מראי מקומות/בראשית/כג

מראי מקומות בראשית כג

פסוק א

וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃

ויהיו חיי שרה

טעם לסמיכות הפרשיות

רש"י (פסוק ב) מפרש שנסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה, פרחה נשמתה ממנה.

בבעל הטורים פירש שנסמכה פטירת שרה ללידת רבקה (לעיל כב כג) שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה. ורמוז דבר זה במילים שרה מאה שנה - ר"ת שמש, וככתוב (קהלת א ה) 'וזרח השמש ובא השמש'.

ויהיו

ויהי לשון צער

האור החיים מבאר שנקט הכתוב לשון ויהי, לפי שויהי הוא לשון צער (ראה מגילה י:) ובא לרמוז לסיבת פטירתה של שרה ע"י בשורת העקידה וכמש"כ רש"י (פסוק ב).

עוד ביאר האור החיים, שכוונת הפסוק שמאה שנותיה הראשונות היו בצער, שהרי תשעים שנה היתה לא ולדה, ועשר שנים היה רודף ישמעאל אחר יצחק להורגו כמבואר במדרש (ב"ר נג). וכך כוונת הפסוק 'ויהיו חיי שרה מאה שנה' שמאה שנים אלו היו בצער לשון ויהי, 'ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה' שעשרים ושבע שנים אלו הם יחשבו שני חיי שרה שאז בטחה בבנה אחרי שגירש אברהם את ישמעאל.

הטעם שלא נכתב ותחי

האחרונים עמדו לבאר הטעם שנקט הכתוב לשון 'ויהי' ולא לשון 'ותחי' כלשון הכתוב אצל שאר הצדיקים [כמו ויחי אדם (לעיל ה ג), ויחי שם (להלן יא יא)].

האור החיים מבאר שנקט הכתוב לשון ויהי, לפי שויהי הוא לשון צער וראה לעיל הטעם שנקט הכתוב לשון צער.

עוד כתב האור החיים שמאחר שמתה ע"י בשורת העקידה אם כן היה הזמן הקצוב לה מתחילה יתר על מה שחייה בפועל, ולכן נקט הכתוב לשון 'ויהי' דהיינו הויה חדשה שונה מהקצבה שהיתה בתחילה. אמנם בכלי יקר ביאר הטעם שאצל אברהם כתוב 'אלה שני חיי אברהם אשר חי', והוסיף לומר 'אשר חי' משא"כ בשרה וישמעאל, לפי שרק אברהם לא חי את כל ימיו הקצובים שהרי נחסרו מימיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, ולכך נאמר 'אשר חי' מכלל שיש עוד ימים אחרים שהיה ראוי לחיות בהם כפי טבעו ולא חי בהם לפי שנתקצרו ימיו.

לשון ויהיו

בבעל הטורים נתן רמז בתיבת 'ויהיו' שעולה בגמטריא ל"ז, שהם היו עיקר שנותיה, שהרי עד גיל תשעים לא היה לה ולד. וכעין זה כתבו בדעת זקנים מבעלי התוספות, שעד תשעים שנה שהיתה בלא בנים, היתה חשובה כמת (נדרים סד:). ומקורם בזוהר (חיי שרה קכג.).

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים

טעם שהיפך הסדר ולא אמר שבע ועשרים ומאת שנה

בפירוש העמק דבר (לעיל ה ה) כתב כלל בדבר זה שפעמים כתוב בתורה מספר השנים המרובות תחילה ופעמים כתוב להפך, שבכל מקום שאותו איש היה רב פעלים בחייו כתב תחילה המספר המרובה, להורות שגם במעט שנותיו האחרונות פעל ועשה, משא"כ שאר אדם שלא עשה בזקנותו מאומה כתב השנים כסדר. אמנם כאן הרי לא עשתה בזקנותה מאומה, ולכך דרשו חז"ל (הובא ברש"י) מהיפוך הסדר, 'בת ק' כבת כ' בת כ' כבת ז'.

ועיין עוד באבן עזרא שכתב, שכן הוא מנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט.

טעם שכפל 'שנה', 'שנה', 'שנים'

ברש"י פירש שנכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי.

אמנם הרמב"ן הקשה על פירושו שהרי לשון זו נאמרה גם אצל ישמעאל (להלן כה יז), ושנותיו לא היו שווים בטובה, שהרי תחילה היה רשע ובסוף ימיו עשה תשובה.

ועוד הקשה, שלשון שנה, שנה, משמע לחלק ולא להשוות.

ולכן פירש הרמב"ן באופן אחר, שכן דרך הלשון לכפול ולומר 'שנה' אחרי כל כלל וכלל במנין השנים.

שנה או שנים

הכלי יקר עמד על שינוי הלשון, שלגבי מאה ועשרים השנים נקט הכתוב לשון 'שנה', ולגבי שבע השנים נקט הכתוב לשון 'שנים'. וביאר, שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלמים, מכל מקום יותר הם קונים שלמות בשנים האחרונות הקרובים לשערי מות מבימים הקדומים, הן מצד שזקני ת"ח מוסיפים חכמה, והן מצד שהם הולכים ומתקרבים אל האור הנצחי. ולכן השנים הראשונות נחשבות לשנה אחת ביחס לשנים האחרונות מצד ריבוי השלמות שקונים בהם וגם השנים נראות בעיניהם למרובות.

עוד ביאר, שהימים האחרונים הם ימי צער, ככתוב בקהלת (יב א) 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ', ולכן נקראים השנים האחרונים לשון רבים, מה שאין כן הימים הראשונים שאינם ימי צער נמשלים לימים אחדים באהבתו אותם.

שני חיי שרה

טעם שחזר וכפל דברי אחרי שאמר ויהיו חיי שרה

רש"י כתב, שני חיי שרה, כולן שווין לטובה. ועיין במזרחי ובמלבי"ם שלמדו כן ממה שחזר הכתוב וכפל 'שני חיי שרה' אחר שכבר אמר 'ויהיו חיי שרה' וגו'. ובמלבי"ם הוסיף לבאר שחיי השכל והעבודה הם חיי האדם ולא חיי ההרגש שהם חיי הבהמה, ולא ניתן לדעת אם חי האדם חייב אדם או בהמה אלא בעת המות כשאז בטוח הוא שלא יקלקל עוד ויפסיד את מעשיו הראשונים, ולכן אמר הכתוב שאחרי שחיתה מאה עשרים ושבע שנים, אז ידעו שהם 'שני חיי שרה' שהיו כל שנותיה חיי שרה הצדקת.

הרמב"ן מבאר, שממה שחזר הכתוב וכפל 'שני חיי שרה', דרשו חז"ל בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', לפי שחזר הכתוב וכללן והשווה אותם זו לזו.

באור החיים ביאר ש'ויהיו חיי שרה' היינו חייה שהיו בצער (שויהי לשון צער) 'מאה שנה'. וממשיך הפסוק 'ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה' ששנים אלו חיתה שלא בצער אחרי שנולד יצחק וגורש ישמעאל.

לשון 'שני' ולא 'ימי'

עיין בעל הטורים מה שביאר בזה.

בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'

במדרש (ב"ר נח א, הובא ברש") אמרו: ויהיו חיי שרה מאה שנה, יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, כשהם שהן תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' לחטא.

מקור הדרשה

רש"י מפרש, שלמדו כן ממה שכפל הכתוב 'שנה, שנה, שנים' לאחר כל כלל וכלל, ללמדך שכל אחד נדרש לעצמו.

הרמב"ן דחה דברי רש"י, שהרי אף בישמעאל נאמר כן, ולא היו שנותיו שוות לטובה, שהרי רק בסוף ימיו עשה תשובה. ועוד, שלשון 'שנה' בכל כלל וכלל משמע לחלק ולא להשוות.

ולכך פירש, שלמדו כן ממה שחזר הכתוב וכפל 'שני חיי שרה', שבא לכוללם ולהשוותם.

ובמזרחי ביאר דברי רש"י, שאף רש"י מודה לדברי הרמב"ן שדרשת חז"ל היא מסיום הפסוק 'שני חיי שרה' שחוזר הכתוב וכוללן יחד, ולא מכפל התיבות 'שנה, שנה' שמשמע לחלק ולא להשוות. אלא שמוסיף רש"י שאם לא היה נכתב שנה בין מנין העשרות למנין האחדים, היתה כוונת הכתוב במנין שבע השנים לשבע השנים האחרונות בחיי שרה, מה שאין כן אחר שנכתב שנה ביניהם, כל כלל וכלל נדרש לעצמו ושבע השנים שנכתבו היינו שבע השנים הראשונות, וכן לעניין עשרים ומאה השנים. ואחר שכוונת הכתוב לשבע השנים, כ' השנים, וק' השנים הראשונות, שוב אפשר להשוותם זו לזו מכח כפילות הפסוק 'שני חיי שרה'.

ובהעמק דבר (לעיל ה ה) פירש מקור דרשת חז"ל, שלמדו כן משינוי הסדר, שנקט תחילה השנים הרבות ואחר כך השנים המעטות.

סתירה בדברי רש"י

המפרשים עמדו על סתירה לכאורה בדברי רש"י, שתחילה כתב שדרשה זו נלמדת מכך שנכתב 'שנה' בכל כלל וכלל, ואחר כך כתב שנלמד כן ממה שחזר הכתוב ואמר 'שני חיי שרה' ללמדך שכולן שווים לטובה.

המזרחי ביאר (הובאו דבריו בהרחבה לעיל), שמכך שנכתב שנה בכל כלל למדנו שהשנים המוזכרות בכתוב הם השנים הראשונות לחייה ולא השנים האחרונות, אך עדיין לא ידענו שכולן שוות, שהרי אדרבה ממה שכתוב 'שנה' בכל כלל וכלל משמע לחלק ולא להשוות.

והמלבי"ם פירש דרשת חז"ל שכולן הושוו לטובה באופן אחר, שחיי השכל והעבודה נקראים חיי האדם ולא חיי ההרגש שהוא חיי הבהמה, ולכן אחר שנפטר האדם ואינו יכול עוד לקלקל מעשיו שוב אפשר לומר 'ויהיו חיי שרה גו' שני חיי שרה' שהושוו כל שנותיה לטובה.

בת כ' כבת ז' ליופי

הרי אשה יפה יותר בת כ' מבת ז'

בהדר זקנים מבעלי התוספות הקשו, הלא אשה יפה יותר לכ' שנה ממה שהיא בת ז' שנים, שיודעת לקשט עצמה ולפרנסה.

ומכח זה שינו הגירסא, בת ק' כבת כ' ליופי, ובת עשרים כבת שבע לחטא ולעונשין, שאף שבית דין של מעלה אין מענישים פחות מגיל עשרים, אך בית דין של מטה מענישין מגיל י"ג שנים.

אמנם המזרחי ביאר שבת שבע יופי בשרה ועדונו גדול מבת עשרים שצריכה כחול ופקוס, ואף שיותר יפה היא מצד שדים נכונו וקומתה דמתה לתמר.

מדוע לא אמרו בת כ' כבת ז' לחטא כמו אצל אברהם

המזרחי מקשה מדוע לא דרשו חז"ל את ב' הדרשות לענין חטא, כשם שדרשו אצל אברהם (ראה רש"י להלן כה ז) בן מאה כבן שבעים ובן שבעים כבן חמש לחטא.

ומבאר, שגבי אברהם ללא הדרשה דבן שבעים כבן חמש, הייתי אומר שכל הטעם שהיה בן ע' ללא חטא הוא משום שקודם מתן תורה לא נענשו אלא עד גיל ק', כמבואר ברש"י (לעיל ה לב), ולכך בעינן לדרשה נוספת בן ע' כבן ה'. משא"כ הכא שמדרשת בת ק' כבת כ' כבר ידעינן שאף בזמן שאחר מתן תורה עדיין לא היה חטא בידה, לכן הוצרכו ליתן טעם אחר לדרשת בת כ' כבת ז'.

ואין לומר שצריכים אנו דרשה זו לומר שאף בדיני אדם לא חטאה שהם מגיל י"ג, שהרי קודם שנתנה תורה לא שייך דיני אדם ואין שם אלא דיני שמים בלבד. אלא שעדיין היה אפשר לדרוש דרשת בת כ' כבת ז' לעניין מצוות בין אדם לחבירו שבז' מצוות בני נח שהוזהרו בהם וחייבים עליהם מגיל י"ג.

בת ק' כבת כ' לחטא

פירוש

המזרחי מבאר, שאין בית דין של מעלה מענישין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, כמבואר בתנחומא (קרח ג, הובא ברש"י במדבר טז כז)

הרי קודם מתן תורה לא נענשו פחות מבן ק'

המפרשים הקשו הלא לא נענשו קודם מתן תורה עד גיל ק', כמבואר ברש"י (לעיל ה לב), ומהו בת ק' כבת כ' לחטא.

במזרחי יישב, שהכתוב רצה להודיענו שאפילו לפי הזמן של אחר מתן תורה, שכבר מגיל עשרים שנה היו נענשים, גם לפי זמן זה לא חטאו.

עוד הביא מפרשים, שאינה בת עונשים לפי שלא קבלה עליה עול התורה ועונשיה.

לא למדנו מכך אלא לענין עונשי שמים ולא לענין עונשי אדם

המזרחי מקשה, שמאחר שעד גיל כ' אין נענשים אלא לענין עונשי שמים, אך עונשי אדם חיובם מגיל י"ג, אם כן בהשוואת הכתוב שנת ק' לשנת כ' לא שמענו אלא שלא חטאה בעונשי שמים אך לא בעונשי אדם.

ויישב, שמאחר שבזמנם עדיין לא נתנה תורה אלא קבלוה על עצמם, הרי הכל בכלל עונשי שמים, ולכן הוצרך הכתוב רק להודיענו שהיו נקיים מעונשי שמים אך לא מעונשי אדם שלא היו באותו הזמן.

עוד הביא יש מפרשים, שביאור העניין שאינה בת עונשין הוא משום שלא קיבלה עליה את עול התורה ועונשיה.

אלא שעדיין הקשה על שני ביאורים אלו, שאף באותה העת היו חייבים בז' מצוות בני נח, שיש בכללן עונשי אדם.

פסוק ב

לספוד לשרה

בתנחומא (סימן ד) מובא ההספד במקרא דאשת חיל מי ימצא, ואיתא שם 'דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה'. והמפרשים עמדו לבאר הקשר שבין 'דרשה צמר ופשתים' לשילוח ישמעאל. ומשמיה דהגר"ח מבריסק מטו שיש להקשות איך שמע אברהם בקולה והא כתיב "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור", והתשובה שעשה ד'שמע בקולה' דוחה לא תעשה של 'לא יוכל לבכר'. והנה מקור דין עשה דוחה לא תעשה איתא ביבמות (ד.) שהוא מכלאים בציצית והיינו 'דרשה צמר ופשתים' - דעשה דוחה לא תעשה, ועי"ז אמרה גרש האמה הזאת ואת בנה, ואין כאן לאו ד'לא יוכל לבכר' כיון דעשה ד'שמע בקולה' דוחה לו.

פסוק ד

גר ותושב אנכי עמכם

על דרך דרש ביאר החתם סופר שתחילה לא היה סבור אברהם לרכוש קבר לא עבורו ולא עבור אשתו, שהיה סבור שיבוא לגן עדן עם גופו כפי שאירע עם רבי יהושע בן לוי (דרך ארץ זוטא סופ"א), אך אחר שראה שמתה שרה ורק נשמתה עלתה למעלה, וגופה נשאר בארץ. והלא היא היתה גדולה ממנו בנביאות (רש"י לעיל כא יב, ש"ר א א). שוב ממילא חיפש אף עבורו קבר, וזאת רמז להם 'גר ותושב אנכי עמכם' היינו שהנשמה אכן אינה אלא בבחינת גר בעולם הזה, אך הגוף הרי הוא תושב, ולכן מבקש אני את מערת המכפלה, שיהיה בה די מקום עבור אשתי ועבורי.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף