רמב"ם/קריאת שמע/ב
פרק ב
א הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא. אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון:
| השגת הראב"ד ואסור לקרות קריאת שמע עד וקורא. כתב הראב"ד ז"ל יותר טוב אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ"ל: | ||
ב כל אדם קורין כדרכן בין עומדין בין מהלכין בין שוכבין בין רוכבין על גבי בהמה. *ואסור לקרות קריאת שמע והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה. אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו. ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו או שהיה חולה נוטה מעט לצדו וקורא:
ג
מי שהיה מהלך על רגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא והוא מהלך היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו:
ד מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה, וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו. אפילו היה עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה:
ה היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות:
| השגת הראב"ד היה עוסק באכילה. כתב הראב"ד ז"ל לא כי אלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מילתא במסכת סוכה פרק לולב הגזול ורמיזא נמי במסכת ברכות: | ||
ו *היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקין בדין גומר ואחר כך קורא קריאת שמע. ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח:
ז
מי שירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא. ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא. ולא יתכסה לא במים הרעים שריחן רע ולא במי המשרה ולא במים צלולין מפני שערותו נראית בהן. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע וקורא במקומו:
ח הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי. ואם עשה כן אע"פ שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה. וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא:
| השגת הראב"ד כיצד ידקדק יזהר[1] שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניד הנח ולא יניח הנד[2], לפיכך צריך ליתן ריוח כו' עד הכנף פתיל. כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא"ו וכן אם יטעים יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה. וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע': וצריך להאריך בדל"ת כו' עד וצריך שלא יחטוף בחי"ת כו'. כתב הראב"ד ז"ל ויש מוסיפין שלא יאריך באל"ף שלא יראה כאומר אי חד: | ||
ט *כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח. לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה. כגון בכל לבבך קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך. וכן ואבדתם מהרה. הכנף פתיל. וצריך לבאר זיי"ן של תזכרו. *וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות. וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי שלא יהא כאומר אי חד:
| השגת הראב"ד קורא אדם את שמע בכל לשון כו' עד ומדקדק באותו הלשון כמו שהוא מדקדק [אם קראה][3] בלשון הקדש. כתב הראב"ד ז"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו: | ||
י *קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה. והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש:
יא הקורא למפרע לא יצא. במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אף ע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה. קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו:
יב קראה סירוגין יצא. אפילו שהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כולה יצא. והוא שיקרא על הסדר. קראה מתנמנם והוא מי שאינו ער ולא נרדם בשינה יצא. ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון:
יג ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך. קרא וטעה יחזור למקום שטעה. נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהוא ואהבת את ד' אלהיך וגו':
יד טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק. היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם שבוהיה אם שמוע חוזר לוכתבתם של שמע. ואם נסתפק לו אחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך:
טו היה קורא ופגע באחרים או פגעו בו אחרים. אם היה בין פרק לפרק פוסק ומתחיל ושואל שלום מי שהוא חייב בכבודו כגון שפגע באביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ומשיב שלום לכל אדם שנתן לו שלום:
טז היה קורא באמצע הפרשה אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא בשלום מי שהוא מתיירא ממנו כגון מלך או אנס וכיוצא בהן. אבל מי שהוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו אם נתן לו שלום תחלה פוסק ומשיב לו שלום:
יז ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשנייה. בין שנייה לשמע. בין שמע לוהיה אם שמוע. בין והיה אם שמוע לויאמר. בין הפרקים האלו שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. אבל בין ויאמר לאמת ויציב הרי זה כאמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד: