לבוש/אורח חיים/כה

לבוש ‏ אורח חיים כה

הלכות תפילין

סימן כה
דיני תפילין בפרטות
ובו יג סעיפים

א

א בארבע פרשיות בתורה כתיב לאות על ידיך ולזכרון בין עיניך ובמקצתם כתיב לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך וגו'. והם פרשת קדש. ופרשת והיה כי יביאך. ופרשת שמע. ופרשת והיה אם שמוע. וקבלו רז"ל שפירושם הוא שהם הם הד' פרשיות שאנו מצווין לכתוב בתפילין ולהניחם בכל יום על הזרוע ועל הראש בין העינים כמו שיתבאר לפנינו בע"ה מפני שיש בפרשיות אלו יחודו יתברך ומופתיו ונפלאותיו וחסדיו שעשה עמנו אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וגם יש בהם זכרון כל מצותיו וקבלת עול מלכותו ית' עלינו לפיכך צוה ית' שנניח אותה על זרוע השמאל כנגד הלב. ועל הראש בין העינים שהוא כנגד המוח. שהם כלי המחשבה שבהם יתבונן האדם ויכוין לכל העניינים הנזכרים. ועוד [שבמוח] הוא משכן הנשמה ובלב תלויין התאוות הגופניות ועל ידי הנחת התפילין הוא משעבד גופו להמעיט תאוותיו וגם יכניע לבבו ונפשו לש"י לקבל עליו עול מצותיו ומלכותו יתברך ויחודו בגוף ובנפש לפיכך אז"ל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה תכף שיעמוד ממטתו יפנה כדי שיהיה גופו נקי ויטול ידיו לטהר אותו ומחשבותיו ויניח תפלין ויקרא קריאת שמע לייחדו ולקבל עליו עול מלכותו יתברך בפיו ואח"כ יתפלל אליו לבקש ממנו יתברך צרכיו ואז תקובל תפלתו. ומן הדין היה שיהיו התפילין על האדם כל היום כי בכל עת ובכל רגע מחוייב האדם להעלות כל הדברים הנזכרים על לבו ומחשבתו אבל מפני שאין כל אדם יכול לעשות זה כל היום מפני רוב טרדותיו ומחשבותיו והיסח דעתו בעסקיו וצרכיו גם שלא יוכל לשמור גופו בטהרה ובנקיות כל היום לא נהגו להניחן אלא בבקר וקורין בהן קריאת שמע ותפילה ובזה יוצאין ידי חובת מצותן מן התורה שאמרה סתם וקשרתם קשירה כל דהו ועל כל פנים יזהר שלא יקרא קריאת שמע ולא יתפלל בבקר זולתם. (וע"ל סי' ל"ז סעיף ב') שכן ארז"ל כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו כלומר שכיון שהוא קורא וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך ואינו מניחם בזמן שהוא חייב בהם נמצא מעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת שהרי אינו מקיימו. אע"פ שעושה המצוה שיצא ידי ק"ש ותפילה א"ה עובר עבירה מצד אחר וזהו שמעיד עדות שקר על עצמו ויש מפרשים מעיד עדות שקר על עצמו ר"ל על הש"י וה"ק כיון שאומר בקריאת שמע והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם וגומ' ומשמע אבל אם לא תשמעו איני נותן והא חזינן שהוא ית' נותן ואפילו אין אנו שומעין שהרי הוא אינו מניח תפילין והקב"ה נותן מטר. ויש מקשין לשני הפירושים אם כן ציצית נמי נימא הכי מי שקורא פרשת ציצית ועשו להם וגו' והרי חזינן [שאין] ציצית בבגדו כו'. ונ"ל שאין זו קושיא דשאני ציצית מתפילין דתפילין חובת הגוף הם שצריך כל אדם לקנות תפילין ולהניחן אבל חובת מצות ציצית אינו כן שאין אדם חייב לקנות לו טלית בת ד' כנפות כו' כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ד סעיף א' ואין דרך בני אדם לדקדק בבגדי חבירו כמה כנפות יש להם נ"ל. ולא עוד אלא שגם מצות קריאת שמע לא עשה בשלימות כיון שלא קבל עליו עול מלכות שמים בתפילין והוה ליה כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים שחייב הכתוב להקריב עמה והוא אינו עושה אותה המצוה בשלימות הכי נמי הקורא ואינו מקיים מה ששייך לה אינו עושה המצוה בשלימות אבל אם יפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל כאילו בנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות שנא' ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך יי'. מ"מ נהגו העולם להתעטף בציצית תחלה קודם הנחת תפילין דס"ל כיון שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות ראוי להקדימה ועוד שהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת וי"ט מה־שאין־כן בתפילין (כמו שיתבאר סי' לא) והויא לה מצות ציצית תדיר וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דילפינן לה מקראי כמו שאכתוב לקמן בע"ה (ע"ל סימן קפ"ח סעיף ה' וסימן רפ"ו סעיף ד') ועוד כתב בשלחן ערוך טעמא משום שמעלין בקדש ואיני יודע מה צריך לכל הטעמים שהרי עטיפת ציצית היא חובה מוטלת עליו מיד שילבוש ויתכסה בבקר והרי היא ממילא קודמת לתפילין שהרי ודאי אי אפשר להניח תפילין בעודו ערום קודם שיתכסה וילבש ומטעם זה לא הוצרכו ז"ל להזכיר העטיפה בכל המאמרים שהזכרתי ולפי מנהג זה אותם הנותנים כיס של תפילין והטלית לתוך כיס אחד צריך ליזהר שלא ישימו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בה תחלה ויצטרך להניחם קודם עטיפת הציצית כדי שלא יעבור על המצות. דאע"ג דגבי תפילין אם פגע של ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמו שיתבאר בסי' זה סעיף ו' שאני התם דהתורה הקדימה דכתיב (והיו) [וקשרתם] לאות על ידיך והדר ולטוטפות בין עיניך וגם דרשינן עוד מקרא שכל זמן ששל ראש בין עיניך יהיו שתים כמו שיתבאר בע"ה סימן כ"ח ומשום הכי מוטב שיעביר על המצות משיעבור על מה דכתיב באורייתא. אבל הכא שאין לנו דמצות ציצית קודמת אלא מטעמים שהזכרתי והם אינם כתובות בפירוש בתורה מוטב שידחו אותם הסברות ולא יעביר על המצוה דהא דאין מעבירין על המצוות ילפינן מקרא דכתיב ושמרתם את המצוות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה. (וע"ל סי' קמ"ו סעיף ד') ולא עוד אלא שי"א שאפילו בכל הטעמים הללו מצות תפילין קודמת כיון שיש בהן קדושה יתירה וקיבול עול מלכות שמים. ומצות ציצית הואיל ואידחי לה משעת הלבישה ממש מפני שלא היו ידיו נקיות ס"ל דאידחי לה עד אחר הנחת תפילין:

ב

ב לפיכך הרוצה לצאת ידי כולם יברך על הטלית הקטן שלובש ואח"כ יניח תפילין ג"כ בביתו מיד לאחר הציצית ואז יבא לבית הכנסת ויתעטף בטלית גדול שכן כתב בספר הזוהר בפ' ואתחנן שצריך שיהא לבוש ציצית ותפילין בצאתו מפתח ביתו לילך לבית הכנסת וז"ל ומאן דעייל לבי כנשתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה ואמר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך קב"ה אמר אן הוא מוראי ודא אסהיד סהדותא דשיקרא על גרמיה עכ"ל. פי' כיון שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו ובזרועו רואין שיש עליו יראת שמים ואומר באמת אשתחוה וגו' ביראתך אבל אם אין לו ציצית ותפילין איה מוראו. והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו ואח"כ מניח תפילין והולך לבית הכנסת. מיהו לכולי עלמא אם ישנן תפילין מזומנין בידו ואין לו ציצית אין צריך להמתין על הציצית אלא מניח תפילין מיד וכשמביאין לו טלית מעטפו ומברך עליו:

ג

ג הרא"ש היה מדקדק כשהיה מסדר הברכות בבקר היה מסדר אותן עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניח תפילין ואח"כ היה מברך עוטר ישראל בתפארה ונתן טעם לפי שהתפילין נקראים פאר שנא' (יחזקאל כד יז) פארך חבוש עליך ומה שקורין אותן תפילין הוא לשון פלילה כלומר שהן אות ועדות לכל רואנו שהשכינה שורה עלינו דכתיב (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרז"ל אלו תפילין שבראש וסימן לדבר דשם יי' נקרא ר"ת שי"ן רומז לשי"נין שבתפילין שבראש: (וע"ל סי' כ"ז סעיף י"א):

ד

ד וצריך שיהיו התפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפלה כמו שנתבאר למעלה סעיף א':

ה

ה ויכוין בהנחתן שציונו המקום להניח ד' פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו ית' ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי ניסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו:

ו

ו ויניח של יד תחלה ואח"כ של ראש דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפות בין עיניך. לפיכך אפילו אם פגע בשל ראש תחלה צריך לסלקה ולהעביר עליה ויניח של יד תחלה ואח"כ של ראש כמו שכתבתי לעיל סעיף א' וכשמניח של יד יברך בא"י אמ"ה אקב"ו להניח תפילין ואח"כ כשמניח של ראש אנו נוהגין לברך עוד ברכה אחרת בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין. ונ"ל דטעמא דידן הוא משום דקיימא לן ב' מצות הן כמו שיתבאר בע"ה סימן כ"ו סעיף א'. לפיכך צריכה כל אחת ברכה בפני עצמה הואיל והיא [מצוה] בפני עצמה והואיל ותכופות וסמוכות זו לזו ונראים כמצוה אחת כמו שיתבאר בע"ה לפיכך על הראשונה שהיא כמו התחלת המצוה וגם הוא עובר לעשייתן כדין שאר כל הברכות אמרינן להניח בל' כמו שהוא נוסח כל הברכות שמשמעות הל' הוא לשון עתיד דהא הוא עובר לעשייתן ועל השנייה שהיא כמו גמר המצוה ואמירת הברכה היא בשעה שעוסקין בעשייתה אומרים על מצות שכן משמעות לשון על נופל לומר בשעת המצוה ולפי זה לישנא דלהניח שהוא לעתיד קאי נמי על של ראש הואיל ונראית כמו מצוה אחת לפיכך אם סח ביניהם והסיח דעתו או שאין מניח אלא של ראש לבדו כגון שאין לו של יד או שאינו יכול להניח של יד ומניח של ראש לבדו מברך על של ראש שתיהם דהא מתחלת התיקון שתיהן נתקנו על של ראש מן הטעם שנתבאר שתחלת כוונת הברכה בלהניח היתה כוונתו על שתיהן כשהן יחד לפיכך גם כשהיא לבדה לא זזה הברכה ממקומה כן נראה לי טעם מנהגנו: (ע"ל סימן כ"ו):

ז

ז וצריך לומר להָניח בקמ"ץ תחת הה"א ולא בפת"ח תחת הה"א וכתב הבית יוסף אף כי אין חילוק במשמעות מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב שכן מצינו פסוק (יחזקאל מד ל) להניח ברכה אל ביתך. עכ"ל. ונ"ל דלא דק כי ודאי דינא הכי הוא שיש לומר הה' בקמ"ץ ולא בפת"ח אבל לא מטעמיה כי מה שאמר שאין חילוק במשמעות אינו נכון שאני אומר חילוק רב יש ביניהן בין קמ"ץ לפת"ח במשמעות וכמעט ב' הפכים הם כי בשהוא בקמ"ץ הוא מבניין נחי העי"ן ושרשו נוח שהוא לשון מנוחה ונחת כמו ותנח התיבה וגומ' וינח ביום הז' וגו' וינח בכל גבול מצרים וגומ' וכן להניח ברכה אל ביתך פירושו תנוח הברכה בביתך. אבל כשהוא בפת"ח הוא מנחי הפ"א יו"ד ושרשו ינח שהוא לשון הנחה ועזיבה כמו ויניחהו מחוץ לעיר וגומ' אחיכם א' הניחו אתי וגו' לא יניחו ממנו עד בקר ודומיהם לפיכך אם היה אומר להניח בפת"ח היה משמעותו הפך הכוונה ר"ל שיניח ויעזוב את המצוה וילך לו ולא יקיימנה לכך יאמר להניח בקמ"ץ שמשמעותו שציווה לנו שנעשה להם מקום שינוח שם על זרועו או על ראשו:

ח

ח כבר ידעת שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן וסמוך לעשייתן לפיכך לא יברך על התפילין אלא משעה שמתחיל להניחם עד שעה שמהדקם וקשרם בזרועו וכן בשל ראש עד שמהדקם בראשו לא קודם התחלת ההנחה דלא הוי סמוך לעשייתן ולא אחר ההידוק שזה היה אחר עשייתן שאין עיקר עשיית המצוה הזאת אלא בשעת ההידוק והקשירה דהא בקשירה תליא רחמנא דכתיב וקשרתם וגו'. נ"ל:

ט

ט ואף ע"פ ששתי מצוות הן כמו שיתבאר בע"ה מ"מ צריכין להיות סמוכים ותכופים זו לזו דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהיה הויה אחד לשתיהן משמע כלומר בלא היסח הדעת והפלגת דברים ביניהן לפיכך לא יפסיק ביניהם לדבר אפי' לענות אמן יהא שמיה רבא וכו' או קדושה ואם דבר עבירה היא בידו וצריך לחזור ולברך כמו שפירשתי. ואפילו כשמניח אותן בלא ברכה כגון אותם שנוהגין שמניחין אותן בלא ברכה בחול המועד הפסח וסוכות אף ע"פ כן אסור לדבר ולהסיח ביניהם דהא דאמרינן סח בין תפילין לתפילין עבירה היא בידו אין הטעם משום שמביא עצמו לידי ברכה שאינה צריכה אלא מטעם שכתבתי דילפינן ליה מקרא כדלעיל:

י

י והא דאמרינן שאם דבר שצריך לחזור ולברך דווקא שדבר בדברים אחרים אבל אם דבר בצורך תפילין אינו חוזר ומברך. גם הא דאמרינן אפילו לענות אמן יהא שמיה רבא כו' וקדושה אסור (דצריך) [וצריך] לחזור ולברך דווקא לענות אסור שמכניס עצמו לחזור ולברך ברכה שאינה צריכה אבל יכול לשמוע ולשתוק ולכוין למה שאומרים דשותק הוה כעונה לענין שיצא ידי ענייה אבל הפסק לא הוי לענין לחזור ולברך כי אינו צריך לחזור לברך מחמת השתיקה:

יא

יא ומפני שהברכות שתיהן חוזרות על שתי התפילין כמו שאמרנו הראשונה להניח שהוא לשון עתיד והוא בהתחלת המצוה וקאי גם על של ראש והשנייה בעל שהוא לשון גמר המצוה וקאי גם על גמר של יד לפיכך יש למעט ההפסק ביניהם בכל מה שיוכל וצריך ליזהר שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע לא יפסיק ביניהם אפילו בכריכת הרצועה סביב הזרוע אלא יניח מיד אחריה של ראש ואחר כך יכרוך הרצועה סביב הזרוע שהכריכה סביב הזרוע אינה מן המצוה שאין המצוה אלא ההידוק והקשירה וקשרתם אותם אמר רחמנא ואם הוא כורך בינתיים הוי הפסק ביניהם מיהו אע"פ שאין להפסיק ביניהם לא יוציא אדם תפילה של ראש מהתיק קודם שיניח של יד כדי לקרב הנחתה מיד אחר של יד שזה יש בו איסור על פי סוד הקבלה שלא יגלה של ראש עד שתהיה של יד מונחת ומחוברת על זרוע השמאל והמשכיל יבין בסוד החיבור גלוי ונעלם. וכן אם שתיהם אינן בתיק אלא מונחות חוץ לתיק לא יתקן לפתוח הרצועות של תפלה של ראש עד אחר הנחת של יד על פי הסוד הנזכר בסוד לא תחסום שור פן בע"כ יתגבר בדינו והבן. וגם ה"ל מעביר על המצוה אם עשה כן שפתח את של ראש תחלה וסילקה ובירך של יד קודם לה ויש למחות במי שעושה כן אלא יניח של יד ואח"כ יתקן ויפתח של ראש ויניח ואין זה הפסק כיון שהוא צורך ההנחה ויניח שתיהן מעומד והנוהגין להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד אינו מנהג:

יב

יב כבר אמרנו שעיקר המצוה מן התורה אינה אלא הקשירה ואחר שקשר אותם והדקם פעם אחת ביום יצא ידי חובת מצוה מן התורה (ועיין בסמוך סעיף א'): ולפיכך כשקשר אותם פעם אחת ביום כל זמן שאותה קשירה קיימת והתפילין עדיין במקומן ולא זזו ממקומן עדיין אותה המצוה קיימת ואין צריך לברך עליה עוד אפילו כל היום אפילו אם ימשמש בהן ומצאן במקומן אבל אם הותרה הקשירה הראשונה מצוה הראשונה אזלה לה ואם רוצה לחזור ולקשור אותם צריך לחזור ולברך עליהם כמו בראשונה אפילו כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם שקושר אותה שכל אחת מצוה בפני עצמה היא. ולאו דווקא כשהותרה הקשירה אלא אפילו אם נשמטו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן צריך לברך ולא עוד אלא אפילו הזיזם ממקומן אדעתא להחזירם מיד י"א שצריך לחזור ולברך וי"א דבהזזה אדעתא להחזיר אין צריך לברך והכי נהוג: ע"ל סימן ח': מי שהניח תפילין של יד ובירך ובעוד שהוא מהדק הרצועה על זרועו בתחילת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו ועשה קשר אחר וחוזר ומניחן אינו צריך לחזור ולברך שכיון שעדיין לא עשה שום הנחה בתפילין על ידו נמצא הברכה שבירך תחלה עדיין לא חלה על שום מצוה והוא לא הסיח דעתו ממנה שלא פסק בנתיים אלא לתקן הקשר שהוא צורך ההנחה חיילה הברכה הראשונה על ההנחה השנייה ואינו צריך לחזור ולברך וה"ה אם עשה כל ההידוק בשל יד והותר הקשירה קודם שהניח של ראש חוזר ומהדקן ואין צריך לחזור ולברך אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד מהדקו וחוזר ומברך להניח. מותר לברך על תפילין שאולין דלא כתיב בהו לכם: (וע"ל סימן י"א סעיף ז' ובסי' י"ד סעיף ג' וסימן תרמ"ט סעיף ב'): אבל על גזולין אסור לברך דה"ל בכלל בוצע ברך ניאץ יי' עד שיהא בם יאוש ושנוי רשות:

יג

יג אע"פ שאין אנו נוהגין בהנחת תפילין כל היום אלא ק"ל דבקשירה אחת יצא נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון וביום שיש בו ס"ת והוא במקום שאין מכניסין אותו עד אחר ובא לציון נוהגין שלא לחלצן עד שיחזירו הס"ת למקומו עד שיכניסוהו בהיכל ויש אומרים על צד הקבלה שלא לחלוץ אותם עד שאמר בהן ג' קדושות וד' קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום וכן נוהגין המדקדקים ונ"ל שמנהג נכון הוא על פי הקבלה ליחדה עם האבות הקדושים שהם ג' והענפים שהם לימודי ה' והם עמה ד' והוא ג"כ סוד שתי השינין שבתפילין של ראש האחד מג' ראשין והשני מד' ראשין והבן. וביום ר"ח או חול המועד שיש בהם קרבן מוסף חולצין אותן קודם תפלת מוסף אפילו במקום שאין אומרים כתר יתנו לך והטעם מפני שתפלת מוסף הוא במקום הקרבת הקרבן מוסף שבו ביום ואנו עושין אותו כמו יום טוב לפחות בעת ההקרבה ויום טוב אינו צריך (אותו) [אות] כמו שיתבאר בע"ה: (וכ"ש במקום שאומרים כתר שכיון שאומרים קדושת הכתר אין צריכין לכתר תפילין אפילו בעת שאומרים התפלה בלחש):

· הבא >

מעבר לתחילת הדף