העמק דבר/בראשית/ה

העמק דבר בראשית ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

זה ספר תולדת אדם. הליכות ימי חיי אדם נקרא תולדות בכ״מ. אמנם זה המקום משונה דכתיב זה ספר. ומשמעו שמספר הכתוב איך שנעשה עמו בעת שנולד ובאותו יום שהשנוי שנעשה בו משעה שנולד עד סוף היום הרי הוא כספר שלם שנמשך שנויים כאלה הרבה שנים. וכ״ז בא ללמד חכמה ומוסר כמה יוכל האדם להתקלקל ביום אחד. והיינו דתני׳ בת״כ פ׳ קדושים זה ספר תולדות אדם ב״ע אומר זה כלל גדול בתורה:

ביום ברא אלהים אדם. כפי הראוי מדרך הלשון הכי מיבעי ביום ברא אלהים אותו. שהרי עדיין לא נקרא אדם עד שמגיע למקרא הסמוך דכתיב ויקרא את שמם אדם. אלא בא ללמד שבאותה שעה שנוצר היה אדם גם עד שלא נקרא בשם. והיינו משום שאז.

בדמות אלהים עשה אתו. הצלם שלו הי׳ במעלת אלהים שכל הטבע הי׳ כלול בו. ע״כ היה שמו אדם מלשון דמות. ולא נצרך אז לברכה כמו שהי׳ כך לדורות דבכ״מ שהי׳ למעלה מהליכות הטבע א״צ לברכה כמ״ש בכ״מ:

ב

זכר ונקבה בראם. ואח״כ נבראת האשה. ואז.

ויברך אתם. הוצרכו לברכה לפו״ר שהוא הליכות עולם בטבע שטעון ברכה. ואמר עוד.

ויקרא את שמם אדם. הגיע לבחינה אחרת שאח״כ הוצרך להקרא בשם אדם. ולא כמקודם שלא היה לו שם מיוחד יען שהיה צלם ודמות אלהים שכל הטבע היה כלול בו. ואח״כ כשירד ממדרגתו נכלל עם הנקבה ויחד נקראו בשם אדם. כי לא יוכל עוד להיות רק למעלה מן הטבע. וג״ז בא ללמד לאדם דעת כי הנהו הולך ואיננו בטוח להיות תמיד על מצב א׳ לכן עיניו תחזינה מישרים ללכת באורח חיים למעלה למשכיל:

ג

ויולד בדמותו. היינו בדמות אדם. ולא בדמות אלהים שהרי בשעה שהוליד לא הי׳ אז בדמות אלהים:

כצלמו. קאי על הנולד כפי הצלם שהיה על שת שהוא המזל כך היה כח שת בעצמו. וכך הוא כל אדם הנושא צלם אלהים כפי כח הצלם שנותן הקב״ה כך טבע הולד הנוצר מסיבת אב ואם מש״ה לא כתיב ויולד בצלמו כמו דכתיב לעיל נעשה אדם בצלמנו. דשם מאמר ה׳ הבורא את האדם ואת צלמו. משא״כ אדם אינו מוליד את הצלם אלא הקב״ה נעשה שותף עם או״א. והוא ית׳ הנותן את צלם:

ויולד בנים ובנות. ולא פירשן הכתוב כמו קין והבל ושת שנתפרשו בשביל שהיו שלשה אופני אנשים נבדלים זמ״ז. משא״כ שארי הבנים זה הולך בדרך קין וזה הולך בדרך הבל וזה בדרך שת:

ה

אשר חי. הוא מיותר. וכקושית הגמ׳ יומא ס״פ בא לו. על המקרא שנות חיים. וכי יש שנים שאינם של חיים. אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו כמ״ש לעיל ב׳ ז׳. תלוי בדעת האדם. מה שאינו בבהמה. וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר. אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה״ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה״ק ממנו לא היה אלא כבהמה {וכתינוק שנולד שגדל והלך בדעת מכת"י}. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה״ד כמ״ש לעיל מש״ה היה עולה עה״ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי מש״ה כתיב באדה״ר אשר חי דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ״מ בכח יצירתו הי׳ אותו הדעת אלא שלא יצא לאור (וע״ע מ״ש להלן כ״ה ז׳):

תשע מאות שנה ושלשים שנה. הנה פעם כתיב בתורה מספר השנים המרובים תחלה ופעם כתיב להיפך ואין דבר ריק בתורה. ולפי הנראה. בכ״מ שהיה אותו איש רב פעלים בחייו כתיב מספר המרובה תחל׳ ואח״כ המועט להורות כי במעט השנים האחרונות ג״כ פעל ועשה בחייו ורשומים היו. משא״כ מי שלא עשה בזקנותו מאומה כתיב להיפך. זהו בדרך כלל. אמנם יש פרטים יוצאים מן הכלל. ובאו לדרשה כמו בשני חיי שרה דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים והדרש בת עשרים כבת ז׳ לנוי כו׳ והדרש אינו מדכתיב שלש פעמים שנה שהרי כתיב הכי בחיי ישמעאל ג״כ. אלא מדהקדים הכתוב מספר המרובה תחלה והרי בזקנתה לא עשתה מאומה. אלא לדרשה וכן בשארי מקומות:

כב

ויתהלך חנוך את האלהים. כך היה רגיל להיות דבוק ושקוע באהבת ה׳:

ויולד בנים ובנות. היה עוסק גם בפו״ר כדי לקיים המין (כמ״ש לעיל ד׳ כ״ו) ולא כב״ע שאמר אפשר לעולם להתקיים ע״י אחרים:

כד

ויתהלך חנוך וגו׳. פעם א׳ היה מתבודד ומשקיע עצמו באהבת ה׳ עד שהגיע לעלות לרקיע:

ואיננו. נאבד ונעלם מבני דורו:

כי לקח אתו אלהים. באשר חפשו אתו כמו שאמרו בני הנביאים על אליהו פן נשאו רוח ה׳ וישליכהו באחד ההרים וגו׳ ע״כ הודיע הכתוב כי באמת לקח אותו אלהים:

כט

זה ינחמנו. א״ת מלשון תנחומין. ורש״י דחה דא״כ שם נח אינו טפל יפה על הלשון להכי פירש מלשון נחת. ולפ״ז אינו מדויק לשון זה ינחמנו. ובל״ז יש להתבונן בכל א׳ מהפירושים. דתנחומין לא שייך אלא על הרעה שנשתיירה במקומה. ולא על מעשינו ועצבון ידינו שנשתנה בימי נח. ולהיפך שם נחת לא שייך על האדמה אשר אררה ה׳. שהרי לא נחו מקללה זו גם אחר המבול. אלא נראה דבשם נח נכלל שני השרשים לשון נחם ולשון נחת. ומש״ה נקרא נח בחסרון אות השלישי למען יהא נכלל בו שני השרשים. ופי׳ זה ינחמנו ג״כ בשתי הוראות. מלשון יניח לנו כפרש״י:

ממעשנו ומעצבון ידינו. שהיה קשה על למך הצדיק לראות מעשה בני דורו הרשעים ולא יכול להושיע וראה ברוה״ק שבימי בנו ינוחו מרשעות כאלה. וזהו ממעשינו ועוד באשר נשתנה דרך כל בשר וטבעו כמו שיבואר להלן ו׳ י״ב. וע״כ לא יכלו להשתמש בבהמת הארץ כפי הטבע. וא״כ היו מוכרחים לעמול הרבה בידיהם. וראה ברוה״ק שבימי נח ישוב הטבע למקומה. וזהו משמעות ומעצבון ידינו. ואח״כ פי׳ הכתוב מלשון תנחומין:

מן האדמה אשר אררה ה׳. דאע״ג שלא נשתנה הדבר לטוב גם אחר המבול. אבל הי׳ להם תנחומין שע״י זה חדלו מלחטוא הרבה אחר המבול. וכמאמר ה׳ עוד כל ימי הארץ קיץ וחורף. וכמש״כ במקומו. משא״כ לפני המבול לא הית׳ הקללה לתועלת לרשעים שלא שבו מדרכם וא״כ לא הי׳ כדאי לצדיקים לסבול קללת האדמה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.