מזרחי/בראשית/כג

מזרחי בראשית כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל. פי' ולא האחדים עם העשרות לחוד והמאות לחוד כמנהג הכתוב בכל מקום:

לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. פירוש כל כלל מתפרש לעצמו ואינו מתחבר עם הכללים האחרים עד שיהיו שלשתן יחד סך אחד כמנהג כל המספרים המורכבים מאחדים ועשרות ומאות משום דשנה שנה לחלק משמע ומחלק האחדים לחוד והעשרות לחוד והמאות לחוד כאלו אמר בת מאה שנה ובת עשרים שנה ובת שבע שנים דהשתא הוו להו שבע שנים דקרא אותן שבע שמשנולדה עד שהיתה בת ז' וכ' שנה דקרא אותן כ' שמשנולדה עד שהיתה בת כ' וק' שנה דקרא אותן מאה שמשנולדה עד שהיתה בת ק' אבל אי לאו שנה שנה דכל כלל וכלל היו אותן שבע שנים דקרא הז' שנים שאחר הק"כ שהן בסוף ימיה והכ' שנה דקרא הכ' שנים שאחר הק' עד שהיתה בת ק"כ ואף על פי שאין כאן רק שנה אחת יתירה שהרי מנהג הכתוב הוא לכתוב שנה לאחדים ולעשרות לחוד ולמאות לחוד מיהו מדחי מינייהו לדרשא כולהו נמי לדרשא:

בת ק' כבת כ' לחטא. לאו משנה שנה מפיק לה דמשנה שנה חלוק משמע ולא היקשא אלא משני חיי שרה הוא דמפיק לה כדלקמיה והכא אגב גררא מייתי לה לאשמעינן נפקותא דכל אחד נדרש לעצמו:

שהרי אינה בת עונשין. שאין ב"ד של מעלה מענישין אלא מכ' שנה ולמעלה דא"ר ברכיה כמה קשה המחלוקת שב"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן כ' שנה ולמעלה וב"ד של מטה מבן י"ג שנה ולמעלה ובמחלוקתו של קרח אף תינוקות בני יומן והא דכתב רש"י גבי וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה משהגיע לכלל עונשין דהיינו מבן י"ג שנה ויום אחד ולמעלה וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון דהלכות ביאה כל אשה אסורה מן העריות אם היתה מבת ג' שנים ויום אחד ולמעלה גדול הבא עליה חייב מיתה או כרת או מלקות וסתם גדול הוא משיגיע לכלל עונשין כדכתב בפרק שני דהלכות אישות י"ל דחייב כרת דקאמר היינו לחייבו בב"ד של מטה מלקות דכל חייבי כריתות לוקין ונפטרין מידי כריתתן אם היה בעדים והתראה והיו מחייבי כריתות אבל ממה שכתב רש"י גבי ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד שהקדוש ברוך הוא כבש מעיינו ולא הוליד עד בן חמש מאות שנה כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשיו לפני המבול דכתיב כי הנער בן ק' שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל ראוי לעונש לעתיד לבא וכן לפני מתן תורה משמע שאפילו מעשרים ולמעלה קודם מתן תורה אינה בת עונשין עד שתהא בת ק' שנה וליכא למימר דהא דקאמר שהרי אינה בת עונשין הוא מפני שלא היתה בת ק' דאם כן גבי אברהם לא היה צ"ל ובן ע' כבן ה' לחטא ושמא י"ל שהכתו' רצה להודיענו בזה שאפילו לפי הזמן שאחר מתן תורה שבני עונשין הם מבני כ' שנה ולמעלה לא חטאו. וא"ת בשלמא גבי אברהם שאמרו בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה' לחטא למדנו שלא חטא אברהם לא בעונשי אדם ולא בעונשי שמים אלא שרה שלא אמרו אלא בת ק' כבת כ' לחטא תינח מעונשי שמים מעונשי אדם מאי אי"ל והלא בת כ' שנה אינה נקייה אלא מעונשי שמים אבל לא מעונשי אדם. י"ל כיון דבזמנם עדיין לא נתנה התורה אלא שהם קבלוה מעצמם ואין שם אלא עונשי שמים בלבד לא הוצר' הכתוב להודיענו שהיו נקיים אלא מעונשי שמים בלבד אבל מעונשי אדם שעדיין לא היו נוהגים באותו זמן לא. אך קשה מז' מצות בני נח שכבר הוזהרו עליהן קודם מתן תורה ויש בהן עונשי אדם וי"מ שהרי אינה בת עונשין שעדיין לא קבלה עליה עול התורה ועונשיה ואברהם שבן מ' שנה הכיר את בוראו הוצרך הכתוב להקיש בן ק' לבן ע' ובן ע' לבן ה' לחטא מפני שכיון שקבל עליו עול התורה והמצות מבן מ' שנה חל עליו חיוב המצות מאותה שעה והשתא ליכא לאקשויי תינח מעונשי שמים מעונשי אדם מאי איכא למימר כדלעיל ומכל מקום אף לפי זה צריך לומר שעם ההקש הזה דבן ע' כבן ה' לחטא למדנו שאף לפי הזמן של אחר מתן תורה שהיו בני עונשין מבני י"ג שנה ולמעלה לא חטא דאם לא כן היקשא דבן ע' כבן ה' למה לי בהיקשא דבן ק' כבן ע' סגי דאף על גב דקבל עליו עול מצות מבן מ' שנה מכל מקום אינו בן עונשין עד בן ק' אבל שרה שעדיין לא קבלה עול התורה בהיותה בת כ' שנה אין צורך לכל זה אך הקושיא דז' מצות בני נח במקומה עומדת:

ובת כ' כבת ז' ליופי. בלא כחול ופקוס ויעלת חן אבל בת כ' אף על פי שהיא יותר יפה מצד שדים נכונו וקומתה דמתה לתמר מכל מקום יופי בשרה ועדונו אינו כבת ז' ומה שלא אמרו דהיקשא דבת עשרים כבת ז' נמי הוא לחטא כמו גבי אברהם משום דבשלמא גבי אברהם אי לאו היקשא דבן שבעים לבן חמשה לא הוה ידעינן אם בן שבעים היה בלא חטא לפי הזמן שלאחר מתן תורה אם לא אלא גבי שרה בלאו היקשא דבת כ' כבת ז' נמי ידעינן דבת כ' לא חטאת שהרי אינה בת עונשין אפילו לפי הזמן דלאחר מתן תורה וליכא למימר דאפילו הכי בעינן היקשא דבת כ' כבת ז' להודיענו דאפילו מדיני אדם לא חטאת שכבר פירשנו לעיל דכיון דבזמנה עדיין לא נתנה התורה אלא שמאליהם קבלוה אין שם אלא עונשי שמים בלבד ולפי הי"מ שאמרו שעדיין לא קבלה עליה עול תורה אין שם לא עונשי אדם ולא עונשי שמים הלכך על כרחינו לומ' דהיקשא דבת כ' כבת ז' אינו אלא ליופי אך קשה דילמ' היקשא דבת כ' כבת ז' הוא לחטא דשבע מצות בני נח שכבר הוזהרו בהן ויש בהן עונשי אדם:

שני חיי שרה כלן שוין לטובה. פירוש בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז' דאם לא כן שני חיי שרה למה לי הרי כבר כתוב ויהיו חיי שרה אלא על כרחינו לומר דלא אתא אלא לאקושי בת ק' לבת כ' ובת כ' לבת ז' דסד"א חלוק דבת ק' לחוד ובת כ' לחוד ובת ז' לחוד דמשמע מייתורא דשנה שנה הוא ללמד שאין שנותיה שוות דבת ק' היתה בחטא ובכיעור ובת כ' היתה בלא חטא אבל בכיעור ובת ז' בלא חטא וביופי קמ"ל שני חיי שרה להקיש בת ק' לבת כ' ובת כ' לבת ז' דהשתא אהני יתורא דשנה שנה בכל כלל וכלל ואהני יתורא דשני חיי שרה דאי לאו יתורא דשנה שנה שמחלק הז' לחוד והכ' לחוד והק' לחוד לא הוה שמעינן מהכא לא בת ז' ולא בת כ' ולא בת ק' אלא היו שלשתן סך א' כמנהג כל המספרים המורכבי' מאחדי' ועשרות ומאות וגם היו הז' אחר הק"כ והכ' אחר הק' הפך המובן מן החלוק ואי לאו יתורא דשני חיי שרה שמשוה אותן לא הוה ידעינן לאקושי בת ק' לבת כ' ובת כ' לבת ז' אלא אדרבה ה"א בת ק' שלא כבת כ' ובת כ' שלא כבת ז' דהכי משמע טפי מהחלוק דשנה שנה שחלק הז' לחוד והכ' לחוד והק' לחוד אבל השת' דאתא יתורא דשנה שנה לחלק כדי שיובן ממנו בת ק' ובת כ' ובת ז' ויתורא דשני חיי שרה להשוותן למדנו דבת ק' כבת כ' לחטא ובת כ' כבת ז' ליופי. וא"ת לישתוק מיתורא דשנה שנה ומיתורא דשני תיי שרה למדנו שכלן שוות ושווין על כרחינו לומר שאינו אלא לטובה דאי אפשר לומר לרעה שיהיו כלן בחטא שהקטנה איה בת חטא. י"ל דאי לאו יתורא דשנה שנה לא היינו יודעים מיתורא דשני חיי שרה שכלן שוין לטובה בענין החטא והיופי אבל היינו אומרים ששוין לטובה אינו אלא בבריאות והעושר והכבוד אבל לא לענין היופי והחטא שהן חוץ מהמנהג הטבעי השתא דכתיב שנה שנה שחלק בת ק' לחוד ובת כ' לחוד ובת ז' לחוד ואחר כך כתב שני חיי שרה שכלן שוין לטובה על כרחינו לומר שזה השווי אינו אלא לענין החטא והיופי דאל"כ מה ענין בת ק' עם בת כ' ובת כ' עם בת ז' ודוק ואע"ג דמיתורא דשני חיי שרה שדרשו כלן שוין לטובה משמע דבת ק' כבת כ' וכיון דבת כ' כבת ז' ליופי כי הדר יליף בת ק' מבת כ' אין הקש למחצה ויליף מינה בין לחטא בין ליופי מכל מקום כיון שהכתוב גלה בפירוש שבהיותה בת צ' היתה כזקנה כדכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה על כרחינו לומר דבת ק' כבת כ' אינו אלא לחטא אבל לא ליופי ואע"ג דמקרא דשני חיי שרה לא משתמע אלא שווי שני' בלבד ולא ידענו אם לטובה אם לרעה מכל מקום כיון דלא מצינן לפרושינהו לרעה להקיש בת כ' כבת ק' לחטא שהרי בת כ' אינה בת עונשין על כרחינו לומר שזה השווי אינו אלא להקיש בת ק' כבת כ' לחט' ויחוייב מזה ג"כ שנקיש בת כ' לבת ז' ליופי ולא ההפך ומעת' מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמ' ואין מדרשו זה נכון שהרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם בשוה ולא היו שוי' בטובה אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף ועוד כי שנה שנה לחלק משמע ואינו נדרש להשוו' אינ' טענה שהרי מה שאמר שנה שנ' לחלק משמע גם רש"י מוד' בזה כדפי' ומה שטען הרי בשני חיי ישמעאל נאמר כשני חיי אברהם בשוה אינו כן שהרי בשני ישמעאל אין שם שני חיי יתירה עד שידרשו בו השווי כמו שדרשו מיתורא דשני חיי שרה ומיתורא דשני חיי אברהם דה"ל למכתב ואלה ימי אברהם ולא היה צריך לכתוב אחריו שני חיי אברהם אלא שכתב בו שנה בכל כלל וכלל כמו באברהם ושרה להשמיענו החלוק בלבד שבן ק' לחוד ובן ל' לחוד ובן ז' לחוד שזה החלוק מאחר שאין בו יתורא דשני חיי המורה על השווי יחוייב בהכרח שיפורש בן ק' שלא כבן ל' ובן ל' שלא כבן ז' דבן ז' היה בלא חטא ויפה ובן ל' היה בחטא ומכוער ובן ק' חזר בתשובה והיה זקן ומכוער שלא היו שנותיו שוות אבל היה מתחלה רשע ועשה תשוב' בסוף וכן כתב רש"י גבי תקבר בשיבה טובה אבל באברה' שכתוב בו שנה בכל כלל וכלל לחלק וכתוב בו ג"כ שני חיי יתירה להשוות אותן צריך לדרוש בו כמו שדרשו גבי שרה. והתימה מהרמב"ן ז"ל שחשב שהרב ז"ל דורש יתורא דשנה שנה להיקשא להקיש בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז' איך לא הקשה לו משני חיי שרה שפי' רש"י עצמו שכלן שוין לטובה למה לי תיפוק לי משנה שנה וכן מה שכתב עוד שמה שאמרו בב"ר בת ק' כבת כ' לחטא לא דרשו כן אלא מייתור הלשון שחזר ואמר שני חיי שרה שכללן והשוה אותן אתמהא איך יובן משווי השנים בת ק' ובת כ' ובת ז' והלא אין בכתוב לא בת ק' ולא בת כ' ולא בת ז' אלא בת קכ"ז שכלן סך אחד ועוד שהז' שנה אז הן הז' שאחר הק"כ והכ' שנה הן הכ' שאחר הק' הפך המובן מן החלוק של שנה שנה שאז הז' שנה הן הז' שמשנולדה עד היותה בת ז' שהן בימי קטנותה והכ' שנה הן הכ' שמשנולדה עד היותה בת כ' שהן קודם הק' שנים ומה שהוצרך הכתוב לזה באברהם ושרה מכלל שאר צדיקי עולם הוא משום דאברהם ושרה היו גוים מתחלה והיה עולה על הדעת לומר שמתחלה היו רשעים ואחר כך היו צדיקים לפיכך הוצרך לומ' שאעפ"כ כל ימיהם צדיקים היו והפך זה גבי ישמעאל שנכתב בו שנה בכל כלל וכלל לחלק שנותיו לומר שלא היו כלם שוים לטובה אלא מתחלה היה נער בלי שום חטא ואחר כך יצא לתרבות רעה ובסוף ימיו חזר בתשובה מפני שהיה בנו של אברהם צדיקו של עולם והיה עולה על הדעת שגם זה כאביו לפיכך הוצרך להודיענו שלא היו כל שנותיו שוין לטובה אלא מקצתן ברשע ומקצתן בתשובה:

ב

ארבע על שם ד' ענקים ד"א על שם ד' זוגות. בבראשית רבה אבל לא על שם ד' צדיקים שדרו בה כמו שאמרו בבראשית רבה מפני שאין העיר מתייחסת רק למושליה שהם הד' ענקים או לרשמים הנמצאים בה שהם ציוני הד' זוגות הקבורים שם אבל לא לצדיקים שדרו בה שכבר הלכו לדרכם ולא נשאר להם רושם בעיר כלל. אך קשה דמהכא משמע דשם ארבע מורה על המספר ואלו מקרא דושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים ומקרא דקרית ארבע אבי הענק משמע דשם ארבע שם אדם הוא ולא שם המספר ואעפ"י שכתוב ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע בה"א הידיעה שמור' שהוא שם תואר מתואר בשם מספר הארבע כי שם העצם לא תבא עליו ה"א הידיעה בשום מקום מכל מקום אין העיר נקראת על שם המספר וליכא למימר דעל שם ארבע ענקים ועל שם ארבע זוגות דקאמר שב אל האדם המתואר בשם הארבע ולא על העיר דהא בבראשית רבה אמר בהדיא ד' שמות נקראו לה אשכול וממרא קרית הארבע וחברון ולמה נקרא שמה קרית ארבע שדרו בה ארבעה צדיקים ענר אשכל וממרא ואברהם ונקברו בה ארבע אמהות חוה שרה רבקה ולאה ועל שם בעליה שהם ארבע ענק ושלשה בניו. ושמא יש לומר שמושל העיר ההיא נקרא על שם ארבע על שם עירו ושני שמות של ארבע יש כאן האחד שם העיר והוא הנקרא קרית ארבע שפירושו העיר של ארבע זוגות או של ארבע ענקים והאחר שם מושל העיר ההיא. אבל לא ידעתי מי הכריחם לכל זה כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ההיא ארבע היה ראוי לומר שפירוש קרית ארבע קרית האדם הנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא שמו ארבע לא למה נקרא שם העיר ארבע. ושמא יש לומר שמפני שמצאו הטעם לקרות העיר בשם ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע הוכרחו לומר שהעיר נקראת בשם ארבע על שם ארבע זוגות וארבע ענקים ומושל העיר גם כן נקרא ארבע על שם עירו:

מבאר שבע. כי קודם זה וישב אברהם בבאר שבע ואף על פי שאותה ישיבה לא ישיבה ממש היתה כדפרש"י לעיל אלא לפי שעה בחזרתו מהר המוריה והיה לו לומר ויבא אברהם מהר המוריה שהוא עיקר הביאה מכל מקום כיון שאמר הכתוב סתם ויבא ולא פירש מהיכן בא צריך לומר שסמך על המקום הנזכר למעלה והיינו מהר המוריה שאמרו ז"ל לא כמו שפי' הרמב"ן ז"ל שהכונה בדברי הרב לומר שהלך שם ביום לצרכו ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד לה ולבכות' שבזה יהיה פי' הרב חולק עם מאמר רבותינו ז"ל שאמרו מהיכן בא מהר המוריה שהרי וישב אברהם בבאר שבע אחר וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו יכחיש זה:

ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק. י"מ פרשת עקידה לפרשת מיתת שרה ואין בשורת רבקה מפסקת מפני שמפירוש אחרי הדברים האלה אחר הרהורי הדברי' שהיה מהרהר בשובו מהר המוריה משמע שגם הבשורה בשובו מהעקידה היתה והכל אחד ואין זה נכון דהא ק"ל כמ"ד כל מקום שנא' אחרי מופלג כמו שפרש"י בכמה מקומות ואם כן עכ"ל דהכי קאמר אחר זמן רב שעבר מעת הרהורי הדברי' ההם נתבשר בבשורת רבקה וליכא למימ' כיון דמקרא דויבא אברהם לספוד לשרה שהוא מבאר שבע דהיינו מהר המוריה משמע שגם הבשורה בבואו מהר המוריה היתה עכ"ל דהא דכתיב אחרי דמשמע מופלג אינו אלא אחר יום או יומים אחר הרהורי הדברים ההם דא"כ כיון דסמיכות הפרשיות אינה מפורשת אלא מקרא דויבא היאך הניח העיקר ותפש הטפל היה לו לומר ויבא מלמד שבאותו פרק שחזר מהר המוריה מתה שרה לפי שע"י בשורת העקידה כו' פרחה רוחה א"ת משום דמויבא אין ראי' גמור' דדילמ' עמד שם בבאר שבע כמה שני' וכששמע שמת' שרה בא לספדה אי הכי סמיכות פרשת מיתת שרה לפרשת העקידה נמי אין ללמוד ממנה מאחר שפרשת הבשורה שהיתה אחר זמן רב כדמשמע מאחרי מפסקת ביניהן. לפיכך צ"ל דלאו בסמיכות הפרשיות קמיירי אלא בסמיכות זמניי דאם לא כן מאי לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה פרתה רוחה דקאמר דילמא מפני שבו בפרק מתה הלכך עכ"ל דבסמיכות זמניי קמיירי והשתא אתיא שפיר הא דכתב רש"י ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה ונסמכה מיתת שרה משמע דמקרא דויבא לספוד למד שנסמכה מיתתה לעקידת יצחק ואלו היה סמיכות פרשיות למה הוצרך להוציאו מן המקרא הזה ולמה לא פירש אותה בתחלת הפרשה כמנהגו אבל המתין עד שיפרש קרא דויבא שהוא מבאר שבע אלא עכ"ל שזה הסמיכות סמיכות זמניי הוא שזה אינו מובן אלא מקרא דויבא לספוד דמשמע שבבואו משם שמע מיתתה ובא לספד' וכן משמע נמי מלישנא דונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק דקאמר שלא אמ' ונסמכה פרשת מיתת שרה לפרשת עקידת יצחק דומיא דפרשת מרים לפרשת מרגלים ולכן מה שפירש הרמב"ן ז"ל את דברי הרב במה שאמ' ויבא מבאר שבע שכונת הרב בזה שהלך שם ביום לצרכו ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד לה ולבכותה וטען עליו ואמר ולשון רבותינו מהר המוריה בא וכן הוא לפי המדרש שכתב הרב ששמעה בעקידה ופרחה נשמתה אינה טענה אלא לפי מחשבתו שחשב שפירוש דברי הרב הוא שהלך שם ביו' לצרכו אחר שחזר מהר המוריה ובא בחברון אבל לפי מה שפי' אנחנו את דברי הרב יהיו דברי הרב כדברי רז"ל ממש וא"ת אכתי מה ראיה יש לרז"ל לומר דמדנסמכה מיתת שרה לעקיד' יצחק למדנו שע"י בשורת העקידה מתה שרה דילמא מפני שאז הגיע זמנה. יש לומר קבלה היתה בידם שסמיכות מיתתה לעקידה היתה מפני שע"י בשורת העקידה מתה ולא מהסמיכות הזמניי למדו זה:

ד

גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם. פי' מתחלה היה גר ואח"כ שב תושב לא שהיה גר ותושב בזמן אחד דאם גר אינו תושב ואם תושב אינו גר אבל לבי מגמגם בזה דאם כן היה לו לומר גר הייתי ונתיישבתי עמכם אבל הנכון בעיני הוא שכוונת הרב בזה לומר שבזמן אחד נקרא גר ותושב בחלוף הבחינות גר מצד שהוא מארץ אחרת ותושב מצד שנתיישב עמהם ולא שהוא מקום תולדתו כי מי שהוא כן אורח שמו אבל תושב בכל מקום הוא הגר מארץ אחרת ובא להתיישב במקום אחר כי כן כתוב וגם מבני התושבי' הגרים עמכם אבל בב"ר אמרו גר דייר תושב מארי בית' ואי אפשר שיהיה איש אחד גר ותושב אלא כשיהי' האחד אמתי והאחר מחשביי ולכן אמרו שאמר להם אם תרצו למכור לי אחוזה אחשב לכם כמו גר ואם לא תרצו דעו שאני תושב לפי האמת מאחר שאמר לי השם לזרעך אתן את הארץ ואטלנ' מן הדין ומה שכתב רש"י ז"ל בפרש' לך לך גבי והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אבר' עדיין ומשמ' כל זמן שהכנעני בארץ אינו זוכה בה לימול אותה מן הדין. שאני התם שבאות' שעה עדיין לא היה לו זרע והשם אמר לו לזרעך אתן וכל זמן שלא היה לו זרע הכנעני והפריזי היושב בה מתחלה זוכה בה יותר מאברם שרוצה לזכות בה עתה מכח זרעו אבל עכשיו שכבר נולד לו זרע וכבר זכה בה אף על פי שהכנעני והפריזי קיים יכול ליטול אותה מן הדין אך מלשון הב"ר דגבי והכנעני והפריזי לא משמע כן ולמעלה בפסוק והכנעני והפריזי הארכתי בו:

אחוזת קרקע לבית הקברות. מפני שלא תפול מלת אחוזה אלא על הקרקע שהיא תחת רשותו והקבר שקברו בו הוא מוקצה למת ואינו תחת רשותו הוצרך לפרש מלת קבר בית הקברות שעדיין לא קברו בו ומפני שלא היה המקום ההוא מוכן מתחלה לבית הקברות ומאמר תנו לי אחוזת בית הקברות מורה שהיה מוקצה לבית הקברות כתב אחוזת קרקע לבית הקברות שפי' שיתנו לו קרקע שתהיה לו לאחוזה לעשותו בית הקברות והיה די לומר תנו לי אחוזת קרקע אך שלא יחשבו כוונתו בלקיחתה הוא כדי לזרוע או לנטוע או לבנו' בה להשתרר ביניהם להיות גם הוא בעל נחלות כמותם וימנעו מלתתו לו הוצרך לומר להם שאין כוונתו רק להקנותו לבית הקברות:

ו

כמו לא תכלא רחמיך וכמו ויכלא הגשם. אע"פ שלא יכלה ממך הוא מנחי הלמ"ד ה"א וויכלא הגשם ולא תכלא רחמיך הם מנתי הלמ"ד אל"ף עניינ' אחד כי מצאנו שני שרשים בענין אחד:

ט

המכפלה בית ועלייה על גביו ד"א שכפולה בזוגות. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון כי הכתוב אמר שדה עפרון אשר במכפלה והנה הוא שם מקום אשר בו השדה ואין צורך לבקש טעם לשם המקומות ובב"ר אמרו שכפף הב"ה קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה ועל דעתם היה כל המקום ההוא נקרא כן מעולם עכ"ד. ואני תמה מאד שזה המאמר בעצמו הוא בפרק כיצד מעברין ופליגי בה רב ושמואל חד אמר המכפלה שני בתים זה לפנים מזה וחד אמר בית ועליה על גביו ופריך התם בשלמא למאן דאמר בית ועליה על גביו היינו דכתיב מכפלה אלא למ"ד זה לפנים מזה מאי מכפלה ומשני אלא שכפולה בזוגות ומשדה עפרון אשר במכפלה אין טענה כי הכל פעמים נקרא בשם החלק:

שכפולה בזוגות. פרש"י בעירובין שנקברו בה כלם איש ואשתו דהיינו זוג זוג כדכתי' שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו וכו':

אשלם כל שווייה. אע"פ שהמילוי אינו נופל אלא על הדבר שנופל בו ריקות והכסף אינו נופל בו ריקות ומלוי רק שלימות וחסרון מכל מקום מפני שהכלי המלא יאמר בו שהוא שלם לקח המלא תמורת השלם:

י

ישב כתיב חסר אותו היום מנוהו. ב"ר פי' אלו היה מלא בוא"ו היה בינוני ופירושו היה יושב כחו ופרעה חולם עכשו שהוא בלא וא"ו הוא עבר ופירושו ישב בעת ההיא בתוך בני חת ולכן דרז"ל שאותו היום מנוהו:

שוטר עליהם. כי מלת יושב עם מלת תוך מורה על הממשלה כמו בתוך עמי אנכי יושבת:

שכלן בטלו ממלאכתן ובאו. כי פי' באי מורה על כל אותן הנהוגים לבא ואי אפשר שיבאו כל הנהוגים לבא ביום שמתה שרה אלא בשנאמר שכלן בטלו ממלאכתן ובאו לגמול חסד לשרה:

יא

לא תקנה אותה בדמים. פי' מלת לא אינה שבה רק על מאמר בכסף מלא יתננה לי לא גם על מאמר ויתן לי את מערת המכפלה שהרי כבר הסכים בנתינת המערה באמרו השדה נתתי לך והמערה אשר בו:

הרי היא כמו שנתתיה לך. לא שבא עבר במקום עתיד:

יג

אני אי אפשי בכך. הוצרך לזה בעבור מלת אך שלעולם הוא בא למעט מהדברים האמורים למעלה אף כאן אי אפשי במה שאמרת שאקחנה וגם בחנם אך שמעני ותנה לי בכסף שוויה ולפי זה היה לו לומר אך אם אתה שמעני וכסף השדה קח ממני אלא דאגב אורחיה הוסיף מלת לו ומלת נתתי מלת לו לומר הלואי שתשמעני לתת אותה לי כי אני מסופק שמא לא תתנה לי אפילו בכסף שוויה ומלת נתתי לומר שמה שאמר לו כסף השדה קח ממני אינו בדבור בעלמא אלא מוכן הוא אצלי כאלו נתתיו ופירש אם אתה אם אתה נותנה לי אבל מה שכתב הלואי נתתיו כבר לא הבינותי כי תחלה כתב הלואי ותשמעני ואחר כך כתב הלואי נתתיו:

טו

בין ב' אוהבים כמונו. לא כמו יצף ה' ביני וביניך ואתנה בריתי ביני וביניך:

מה היא חשובה לכלום. משום דמלת מה נאמרת על ההגדלה מה אדיר שמך ועל ההקטנה מה אנוש כי תזכרנו הוצרך לומר שהיא מורה פה על ההקטנה:

אלא הנח המכר ואת מתך קבור. אמר זה מפני שהמתחייב ממאמר ביני ובינך מה היא אינו אלא על הכסף בלבד ואיך סיים אחריו ואת מתך קבור לפיכך פירש הנח המכר ואת מתך קבור שפי' ואת מתך קבור בחנם ומה שלא אמר ואת מתך קבור בחנם אבל האריך לומר אלא הנח המכר ואת מתך קבור הוא כדי לתקן הוי"ו של ואת מתך קבור שאין לו טעם במקום הזה:

טז

לעפרן חסר וי"ו. ב"ר להורות על חסרונו ואף על פי שאהרן בכ"מ הוא בלא וי"ו מכל מקום עפרון בכל מקום הוא בוי"ו ושנויו מורה על חסרונו:

שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה. במציעא פרק הפועלים אמרו עובר לסוחר דלא שקל מיניה אלא קנטרין דאיכא דקרו ליה לתיקלא קנטר' פירוש שמתחלה אמר ארץ ארבע מאות שקל כסף מה היאי כשבא אברהם לשקול לו את הכסף כפי מה ששם אותו עפרון בעצמו לא די שלא הי' ראוי לקבלם כמו שאמר הנח המכר ואת מתך קבור אלא שקבל כל הארבע מאות שקל ממין השקלים היותר גדולים ששם השקל נאמר עליהם והם הקנטרים שתרגום עובר לסוחר דמתקבל סחורה בכל מדינה ואי אפשר שיתקבלו לשקלים בכל מדינה אלא כשיהיו ממין השקלים היותר גדולים שבמדינות שהן הקנטרין:

יז

תקומה היתה לו. לא מלשון קנין דומייא דוקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה שפרש"י יצא מכתו של מוכר ועמד בכחו של קונה דשאני התם שהקונה כתוב אחר הקימה כדכתיב לצמיתות לקונה אבל הכא שאין הקונה כתוב אחר הקימה כי לאברהם למקנה אינו דבק עם הפסוק הקודם לו מפני פסוק הטעמים עכ"ל שאין פירוש ויקם אלא מלשון תקומה ולכן גבי ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לא פירשוהו מלשון תקומה אבל לפי פשוטו של מקרא דלא חייש לפסוק הטעמים פירשוהו כמשמעו מלשון קנין דומיא דויקם השדה והמערה וזהו שאמר ופשוטו של מקרא ויקם השדה והמערה וכל העץ לאברהם למקנה הדביק לאברהם למקנ' עם מלת ויקם שבפסוק הקודם לאפוקי מבעלי הדרש שלא הדביקום והוכרחו לדרשו מלשון תקומה אבל לא מדכתיב ויקם ויקם שני פעמים דרשו הא' מלשון תקומה והשני מלשון קניין דאם כן הוה ליה למימר ופשוטו של מקרא שניהם מלשון קנין אלא שחזר וכתב ויקם פעם שנית בעבור תוספת לאחזת קבר שאע"פ שקנה אותו עם הכסף לא זכה בו לאחוזת קבר רק אחר שקבר שם את שרה אשתו כדי לתקן הקושיא של בעלי הדרש ועוד שהתשובה הזאת בעצמ' תספיק לרז"ל ומנ"ל לומר שהוא מלשון תקומה ולא מלשון קנין:

יח

בקרב כלם במעמד כלם הקנהו לו. כי בי"ת בכל מורה על תוך ולכן לא פי' זה גבי לכל באי שער עירו ומפני שאין תוך וקרב נופל במקום הזה אמרו במעמד כלם שזהו המכוון במקום הזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.