העמק דבר/בראשית/כג

העמק דבר בראשית כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו׳. ע׳ מש״כ לעיל ה׳ ה׳:

שני חיי שרה. מיותר ואין כן בכ״מ זה הלשון. והנה כבר פירשנו כ״פ פי׳ חיים בלשה״ק בשתי משמעות. אחת חיים ולא מות. ב׳ שמח ועלז ולא עצבון. כענין שאמרו ביומא ס״פ בא לו. שנות חיים ושלום שנים המתהפכות מרעה לטובה. וכן בארצות החיים מקום שוקים. תמן שובעא כו׳. וע׳ מש״כ דברים פ׳ ואתחנן עה״פ ואתם הדבקים וגו׳. ואחר כ״ז יש להתבונן במה שאמרו שאברהם היה טפל לשרה בנביאות. ואין זה אלא תימא. האדם הגדול אשר דבר עמו ה׳ כ״פ. יהיה טפל לשרה שלא דבר עמה ה׳ כ״א דבור א׳ לא כי צחקת. ומפרשים ברבה שהוא דבר ה׳. אלא הכונה הוא שהיה טפל ברוה״ק. שהרי שני דברים הם רוה״ק הוא מה שאדם מתבודד ומשרה עליו רוה״ק ויודע מה שרואה. אמנם לא דבר עמו ה׳. ונבואה הוא בחינה גדולה ורבה מזה כמו שביארנו. ודוד המלך ע״ה זכה לשניהם ואמר רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני. היינו רוח ה׳ הוא רוה״ק המופיע על דבר עצמו. וגם מלתו על לשוני שהוא נבואה ממש. ואברהם היה גדול בנבואה משרה. אבל ברוה״ק היתה שרה מצוינת יותר מא״א. והסיבה לזה הוא משני טעמים. א׳ שאברהם בצדקו היה מנהיג העולם ומדריכם לעבודת ה׳ וכמו שכ׳ לפנינו נשיא אלהים ויבואר לפנינו. ומי שעסקו עם המון רבה אינו יכול להתבודד כ״כ. משא״כ שרה היתה יושבת באהלה בקדושה וטהרה (וע׳ מש״כ הגאון חתם סופר בהקדמתו בזה דברים ראויים אליו ז״ל). שנית דאין רוה״ק חל אלא מתוך שמחה ש״מ. ושרה זה צדקתה להפלא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה כמו שמבואר ברבה שאמרה שרה לא״א את בהבטחה ואני באמונה ומי שבא מכח הבטחה ידוע מאמרם ז״ל אין הבטחה לצדיקים בעוה״ז. שמא יגרום החטא. וע׳ מש״כ לעיל י״ד י׳. משא״כ שרה שהיתה חזקה באמונתה בלי שום הבטחה ע״כ לא נתעצבה בכל ימי חייה והיתה שקועה ברוה״ק. וזהו דבר הכתוב שני חיי שרה. דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני. וכענין לשון גמ׳ מספר ימיו כפלים. כך אמר הכתוב דשני חייה היו שני פעמים משום שהיו חייה עליזים וסמוכים בה׳ מבטחה. ונראה עוד לפרש ע״פ הפשט משמעות שני מספר שני. ובאשר שרה נעשית ילדה אחרי זקנתה וחזרה לספר חליפות השנים וא״כ היה לה שני פעמים חליפות השנים. בראשונה חיתה תשעים שנה. ובשניה ל״ז שנים. {והא שקצרו שנותיה משך קצר ל"ז שנים הוא עפ"י הליכות הטבע שחליפות חיי כל בריה הוא לפי ערך שנותיו ושרה שנחלפה פתאם לחיי בחורים כן אזל ימי זקנה מכת"י} וסך הכל שני חיי שרה היו מאה ועשרים ושבע שנים וע׳ בעל הטורים:

ב

בקרית ארבע. לפי הפשט הוא אדון העיר או בונה העיר. {וכתוב שמתה בעיר ולא באלוני ממרא אבל הרי נזכר כ"פ חברון ולא נזכר שם הלז ותו דראוי הי' לכתוב קרית הארבע כמו להלן ל"ה כ"ז מכת"י} אבל הרי נזכר כ״פ חברון ולא נזכר שם הלז. מזה יצא דרשת חז״ל כונה שניה כפרש״י ומשום זה היתה סיבה מן השמים שתמות בחברון אע״ג שהיתה דירתה עם אברהם בבאר שבע {אפילו לדעת סדר עולם שברש"י לעיל כ"א ל"ד שי"ב שנים לפני העקידה יצא לחברון מכ"מ צ"ל דאחר עקידה שב לבאר שבע כמבואר גם בפרש"י בסמוך ויבא אברהם מבאר שבע. מכת"י} כמבואר גם אחר העקידה וישב אברהם בבאר שבע. וגם להלן כתיב ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב. והיינו באר שבע כדכתיב לעיל כ׳ א׳ ויסע משם אברהם ארצה הנגב. אבל שרה מתה באיזה סבה ממסבב הסבות בחברון. או כאשר שמעה מדבר העקידה הלכה אחרי אברהם ויצחק חיי רוחה ובאשר הלכו לארץ המוריה והוא ביהודה סמוך לחברון. באה לשם ומתה. וטעם סיבה זו מה׳ הוא באשר היתה קרית ארבע וע״כ הוא משום הדרש ששם ראוי להקבר ארבע אבות העולם. ואדה״ר היה הראשון לקבורה שם ואיש לא ידע מזה:

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. דרך העולם תחלה לבכות בינו לב״ע ואח״כ להספיד ברבים וכמש״כ ויקרא ה׳ לבכי ולמספד. אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית כדאיתא בסנהדרין דף מ״ו דמשהי לה לשרה לפני קבורה יותר מן המורגל עד בוא אברהם. מש״ה נזדרז להספידה תחלה ברבים. ועוד יש הבדל בענין המת ואבליו. אם המת גורם לאבליו שנוי בהליכות עולמו וצערו מרובה יותר משבח המת עצמו אזי הבכי קודם ועיקר להספדו. משא״כ אם להיפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה אזי הספדו עיקר לבכי. מש״ה בחרבן בהמ״ק קרא הקב״ה לבכי על הנהגת עולמו שעי״ז נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב״ה כ״י והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחרבן בהמ״ק מש״ה כתיב תחלה לבכי ואח״כ למספד. משא״כ כאן מיתת שרה לא גרם לאברהם שנוי בהליכות עולמו עוד שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית והספדה רבה ע״פ חשיבותה מש״ה הקדים לספוד לה ואח״כ לבכותה. {ומש"ה כתיב הכ' קטנה ללמד שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב. מכת"י} וכיב״ז כתיב בשמואל ב׳ א׳ במיתת שאול ויספדו ויבכו. היינו משום שלא נשתנה הליכות עולמו של דוד לרעה ע״י מות שאול והספדו היה רב ע״פ שבחו:

ג

{ויקם אברהם. קשה הי' להפרד מעל פני מתו מהספדה אבל נזדרז וקם. וכיב"ז לעיל י"ט ל"ה. מכת"י}

אל בני חת. עם הארץ היו רבים אך משפחת בני חת היו מנהיגי העיר וגם עפרון היה מהם ע״כ הי׳ דברו תחלה לבני חת:

ד

גר ותושב. באשר כבר עקר דירתו מחברון הרי הוא שם כגר. ובאשר היה דר שם כבר כ״ה שנים ורוצה לקבוע שם מקום קבורה גם לעצמו ה״ז כתושב. והקדים לומר שהוא גר להתנצל על מה שלא הכין לו אחזת קבר מכבר כמו שהיה מנהגם שכל אדם חשוב עושה אחזת קבר לו ולזרעו בפ״ע לבד בה״ק הכולל לעניים ולאורחים. ע״ז התנצל שהוא גר. ומשעה שזכה לבן לא היה שם. אבל עתה מבקש זכות לזה שה״ה תושב. וע׳ מש״כ ויקרא כ״ה כ״ג:

ה

לאמר לו. המה נתיישבו מה להשיב. ושלחו אחד מהם לאמר לו תשובתם:

ו

שמענו. אמר השליח בשם הרבים המשלחים:

אדני. אמר השליח מעצמו:

נשיא אלהים. יש שני מיני גדולה והנהגה. א׳ מנהיג המדינה בחכמה ונקרא נשיא. ב׳ מנהיג אנשי העולם בעניני אלקות איש ואומה בשם אלהיו ויקרא איש אלהים. וא״א הי׳ מצוין בשני דברים. וכדאי׳ בב״ב ס״פ הספינה דצ״א. בשעה שמת א״א עמדו עליו בחבורה ואמרו אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה. שני משלים הללו. דמנהיג העולם הוא דבר יקר להשיג חכם ונבון ושארי מדות. משא״כ קברניט לספינה מלאכה ואומנות היא ואינה חכמה וא״כ כשאבד מנהיג העולם קשה יותר מאבידת הקברניט. אבל בדבר א׳ הוא להיפך כשמת מנהיג העולם לא יחרב העולם לשעה. משא״כ כשאבד הקברניט של הספינה. הספינה בסכנה. ואמרו על א״א שהי׳ שתי מיני אבדות. בהנהגת המדינה היה כמו מנהיג חכם נעלה. ובהנהגת עבודת אלהים הי׳ קברניט לספינה. ועתה אמרו לו שאתה נשיא היינו מנהיג העולם ומדיני. אבל לא בכח החכמה לבד אלא נשיא אלהים. בשם אלקות:

במבחר קברינו. היינו אחוזת קברינו הכבודה ביותר בכאן:

איש ממנו את קברו. מה שמפריש לעצמו והוא בראש האחוזה:

ז

לעם הארץ. לכלל העיר:

לבני חת. בפרט לאותה משפחה. וד״א ליתן כבוד לרבים קודם להחשוב ומיוחד בם. כדאי׳ במס׳ ד״א פ׳ לעולם אל יפטור במעשה דר״ג וחבריו עם פילוסופוס:

ח

לקבור את מתי מלפני. לבד כבודו. יחוסו על צערו שהוא אינו יכול לסלק את מתו אלא באופן זה:

ט

אשר בקצה שדהו. ואינו נצרך לכל השדה. ולאבד את שדהו מבעליו. רק בקצה שדהו. אשר ידע ממנה בהיותו דר באלוני ממרא. והיא סמוכה לזה השדה כמבואר להלן. וגם זאת לא במתנה כ״א בכסף מלא וגו׳ בתוככם לאחזת קבר. שהכל ידעו מזה שהיא לאחוזת קבר. ולא יהי׳ נמצא מעורר משכיני השדה וכדומה. וגם נ״מ בעיקר הקנין של אחוזת הקבר נצרך ליתן דריסת הרגל יותר כדאי׳ בב״ב ד״ק דרך הקבר אין לה שיעור:

י

בתוך בני חת. בקרב אנשי משפחתו המיוחדת מהמון רבה של העיר:

באזני בני חת. המה הקשיבו והבינו את דבריו בהשכל ודעת וזהו משמעות באזני בכ״מ כמש״כ ר״פ ויגש:

לכל באי שער עירו. הכל ראו ושמעו התשובה גולמית ולא הבינו דבר:

יא

לא אדני. א״א ליתן המערה לבדה ולחתכה מכלל השדה אלא.

השדה בכלל הנני נותן לך וממילא.

והמערה אשר בו לך נתתיה. מזה הבין אברהם שהוא כאומר זה א״א להקצות המערה מן השדה אלא בע״כ תהא כל השדה שלך. והדבר מובן שא״א לבקש בחנם כל השדה:

{לך נתתיה. דקדק לומר שנית לך נתתיה להבין כי רק אליו הוא נותן ולא לאחר אפילו בעד כל הון, כדרך המוכר להוקיר בעיניו את הממכר מכת"י}

לעיני בני עמי נתתיה לך. יש בזה שתי משמעות. א׳ הכל יודעים שאני נותן ולא אחזור בי. ב׳ לעיני כל היא במתנה אבל ביני לב״ע יש לך להבין כי רב לי לתת במתנה כל השדה. אלא שבוש לפרש לעיני כל. המחיר שבדעתו. והנה הי׳ התשובה בהסכמת משפחתו והי׳ קוץ בה כמובן. ע״כ.

לפני עם הארץ. הודה לכל ההמון שנצרך לעזרתם שירבו דברים עליו לגמור המכירה. אבל לא החזיק טובה לבני חת שהבין בחכמתו כי חורשים רעה וערמה:

יג

באזני עם הארץ. הכל שמעו והאזינו דבריו של אברהם בלי לב ולב:

יד

לאמר לו. עתה לא השיב לפני עם הארץ אלא שלח לאמר לו ביחידות כי בוש לאמר מחיר גדול כזה. והיינו דכתיב בסמוך את הכסף אשר דבר באזני בני חת. כי אך המה ידעו מתחלה שבדעתו לבקש מחיר כזה:

טז

עבר לסחר. כדאי׳ בערכין פ׳ שום היתומים. דמעות של סוחר תקלי יותר באשר המה נצרכים למדינות רחוקות שאינם מכירים בצורת המטבע כ״א במשקלה:

יז

{ויקם שדה עפרון. בזה שנתן הכסף דבגוי כל קנינו בכסף. מכת"י}

השדה והמערה אשר בו. היינו שפי׳ בקנין מתהום ארעא:

וכל העץ אשר בשדה. שפי׳ עד רום רקיע ממילא האילנות שלו ג״כ:

אשר בכל גבולו סביב. כבר דרשו חז״ל בב״ב שפי׳ הגבולין בקנין:

יח

לעיני בני חת. שלא יאמרו כי חרפה למשפחה היא שמכר השדה. והקנין חוזר כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר ה״נ הוא חרפה למכור אחזת נחלה. {כדאיתא בירו' ספ"ק דכתובות מכת"י} ע״כ קנה לעיניהם:

בכל באי שער עירו. שלא יכחישו בזה שהי׳ לעיניהם. ע״כ השתדל א״א שיהיה במעמד בני העיר:

יט

ואחרי כן קבר וגו׳. לא רצה לקבור תחלה וכדאי׳ בב״ב דקי״ב שחרפה לצדיק שיהי׳ נקבר בשדה שאינו שלו ע״כ הקדים הקנין בכל הפרטים:

{אל מערת. במערת מיבעי ועי' מש"כ להלן מ"ט כ"ט מכת"י}

היא חברון בארץ כנען. כ״ז מיותר שהרי כבר ידענו בראש הפרשה אלא בא ללמד דכמו שאותה מערה הנקראת מערת המכפלה היא מיוחדת בסגולה למקום קבר והנקבר בה הוא במעלה גבוה ביותר וכמש״כ להלן מ״ח ז׳ ומ״ט ל׳. כך חברון בכלל יש בה ג״כ איזה מעלה וסגולה לקבורה ואם שאינו שוה להמערה עצמה. ופירש המקרא עוד בארץ כנען. ללמד שכלל הארץ יש לה ג״כ סגולת קבורה. ואם שאין לה ערך להמערה:

כ

לאחוזת קבר. באשר בקנין לא נתפרש שקנה לזה התכלית כדי שלא ימחה אח״כ לעשות בה כל מה שירצה וא״כ היה עוד בידו למחות מלעשות אחוזת קבר. שלא ירבה עליהם את הרגל על שדה אחר של המשפחה שהי׳ סביב שדה זו. ועתה כאשר קבר אברהם את שרה והחזיק לקבר שוב קמה השדה והמער׳ מכל בני חת לאחוזת קבר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.