קרן אורה/ברכות/ג/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה

קרן אורה TriangleArrow-Left.png ברכות TriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png א


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זה (לעת עתה זמין למנויים בלבד - למעט דף ב.)לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
שיטה מקובצת

חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
מהרש"ל
לבוש עם מפרשי הים
פני יהושע
חדות יעקב
הג"מ יחזקאל לנדא
קרן אורה
מהר"צ חיות
רש"ש
שפת אמת
שיח השדה


מראי מקומות
חומר עזר
שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה
מבחן אמריקאי


גמרא, ולא זו בלבד אלא כל שעה שישראל נכנסין לבית הכנסת כו' הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים כו'. בא וראה רמיזתם ז"ל. הנה באמת אף בשעת הגלות שכינת כבוד מלכותו יתברך עם ישראל, אלא דאינו דומה התגלות מלכותו בהיות ישראל שרויין על אדמתן ומשכן ה' בתוכן ושמו הגדול והקדוש נקרא עלינו בכל מיני טובה וברכה, אבל בשעת הגלות כבודו יתברך בהסתר ואוצר הברכה נסתם, ולזה אנו מתפללין יהא שמו הגדול מבורך. אבל יש עוד בחינה אחת התגלות אהבתו יתברך אלינו כאב עם הבנים בתכלית היחוד והאהבה, אשר לזה הגלות הוא למסך מבדיל כמו שאמרו ז"ל (לקמן לב:) מיום שחרב בית המקדש נפסקה מחיצה של[1] ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים ומה שנאמר בישראל לרוב אהבתו יתברך עלינו ישראל אשר בך אתפאר בעת הגלות נאמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל. והנה אמרו ז"ל קודשא בריך הוא מניח תפילין ונאמר בהם שבח ישראל. ולזה אמרו ז"ל בשעה שהאדם חוטא שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, כי בעבור חטא האדם הפגם בא לשני דברים אלו, הא' להשליך תפארת ישראל והב' מיעוט הברכה וההשפעה עליונה אשר בעת הגלות בכלל ולכ"א בפרט מפני החטא וה' הטוב רצונו להטיב כמו שנאמר פותח את ידך כו' לזאת אומרת בשעת החטא קלני מראשי כי הפאר אינו בשלימות קלני מזרועי כי החטא סותם צינורי השפע וזה שאמרו ז"ל כאן הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, כי מלכותו יתברך אתנו בגולה ושמו הגדול נקרא עלינו, אבל במעט ברכה מפני הגלות וארץ העמים, ועל זה אנו מתפללין יהא שמו הגדול מבורך, וזהו שאמר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, היינו שיאמרו זאת בקילוס והודאה כשיהיה שמו הגדול מבורך ומברכתו יבורך כל בית ישראל ויהיה זאת לקילוס. מה לו לאב שהגלה את בניו כי בבחינה זאת הגלות למסך מבדיל ולבחינה זו אף שאין מגיע לשם פגמי החטא כמו שנאמר אם חטאת מה תפעל לו אף על פי כן השעשוע והפאר אשר התפאר בישראל בשעה שעשו רצונו יתברך לנחת רוח הוא לו כטבע האב שמקבל נחת רוח משלימות בניו, אבל עתה בשעת הגלות מה לו לאב כו' ואוי להם לבנים כו'. ועל זה התפלל נעים זמירות הושיענו כו' וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך, היינו שיתמלא ברכה להטיב לנו ואז נודה לשמך הטוב ועוד נזכה להשתבח בתהלתך כי ישיב לנו השבח והפאר שתתפאר בנו לעולם וזש"נ להשתבח בתהלתך והבן:

באתי לדבר בקצרה מדין קריאת שמע אי דאורייתא אי דרבנן
ולהקל על המעיין סידרתי על פי אותיות האלפא ביתא

א. הנה לקמן בפרק מי שמתו (כא.) אמר רב יהודא דקריאת שמע דרבנן, וקרא דבשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב[2] וכבר הקשו התוס' בסוטה (לב: ד"ה ורבי) על זה מכמה משניות, עיין שם.

ועוד יש להקשות מהא דפשיטא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדרשא דבשבתך ובלכתך, ואי בדברי תורה כתיב אם כן אין להוכיח בעסוק במצוה דפטור מן המצוה רק דפטור מלעסוק בתורה ולזה אין צורך ללמוד מן המקרא דהא מפסיקין לקריאת שמע (שבת ט:). וכבר עמד על זה הפני יהושע והשאגת אריה ז"ל (סימן א)[3], והעלה השאג"א ז"ל כמו שכתבו התלמידי רבי יונה על הא דר"י דבשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב היינו שאין החיוב דווקא בפרשת שמע אלא החיוב הוא בכל בוקר וערב ללמוד דבר מן התורה וחכמים תיקנו פרשת שמע. ומה שאינו חוזר וקורא בספק אם קרא, כתב השאג"א דאמת ויציב הוי כלימוד ע"ש באריכות. וגם ע"ז קשיא טובא חדא דאכתי תיקשי דמאי מוכח מזה לעוסק במצוה כיון דעיקר החיוב הוא ללמוד איזה דבר הוי בכלל תלמוד תורה דמעשה עדיף. ועוד במאי יוצא ידי חובתו בזה אי דוקא תורה שבכתב או אפילו תורה שבעל פה, ולפי הנראה יוצא אפילו בתורה שבעל פה דהא לחובת לימוד הוא, ואם כן מאי פליגי רבי ורבנן בקריאת שמע אי ככתבה או בכל לשון הלא חובת לימוד ודאי יוצא בזה ובאיזה לשון שירצה ומה ענין דרשת שמע לכאן ומה שייך בזה למיתלי כל התורה אי בכל לשון נאמרה או בלשון הקודש, ובלאו הכי מהיכי תיתי למימר דבעינן דוקא לשון הקודש כיון שהוא לחובת לימוד:

ב. ואגב אכתוב מה שיש לי לדבר בדברי התוספות בזה שפירשו כל התורה בכל לשון או בלשון הקודש היינו אלו הפרשיות שאמרו ז"ל באלו נאמרים ובעי הש"ס למימר דלרבי כולהו בכל לשון נאמרו ולרבנן כולהו בלשון הקודש נאמרו. ולא הבינותי דהא איכא התם כמה מילי דהוי ילפינן מהדדי אי לאו שיש לכל אחד מקרא לבדו לגלויי דזה בלשון הקודש וזה בכל לשון, ואם כן דילמא רבי ורבנן נמי הכי סבירא להו אלא שלא ידעינן בקריאת שמע מה דינה ע"כ איצטריך לומר שמע ולמר והיו ומהיכי תיתי למימר דפליגי בכולהו אי בלשון הקודש אי בכל לשון. והתוס' במגילה הקשו עוד ממה נפשך למאן דאמר כל התורה בכל לשון נאמרה אם כן למה לי קראי להני דנאמרים בכל לשון ולמאן דאמר כל התורה בלשון הקודש נאמרה למה לי קראי להני דנאמרים בלשון הקודש. ולענ"ד דכל הנך דמתניתין דסוטה לית להו שייכות כלל לכל התורה כי כל הנך לחובת אמירה בלבד הם שמספר כל אחד מענינו ולא לחובת הקריאה כמו וידוי מעשר ומקרא ביכורים ע"כ הדבר ספק בהם אי נאמרים בכל לשון או בלשון הקודש וכן פרשת משיח מלחמה ועגלה ערופה ע"כ איצטריך קראי לכל הני. והעד על זה כי בפרשת כהן גדול ופרשת מלך לא נאמר שם בש"ס שום מקרא על זה מפני שהם על חיוב הקריאה ופשיטא לן דצריך לקרות מתורה כשירה מקודשת בכל מיני קדושה כתובה אשורית. ולאפוקי כל אינך שהם לאמירה ולסיפור בלבד ע"כ איצטריך קראי. ועיין בתוס' יו"ט שם שעמד על הרמב"ם ז"ל במה שכתב דברכות המלך נמי בלשון הקודש מנ"ל ועל מה שכתב דבלשון הקודש היה קורא מקרא דתקרא הזאת ככתבה ובש"ס לא אמרינן האי לימודא כנ"ל. ונראה לי דהא דאיצטריך קרא גבי פרשת המלך שהיא הקהל דבלשון הקודש היינו משום דעיקר הכוונה להודיע לכל העם חוקי האלהים על כן היה ראוי לאומרה בלשון שמבינים. ובאמת קשה מה שנסתפק רש"י ותוס' ז"ל בכל הקריאות של ציבור דרבנן או דאורייתא כמו פרשת זכור אי בלשון הקודש או בכל לשון, ואמאי לא נילף מפרשת המלך וצ"ע יותר בזה:

ג. עכ"פ מהך פלוגתא דרבי ורבנן מוכח דקריאת שמע דווקא דאורייתא וכן משמע מדרשה דוהיו דאם לא כן והיו למה לי ועוד מהא דפליגי ר"י ור' יהודה בלא השמיע לאזנו ור"י יליף משמע השמע לאזניך כו' ואפילו בדיעבד אינו יוצא ואי בשכבך ובקומך אדברי תורה קאי איזה פרשה שירצה אם כן היכי ילפינן משמע שצריך שישמיע לאזניו כיון דאין חיוב לקרות פרשה זו ובדברי תורה כבר נאמר הסכת ושמע ישראל. ועוד מכל הסוגיא בריש פרק היה קורא דפליגי תנאי בקריאת שמע אי בעי כוונה, ואי חיובא משום תלמוד תורה אם כן פשיטא דבעי כוונה. וכן מהא דפרכינן שמע מינה מצות צריכות כוונה ומאי כוונה בעינן עוד בזה אם היה לומד בתחילה וסתמא דהש"ס פריך לה.

ויש לי לדקדק קצת מאי שנא בכוונה דיליף משמע למאן דאמר פסוק ראשון או עד על לבבך למאן דיליף מוהיו הדברים כו' מעכבא אפילו בדיעבד ולענין משמיע לאזנו דיליף ר"י משום ראב"ע משמע אמרינן דצריך לכתחילה משמע:

ד. ולפום ריהטא יש להביא קצת ראיה לדברי התלמידי רבינו יונה והשאגת אריה ז"ל מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל (ברכות יא:) משקרא קריאת שמע אין צריך לברך ברכת התורה שכבר נפטר באהבה רבה, ולפי דבריהם ז"ל אתי שפיר טובא כיון דקריאת שמע נמי מחמת חובת לימוד באה ע"כ נפטר כל היום בברכתה. אבל באמת זה אינו דאם כן תיקשי דאמאי פסקינן כר"י בהא דילמא ר"י אזיל לטעמיה דקריאת שמע מחמת חיוב תלמוד תורה באה אבל לדידן דקריאת שמע חיוב בפני עצמו הוא מנא לן דיוצא באהבה רבה. ועוד מהא דכתבו הראשונים ז"ל על דברי הירושלמי והוא ששנה על אחר לחלק בין אהבה רבה לברכת התורה דדוקא באהבה רבה בעינן על אחר משום דאהבה רבה לא נתקנה אלא בשביל קריאת שמע, ואי כדבריהם ז"ל אדרבה אליבא דר"י הרי נתקנה בשביל התורה:

ה. עוד יש קצת סיוע לדבריהם מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל (ברכות יא:) בברכת התורה דמברך אשר קדשנו במצותיו משמע מזה דאיכא עשה מפורשת על לימוד התורה אבל באמת בלאו הכי איכא עשה על תלמוד תורה ולמדתם אותם כדאיתא בקדושין ואדרבה מזה נראה דאין שום מקרא אחר על חיוב תלמות תורה ומיניה נפקא לן דהחיוב לעסוק בתורה כל היום ואיך מצינו למימר דבשכבך ובקומך הוסיף עוד עשה בתלמוד תורה:

ו. והנה במנחות משמע דהחיוב הלימוד הוא מוהגית בו יומם ולילה ואמרינן נמי התם אמר רבי ישמעאל לבן דמא צא ובדוק שעה שאינו לא יום ולא לילה ואם כן החיוב הוא ללמוד כל היום ולכאורה משמע דרב יהודה סבירא ליה דכל היום מחוייב הוא ללמוד דאי כר' אמי במנחות דאפילו פ"א שחרית ופ"א ערבית יצא אם כן איך מברך אחר קריאת שמע אם לא שנה על אתר אשר קדשנו במצותיו כיון דעיקר החיוב אינו אלא פ"א שחרית ופ"א ערבית ולשמואל הרי הוא יוצא בקריאת שמע דהא לחובת לימוד היא באה אלא שמע מינה דכל היום מחויב ללמוד. ותו איכא התם אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמד אפילו לא שנה אלא פ"א שחרית כו' ור' יוחנן אמר משום רשב"י אפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית משמע דלר' אמי אינו יוצא בקריאת שמע וצריך לשנות איזה פרק והיה נראה לכאורה דפליגי אי קריאת שמע דאורייתא או דרבנן, אי דאורייתא היא מצוה בפני עצמה היא ואינו יוצא בה חיוב תלמוד תורה ואי מדרבנן יוצא בה. אבל זה דוחק לומר דר"י משום רשב"י ס"ל דקריאת שמע דרבנן דהרי"ף גרס בפרק היה קורא רשב"י אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו נאמר כאן שמע ונאמר להלן הסכת ושמע ישראל משמע להדיא דאליביה קריאת שמע מן התורה ובנדרים נמי איתא סתמא דהש"ס ס"ל קריאת שמע דרבנן. וע"כ צריכין למימר דאפילו אי קריאת שמע מן התורה מכל מקום יוצא בה חובת תלמוד תורה משום דחיובה אינה מצוה בפני עצמה כמו כל המצות מעשיות אלא חובת לימוד הוא כמו שנאמר ודברת בם:

ז. נחזור לראשונות, הנה השאגת אריה ז"ל הוכיחו מהא דאמרינן אי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית וסתמא דהש"ס קאמר לה ומסתמא שמואל לא פליג עלה שמע מינה דאין הפירוש בהא דקאמר שמואל בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב היינו שילמוד תמיד ביום ובלילה דאם כן היאך מצי פטר נפשיה בקריאת שמע לבדה, ואני אומר גם לשיטתו תיקשי מובשכבך ובקומך שנאמר בפרשה והיה אם שמוע דזה ודאי על התמדת התורה נאמר ע"כ נראה דהא דאמרינן בדברי תורה כתיב היינו כפשטא להתמיד בתורה בכל עתיו ועיין לעיל באות ו:

ח. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבאמת הפלוגתא בין רב יהודה דאמר קריאת שמע דרבנן ובין רבי אלעזר דאמר קריאת שמע דאורייתא לאו פלוגתא רחוקה היא. והוא על פי הקדמה אחת מדעת הרמב"ם ז"ל דכל דבר שאין עליו מקרא מפורש על פי פשוטו אף דדרשו ז"ל זה הדבר מן המקרא אך לא מפשוטו זה מיקרי מדברי סופרים[4]. והנה זה כולי עלמא מודו דכל דברי פרשיות שמע והיה אם שמוע גם בדברי תורה נאמרו כדאיתא בקדושין ושננתם אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם כו' ועוד שם ת"ר ושננתם שיהיו דברי תורה כו' וכן מנאה הרמב"ם ז"ל במנין עשין ללמוד תורה שנאמר ושננתם וכן איתא ביומא ודברת בם ולא בדברים בטלים מכאן אמר רבא כל השח שיחה בטילה עובר בעשה הרי שלמדו מפרשה זו לדברי תורה אלא דהם ז"ל קבלו גם חיוב קריאת הפרשה בעצמה גם כן נאמרה בה ובזה פליגי ר"י ור"א רב יהודה ס"ל דעיקר פשטות המקרא אדברי תורה קאי וקריאת שמע הוי מילתא דאתיא מדרשהא ולא החמירו בספיקא דגם זה ספק דבריהם הוא ור"א ס"ל דדרשא זו קרוב לפשוטו הוא ושפיר הוי מן התורה ובז אתי שפיר כל הקושיות תוספות בסוטה דוודאי גם לשמואל כל דיני קריאת שמע מפרשה זו נאמרה אלא דהוי מילתא דאתיא מדרשה ואתי שפיר נמי הא דילפינן מבשבתך לעוסק במצוה בכל דוכתא דבאמת דרשא גמורה היא.

ובזה יש ליישב גם דעת הרמב"ם ז"ל בדין תפלה שדעתו דמן התורה היא מלעבדו בכל לבבכם ואפילו הכי מקלינן בספיקא משום דהוי מילתא דאתיא מדרשא[5]:

ט. ולפ"ז יש להסתפק לענין ברכת התורה שהסכימו הראשונים ז"ל דמן התורה הוא מקרא דכי שם ה' אקרא אם נסתפק בברכה זו אי צריך לחזור ולברך כיון דמדרש חכמים הוא:

י. ועוד יש להעיר בזה כיון דיוצא בקריאת שמע שחרית וערבית וכל היום לא נאמר החיוב בפירוש אם כן היכי מצינן למימר דהברכה דאורייתא ובפרט לשמואל דאמר נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו ודוחק לומר דחיוב הברכה הוא דווקא עד שלא קרא קריאת שמע חדא דהא לריב"ק אסור ללמדו קודם קריאת שמע כדאיתא בפרק היה קורא דפריך ורב מי סבר לה כר"י בן קרחא והא מתי פירקא ואחר כך קרא קריאת שמע. אלא דנראה לי דלמסקנא דמסיק שלוחיה הוא דעוות גם לריב"ק מותר ללמוד קודם קריאת שמע משום דקשיא לי לפי מה דמשמע דאיכא מאן דפליג על ריב"ק אם כן מאי פריך הש"ס לעיל על רשב"י ותיפוק ליה משום דריב"ק דילמא לא סבירא ליה כריב"ק בהא אלא ודאי משמע דסברת ריב"ק בהא מילתא דפשיטא היא וכ"ע מודים בהא. וז"א אלא בקריאת שמע דאמירת שתי הפרשיות ביחד בדין הוא להקדים עול מלכות שמים תחילה אבל ללמוד קודם קריאת שמע מודה ריב"ק דמותר וע"כ צ"ל כן לדעת התוס' בריש מכילתין שהקשו על רש"י ז"ל גבי אבא בנימין דהחמיר אפילו בלימוד קודם ק"ש וכתבו הם מנ"ל הא אפילו בהגיע זמנה כדמשמע מדברי תר"י והטור ז"ל ודוק ותשכח משמע דליכא מאן דפליג בהא וצ"ע יותר בדין זה בדעת הפוסקים אבל עכ"פ בלא"ה אין סברא לומר דאקודם קריאת שמע קאי ועוד לפי זה תיקשי לר"ל דאמר באנשי מעמד דיוצר אור הוי אמרי איך קרא קריאת שמע ועשרת הדברות בלא ברכה אי מן התורה היא אבל באמת יש פלוגתא בזה דלמאן דיליף לקמן בפרק שלשה שאכלו ברכת התורה לפניו בק"ו מברכת הנהנין על חייב שעה מברכין ק"ו על חיי עולם ודאי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא ור' חייא בר נחמני מפיק ליה מג"ש וגם זה אינו אלא אסמכתא למצוא רמז בתורה ועיין במו"ט פ"ק אות ע' וא"כ יש לומר דר"י דאמר דאהבה רבה הוי אמרי אזיל לטעמיה דסבירא ליה דברכות התורה מן התורה מקרא דכי שם ה' כו' ואם כן מוכח מהנך אמוראי דלא הוי בידייהו איזה ברכה אמרי שמע מינה דלא סבירא להו ברכת התורה מן התורה ואם כן הילכתא כוותייהו ובירושלמי איתא בהדיא רב מתנא בשם רב יהודא ברכו ברכת התורה פי' אהבה רבה וכבר נחלקו בזה גדולי הראשונים הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל במנין המצות ולענ"ד דעת הרמב"ם מסתבר ועוד דר' אבהו דריש לקרא דכי שם כו' לברכת זימון לקמן בפרק שלשה שאכלו ועיין בשאגת אריה סימן ק"ד:

יא. וראיתי בירושלמי פרק שלשה שאכלו דמימר דר"י שלמד בק"ו ברכת התורה לאחריה וברכת המזון לפניו זה מזה איתא התם דבשם ר' ישמעאל קאמר לה ולבסוף מסיק דגם הלימוד הזה לא איצטריך אלא לדתלמוד תורה דרבים כמו קריאת התורה אבל יחיד הוי ככל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן מזה משמע דלא הוי אלא מדרבנן ככל ברכת המצות. ומש"ס דילן נמי מוכח דר' יוחנן ארבים קאי מדיליף בק"ו אם טעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה ולא מצינו ביחיד ברכה לאחריה ועיין בב"י סי' מ"ז מש"כ בשם הרשב"א ז"ל בזה:

יב. עוד ראיתי בירושלמי שם דבר טעם על הא דנהגינן השתא לברך לפניה ולאחריה כל אחד בפני עצמו ובמתניתין תנן דהראשון מברך לפניה והאחרון מברך לאחריה טעמא דמתניתין משום דברכת התורה ילפינן מברכת הזימון אם כן אחד מברך וכולן יוצאין ומה דנהיגין השתא משום דהוי כל אחד כקורא בפני עצמו וחייב כל אחד לברך לפניה ולאחריה אלא דקשה דמאי קמיבעיא ליה לר' זעירא התם הא בהדיא תנן במגילה דאינו מברך אלא הפותח והחותם ועיין בפני משה וק"ל:

יג. ודאתאן עלה מכל הנ"ל נראה דאין סברא לומר דבשכבך ובקומך ילמד אמצות לימוד בזמן שכיבה וקימה. ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן בקדושין דתלמוד תורה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא ואי נימא דנתנה תורה זמן לתלמוד תורה אם כן למה לי קרא דולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם הא בלאו הכי מצות עשה שהזמן גרמא היא:

יד. עוד רגע אדבר במה שאמרו בירושלמי על מימרא דשמואל שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר והאריכו התוס' אי קאי דווקא על אהבה רבה או אכל ברכת התורה ולכאורה קשה אדברי הירושלמי הא שמואל ס"ל בסוכה דלא מפסקי לילות מימות אינו מברך אלא יום ראשון בלבד וכרבנן גבי תפילין, ואם כן ע"כ הא דאמרינן והוא ששנה על אתר היינו דוקא באהבה רבה אבל ברכת התורה אין שום הפסק מועיל בה אליבא דשמואל כמו גבי סוכה. אבל באמת נראה דלשיטת הירושלמי אין לחלק בין אהבה רבה לברכת התורה כמו שאבאר לקמן דלשיטת הירושלמי הוא דעיקר קריאת שמע משום תלמוד תורה היא באה וחכמים קבעו הזמן. וכבר כתבתי לעיל אות יו"ד דברכת אהבה רבה נקראת בלשון הירושלמי ברכת התורה ולפי זה הדרא קושיא לדוכתה אם כן אמאי בעינן והוא ששנה על אתר.

תשובה לזה מצאתי להדיא בירושלמי פרק מי שמתו אמשנה דנשים כו' פטורים מקריאת שמע דפריך שם מה בין סוכה ללולב דסוכה אינה טעונה ברכה אלא לילה הראשונה בלבד ולולב טעונה ברכה כל שבעה ומשני משום דסוכה לא מפסקי לילות מימים ופריך והרי תלמוד תורה ומשני דשאני סוכה מתלמוד תורה סוכה אפשר לה לבטל בתמיה והלא הוא צריך לאכול בה כל שעה שהוא רוצה וכן חייב לישן בסוכה ואם כן אין שום הפסק בסוכה כל ז' אבל תלמוד תורה אפשר לו שלא לבטל בתמיה והלא הוא צריך לישן ואם כן כבר יש לה הפסק. ואם כן שפיר קאמר התם והוא ששנה על אתר אבל לא על אתר לא משום הפסק דשאני סוכה דאין הפסק מועיל בה כיון דבאמת אין שום הפסק יש דכחד יומא אריכתא דמי וע"כ צ"ל כן דתלמוד תורה עדיף מסוכה דאם לא כן לא יצטרך לברך על תלמוד תורה אלא פעם אחת אכל ימיו אלא על כרחך דוקא גבי סוכה דיש זמן אם כן כוליה שבעה חדא מצוה היא אבל תלמוד תורה דהחיוב הוא כל ימי חייו צריך לברך בכל פעם, ואפשר לומר סברא זו בדברי הירושלמי סוכה אפשר לה להבטל היינו שיעבור זמנה:

ובזה יש ליישב קושיא גדולה לכאורה דרב יהודא אדרב יהודא דבסוכה דף מ"ו אמר רב יהודה אמר שמואל סוכה יום ראשון לבד ומסיק שם הש"ס דאתיא כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך עליהם אלא שחרית לבד ולא חיישי להפסקה בדברי הרשות ובמנחות דף מ"ג (ע"א) איתא רב יהודא רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה אלמא קסבר לילה זמן ציצית אם כן אמאי מברך כל צפרא וצפרא ומשני כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחין הרי דרב יהודה סבירא ליה כרבי גבי תפילין ולא ראיתי כעת מי שהעיר בזה ולמש"כ ניחא דהא דאמרינן במנחות כרבי היינו כרבי ולא מטעמיה דרבי סבירא ליה הכי דהיסח הדעת הוי הפסקה אפילו במצוה זמנית כמו תפילין למ"ד לילה לאו זמן תפילין או סוכה דזמנה שבעה ימים ורב יהודה ס"ל דבמצוה זמנית מברך פעם אחת בתחילה ויוצא בה כל זמן המצוה דכולא יומא אריכתא היא לענין זה אבל מצוה בלתי זמנית כמו תלמוד תורה ותפילין למאן דאמר לילה ושבת זמן תפילין וציצית למאן דאמר לילה זמן ציצית ודאי היסח הדעה הוי בהו הפסקה וזה נכון למאוד לכאורה אלא שצ"ע בדברי הפוסקים.

מכל מקום מדברי הירושלמי נראה דתלמוד תורה חמור מסוכה לענין ברכה והתוס' כתבו לעיל לחלק בין סוכה לתלמוד תורה, דבסוכה צריך לברך בכל סעודה משום דיש קבע לסעודה ומסח דעתיה אבל תלמוד תורה חובה כל היום. וזה אינו מובן אם כן תפילין אמאי אמר רבי דמהני בהו היסח הדעת הא חיובן גם כן כל היום ע"י תה"ר. ויש עוד להעיר בזה למאן דאמר דפ"א שחרית ובפ"א ערבית יוצא מצות תלמוד תורה אם כן משמע דחיוב יום לחוד ולילה לחוד אם כן היה צריך לברך ביום ובלילה והדברים ארוכים בזה ודי בהערה זו ועיין בביאורי הגאון ז"ל סימן מ"ז ובפני יהושע שם בהלכה זו:

טו. ועוד נשוב לראשית דבר לכאורה איכא סיעתא לדברי תלמידי רבינו יונה והשאגת אריה מהא דאיתא בירושלמי ריש מכילתין ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא או לא נשמיענה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא וקודם לכן לאו ספק הוא דהוי בין השמשות אלמא דחוזר וקורא. ואם כן תיקשי מברייתא לשמואל דאמר קריאת שמע דרבנן ואינו חוזר וקורא, אלא שמע מינה כשיטת תלמידי רבינו יונה והשאגת אריה דעל כל פנים מחוייב לקרות איזה פרשה בזמן שכיבה וקימה דוקא ואם כן שפיר קאמר דהקורא קודם לכן לא יצא דלאו זמן שכיבה היא.

אבל לפי האמת אין מכאן ראיה, דלכאורה קשה היאך פשיט מהא דהאקורא קודם לכן לא יצא דבספק חוזר וקורא דילמא היינו טעמא דהקורא קודם לכן לא יצא דלא זמן שכיבה היא קודם צאת הכוכבים כנ"ל. אלא על כרחך צריך לומר דכל הני זמנים דאיתא בש"ס (ברכות ב:) קודם צאת הכוכבים או לאחריו כולם משום סייג הם ומן התורה עיקר הזמן הוא תחילת הלילה ונהי דבש"ס דילן לא משמע כן מהא דרבי מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין אף דהוי קודם שקיעה ולא שייך משום סייג בזה מכל מקום בשיטת הירושלמי ודאי כן הוא כי אני רואה דשיטת הירושלמי הוא דעיקר קריאת שמע נתקנה לקיים מצות והגית וחכמים קבעו לה זמן זה בבוקר ובערב כדי שלא יעברו על המצות דתלמוד תורה אשר חיובה ביום ובלילה ונמצא כי עיקר המצוה הזאת מן התורה וזמנה מדרבנן ע"כ קמיבעיא ליה בזה אם חוזר וקורא מספק ופשיט שפיר מהא דהקורא קודם לכן לא יצא כיון דאין הדבר תלוי בשכיבה וקימה אלא ביום ובלילה אם כן אם בין השמשות לילה היא ודאי יוצא בזה אלא שמע מינה דבספק חוזר וקורא ובזה אתי שפיר דברכת המזון פשיטא ליה דחוזר וקורא ובקריאת שמע מיבעיא ליה משום דזמנה דרבנן היא ואסמכוהו אקרא דבשכבך ובקומך ופשיט ליה דבספק חוזר וקורא דהא על כל פנים עיקר המצוה מן התורה היא אבל קריאת שמע מצד עצמה וזמנה הכל מדרבנן היא כדי שלא יעברו על המצות דתלמוד תורה.

ולא הבינותי מה שכתבו התוס' (ברכות ב. ד"ה מאימתי) לפרש דברי הירושלמי מה שאמרו ז"ל למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, היינו שהיו רגילין לקרות את שמע קודם תפלתם. ואמאי לא נימא דהיו קורין את שמע וברכותיה ויצאו ידי הברכות כיון דבין השמשות ספק הוא אבל בקריאת שמע לא יצאו ולא אמרוהו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. דהא האי ברייתא הקורא כו' למה כו' לא איירי רק בזמן בין השמשות מדפשיט ליה מהאי ברייתא דבספק חוזר וקורא:

טז. ועוד נראה לי לידון בדבר החדש דמשיטת הירושלמי נראה דלא שייך כלל סמיכת גאולה לתפלה בערב כמו שאביא לפניך לשון הירושלמי בפיסקא וחכמים אומרים עד חצות ר' ייסא מפקיד לחברייא אין בעיתין לעסקא באורייתא אתון קריי' שמע קודם חצות ומתעסקין מילתא אמרה דאומר דברים אחר אמת ויציב תני הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר יצא ידי חובתו ובערב אינו יוצא ידי חובתו מה בין הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר לקורא בערב ר"ה בשם ר"י מ"ט אמרו צריך אדם לקרוא שמע בערב בביתו כדי להבריח מן המזיקין מילתי' אמרה שאין אומרים דברים אחר אמת ויציב מילתי' דר"ש בר נחמני אמר כן דהוי קרי וחזר וקרי עד דהוי משתקע בו שינתי' מילתי' דריב"ל פליג דריב"ל קרי מזמורים בתרא והא תני אין אומר דברים אחר אמת ויציב פתר לה באמת ויציב שחרית דמר ר' זעירא שלש תכיפות הן תיכף גאולה לתפלה עכ"ל. ועיין בדברי המפרש ותראה כי רחוקים המה מן הפשט מאוד.

אבל באמת הדבר כפשוטו דלשיטת הירושלמי בערב לא שייך כלל סמיכות גאולה לתפלה ומאי דפליג בערבית אי אומר דברים אחר אמת ויציב או לא הא מטעם אחר ודבר אחר היינו שיקרא קריאת שמע סמוך לשינתו ולא יפסיק בין קריאת שמע לשינה בד"א ומשום הכי קאמר דר' ייסא דהוי מפקיד לחברייא שיקראו קריאת שמע ואחר כך יעסקו בתורה מילתי' אמרה דיכול להפסיק בין קריאת שמע לשינה ור"ה בשם ר" י דאמר משום הכי אין יוצא בשל ערבית בבית הכנסת משום דצריך לקרות סמוך לשינה כדי להבריח את המזיקין מילתי' אמרה שאין אומר דברים אחר אמת ויציב מילתיה דר"ש בר נחמני אמר כן דאין להפסיק בין קריאת שמע לשינה מדהוי קרי וחזר וקרי ריב"ל פליג מדאמר מזמורים בתרא אלמא דמותר להפסיק בין קריאת שמע לשינה וברייתא דתני אין ואמר דברים אחר אמת ויציב מיירי בשחרית ומטעם סמיכות גאולה לתפלה. ולדעתי זה ברור בדעת הירושלמי, הרי לפניך דלפי הירושלמי אין צריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית.

ואי תיקשי הא דאמרינן הכא דמשום הכי אין יוצא ידי חובתו בבית הכנסת בערב משום דצריך לסמוך קריאת שמע לשינה, ובריש מכילתין אמרינן למה קורים בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה משום דעדיין לא הגיע זמנה. י"ל דלאו בכל זמן מקדימין בבית הכנסת הקריאה כל כך ע"כ צריך לומר דמשום הכי לא יצא ידי חובה משום דצריך להסמיך קריאת שמע לשינה:

יז. ועתה אבאר כמה ראיות לדברי בשיטת הירושלמי בקריאת שמע דהיא באה משום מצות תלמוד תורה. חדא, מהא דאמרינן התם מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק לא לקריאת שמע ולא לתפלה, ופריך וכי מה שתורתו אומנתו אין צריך לקיים מצות, ומשני שאני קריאת שמע דשינן היא. ואי נימא דחיובה מדאורייתא מצד עצמה היא אם כן למה יבטלנה כיון דמצות עשה מן התורה היא, אלא שמע מינה דאינה באה אלא משום תלמוד תורה.

ובזה אתי שפיר דבש"ס דילן במסכת שבת איתא משום רשב"י דאפילו מי שתורתו אומנתו מפסיק לקריאת שמע. משום דש"ס דילן סבירא ליה דקריאת שמע מצד עצמה מן התורה היא והוי ככל המצות.

ועוד ראיה מהא דאיתא שם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, ר' סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, ר"ל אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. ומה זו שאלה מפני מה קורים פרשיות הללו אי נימא דמן התורה הם אלא שמע מינה דחכמים קבעו הפרשיות האלו. וכן משמע מהא דאמרינן בדין הוא שיקראו גם עשרת הדברות, ואי פרשיות אלו לבד מן התורה הם אם כן מהיכי תיתי לקרות עוד פרשה אחת.

ועוד ראיה מהא דמפרש התם אמתני' דנשים כו' פטורים מקריאת שמע נשים דכתיב ולמדת אותם את בניכם ולא בנותיכם. ולמה לי האי מיעוטא בלאו הכי מצות עשה שהזמן גרמא היא, אלא שמע מינה דעיקר חיובא משום תלמוד תורה היא.

ואגב ראיתי בירושלמי עבדים מנא לן דכתיב ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד. וצ"ל דהדרש הזה איצטריך למי שחציו עבד וחציו בן חורים דאי לא תימא הכי בלאו הכי כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכדתירץ רבינא בחגיגה דף ד' לענין ראיה ע"ש:

יח. והתוס' בסוכה (יא. ד"ה דרב) ובמנחות (מג: ד"ה ואיזו) דעתם להלכה כמאן דאמר קריאת שמע דרבנן, שכתבו במנחות על דרש דוראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצות אחרת ואיזה זה ק"ש, וכתבו שם דאין זה אלא אסמכתא דקריאת שמע דרבנן, ותמה על זה השאגת אריה (סימן א)[6]. אבל באמת נראין דברים דאסמכתא היא מטעם אחר דהאי שיעורא דמשיכיר בין תכלת ללבן נראה דלא הוי אלא מדרבנן משום סייד, ועוד י"ל בשיעורא דמשיכיר כמו שכתב הרמב"ן ז"ל מפני כו' מן התורה זמנה משיעלה עמוד השחר ככל הדברים שמצותן ביום וחכמים קבעו זמן קריאתה משיכיר כו' מפני שקבעו פרשת ציצית בקריאת שמע דכתיב בה וראיתם אותו ומפרשים מן הסמוך לו דהיינו שיעורא כדי שיכיר כו' והיינו טעמא מאי שדרשו ראה מצוה כו'. וכן נראה מברייתא דרשב"ל פעמים שאדם קורא שני פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת אחר שיעלה עמוד השחר. ומה שכתבו התוס' שם גבי ברייתא דרבי שמעון לעולם לילה הוא היינו לענין שאר מצות לא אבין קצת הא תנן להדיא וכולן שעשה משעלה עמוד השחר יצא, ודוחק לחלק בין שאר מצות לתפילין וציצית, דמנא לן לחלק. תדע דכל הני שיעורא אסמכתא הם דתינח שיעורא דמשיכיר בין תחלת ללבן יש ללמוד אותו מן המקרא דוראיתם אותו וזכרתם, כל הני שיעורא דשאר תנאי מנא לן אלא וודאי אסמכתא בעלמא היא.

ובפרט לפי מה שהעליתי בשיטת הריושלמי דעיקר תקנת קריאת שמע היא לקיים מצות והגית בו יומם ולילה ודאי עיקר זמנה יום ולילה ממש וכל הני שיעורא דרבנן אסמכתא היא וסייג הם. ולשיטה זו אתי שפיר דלא מצי למימר פעמים שאדם קורא שני פעמים לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהם כיון דמן התורה יום הוא, אלא דאידך ברייתא פעמים שאדם קורא שני פעמים ביום תיקשי לפי זה אמאי יוצא בשל ערבית אחר שיעלה עמוד השחר כיום דמן התורה יום הוא:

יט. אלא דיש לדקדק לפי זה דאסמכתא היא למאן דאמר לילה זמן ציצית למה ליה קרא דוראיתם אותו ולשיטת הירושלמי ניחא דלשיטתיה ליכא למאן דאמר דלילה זמן ציצית והא דמחייבי רבנן נשים בציצית היינו משום דלא הוי זמן גרמא כיון דכסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית כדאיתא להדיא בירושלמי והתוס' ז"ל הביאו אבל לשיטת הש"ס דילן במנחות דלרבנן לילה לאו זמן ציצית אם כן וראיתם אותו למאי אתיא. ולא הבנתי דברי התוס' ז"ל במכילתין דף י"ד ד"ה ויאמר שהביאו ד' הירושלמי בטעמא דרבנן ומש"ס דילן לא מוכח הכי כדאיתא במנחות. והיה נראה לומר דהירושלמי וש"ס דילן פליגי בפלוגתא דהרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל, הירושלמי סבירא ליה כהרא"ש דכסול לילה פטור אפילו ביום וכסות יום חייב אפילו בלילה ואם כן לא הוי הזמן גרמא כי אין הזמן גורם הפטור אלא הכסות גורם הפטור ומשום הכי מחייבי רבנן נשים בציצית, וש"ס דילן אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר הפטור הוא בלילה אפילו בכסות יום אם כן הוי מצוה שהזמן גרמא וע"כ צריך לומר דרבנן מחייבי בלילה. אלא דלפי זה צ"ע מה שאמרו בירושלמי שכן כסות המיוחד ליום ולילה חייב, אמאי לא קאמר שכן כסות המיוחד ליום חייב בלילה, ועיין ברא"ש בה"ק ואין להאריך כעת בזה. על כל פנים לש"ס דילן ולפי מה שהעליתי דהך דרשא דראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת אסמכתא היא אם כן מאי עבדי רבנן בקרא דוראיתם אותו.

ותוס' בסוכה כתבו לר"י דס"ל ק"ש דרבנן וגם ס"ל כרבנן דלילה זמן ציצית מדרמי תכלתא לפרזונמא דאינשי ביתיה אם כן היכי דריש לקרא דוראיתם אותו ותירצו דדריש ליה להך דרשה דראה מצוה זו וזכור אחרת זו כלאים ולדעתי גם זו אסמכתא היא דלמה לי קרא הלא כבר נאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך ע"כ נראה דעיקר קרא אתי שראיה מביאה לידי זכירה:

ואיידי דאיירינן בזמן קריאת שמע ותפלה אדבר קצת בזה שהסכימו כל הפוסקים דהשעות הם שעות זמניות בימות הקיץ שעות גדולות ובימות החורף שעות זעירות וצ"ל לפי זה הא דאמרינן שכן דרך מלכים ישנים ג' שעות על היום היינו גם כן לפי השתנו האופק של כאו"א ולא שעות שוות. ולכאורה זה נגד הטבע כי בלילות הקצרות אינן ישנות על היום אלא ג' שעות ובלילות הארוכות ישנים גם כן ג' שעות על היום.

ועוד קשה מהא דאמרינן תלת שעי קמייתא הקב"ה כועס בשעה שמלאכי מזרח ומערב משתחוין לחמה. ואמרינן עוד לא ליצלי אינש צלותיה דמוספים בריש שתא ביחיד בתלת שעי קמייתא אלמא דזמן עמידת המלכים שוה הוא עם שעת כעסו של הקב"ה והתחלקות הי"ב שעות למעלה ודאי הוא שעות שוות כמו שמבואר בד' הפוסקים מדברי זוהר הקדוש על חלקי האשמורות ואם כן גם שינת המלכים על היום הם ג' שעות שוות.

ועוד תיקשי הא דאמר לא ליצלי אינש כו' הא ביום הקצר כבר חלף שעת הזעם קודם וביום ארוך נמשך שעת הזעם אחר ג' שעות היום אשר לפי אופקו. ועוד משאז"ל בשעה שכל מלאכי מזרח ומערב משתחוים משמע שבזמן אחד משתחוין וזה אינו מצד השתנות אופקיהם. וגם משאז"ל בריש מכילתין על סימי המשמורת דנפקא מינה למאן דגני בבית אפל משמע דסימני המשמורת בארעא שוין אל משמורת הרקיע וסימן דתינוק יונק הוא משתנה לפי ערך היום, אבל דברים אלו באמת קשה לפרשתם ע"פ הפשט עכ"פ לא ידעתי מנ"ל דג' שעות לאו שעות שוות הן ולא ליתן לכל אחד ואחד שיעורו בידו.

ועוד תנא בתוספתא ובירושלמי ריש מכילתין העונה אחד מכ"ד בשעה והעת אחד מכ"ד בעונה והרגע אחד מכ"ד בעת משמע דלענין שעות של זמן קריאת שמע היא מתניא בזה משמע דשיעורא דג' שעות בשעות שוות הן וכן מסתבר דהקימה ישתהא על היום תמיד בשוה:

הן אמת דד' שעות דאמרינן גבי תפלת השחר לכאורה משמע דשעות זמניות הם דהיא כנגד עבודת התמיד ובתמיד נאמר בבקר וכי היכא דלרבנן עד חצות מיקרי בוקר בכל יום לפי זמנו כן לר"י דאמר דבקר מיקרי עד ארבע שעות הוי שעות זמניות ואם כן הוא הדין בקריאת שמע, אבל גם זה אינו מוכרח דמשמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל דרבי יהודה לאו מן התורה קאמר עד ד' שעות דבאמת זמן התמיד עד חצי היום אלא דמעולם לא איחרו אותו כל כך וכמעשה דבית שני שהביא הרמב"ם ז"ל ואם כן אפשר ד' שעות שוות קאמר אף דמדברי הש"ס כאן משמע דרבי יהודה מן התורה קאמר היינו דבוקר לא הוי עד ד' שעות מדברי הרמב"ם ז"ל נ"ל דמדרבנן קאמר ועי' בירושלמי דאיכא פלוגתא בזה אי מדברי תורה למד או מעדות למד ע"ש. וכן נראה מהאי מעשה גופא שנקרב התמיד ב' שעות אם כן היאך הקריבו קטורת אחר כך שנאמר בהם בבקר.

אבל מהא דאמר רבי יהודה תפלת המוספין עד שבע שעות משמע להדיא דהשעות הם שעות זמניות דאם לא כן יכול להיות דשלמו הז' שעות קודם חצות וגם כאן נראה דרבי יהודה לאן מן התורה קאמר דמוסף אינו קרב אלא עד ז' שעות דמנא ליה הא אלא על זמן הקרבתו במקדש תקנוהו וכולא מילתא דרבי יהודה חד טעמא היא וע"כ איבעיא לן בגמרא התם בד' שעות איתמר הלכתא כר"י הכא גבי תפלת המנחה מאי משום דהוי ס"ד כיון דכולא מילתא דר"י חד טעמא ע"כ כי איתמר הלכתא כר"י בחד מינייהו הכי נמי בכולא מילתא דרבי יהודה הלכתא כוותיה.

ובזה יש ליישב מה שכתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאחר ד' שעות נהי דלא יהיבי ליה שכר תפלה בזמנה שכר תפלה יהבי ליה ומנ"ל הא לא איתמר הכי אלא בשעת זמן תפלה אחרת ומשום תשלומין אבל אחר שעה ד' מנ"ל, ועיין בבית יוסף מה שכתב בזה. ולפמש"כ אתי שפיר דגם לרבי יהודה זמן הקרבת התמיד מן התורה עד חצות ע"כ עכ"פ שכר תפלה יהבי ליה.

ובפלוגתא דפלג המנחה נראה נמי דלאו מן התורה קאמר רבי יהודה שהרי התמיד קרב והולך עד פלג המנחה דגם לזה אין שום רמז במקרא אלא אזמן הקרבה במקדש קאי. וכן מבואר בירושלמי דפיך ממשנה דתמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בט' ומחצה ובע"פ נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, אמר ר' ירמיה הכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה והכא עביד ב' שעות ומחצה. ופירש המפרש דמהא דנשחט בשמונה ומחצה פריך. ואינו מובן דלכאורה תיקוני התפלות נגד דם התמיד נתקנו והוי שפיר מנחה ב' שעות ומחצה אלא דמהאי עובדא בשעה שנשא שלמה את בת פרעה משמע דהשחיטה היתה בד' שעות שאמרו שם כי שלמה ישן אז עד ד' שעות ואין זה מוכרח כל כך אלא נראה דתחילת זמנה נתקן נגד השחיטה ע"כ זמן מנחה גדולה מתחיל משש ומחצה שזה זמנה מן התורה ובשעת הצורך כמו ע"פ שחל בשבת אבל מנחה קטנה הוא כנגד הקרבה של כל יום שהתחלת עשייתו הוא בשמונה ומחצה ע"כ שפיר פריך בירושלמי הא מזה שמעינן דזמן מנחה קטנה הוא שלש ומחצה קודם הלילה כהתחלת עשיית התמיד ומשני דמנחה נגד קטורת נתקנה שהתחלתה הוא אחר זמן עבודת התמיד דהיינו בט' ומחצה וסיומא הוא שעה ורביע קודם הלילה דעד שם היה נמשך עבודת התמיד עם הקטורת. ועיין בלחם משנה מהל' תפלה מה שפירש בדברי הירושלמי ואינו מובן עיי"ש. על כל פנים מן התורה כולי עלמא מודים דתמיד זמנו עד הערב, אלא אזמן הקרבה במקדש קאי:

והנה מכאן נסתייע הלבוש לשיטתו דכל שעות אלו נחשבים מן הנץ עד השקיעה. דאי לא תימא הכי אם כן ליכא בין רבנן לרבי יהודה אלא פורתא דהא רבנן דאמרי עד הערב והיינו עד שקיעת החמה כמו התמיד שנפסל דמו בשקיעת החמה והיינו בתחילת שקיעה, וזה שעה וחומש קודם צאת הכוכבים. ולרבי יהודה זמנה עד שעה ורביע קודם צאת הכוכבים.

ומזה אתה דן לכל שעות היום הנזכרים בש"ס דנחשבים מן הנץ ועד שקיעה וכן באמת דעת חכמי התבונה דמה שנחשב היום לי"ב שעות היינו מזריחה ועד שקיעה חצי סיבוב הגלגל וחצי ניסן וחצי תשרי ההיקף שוה ביום ובלילה:

אבל קשיא לי על זה מהא דאיתא בריש מכילתין על פסוק קדמו עיני אשמורת שית בליליא ותרתי דיממא ע"יש. ולשיטה זו יש עוד שעה אחת דהיינו מן עלות השחר ועד הנץ.




שולי הגליון


  1. לפנינו: חומת. ועי' פסחים (פה:).
  2. כן דברי אביי שם.
  3. גם בתומת ישרים (סימן יג) הוכיח מברייתא זו דקריאת שמע דאורייתא, אלא שהוא למד כן מריהטת לשון הברייתא דמשמע דקראי קאי אמצות קריאת שמע, ועי' שאג"א שאפשר שאף הוא לזה נתכוון.
  4. פמ"ג או"ח פתיחה כוללת ח"א אות יב.
  5. עי' פמ"ג או"ח פתיחה כוללת בהקדמה שהרמב"ן הבין בדעת הרמב"ם בספה"מ שורש השני. שגם בהלכה למשה מסיני ספיקו לקולא.
  6. עי"ש שהק' שהגמרא הביאה דרשת חז"ל זו כדי לפרש מה דורשים רבנן החולקים על ר"ש הלומד מפסוק זה לפטור כסות לילה מציצית, ועל כרחך שדרשה גמורה היא.
< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף