץ. תו גרסינן התם שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ור' אמי אמר התם מדבריו של רבי יוסי נלמד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

ואי סלקא דעתך דהא דאמרינן אליבא דשמואל דובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב דהכי פירושו דחייב אדם ללמוד יומם ולילה, אם כן הא דאמר התם דבפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש למאי נפקא מינה שקיים קרא דלא ימוש שהוא מדברי קבלה, הלא עדיין חוב של תורה עליו ללמוד יומם ולילה. וכן למאי נפקא מינה קאמר רבי יוחנן דבקריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ולמה אסור לומר דבר זה בפני עם הארץ מפני שלא יאמר בקריאת שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה כדפירש רש"י התם (ד"ה אסור). והרי מכל מקום מן התורה חייב ללמוד יומם ולילה מקרא דובשכבך ובקומך לשמואל דסבירא ליה דקא משתעי האי קרא בדברי תורה. וגם ר' ישמעאל למה קרא עליה דבן דמא מקרא זה דלא ימוש דדברי קבלה, ולא קרא עליו מקרא דאורייתא דובשכבך ובקומך. וכל שכן היאך א"ר יונתן דמקרא זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, חוב ומצוה דאורייתא נמי איכא מקרא דובשכבך ובקומך. וכי אפשר דפליג שמואל על כל הני תנאי ואמוראי והש"ס לא הזכיר שם שום מחלוקת על זה. אלא על כרחך כדפירשתי דהא דמוקמינן אליבא דשמואל האי קרא דובשכבך ובקומך בדברי תורה לאו למימרא דחייב אדם לעסוק בדברי תורה יומם ולילה לשמואל, אלא שצריך לעסוק באיזה דבר תורה בזמן שכיבה וקימה ובפרק אחד יצא ידי חובת מצוה זו וכדפירשתי:

והכי נמי ניחא לי ההיא דהתכלת (מנחות מג:) ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע. דלשמואל נמי אתי שפיר דלדידיה נמי צריך לקרות בזמן קימה דבר תורה, ותלויה מצוה זו במצות ציצית דזמן קימה הוי משיכיר בין תכלת ללבן. ונקט קריאת שמע לפי מה שייחדו חכמים לפרשה זו דוקא לצאת ידי חובת מצוה של ובשכבך ובקומך.

ותמהני על התוס' (שם ד"ה ואיזו) שכתבו דאסמכתא בעלמא היא דהא קריאת שמע דרבנן. שהרי שם נחלקו רבי שמעון ורבנן אי לילה זמן ציצית הוא או לא, ודרש ר"ש וראיתם אותו פרט לכסות לילה. ואמרינן ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה, מיבעיא להו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע. אלמא דרשה גמורה היא. אף על גב דדריש התם עוד כמה דברים מוראיתם אותו, מכל מקום מדנקט האי דרשה לרבנן שמע מינה דדרשא גמורה היא ולא לאסמכתא בעלמא קא מייתי לה[15]. אבל לפי מ"ש אתי שפיר דאפילו למאן דאמר קריאת שמע דרבנן מכל מקום דרשא גמורה היא, דהא מכל מקום מחויב לקרות בזמן קימה איזה דבר מדברי תורה מדאורייתא. ונקט הש"ס קריאת שמע לבתר תקנת חכמים שייחדו פרשה זו דוקא לצאת בה ידי חובת מצות של ובשכבך ובקומך:

והכי נמי משמע לי מדברי רש"י שהרי תנן בפ"ג דברכות (כ.-כ:) נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון. ובגמרא, קריאת שמע פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא היא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל. וחייבין בתפלה דרחמי נינהו, מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובוקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמיא קמ"ל. וכתב רש"י ה"ג תפלה דרחמי נינהו, ול"ג פשיטא דהא לאו דאורייתא היא ע"כ. ומדברי התוס' (ד"ה בתפלה) דברי רש"י מבוארים יותר שכתבו בתפלה פשיטא כיון דכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא הוי קמ"ל דרחמי נינהו, ורש"י לא גריס ליה משום שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מצות עשה שייכא ביה. ומכל מקום יש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורים מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא כדאמר בסוכה (לח.) מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים דאין השומע פטור מקריאתן כיון שהם פטורים ע"כ.

הרי מבואר טעמא של רש"י דל"ג בתפלה פשיטא משום דבמצוה דרבנן לא שייך למיפטר את הנשים מטעם מצות עשה שהזמן גרמא. והשתא יש להקשות לפירוש רש"י אמאי פטורים נשים מקריאת שמע, לשמואל דסבירא ליה קריאת שמע דרבנן. דמאי מצות עשה שייכא בה כיון שהיא מדרבנן בעלמא ובדרבנן בין מצות עשה שהזמן גרמא בין מצות עשה שלא הזמן גרמא הכל שוה, וליחייבו נשים בקריאת שמע. ולפי מש"כ אתי שפיר דאפילו לשמואל עיקר קריאה הוי מן התורה בזמן שכיבה וקימה אלא שיוכל לפטור את עצמו בשאר דברי תורה וחכמים ייחדו שחייב לקרות פרשת שמע דוקא כדי לצאת ידי חובת מצוה זו הואיל ואית בה קבלת עול מלכות שמים. וכיון דעיקר הקריאה הוי מן התורה, שייך בה למימר מצות עשה שהזמן גרמא לפטור את הנשים. אלא דסלקא דעתך אמינא הואיל ואית בה מלכות שמים ליחייבו מדרבנן הואיל וייחדו לפרשה זו דוקא משום מלכות שמים דאית בה, קמ"ל דמכל מקום נשים פטורות הואיל ופטורין מן עיקר הקריאה של חיוב התורה תו לא חייבו חכמים אותן מפני קבלת עול מלכות שמים לחוד. דלא תיקנו חכמים לקרות פרשת שמע אלא מי שמחויב בעיקר הקריאה מן התורה ייחדו לו פרשת שמע דוקא לצאת בה ידי חובת קריאה של תורה, אבל נשים שאינן חייבין בעיקר הקריאה מן התורה לא חייבו אותן חכמים לקרות פרשת שמע מפני מלכות שמים דאית בה. וכיון דלא חייבו אותן בקריאת פרשת שמע, לא חייבו אותן בקריאת והיה אם שמוע וויאמר נמי אף על פי שעיקר קריאתן אינו אלא מדרבנן שהרי כבר יצא ידי חובת קריאה של תורה בפרשת שמע, דכל שלש פרשיות של קריאת שמע כחדא מצוה של דבריהם שוויוה רבנן. ומה שהקשו התוספות על רש"י מהלל דמסכת סוכה כבר יישבתי את זאת במקום אחר ואין כאן מקומו.

והא דתנן ריש פרק מי שמתו (ברכות יז:) נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שלפני המטה צורך בהם פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין ואלו ואלו פטורים מן התפלה. ופירש רש"י (ד"ה ואלו) דלאו דאורייתא היא, ומשמע הא קריאת שמע דאורייתא היא משום הכי את שלאחר המטה צורך בהם חייבין אף על פי שפטורים מן התפלה. לשמואל נמי ניחא, דמיירי שלא קרא עדיין שום דבר תורה וקורין קריאת שמע כפי תקנת חכמים כדי לצאת ידי חובת ובשכבך ובקומך דאורייתא:

אחר שכתבתי את כל זה מצאתי לתלמידי רבינו יונה שכתבו בפרק מי שמתו (ברכות יב: מדפי הרי"ף) אהא דשמואל דספק קרא קריאת שמע שאינו חוזר וקורא משום דקריאת שמע דרבנן אף על פי שכתוב בתורה ובשכבך ובקומך סבירא ליה לשמואל שלא אמרה תורה דוקא קריאת שמע, אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה. ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינה אלא מדרבנן, ולפיכך סבירא ליה אינו חוזר וקורא ע"כ. וזה נוטה למאי שפירשתי ודרך סלולה היא.

אבל אכתי קשה לי מהא דתנן בפרק קמא דשבת (ט:) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. ובגמרא (יא.) הא תנא ליה רישא אין מפסיקין, ומשני סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עוסקין בדברי תורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. ופירש רש"י (ד"ה חברים) מפסיקין, תורתן לקריאת שמע דזמנה דאורייתא מובשכבך ובקומך ואין מפסיקין לתפלה ע"כ[16]. ואם כן לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן אמאי מפסיקין לקריאת שמע יותר מלתפלה, ואי משום מצות דברי תורה דובשכבך ובקומך, הרי בחברים העוסקין בתורה עסקינן ובזה יצאו ידי חובת של ובשכבך ובקומך של תורה לשמואל ולמה מפסיקין לקריאת שמע, דכיון שעוסקין בדברי תורה שוב אין קריאת שמע אלא מדרבנן.

ונ"ל דלשמואל היינו טעמא דמפסיקין לקריאת שמע אף על גב דלחברים העוסקים בתורה קריאת שמע אינה אלא מדרבנן, דכיון דאית בה קבלת עול מלכות שמים החמירו בה חכמים יותר מתפלה וחייבו להפסיק לחברים העוסקים בדברי תורה לקריאת שמע יותר מלתפלה[17].

והא דאמרינן בריש פרק היה קורא (יד.) בעי מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסוק, אמרינן קל וחומר קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דילמא פרסומי ניסא עדיף. אמר ליה פוסק ואין בכך כלום. וכן הא דאמרינן התם בהאי פירקא (טו.) גבי הא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אמר לא יצא, עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי קריאת שמע דאורייתא. וכן הא דתניא בפ"א (יא.) ובפ"ב דברכות (טז.) ובפ"ב דסוכה (כה.) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן[18]. וכן הא דתניא בברכות (שם) הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל, מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. ובירושלמי בפרק קמא דברכות (ה"ב) אמרינן קריאת שמע דבר תורה ותפלה אינו דבר תורה. ובתוספתא (ברכות פ"ג ה"א) תניא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה. ואין מכל זה ראיה דקריאת שמע דאורייתא שהרי שמואל נמי מודה דעיקר קריאה דאורייתא היא אלא שסבירא ליה שיצא ידי חובתו מן התורה באיזה מדברי תורה שקורא בזמנים הללו בזמן שכיבה וקימה וכמש"ל[19]. הרי שישבתי את כל המקומות אשר נראה מהם לפום ריהטא דקריאת שמע דאורייתא אליבא דשמואל דסבירא ליה דקריאת שמע דרבנן:

ומעתה יש לתמוה על רוב פוסקים שפסקו כרבי אלעזר דאמר קריאת שמע דאורייתא לגבי שמואל וכמש"ל, ואין בידי שום סעד וראיה לדבריהם ז"ל שהלכה כמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא מדברים המבוארים בהדיא בגמרא. אלא מהא דאמרינן בריש פ"ח דמסכת סוטה (מב.) ואמר אליהם שמע ישראל מאי שנא שמע ישראל אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחי אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. שמע מינה דצריך לקרות פרשה זו דשמע ישראל דוקא מן התורה. וכיון דרבי יוחנן סבירא ליה דקריאת שמע דאורייתא קיימא לן הכי, חדא דקיימא לן שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ועוד כיון דקיימי רבי יוחנן ורבי אלעזר בחדא שיטתא דקריאת שמע דאורייתא הוה ליה שמואל דאמר קריאת שמע דרבנן יחיד לגבייהו והלכה כרבים. וממה שאכתוב בסימן שאחר זה יש עוד ראיות דקיימא לן כמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא, ושם יתברר הדבר היטב בס"ד ע"ש:



שולי הגליון


  1. בנדון זה יעסוק רבינו להלן סימן ב.
  2. בדפוסים ישנים הסגירו תיבות 'אמר שמואל' כיון שבגירסת הבבלי שלפנינו ליתא, אך כל דברי רבינו להלן הם רק אם נגרוס 'אמר שמואל' וכן גירסת הרי"ף והרא"ש ושא"ר, גם רבינו הביא לעיל הגירסא אר"י א"ש.
  3. עיין רא"ש (ברכות פ"ג סימן ט"ו), רמב"ם (פ"ב מקריאת שמע הי"ג), טור (או"ח סימן סז) ושולחן ערוך (שם ס"א).
  4. עיין בספר משרת משה (עטייה) (פ"ב מק"ש הי"ג) שתמה לאידך גיסא מפני מה הוצרכו המפרשים להביא טעם להא דפסקו דלא כשמואל, הא קיימא לן כשמואל בדיני ולא באיסורי. ויישב דלא אמרינן כן אלא בפלוגתת רב ושמואל בהדי הדדי אבל היכא דאמר שמואל מימרא לחודיה אפשר דלא אמרינן האי כללא. וביפה ללב (או"ח סימן סז ס"א) יישב עוד על פי דברי הר"ן בנדרים (פח:) שכתב בשם הנגיד רבינו שמואל הלוי בשם רב עמרם גאון שאף במקום שנחלקו לענין איסור, מכל מקום כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי נקטינן כשמואל, ואם כן הוא הדין לענין קריאת שמע כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי, וצ"ב.
  5. כן הוא להדיא בעירובין (סו.) מאי תהייא דרבי אלעזר, קא קשיא ליה דשמואל רביה.
    ובעיקר הערת רבינו, כבר עמד על קושיא זו הראבי"ה (ח"א ברכות סימן סד) וכתב (מרבינו חננאל) שאף דר' אלעזר תלמיד הוא לגבי שמואל בהא הלכתא כוותיה, ובטעם הדבר כתב בספר האשכול (הלכות תפילה יג.) דהא בין ב"ש ובין ב"ה מודו דק"ש דאורייתא. וכן הביא באור זרוע (ח"א סימן צד) מהר"ח. ועיין להלן בדברי רבינו שהביא כעין זה מהכסף משנה ודחה דבריו. וע"ע פירוש ר"ח לברכות (הוצאת וגשל כא. ד"ה ור' אלעזר) שכתב דאף על גב דשמואל רביה דר"א מ"מ הלכתא כוותיה כיון דב"ש וב"ה סבירא להו דק"ש דאורייתא, ועי' להלן מה שדחה רבינו ראיה זו. ועיין יד אליהו (ראגולר, סימן יב). ובדרוש וחידוש לרע"א (ברכות מערכה א).
  6. כוונתו, שהיה מקום לבוא ולומר שמאחר שר' יוחנן לא פליג אדר' אלעזר אלא רק לענין תפילה משמע שלענין קריאת שמע מודה הוא שקריאת שמע דאורייתא ואם כן הוה פלוגתא דשמואל ורבי יוחנן והלכה כרבי יוחנן, ועוד דריו"ח ור"א גבי שמואל הרי הם רבים והלכה כמותם. וטענה זו דחה רבינו שר' יוחנן לא איירי אלא לענין תפילה ולא גלי דעתיה לגבי קריאת שמע כמאן סבירא ליה. אמנם ביפה ללב (או"ח סימן סז ס"א) הביא כן מפסקי הרי"ד דמשמע דלא פליג רבי יוחנן עליה דרבי אלעזר אלא בתפילה אבל בקריאת שמע מודה ליה דחוזר וקורא, וכל היכא דפליגי שמואל ורבי יוחנן קי"ל דהלכתא כרבי יוחנן. וע"ע מה שהוסיף שם. וכ"כ בתומת ישרים (סימן יג).
  7. עי' לעיל בסמוך בהערה שכן פירש ר"ח והביאו והאור זרוע וכ"ה בספר האשכול.
  8. בתשואת חן (סימן מח ד"ה ועתה אכתוב) הביא שכדברי הכסף משנה מבואר בספר תומת ישרים (להגאון תם בן יחיא נכד לרבינו תם סימן יג) שאף הוא כתב שראית הפוסקים לפסוק כר' אלעזר הוא ממתני' דב"ש וב"ה ומברייתא דובשכבך בביתך פרט לעוסק במצוה דמשמע שקרא איירי בקריאת שמע, ולשמואל על כרחך צ"ל דכל הני אסמכתות וזה דוחק.
  9. וכן תמה בסדר משנה (פ"א ה"א אות ג סוד"ה ומעתה).
  10. בשו"ת תשואת חן (סימן מח) תמה על דבריו שהרי דברי רב אלו לא נפסקו להלכה דהוא סובר כדעת רבי יוחנן בשם רשב"י (מנחות צט:) דאפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש, והרמב"ם (פ"א מת"ת ה"ח) פסק דלא כוותיה דחייב ללמוד מלבד קריאת שמע עוד זמן קבוע ביום ובלילה, ובלחם משנה (שם) ביאר שאף שמסוגיית הגמרא בנדרים משמע דהלכתא כרבי יוחנן, מכל מקום משמע ליה להרמב"ם דקולא גדולה היא והלך להחמיר דהא רבי יוחנן עצמו אמר שם ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. וכ"פ השו"ע [השלם מקור], ורק הרמ"א הביא בשם הגהות מיימוני [השלם מקור] דבשעת הדחק יש לסמוך אקריאת שמע. ומאחר שדברי רב לא קיימי במסקנא אין להביא ראיה מהם דאין הלכה כרשמואל.
  11. עיין ביפה ללב (או"ח סימן סז ס"א) שנקט שאין אומרים כאן הלכתא כרב באיסורא (הו"ד לעיל בהערה).
  12. וכן נקטו בפשיטות בסוטה (לב. ד"ה קרית) ובסוכה (יא. ד"ה דרב). וכן הביא הרא"ש בתשובה (כלל ד פכ"א) בשם ר"י שקריאת שמע דרבנן. אך בשו"ת חתם סופר (ח"א סימן טו) הביא שדברי ר"י שהזכיר הרא"ש מובאים בתוס' במגילה (כד. ד"ה מי) ושם כתבו שפריסת שמע דרבנן ולא הזכירו את קריאת שמע עצמה, ומשמע להפך שקריאת שמע מדאורייתא היא, הפך שיטתם בסוטה ובמנחות. ועי' להלן (סימן ג) שביאר רבינו בדעת ר"ת (ברכות ב. ד"ה מאימתי) שאף הוא סובר שקריאת שמע דרבנן ומשום הכי התיר לקרות קריאת שמע קודם צאת הכוכבים משום דמספק מותר לקרות קריאת שמע מפלג המנחה כדעת רבי יהודה כיון דספק דרבנן לקולא. ועי' נמוקי הגרי"ב (שם) שתמה שאין דין זה בתורת ספק אלא בתורת ודאי. וכן יש להוכיח מדברי ר"י (שם) שהתיר לקרות קודם צאת הכוכבים כיון דסמכינן אשיטת התנאים (ברכות ב:) שזמן קריאת שמע משעה שקידש היום בערבי שבתות, וכבר רבינו (סימן ג) שלא מצינו שפסקו כדעת יחיד אלא לענין דרבנן, ואין לסמוך על שיטות אלו אלא למאן דאמר קריאת שמע דרבנן. ואם כן דעת ר"י שק"ש דרבנן כפי שהביא הרא"ש בתשובה משמו.
  13. עי' תומת ישרים (סימן יג) שהביא מי שרצה לומר כן אף לדעת מ"ד קריאת שמע דאורייתא שעיקר הקריאה מדאורייתא אך החיוב לקרות פרשת שמע דווקא מדרבנן, ורבינו אומר כן בדעת מ"ד קריאת שמע דרבנן.
  14. עי' קרן אורה (ברכות ג. אות א) שדן לפירוש השאג"א בדעת שמואל, אם יוצא ידי חובתו בקריאת דבר מתורה שבעל פה (ועי"ש שנטה לומר שה"ה תורה שבע"פ). ויש לדון בגדר אמירת אמת ויציב אי חשיב תורה שבכתב או תורה שבע"פ. ועי' להלן שהקשה רבינו על דעת שמואל מדברי המשנה בשבת (ט:) מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, ובגמרא (שם יא.) מוקמינן לה בחברים העוסקים בתורה, ולדעת שמואל כיון שעוסקים בתורה הרי יצאו ידי חובתם מדאורייתא ומפני מה מפסיקין לקריאת שמע יותר מלתפילה, עי"ש מה שיישב. אך עכ"פ מוכח שדעת רבינו שאף בתורה שבעל פה יוצא ידי חובתו דאם לא כן שמא איירי באופן שלמדו תורה שבע"פ דווקא. ואולי דוחק להעמיד המשנה באופן זה דוקא אך מסתימת דברי רבינו משמע שדעתו כדעת הקר"א שאף בתורה שבע"פ יוצא ידי חובתו.
  15. עי' תוס' סוכה (יא. ד"ה דרב) שכתבו דרב יהודה הסובר דק"ש דרבנן דריש באמת בגמרא במנחות ואיזו זו כלאים.
  16. וכ"פ רש"י במשנה (ט: ד"ה מפסיקין) מפסיקין לקריאת שמע, דאיתא מדאורייתא.
  17. עי' שו"ת תשואת חן (סימן מח ד"ה ועתה באתי) שהביא בשם ספר תומת ישרים (סימן י"ג) שאף הוא כתב כן אלא שסיים שהוא דוחק. והוא תמה על דבריהם מהמבואר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) שמפורש שם שמפסיקין לקריאת שמע דווקא לפי שחיובה מדאורייתא. ועוד תמה דבירושלמי שם מבוארים עוד ב' טעמים לכך דמפסיקין לקריאת שמע דווקא, א' משום דזמנה קבוע, ב' דקריאת שמע אינה צריכה כוונה, ותמוה מפני מה לא הביאו השאג"א והתומת ישרים טעמים אלו וחידשו מסברת ליבם טעם אחר.
  18. בקרן אורה (ג. אות א) ביאר הקושיא, שאם ננקוט דלשמואל קרא דובשכבך ובקומך איירי בחיוב התמידי ללמוד תורה, אם כן איך ילפינן מהאי קרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, הלא אין ללמוד מכך אלא שהעוסק במצוה פטור מתלמוד תורה, וזאת כבר ידעינן מן המשנה בשבת (ט:) מפסיקין לקריאת שמע, ומוקמינן בגמרא לחברים העוסקים בתורה. וכן הקשה הפני יהושע (ברכות כא.). ועי"ש בקר"א שתמה איך הואיל ביישובו לקושיא זו, הרי אף שלשמואל נמי חייב מדאורייתא ללמוד איזה דבר בבוקר ובערב מכל מקום עיקר חיוב זה הוי בכלל תלמוד תורה ועדיין אין ללמוד מכך שעוסק במצוה פטור מעשיית מצוה אחרת. אמנם בתומת ישרים (סימן יג) הביא אף הוא הראיה מברייתא זו דמשמע דקרא בקריאת שמע מיירי, והיינו שהקשה סתם שמדברי הברייתא משמע דילפינן לדיני קריאת שמע מקראי, ואם זו כוונת רבינו הרי יישובו מבואר היטב, אלא שעדיין תקשה קושיית הקר"א איך ילפינן מהכא פטור עוסק במצוה בשאר מצות.
  19. בשו"ת תשואת חן (סימן מח) תמה שהלא הירושלמי איירי בביאור מתני' דמפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, ורבינו כתב לעיל (ד"ה אבל) שטעם זה ליתא אליבא דשמואל, כיון שאי אפשר לפרש דאיירי בלא קרא אפילו פרשה אחת שהרי בחברים העוסקים בתורה איירי.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף