ש"ך/יורה דעה/א

ש"ך ‏ יורה דעה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) וכן המנהג. כן כתב האגור והבית יוסף השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה ולפעד"נ דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק (בשרש קע"ב) דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש הרב בח"מ ס"ס ל"ז:

(ב) ועבדים וכל אדם אפי' אין מכירין כו'. הטור כתב ועבדים משוחררים כו' ונ"ל לבאר דעתו דסבר ליה דסתם עבדים יש להן כל המדות הרעות יותר מן הריקים והפוחזים כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי ואינן בחזקת כשרות ועל כן פירש המתניתין שהביאו התוס' והרא"ש דעבדים שוחטין לכתחלה היינו במשוחררים דאם לא כן אף על פי שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה אלא במכירים אותו שהוא כשר, אבל כשמכירים אותו הרי הוא בכלל רוב מצוים אצל שחיטה מומחים ומוחזקים הם, וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך ומביאו בית יוסף (ריש סימן ב') שדעת הרמב"ם (פ"ג מהלכות שחיטה וכ"כ הסמ"ג) דעבדים הם בכלל רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, וכן נ"ל דעת הדרישה (סעיף י') וא"כ המחבר שהשמיט תיבת משוחררים אזיל לטעמיה שכתב בבית יוסף קשיא מאי איריא משוחררים אפילו אינן משוחררים נמי כו' (וכן בתורת הבית הקצר (דף ו' ע"ב) כתב דנשים ועבדים שאינם משוחררים שוחטים לכתחלה כגדולי ישראל) וע"כ המחבר מיירי במכירים אותן שהן כשרים דסתם עבדים אינן כשרים (אלא דלא משמע ליה דהטור ידבר באין מכירין אותן דוקא) והא דלא הזכירו המחבר משום דסבירא ליה דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן וכדעת הרמב"ם ור"ח שהביא בבית יוסף, וכמו שפסק בסימנים המחודשים וכן כתב לקמן ס"ס ס"ה ולכך לא הוצרך להזכירו דפשיטא דלא עדיפי עבדים משאר בני אדם (ועיין בתשובת ר' שלמה כהן (חלק ב' סימן קע"ה) כתב ג"כ קצת דברים מזה) והב"ח השיג על המחבר שמהרמב"ם והסמ"ג משמע דבעבדים בעינן דוקא יודעים שהן מומחים וגם השיג על הדרישה ולפעד"נ כמ"ש:

(ג) מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ועי' בבית יוסף:

(ד) שרוב כו'. עיין בחושן משפט (סי' ש"ו ס"ז) גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכהאי גוונא רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן:

(ה) אבל אם הוא לפנינו כו'. ז"ל הב"ח כתב ראב"ן דנ"ל דאף רבינא לא קאמר דאם שחט בודקים [אותו] אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקיה כו' ולפי זה לדידן כשאינו לפנינו אוכלים משחיטתו אפי' מצינן למירדף אבתריה עכ"ל. וק"ל דהא אמרינן בש"ס עלה דרבינא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה, אלא אשאין מומחים בבודקים אותו סגי (פי' למה לי אחרים רואים אותו) דליתיה קמן דליבדקיה, הרי דלרבינא אף על פי דליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו פסולה כשאין אחרים רואים אותו. ויש ליישב דהא דמשני דליתיה קמן כו' איירי כשרודפים אחריו מגיעים אותו אלא שאינו לפנינו וקאמר תנא דמתני' דאין צריכים לרדוף אחריו. והוא דוחק ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה. ולפי דברי הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה:

(ו) אלא אם כן נטל קבלה כו'. והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור ליקח שכר על זה וגם התרנגולים אל יהנה הת"ח מהן אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הצפרים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי. ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי כו'. ומש"ה ראיתי אפילו מומחים גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטים אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה. כל זה מדברי מהרש"ל פ"ק דחולין (סי' ה') ואעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם:

(ז) ואם בדקו כו' אבל אם לא נטל קבלה כו'. כן למד הרב מתשובת הרשב"א (סי' רי"ח) שכתב לאסור הכל למפרע. ובחידושי אגודה פ"ק דחולין פסק דאוקי שוחט אחזקתו ועד עתה ידע. והשוה אותם הרב בדרכי משה, דחדושי אגודה מיירי שנטל פעם אחת קבלה דמוקמינן ליה אחזקתו עד השתא (וגם הרשב"א מודה לזה כדמוכח מדבריו ע"ש), אבל כשלא נטל קבלה מעולם דאז לא היה לו חזקת ידיעה מעולם מטריפין כל מה ששחט למפרע. וזה דלא כהלבוש עטרת זהב שהביא שתי דעות בזה ע"ש:

(ח) אבל אם לא נטל כו'. הקשה בדרכי משה מאי שנא מבהמה שנמצאת טרפה שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה מטעם דרוב בהמות כשרות הם ואמרינן העמד בהמה על חזקתה (וכדלקמן סי' פ"א) ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשרות שהרוב הוא לכל הבהמות שבעולם ולכן מקרי שפיר רוב, אבל הכא דוקא רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן אבל רוב בני אדם אינן מומחין ולכן לא מקרי חזקה זו מחמת רוב. ועוד אפשר דלא דמי דהתם יש לומר דלא יצאת מחיים רק השתא סמוך לשחיטה נטרפה, מה שאין כן בשוחט עכ"ל.

ולפעד"נ דלא דמי דהתם י"ל משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה, אבל הכא ע"כ משנולד לא ידע כלום, ואם כן נצטרך לומר למד ושכח וזה לא אמרינן, ועוד דכיון דהשתא אינו יודע מוכחא מלתא דלא ידע מעולם דאין דרך לשכוח הלכות שחיטה שצריך להיות רגיל בהן, אבל אם נטל קבלה על כרחך צריך לומר דשכח, ואפשר שגם זה הוא בכלל דברי הרב. ובהכי ניחא דלא תקשה ממקוה דלקמן סימן ר"א סעיף ע"א דכל הטהרות שנעשות על גביו טמאות למפרע. מיהו בלאו הכי לא קשיא מידי דהכא איכא חזקה ורובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, מה שאאין כן התם דליכא רובא, א"נ הכא הוי ספק ספיקא. ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל.

ולפי מה שכתבנו, מי שהיה בודק ואחר כך נמצא שיצא טרפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו, הכלים כשרים מדינא, ואמרינן אוקמיה אחזקתיה ועד השתא כשר היה. וכן כתבתי בסי' קי"ט ס"ק ל' בשם הב"ח ע"ש וכן העתיק מהרש"ל פרק גיד הנשה (ס"ס ט"ז) תשובת מהר"מ מ"ץ ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו בחשוד למפרע לא יפה כוונו דלא מחזקינן ליה בחשוד למפרע כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע ע"כ. וכן הביא הבית יוסף בספר בדק הבית בסי' קי"ט כתב ארחות חיים בשם התוספתא שאפילו מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאם שחט ונקר חלב ואחר כך המיר באותו יום הכל כשר ע"כ ועיין לקמן סימן קי"ט:

(ט) על דבר זה כו'. כלומר אילו בא לפני דין זה הייתי מסתפק בו ושואל:

(י) ובדין בדיקת הסכין. שיתבאר לקמן סי' י"ח ע"ש:

(יא) שחיטתו פסולה. דכיון דאינו יודע הלכות שחיטה שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע, פי' ואינו מרגיש, דכיון דאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא"ש:

(יב) ואפילו אמר ברי כו'. פי' דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי, פשיטא שאינו כלום, אלא אפילו אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מכל מקום מאחר שבשעת שחיטה לא ידע, לאו אדעתיה, וסובר שעשה מה ששואלים. ובב"ח פירש דהכי קאמר אפילו אחר שלמדוהו הלכות שחיטה אמר ברי לי כו' וא"צ מיהו דינו אמת שכ"כ הר"ן בשם התוס' והכסף משנה (רפ"ד) בשם הפוסקים:

(יג) נאמן כו'. כיון שהוא יודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה מאכילה לנו (ב"י) ולפי זה הוא הדין אפילו שותק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע הלכות שחיטה ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה או דרס:

(יד) מתחילת שחיטה עד סופה. פי' אפילו ראה ששחט סימן אחד יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסימן יפה שחט הסימן השני גם כן יפה אלא חיישינן שמא שהה או דרס בסימן השני:

(טו) ויש מחמירין כו'. וכן משמע בש"ס (דף ג' ע"ב) גבי הא דמשני דליתיה קמן דליבדקיה וכן דעת הב"ח. מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע הלכות שחיטה או לאו, נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עומדים על גביו וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין (סי' ה') אלא דס"ל דהר"ר ברוך בהגהת אשר"י לא ס"ל הכי. ולע"ד גם ה"ר ברוך מודה לזה ע"ש:

(טז) או שנגנבו. ל' הטור והפוסקים אע"פ שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה וע"ל סי' ב' ס"ק י"ח:

(יז) שרוב ישראל. אפילו רוב העיר והשוק עובדי כוכבים וכן אם רוב עובדי כוכבים מצויים שם אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים ואם עובדי כוכבים וישראל מצויים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור כ"ז נראה ממשמעות הפוסקים וב"י וע"ל סי' קכ"ט סי"א י"ז י"ח י"ט וע' בח"מ סי' רנ"ט ס"ג:

(יח) מצויים. וה"ה במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות מהני רוב טבחי' אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטים מיד כשצדין כ"כ הרא"ש ור' ירוחם וכן דעת הב"י וצ"ל שמ"ש בח"מ סי' רנ"ט ס"ו מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר עכ"ל מיירי בעוף גדול:

(יט) וגם רוב גנבי כו'. קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור וכן מוכח באשר"י וב"י וכן משמע בד"מ וע"ל סי' קכ"ט ס"א ובעט"ז משמע שבמציאה צרי' שיהיו רוב השוק ישראל וגם רוב גנבי העיר ישראל שהרי לא הזכיר מקודם אלא המוצא בהמה כו' וכ' אח"כ וגם רוב גנבי העי' הם ישראלי' והוא תמוה ואפשר שט"ס יש בדבריו:

(כ) מותרים. ומיירי בגווני דליכא למיחש לבשר שנתעלם מן העין וכמו שיתבאר בסי' ס"ג ע"ש:

(כא) באשפה שבשוק כו'. הטעם דאדם עשוי להטיל נבילתו שם וכתב הב"ח דכשהאשפה פחות מג"ט לא חשוב אשפה ואינו מוכרח:

(כב) חרש שאינו שומע כו'. נראה דאפי' פקח ונתחרש במשמע וכ"כ הב"ח:

(כג) ושוטה דהיינו כו'. כתב הבית יוסף בחושן משפט (סי' ל"ה) שאין הכוונה שבפעם אחת שעשה אחד מאלו מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך ע"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה:

(כד) אפילו באחת מאלו. כלומר דבדעביד דרך שטות הוא דנקרא שוטה אפילו באחת מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה וכדאיתא בש"ס לכך כפל בלשונו:

(כה) וקטן כו'. דע דמדברי בית יוסף משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עומדים על גביו. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עומדים על גביו והיכא שאין אחרים עומדים על גביו אפילו מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן ועל פי זה תפרש דבריו דבכל הסעיף מיירי כשאינו מומחה ודו"ק אבל מהרש"ל פ"ק דחולין (סי' ה') והדרישה האריכו לפסוק דאפילו ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרים עומדים על גביו אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עומדים על גביו והיכא דאין אחרים עומדים על גביו או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפילו אחרים עומדים על גביו אף דיעבד אסור וכ"כ הב"ח:

(כו) אפילו אם רוצים כו'. הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עומדים על גביו יש לומר דכולי עלמא מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכל שכן גדול שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עומדים על גביו והתוס' ור' ירוחם שוין בכל זה דמה שאסר ר' ירוחם בקטן אפילו אחרים עומדים על גביו מטעם שמא יטעה לאכול משחיטה זו ששחט ע"כ מיירי באינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו דאז אפילו דיעבד אסור והב"ח הבין דר' ירוחם פליג על התוס' בזה ולכן פסק לאסור אפילו בגדול ולפעד"נ כמ"ש ועוד ראיה דהא הרשב"א בחידושיו ובתורת הבית דף ח' והר"ן ס"פ לולב הגזול והט"ו ס"ג פסקו דמותר ליתן לו (וכן לקטן שיודע לאמן ידיו) לשחוט לכתחלה אפילו לאכול כשאחרים עע"ג אע"ג דקי"ל התם דאסור מ"מ לענין להשליך לכלבים ודאי דינם אמת ודו"ק:

(כז) אע"פ שיודע ה"ש ויודע לאמן ידיו. כן הוא בא"ז ובהג"א והטעם כתבו הרא"ה בבדק הבית והג"א ומהרש"ל שם משום דאין נאמנות לקטן דלא כמו שדחק בעט"ז בטעם דכיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה אין שחיטתו שחיטה דכתיב וזבחת שפירושו מי שהוא מצווה כו' כמו שיתבאר בסי' ב' עכ"ל דזהו תימא דבסי' ב' עובד כוכבים אינו מצווה על השחיטה כלל אבל ודאי דקטן מצוו' שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה וגם משכחת לפעמים דשחיטתו כשרה:

(כח) ויש מחמירים כו'. כתב מהרש"ל שם (סי' א') דמה שנהגו שלא ליתן למי שהוא פחות מי"ח הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה ועל הסתם אני אומר ע"כ:

(כט) שחיטתו כשרה. דאין הברכה מעכבת בדיעבד כדלקמן ר"ס י"ט ועמ"ש שם:

(ל) אם הוא מומחה. הא דלא כתב גבי מדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמועינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה וזה פשוט לפע"ד והב"ח כתב בקונטרס אחרון דכיון דאינו מדבר אינו בכלל רוב מצוים א"ש מומחין הן ולא ידעתי למה יגרע חזקתו משאר בני אדם הא אמרינן ריש פ"ק דחגיגה דהרי הוא כפקח לכל דבר ונתבאר בח"מ סי' רל"ה ותו אמרינן התם (דף ג' ע"א) למימרא דכי לא משתעי לא גמר והא הני תרי אלמי כו' דאשתכח דהוי גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה ש"ס ומסיק דגמר גם מ"ש ממדבר ואינו שומט גם מדברי הדרישה שבסמוך מבואר דהוא בכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ובדרישה תירץ משום דחרש המדבר ואינו שומע אפילו מומחה אינו שוחט לכתחלה ובדיעבד אפילו הוא לפנינו הוי כאינו לפנינו שא"א לבדקו כיון שאינו שומע ושחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וא"כ לא נפקא לן התם במומחה מידי עכ"ד ותימא שהרי אפשר לבדקו ע"י כתב וכדרך שבודקים אותו לגיטין ולמתנות וכמ"ש הט"ו בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א:

(לא) מומחה כו' אם אחר כו'. א"ל לדעת הט"ו בס"ג דמי שיודעים בו שא"י ה"ש מותר לשחוט לכתחלה אם אחר עע"ג א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי שאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו וכה"ג:

(לב) אם אחר מברך. ודוקא שהאחר שוחט ג"כ הא לא"ה א"י לברך הג"א ומביאו ב"י וד"מ וכן משמע בשחיטת מהרי"ו וכ"פ הב"ח ושאר אחרונים וכן משמע הל' אם אחר מברך ולא קאמר ואחר מברך משמע שהאחר מברך בלא"ה וע"ל סי' י"ט דבעי' שאותו אחר יכוין להוציאו:

(לג) דינו כשוטה. דלכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עע"ג ובדיעבד שחיטתו כשרה כשאחרים עע"ג דוקא:

(לד) וי"א כו'. כלומר עצה טובה לשיכור שלא ישחוט לכתחלה מפני שרגיל לבא לידי דרסה אבל ודאי מדינא הרי הוא כפקח לכל דבר כמ"ש הט"ו בח"מ סי' רל"ה ובעט"ז השמיט הג"ה זו ולא ידעתי למה:

(לה) אלא א"כ אחרים רואים אותו. ובשלטי הגבורים כתב ע"ש ריא"ז דאפילו אחרים רואים אותו לא ישחוט לכתחלה ע"ש:

(לו) שחיטתו כשרה. וכ' בסא"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו ומביאו הב"ח ובד"מ כתב על הסא"ז ושאר הפוסקים לא חילקו בזה:

(לז) מפני שא"י לברך. וגם אחר אינו רשאי לברך כנגדו כמ"ש הט"ו בא"ח סי' ע"ה ס"ד ועוד כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו וליכא למימר שומע כעונה כ"כ בפרישה:

(לח) י"א ששחיטתו כו'. משום דדמי לחשוד לאותו דבר הרא"ש ור' ירוחם שם ועוד משמע מדבריהם שם דאפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל ע"ש כי הב"י לא הביאם בשלימותן:

(לט) כי לא שחטתיה. היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה כלל אינו נאמן משום דהוי מיגו במקום עדי' אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיט' אינה קרוי' שחיטה כן הוא בתשובת הרשב"א:

(מ) כיון שנתן אמתלא כו'. כמו שנתבאר בא"ע סי' קנ"ב ועיין בח"מ סי' פ' וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ח:

(מא) עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. פי' ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפילו להעד דלא שייך לומר דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא במכאן ולהבא דדוקא גבי י"נ דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן (לקמן סי' קכ"ז) דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפילו אם יהיה כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בעדותו כלל כיון דהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב במכאן ולהבא עכ"ל מהרי"ק והוא דעת המחבר אבל בתשו' בן לב ומהרש"ל פ"ק דחולין (סימן ט') והב"ח פסקו דאותה שחיטה עצמה אסורה לכל אדם וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ג נתבאר זה בארוכה על נכון וע"ל סי' ב' ס"ק י"א:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף · הבא >