שאגת אריה/קד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה למאי שנהגו שהנשים מכניסין א"ע בחיוב תקיעת שופר בי"ט של ר"ה איזה עדיף טפי אי שיתקעו הן בעצמן או שיתקעו להן אנשים בני חיובא עדיף טפי:
תשובה הרא"ש בפ"ב דר"ה כתב בשם בה"ע גבי נשים מסתברא שאין אחר תוקע להן אלא הן בעצמן ונהגו באשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שיתקעו בבה"כ כדי שיצא התוקע א"ע וראבי"ה כ' כיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה בהקפת ידייהו אע"ג דדמי קצת לעבודה בקדשים ה"ה לתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להן אפי' מי שיצא כבר ע"כ ואני תמה על ראיה זו הא למ"ד נשים סומכות רשות אין מעכבין נמי את הנשים מלתקוע כמו שסומכות רשות כדאמרינן התם בגמ' אע"ג דתקיעה שלא לצורך מצוה אסורה מדרבנן ואפ"ה ס"ל לבה"ע וכן נהגו באשכנז שאין אחר תוקע להן אא"כ לא יצא ידי חובתו עדיין דה"ל תקיעה זו לצרכו אבל אם כבר יצא י"ח וא"צ לו עוד אסור לתקוע לצורך נשים אע"ג דנשים סומכות רשות משמע להו דהיינו דוקא הן בעצמן מותרין לתקוע ולהן ויתרו חכמים איסור דדבריהן של תקיעה שלא לצורך מצוה מפני נחת רוח דנשים כמו שנשים סומכות רשות אע"ג דדמי לעבודה בקדשי' ואסירא שלא לצורך מצוה אפי' בהקפת ידיהן מפני נחת רוח דנשים שרו להו רבנן אבל אסור לאחר לתקוע ולעבור על איסור דרבנן מפני נחת רוח דנשים ואם כן מאי ראיה היא זו מהא דנשים סומכות רשות עבדי סמיכה הן בעצמן הא גבי תקיעת שופר נמי שרא להו בה"ע לתקוע בעצמן דומיא דסמיכה שהן עצמן סומכות ולא אסור אלא לאיש ומזה אין ראיה מסמיכה שע"י עצמן לתקיעת שופר ע"י אחר ואי ס"ל לראבי"ה מסברא דכיון דשרינן איסורא דרבנן מפני נחת רוח דנשים ע"י עצמן הוא הדין ע"י אחרים נמי ל"ש לא היה צריך להביא מהא דסמיכה מתקיעת שופר גופיה דאיירינן ביה נמי איכא למימר הכי כיון דאין מעכבין את הנשים מלתקוע שוב אין לחלק בין ע"י עצמן בין ע"י אחר והכל שרי והרא"ש מסיים שם וכן נ"ל דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהן כדי שילמדו כ"ש לנשים דמכוונות למצוה ע"כ. וג"ז א"ר דשאני תינוקו' שסופן לבא לידי חיוב לפיכך התירו שבות דדבריהם מפניהן כדי שילמדו אבל נשים שלא יבאו לעולם לידי חיוב ת"ש לא שרינן להו לתקוע בי"ט מפני נ"ר אלא הן עצמן אבל לאחר לא תדע דהא תנן התם אין מעכבין את התינוקו' מלתקוע ודייקינן בגמ' הא נשים מעכבין ומ"ל כרי"ה דס"ל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ול"ל נשים סומכות רשות ואפי' הכי קתני סיפא אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו ומ"ל הגמ' בקטן שלא הגיע לחינוך לפי' הרא"ש וש"מ דקטן שלא הגיע לחינוך עדיף מאשה דאילו אשה מעכבין לתנא דידן דל"ל נשים סומכות רשות ולא שרינן להו שבות זה מפני נחת רוח אע"ג דמכוונות למצוה וקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין עמו וע"כ ה"ט כדאמרן וא"כ ה"ה למ"ד נשים סומכות רשות א"ל דאשה גריעא מקטן שלא הגיע לחינוך ולא שרינן מפני נחת רוח דנשים אלא לתקוע בעצמן אבל לא לאחר וכ"ש להני רבוותא דמפרשי איפכא דהא דמתעסקין עד שילמדו מיירי מקטן שהגיע כבר לחינוך דודאי עדיף מאשה דכיון שהגיע לחינוך ומצות ת"ש מוטל עליו מדרבנן לפיכך מתעסקין עמו. ותדע עוד שהרי בהאי קטן דמיירי מתני' למר בהגיע לחינוך ולמר בלא הגיע לחינוך מתעסקין עמהן כדי שילמדו אפי' בשבת כדאמרינן התם והא אפי' לאיש בר חיובא אסור לתקוע בשבת אפי' תקיעה של מצוה כדתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אלא ש"מ קטן כדי שילמוד שאני ול"ג עליו איסור שבות זה של תקיעה בין בשבת בין בי"ט וכ"כ בהגמ"י בפ"ב מה"ש בשם הרבה פוסקים דלא שרינן לנשים ת"ש אלא הן בעצמן אבל לא לאיש. מ"מ לפי מש"כ בסי' הקדום דבי"ט זה של ר"ה מותר לתקוע אפי' של"ל ול"ג שבות זה בי"ט זה כל עיקר דהואיל והותר לצורך מצוה הותר לגמרי א"כ כ"ש דשרי לאיש לתקוע לצורך אשה. ומה שהביא ראיה שם בהגמ"י דאיש לצורך אשה אסור לתקוע דאפי' ר' יוסי ל"א אלא לדידהו וכן בפ' כ"ה אמרינן ור"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה דתניא נשים סומכות כו' ע"כ מ"ל ז"ל מדקאמר אשה ודאית נ"ת משמע אבל איש לאשה לא ולא היא דלאיש שרי לגמרי אפי' של"ל כלל משום הואיל והא דקאמרי רבנן התם ת"ש בגבולין יוכיח שאין ודאה ד"ש וספיקה דהיינו ספק איש ספק אשה דוחה י"ט ע"כ הא דשייך גבי ספיקא דחיית י"ט היינו גבי אשה או ספק אשה דאם אשה היא אסורה לתקוע משום שבות דהא ל"ל בדידהו האי הואיל אבל גבי גברא אין כאן דחיית י"ט לגמרי והשתא קאמר ר"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה משום דס"ל נשים סומכות רשות וכיון דהותר אצלה לתקוע מנין של תקיעות מצוה שרי לגמרי אפי' של"ל כלל משום האי הואיל גופיה כמו איש. ונ"ל דהשתא דאתית להכי דבאיש הותרה ת"ש לגמרי בי"ט זה של ר"ה ול"ג עליו כל עיקר משום הואיל וגבי אשה איכא משום שבות למאן דל"ל נשים סומכות רשות וכמש"כ בסימן הקדום ולדידיה אין ראוי לנשים לתקוע כל עיקר משום שבות והרי הרבה פוסקים פסקו דאין נשים סומכות רשות וכמש"ל בס"ד ונהי דאין בידינו למחות להן מלתקוע דמוטב שיהו שוגגין כו' אפ"ה יותר ראוי שיתקע להן איש דליכא דררא דאיסורא בתקיעתו דהא שרי ליה לגמרי משום הואיל ואפי' של"ל ואל תתקע להן אשה ואפי' היא לעצמה נמי לא תתקע דהא מאן דל"ל נשים סומכות רשות עבדה איסורא בתקיעתה כיון דל"ל בדידה הואיל והרי ריא"ז פסק כרי"ה דל"ל נס"ר וכמש"כ בשה"ג בפ"ב דר"ה משמו וכ"פ שם בהג"א בשם א"ז ונ"ל שכ"ד הרי"ף דהא תנן התם אין מעכבין את התינוקו' מלתקוע ודייק בגמ' הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט ל"ק הא רי"ה הא ר"י ור"ש דתניא דבר אל ב"י ב"י סומכין ואין בנות י"ס ר"י ור"ש אומרי' נשים סומכות רשות והרי"ף בהלכות כתב את המשנה כצורתה ולא הביא הא דתניא אין מעכבין לא את הנשים כו' ש"מ דפוסק כסתם משנה דנשים מעכבין. וע"נ להביא ראיה שכ"ד ז"ל דהא ברפ"ב דעירובין תנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג ובגמ' תניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג א' האיש וא' האשה כו' דר"מ ומינה דייק בגמרא דס"ל לר"מ דתפילין מ"ע שאין הז"ג ונשים חייבות מדשרי לאשה להכניסן ופריך ודילמ' ס"ל לר"מ נשים סומכות רשות ומשני לא ס"ד דתנן אין מעכבין אה"ת מלתקוע הא נשים מעכבין וסתם משנה ר"מ והרי"ף השמיט הא דתניא אחד האיש ואחד האשה ולא כתב בהלכות אלא המשנה כצורתה וש"מ דס"ל דאשה המוצאת תפילין בשבת אסורה להכניסן והרי אע"ג דאנן קי"ל דשבת לאו זמן תפילין הוא וה"ל מצות עשה שהזמן גרמא אפ"ה למ"ד נשים סומכות רשות מותרת להכניסן אלא וודאי ש"מ דס"ל אין נשים סומכות רשות. אלא שמזה אין ראיה כ"כ ואין זה מקומו להאריך בו מ"מ ראיה קמייתא מהא דפ"ב דר"ה מכרעת דס"ל ז"ל דלית הילכתא כמ"ד נשים סומכות רשות. ובדעת הרמב"ם אני מסופק כמאן ס"ל דממש"כ בפ"ב מהלכות שופר התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע כו' ואלו נשים שייר ובפ"ג מהלכות מעה"ק כתב הכל סומכים חוץ מחש"ו ועבד ואשה כו' ולא כתב דאשה סומכת רשות ש"מ דפסק כר"י וכסתם משנה דאין נשים סומכות רשות והא דכתב בסוף הלכות ציצית נשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפות בלא ברכה וכן שאר מ"ע שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה א"מ בידן ע"כ לאו למימרא דפסק כמ"ד נשים סומכות רשות די"ל דהוא ז"ל אינו מפרש כפירש"י דה"ט דר"י דל"ל נשים סומכות רשות משום דנראה כמוסיפות על ד"ת שפטרה את הנשים מהן וכמש"כ בפ"ב דעירובין דלפי"ז כל המצות שהנשים פטורות אם רוצות לעשות אותן מוחין בידן לרי"ה דא"כ קשה דידיה אדידיה. אלא ס"ל כפי' התוס' שם דדוקא בתקיעה ותפילין וראיית פנים בעזרה הוא דמדמי ליה הגמ' לסמיכה למאן דל"ל נשים סומכות רשות משום דאית בהו דררא דאיסורא סמיכה משום דמיחזי כעבודה בקדשים ותקיעה משום שבות ותפילין משום דצריכי גוף נקי ונשים אינן זהירות בזה וראיית פנים בעזרה משום ראיית פנים שלא לצורך א"נ משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה ע"כ. אבל בשאר מ"ע שהז"ג אפי' לר"י א"מ בידן והא דמסיים וכן שאר מ"ע כו' היינו דוקא דומיא דציצית דליכא למיחש משום דררא דאיסורא בעשייתן אבל לא בסמיכה ות"ש וסמיך על מ"ש במקומן דש"מ דאינן סומכות ותוקעות וכמש"כ. והא דלא כתב גבי תפילין דמוחין בידן ה"ט משום דלא כתב בהדיא פטור נשים מן התפילין אלא מכללא שמעינא לה שכתב בפ"ד מה"ת כל הפטור מק"ש פטור מתפילין אלא שיש לצדד להיפוך מדסתם וכתב וכן שאר מ"ע וכן בהלכות חגיגה לא כתב גבי ראיית פנים דמוחין בידם ש"מ דס"ל דאין מוחין בידן אפי' ת"ש ותפילין וראיית פנים משום דנשים סומכות רשות הילכך לא ברירא לי דעתו ז"ל. וא"ת הא ע"כ ס"ל להרמב"ם כפירש"י דה"ט דר"י דל"ל נשים סומכות רשות משום דעובר' על בל תוסיף דלה"ט כל המצות שנשים פטורות מהן אינן רשאות לעשותן לרי"ה ואיסור תורה יש בעשייתן וכמש"ל בסי' שאח"ז בס"ד ולה"ט ע"כ מדכתב הרמב"ם בסוף הל' ציצית דהרשות ביד נשים להתעטף וכן שאר מ"ע שהנשים פטורות אם רצו לעשות אין מוחין בידם ש"מ דלא חיישינן משום ב"ת אם נשים עושות מ"ע שפטורות מעשייתן משום דל"ה כרי"ה דס"ל אין נשים סומכות רשות ומעתה הרשות בידם לתקוע נמי וכן לסמוך הרשות בידן כיון דליתא לדר"י דאמר אין נשים סומכות רשות שהרי הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' חגיגה גבי ראיה טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק. ואיכא למידק דהא בפ"ק דחגיגה תניא זכר להוציא את הנשים זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך אטומטום איצטריך קרא למעוטי ספיקא ושני אביי בשביציו מבחוץ כלומר אף ע"ג דזכר וודאי הוא אפ"ה מיעטו קרא ואמאי כתב הרמב"ם דטעמא דטומטום פטור מפני הספק דמשמע הא אם ביציו מבחוץ דהוי וודאי זכר חייב והא כל עצמו ל"צ קרא למעוטי אלא בשביציו מבחוץ דהא ספיקא ל"צ קרא למעוטי. אע"כ ה"ט משום דק"ל להרמב"ם מאי פריך הא וודאי איצטריך למעוטי ספיקא דאי לא הא וודאי מספיקא ה"ל למיזל לחומרא ולחייב דדילמא זכר הוא קמ"ל קרא דפטור וכבר הרגישו בו התוס' והרבה נדחקו בזה. אלא ע"כ הכא פריך אליבא דר"י דל"ל נשים סומכות רשות וטעמא דידיה משום איסור ב"ת דאורייתא ולדידיה טומטום דספיקא הוי אין רשאי לעשות מ"ע שנשים פטורות דדילמא אשה הוא ועברה על ב"ת וקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא והשתא פריך שפיר איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהא דילמא אשה היא ואינו רשאי לעלות לרגל כדאמרינן התם בפ"ב דעירובין גבי אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ואליבא דר"י הוא דפריך לה ואל תתמה דסתמא דגמ' פריך אליבא דחד תנא דל"ה כוותיה דכה"ג מצינו בהרבה מקומות הכי וכמשכ"ל סי' נ"א. וא"כ האי שינויא דאביי אליבא דר"י אתיא אבל לדידן דלא קי"ל כרי"ה וכמו שפסק הרמב"ם בהל' ציצית וטומטום מתעטף בציצית מספק כמש"כ הרמב"ם שם וה"ה לשאר מ"ע שנשים פטורות חייב מספק דילמא זכר הוא כיון דאפי' אם היא נקיבה ליכא איסורא בעשייתן א"כ שפיר איצטריך קרא למעוטי טומטום דבלא קרא ה"א דחייב מספיקא והשתא א"צ לשינויא דאביי וממילא ביציו מבחוץ חייב דהא זכר וודאי הוא ולא מיעטו קרא מחיובא. ולא תקשה לך על מש"כ דטומטום אין רשאי לעשות מ"ע שנשים פטורות משום ספק ב"ת מהא דזבחים ע"ט דהניתנין מתן ד' במתן א' דאר"א ל"נ ב"ת אלא כשהוא בעצמו ויתן מתן ד' דש"ה דאיכא חד שדינו וודאי מתן ד' משא"כ בטומטום דכולה מילתא דידיה אינו אלא ספיקא ועוד ר"י דאמר התם יתן מתן א' משמע דל"ל ה"ט דל"נ בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אלא בבל תגרע לחוד הוא דאית ליה התם לה"ט וכמש"כ בכללי תו"מ שלי בס"ד. מ"מ ש"מ דהרמב"ם כפירש"י ס"ל ולכאורה נכון הוא:
מ"מ כי דייקת ביה היטב א"א לומר כן לדעתו ז"ל דהא ס"ל ז"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וכמש"כ במ"א א"כ אתיא קושיית הגמ' כפשוטה איצטריך קרא למעוטי ספיקא ואליבא דכ"ע ק"ל הכי דפשיטא בלא קרא נמי פטרינן ליה דכיון דספיקא הוי מה"ת ספיקא להקל ובישוב דעת הרמב"ם דלא פטר טומטום אלא מספיקא דמשמע דאם ביציו מבחוץ חייב ודלא כמסקנת הגמ' נ"ל הכי משום דאיכא למידק מאי פריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא הא נ"מ אם היה טומטום ביום הראשון מימות הרגל ונקרע בא' משאר ימי הרגל ונמצא זכר והרי ס"ל לר"י בפ"ק דחגיגה (ד' ט) דכולן תשלומין דראשון דחזי בא' חזי בכולהו דלא חזי בראשון כגון חיגר ביום א' ונתפשט ביום ב' פטור וה"נ אי לא מיעט קרא לטומטום מן הראיה ואנן פטרינן ליה מחמת ספיקא דלהקל זה שנמצא זכר ביום שני חייב בראיה אע"ג דכולן תשלומין דראשון הן דהא איגלי מילתא למפרע דחזי בא' ובר חיובא הוי כיון שנמצא זכר אמטו להכי כתב רחמנא זכורך להוציא את הטומטום למימרא דוודאי לאו בר חיובא הוא כ"ז שהוא טומטום כמו חיגר ושאר פטורי ראיה דתנן רפ"ק דחגיגה ולאו משום ספיקא הוא דפטור אם כן זה דלא חזי ביום א' פטור לגמרי כיון דכולן תשלומין דראשון ומאי ק"ל איצטריך קרא למעוטי ספיקא ול"ל לאביי לשנויי בשביציו מבחוץ. ובע"כ צ"ל דהאי קושיא ושינויא לא אתיא אלא אליבא דר"א דאמר התם כולן תשלומין זה לזה ואע"ג דלא חזי בראשון חזי בכולן ולדידיה אע"ג דהשתא מיעטו קרא לטומטום אכתי אם נקרע ונמצא זכר בב' אע"ג דלא חזי בראשון חייב כיון דכולן תשלומין זל"ז והשתא פריך שפיר איצטריך קרא למעוטי ספיקא דבלא קרא הוי פטרינן ליה כ"ז שהוא ספק ואי משום נקרע בב' ונמצא זכר אפי' השתא דמיעטו קרא אפ"ה חייב אע"ג דלא חזי בא' כיון דכולן תשלומין זל"ז והרי הרמב"ם בפ"א מה"ח פסק כר"י דאמר כולן תשלומין דראשון ודלא חזי בא' לא חזי בכולן לפי"ז א"צ לאוקימתא דאביי בשביציו מבחוץ ואיצטריך קרא למעוטי משום נקרע ונמצא זכר בשני וממילא בשביציו מבחוץ חייב דהא זכר וודאי הוא וקרא איצטריך למעטו כ"ז שהוא ספק דפטור בוודאי ולא משום ספיקא ונ"מ להא דאמרן ואע"ג דאכתי יש לגמגם קצת על הרמב"ם מ"מ בעיקר הדין יפה פסק דטומטום אינו פטור אלא מפני ספק אשה ולא בשביציו מבחוץ. ומכאן נ"ל תשובה ע"ד התוס' שכתבו שם בפ"א דמסכת חגיגה וההוא דלקמן דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל ז' לא מסתבר למימר תשלומין זל"ז כיון דחול גמור הוא ע"כ ואאל"כ דכיון דכ"ע מודו בחג השבועות דכולן תשלומין דראשון א"כ ל"ל לאוקמי בשביציו מבחוץ הל"ל דנ"מ לנקרע בשני של ימי טבוח דחג השבועות ונמצא זכר דלכ"ע תשלומין דראשון אלא וודאי ש"מ למ"ד תשלומין זל"ז בחג השבועות נמי ס"ל הכי ולדידיה ע"כ צ"ל בשביציו מבחוץ:
ונחזור לענייננו דדעת הרמב"ם לא נתברר לי מאי ס"ל בהני תרתי ת"ש ותפילין אי רשות לנשים או לא אבל מ"מ הדבר ברור דתרווייהו חד דינא אית להו או בשתיהן אין מוחין בידן או בשתיהן מוחין בידן ואין לחלק ביניהן דהא חד טעמא אית להו ומהתימה קצת על רמ"א שכתב בא"ח סימן תקפ"ט גבי שופר שהנשים מברכות עליו ובסי' ל"ח גבי תפילין כתב ואם הנשים רוצות להחמיר עליהן מוחין בידן וכבר נתבאר דלדעת הרי"ף וסייעתו הלכה כר"י וסתם משנה דאין נשים סומכות רשות א"כ מוטב שיתקע איש לאשה דשריא ליה ת"ש שלא לצורך בי"ט זה של ר"ה משום הואיל ואל תתקע אשה דאיכא איסורא לדידה משום שבות לרי"ה וזה היפוך דעת בה"ע דשרא לאשה ולא לאיש. ומיהו כ"ז לפי' התוס' שפי' הא דמדמינן ת"ש לסמיכה למאן דל"ל נשים סומכות רשות הוא משום שבות של תקיעה עצמה אבל לפירש"י דה"ט דאין נשים סומכות רשות משום בל תוסיף לפי"ז אין לחלק בין שהן בעצמן תוקעות לאחר תוקע להן בין איש בין אשה בין כך ובין כך איכא משום בל תוסיף וכן למאי דפי' התו' בפ' כ"ה לחד תירוץ דהא דאסור ת"ש לנשים ביום טוב של ר"ה משום לתא דהעברת ד"א ברה"ר דאסור בי"ט מה"ת היכא דהוי של"ל כלל לה"ט נמי אין לחלק בין איש תוקע לאשה או אשה לאשה דהא בכל גווני איכא למיגזר שמא תלך אצל בקי שיתקע לה והוי לי' העברה של"ל כלל. מ"מ הא בסימן שלפנינו אוכיח בס"ד דלה"ט ליכא למיחש ועיקר הטעם הוא משום שבות דתקיעה עצמה א"כ ראוי לאיש לתקוע לאשה ולא אשה לאשה וכמ"ש. וא"ת למאי דפי' אפי' לרי"ה דל"ל נשים סומכות רשות אפ"ה שרי לאיש לתקוע לאשה כיון דאין מצות ת"ש אסור לאשה לא משום בל תוסיף ולא משום גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר אלא משום שבות עצמה של תקיעה וגבי איש בי"ט זה של ר"ה ליכא משום שבות דאמרינן הואיל א"כ ל"ל לאוקמי למתני' דאבל נשים מעכבין כר"י דל"ל נשים סומכות רשות דילמא ר"י ור"ש נמי מודו דגבי ת"ש מעכבין לנשים דע"כ ל"ק נשים סומכות רשות משום נחת רוח דנשים אלא גבי סמיכה דא"א בע"א ואם לא תסמוך היא בעצמה א"א בע"א לפיכך משום נחת רוח דנשים שרו להו רבנן איסור דדבריהם אבל גבי ת"ש כיון דאיפשר לה ע"י איש שיתקע להו ואיכא משום נחת רוח דנשי' דהא אפי' איש תוקע לאיש ויי"ח למה להו לרבנן למישרי איסור שבות דדבריהם בחנם שלא לצורך כלל. אלא וודאי ש"מ דבאיש נמי איכא איסורא לתקוע שלא לצורך וא"א לנחת רוח לנשים בת"ש אא"כ שרו להו רבנן שבות דדבריהם. אומר אני דלק"מ דלטעמיך אפ"ת דבאיש של"ל אסור בת"ש משום שבות אפ"ה למה שרו רבנן שבות זה משום נחת רוח דנשים הא איפשר שיתקע להן איש בעוד שלא יצא בעצמו י"ח דאין כאן משום שבות וא"כ אכתי א"ל דמתני' אתיא נמי כר"י ור"ש ות"ש שאני דאיפשר אבל סמיכה א"א אע"כ דמ"ל להגמ' דלר"י ור"ש דס"ל נשים סומכות רשות גבי ת"ש שרי בכל גווני אפי' בהיכא דאיפשר ולא פלוג רבנן בין איפשר לל"א א"כ לדידי נמי א"ש ולק"מ ואדרבה מכאן נ"ל ראיה ברורה דכל היכא דהותרה ליה מקצת תקיעה לצורך הותרה לו לגמרי בי"ט זה של ר"ה משום הואיל כגון לאיש שהותר לו ת"ש של מצוה וה"ה לאשה למ"ד נשים סומכות רשות וכמשכ"ל דאלת"ה דלא הותרו אלא לצורך א"כ מנ"ל להגמרא לדייק מדתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דנשים מעכבין ואתיא מתני' כרי"ה דל"ל נשים סומכות רשות דמה ענין נשים אצל תינוקות דהא תינוקות אין מעכבין לגמרי ושרי לתקוע להו כל כמה שירצה ואפי' כל היום כולו אבל נשים אפי' את"ל נשים סומכות רשות לא שרי להו אלא כשיעור תקיעות מצוה שהן ג' של ג"ג כדתנן בשילהי מסכת ר"ה אבל יותר מכשיעור וודאי אסור דלא עדיפי מגברי דלא שרי להו אלא ת"ש של מצוה אבל שלא לצורך אסור והרי בסמיכה גופיה לא שרינן להו אלא לסמוך פעם א' דומיא דסמיכת מצוה של גברי דלא שרי אלא פ"א ומכאן ואילך אסור דה"ל עבודה בקדשים של"ל מצוה ה"נ סמיכה דנשי באקפת ידייהו דראוי לאסור מדרבנן משום דמיחזי כעבודה בקדשים ולא שרו להו רבנן אלא משום נ"ר דנשים לא שרו אלא פ"א דומיא דסמיכת מצוה דגברי אבל לסמוך ולחזור ולסמוך לא וזה ברור. ואם כן הא דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ליכא למידק הא נשים מעכבין הא ל"ד דתינוקות אין מעכבין לגמרי אבל נשים אפי' את"ל נשים סומכות רשות תקיעה ג' של ג"ג דהוי שיעור תקיעת מצוה הוא דאין מעכבין אבל יותר מזה וודאי מעכבין אלא וודאי ש"מ דלגברי שרי ת"ש לגמרי אפי' של"ל משום הואיל וה"ה לנשי לר"י ור"ש דס"ל נשים סומכות רשות ושרי להו כשיעור ת"ש של מצוה שרי להו לגמרי ואפי' לתקוע כל היום כוליה ש"ד משום הואיל. והשתא הוי נשים דומיא דתינוקות דאידי ואידי שרי להו לתקוע כל היום ומדתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ובי"ט של ר"ה מיירי מתניתין ולא משבת דהא ר"א הוא דקאמר לה בגמ' ולא תני אין מעכבין את הנשים מלתקוע בי"ט דלדידהו נמי שרי לגמרי בין לצורך בין של"ל משום הואיל למ"ד נס"ר ש"מ מתני' רי"ה הוא דל"ל נשים סומכות רשות ואסורים לתקוע לגמרי דהא ל"ל בהו הואיל וה"נ מוכח מהא דתניא התם אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט ומ"ל כר"י ור"ש דס"ל נ"ס רשות והשתא אס"ד דאפי' לגמרי לא הותר ת"ש של"ל מצוה ול"א הואיל כ"ש דלא הותר לנשים אפי' לר"י ור"ש יותר משיעור תקיעות מצוה א"כ היאך שנה התנא לנשים ותינוקות בחדא בבא דאין מעכבין הא ל"ד דתינוקות אין מעכבין כלל כל כמה דבעו אבל נשים שיעור תקיעות מצוה הוא דאין מעכבין אבל יותר מזה מעכבין אלא וודאי כיון דס"ל להאי תנא דנ"ס רשות שרי להו לתקוע כל כמה דבעו ואפי' כל היום כולו ש"ד משום הואיל והשתא הוו נשים דומיא דתינוקות דא"מ כלל והשתא כ"ש גברי דחייבין בת"ש של מצוה ביום זה דאמרי' בהו הואיל ושרי להו לגמרי ואפי' של"ל כלל. וכמדומה לי דזה ראיה שאין עליה תשובה והרווחנו מראיה זו הרבה יותר מראיה שהבאתי בסי' הקדום דשרי לתקוע אפי' של"ל כלל מהא דקאמר ר"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה הא אכתי א"ל ת"ש תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה כגון ספק תקע ספק לא תקע דוחה י"ט אלא ע"כ ש"מ דשרי ת"ש לגמרי בי"ט של ר"ה אפי' של"ל כלל משום הואיל ושרי לצורך דאכתי נהי דיש מכאן ראיה דאפי' של"ל שרי ת"ש לאיש אפ"ה א"ל טעמא לאו משום הואיל והותר ליה לצורך הוא דהותרה ליה נמי של"ל אלא ה"ט כדרבה דאמר בפא"ע (דף מו) גבי האופה מי"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזיא ליה השתא נמי ח"ל וה"נ אמרינן כה"ג הואיל ואי מקלעי ליה איש בר חיובא להוציאו י"ח שרי ליה לתקוע השתא נמי ל"ש ושרי ואפי' למאי דס"ל לבה"ג וסייעתו דאם יצא כבר א"מ אחרים י"ח דמהשתא ה"ל א"מ בדבר כיון דיצא כבר וא"מ וכמשכ"ל סימן (יג) הא מ"מ הוכחתי שם דבדרבנן מודו דמחוייב בדבר אף ע"פ שיצא מוציא והרי אמרי' בספ"ד דר"ה דאחד מג' של ג"ג דת"ש של ר"ה הוי מד"ס ואיכא למ"ד התם ב' מהן מד"ס ואפילו להרמב"ן דכתב בספר מלחמות במסכת סוכה דכל הני תקיעות של ג' על ג' הוו מה"ת הא איכא הא דתוקעין וחוזרין ותוקעין כדי לערבב את השטן דהשניה הוי מד"ס א"נ קטן שהגיע לחינוך דא"ח אלא מד"ס וא"כ בדידהו אפי' יצא מוציא וא"ל להאי הואיל דאמרן ואע"ג דמדרבנן ל"א הואיל והיינו טעמא דע"ת מי"ט לשבת לרבה י"ל דה"מ דמדרבנן ל"א הואיל במילתא דבלא הואיל הוי איסורא דאורייתא כגון באופה מי"ט לחול א"נ לשבת לרבה דל"ל התם דמדאורייתא צרכי שבת נעשים בי"ט אבל ת"ש אפי' בלא הואיל אין איסורו אלא מדרבנן דהא הוי חכמה ואינה מלאכ' כל היכא דא"ל הואיל שרי לגמרי ואפי' מדרבנן ל"ג עליו ונ"מ בין האי הואיל דאי מיקלעי ליה להואיל משום דהותר ליה לצורך אי שרי לאיש לתקוע בי"ט של ר"ה בלילה דאינו זמן ת"ש של מצוה דמשום הואיל ואי מיקלעי לי' ליכא ואסור ומשום הואיל והותר לצורך בי"ט זה איכא ושרי והרי מהא דכייל לנשים ותינוקות בחדא בבא ותני אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב דמשמע נשים דומיא דתינוקות דאין מעכבין כלל ואפי' את"ל דגבי נשים נמי שייך האי הואיל ואי מיקלע לה אשה אחרת דתוקעת לה דמשום נחת רוח דנשים ל"ג ואין כאן משום אין מחוייב בדבר מ"מ אכתי הא איכא בין נשים לתינוקות דתינוקות אין מעכבין אפי' בליל י"ט של ר"ה מלתקוע אבל נשים מעכבין דהא אפילו לגברי לא שרי לתקוע בלילה אלא וודאי ל"ש דבלילה נמי שרי וש"מ דטעמא משום הואיל והותרה לצורך הוא וכדאמרן. ועוד יש לדחות דה"ט דהואיל ואי מיקלעי לי' הא ר"ח ל"ל האי הואיל התם גבי האופה מיום טוב לחול ולדידיה ע"כ טעמא משום אידך הואיל והותרה לצורך הה"נ לרבה י"ל ה"ט דהא בהא ל"פ ועוד הא כבר הוכחתי בתשובה שעברה דכה"ג אמרי' הואיל והותרה לצורך מהא דהואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי דבפ"ב דביצה לרבא לאחר חזרה וה"ה דהמ"ל התם דהדר ביה רבא מהא דכאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול דל"א הואיל מהא דאין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט דש"מ דאמרינן הואיל אלא דהא בלא"ה מייתי שם מברייתא דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביה"כ וההיא ברייתא אתיא כפשוטה דלא כרבא דל"ל הואיל וקושיית ההיא ברייתא דא"מ אה"נ אינה פשוטה כ"כ וכה"ג כתבו התוס' ספ"ז דחולין (דף קב) אהא דאמר תניא דלא כראב"י דאמר אין מזמנין את הנכרי על בני מעיים אף ע"ג דמצי לדייק ממתניתין דפ"ק דטהרות דלא כוותיה דתנן אכל אמ"ה ממנה אינו סופג את המ' ואין שחיטתה מטהרתה כדאמר התם משום דקושיית המשנה אינה פשוטה כ"כ:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |