שפת אמת/ברכות/ג/א
בגמ' תניא אמר ר"י כו' ושמר לי על הפתח. פי' רש"י והמתין. וי"ל נמי כפשוטו משום דבחורבה צריך שמירה כדלקמן בסמוך. וכ"כ בס' חפץ ה'. וקצת משמע מלשון הרמב"ם שהביא בהלכות תפלה (פ"ה ה"ו) דאין מתפללין בחורבה. לבד מה שהביא בהל' רוצח ושמירת נפש (פי"ב ה"ו) דאסור לכנוס לחורבה. משמע דמפרש דר"י ידע הך ברייתא דאין נכנסין לחורבה. וכדמשמע מלשון הברייתא דלקמן מפני ג' דברים אין נכנסין משמע דכלל ידוע הוא שאין נכנסין. אלא דהכא איירי בחורבה חדתי ובדברא דליכא אלא משום מזיקין [ובזה מדויק לשון הגמ' מפני מה נכנסת לחורבה זו. דאפי' לחורבה זו חדתא וקאי בדברא לא הי' לך לכנוס]. ובהא סמך ר"י לכנוס משום דשלוחי מצוה אין ניזוקין הואיל ונכנס כדי להתפלל. והודיע לו אליהו ז"ל דגם להתפלל אסור לכנוס. ומשום הכי הוצרך הרמב"ם להשמיענו גם בדיני תפלה [ועי' מ"ש בכסף משנה ובלחם משנה שם]. וא"ש נמי הלשון מפני מה נכנסת. וצ"ע שם ברמב"ם שלא הביא החילוקים דלקמן בתרי וכשרי ובחורבה חדתי ע"ש:
שם בגמ' בכל יום ויום ג"פ אומרת כך. משמע דביום ג"כ נחלק לג' משמורות. ואפשר דבלילה דמדת הדין שולטת לכן אמר יושב ושואג לשון זכר וביום איפכא [שמנהמת כיונה לשון נקבה] אלא שאין לי עסק בנסתרות. ובמהרש"א תירץ באופן אחר דבאמת יושב ושואג אלא דבני אדם אינם שומעין אלא הבת קול ע"ש. אבל לשון אומרת כך לא משמע כמהרש"א:
בתוס' ד"ה הי' לך להתפלל כו'. מסקו דתפלה קצרה היא הביננו. וקצת קשה דהא הביננו צריך ג' ראשונות וג' אחרונות ומעומד דוקא [כדאיתא לקמן (ל.) ע"ש] א"כ צריך כוונה דעיקר כוונה היא באבות ומה השיב לו הי' לך להתפלל תפלה קצרה. וכן מצאתי קושיא זו בס' אור לו בציון.
ונ"ל דגם התוס' מודים דהיכא דבאמת א"י לכוין הוי כמו במקום סכנה. דהא אם אינו אומד דעתו שיוכל לכוין באבות אמרינן לקמן (לד:) דלא יתפלל וכיון דיבטל כל התפלה הוי כמקום סכנה דמתפלל תפלה קצרה. אך כן הוא כוונת התוס' דאין דין המתפלל בדרך להתפלל ת"ק אלא הביננו והיינו היכא דיכול לכוין כנ"ל וצ"ע בפוסקים. [וכ"מ בב"י או"ח (סי' ק"ו) ובשו"ע שם (סעי' א') דבהביננו הואיל דאין בה אריכות דברים כל כך יכול לכוין מעומד משמע דאם אינו יכול לכוין בה לא יתפלל גם הביננו]: