ארצות החיים - ארץ יהודה/אורח חיים/כה

ארצות החיים - ארץ יהודה ‏ אורח חיים כה

סעיף א

א

(א) שמעלין בקודש. בב"י בשם הנ"י דיש להקדים ציצית לתפילין משום דתדיר שנוהג בשבת ויו"ט, ועוד דציצית שקולה נגד כל המצות עכ"ד, משמע דסובר כדעת הרמב"ם דכסות יום פטור מציצית בלילה, דאם איתא דס"ל כדעת הרא"ש (סי' יח) דכסות יום חייב בציצית בלילה הול"ל דציצית תדיר שנוהג גם בלילה אבל תפילין א"נ בלילה, לא מבעיא לדעת הרמב"ם [הובא לקמן סימן ל'] דאסור מה"ת להניח תפילין בלילה, אלא אף לדעת רוב פוסקים שהוא רק מדרבנן הא מ"מ אינו נוהג בלילה ואינו תדיר דמה לי אם אינו תדיר מפני איסור תורה או מפני איסור דרבנן, גדולה מזו כתב הריטב"א בחדושיו לסוכה (ד' מ"ו) עמש"ש דלרבנן דרבי דסברי דסוכה כיון דלא מפסקו לילות מימי' כולהו ז' כחד יומא אריכתא דמו ואינו מברך אסוכה אלא יום א', ס"ל דתפילין אין מברכין עליהן אלא שחרית, והקשה הלא אנן פסקי' דלילה ז"ת והי' ראוי שלא יברך גם בשחרית דהא לא אפסיק' לילות מימים. ותירץ כיון דמה דלילה ז"ת הוא הלכה ואין מורין כן מפסקי לילות מימים עכ"ד, וכ"ש שיועיל מה שאין מורים להניח תפילין בלילה לענין שלא נקרא תדיר, דמה שקרוי תדיר או אינו תדיר עקרו תלוי אם נוהג תמיד או אינו נוהג וכל שאינו נוהג יהי' מפני איסור דאורייתא או דרבנן או שאין מורין כן מקרי אינו תדיר, וזה דלא כשו"ת ש"א (סי' כ"ח) שהשיג על הנ"י בזה ודעתו דתפילין מקרי תדיר לדידן משום דקיי"ל לילה זמן תפילין:

גם מה שהשיג בש"א שם דציצית לא מקרי תדיר רק מצוי כמ"ש בזבחים (דף צא) דשלמים לגבי חטאת ואשם לא מקרי תדיר אלא מצוי משום דאין תדירתן חובה כפירש"י שם, לק"מ דשלמים ע"י שאין תדירתן חובה יכול הוא שלא להתנדב שלמים כלל ואינו תדיר בכל יום, אבל בציצית נהי שאם אין לו בגד בת חיובא פטור מציצית הא מ"מ חל עליו מ"ע להיות עליו טלית בת ד' כנפות (כמ"ש בסי' כ"ד ועמש"ש במ"ל ס"ק ה' ובהשמטה) וכבר נהגו להתעטף בציצית בכל יום בעת התפלה ושוינהו עלייהו מצוה תדירית, דמה שהוא תדיר או אינו תדיר בדעת בני אדם תלוי כנ"ל. והראיה דהא בזבחים (שם) רוצה לפשוט בעיא דתדיר ומקודש איזה מהם קודם ממ"ש ב"ה ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אע"ג דברכת היום קדושה, הרי דאע"ג שאין חיוב או מצוה לשתות יין קראה תדיר וע"כ משום שנוהג בכל יום ויום וה"ה ציצית שנוהג בכל יום ויום, דא"ל שזה משום דלא ידע עדיין מתירוץ רבא שחידש דשלמים מקרי מצוי לא תדיר אבל למה שחידש רבא דשלמים לא מקרי תדיר גם ברכת היין לא מקרי תדיר ומה שקדים לברכת היום הוא משום דגם הוא מקודש מקרי כמש"ש אטו שבת לברכת היום מהני לברכת היין לא מהני, ומה שקרא ברכת היין תדירה היינו שהוא מצוי, דהיכא שאין מעלת מקודש נגדו, גם מצוי הוה מעלה כמ"ש (בביצה דף כ') לענין סמיכה, ז"א דא"כ במה שמקשה על רבא שם אטו מצוי לא תדיר הוא והתניא אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהוא תדיר, שע"כ עיקר קושייתו דאם מילה הוא רק מצוי לבד לא שייך לקרותו בלשון תדיר, וא"כ איך קרא ברכת היין בלשון תדיר אם אינו רק מצוי, דאין לומר דמצוי שייך לקרותו בלשון תדיר וקושית הגמרא הוא דאם מילה רק מצוי לא תדיר הרי פסח מקודש דהא ביבמות (דף ה) אמר מפסח ותמיד וכו' שכן צורך גבוה, ממילה ותמיד שכן ישנם לפני הדיבור, מבואר דמילה לא מקרי צורך גבוה, וא"כ פסח הוה מקודש נגד מילה, ולכאורה יש ראי' לזה מדברי התוספת פסחים (דף ס"ו ד"ה מה לתמיד שכן תדיר) שהקשו ונילוף מבינייהו דתמיד ומילה וק' הא תמיד ומילה ג"כ תדיר וכבר עמד על זה בשו"ת ח"צ (סי' קנ"ב).

ואין לומר דס"ל להתוס' כתירוץ הראשון שבזבחים מאי תדירה תדירה במצות הא מ"מ הוי מצוי דהוי ג"כ מעלה, וע"כ דס"ל להתוס' דפסח הוה מקודש ומצוי אין מועיל נגד מקודש, וא"כ גם קושית הגמ' בזבחים הוא כן דאם מילה רק מצוי איך אומר ולא אוציא את המילה שהוא תדיר (ר"ל מצוי) הלא פסח הוא מקודש ועדיף ממצוי, אבל באמת ז"א, דהא ברייתא זו דלא אוציא את המילה היא נשנית בתו"כ (ויקרא דבורא דחובה פרשה א') שיליף שם שעל פסח ומילה אינו מביא חטאת על שגגתם, וע"ז אמר שנוציא ממיעוט אשר לא תעשינה רק פסח ולא מילה וגבי למודים כאלה אין שייך זה דאף שפסח יש לו מעלת מקודש מ"מ נאמר עדיין שמילה לא אתמעט כי י"ל מעלה שהוא מצוי אף שבצד אחד פסח עדיף מינה שהוא מקודש על מה הצד פרכינן כל דהו וזה מוכרח דא"כ לפי הה"א שסבר תחלה דמילה מקרי תדיר או לפי מה שמתרץ מילה לגבי פסח כי תדיר דמיא, ומדוע לא פשיט מברייתא זו האיבעי' דתדיר ומקודש תדיר קודם, דהא מילה שהיא תדירה חשובה מפסח שהוא מקודש, ומוכרח שאין זה ענין לקדימה כלל, ועיקר הדיוק הוא ממה שקרא את המצוי בלשון תדיר ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא איך קרא ברכת היין בשם תדיר הלא הוא רק מצוי וע"כ דברכת היין תדיר מקרי דהגם שאינו חובה הא נוהג בכל יום משא"כ שלמים שאינם תדירים בכל יום, כ"ש מצות ציצית כיון שנוהג בכל יום ואין לך אדם שאינו לבוש תמיד בבגד של ד' כנפות מקרי תדיר כיון שנוהג גם בשבת ויו"ט וראיתי בשו"ת ש"א (סי' כא) פי' שם דלכן קורא לברכת היין תדיר מפני שאין מקדשין ומבדילין אלא על היין וכן ברכת אירוסין ונשואין אינם אלא על היין וכל הני דברים שבחובה הן, אבל ברכת היום אינו אלא קידוש לבד עכ"ד, ואין דבריו נכונים דהא גם במקדש על הפת מקדים ברכת המוציא לברכת היום מה"ט דתדיר קודם כמ"ש רש"י והרשב"ם בפסחים וברכת הפת אין נוהג בברכת אירוסין ונשואין, ודוחק לומר דברכת הפת הוה תדיר נגד ברכת היום משום דבסעודה שלישית של שבת חייב לבצוע על הפת ואינו חייב בברכת קידוש ז"א דא"כ לדעת הרמב"ם (פכ"ט מה' שבת) דגם בסעודה שלישית חייב לקדש או להפוסקים שהביא הב"י (סי' רצ"א) דבסעודה שלישית אין חייב לבצוע על הפת מה נעשה, וא"ל דברכת היום אין אומרים בשחרית ופת אוכלים בשחרית דז"א דמ"מ הקידוש הוא במקום ברכת היום, ועוד במקדש על היין איך נקראהו תדיר הא יכול לקדש על הפת ואין חיוב שיקדש דוקא על היין, וגם א"ל משום יין הבדלה ונאמר דברכת היום דהבדלה אינו נחשב עם ברכת היום דקידוש אחר דברכתו משונה ולכן היין מקרי תדיר שנוהג בקידוש והבדלה וברכת היום דקידוש והבדלה משונה, ז"א דהלא יכול להבדיל על השכר שהוא ג"כ ברכה אחרת, וא"ת שהכל בכלל ברכת היין אע"פ שזה ברכתו שהכל וזה ברכתו פה"ג, כן מוכרח דברכת היום דקידוש והבדלה ג"כ ענין אחד ועוד הא אם יושב ואוכל מבעוד יום אינו מברך על היין ובירושלמי (פ"ט דברכות) הקשה למה קידוש פותח בברוך הלא היא ברכה הסמוכה לחברתה ומשני משום שאם הי' יושב ושותה מבעוד יום וקדש היום עליו אינו אומר ברכת היין ומה שהיין מברכין עליו ברכת מילה ואירוסין מבואר שזה רק מצוי כמ"ש בזבחים דמילה הוה מצוי, וע"כ כמ"ש דיין מקרי תדיר מצד שדרך לשתותו בכל יום אף שאינו חובה הא מ"מ נוהג בכל יום, וכ"מ מדברי התוס' ברכות (דף נ"ב ד"ה ור"י) שהקשה אמאי מקדימין ברכת המזון לברכת היין לב"ה ובקידוש והבדלה מברכין על היין קודם, ולכאורה דבריהם תמוהים דהא שני הטעמים שנתנו ב"ה לא שייכים לענין בהמ"ז (וכבר עמד מהרש"א שם בזה) וע"כ סברי דעכ"פ טעם השני של ב"ה דיין תדיר שייך גם לענין ברכת המזון דיין תדיר יותר ממזון. הרי דמה שהיין תדיר הוא משום שנוהג בכל יום:

עוד הקשה בשאגת אריה (סי' כ"ח) על דברי הנ"י דהגם שציצית הוה תדיר נגד תפילין, הא תפילין הוה מקודש לגבי ציצית דתפילין הם תשמישי קדושה וציצית הם רק תשמישי מצוה כמ"ש בפרק בני העיר (דף כו) וכיון דלא אפשיטא האיבעי' קי"ל דתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' תו"מ ה"ב) עכ"ד, וכן הק' במו"ק. הנה הרע"ב (פרק כל התדיר משנה יוד) כתב דתדיר קודם למקודש, וכ"כ הט"ז לקמן (סי' תרפ"א) (והגם שטעמו משום דתדיר הוא כלל בתורה הוא דחוק דגם מקודש הוא כלל בתורה ונפ"ל בהוריות (דף יא) מקרא, וכמ"ש הש"א [ודברי התוי"ט דחוקים] לדעתי יש ראי' ברורה מדברי הירושלמי (פ"ז דנזיר הלכה א') שעמ"ש במשנה כ"ג ונזיר רא"א יטמא כ"ג ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כ"ג אמר ר' הונא בשם ר' יוסף אתיא דר"א כב"ש דב"ש אומרים תדיר ומקודש מקודש קודם ר"ל כמו דס"ל לב"ש דמברך על היום קודם להיין דברכת היום קדישא וקודם לברכת היין התדירה כן ס"ל דנזיר שהוא מקודש חשוב יותר מכ"ג אע"פ שקדושתו תדיר לפ"ז רבנן דס"ל יטמא נזיר ולא כ"ג ס"ל דכ"ג שהוא תדיר עדיף מנזיר המקודש והלכה כרבנן דכ"ג עדיף וגם שמבואר שהש"ס ירושלמי לא ס"ל הדחיה שמדחה בבבלי אטו שבת לברכת היום מהני לברכת היין לא מהני רק ששבת לא מהני לברכת היין שבא גם בחול ולכן הוה ברכת היום מקודש נגד ברכת היין. וא"כ לדידי' נפשטא האיבעיא מדברי ב"ה שסברי דמברך על (היום) [היין] ואח"כ מברך על (היין) [היום] שתדיר קודם למקודש, וכן מבואר בירושלמי דיומא (פרק בא לו הלכה ב') אתיא דר"א כב"ש כמה דב"ש אומר מקודש קודם לתדיר כך עבודת היום מקודשת ומוספי היום תדירין עבודת היום קודמים למוספי היום, ולפ"ז ס"ל להירושלמי דקדושת היום לא מהני רק לעבודת היום לבד, ולפ"ז לדידי' קיימו כל הראיות שפשט מהם הש"ס שתדיר קודם למקודש ממ"ש תמידין קודמין למוספין אע"ג דמוספין קדושי, וכן ממה שמוספי שבת קודמים למוספי ר"ח ומוספי ר"ח קודמין למוספי ר"ה, וממ"ש ר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספים ואע"ג שבגמ' דחה ראיות אלה ס"ל להרע"ב שהוא דרך דחי' לבד, ואחר שהש"ס ירושלמי פשיטא לי' דתדיר קודם, לא דחינין ודאי דהירושלמי מפני ספיקו דש"ס דילן (ועיין בספר דרך הקודש למהר"ח אלפנדרי (דף ד') ובספר מלך שלם (דף צד ע"ג), ולפ"ז י"ל דגם הנ"י ס"ל דתדיר קודם למקודש):

אולם אף אם תאמר שהנ"י ס"ל כדעת הרמב"ם דתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים י"ל דלזה הוסיף בנ"י הטעם השני משום דציצית שקולה נגד כל המצות ר"ל דמצד זה הוה ציצית גם מקודש כיון ששקול נגד כלם דאף שגוף הציצית אין בהם קדושה מה בכך הא אנן על המצוה דנים אם להקדימה אם לאחרה, ומצות ציצית מקודשת ממצות תפילין כיון ששקולה נגד כל המצות, וממילא גם כל הפלפול הנ"ל אך למותר הוא, דגם אם ציצית לא מקרי תדיר רק מצוי וכדעת הש"א מ"מ קודם לשאינו מצוי, אחר שהוא מצוי ומקודש, אך למה שכתב בש"ע שמעלין בקודש מבואר דעתו דמצות תפילין מקודש יותר ממצות ציצית (ועי' פי' דבריו במ"ל) צ"ל כמ"ש למעלה דציצית הוה תדיר לא מצוי, ובשגם שלמ"ש (בסי' י"ח) להחמיר כשני הדעות ממילא לדידן מצות ציצית נוהג לחומרא גם בלילה אבל מצות תפילין אין נוהג בלילה:

ומ"מ אין לומר בזה כמו שכתב אחד מן האחרונים דיש להקדים ציצית לתפילין משום דלדעת הרא"ש דכסות יום חייב בלילה מצות ציצית קודם למצות תפילין, וכמ"ש בברכות (דף נב) וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא, וזה ליתא דאלה הם דברי ב"ש אבל לב"ה דברכת היין קדים ומפרש בזבחים (דף צ"א) דרצה לפשוט האיבעיא דקדם ושחטו לשאינו תדיר אם צריך להיות ממרס בדמו עד שישחט התדיר ממה שמקדים ברכת היין לב"ה אע"ג דכבר קידש היום ועדיין יין לא בא, הרי דמעביר על קידוש היום שחל קודם ומקדים ברכת היין התדירה הבא אח"כ ודחה דהכא כיון דאתין כמאן דשחוטי תרוייהו דמיין, וה"ה פה הגם שמצות ציצית חלה תחלה אחר שעתה בא גם חיובא דתפילין כמאן דשחיטו תרווייהו דמיין, ואין שייך בזה אין מעבירין על המצות, אחר שעכשיו באים שני המצות לידו בפעם אחד ושניהם הגיע זמן חיובם אין שום יתרון מה שאחד הגיע זמן חיובו קודם ועי' בשו"ת ש"א (סי' י"ט) ביאר דבר זה היטב:

ויש להסתפק בלובש טלית של משי לדעת המחבר (סי' ט) שא"ח בציצית אלא מדרבנן או הלובש טלית שאולה אם יש להקדימה לתפילין או לא, דמן הסברא י"ל דיש להקדים מצוה דאור' למצוה דרבנן, אולם בשו"ת שאגת ארי' (סי' ב' סי' כ"ב) כתב דאין למצוה דאורייתא קדימה על מצוה דרבנן, וראייתו ממ"ש (בה' ברכות) דמברך על היין ואח"כ מברך על היום אע"ג דברכת היום דאור' וברכת היין דרבנן, הנה מלבד שאין מזה ראי' כלל דהא ע"כ מיירי שכבר אמר קדושת היום בתפלה, דאל"כ איך אמרי ב"ה שהיין גורם לקידוש הלא גם בלא יין מחויב להזכיר קדושת היום באיזה נוסח שיהי' לצאת ידי חובת הזכרת קדושת היום, וכבר הוכיחו מזה האחרונים (עי' פ"י וצל"ח) דב"ה מיירי רק במי שכבר התפלל אבל מי שלא התפלל עדיין מודים ב"ה דיקדים ברכת היום לברכת היין, וא"כ גם קידוש היום הוא דרבנן כיון שכבר הזכיר חובת היום בתפלה, אבל גם לו יהי' כדבריו דמיירי אם לא התפלל עדיין שאז קידוש היום דאור' אין ראי' לכאן, שדין קדימה דאור' לדרבנן לא שייך רק בשני מצות נפרדות לא במצוה אחת דמצוה אחת שתקנו חכמים הסדר שבה לפעמים סדרו מה שהוא מתקנתם קודם למה שהוא מעצם המצוה כיון שהכל נכנס בכלל המצוה שלקידוש היום שהוא דאור' תקנו שיסדרנו על היין, ממילא הכל שייך לעצם המצוה, ובזה מיושב מ"ש בברכות (דף יג) אריב"ק למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע וקשה להאומרים דרק פ' שמע הוא מה"ת אבל פ' והי' אם שמוע הוא דרבנן הלא בדין יש להקדים דאור' לדרבנן והפר"ח רצה להוכיח מזה שגם והי' אם שמוע הוא מן התורה וכן אמאי קאמר התם שוהיה אם שמוע קדים לפ' ויאמר משום דוהי' אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום, והא ויאמר הוא מדאור' מפני זכירת יצ"מ שבה ופ' והי' אם שמוע רק מדרבנן. ומוכח דאחר שכל השלשה פרשיות תקנוהו חכמים למצות ק"ש הכל נכנס לקיום מצות התורה ואין להקפיד על סדרן, דהא בספק קרא ק"ש חוזר וקורא גם פ' והי' אם שמוע, וכן אם לא קדש בתפלה ונסתפק אם קדש על היין צריך לקדש על הכוס, ואם נסתפק אם בירך ברכת המזון חוזר ואומר גם ברכת הטוב והמטיב אף שהוא דרבנן, מבואר שאחר שתקנוהו חכמים על עצם המצוה שהוא מדאור', דין הכל כדין המצוה עצמה וכאילו הכל מצוה דאור' משא"כ בלובש טלית של משי ותפילין שהם שני מצות מפורדות יש להקדים דאור' לדרבנן, וכן בדין מי שיש לפניו ברכת המזון וספירת העומר צריך להקדים ברכת המזון שהוא דאור' ולא כשו"ת ש"א (סי' כ"ב) שהרשות בידו להקדים ספירת העומר, וא"ל ממ"ש בברכות (דף ד') דר"י ס"ל דק"ש ואח"כ תפלה וריב"ל ס"ל תפלה ואח"כ ק"ש ושניהם מקרא אחד דרשו ובשכבך ובקומך ר"י ס"ל מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה אף שכיבה, וריב"ל ס"ל מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה ק"ש סמוך למטתו והשתא קשה לר"י ל"ל לאתויי מקרא הא מן הדין יש להקדים ק"ש שהוא מן התורה לתפלה שהוא מדרבנן, [והתינח לדעת הרמב"ם דתפלה פעם אחת ביום הוא מדאורייתא (וגם לדעתו י"ל דהלילה הולך אחר היום) אבל לדעת הרמב"ן שהכל דרבנן קשה] די"ל דאחר שריב"ל דריש מקרא בהכרח לר"י לפרש קרא כדעתו שאם פי' הפסוק כריב"ל אין מועיל מה שק"ש הוא דאורייתא:

ובענין מ"ש הכנה"ג שמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין ציצית קודם משום שתדיר אין לו ראי' מדברי הנ"י. דבשלמא כשעושה שתי מצות יש להקדים התדיר אבל היכא שצריך לבטל מצוה אחת מפני מצוה האחרת י"ל שיש לבטל מצות ציצית מפני מצות תפילין דהא אם אין לו טלית ד' כנפות פטור מציצית אבל בתפילין הוא בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין. וכיוצא בזה כתבו התוס' בשבת (דף כג ע"ב ד"ה תדיר) דכשחל ר"ח טבת להיות בשבת מפטירין בנרות דזכרי' משום פרסומי ניסא, אע"ג שמקדימים לקרות של ר"ח משום דבקריאה דאפשר לקיים שניהם תדיר ופרסומי ניסא תדיר קודם אבל הכא דאי אפשר למיעבד תרווייהו פרסומי ניסא עדיף:

והנה בסוכה (דף נ"ד ע"ב) מיתבי' ר"ח טבת שחל להיות בשבת שיר של ר"ח דוחה שיר של שבת ואם איתא לימא דשבת ולימא דר"ח, אמר רב ספרא מאי דוחה דוחה לקדם, אמאי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, אר"י לידע שהוקבע החדש בזמנו, והקשו התו' דבלא רב ספרא היה יכול להקשות ולמ"ש למעלה י"ל עפ"י מ"ש בירושלמי (פרק החליל ה"ו) מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם ר' ירמי' סבר מימר מוספי ר"ח קודם. חיילי' דר"י מן הדא שיר של שבת ושיר של ר"ח שיר של ר"ח קודם. א"ר יוסא שניא הוא דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ר"ח. וזה ברור שאין כוונת ר' ירמי' שמוספי ר"ח קודם דהא משנה מפורשת (בפרק כל התדיר) שמוספי שבת קוד[מי]ם למוספי ר"ח. רק האי קדימה מיירי כשא"א לו לעשות רק או מוסף שבת או מוסף ר"ח וסבר (כההיא) [כהא"א] שבבבלי דשיר של ר"ח קודם לדחות וה"ה מוסף של ר"ח ידחה מוסף של שבת. וס"ל דאף שמוסף של שבת קודם למוסף של ר"ח והיינו לשיטת הירושלמי (דבפרק בא לו הנ"ל) דמוסף של ר"ח הוא מקודש ותדיר דוחה למקודש. בכל זה לענין לדחות מקודש דוחה לתדיר. וע"ז השיב דמה ששיר של ר"ח קודם הוא משום הכירא וכמו שמסיק רב ספרא בבבלי מאי דוחה דוחה לקדם. וכדי לפרסם שהוא ר"ח ובזה מוסף של שבת קודם כמבואר במשנה. והשתא גם סברת המק' בבבלי היה כסברת ר' ירמי' דשיר של ר"ח דוחה משום דר"ח מקודש וכדעת הירושלמי דקדושת ר"ח לא מהני לגבי שבת ובזה ל"ק לי' דתדיר קודם דזה לענין קדימה לא לענין דחיה. והשיב רב ספרא שהוא לענין ששיר של ר"ח קודם. ושפיר הקשה שהרי בזה תדיר קודם כמ"ש במשנה. דמוספי שבת קוד[מי]ם למוספי ר"ח ועי' במג"א (סי' תרפ"ד) שרמז לדברי תוס' הללו ולדעתו דבלא רב ספרא י"ל פרסומי ניסא עדיף לדחות. וע"ז הקשו האחרונים דר"ח אינו פרסומי ניסא. ועוד דהמק' לא ידע עדיין להא דמשום הכירא ולמש"ל כל הנהו נכון:

ובזה מיושב קו' התוס' בזבחים (דף צא) ומנחות (דף מט) על מה דמבעיא לי' בזבחים (שם) תדיר ומקודש איזהו מהם קודם ומביא כמה ראיות לפשוט האיבעי' ובמנחות שם איבעי' לי' ג"כ כהך בעיא ולא הביא שם שום ראי' מהראיות שהביא בזבחים וכן בזבחים לא הזכיר מאומה מהראיות שבמנחות. ולפי הנ"ל התי' מבואר דהאבעיא שבזבחים הוא אם שניהם לפנינו איזהו מהן יקדים ונשאר בספק. ובעל האיבעי' דמנחות ידע כבר מהפלפול דזבחים. דהא בזבחים שם רצה הפושט לומר דתמיד של שבת לא מקרי מקודש ודחה אטו שבת למוספים אהני לתמידין לא אהני. ובמנחות שם קורא לתמיד של שבת תדיר ומקודש. הרי כבר ידע מסקנת הגמ' דבזבחים. רק שם איבעי' לי' ענין אחר בא"א למיעבד תרווייהו מי ידחה. כי בה"ג אע"ג שנאמר לענין קדימה תדיר קודם י"ל לענין דחי' מקודש דוחה לתדיר כנ"ל. וע"כ הוצרך לראיות אחרות:

והנה בירושלמי (סוף מגילה) תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת שכן נוהגת בשבתות ויו"ט ר"ה אמר תפילין קודמים שכן נוהגים במפרשי ימים מתניתא מסייע לי' לשמואל תפילין שבלה עושין אותה מזוזה מזוז' שבלתה אין עושין אותה תפילין שמעלין בקדש ולא מורידין. ויפלא לכאורה אחר דפלוגתת שמואל ור"ה הוא דשמואל סובר דמזוזה הוה תדיר ור"ה סובר דתפילין הוה תדיר. א"כ מה ראי' מביא מברייתא שמזוזה הוה מקודש לדחות בזה דברי ר"ה. הלא ר"ה לשיטתו שאמר בירושלמי דנזיר הנ"ל דלב"ה תדיר קודם למקודש ממילא אף שמזוזה מקודש מה בכך הלא תפילין הוה תדיר ולכן תפילין קודמים דתדיר אבל להנ"ל ניחא שמ"ש ב"ה לשיטת הירושלמי דתדיר קודם הוא דוקא לענין קדימה אבל לענין דחי' מודה דמקודש דוחה לתדיר, ולפ"ז בנידון דידן דתפילין מקודש נגד ציצית תפילין עדיפי. וכ"ש הוא ממזוזה שדוחה לתפילין להירושלמי מצד שמקודש אע"ג דתפילין הוה מצוה שבגופו.

אמנם יש להשיב ע"ז שהלא גם בבעיא שבמנחות (דף מט) בצבור שאין להם תו"מ פסק הרמב"ם (פ"ח מהל' תו"מ) שאם אין להם רק שני כבשים ואם יקרבו היום למוספים לא יהיה להם תמידים למחר, שיעשו כרצונם, משום דלא נפשט האיבעיא שבמנחות. והרי שלדידן גם לענין דחי' תדיר ומקודש שוים. והשתא כיון דציצית הוה תדיר לגבי תפילין י"ל רשות לעשות כרצונו. וא"כ למ"ש למעלה דציצית הוה ג"כ קצת מקודש י"ל שפיר כהכנה"ג שכמו שבנידון הירושלמי אמר היר' לשיטתו שס"ל דמקודש דוחה לתדיר שמזוזה שמקודש דוחה לתפילין אע"ג שאם אין לו בית א"צ לעשות מזוזה מ"מ חשיב מצוה שבחובה כמו תפילין כן לדידן ציצית שי"ל מעלת תדיר והוא קצת מקודש נגד תפילין דוחה לתפילין. דאין לחלק שבציצית יש בידו שלא ללבוש הבגד ויפטר מן המצוה משא"כ במזוזה דהא רוצה לדור בביתו. דהא בשבת (דף קלא) ומודה ר"א שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט הואיל ובידו להפקירו וממילא יכול להפקיע א"ע גם מחיוב מזוזה ואדרבא דהא ע"כ ציצית עדיפי לענין זה ממזוזה למ"ש הרמב"ם בשו"ת פאר הדור הטעם דמזוזה א"צ עיבוד לשמו משום שאינו בא רק לתקן הבית שיוכל לדור בתוכו. וא"כ קשה אמאי צריך טוי' לשמה בציצית הא אינו בא רק לתקן הבגד שיוכל ללבשו. (עי' במ"ל סי' י"א מ"ש בזה). וא"ל ששמואל שסובר שצריך טויה לשמה אזיל לשיטתי' דס"ל דציצית חובת טלית הוא. ממילא ציצית עדיף ממזוזה דמזוזה אינו חייב רק כשדר בבית אבל ציצית כיון שי"ל בגד אינו יכול לפטור א"ע מציצית. דמלבד דבשבת שם אומר לר"א דגם ציצית לא מקרי חובת הגוף כמו מזוזה הואיל ובידו להפקירן אע"ג דשם קאי למ"ד חובת טלית הוא כמו שפרש"י שם ותוס' במנחות (דף מ"ד) ועבמ"ש באר"י (ס' י"ט) חוץ מזה קשה דא"כ איך אומר במנחות (דף מב) דרב ושמואל דפליגי בטויה לשמה אזלי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין עיבוד לשמה. הלא יכול רב לומר אנא דאמרי אפי' כרבנן וציצית שאני שאינו חובת הגוף רק לתקן הבגד. וא"ל דשם בסוגיא קאי לרב חסדא אליבא דרב במנחות (פ' התכלת) דציצית חובת טלית הוא דא"כ יקשה על כל הפוסקים שפסקו בטויה לשמה כשמואל ופסקו דציצית חובת גברא הוא. ואע"ג דלמ"ש במאיר לארץ (סי' י"א ס"ק ב') בשם המגן כ"י והא"ר שפי' דעת הרמב"ם דא"צ טויה לשמה יש מקום לומר ולתרץ בל יקשה דבריו אהדדי שפוסק דצריך עיבוד לשמה דיסבור דטויה שאני דציצית דומה למזוזה וסוגית הגמ' למ"ד חובת טלית הוא מ"מ הא כבר דחיתי דבריהם והדק"ל. וע"כ מוכרח דציצית עדיפי בזה ממזוזה דאין שום מצוה כלל לדור בבית שיש בו מזוזה רק אם דר בבית צריך לעשות מזוזה אבל ציצית מצוה להתעטף בציצית ונוסח הברכה יוכיח (עמ"ש בזה למעלה סי' יט):

אך למ"ש הרא"ש (סוף ה' תפילין) על הירושלמי הנ"ל ומסתברא מלתא דרב הונא דמצוה שבגופו עדיף. ועוד דתלמודא מפ' מלתא דרב הונא. נראה פי' משום דלהש"ס דס"ל בהפך דעושין מתפילין מזוזה דקדושת תפילין חמור יותר מוכח כר"ה ממילא ה"ה בציצית ותפילין יש לקנות תפילין מה"ט דמצוה שבגופו עדיף. ולכאורה דברי הרא"ש תמוהים. דהא ר"ה אמר הטעם שנוהג במפרשי ימים ולא קאמר משום דהם מצוה שבגופו. ואיך חידש הרא"ש טעם זה מלבו. ומוכרח שהרא"ש פי' כן דברי ר"ה שגם הוא סובר דמזוזה תדיר משום שנוהג בשבתות ויו"ט ומ"מ ס"ל דתפילין קודמים דהוה מצוה שבגופו שנוהג במפרשי ימים ואינו תלוי בבית דירה אבל מזוזה תלוי בבית דירה ואינו מצוה שבגופו. וממילא ה"ה בציצית אע"ג דהוה תדיר לגבי תפילין כיון שאינו מצוה שבגופו תפילין קודמים. ועוד הוא כ"ש משם דהא במזוזה ע"כ מיירי שדר בהבית דאף שאין לו מזוזה מותר לדור בהבית (כמ"ש הר"י במרדכי ה' ציצית בהשגתו על הרש"ל טריוש כמ"ש באר"י (ס"ח ס"ק ב') וא"כ חל עליו מ"ע של עשי' מזוז' כמו שחל עליו מ"ע דתפילין ואעפי"כ פסקינן דתפילין קודמים כ"ש בציצית דכיון שאין לו ציצית בודאי אינו לובש הבגד דאף לדעת הר"י שהמ"ע הוא כשתלבש בגד עשה ציצית ולא אסרה תורה ללבוש בגד ד"כ בלא ציצית. מ"מ כתבתי במ"ל (סי' י"ג) שמדרבנן אסור ללבוש הבגד אפי' בשבת שא"י לעשות בו ציצית וא"כ לא חל עליו מ"ע של ציצית כלל ופשיטא דתפילין קודמים וכן בע"ת ויד אהרן והלק"ט (ח"א סי' נ"ד) ובשו"ת יד אליהו (סי' מ"א) חלקו על הכנה"ג והגם שתשובתם אינה מכרחת נגדו שמ"ש עמ"ש דציצית שקולה כנגד כל המצות והלא גם בתפילין הוקשה כל התורה לתפילין. אינה קושיא דרק לדינים אתקיש לא שיהי' שקול נגד כה"ת הגם שהב"י (סי' ל"ז) בשם הרא"ש כתב גדולה מצות תפילין דהוקשה כה"ת לתפילין זה רק לסניף וכן מבואר ממ"ש בשבועות (דף כ"ט) ונדרים (דף כ"ה) ולשבע יתהון דמקיימיתו כל מצות, ומתרץ משמע ציצית דאמר מר שקולה ציצית כנגד כל המצות ולא אמר משמע מצות תפילין.

ומ"ש עוד דתפילין שייכה לק"ש כמ"ש בברכות (דף ט"ו) הרוצה לקבל עליו עול מ"ש שלמה יפנה וכו' ויניח תפילין ויקרא ק"ש משא"כ ציצית, הגם שמדברי התוס' והר"י והרא"ש והרשב"א בברכות (דף י"ד) מבואר דציצית אין שייך לתפלה כמו כך כמו תפילין. מ"מ למה יגרע כחו בזה הלא המצוה בעצמה גדולה מתפילין ומתפלה. ועוד שמזהר בראשית (דף כ"ג ע"ב) ואי צלותא סלקא שלימה בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא איתמר בי' וראו כל עמי הארץ וכו', ובפ' תולדות (ד' קמא) כגון דכל יומא ויומא אתתקף ב"נ בציצית דהוא מצוה ובתפילין וכולי ומאן דלא אתעטף בהאי ולא אתעטר לאתקפא בתפילין בכל יומא דמי לי' דלא שריא עמי' מהימנותא ואתעדי מיני' דחילי דמארי' וצלותא לאו צלותא כדקא יאות. וכן עוד בזהר במדבר (דף קך ע"ב) ואתחנן (דף ר"ס) וכן בתקונים (תקון יו"ד ותקון י"א ותקון עיי"ן ד"ה אודנין) וכ"כ בטוש"ע (סי' כ"ד) דלפחות יזהר להיות לבוש ציצית בעת התפלה. (ומ"ש הרב אבן עזרא (פ' שלח) שיותר טוב להיות לבוש ציצית כל היום מעת התפלה אין טעם בדבריו) אמנם הטעם שכתבו משום דתפילין חובת הגוף והוא בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין משא"כ ציצית שהוא טעם נכון וכן הביא בא"א בשם ת' בית דוד (סי' י') דהקשה כן וכ"כ במו"ק מטעם זה דתפילין עדיפי ועי' בשו"ת שמש צדקה (סי' טו):

סעיף ה

ב

(ב) ויניח של יד תחלה. המחבר פסק כרש"י דעל של יד ושל ראש מברך להניח לבד זולת בסח בינתים שאז יברך אשל ראש על מצות. והרמ"א פסק כשיטת ר"ת דתמיד מברך על של ראש על מצות. כי צריך לברך על התפילין שתי ברכות 'להניח' וגם 'על מצות'. ובלא סח ברכת להניח חוזרת גם אשל ראש. ובסח צריך לברך אשל ראש לבדו שתים.

והנה מפשטות הגמ' נראה כשיטת ר"ת דעל מ"ש רב חסדא במנחות (דף לו) סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך מקשה סח הן לא סח לא והא שלח רב חייא ברי' דר"ה משמי' דר' יוחנן על תפלה ש"י הוא אומר להניח תפילין ועל תפש"ר הוא אומר על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים. ופשטות מימרא דר' יוחנן משמע דמיירי בלא סח דהא אסור לשוח בינתים ומבואר כשיטת ר"ת שגם בלא סח מברך שתים והמק' הי' סבור שמ"ש רב חסדא סח חוזר ומברך פי' שיברך רק ברכה אחת והקשה דהלא ברכה אחת צל"ב על ש"ר בפ"ע גם כשלא סח ומשני דמ"ש רב חסדא סח חוזר ומברך פי' שיברך על של ראש שתים ובברכות (דף ס' ע"ב) בסדר ברכות השחר. כד מנח תפילין דאדרעי מברך להניח תפילין כד מנח תפילין על רישי' מברך על מצות תפילין. ופשוטו מורה שיברך שנים גם בלא שח דהא אסור לשוח בינתים ושם לא בא לחשב הברכות הנמצאות על התפילין רק הברכות שמברך בכל בקר ובוודאי מיירי שלובש ב' התפילין כאחד וכמו שהעירו התוס' שם. וכן המרדכי נתקשה מזה על שטת רש"י. עוד הקשה המרדכי היכי ס"ד שחכמים תקנו ברכה מיוחדת לפושעים ועוברים על תקנת חכמים לשיח בינתים:

אמנם י"ל שרש"י הולך בזה לשטתו. שעמ"ש במנחות (שם) ובסוטה (דף מ"ד ע"ב) סח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה פרש"י דהיינו דוקא בלא ברך על של ראש וסמך עצמו על סמך ברכה הראשונה וכתבו התוס' במנחות (שם) דמשמע דאם סח וברך שרי וליכא איסורא אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה. וממילא לדידי' שפיר לפרש מימרא דר' יוחנן דמיירי בשח דוקא כיון דמצוה לשיח בינתים ולברך שתי ברכות. וכן מה שסתם בסדר ברכת השחר שמברך על ש"ר בפ"ע ניחא דכיון שמצוה לשיח בינתים בודאי עושה כן ומברך על ש"ר על מצות תפילין. ובזה ניחא מה דאיתא בירושלמי (פ"ב דברכות) וז"ל באיזה צד הוא מברך עליהם. ר' זעירא בשם ריב"א כשהוא נותן על של יד מברך להניח על של ראש מברך על מצות. שמזה ראי' מבוארת לשיטת ר"ת, אך למ"ש ניחא גם לרש"י דהא מצוה לשיח בינתים ומברך על ש"ר בפ"ע והנה הרי"ף (בה"ק) הביא ראי' שאינו מברך אלא אחת. ממ"ש בירושלמי (פרק הרואה) העושה תפילין וכולי וכשהוא לובשן מברך להניח תפילין (בגירסת הירושלמי שבידנו כתיב על מצות תפילין) והשתא למש"ל לישב שיטת רש"י יל"ד אחר שבפ"ב דברכות כתב סתמא שיברך על ש"ר בפ"ע משום שמצוה לשיח בינתים כנ"ל וא"כ מדוע שינה את טעמו (בפ"ט) שיברך על שניהם ברכה אחת והיה נראה בזה כי באמת מ"ש רש"י דמותר להסיח בין התפילין הוא תמוה דהא גורם ברכה שא"צ. וצ"ל דס"ל שמה שאסו' לגרום ברכה שא"צ הוא דוקא כשמברך אותה ברכה בעצמה שלא לצורך. כמו במ"ש ביומא (דף ע) וניתי ס"ת אחרינא ונקרי' משום דגורם ברכה שא"צ, אבל כאן שתקנו על של ראש ברכה מיוחדת על מצות ס"ל לרש"י דאף שיכול לפטרה בברכת להניח מצוה להפסיק ולשיח כדי שיוכל לברך עליו ברכה הראוי' לו כיון שהיא ברכה מיוחדת. ובסוכה (דף מו) ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אק"בו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת בפ"ע אמר ר' זירא ואיתימא ר"ח בר פפא הלכה כר' יהודה. והשתא מה שס"ל לרש"י דמצוה לשיח בין תש"י לתש"ר כדי שיברך על ש"ר ברכה הראוי' לה בפ"ע זה דוקא למאי דפסקינן כר' יהודה שיברך על כל מצוה בפ"ע. אבל לרבנן שס"ל שיברך על כולם אק"בו על המצות אפי' על מצות חלוקו' כמו סוכה ולולב וציצית כ"ש שאסור להפסיק כדי שיברך על ש"ר בפ"ע שגורם ברכה שא"צ דאפי' במצות נפרדות ס"ל שיברך על כולם ברכה כוללת. ולפ"ז י"ל שמימרא דירושלמי שבפ"ב דברכות שבעל המאמר הוא ר' זירא הוא לשטתו שפסק כר' יהודה ולדידי' צריך להפסיק לברך על ש"ר ברכה המיוחדת לו בפ"ע לכן חשב על התפילין שתי ברכות. והירושלמי דפ"ט דברכות יסבור כרבנן בסוכה שמברך על כולם על המצות וכ"ש בתפילין שאסור להפסיק ולברך על כ"א בפ"ע (ובזה תכון גי' שלפנינו ביר' שגריס על מצות תפילין):

אולם עוד לא יצאנו ידי חובה לתרץ יתר הפוסקים העומדים בשיטת רש"י דבלא סח יברך להניח על שתיהם וכ"ה דעת הרמב"ם. והוא כתב (בפ"ד מה' תפילין הלכה ו') המפסיק בין תל"ת אפי' ברך עבירה הוא בידו. וצריך לישב לדידהו סתם מימרא דר' יוחנן מנחות (דף לו ודף מב) וגמ' דסדר ברכות השחר והירושלמי (דבפרק הי' קורא) שמבואר שיברך על של ראש בפ"ע. עוד קשה לשטה זו אמ"ש אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים. דהא גם המק' ידע מחילוק זה רק שסבר דר' יוחנן מיירי בלא שח וא"כ הי"ל להשיב הכא במאי עסקינן בשח בינתים. וכבר הקשה כן ר' ישעי' הזקן בס' המכריע (ס' פ"ז) ודחה בזה שיטת רש"י והמחוור בזה מ"ש המרדכי [בה"ק] דר' יוחנן מדבר בלובש רק תפלה אחת. שאז יברך אש"י להניח ועל ש"ר על מצות ולא מיירי בפושע וסח בינתים. ובזה מיושב גם קושי' ספר המכריע הנ"ל כי לא היה יכול לומר שר' יוחנן מיירי בסח דהא באמת אסור לשיח רק מתרץ שר' יוחנן מיירי באינו לובש רק ש"ר לבד. וממילא נגרר החילוק של אביי ורבא דסח מברך שתים דהיינו שיברך על ש"ר בפ"ע. וה"ה בשאינו לובש רק תפלה אחת. ויש להוסיף תבלין לזה. דהא מבואר בירושלמי (פרק הי' קורא) דר' יוחנן בסתוא דהוה חזיק רישי' לא הוה לביש אלא תפילין דאדרעי. וא"כ הי' מנהגו של ר' יוחנן להניח לפעמים רק תפלה אחת וע"כ הודיע הברכה שיברך על כל תפלה בפ"ע כשמניחה לבדה וכן הירושלמי (דפ"ב דברכות) שאומר שמברך אש"ר בפ"ע מיירי במניח ש"ר בפ"ע. וכן פי' בחדושי הר"ן והרמב"ן נדה (דף נא) ומ"ש (בפ"ט דברכות) שיברך על שתי התפילין ברכה אחת מיירי במניח שתיהן כאחת ולפ"ז אחר שמן הבבלי והירושלמי דפ"ב דברכות אין סתירה לשיטת רש"י. הלא יש לו ראי' לשיטתו מן הירושלמי דפ"ט דברכות ששם באר שמברך על שתיהם ברכה אחת. וכן בתוספתא (פ"ו דברכות) איתא ג"כ שיברך על שתיהם ברכה אחת ותיובתא כלפי שנאי דר"ת. ומצוה עלינו לישב שיטת ר"ת:

והנה הירושלמי דפ"ט דברכות יש לישב גם לר"ת. דשם בירושלמי איתא העושה תפילין לעצמו אומר אק"בו לעשות תפילין. וכשהוא לובשן מברך להניח תפילין וכ"כ שם בכל המצות כמו העושה סוכה לעצמו העושה ציצית לעצמו יברך לעשות סוכה לעשות ציצית. וכ"ה בירושלמי (פרק לולב הגזול ה"ה) גבי לולב. וחולק בזה עם הש"ס שלנו שמסיק במנחות (דף מב ע"ב) דכל מצוה שעשיתה לאו גמר מצוה כגון תפילין א"צ לברך לעשות תפילין וכמ"ש התוס' שם ובסוכה (דף מו) והרא"ש (פ' לולב הגזול) דהש"ס שלנו חולק בזה עם הירושלמי. וכבר קיהו המפרשים לתת טעמים למה תקנו על התפילין שתי ברכות נפרדות. (עי' ברא"ש פ"ק דפסחים מ"ש בזה). אולם הלא כן יקשה על מה שרצה הש"ס במנחות לומר דכל מצוה שפסולה בעו"ג בישראל צל"ב על העשיה וכן לדעת הירושלמי שיברך לעשות. איך יברך שני ברכות על מצוה א' אך זה מבואר שהם ענינים נפרדים בשעת עשיית המצוה מברך על כלל המצוה שנתן לנו ה' מצוה כזאת לזכות אותנו וזה שבח כולל על נתינת המצוה לישראל ובעת שמקיים המצוה מברך על קיום המצוה בפ"ע. אמנם למה שמסיק בגמ' דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אצל"ב. לא תקנו ברכה על כלל נתינת המצוה רק על קיום המצוה לבד. רק בתפילין לבד תקנו שני ברכות ברכה אחת על קיום המצוה והוא ברכת להניח וברכה על נתינת המצוה לישראל (באשר המצוה הזאת חביבה מצד שיש בה יחוד ה' והוא פאר לישראל) והוא ברכת על מצות שזה ענין פרטי מלבד ההנחה על היד והראש נותן הודאה על כלל נתינת המצוה (ועי' מ"ש הט"ז בשם מהר"י הלוי) אולם זה יצויר דוקא להש"ס דילן שס"ל שלא יברך על התפילין בשעת עשיה. אבל להירושלמי שסובר דצל"ב לעשות תפילין שהוא ברכה כוללת על כלל המצוה. א"כ ברך ברכה זו שעל כלל המצוה בעת עשיה. וא"א שיברך עוד על מצות תפילין בעת הנחה דלא מצאנו שתי ברכות על מצוה א'. וכיון שלהירושלמי תקנו ברכה זו בעת עשי' לא תקנוהו שנית בשעת הנחה לזה ס"ל דלא יברך רק להניח תפילין לבד. ובזה יתבאר מ"ש במנחות (דף מ"ב ע"ב) עמ"ש רב חסדא כל מצוה שפסולה כו' ובישראל אין צל"ב דשלח רב חייא משמי' דר' יוחנן על תש"י הוא אומר להניח ועל תפש"ר אומר על מצות ואלו לעשות תפילין לא קתני. ונדחקו התוס' בזה מנ"ל דאין מברך לעשות ואי משום דלא חשיב לה הא י"ל דלא חשיב רק מה שמברך בשעת לבישה. ולפ"ז ניחא שמזה בעצמו שאומר דעל של ראש מברך על מצות מוכח שאינו מברך לעשות תפילין דאל"כ לא היה לו לברך על מצות כיון שכבר ברך על כלל המצוה בשעת עשיה אמנם עדיין קשה מן התוספתא (פ"ו דברכות) דשם לא הוזכר שיברך לעשות ואעפ"כ אומר שאין מברך רק להניח תפילין על שתיהן. ונראה דהתוספתא אזלה לשיטתה. דשם אומר העושה סוכה וכולי נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה ומשברך יום ראשון אינו חוזר ומברך. והוא פלוגתא בסוכה (דף מה ע"ב) שמואל אמר סוכה יום אחד דכיון דלא מפסקי לילות מימים כל שבעה כחד יומא אריכתא דמיא ור' יוחנן אמר סוכה שבעה. ומק' מברייתא דתניא העושה סוכה וכולי כיון שברך עליה יום ראשון שוב אינו חוזר ומברך ומשני תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי וחכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד. והנה במנחות (דף מג) בעובדא דרב יהודה דהיה רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתי' ומברך כל צפרא להתעטף, מקשה מדרמי ש"מ קסבר ציצית מ"ע שלא הז"ג הוא אמאי מברך כל צפרא (דהא אין לילה מפסיקו) ומשני כרבי דאמר תפילין כ"ז שמניחם מברך עליהם. וא"כ יש להבין אמאי סברי רבנן דתפילין מברך עליהם שחרית הא אנן קי"ל דלילה זמן תפילין ואין לילה מפסיקו ולא הי"ל לברך אלא ביום ראשון מימי השבוע. וכבר עמדו ע"ז הרשב"א והריטב"א בחדושיהם למס' סוכה (ועי' באר"י ס"ח ס"ק יג) והריטב"א תירץ זה דאע"ג דקי"ל לילה זמן תפילין כיון שהוא הלכה ואין מורין כן שפיר מפסקי לילות מימים ואינו דומה לסוכה. עכ"ד. ולפ"ז נראה כיון שאנו מברכים על התפילין שתי ברכות לר"ת. וברכת להניח קאי על גוף הקשירה וההנחה וברכת על מצות אינו קאי על פעולת הקשירה רק על כלל נתינת המצוה. א"כ נהי דסברת הריטב"א תצדק לענין ברכת להניח דאחר שאין מורין להניחם בלילה אינו זמן קשירה והנחה ומפסיק לענין הברכה מ"מ לא תתכן סברא זאת לענין ברכת על מצות אחר שגוף מצות תפילין נוהג בלילות כבימים בין מדאו' בין מדרבנן ולא הפסיק בינתים שעה שאין מצוה זו נוהגת (דאף לדעת התוס' והרא"ש שאין מורין אף להשהותם עליו בלילה בכ"ז אם אינו שואל מותר להשהותם עליו וא"כ מצותן בלילה. וכ"ש לשיטת הר' יונה והרשב"א דס"ל דלהשהותם עליו מותר ומורין כן ורק להניחם בלילה אין מורין וכמ"ש במ"ל (סי' למ"ד סק"א) וא"כ מצות תפילין נוהג בלילה רק הנחתם אין נוהג אם בא לשאול, וא"כ נראה שמ"ש דלרבנן דרבי מברך עליהם כל שחרית משום דבלילה אין מורין להניח תפילין הוא דוקא ברכת להניח לא ברכת על מצות. ולכן אחר שהתוספתא דברכות אומר דסוכה אין מברך עליה אלא יום ראשון והוא כרבנן דר' כנ"ל לזה לא מצריך לברך על התפילין רק ברכת להניח לא ברכת על מצות דלגבי ברכה זו דינו כסוכה שאין לילה מפסקת. ומיירי במניחם שחרית של ששת ימי המעשה. והמניח תפילין פעם ראשונה או אחר שבת ויו"ט למ"ד דשבת ויו"ט לאו ז"ת מודה התוספתא דצריך לברך שתי ברכות רק דלא מיירי בהכי. ובזה יתישב גם הירושלמי (דפ"ט דברכות) שכתב ג"כ שם דהעושה סוכה משברך עלי' יום ראשון שוב אינו מברך. וה"ה שבתפילין לא יברך ברכת על מצות בכל יום משום דאין לילה מפסיקו כי לילה ז"ת. והירושלמי (דפרק ב' דברכות) שמצריך לברך על התפילין שתי ברכות הוא משום דשם אזיל בשיטת מ"ד לילה לאו ז"ת דז"ל שם כשהוא מניח ש"י אומר להניח. ש"ר, על מצות. כשהוא חולצן מהו אומר לשמור חוקיו ואתיא כמ"ד בחוקות תפילין הכתוב מדבר ברם למ"ד בחוקות הפסח הכתוב מדבר לא בדא. הרי ביאר שר' זירא שמצריך לברך על התפילין שתי ברכות ועל סלוקן לשמור חוקיו סובר דלילה לאו ז"ת והמניחם עובר בל"ת ולכן מצריך ג"כ לברך שתי ברכות דהא מפסקי לילות מימים אבל למ"ד לילה ז"ת כשם שא"צ לברך לשמור חוקיו דבחוקת הפסח מדבר כן אצל"ב בבקר רק ברכת להניח לא ברכת על מצות דלגבי מצותן לא מפסקי לילות מימים כן נראה נכון והדברים עתיקים:

ועדיין יש לפלפל לפ"ז מאי מק' בגמ' עמ"ש רב חסדא סח בין תל"ת חוזר ומברך סח הן לא סח לא והא"ר יוחנן וכולי הא י"ל ר' יוחנן לשיטתו דהוא ס"ל בסוכה (דף מו) כרבי דתפילין כ"ז שמניחם מברך עליהם וממילא צל"ב על התפילין תמיד. וגם זולת זה הא הוא סובר במנחות (דף לו ע"ב) דהמניח תפילין בלילה עובר בל"ת ולכ"ע מפסקי לילות מימים. אבל רב חסדא דסובר לילה זמן תפילין כמ"ש שם דרב חסדא ורבב"ה מצלי בהו באורתא י"ל דס"ל כרב יהודה אמר שמואל בסוכה (שם) דפוסק כרבנן דרבי דסוכה יום א' וממילא ה"ה בתפילין דאין לילה מפסקת דענין ברכת על מצות אצל"ב בבקר רק להניח וכן בסח בין תל"ת חוזר ומברך על ש"ר להניח לבד דעל מצות אינו מברך רק ביום ראשון. והתינח לשיטת רש"י בסוגיא דמנחות שם שלפי פירושו עולה דר"ח ס"ל לילה לאו ז"ת אבל לשיטת התוס' דמפרשי דר"ח ס"ל לילה ז"ת קשה. ויש לישב עם מ"ש בתשובת הרמ"ע מפאנו דאם לילה ז"ת הלכה ואין מורין כן יש איסור להתפלל בהם בצבור דזה כמורה הלכה לרבים ולא הותר' רק ביחיד בשאין רואה. ואחר שר"ח ורבב"ה מצלי בהו באורתא בתמידות ובצבור ע"כ ס"ל דהלכה ומורין כן. וא"כ ניחא ממ"נ דאם סובר כרבנן דרבי דסוכה יום אחד לא הי' להם לברך על התפילין כלל גם ברכת להניח דאחר שהלכה ומורין כן לא מפסקי לילות מימים כלל וכמ"ש הריטב"א וע"כ תאמר שמיירי כשמניחם אחר שבת ויו"ט א"כ צל"ב להניח ועל מצות דשבת ויו"ט מפסקי לגמרי. ומקשה הגמ' שפיר:

וראיתי להגר"א בביאוריו הביא ראיה לשיטת רש"י וסייעתו דאצל"ב אלא ברכה אחת ממ"ש הרמב"ם (פ"א מה' מעשר הט"ז) וטור וש"ע יור"ד (סי' של"א סעיף ע"ח) דאם הפריש תרומה ותרומת מעשר ומעשר שני בבת אחת ולא הפסיק ביניהם יברך אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שהם חלוקות זו מזו עכ"ד. אין זה ראיה כלל דהא גם כאן מברך ברכה אחת על שתיהם דהא ברכת להניח פוטרת גם את של ראש. ולי"א גם ברכת על מצות פוטרת גם את של יד רק שעל כל אחד בפ"ע צל"ב ב' ברכות ואין לו דוגמא לשם כלל וראיתי במשנה למלך (פ"ד מה' תפילין) תמה על הרא"ש בתשובה (כלל א' סי' ג') שכתב שמברך על התפילין ב' ברכות וזה סותר למש"ש (סי' ב') כי ברכת תפש"י חוזרת גם אש"ר וכאן הצריך לברך ב' ברכות וצ"ע עכ"ד. ואני מתפלא על תמיהתו הא אע"ג דברכת תפילין של יד חוזרת גם אש"ר מ"מ הא על כל תפלה צל"ב ב' ברכות והיה צל"ב אש"ר להניח וגם על מצות רק דברכת תש"י חוזרת אש"ר ויוצא בברכת להניח שברך אש"י. והרא"ש עצמו כתב כן [פ' ערבי פסחים] לענין ד' כוסות שהמצוה אינה מזקקת ברכה אחרת. וכן תפילין ב' מצות הן ומברך ברכה אחת על שתיהן ואפי' לר"ת ברכת להניח חוזרת גם אש"ר. ותימה על הריב"ש בתשובה (ס' שפ"ד) שכתב שב' מצות שברכותיהן שוות אינו מברך על שתיהן כי אם ברכה אחת ותפילין יוכיחו לדעת ר' אלפס וכולי. (וקשה הא גם לדעת ר"ת היה יכול להוכיח כן). ומ"ש עוד הגרא"ו דאיך יאמר שני פעמים וצוונו על מצוה אחת ומ"ש מאם לבש כמה טליתות של ציצית בפעם א' שא"מ רק ברכה אחת, לא הבינותי ראייתו כלל דמה ראי' מטליתות שם על כל טלית אצל"ב רק ברכה אחת ומברך ברכה א' ויוצא לכמה טליתות. אבל כאן כל תפלה לבדה טעונה שתי ברכות ומברך להניח ויוצא לש"י וש"ר כמו שמברך להתעטף ועולה לכמה טליתות, ומה ששאל דאיך מצאנו ב"פ וצוונו על מצוה אחת מצאנו דוגמתו בברכת התורה שמברך שתי ברכות, ולדעת הרמב"ם וסייעתו שגורסים הערב נא בלא וא"ו מברך ג' ברכות וכבר ביאר הרא"ש (פ"ק דפסחים) ויתר פוסקים טעמו של דבר למה תקנו ב' ברכות:

ודע כי בדעת המפרשים שמ"ש סח מברך שתים היינו שיחזור ויברך על ש"ר לבדו שתי ברכות. מצאנו שני דעות. האחת דעת התוס' ברכות (דף ס' ע"ב) והרא"ש ויתר פוסקים שעל של ראש לבדו תקנו שתי הברכות. ובשלא סח יצא במה שברך על ש"י אבל בסח צריך לברך אש"ר לבדו שתים. ולדידהו ה"ה אם מניח ש"ר לבדו יברך להניח וגם על מצות (ועי' לקמן סי' כ"ו) והדעה השני' היא דעת בעל המאור (פרק בתרא דר"ה) שמפ' הטעם מה שסח חוזר ומברך שתים הוא משום דתחלת התקנה תקנו ברכת להניח על ש"י לבד וברכת על מצות על ש"ר לבד שהיא גמר המצוה רק דכיון דאסור להפסיק בין תש"י לתש"ר משום דכתיב והיו לאות ולטוטפות דבעי הויה אחת לשתיהם שלא יפסיק בהנחתם. ואם הפסיק עבר על צווי זה. ולתקן זה תקנו חכמים שימשמש בש"י ויזיזנו ממקומו ויתקן הקשר ובזה נחשב כאלו מניח של יד מחדש ומברך שנית להניח ש"י ותוכף ש"י לש"ר וע"ז סח מברך שתים היינו שמברך שנית להניח על של יד. ולשיטה זו מי שמניח ש"ר לבדו אינו מברך רק ברכת על מצות והביאו הר"ן בר"ה שם וכן נראה מדעת הנ"י שהוא פי' סח מברך שתים כר"ת שיברך על ש"ר שתים ואעפי"כ כתב שאם מניח של ראש לבדו מברך על מצות לבד. והנה לדעה זו יקשה כל מה שהקשינו מן הירושלמי דפ"ט דברכות והתוספתא. שמבואר שאינו מברך על שתיהן רק ברכה אחת. והתרוצים שנאמרו למעלה לא יגהו מזור לפי שטה זו אחר שעל מצות היא ברכה מיוחדת לשל ראש לבד, גם שלדעה זו נשאר קושית הגרא"ו אמאי תקנו על ש"ר ברכה מיוחדת ואינו יוצא בברכה שברך על ש"י כמו במפריש תרומה ומעשרות שכוללן בברכה אחת, ועלה על לבי לומר דאחר שדין זה שפסק הרמב"ם שהמפריש תרומה ותרומת מעשר שני בבת אחת יצא בברכה אחת וכ"ה בתוספתא (סוף ברכות) כמו שרשם הכסף משנה. הלא יש פלוגתא בזה בירושלמי (פ"ה דדמאי משנה ב) דשם איתא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה ומעשר שני ומעשר עני בבת אחת ר' שמואל ב"נ בשם ר' יונתן צל"ב חמש ברכות תני ר' חייא כוללן בברכה אחת. ולפ"ז אע"ג דבתוספתא סתם כר' חייא י"ל דהרז"ה יסבור דהלכה כר' שמואל בר' נחמן דצל"ב חמש ברכות. וזה מבואר דלענין אם יכלול ש"י וש"ר בברכה אחת או יפרוט לכל אחד ברכה מיוחדת אליו תלוי בפלוגתא זו שבירושלמי, שלר' יונתן שסובר שאפי' במצות הסמוכות בענין אחד וחלוקות במצותן צריך לפרט לכ"א ברכה המיוחדת לו שמה"ט תקנו ברכה מיוחדת לש"ר בפ"ע אף שיכול לכוללו בברכת תש"י אבל לר' חייא שסובר שם שכוללן בברכה אחת היה ראוי שגם בתפילין יכלול שניהם בברכה אחת וכ"ש הוא משם דהא תרומה וחלה ותרומת מעשר הם חלוקים בשמם. וכ"ש תפילין שהם משם אחד ובאו באזהרה אחת. ועפ"ז י"ל שהתוספתא דפ"ו דברכו' שסוברת שמברך על ב' התפילין ברכה אחת אזלה לשיטתה שסוברת בהמפריש תרומות ומעשרות כוללן בברכה אחת. וכן הירושלמי שם שהעתיק כל לשון התוספתא והעתיק גם הא דהמפריש תו"מ כוללן בברכה אחת שפיר כתב שלא יברך על התפילין רק ברכה אחת. אבל הש"ס דילן ור' זירא בירושלמי דפ"ב דברכות יסברו להלכה כר' יונתן בירושלמי דדמאי שהנכנס להפריש תו"מ וחלה יברך על כ"א ברכה המיוחדת לו וה"ה גבי תפילין יברך על כ"א ברכה בפ"ע, אך יש להקשות ע"ז שא"כ מה מקשה בגמ' אדרב חסדא דאמר סח בין תל"ת חוזר ומברך, מדר' יוחנן דאמר שמברך שתים גם בלא סח, האי"ל שרב חסדא סובר כר' חייא דבירושלמי שגבי הפרשת תו"מ כוללן בברכה אחת וה"ה גבי תפילין ופליג עם ר' יוחנן דס"ל כר' יונתן. גם קשה בעיני לישב שטת הרז"ה שיפלוג עם הרמב"ם והטוש"ע ביו"ד (סי' שלא) שפסקו כר' חייא דהמפרש תו"מ כוללן בברכה אחת, ולא נסור מזה עד שנמצא ישוב גם לשטת הרז"ה. עפמ"ש התוס' שבת דף ס"א בשם הר"י מאורלייניש דבתפילין של יד מותר ליכנס לבהכ"ס מפני שהם מכוסים. וה"ה שאין אסורים בהיסח הדעת מפני טעם זה. ובזה י"ל טעם נכון למה שתקנו אשל ראש ברכת על מצות בפ"ע כי ברכת להניח אינו כולל רק ההנחה אבל ברכת על מצות כולל גם מה שאסורים אחרי כן בהיסח הדעת וצריך לשמור שלא יסיח דעתו שע"ז יתכן ברכה מיוחדת דהא הרי"ף והרא"ש ויתר פוסקים מפרשים מ"ש בסוכה (דף מו) רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי היינו כשמשמשו בהם מברכי מפני היסח הדעת. הרי דמברך מפני היסח הדעת וזה כולל בברכת על מצות. ולכן תקנו ברכה זו בעל לא בלמ"ד משום שחיובה היא בכל שעה ושעה ועיקרה היא המניעה מהיסח הדעת ולכן אינו כולל שניהם בברכה אחת כמו במפריש תו"מ מפני שעל תש"י אינו מוזהר מהיסח הדעת ולא שייכה ברכת על מצות. ולפ"ז י"ל שלהרז"ה יהי' הגירסא בירושלמי כמו שהוא בספרים שבידנו וכשהוא מניחם אומר על מצות תפילין וכן יגרוס בתוספתא. והתוספתא והירושלמי לשיטתם שאומר דא"מ על הסוכה רק ביום ראשון ומה שמברך בתפילין כל שחרית צ"ל כמו שהבאתי למעלה בשם הריטב"א משום דכיון דאין מורין להניח תפילין בלילה לכן מפסקי לילות מימים. והשתא י"ל הא מה שאין מורין להניח תפילין בלילה שהוא משום שמא יפיח בהם אין שייך רק בתש"ר אבל תפש"י כיון שמותר לכנס בה לבהכ"ס כ"ש שמותר להניחם לכתחלה בלילה ומורים כן כיון דלילה ז"ת. וממילא לא מפסקי לילות מימים ואצל"ב בבקר על תש"י כמו על הסוכה לזה תני שם שכשמניחם אינו מברך על מצות שהוא ברכת תפש"ר דלגבי תפש"ר הוה לילה הפסק לא לגבי תש"י. אבל הירושלמי (דפ"ב דברכות) שבאר שם דס"ל לילה לאו ז"ת ואסור להניח בלילה גם תפלה ש"י משום ושמרת מימים ולא לילות לזה צל"ב להניח וגם על מצות ובזה יש להשיב על הראי' שהביא האגור לשיטת רש"י וסייעתו ממה דאיתא בס' הזהר (פ' פנחס) אמר ר' שמעון תש"י כנגד זכור ותש"ר כנגד שמור מה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו אף הני נמי ברכה אחת לתרווייהו. מבואר כדעת רש"י שא"מ אלא ברכה אחת. ועפ"י הנאמר למעלה י"ל שר"ש אזיל לשיטתו למ"ש בארץ יהודה לקמן (ס' כ"ח) באורך דלר"ש שסובר ביומא (דף ואו) דציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה משום דכתיב והי' על מצחו תמיד שתמיד מרצה. ולא ס"ל כר' יהודה שמפ' שתמיד אתי לשלא יסיח דעתו ממנו לית לי' קרא על היסח הדעת בציץ וה"ה בתפילין שיליף לה שם מק"ו מציץ. וס"ל דאין היסח הדעת אסור בתפילין אלא שחוק וקלות ראש שאסור מצד הסברא עיי"ש באורך. ולכן לר"ש לא שייך לתקן על של ראש ברכה מיוחדת שהוא ברכת על מצות שבאה משום שאסור להסיח דעתו אחר שלדידי' ליכא קרא על היסח הדעת וע"כ אמר דברכה אחת לתרווייהו שהוא ברכת להניח. אבל לדידן דפסקינן כר' יהודה שהציץ אינו מרצה רק בזמן שהוא על מצחו כי קרא דוהיה על מצחו תמיד אתי להיסח הדעת ויליף תפילין ק"ו מציץ לזה תקנו על ש"ר ברכת על מצות משום היסח הדעת. ולענין הלכה אחר שכל אחד משני הדעות יש לה פנים בהלכה. וקשר גדול של גדולי הקדמונים הצובאים על כל או"א. ומן הש"ס בבלי וירושלמי תוספתא וזהר יש פנים לכל אחד היה ראוי לאחוז הכלל דספק ברכות להקל. ומ"מ למדנו רבינו הרמ"א לברך שתי ברכות אחר שכן פשט המנהג בין בני אשכנז לא ישנה מנהג אבותיו השתול על פלגי מים רבים:

וראיתי בס' עולת תמיד נתן עצה לצאת ידי שני הדעות והוא שיכוין בברכת להניח שלא לצאת בברכה זו רק בשל יד לבד. ועי"ז מתחייב לברך על ש"ר שנית גם לדעת רש"י. וכ"כ בשו"ת מנחם עזרי' (סי' נט) והאחרונים התפלאו עליהם שבזה לא יצא שיטת ר"ת שלדידי' צל"ב על ש"ר שתי ברכות כיון שהתכוין שלא לצאת ש"ר ודינו כמו מניח ש"ר בפ"ע. ולפי דעתי דבריו מיוסדים על אדני פז, דהא כבר הזכרנו שבדעה השנית שיברך על ש"ר בפ"ע יש שתי שיטות שלדעת הרז"ה לעולם אינו מברך על ש"ר רק ברכת על מצות וברכת להניח אינו חוזר רק אש"י. והשתא הא כל עיקר מה שהכריע הרמ"א לברך שתי ברכות הוא כדי שלא לנטות מן המנהג. ועדיין לא ידענו מאיזה טעם נהגו באשכנז לברך שתים הא י"ל שנהגו כן מפני סברת הרז"ה והר"ן והנ"י שברכת להניח קאי רק אש"י וברכת ע"מ רק אש"ר. ומה שמברכין ב' ברכות אש"ר בסח בינתים הוא מפני שמזיז של יד ממקומו לקיים מצות והי' מתחייב לברך להניח שנית על ש"י. דאף שבטור סי' כ"ו פסק שאם אין לו אלא תפש"ר יברך שתי ברכות והרמ"א הסכים על ידו וזה כטעמו של ר"ת. הנה ע"ז אין לו ראי' מן המנהג שעל דבר שאינו מצוי לא שייך מנהג (כמ"ש הש"ך ביור"ד (ריש ס' א) ובח"ס (סי' לז) והרמ"א ביור"ד (סי' לט) ובח"מ (סי' שלא) ומהריב"ל בתשובה (ח"ג סי' למד). והרדב"ז בתשובות החדשות (סי' תקעח) וכל הפוסקים) וע"כ כשמברך אשל יד ומתכוין שלא לפטור את של ראש יצא ידי שני הדעות דלדעת הש"ע צל"ב אשל ראש בפ"ע כיון שלא נפטר בברכה ש"י ולדעת הרמ"א אצל"ב שנית להניח כיון שלא הפסיק בינתים וקיים מצות והיו וא"צ להזיז של יד ממקומו ועל ש"ר א"מ אלא ע"מ כדעת הרז"ה:

אמנם יש להשיב ע"ז כי אחרי העיון מבואר כי הרז"ה שסובר דמה שסח חוזר ומברך הוא מפני שמזיז של יד ממקומו וצל"ב שנית על ש"י ע"כ שסובר כדעת הש"ע (לקמן סעיף י"ב) דבהזיז התפילין בכוונה אדעתא להחזירם מיד צל"ב. והשתא למה דפסקינן בדין זה כהרמ"א דבהזיזו בכוונה אצל"ב. א"כ גם כשמשמש בשל יד לקיים מצות והיו אצל"ב שנית והשתא עדיין י"ל נהי דגם המנהג לברך שתים היינו להניח אש"י ועל מצות אש"ר. מ"מ בשח ביניהם אצל"ב רק ע"מ לבד דאף שמזיז את של יד כדי לקיים מצות והיו וכדי שיהי' הנחה חדשה הא לדידן אצל"ב ע"ז כיון שמזיזו בכוונה ע"מ להחזירו מיד שלדידן בנידון כזה אצל"ב.

ובאופן זה נסתרו ממילא כל דבריו הקודמים דאם נאמר כן תהיה ההלכה סותרת א"ע דאם איתא דס"ל לבני אשכנז כסברת הרז"ה ממילא מ"ש בגמ' דאם סח בין תש"י לתש"ר מברך שתים דהטעם הוא להרז"ה מפני שמזיז של יד ממקומו מוכרח כפסק הש"ע (סעי' ב) דהזיזו בכוונה צל"ב. וא"כ איך נאמר דפסקינן כהרז"ה לברך שתים ובסח לא יברך אלא אחת משום דאנן פסקינן כהרמ"א דהזיזו בכוונה אצל"ב וא"כ ממ"נ נסתר פי' הגמ' לדידן דלמה בסח מברך שתים. אך י"ל דבני אשכנז שהחליטו בפי' הגמ' דסח מברך שתים דהיינו שתי ברכות ביחד הם עצמם היו מסתפקים בטעמו של דבר אם כהרז"ה שמברך שנית להניח מפני שמזיז של יד ממקומו וההלכה היא דמזיז בכוונה צל"ב שנית. או כהר"ת דאשל ראש לבדו תקנו שתי ברכות ויוכל להיות דמזיז בכוונה אצל"ב והשתא אנן הגם שהחזקנו כפסק הרמ"א דמזיז בכוונה אצל"ב מ"מ בסח בינתים ומזיז של יד ממקומו ממ"נ יכול לברך שתי ברכות. דאם העיקר כטעמו של הרז"ה א"כ העיקר ג"כ כפסק הש"ע דמזיז בכוונה צל"ב ומברכין להניח משום של יד. וא"כ הלכה כרמ"א דמזיז בכוונה אצל"ב א"כ מוכרח דמ"ש בגמ' סח מברך שתים היינו דעל ש"ר לבדו תקנו שתי ברכות ומברך להניח על ש"ר אבל באין לו אלא תפש"ר י"ל דגם בני אשכנז סוברים דלא יברך שתים דדלמא העיקר כפי' הרז"ה וספק ברכות להקל דע"ז לא שייך מנהג. ובכ"ז דברי הע"ת נכונים ועי' ס"ק שאח"ז ישבתי עוד באופן אחר.

ואין לומר דעדיין איך יוצא שטת רש"י הא לדעת רש"י מיהו עביד איסורא דגורם ברכה שא"צ. דע"ז י"ל חדא דהא מוכרח לעשות כן מפני ספיקא דדינא ובכה"ג ודאי לא הוה ברכה שא"צ. ועוד דכבר כתב הרמ"ע מפאנו שם, דכל שאין דעתו לפטור האחרת לא הוה ברכה שא"צ וכן החזיק בשו"ת ח"צ (סי' כב) וכ"מ מדברי הרמב"ם (פ"ז מתפלה ה' ט"ז) אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל וכולי. הרי דאין זה גורם ברכה שא"צ וכ"ה דעת האגור שהביא הרמ"א (ס' ריב) וסרה קושית המג"א שם. ומ"ש דסח בין תל"ת עבירה הוא בידו י"ל שזה מפני שכבר הוציא בברכת להניח את ש"ר וגורם ברכה שלא כדין. אבל אם מכוין לכתחלה שלא לפטור אין איסור בהנ"ל:

סעיף יב

ג

(ג) הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד צל"ב המחבר שפסק כן אזיל לשיטתו שעל מה שנסתפק הטור (בסי' ח) לענין אם פשט טליתו וחוזר ולובשו אם צל"ב כתב הב"י שמבואר בסוכה (דף מו) דרבא כל אימת דהוה עייל לבהכ"ס הוה נפיק ומשי ידי' ומברך וה"ה לגבי טלית. והד"מ שם השיב עליו שמה שברך רבא הוא משום דעייל לבהכ"ס דשם לא יכול להניח תפילין לכן הוה הפסק אבל בלא"ה לא הוה הפסק, אולם ילה"ק לדעת הר"י מאורלייניש שבתפלה ש"י מותר לכנס בה לבהכ"ס. אם איתא כדברי הד"מ הי"ל להגמ' לבאר שרבא לא ברך רק על תפש"ר דלא חזי. למיעל בה לבהכ"ס לא על תש"י. ובשלמא לשטת רש"י דאין מברך על ב' התפילין אלא א' אין נ"מ. וכן לשטת הר"ת ג"כ אין נ"מ דבין כך וכך צל"ב שתים על ש"ר אבל לשטת הרז"ה הנ"ל בס"ק הקודם יש נ"מ דאם ברך גם על ש"י ברך שתים ועל ש"ר לבד לא ברך אלא א'. אמנם למ"ש בס"ק הקודם מבואר בלא"ה שדעת הרז"ה הוא שאם פשט תפילין אדעתא להחזירם מיד צל"ב דהא כל עיקר מה שסח מברך שתים הוא משום שממשמש בש"י ומזיזו ממקומו ונתחייב לברך על ש"י שנית. מבואר דאם מזיז ש"י אדעתא להחזירו צל"ב ותימא על האחרונים שדחו דברי הב"י בשתי ידים ולא הערו כי יש עוזרים הרז"ה והר"ן והנ"י:

והיה נראה לומר בזה שי"ל שגם הרז"ה סובר דאם פושט עמ"ל אין צל"ב אך זה דוקא אם מזיז ברצונו עמ"ל. אבל בנידון זה הלא אנו מכריחים אותו להזיז ש"י ממקומו ולבטל הנחה הראשונה שהיתה שלא כדין ולהניחו מחדש שיתכוף תש"י לתש"ר ונידון זה לנפסק הקשר או למזיז שלא בכוונה דצל"ב שנית. ואע"ג שבארתי במ"ל (ס"ק קוף) שאם נפסק הקשר קודם שהניח תפש"ר אצל"ב שם שאני דכיון שעדיין לא הניח תפש"ר לא נגמר מצותו. אבל כאן הא סח בינתים ונגמר הנחה של יד וכה"ג פשיטא שצריך לברך שנית בנפסק הקשר כמ"ש במ"ל (ס"ק קב):

אולם סברא זאת אינה מתישבת בעיני דלפ"ז משכחת להרז"ה שעל גוף הנחת התפילין לא יצטרך לברך ואח"כ יהי' צל"ב. והיינו אם פשטם אדעתא להחזירם שאצל"ב על ההנחה ומ"מ מצוה שבשעת הנחה לא יפסיק בין תש"י לתפש"ר משום והיו. כמו במניח בחש"מ או תפילין דר"ת דצריך להתכיף להרז"ה כמ"ש בלב הארץ (סעיף י') ועתה אם הפסיק בשעת הנחה צריך להזיז של יד ממקומו וממילא מתחייב לברך כיון שאנו הצרכנו אותו להזיז ממקומו. וכלפי לייא על גוף ההנחה לא יברך ועל תקון ההנחה יברך גם גוף הסברא לא תעלה למה שנראה מדברי הטור שכתב (בסי' ח') שזזו ממקומם ולא ידע שהיו שלא במקומם. משמע דאם נשמטו שלא בכוונה וידע שנשמטו אצל"ב כיון שלא הסיח דעתו דעיקר הוא משום היסח הדעת. וכ"ש בכאן שמזיז בכוונה מה בכך שאנו מכריחים אותו על כך מ"מ אינו מסיח דעת:

וכן מבואר ממ"ש הרד"א ה' ברכות שאם טעה ולבש ש"ר קודם ש"י צריך להעביר ש"ר ולהניח שנית ש"י ואח"כ ש"ר. וכבר בארתי לקמן (סי' כ') שגם האבודרהם מודה דהיכא שכבר נעשה מעשה שלא כדין כמו שכבר קרא של חנוכה קודם ר"ח א"צ לחזר. רק בתפילין שאני דמצותו כל היום ובמה שיסלק ש"ר ויחזור ויניחו לא יתחייב בברכה שנית כפי הדין דפשטו עמ"ל אצל"ב. לכן ס"ל דיסלק של ראש הרי דגם בה"ג שאנו מכריחים אותו להסיר של ראש מפני שהניחו שלא כמצוה בכל זה אצל"ב.

עוד יש לדקדק ממ"ש בסוכה (דף מ"ו) והדר בי' רבא משמעתתי' (שאמר שם תחלה דהלכה כרבנן דתפילין אין מברך עליהם אלא שחרית) דרבא כל אימת דהוה עייל לבהכ"ס הוה נפיק ומשי ידיו ומנח תפילין ומברך וקשה אמאי לא מביא דהדר בי' רבא משמעתתי' ממ"ש במנחות (דף ל"ו) אביי ורבא דאמרי תרווייהו סח מברך אחת לא סח מברך שתים שלדעת הרז"ה הוא מפני שמזיז של יד ממקומו ומבואר דס"ל לרבא דצריך לברך על התפילין במזיזו ממקומו כרבי דכל אימת שמניחם מברך עליהם:

והנראה דבאמת יש להבין להרז"ה איך הצריכוהו למשמש בתש"י הא גורם ברכה שא"צ, וצ"ל כיון שמה שצריך להתכיף ש"י לש"ר הוא מדאו' דצריך הוי' אחת לשתיהן וע"י שימשמש בתש"י יתקן המצוה דאו' לא חשו חכמים ע"מ שגורם ברכה שא"צ דאע"ג שבסוטה (דף מ"ד ע"ב) אומר כמאן אזלא הא דתניא סח בין תל"ת עבירה הוא וחוזר עליה מעורכי המלחמה, כמאן כר' יוסי הגלילי דאמר שאפי' על איסור דרבנן חוזר מעורכי המלחמה משמע שהיא רק איסור דרבנן, ז"א דבאמת החיוב שיהי' הוי' אחת לשתיהן הוא דאו' אך אחר שמשמש בש"י והזיזו ממקומו כבר תקן המצוה כדינו ולא נשאר אצלו רק איסור דרבנן שגרם ברכה שא"צ ועפ"ז י"ל דאע"ג שגם הרז"ה סובר דאם חלצם עמ"ל אצל"ב מ"מ בכאן כיון שלא הניח הש"י כדינו ועבר על חיוב דאו' להתכיף הוי' אחת לשתיהן עד שלתקן זה הוצרך להזיז הש"י ולבטל הנחה הראשונה שהיתה שלא כמצות התורה, לכן אמרו חכמים בזה דגם ברכתו הראשונ' שברך על ש"י היתה שלא כדין ולא מהני מעשיו וצריך לברך שנית, ויש להוסיף תבלין לזה עם מ"ש הפ"מ (סי' כ"ו) דאם הניח ש"ר קודם שהניח ש"י י"ל בזה דאם עבד לא מהני דגם בעבר על עשה אמרינן כ"מ דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני כמ"ש בתמורה (דף ד') והרי מקדים תרומה לבכורים עיי"ש וכן בזה שהפסיק בין ש"י לש"ר לא מהני וצל"ב שנית, ובזה מיושב מה שהקשיתי אמאי אינו מביא ראי' דרבא הדר בי' משמעתתי' ממ"ש דסח בין תל"ת מברך שתים דמזה אין ראי' די"ל דרבא לשיטתו דס"ל אי עביד לא מהני ומ"מ י"ל שגם לאביי דס"ל בכ"מ אי עביד מהני כאן כיון שברך שלא כדין תקנו חכמים שעל מה שימשמש עתה לא יועיל הברכה שברך תחלה שהיתה שלא כמצוה אל הנחה של עתה שהיא כמצוה:

·

מעבר לתחילת הדף