צל"ח/ברכות/ג/א
לעולם קסבר שלש משמורות וכו'. יש לדקדק אף שכן הוא האמת דר"א סבר ג' משמורת הוו כדתניא בהדיא בברייתא אבל כאן לתרץ קושייתו לא הי' צריך לזה רק הוה לי' למימר הא קמ"ל דאיכא משמורת ברקיע ואיכא משמורת בארעא. ונלע"ד דלמ"ד ד' משמורת ליכא סימנא בארעא דחמור אינו נוער עד סוף ד' שעות ובסוף ב' שעות ליכא סימן בארעא והדק"ל נימא עד ג' שעות ולכן הוצרך לומר דר"א סבר שלש משמורות הם:
שם שלש משמורות וכו'. ובש"ע א"ח סימן א' ס"ב המשכים להתחנן וכו' יכוין לשעות שמשתנות המשמורות וכו' וכתב המג"א ס"ק ד' ולתירוץ הראשון דיהיב סימנא לאמצעית דאמצעית משמע דעת רצון הוא עכ"ל ואני אומר אי מהא ליכא למשמע מיני' ואדרבה משמע מדברי הרשב"א שלא כדברי המג"א דהרשב"א כתב בשם רבינו האי ג"כ דהני משמורת דיש נ"מ שיש לישראל אז להפיל תחנונים דכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמורת ומסיים הרשב"א דמה דחשיב אמצעיתא דאמצעיתא הוא נ"מ לאכילת קדשים וא"כ סובר הרשב"א דלאו לענין ע"ר דלענין עת לקום לקיים קומי רוני שם כתיב לראש אשמורות (ולקמן יתבאר) ולכך הוצרך הרשב"א לומר נ"מ לאכילת קדשים. ואמנם אני תמה הלא אף שהפוסקים הקדמונים אין להם עסק עם דברי הזוהר כי לא הי' בימיהם הספר הזה אבל מ"מ הרי ראי' מפורש דחצות לילה הוא עת רצון ביבמות דף ע"ב ע"א דקאמר הא קמ"ל דעת רצון מלתא היא:
שם למנ"מ למקרי ק"ש למאן דגבי בבית אפל. מזה משמע דסוף משמר שלישי דהיינו סוף הלילה אינו עת רצון לענין להתפלל אז על החורבן ועל הגלות, דאל"כ למה הוצרכו לחדש דנ"מ לענין ק"ש. והטעם נלע"ד משום דבתפלה על הגלות קומי רוני לראש אשמורות כתיב, ובשלמא סוף משמר ראשון הוא ראש משמר שני וסוף משמר שני הוא ראש משמר שלישי, אבל סוף משמר שלישי הוא רק סוף ולא ראש. ולפ"ז קשה על הש"ע שם שחישב גם סוף הלילה לענין תפלה על הגלות שהיא רצוי' מנ"ל הא.
ונלע"ד דאעפ"כ דברי הש"ע נכונים, דכיון דסוף משמר ראשון וסוף משמר שני המה רצוים לזה, מסתמא גם סוף שלישי הוא כן, דהרי התנא קאמר על כל משמר ומשמר הקב"ה שואג על הגלות ועל חורבן הבית, וכיון דסוף משמורת קחשיב א"כ גם בסוף משמר שלישי שואג, וגם בקרא כתיבי שלש שאגות ששואג על נוהו.
ואמנם הנלע"ד שהוצרך לומר נ"מ לענין ק"ש משום דהעת רצון על הגלות צריך לכוין אותו העת ממש שמסיים המשמר, וכיון דקאמר דגני בבית אפל א"כ עד שיקום ממטתו וילבש בגדיו כבר עבר העת, ולכן הוצרך לחדש שהוא נ"מ לענין ק"ש של שחרית, שבאמת זמנה הוא אחר שיקום וילבש וכמו"ש התוס' בד"ה למאן דגני וכו'.
ובזה מדוקדק דמשני למנ"מ למקרי ק"ש, והרי המקשה לא הקשה למאי נ"מ אלא הקשה סימנא ל"ל יממא הוא[1], והוה ליה לשנויי איצטרך למאן דגני בבית אפל, ולפמ"ש ניחא דלהמקשה היה ניחא שהוא נ"מ לעת רצון לענין להתפלל על הגלות, אבל התרצן שמוקי לה למאן דגני בבית אפל, וא"כ צריך להתמהמה קצת לקימה והלבשה ועבר זמן של עת רצון, הוצרך לחדש לענין ק"ש:
ואמנם היא גופה קשיא למה הוצרך לומר דגני, הוה ליה למימר דאיצטריך סימנא למי שהוא בבית אפל, ואולי דאין דרך להיות בבית אפל כי אם כשהולך לישן. אבל הנלע"ד שאף שהקב"ה שואג בעתים הנזכרים לכל אוקימתא כפי העת, אבל להיות לנו עת רצון לתפלה הוא דוקא לראש אשמורות, כדכתיב בקרא קומי רוני בלילה לראש אשמורת. וראיה לדבר, שהרי לאוקימתא קמא דיהיב סימנא לאמצעית דאמצעיתא הוצרך הרשב"א לומר דנ"מ לאכילת קדשים, וגם על תחלת משמר ראשון לדעתי לא שייך עת רצון לזה, דהרי קומי רוני כתיב, ובתחלת משמר ראשון לא שייך קומי דעדיין לא שכב.
ואעפ"כ יש נ"מ בהני משמורת לכל האקימתות, דאי תחלת משמורות קחשיב יש נ"מ בידיעת סימן התחלת המשמר הזה לענין התחלת זמן ק"ש של ערבית, וראש משמר שני מלבד שהוא סימן לעת רצון להתפלל על הגלות הוא ג"כ סימן לסיום זמן ק"ש של ערבית, שהרי תחלת משמר שני הוא סוף משמר ראשון, ור"א אמר במשנתינו עד סוף אשמורה ראשונה, ותחלת משמר שלישי הוא סימן לעת רצון להתפלל על הגלות. ואי סוף משמורות קחשיב אז סוף משמר ראשון הוא סימן לסיום זמן ק"ש של ערבית לר"א, מלבד שהוא ג"כ עת רצון להתפלל שהרי סוף משמר ראשון הוא תחלת משמר שני, וסוף משמר שני הוא עת רצון שהרי היא ראש משמר שלישי, וסוף משמר שלישי הוא סימן להקטר חלבים שהוא עד סוף משמר שלישי לדעת רש"י שלא עשו סיג לענין ה"ח כמפורש ברש"י במשנתינו.
אבל לא הי' ניחא לן בתחלת האוקימתא למימר שסוף משמר שלישי הוא סימן להתחלת זמן ק"ש של שחרית משום קושית התוס' שהרי זמן ק"ש אינו מתחיל אז אלא אחר כך כשיכיר בין תכלת וכו', ואעפ"כ הי' ניחא לן כל הנ"מ אשר כתבתי ולכן לא קשיא ליה כלל למה נ"מ, רק היה קשיא ליה סימנא ל"ל, דאי תחלת משמורות חשיב קשה ראשון למה לי סימנא אורתא הוא, ואי סוף קחשיב אחרונה סימנא ל"ל יממא הוא, וכשהוצרך התרצן לחדש לו דאיצטרך סימנא למי שהוא בבית אפל, ואז שוב ליכא נ"מ לענין הקטר חלבים, שהרי ההקטר היה על מזבח החיצון שהוא בחצר העזרה תחת אויר השמים ואיך שייך שם בית אפל, ולכן שוב נתחדש לו קושיא למה נ"מ, והוצרך לחדש דנ"מ לענין ק"ש של שחרית, והי' קשה לו קושית התוס' שהרי זמנה הוא משיכיר וכו', ולכן לא היה יכול לומר דנ"מ למי שהוא בבית אפל והוצרך לומר דגני בבית אפל, וכיון דמיירי בגני א"כ שייך תירוץ התוס' דעד שיקום וילביש עצמו הוא זמן קרית שמע:
שם כיון דאשה מספרת וכו' ותינוק יונק וכו'. יש לדקדק דבדברי ר"א קאמר שלישית תינוק יונק וכו' ואשה מספרת וכו' הקדים תינוק לאשה, וכאן שינה הסדר והקדים אשה לתינוק. גם יש לדקדק למה קאמר ואשה מספרת עם בעלה ולא קאמר האיש מספר עם אשתו. ונלע"ד דודאי תחלת היקיצה מהשינה הוא מתחיל מהתינוק, שאז הוא רעב ומתחיל לינוק משדי אמו, וע"י זה האשה מתעוררת מהשינה שמרגשת ביניקת התינוק משדיה ומתחלת לספר עם הבעל שהוא עמה במטה, ולכן הקדים ר"א בגוף הסימן את התינוק, אבל כאן שנתן סימן למי שהוא ישן בבית אפל, הנה זה בודאי אינו מקיץ משנתו ע"י יניקת התינוק, אעפ"י שיש קצת קול ביניקתו כדרך התינוק בשעת היניקה בגמי אותו החלב, אמנם זה קול ענות חלושה ואי אפשר שישמע מי שהוא ישן קול זה, ולכן זה אינו מתעורר כי אם ע"י הסיפור שמספרת האשה עם בעלה אז זה מתעורר משינתו, ואמנם בודאי לפעמים גם קודם זמן הזה מזדמן שהאשה או הבעל מקיצים משנתם במקרה ומספרים זה עם זה, אבל לא שכיח שיזדמנו שני הסימנים יחדיו שהאשה מספרת וגם התינוק יונק כי אם בסוף משמר שלישי, ובודאי התינוק שמתחיל לינוק הוא יונק והולך איזה זמן, ולכן זה שמתעורר משינתו על ידי הסיפור של האשה עם בעלה, כיון שכבר נתערר יכול הוא שוב להרגיש בשמיעתו גם תנועת התינוק ביניקתו וליקום ולקרי ק"ש, ולכן הקדים כאן האשה להתינוק[2]:
שם מפני מה נכנסת לחורבה זו. יש לדקדק הלא לשום חורבה אין נכנסים, וכמו שמביא אח"כ ברייתא מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה, ולמה דקדק אליהו ז"ל בדבריו לומר לחורבה זו ולא שאלו סתם למה נכנסת לחורבה. והרמב"ם בפ"ה מהל' תפלה הל' ו' כ' ואין מתפלל בחורבה, וכתב הכ"מ ואע"ג דמשמע בברכות דאין נכנסין לחורבה אפי' שלא בשעת תפלה מ"מ כיון דלגבי תפלה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפלה. והלח"מ דקדק ג"כ כנ"ל, וניחא ליה דלרבותא כתבו הרמב"ם דאע"ג שהוא בדרך וירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים אפ"ה לא יכנס לחורבה להתפלל, יע"ש בדבריהם. ואני אומר אם זהו רבותא למה לא אמר ר' יוסי רבותא זו וכך ה"ל למימר, באותה שעה וכו' למדתי ממנו וכו' ולמדתי ממנו שאין נככסין לחרבה אפי' להתפלל.
וליישב נלע"ד דשלש טעמים נאמרו במניעת הכניסה לחורבה, תרי משום סכנתא דהיינו מפולת ומזיקין, וחדא משום חשדא, ועל הני דמשום סכנתא יש מקום לומר דלצורך מצוה שרי דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, ואולי לא מיקרי כל כך דשכיח הזיקא למיחש אפילו במקום מצוה, אבל לטעם חשדא לא מהני מקום מצוה. ושאלתו של אליהו היתה לר"י מפני מה נכנסת לחורבה זו, וכבר דקדקנו על אמרו חורבה זו, ולכן אומר אני אולי היתה חורבא זו סמיך לעיר דשייך בה ג"כ טעמא דחשדא, ודקדק אליהו בדבריו, בשלמא אם היית נכנס לחורבה אחרת, דהיינו איזה חורבה העומדת בדברא דלא שייך בה חשדא ואין בה רק חששא דסכנתא, היה לך מקום להתנצל שסמכת עצמך על היותך עוסק במצוה ושלוחי מצוה א"נ, אבל מפני מה נכנסת לחורבה זו הסמוכה לעיר שיש בה משום חשדא, ולא שאליהו הסכים לחלוטין דמהני שלוחי מצוה במקום דליכא חשדא, אלא דלשון רבותא אמר כן דאיך עכ"פ נכנסת לחורבה זו דבודאי לא מהני מקום מצוה.
והנה עכ"פ לא למדנו מאליהו דאפילו להתפלל לא יכנס לחורבה אלא במקום שיש בחורבה גם משום חשד, אבל במקום דליכא חשדא לא שמענו ממנו לא לאיסור ולא להיתר, וכיון דר"י אמר שלמדתי ממנו שאין נכנסין לחורבה סתם, א"כ כל חורבות בכלל אפילו עומדת בדברא, לכך לא אמר רבותא זו דאפילו להתפלל לא יכנס, שזה לא שמענו מדברי אליהו. אלא דלפ"ז קשה דהרי אפילו שלא להתפלל ג"כ לא שמענו מאליהו כי אם מפני מה נכנסת לחורבה זו, וא"כ אפילו שלא לצורך תפלה לא שמענו שאין נכנסים לחורבה שאין בה משום חשד, ואיך אמר ר"י שלמד ממנו שאין נכנסין לחורבה.
ונראה דבאמת לא אמר ר"י למדתי מדבריו שלשה דברים, אבל אמר למדתי ממנו ג' דברים, ונראה דלמד זה באשר נדקדק בסיפור מעשה הזה, דקאמר ר"י ובא אליהו ושמר לי על הפתח, למה הזכיר ופירט המקום ששמר, ודי היה באמרו ובא אליהו ושמר לי עד שסיימתי תפלתי. ונראה דאליהו הראה לו בזה ששמר לו על הפתח ולא נכנס לפנים אל החורבה, לפי שאליהו עצמו לא רצה לעבור על אזהרת רז"ל שהזהירו שאין נכנסין לחורבה, ולכן המתין על פתח החורבה בחוץ. והנה בחורבה זו כבר היה שם ר' יוסי, ואם היה גם אליהו נכנס לשם היו תרי וכשרי דאין לך כשרי יותר מאליהו ור"י וליכא חשש חשדא, ואפ"ה לא נכנס, מזה למד ר"י שאין נכנסין לשום חורבה אפילו ליכא חשש חשדא. אבל כ"ז שלא להתפלל, שהרי אליהו לא התפלל באותו שעה, אבל להתפלל במקום דליכא חשדא לא למד ר"י מאליהו.
אמנם כ"ז בעובדא דר"י עם אליהו, אבל לדינא האמת הוא דאפילו ליכא חשדא אפ"ה לא יכנס אפי' להתפלל, והוא מדברי הגמרא לקמן דקאמר מפני החשד ותיפוק לי משום מפולת ותיפוק לי' משום מזיקין, ומאי קושיא והרי נ"מ דמפני חשד אסור אפילו להתפלל משא"כ מפני מזיקין ומפולת, אלא ודאי דגם מפני מזיקין ומפולת אין נכנסין אפילו להתפלל דזה מקרי שכיח היזקא, ושפיר פסק הרמב"ם שאין מתפלל בחורבה, ומשמע יהיה איזה חורבה שיהיה:
רש"י ד"ה ואבע"א וכו' דר"א דריש וכו' ורבנן דרשי כ"ז שכיבה וכו'. הנה כל הדברים הללו לא תליין אם רישא לא ר"א או תרי תנאי אליבא דר"א דהרי כל פלוגתא דר"א ורבנן ור"ג במשנתינו הוא רק בסוף זמן ק"ש והי' לרש"י לפרש דברים הללו במשנתינו ונראה דכוונת רש"י משום דאף דזמן התחלת שכיבה לר"א הוא מצ"ה עד ד' שעות היינו לרוב בני אדם אבל באמת איכא מיעוט' שממשיכים עד חצות ואיכא דמקדמי איזה זמן קטן קודם צאת הכוכבים ופוק חזי כל הני תנאי דלעיל והרי כולהו על זמן שכיבה סמכו דבריהם רק ר' יהודה הוא דלא תלי הזמן בזמן שכיבה ועיין לעיל בתוס' בד"ה ואי ס"ד וד"ה אמר לי' ולפי"ז יש לומר דר"א ורבנן בהא פליגי דר"א אזיל בתר רוב בני אדם ולכך אמר עד ד' שעות ורבנן אזלי גם בתר מיעוטא ולכך אמרי עד חצות אלא דלפי"ז הוו להו לרבנן למיפלג נמי בתחלת הזמן קודם צ"ה יש לומר דאה"נ דפליגי אלא שבזה סתם רבי כר"א אבל בחצות כיון דמסייע להו ר"ג עכ"פ להתיר ע"ח קבע להו בלשון חכמים ור"ג סובר כ"ז שכיבה אלא דר"ג עביד סיג והא דאמר עד שיעלה ע"ה היינו בדיעבד אבל השתא דרישא לאו ר"א וא"כ סובר גם ר"א דמתני' בזה דזמן ההתחלה הוא משקידש היום כדבריו וא"כ ר"א אזיל בתר מיעוטא ואפ"ה אמר עד אשמורה מכלל דאח"כ גם מיעוטא ליכא ולכן הוצרך רש"י לפרש דחכמים סברי כל זמן שכיבה אלא דעבדי סיג ור"ג אפילו סיג לית לי' ואין להקשות על ר"ג מ"ש דבאכילת קדשים אית לי' שהרי ודאי אין חולק על הנאכלים ליום אחד שהם עד חצות ונראה דשאני אכילת קדשים דאיכא חשש כרת. והא דמשמע לקמן דף ט' ע"א ברש"י בד"ה ובלבד שלא יאמר השכיבנו דעד סמוך לעלות השחר איכא התחלת זמן שכיבה צריך לומר דהיינו למיעוטא דמיעוטא ואעפ"כ יכול לומר השכיבנו אבל לענין גוף זמן ק"ש לא אזלינן בתר מיעוטא דמיעוטא:
תוס' ד"ה קשיא דר"א אדר"א דלא מצי למימר משקידש היום וכהנים נכנסים חד שעורא. ולכאורה יוקשה דהא ודאי היום משעת בין השמשות הוא מקודש וכהנים ודאי שאסורים עד צ"ה דהרי בעו הערב שמש ואיך אפשר שזה הוא חד שעורא ואין לומר דאולי הכהנים נכנסים קודם צ"ה ובעוד שמכינים להם האכילה יהי' צ"ה וע"ד שכתבו התו' בדף הקדום בד"ה משעה שהעני וכו' חדא דכבר כתבתי דבכהנים לא שייך סברה זו ועוד דא"כ לא אתי שפיר מה שכתבו התוס' דא"כ ר"א היינו ר"י ואם נוכל לפרש נכנסים לאכילה ע"ד הנ"ל עכ"פ דברי ר"י שאמר משעה שמטוהרים לאכילה אינו סובל זמן זולת צ"ה וא"כ ר"א לא היינו ר"י ונראה דכוונת התוס' דאולי ר"א סבר דבה"ש כהרף עין וכר' יוסי וא"כ שפיר הוא חד שעורא דבשביל הרף עין לא מחשב שיעור אחר ועיין במס' שבת דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה אלא לענין אכילה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |