מחצית השקל/אורח חיים/כה

מחצית השקל ‏ אורח חיים כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) שלא כו' וכ"מ סעיף י"א. ר"ל שכ' שם וז"ל ויש מ"ש שאסור להוציא תפיל' ש"ר מהתיק עד שתהיה תפלה של יד מונח'. ודין זה מקורו מתשו' הר"י גוקטליי"א. והטעם ע"פ הקבלה כמ"ש הרב"י בספרו הארוך. וסיים שם רמ"א בהגה ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחת של יד. והוא מהרי"א ומהריב"ח כמבואר בב"י ועל דין זה כ' הרב"י הטעם (וכ"ה במ"א לקמן) משום דכשנוטלה ואינו מניחה הוי כמעביר על המצות וא"כ תיקשי למה בדין ראשון שאסור להוצי' תפילין ש"ר כו' הוצרך ליתן טעם ע"פ קבלה. ולא אמר ג"כ הטעם משום דהוי כמעביר ע"ה. אע"כ צ"ל כיון דעדיין אין תפלה ש"ר פתוח אף שהוציאו מהתיק לית בה משום מעביר ע"ה. כ"ש שעדיין מכוסין בכיסן דליכ' משום מעביר ע"ה:

(ב) (ס"ק ב) מזומנים וכ"ה ביבמות. ר"ל אע"ג דאי היה ממתין עד שיביאו לו ציצית היה עושה מצוה מן המובחר לברך על הציצית קודם התפילין. וכמ"ש ריש הסי' אפ"ה א"צ להמתין. וע"ז כ' דכ"ה ביבמות. דתנן התם מצוה בגדול לייבם. דכתיב והי' הבכור כו' ואם אין גדול קטן מייבם. ותנן תלה הקטן בגדול עד שיב' ממדינת הים. (פי' דהגדול הוא במדינת הים ואומר הקטן שימתינו עד שיבא הגדול ממדינת הים) אין שומעים לקטן. אלא צריך הקטן לייבם או לחלוץ מיד. אע"ג דאם היינו ממתיני' עד שיבא הגדול היה נעשה המצוה מן המובחר דהא לכתחל' המצוה בגדול מ"מ עדיף שייבם או יחלוץ הקטן מיד דשהויי מצוה לא משהינן וכל שיש לקרב עשיי' המצוה עדיף טפי:

ובמנחות דף ע"ב דאע"ג דאיברים ופדרים של תמיד בין הערבים מצותן כל הלילה ואפ"ה רשאי להקטיר בשבת אברים ופדרים של תמיד של בין הערבים של שבת. ואע"ג דאפשר להקטירן בליל מוצאי שבת:

אפ"ה הותר לחלל שבת דחביבה מצוה בשעת' להקדים המצוה:

(ג) (ס"ק ג) א"צ כו' ט"ס היא. וכצ"ל ויניח תפילין בביתו דוקא כו' וקאי על מ"ש הרב"י סעיף ב'. כ"ה בזוהר בד"מ הביא בשם הרקנ"ט שכ' בשם הזהר. דאם עושה כן שכינת' אזדמנא עליה. ותרין מלאכים דקיימי' עליה כו' מלוין לי' עד בי' כנשתא ומברכים ליה. וחד מקטרג' דקאי' קמי' פתחא דבר נש אזיל בתרייהו ועונה אמן בע"כ. והרב"י כ' בשם הזוהר מאן דאתי לבי כנישתא ול"ל תפילין ברישי' וציצית בלבושיה ואמר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך קב"ה אמר אן הוא מוראי. ודאי אסהיד סהדותא דשקרא עכ"ל:

ועבי"ד סי' רל"ב סעיף י'. ר"ל דמזה הביא מהר"ם בתשובה הנ"ל ראיה לדבריו. מהא דאי' שם סעיף ז' אם ראה מרחוק אנשים אוכלים פירותיו. ואסרן עליהן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו אין נדרו נדר אע"פ שלא פי' תחלה בעת שאסרן. דמה"ט אוסר הואיל והם רחוקים ואינן אביו ואחיו מ"מ הדבר מוכיח ממילא שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ובסי' י' כ' נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהיא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות עכ"ל ודימה מהר"ם נדון שאלתו לשני דיני' הנ"ל ולכן סיים מ"א ונ"ל דצריך התרה כיון דמהר"ם דימהו גם לסעיף י' ושם בסעיף י' כ' הט"ז דמשמע מדברי ש"ע דאפי' לא פי' בשעת שבועה שנשבע משום שסובר שהו' איסור גדול אפ"ה א"צ התרה ותמה הט"ז מ"ש מהא דכ' שם סעיף ו' שאם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצ' שלא גנבה ולא הכתה אין צריך התרה הרי דבעי' דוקא שיפרש בשעת הנדר שגנבה כו' אבל אי נדר סתם אפי' אומר שבלבו היה משום שגנבה כו' אפ"ה צריך התרה וה"ה בהאי דסעיף י' אם לא פי' משום שסובר שהוא איסור גדול צריך אח"כ התרה ולא דמי לסעיף ז' דאפילו לא פי' משום שהם אינן אביו או אחיו אסרן עליהן ואפ"ה א"צ התרה דשאני האי דסעיף ז' כמ"ש בש"ע שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו וה"ל כאלו פי' אבל בסעיף ז' וסעיף י' בעינן דוק' פי' בשעת הנדר דאין הדבר מוכח שנודר קונם אשתי כו' שהטעם שחשד' שגנב' כו' שמא מחמת סבה אחרת וכן בסעיף י' שמא אפילו היה יודע שהי' איסור קל אעפ"כ נשבע וכיון שלא פי' צריך התרה עכת"ד וכיון דמהר"ם דימה דין דהכ' גם לסעיף י' דהתם א"כ לדעת ט"ז גם כאן צריך התרה כיון דגם כאן אין הדבר מוכח וניהו דמודה מ"א לענין קנס דאין מוציאים מידו מ"מ לענין איסור חש מ"א לדעת הט"ז ומצריך התרה. ובתשו' נ"ש סי' ו' חולק על דינו של מהר"ם דאין כוונת הזוהר דקב"ה שואל אן יראתי אלא ביוצ' מפתח ביתו כשכבר האיר היום וחל עליו מצות תפילין וציצית אבל כשיוצ' קודם אור היום דעדיין א"א להניח ציצית ותפילין ל"ל בה ואייתי ראיה מדברי בעל ר"ח בספרו תוצאות חיים וקרא דאב' ביתך כו' ביראתך י"ל בענין אחר דקאי על זכות ג' אבות ע"ש עכת"ד וצריך לומר הא דהאר"י ז"ל לא היה מיו"ד הראשונים עיקר טעמו היה כמ"ש מ"א לקמן סי' צ' ס"ק כ"ז וז"ל כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין כו' עכ"ל א"כ י"ל דעיקר טעמו היה מפני שהיה צריך לפנות. וטעם שילך מעוטף כו' לא עשאו אלא סניף בעלמ' וכ"כ בס' א"ר:

(ד) (ס"ק ד) בביתו כו' ודומה לזה כ' בסי' קס"ח ס"א היה לפניו חתיכת לחם וככר שלם צריך לברך המוצי' על השלם. וכ' רמ"א שם דוק' אם דעתו לאכול שניהם. אבל אם אינו רוצה לאכול כ"א מאחד יבצע עליו אע"ג דהשני חביב וחשוב:

(ה) (ס"ק ה) ושם כו' ובמקום שמצוים עכו"ם כו' בחצר בה"כ משום רשעת העכו"ם:

סי' תקנ"ד. לענין חליצת מנעל בט"ב דבמקום שעכו"ם הרבה עוברים ושבים א"צ לחלוץ ברחוב מה"ט:

(ו) (ס"ק ו) יכוין כו' גם ב' פרשיות וכו' ר"ל דבתפילין כתובים ד' פרשיות שמע. והיה אם שמוע. קדש והיה כי יביאך. ושני פ' מהן דהיינו שמע והיה אם שמוע. קוראין כל ישראל וע"ז כ' דגם ב' פרשות אחרות דהיינו קדש והיה כי יביאך יש לקרותן:

(ז) (ס"ק ז) ויניח הע"ת כו' שכ' שגם כשימשמש בתפילין ימשמש תחלה בשל יד ואח"כ בשל ראש והוא מבואר כן להדי' בש"ע סי' כ"ח:

(ח) (ס"ק ח) תפלין הלמ"ד בדג"ש לפי שהטור כ' וז"ל ונקראים תפילין ל' פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ודרשי' אלו תפילין שבראש עכ"ל וכיון דתפילין שרשו פלל א"כ היה צריך לכתוב תפילין בשני למדי"ן כמו פלל ולכן בא דגש בלמ"ד דהוי כאלו נכתבו שני למדי"ן. וכ"כ רש"י פ' וישלח ע"פ כי חנני אלקים כו' אין חנן בלי שני נוני"ן:

(ט) (ס"ק ט) על מצות בפת"ח. דאי הוי בפת"ח הוא ל' יחיד ובחול"ם הוא לשון רבים כדאית' סי' כ"ו שכ' רמ"א לדידן דמברכים שתי ברכות על של ראש ושל יד ואם אינו מניח רק של ראש לבד מברך שתי ברכות להניח וגם ברכת על מצות דאי מניח שתיהן אז קאי ברכת להניח שבירך על של יד גם על של ראש ודי כשמברך על של ראש על מצות אבל כשאינו מניח רק של ראש כיון שעדיין לא בירך צריך לברך על של ראש גם ברכת להניח וכתב שם עוד אבל אם אינו מניח רק של יד לבד אינו מברך רק ברכת להניח לבד וא"א דברכת על מצות קאי גם על של יד א"כ היה ראוי כשמניח של יד לבד ג"כ לברך שתיהן להניח ועל מצות אע"כ דעל מצות לא קאי על של יד:

ואפי' למ"ש הטור כו' עיין בט"ז ס"ק ט' דקאי גם על של יד א"כ מברך על ב' מצות והיה ראוי לומר מצות בחול"ם שהוא לשון רבים:

דאסור כו' על שנים כא' דכתיב ברוך ה' יום יום כל יום תן לו מעין ברכותיו ה"ה בכל מצוה הדין כן:

מצות ה' ברה כו' דנקט מצות בפת"ח וקאי על כל המצות. וע"כ משום דכל המצות קשורים ואחוזים זה בזה ולכן אפי' מצות רבות יש לקרותן בלשון יחיד וכמ"ש פ' עקב כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון כו' וקרי לפי פשוטו כל המצות בלשון יחיד וא"כ כשיאמר כאן מצות בפת"ח יוצא ממ"נ אי קאי רק על של ראש דהוי חדא מצו' ודאי א"ש מה שיאמר מצות ל' יחיד ואי קאי גם על של יד דהוי כעין שני מצות אפ"ה א"ש מה שאומר מצות בפת"ח ל' יחיד דהא גם מצות רבות נקראים ל' יחיד:

לא א"ש לאידך פירושא ר"ל למאן דס"ל דלא קאי על של יד והוי רק מצוה א' והוא או' בחול"ם דהוי לשון רבים:

(י) (ס"ק י) בשכמל"ו כו'. וכמ"ש סי' ר"ו שהוא תיקון למברך ברכ' לבטלה אף דלכתחל' אין לעשות כן לברך ברכה שא"צ ולו' בשכמל"ו מ"מ הכא עיקר דעת הפוסקים לברך שתים. וליתרון לצאת דעת הי"א שאין מברכים רק א' דהוי לדידהו ברכ' שני' לבטלה לכן יאמר בשכמל"ו:

(יב) (ס"ק יב) עובר כו' כמ"ש סי' קס"ז לענין ברכ' המוציא אע"ג דבעי' לברך עובר לעשייתן מ"מ לא יברך עובר דעובר לכן אין לברך המוציא עד שיתפוס הלחם קודם שיחתוך הלחם. ובסי' תרנ"א דמה"ט לא יברך על הלולב עד שיתפוס הלולב וע"ש:

(יד) (ס"ק יד) אסור כו' עסי' רט"ו דשם מבוא' דאסור לגרום ברכה שא"צ:

ב"י מהרא"י ואייתי ראי' מדברי הרא"ש דאפי' מלבד האיסור גורם ברכה איכא עבירה להסיח ביניהן. וכ' בס' ל"ח בה' תפילין סעי' ט"ו הטעם בשם הר"ן וז"ל דה"ט משום דאע"ג דשני מצות הן כיון דכתי' בתפילין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהי' תיכף תפלה של ראש לשל יד כדי שתהי' הוי' א' לשתיהן עכ"ל:

(טו) (ס"ק טו) להניח כו' דע דמחלוקת הרב"י הוא במ"ש במנחות דף ל"ו אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח בין תפלה לתפל' מברך א'. סח מברך שתים. ופירש"י והעומדים בשיטתו לא סח מברך א' על של יד ועל של ראש. וסגי בברכ' א' שבירך על של יד להניח דברכ' להניח קאי גם על של ראש. סח א"כ הפסיק לכן מברך שתים ר"ל מברך עש"ר על מצות והיינו שתי' להניח עש"י ועל מצות עש"ר וכן פסק הרב"י לעיל אבל ר"ת פי' לא סח מברך א' על של ראש דהיינו על מצות. אף דכבר בירך על של יד להניח. וברכת להניח קאי על של ראש מ"מ צריך עוד לברך על מצות. סח והפסיק מברך על של ראש לבד שתי ברכות דהיינו מברך שוב על של ראש להניח וגם על מצות. וכן פסק רמ"א:

וכ' הר"ן כו' וטעמו שמצריך למשמש בשל יד:

לברך כשממשמש ר"ל אפי' לא נשמטו והובא דעה זו בהרב"י:

ואף דלא קי"ל הכי אלא דוק' בנשמטו כמבוא' סעיף י"ב. מ"מ כיון די"א דהכ' א"צ לברך להניח והוא דעת רש"י וכן פסק רב"י. ניהו דקי"ל כר"ת דצריך לברך גם להניח מ"מ עדיף טפי למשמש בש"י דעי"ז אנו יוצאים לדעת רש"י לברך להניח עכ"פ למ"ד על משמוש גרידה בלי נשמט ג"כ מברך וכל מה דאפשר לתקן מתקנים:

(טז) (ס"ק טז) אם סח כו' כמ"ש סי' קס"ז ס"ו דבין ברכ' המוציא לאכילת המוצי' אם הפסיק צריך לחזור ולברך מיהו אם סח מענין דברי' שהם צורך סעודה א"צ לחזור ולברך וכ' רמ"א ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל אפי' בדברים שהם מצורכי סעודה. ובסי' תקצ"ב ס"ק ה' הקשה מ"א על מ"ש שם שבין ברכה לתקיעת שופר לא יסיח אם לא בענין התקיעו'. משמע דמענין התקיעות רשאי לשיח אפי' לכתחלה והא בסי' קס"ז אוסר לכתחלה ותי' וז"ל ואפשר דהכא מיירי שצריך לשיח כגון שאו' להביא שופר וכיוצא בו עכ"ל. והן הן דברי מ"א שבכאן:

(יז) (ס"ק יז) לא הוי חוזר ומברך. הרא"ש ורשב"א ואגור. אף דהט"ז בס"ק ח' הבי' בשם המרדכי דאינו חוזר ומברך מ"מ פסק מ"א דמברך דהם רבים הפוסקי' שצריך לברך ומרדכי יחיד. ועוד דהמרדכי לטעמיה דס"ל דצריך להפסי' ולענות איש"ר וכדאי' בהרב"י ולכן לא הוי הפסק משא"כ לדידן דקי"ל דא"צ לענו' איש"ר אדרב' אסור לענות א"כ יש לפסוק כהפוסקי' דצ"ל ולברך:

אלא משום שגור' כ"ה בתשו' הרשב"א אע"ג דבס"ק י"ד כ' בשיח' מלבד איסור גורם ברכה ג"כ איכ' איסור' היינו דברי חול אבל דברי קדושה ליכ' כ"א משום גרם ברכ':

וכיון דהם אין מברכים בחה"מ מותר לו' דברי קדוש':

(ס"ח יח) אחר כו' שהכריכ' מן המצוה כצ"ל. שטעמו של הרא"ש הוב' בב"י מפני שברכ' של תפילין ש"י שייכא גם על של ראש. וכריכ' הרצוע' סביב הזרוע אינה ממצו' הנחת תפילין עכ"ל. ור"ל דהכריכ' מצוה בפני עצמה אבל אינו ענין למצו' הנחת תפילין וא"כ הוי הפסק. אבל האר"י ז"ל ס"ל דהכריכ' היא ממצות הנחת תפילין ולכך לא הוי הפסק:

ועשא' מעומד. ר"ל הכריכ' והטעם ע"פ הקבל':

(יט) (ס"ק יט) לא הוי כמעביר כו' משא"כ מ"ש הרב"י ויש מ"ש שאסור להוצי' כו' אין בו משום מעביר כמ"ש לעיל ס"ק א'. אלא הטעם ע"פ הקבל' כמ"ש הרב"י בשם הר"י גיקטלי"א:

(כ) (ס"ק כ) לא כו'. ונ"ל דההנח' תהיה מיושב כו'. ומהרש"ל בתשו' סי' צ"ח מסיק להניח מעומד ושלא לשנות מנהגי' ע"פ הקבל' ודברי זוהר. וגם האחרונים בתשובותיהם כתבו בזה עכ"פ האדם ראוי להיות הצנע לכת עם ה' אלקיו ואם מניח תפילין בביתו ראוי לעשות כמו שהכריע מ"א. אבל אם מניחו ברבי' אל ישנה מן המנהג ויעשה הכל בעמיד':

(כא) (ס"ק כא) נשמטו כו' דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח כו' אע"ג שכ' הטור לק' סי' מ"ד הביאו מ"א שם ס"ק ב' דאף שאין דעתו על התפילין. מ"מ כשאינו עומד בשחוק וק"ר לא מקרי היסח דעת. וכ"כ של"ה גופי' שם במס' חולין. צ"ל דמ"מ כיון דעכ"פ אינו עומד בשחוק וק"ר אמרי' מסתמ' אלו ידע שנשמטו היה דעתו להחזירן. ולכך הוי כאלו היה דעתו בפי' להחזירן וע"ש יותר בשל"ה:

(כב) (ס"ק כב) וי"א כו' ואדחי' ליה כמ"ש ר"ס ס"ה דבהפסיק בק"ש ושהה כדי לגמור את כלה יצא. וכ' רמ"א די"א דוקא אי היה הפסק מרצון. אבל אי הפסיק מחמת אונס חוזר לראש וכ' דהכי נהוג ע"ש וה"ה הכ' דהליכ' לבה"כ כו' מחמת אונס דאינו רשאי לילך שם עם התפילין:

כן משמע בגמ' בסוכה דף מ"ו ע"א דרבא כל אימ' דאצטריך לילך לבה"כ כשיצ' משי ידיה ומנח תפילין ומברך (ועמ"ש לעיל סי' א' במ"א ס"ק י"ח):

כמ"ש סי' תרל"ט לענין ברכ' סוכה. והש"ס שם במס' סוכ' מדמי תפילין לסוכה וצ"ל דאינו דומה לק"ש:

וכן בסי' תרל"ט משמע לענין סוכה דאינו דומה לק"ש ע"ש במ"א:

וא"כ אין חילוק כו' ולכן סתם רמ"א. ולא כ' דאם הסירן ע"מ לכנוס לבה"כ צריך לחזור ולברך כשמניחן משום דקאי ע"ד המחבר שכ' אדעת' להחזירן מיד ועז"כ רמ"א וי"א שלא לברך:

משמע דוק' כשדעתו להחזירן מיד. אבל אי דעתו להחזירן אחר זמן מרובה מודה דצריך לברך. וכמ"ש מ"א ראיה מסי' תרל"ט וא"כ בה"כ שוה למקום אחר וכמ"ש מ"א:

(כג) (ס"ק כג) ובתחלת כו' דכבר נגמר כו'. בשלמא בתחלת ההידוק כיון שעדיין לא גמר המצו' ולא היה לברכ' על מה לחול. א"כ אי לא הסיח דעתו חל הברכה על ההידוק שאח"כ:

וה"ל כנשמטו כו'. שלא הגיה כו' ואף דבב"י וד"מ כו'. ר"ל שהרב"י ור"מ דימו דין זה לנשמטו ע"מ להחזירן דהא מיד שנפסק הקשר ידע מזה ולא הסיח דעתו והיה דעתו לעשות שוב הקשר ולהניחן וא"כ תליא בפלוגת' של הרב"י ורמ"א בהזיזן ע"מ להניחן ולדעת רמ"א אפי' הדקן ואח"כ נפסק הקשר א"ל לברך ולכן הוקשה בסי' ל"ח דהו"ל לרמ"א להגיה כן. ולכן כ' מ"א דבש"ע חוזר בו ודימהו לנשמטו דמוד' רמ"א דצריך לברך כיון דנשמטו ממיל' לא ס"ל דהי' דעתו להחזירן דהא לא ידע מההשמט' וס"ל דה"ה הכא ניהו דבשעה שנפסק ידע. מ"מ מתחל' הפסיקה ע"פ הרוב אין אדם מרגיש בו. ואז לא היה דעתו להחזירו דהא לא ידע אף שבגמר הפסיק' ידע והיה דעתו לתקן להחזירן תו ל"מ והוי הפסק ולכן צריך לברך לכ"ע:

(כד) (ס"ק כד) קודם כו' דהתם מפסיק בעשיית הקשר אף דאין עשיית הקשר הפסק דמה"ט אם נפסק בתחלת ההידוק א"צ לברך מה"ט דהוא צורך התפילין מ"מ הצירוף שהוא אחר גמר ההידוק גורם שצריך לברך. עיין בט"ז:

(כה) (ס"ק כה) מהדק כו' כשנשמטו כו' וא"כ אפשר לדעת של"ה א"צ לברך:

(כח) (ס"ק כח) ג' קדושו' ובשל"ה כו' דלפמ"ש רמ"א הם ג' קדושות. דאופנים ביוצר וקדוש' י"ח בצבור וקדושת ובא לציון וד' קדישים א' של ברכו ב' קדיש שאו' ש"ץ אחר חזרת התפלה ג' מה שאו' ש"ץ קדיש שלם אחר ובא לציון ד' קדיש יתום אחר עלינו. אבל של"ה כ' דצ"ל ד' קדושות וג' קדישים. דברכו נחשב לקדושה א"כ הם ד' קדושות וג' קדישים. דהיינו קדיש שקודם ברכו שאחר ישתבח דניהו דברכו נחשב לקדוש' מ"מ ח"ק שלפניו נחשב לקדיש. ב' קדיש של ש"ץ אחר חזרת שמ"ע ג' קדיש שלם של שליח ציבור אחר ובא לציון. ולפ"ז רשאי להסירן אחר קדיש קודם עלינו:

עד שיאמר על כן נקוה לך. וצ"ל דגם הוא ס"ל כמ"ש של"ה וא"כ היה רשאי להסירן קודם עלינו מ"מ המתין עד שאמר על כן נקוה לך. אבל עכ"פ א"צ להמתין עד אחר קדיש יתום של עלינו:

וכ' בהגמ"נ כו' עד אחר המילה. כיון דהמילה היא אות וגם התפילין הם אות ראוי להיות עלינו אות תפילין בשעה שמקיים אות מילה ע"ש:

(כט) (ס"ק כט) שיחזירו כו' עסי' ל"ח כו' דאסור לחלוץ תפילין בפני רבו. וכ' שם טעם א' דכשמגלה ראשו לפני רבו להסיר תפילין ש"ר הוי בזיון לרבו. ה"ה די"ל כן בס"ת:

(ל) (ס"ק ל) קודם כו' דהא בר"ח אינו אנא מנהג. ור"ל מטעם קדושת כתר ואפי' לדידן שאין אומרים כתר. ועיין בט"ז ס"ק ט"ו אבל הלבוש לק' סי' ת"צ כ' בחה"מ יש להסירן קודם קריאת התורה. דהא לדעת הזוהר אין להניח תפילין בחה"מ וניהו דלא קי"ל בזה כהזהר. מ"מ בתפלת מוסף וכן בקריאת התורה שמזכירים קרבנות היום ומזכירים שהוא י"ט. יש לעשות עכ"פ כזוהר להסיר התפילין. וכ' דה"ה בר"ח מה"ט יש להסירן קודם קה"ת כיון שמזכירים שם עניי קרבנות היום. וע"ז כ' מ"א דאינו דומה ר"ח לחה"מ. דהא בר"ח אינו אלא מנהג להסירן אבל שלא להניחן כלל בר"ח ליכא שום דעה. וגם הזוהר מסכים להניחן בר"ח. וא"כ מה ענין הזכרת קרבנות של ר"ח לתפילין:

(לא) (ס"ק ל"א) וה"ה בחה"מ כו' והש"ץ שאין לו פנאי. ועיין סי' תרנ"א. ר"ל דמלבד זה בחה"מ סוכות יש להסיר עכ"פ הרצועה מן היד כדי שלא תהי' חציצה ללולב:

(לב) (ס"ק לב) כתר כו' כן מנהג ספרדים. ולדידן עיין ט"ז ס"ק ט"ו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.