ט"ז/אורח חיים/כה

ט"ז ‏ אורח חיים כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כדי שלא יעבור על המצות. דאע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמ"ש סי' זה ס"ו שאני התם דכתיב והי' לאות כו' כמ"ש בסמוך אבל הכא דאין לנו קדימה לציצית אלא מאסמכתא בעלמא כיון שהיא תדירה בשבת ובחול כמה שכ' ב"י ר"ס זה מוטב שתדחה אסמכתא זאת משיעבור על המצוה כן כתב ב"י:

(ב) ושם יתעטף וכו'. פי' דהזוהר כתב שצריך לברך על ציצית קודם תפילין כי תחלה צריך לפרוס על ראשו פרוס' דמצו' ואח"כ יתקשר בקישור' דיחודא דאינהו תפילין שמורין על יחוד שמו ית'. והנ"י כתב ג"כ הכי מט"א רק שכ' אח"כ ומ"מ אותם שמתעטפים בטלית גדול כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים כשנתנו מקטוריהן בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכין עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצו' עכ"ל ונראה פי' דבריו דכיון דכבר יש המקטורן שהוא בגד כמין כובע על ראשו והטלי' מעוטף עליו מלמעל' וכשירצ' אח"כ להניח תפילין יצטרך להסיר הטלית עם המקטורן מראשו וזהו כמעבירין על המצות דהיינו מצות ציצית שהוא כבר על ראשו והוא ס"ל דעיקר עטיפת הטלית על הראש כעטיפת הישמעאלים שזכר הטור בסי' ח' מ"ה מסיק בשם גדולי עולם שיש לצאת ידי שניהם ללבוש טלית קטן ולהניח תפילין ובב"ה אח"כ יתעטף בטלית גדול. ולפמ"ש רמ"א שהעולם נהגו להתעטף בטלית גדול ג"כ בביתו אין קושיא מההיא דינים שזכרנו דהא אע"פ שמעביר קצת הטלית מעל ראשו מ"מ אינו מעביר על מצות ציצית שעליו דהא כבר פסק רבינו בסי' ח' דאע"פ דלפעמים הוא בגילוי הראש מהטלית לית לן בה:

(ג) עד עוטר ישראל. לפי שתפילין נקראים פאר שנא' פארך חבוש עליך כ"כ הטור:

(ד) ויניח של יד. דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת וגו' ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים ופירש"י לא שח מברך א' על של יד ועל של ראש והיינו להניח תפילין ואם שח בין תפילין ש"י לש"ר מברך עוד על מצות תפילין על של ראש והרי כאן שתים עם להניח שבירך על של יד ור"ת פי' אם לא שח מברך א' דהיינו על מצות תפילין על ש"ר מלבד מ"ש להניח על ש"י ואם שח חוזר ומברך על ש"ר ב' ברכות להניח ועל מצות ולא חשבי' מה שבירך כבר להניח על של יד ופסק הש"ע כרש"י ורמ"א כתב שמנהגנו כר"ת והרא"ש נתן טעם לדברי ר"ת שמסתבר היא שעיקר תיקון הברכות כך היתה מתחלת הנחתם תקנו להניח וקאי נמי על של ראש וכשמניח של ראש מברך על מצות שזו היא גמר המצות הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח של ראש לבדו יברך שתים עכ"ל. ומשמע מדברי הרז"ה שמביא ב"י שאם סח ומברך ב' על של ראש צריך למשמש ביד על של יד כשאומר שנית להניח:

(ה) צריך להעביר כו'. דכתיב והיה לך לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי בגמ' כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ומ"ה מוטב שיעבור על המצות משיעבור על מ"ש בתורה משא"כ לענין ציצית ותפילין כמ"ש בסי' זה ס"א:

(ו) להניח בקמ"ץ אע"ג שאין חילוק במשמעות מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב להניח ברכה אל ביתך. (ב"י בשם אגור):
העתק מתשובת אחי הגאון מהר"ר יצחק הלוי ז"ל בענין ברכות מצות תפילין אם י"ל מצות או מצווות וז"ל שאלה אותם שנוהגים כה"ג ור"ת וסייעתם דס"ל דמברכין על תפילין של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אך כשמניחין שנים אם יש להם לומר על מצות הוי"ו בפת"ח או בחול"ם על מצות לשון רבים. וראיתי רבים מחולקים זה אומר כה וזה אומר כה וכל כת מראה טעם לדבריה יורינו רבינו את האמת בזה:
תשובה בר"פ התכלת תנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש וש"ר אינה מעכבת ש"י מוכח מזה דב' מצות הן דאי הוה מצוה א' היו מעכבות זו את זו כדתנן בס"פ הקומץ רבה ד' ציציות מעכבות זא"ז מפני שהן מצוה א' וה"נ משמע להדיא התם בר"פ התכלת דאר"ח ל"ש דאינן מעכבות אלא שיש לו ר"ל שני התפילין אבל אין לו מעכבות א"ל אמרת א"ל לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד וכ"כ גם הרי"ף במס' ר"ה וז"ל ול"ד לתפילין דאר"ח שח חוזר ומברך דהנך ב' מצות נינהו דתנן תפלה ש"י אינה מעכבת כו' וכ"כ הרא"ש שם ובפ"ק דפסחים וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' תפילין מפני שזו מצוה לעצמה וזו מצוה לעצמה וכ"כ הטור ויתר הפוסקים וכן במספר תרי"ג מצות מנו אותם שתי מצות ומעתה קשה על מ"ש התוס' בפ' הקומץ רבה וז"ל שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך מכאן מדקדקים כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח ביניהם שחוזר ומברך ומ"מ עבירה היא בידו כדאמרי' הכא שחוזר עליהן מעורכי המלחמה ושמא שאני תפילין שמצוה א' הן אבל התם אם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט ע"כ הא קמן דחשבו להו לחדא מצוה וכ"כ התו' והרא"ש בפ' כיסוי הדם וא"כ דברי הרא"ש האלו סותרים דבריו שזכרנו למעלה וכן בפ"ק דפסחים דברי הרא"ש סותרים אלו את אלו שמתחלה כתב וז"ל ולרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו וכו' ואח"כ כתב ומה שמברכין בתש"י להניח ועל ש"ר על מצות משום דלא רצו חכמים לתקן ב' ברכות שוות זאח"ז במצוה א' אף אם נחלק כדאיתא במרדכי ס"פ בני העיר בשם ר"א דהקורא בתורה והשיח אינו חוזר ומברך ול"ד לתפילין שהן פעמים מצוה א' ופעמים ב' מצות לא סח מצוה אחת סח ב' מצות ע"כ מ"מ קשיא כיון דמשמע להדיא במתני' ובגמ' דלעיל דב' מצות נינהו מנ"ל להתו' והרא"ש ור"א למימר מסברא דנפשייהו דבלא סח ס"ל מצוה א' ולא עוד אלא שנראה כן מדבריהם כאלו היא דבר פשוט ומוכח להדי' שהן מצוה א' בלא שח שהרי לא הביא ראיה לזה ומאין להם פשיטות זה ועוד לדבריהם דס"ל כר"ת דמברכין ב' אף כשמניחים שתיהן א"כ היאך כתבו דמצוה אחת הן והרי אין עושין מצות חבילות חבילות וכדאמרי' אין חותמין בשתים מה"ט ובלא"ה נמי ק' קושי' זו על מ"ש הרא"ש והמרדכי דלר"ת אם אין לו אלא ש"ר מברך ב' וגם דברי ר"א צריכים טעם למה אמרי' בתפילין אם סח ה"ל תרי מצות ואם לא סח ה"ל מצוה א' ולא אמרי' כן בקריאת התורה דמ"ש הא מהא ואי משום שיש שינוי בין התפילין שזו בבית א' ומקומה ביד וזו בד' בתים ומקומה בראש א"כ כי לא סח נמי ליהוי תרי מצות מה"ט ונרא' דודאי תרי מצות נינהו אפי' בלא סח דעל ש"י נאמר ציווי בעצמו ולש"ר נאמר ציווי לעצמה והיינו בענין קשירתם והנחתם זו על היד וזו על הראש וגם בגופן של תפילין הן מחולקים זו בבית א' וזו בד' בתים אלא מפני שהיה ראוי לברך על כל א' מהן ב' ברכות ומטעם שיתבאר בסמוך ציווי חז"ל לתוכפן זו לזו ולברך על שתיהן שתי הברכות כדי שתעלה ברכת להניח על ש"י וגם על ש"ר וכן ברכת על מצות תעלה על שתיהן ומצאו סמך לזה מן התורה כמ"ש הרז"ה בפ' בתרא דר"ה וז"ל עבירה הוא בידו משום דאע"ג דב' מצות הן מ"מ כיון דכתיב בש"י ובש"ר והיה לאות על ידך ולזכרון בין עירך צריך זכירה שיהא תוכף תש"ר לתש"י כדי שתהא הויה א' לשתיהן וה"נ משמע בטא"ח סי' כ"ה וז"ל ראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר ש"י על הזרוע הניח ש"ר קודם שכרך הרצועה סביב הזרוע שהיה אומר כיון שברכה שניה חוזר גם על ש"י כו' יש למעט ההפסק. וכב"י וז"ל ובתשו' הרא"ש כ"ג דין ב' כתב שאין לכרוך הרצועה בנתיים משום דברכת תש"י חוזרת גם על תש"ר וכו' ולא ידעתי למה שינה רבינו מדברי הרא"ש ע"כ ומהר"ש מפראג תי' שמ"ש הטור חוזרת גם על של יד ר"ל גם על הברכה ש"י והוא דוחק ולמאי דאמרן לק"מ שדברי שניהן הן אמת ועולין בקנה א' דכל א' מב' הברכות חוזרת על שתיהן וכ"מ להדיא במ' תנחומא ס"פ בא וז"ל מצוה להניח ש"י תחלה ומברך להניח וחוזר ונותן ש"ר ומברך על מצות ואם סח וכו' ואם ביהא שמיה רבה מברך או בקדוש' פסק בין התפילין מעורכי המלחמה אינו חוזר אלא חוזר ומברך על ש"ר מפני שכל תפלה טעונה ב' ברכות אם ברכן בא' עולות לזו ולזו ואם הפסיקן בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהם עכ"ל. והטעם לזה שאמרו שראוי לברך על כל א' מהם ב' ברכות נ"ל שהוא מפני שיש בכל א' מהן ב' ענינים. א' הוא הגוף המצוה שהוא לזכרון להאמין מציאות הש"י ויחודו ויציאת מצרים ושכר ועונש ואף אם היה אוחזם בידו היה אפשר לקיים מצוה זו וע"ז נתקנה ברכות על מצות תפילין והשני הוא הנחת וקשירת תפילין במקומ' המיוחד לה כדכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וע"ז נתקנה ברכה להניח תפילין ולכן ציוו לתוכפם כדי שתעלה כל ברכה על שתיהן והשתא א"ש מ"ש שמברכין שתים על ש"ר כשהפסיק ביניהם ואין כאן חבילות חבילות ומה"ט נמי אמרו שעבירה הוא בידו כשסח ביניהם כי צריך לתוכפם זו לזו כדי שיעלו שתי הברכות על שתיהן ולא אמרו כן בשאר שתי מצות נפרדות וכן בשוחט עופות או בהמות רבות וסח בנתיים דה"ל כמפסיק באמצע סעודתו דאינו חייב לתכוף אכילה שאחר השיחה לאכילה שלפניה ה"נ א"צ לתכוף שחיטה שניה לשחיטה ראשונה לכן לא הוי הסיחה ביניהם היסח הדעת וז"ש התוס' והרא"ש ור"א דשתי התפילין מצוה א' הן אם לא שח לאו למימרא דמצוה א' ממש הן דא"כ כי סח ביניהם נמי ליהוי כשח באמצע מצוה א' כיון שעיקרן של הנזכרים היא אלא כל א' משניהם בא להורות על ב' עניינים לכן חוזרת ברכת להניח גם על ש"ר וברכת על מצות גם על ש"י ומוכח להו הכי בפשיטות מדאסרו להפסיק בין שני התפילין וחוזר עליה מעורכי המלחמה משא"כ בשאר מצות וכדפי' אבל אם שח ממילא ה"ל ב' מצות לגמרי דהא סמיכה ותכיפה לא ה"ל וצריך לברך על ש"ר שתי הברכות וק"ל:
והשתא א"ש מאי דאיכא למידק בדברי ר"א שזכרנו למעלה דהא הוא פליג על ר"י הלוי שכתב שם המרדכי בשמו דהקורא בתורה כמה פסוקים ושח חוזר ומברך ומייתי ראיה מתפילין וז"ל והא הכא אע"ג דתש"י אינה מעכבת ש"ר ותרי מצות הן כשסח הוי היסח הדעת מברכה ראשונה ה"נ מי שקורא בתורה ג"פ יצא ידי קריאת' ואם סח בנתיים יברך ברכה שלפניה עכ"ל. מדקאמר אע"ג דתפילין תרי מצות נינהו כו' משמע דכ"ש אם הן מצוה א' דהוי היסח הדעת וחוזר ומברך א"כ מאי קאמר עליה רבינו אפרים דל"ד לתפילין משום דלפעמים הן מצוה א' ולפעמים ב' הא בין כך ובין כך הבי' ר"י הלוי ראיה שחוזר ומברך ותו דא"כ ל"ל לר"י למימר ה"נ מי שקרא בתורה ג"פ יצא ידי קריאתה כלומר ונגמרם המצוה דהא אי לא יצא ידי קריאתה ולא נגמרה המצוה כ"ש דהוי הפסק והיסח הדעת ולפמ"ש יתבארו דבריהם יפה דכוונת ר"י לומר דל"ת דדוקא במצוה א' הוי שיחה הפסק והיסח הדעת כיון דמבטל לגמרי הברכה ראשונה שהיא היתה ע"ד לגמור המצוה וכשהפסיק לא גמרה ובטלה למפרע הברכה ראשונה מ"ה צריך לחזור ולברך משא"כ כשכבר גמר המצוה ולא נתבטלה הברכה ראשונה הרי היא חוזרת גם על מה שיעשה עוד מצוה ששייכ' לה אותה הברכה עצמה לזה מביא ר"י הלוי ראיה מתפילין דאע"ג דתרי מצות הן וגמר כבר מצוה הראשונה ולא נתבטלה הברכה ראשונה למפרע אפ"ה חוזר ומברך ברכה ראשונה על ש"ר ה"נ הקורא בתורה ג"פ ונגמרה המצוה אפ"ה חוזר ומברך אף שלא נתבטל הברכה ראשונה למפרע ור"א השיב דאפי' הוי הפסק והיסח הדעת כשסח אחר ג"פ א"צ לחזור ולברך וראי' מברכו וק"ש וכו' ושאני גבי תפילין דפעמים מצוה א' הן שצריך לתוכפן זו לזו וברכה של זו עולה גם לזו כיון שעיקר ענינם א' הוא כדפי' ומש"ה אם שח הרי הוא עשאן ב' מצות צריך לחזור ולברך כיון דברכה ראשונה הויא אדעתא דהכי שלא ישיח ביניהם ותעלה גם על ש"ר ואח"כ חזר מכוונתו אבל בקורא בתורה שלא בירך מתחלה אדעתא שלא יפסיק קריאתו אחר ג' פסוקים שהרי אינו חייב לעשות כן להכי אפי' שח והפסיק אחר ג' פסוקים א"צ לחזור ולברך כיון דלא נתבטל' כוונ' ברכ' ראשונה והיינו נמי טעמא דהרא"ש שכ' בפ' כיסוי הדם דא"צ לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף וכו' ול"ד לתפילין דשתיהן מצוה א' עכ"ל. ולכאור' ק' הא איפכא מסתברא דבשתי מצות הוי טפי הפסק והיסח הדעת מבסח באמצע מצוה א' ולפמ"ש א"ש ולא קשיא מידי ודו"ק. מצינו למדין שאותם שנוהגין לברך שתים א' על ש"י וא' על ש"ר יאמרו על מצות בחול"ם ל' רבים כיון דקאי אתרווייהו שהן ב' מצות כמבואר במשנ' ובגמ' דפ' התכלת ואפי' שח ביניהם שמברך שתים על של ראש י"ל על מצות בחול"ם ולא מבעי' להרז"ה שכתב הר"ן בשמו בפ' בתרא דר"ה שאם סח חוזר ומברך להניח וממשמש אז בשל ידו מחזק הקשר ועוד מברך על מצות כו' ותוכף שתי מצות זו לזו דפשיטא דקאי שפיר על מצות אתרוייהו אלא אפי' להרא"ש והמרדכי והטור שלא הזכירו שימשמש בשל יד ויחזק הקשר מ"מ כיון שבהנחת של ראש גומר ומשלים שתי המצות של תפילין המצטרפות זו לזו קאי שפיר על מצות גם על של יד שהניח כבר כדאמרי' ס"פ ג' שאכלו אם לא בירך המוציא כל שלא השלים הסעודה מברך המוציא ואע"ג דלא הוי עובר לעשייתן הא אף כשמניח שתיהן בלא הפסק בנתיים ג"כ אינו מברך על מצות עובר לעשייתן הנחת של יד אלא מברך אח"כ על מצות וקאי נמי על של יד אע"ג דלא הוי עובר לעשייתן ולכן י"ל על מצות בחול"ם ל' רבים (וכן משמע ברמב"ם פ"ב לומר על מצות דכ' מפני שהן ב' מצות:
אמנם אם אין לו אלא של ראש בלבד פשיטא שיברך על מצות בפת"ח הוי"ו ומתוך מה שכתבתי יצא לנו שבכה"ג מברך שתים וכמ"ש הרא"ש והמרדכי והטור כיון דכל אח' טעונ' שתי ברכות ולא כנ"י בה' קטנות שכ' דמברך על מצות לחוד וכבר תמה עליו הב"י בא"ח סימן כ"ו דהא הכא ס"ל כר"ת דסח מברך שתים קאי אש"ר ואף שיש לי ליישב דס"ל לנ"י דבאין לו אלא ש"ר לא יברך שתים משום דאיך עושה מצות חבילות משא"כ בסח ביניהם מ"מ קאי גם כאן אש"י וכדפירש לעיל כבר הוכחנו דלא שייך הכא עושין מצות חבילות ולהכי לא נקטינן כנ"י אלא כהפוסקים הנזכרים וכמ"ש בש"ע סי' הנזכר. ועוד יצא לנו ממ"ש דאם אין לו אלא ש"י מברך שתים כיון דכל אח' טעונה שתים כדפי' וכן פסק הסמ"ק והגהו' סמ"ק וסה"ת ולא ידעתי למה פסק הטור דעל ש"י לבד מברך להניח ולא על מצות והוא נגד הפוסקים הנזכרים בלי שום טעם וראיה ולא הזכיר דעתם כלל ואי משום דאמרי' סח מברך שתים על ש"ר וא"כ נשארת ש"י בברכת להניח לבד שאני התם שא"א לתקן עוד א"נ ברכות על מצות שמברך אח"כ על ש"ר קאי נמי אש"י אף שהפסיק בנתיים ומטעמא דאמרינן לעיל ואי משמע להטור הכי ממ"ש הרא"ש וכ"כ המרדכי בה' קטנות בשם ר"י גם סח מברך שתים אש"ר וכן אם אין לו אלא של ראש וכו' ולא כתבו סתם אם אין לו אלא א' כו' דהוי משמע בין ש"י בין ש"ר גם מזה אין הוכח' כ"כ דאפשר דמשום דאינהו קאי התם בש"ר הזכירו ג"כ דין דאין לו אלא ש"ר ואין ה"נ דה"ה באין לו אלא ש"י כמ"ש הסמ"ג והגהות סמ"ק וסה"ת להדיא ואפשר משום דהרי"ף ורש"י ורמב"ם פסקו לברך על שתיהן להניח לבד ולא פליג ר"ת עליהם להדיא בש"י אלא הזכיר ש"ר נקט כספק ברכות להקל הנלע"ד כתבתי יצחק לוי:

(ז) לפיכך צריך לברך כו'. פי' קודם הנחה פשיטא שלא יברך דעכ"פ סמוך לעשייתו בעי' וזה הוי קודם דקודם ע"כ יברך אחר ההנח' וקודם עיקר העשוי' שהיא הקשירה דהיינו הידוק הרצועה המונחת על הזרוע כ"פ ב"י פי' א'. ועוד פי' שני דלא בא למעט רק שלא יעשה אחר ההידוק אלא קודם לו אבל אם בא להקדים גם קודם ההנחה שפיר דמי והסכים ב"י לפי' א'. וק"ל מ"ש מן ברכת על ביעור חמץ דמברכין קודם הבדיקה מטעם שהבדיק' צורך הביעור כמ"ש הטור ריש ה' פסח כ"ש דנימא כאן שהנח' היא לצורך הקשיר' שהיא העשיי' העיקרי' וזה ראי' לפי' השני. וי"ל לפי' א' דגם בבדיקת חמץ הי' ראוי לברך קודם הביעור אלא שאין זמנו קבוע ביום שהאדם הולך בשוק ויש לחוש שמא מתוך עסקיו יעבור הזמן משא"כ בלילה שכל אדם מצוי בביתו אבל כאן ההידוק אחר ההנח' הוא בבירור תיכף ע"כ יעשה מן המובחר כנ"ל:

(ח) אלא שותק ושומע. דהשתיקה כעונה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשוב כהפסק' ומשמע כאן שאלו עבר וענה יהא שמיה רבא וכיוצא בה דלא הוי הפסק לענין שיצטרך לברך שנית על התפילין כדין המפסיק בשיחת חולין וכ"כ בב"י בשם המרדכי מטעם דאין הפסק אחרי שצורך הוא לו:

(ט) קודם שיכרוך. הטעם בטור בשם הרא"ש כיון שברכ' שני' חוזרת גם על ש"י ומטעם זה אין להפסיק ביניהם ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכ' סביב הזרוע אינה מן המצו' הלכך טוב לאחר אותה עד שיניח ש"ר עכ"ל. וכ' ב"י בשם תשוב' הרא"ש בל' זה מפני שברכת תש"י שייכא ג"כ על התש"ר עכ"ל. ומהר"א מפראג פי' דברי הטור מ"ש גם על ש"י פי' על ברכת להניח שהיא ש"י ונמצא דברי הטור כדברי הרא"ש והוא מוכרח דאל"כ תקשה לך הא כתב אח"כ דאם אין לו אלא ש"י מברך להניח לחוד ש"מ דא"צ לש"י רק להניח וכן משמע באשר"י הלכות קטנות ובספ' כוונת האר"י בשם מהר"ר יצחק לוריא שנהג לכרוך שבעה כריכות תחלה בזרוע ואח"כ הניח של ראש וכתב בזה סוד ע"ש.

(י) להוציא תפילין של ראש כו'. יש נוהגים לעשות לכל תפלה כיס בפני עצמו ולעשות סימנים בכיסים של התפלה איזה של יד ואיזה של ראש ולא נכון הוא דמ"מ כשיבוא הכיס שבו תפילין של ראש מזומן לפניו תחלה נגד ימינו צריך שיהפוך הכיסים שיבוא של יד לפניו תחלה ונמצא מעביר על המצות אלא יניחם שניהם בכיס אחד ארוך וצר ויניח של ראש למטה ושל יד למעלה באופן שבשום פנים א"א לשל ראש שתבוא קודם:

(יא) הזיזם ממקומם כו'. לעיל סי' ח' סי"ד נתבררו דברים אלו ושיש לנו לפסוק כי"א קמא שמביא רמ"א שם וא"כ לענין תפילין יש לפסוק אם הסירם כדי ליכנס לב"ה צריך לחזור ולברך אבל בלא ליכנס לב"ה א"צ לברך:

(יב) א"צ לחזור ולברך. כיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא לא חלה הברכה על שום מצוה וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שניה כ"כ ב"י. ומדבריו יש ללמוד במי שיש תפילין בידו בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אלא תיקון כמצות ודומה להביאו מלח שבין ברכת המוציא לאכילה לקמן סימן קס"ז ס"ו:
וכתב עוד ב"י דאם עשה ההידוק כבר ואח"כ נפסק ומתקנו צריך לברך דכבר נעשה המצו' במה שהידק פ"א ולכאור' יש להביא ראיה מטלית שנפלה כולה ממנו דצריך לברך כשחוזר ומתעטף כמ"ש סי' ח' סט"ו אבל ק"ל דהא ברכת להניח שמברך קודם הנחת תפילין ש"י קאי גם על תש"ר כדאיתא לעיל וא"כ כל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה ומה שעשה קשר לתש"י הוא ג"כ מתוקן המצוה כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י וע"כ צריך לתקן תש"י ואח"כ יניחם כראוי נמצא שקיום המצוה השייכה לברכה נמשכת עדיין עד שתגמור דהיינו אחר שהניח ש"ר ונראה שזה טעם הש"ע מ"ש אח"כ והוא מן דברי הראב"ד בב"י דאם הותר קודם הנחת ש"ר כו' מטעם שקיום הברכה עדיין נמשך כמ"ש ואע"ג דהראב"ד לא זכר אלא היתר ההידוק נראה דה"ה בנפסק דחד טעמא הוא דהא הזיזו ממקומן צריך לברך ועוד נפרש בסמוך בס"ד:

(יג) אם הותר ש"י כו'. צ"ע כוונת הש"ע דהא הותר ונפסק שוים הם כמ"ש בסמוך וגם סידור לשון הב"י מורה כן דמתחלה כ' דנפסק הקשר ואח"כ מסיים בלשון זה אח"כ מצאתי בס' א"ח בלשון זה כ' הראב"ד כו' דמשמע דאותו דין דזכר הב"י תחלה נתפרשו גם דברי הראב"ד וא"כ קשה הא כ' הש"ע תחלה בנפסק דוקא בתחלת ההידוק א"צ לברך הא אחר ההידוק צריך לברך וכמ"ש בשם ב"י וכאן כ' בהותר דכל זמן שלא הניח ש"ר א"צ לברך. ונ"ל דבספר ב"י הי' נסתפק בפירוש דברי הראב"ד אם יש חילוק בין הותר לנפסק דאפשר דבהותר מסתבר טפי שא"צ לברך שנית כי מחוסר מעשה קל דהיינו ההידוק לחוד וכיון שעדיין ש"ר לפניו ושייך לברכת ש"י כמ"ש בסמוך מ"ה א"צ לברך משא"כ בנפסק הקשר דהוא מעשה חדש מ"ה כ' בב"י סתם שאחר שכתב חילוק שלו בנפסק העתיק ל' הראב"ד וסמך על המעיין לידע מוצא הדברים אבל בש"ע לא כתב אלא דבר הברור ע"כ לא כתב רק מלתא דלית ביה ספיקא דהיינו שנפסק בתחלת ההידוק א"צ לברך ואלו אחר ההידוק לא כתב כלום אלא העתיק הדברים של הראב"ד כהוייתן שמהן יש ללמוד דה"ה לנפסק שא"צ לברך אפי' בנפסק אחר ההידוק כנ"ל ברור וכנ"ל לפסוק להלכה אפילו בנפסק אחר ההידוק א"צ לברך כ"ז שלא הניח עדיין ש"ר כנ"ל:

(יד) ולא על גזולין. דבוצע ברך נאץ ה' עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות כ"כ ב"י בשם א"ח בשם העיטור אבל נ"ל לפי מה שהוכחנו בסי' י"א ס"ו דבציצית אין לברך עליהם אפי' אחר יאוש ושינוי רשות ה"נ כן הוא בתפילין ומ"ה סתם הש"ע כאן וכ' סתם פסולין דמשמע בכל גווני וכן דקדק בב"י מדברי רמב"ם בסי' י"א מדכתב סתם פסולי':

(טו) עד שיחזירו ס"ת. סמך לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם:

(טז) קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים במקצת מדינות כתר יתנו לך וכו' וכתב ב"י הטעם דאין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין עליו כדאיתא בשם הזוהר מביאו ב"י לענין תפילין בח"ה בסי' ל"א. ותמהני על מ"ש רמ"א שהמנהג לסלקם בכ"מ והלא בח"ה חמור טפי לענין תפילין שלא להניחם כמו שהאריך על זה ב"י בשם הזוהר ואפ"ה מניחין תפילין במדינות אלו ואפי' בברכה ואלו כאן משום קדושת כתר שיש במדינות אחרות נחלוץ תפילין ואדרבא בהרבה דוכתי שאין מניחין תפילין מ"מ אין חולצין אם היו עליו כבר וכאן נימא להיפך. ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף כיון שא"א כתר ע"כ נראה דהנוהג כן שאינו חולצן אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג כי יש לו על מי לסמוך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף ·