ערוך השולחן/אורח חיים/כה
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
א כתב רבינו הבית יוסף אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין שמעלין בקודש עכ"ל. והקשו עליו דאדרבא כיון דתפלין מקודש יותר הא קיי"ל כל המקודש מחבירו קודם לחבירו וא"כ הו"ל להקדים תפילין לציצת [שאגת אריה סימן כ"ח ודגול מרבבה] אבל דברי רבינו הבית יוסף צודקים דהנה במנחות [מ"ט:] מסקינן דתדיר ומקודש שניהם שוים במעלה ויכול להקדים מי שירצה וכך פסק הרמב"ם בספ"ח מתמידין ע"ש. וציצת לגבי תפילין הוי תדיר, שנוהג גם בשבתות ויו"ט. וזהו שאומר דכיון דשניהם שוים במעלה לכן מצד מעלים בקודש כלומר להעלות את גופו לכן מקדים הטלית להתפלין וכן הוא בזוהר סוף פ' במדבר דציצת ילבש קודם לתפלין ע"ש:
ב ומ"מ כתב בסעיף ב' דמי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפלין בביתו וילך לבוש בציצת ומוכתר בתפלין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול עכ"ל כלומר דהזוהר מזהיר לבא לבית הכנסת מעוטר בציצת ותפלין ואין דרך לילך בטלית גדול מביתו לבית הכנסת ואיך יעשה והרי צריך להקדים ציצת לתפלין כמ"ש. לזה אומר דכיון שיש עליו טלית קטן יכול ללבוש התפילין בלא הטלית גדול ולילך לבית הכנסת ושם יניח הטלית גדול ונמצא שיקיים הכל. ורבינו הרמ"א כתב על זה והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם ולברך עליו ואח"כ מניח התפלין והולך לבית הכנסת עכ"ל ואינו חולק על רבינו הב"י אלא בזמנו היו היהודים דרים בפ"ע והיו יכולים לילך גם בטלית גדול לבית הכנסת ולכן לא היו צריכים לקיים דברי הזוהר עפ"י הטלית קטן שאינו עיקר אלא לובשים הטלית גדול והתפלין והולכין לבית הכנסת ובזמנינו בעוה"ר א"א לעשות זה כלל ואנו מניחים הטלית והתפלין בבית הכנסת:
ג וכיון שנתבאר בסעיף א' שיש להקדים הציצת להתפילין לכן יש ליזהר אותם המשימים כיס התפילין עם הטלית לתוך כיס אחת כפי המנהג שלנו שלא יניחו כיס התפילין למעלה וסמוך לפתח הכיס יותר מהטלית כדי שלא יפגע בהתפלין תחילה ויצטרך להניחם קודם הטלית דאין מעבירין על המצות ואע"ג דהתפלין עדיין בתוך כיסן ולא שייך בזה כל כך טעם דאין מעבירין [סק"א] מ"מ כיון דגם טעם הקדמת הטלית להתפלין ג"כ אינו מבורר כל כך וכ"ש לפי מה שבארנו שוין הן במעלה מעיקר הדין דהטלית הוא תדיר והתפלין מקודש ולכן בפגיעה כל דהוא להתפילין יש להקדימן. ואע"ג דבתפלין כשפוגע בשל ראש תחילה לא חיישינן לטעם דאין מעבירין כמו שיתבאר התם שאני דגזה"כ הוא להקדים השל יד כמו שיתבאר משא"כ בטלית ותפלין [ט"ז סק"א]:
ד אבל בזה שנתבאר בסעיף ב' דמניחין תפלין בביתם והטלית בבית הכנסת בזה ודאי ליכא חששא אף שיפגע בהטלית קודם מ"מ א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן לא שייך בו דין קדימה כמו בסימן קס"ח שצריך להקדים להמוציא פת חטים משעורים. וזהו כשרוצה לאכול מהפת חטים אבל כשאינו רוצה לאכול לית לן בה וה"נ כן הוא (מג"א סק"ד). ודע דכל זה הוא כשיש לפניו מוכן הטלית והתפלין בזה חקרנו את מי להקדים אבל כשהתפלין מוכנים לפניו והטלית אינו מוכן לא ימתין עד שיביאו את הטלית אלא מניח התפלין וכשיביאו הטלית יתעטף בו:
ה כבר נתבאר שע"פ הזוהר הוא ענין גדול לילך לבית הכנסת מעוטף בטלית ומוכתר בתפלין ואפילו אם צריך לילך דרך מבואות המטונפות יכול לילך ורק שיכסה השל ראש. וכל כך גדול ענין זה עד שיש מן הגדולים שפסק באחד שנתקשר עצמו בקנס לילך לבית הכנסת קודם אור הבוקר לאמירת תהלים בחבורה ועתה רוצה לחזור בו מפני שאין ביכולתו לילך מעוטף בטלית ותפילין קודם אור היום שיכול לחזור בו ופטור מהקנס וגם אין הנדר חל עליו מפני שזהו דומה לנדרי שגגות [מג"א סק"ג בשם מהרמ"ל סי' ל"ז] ומטעם זה לא היה האר"י ז"ל מעשרה ראשונים בבית הכנסת מפני שהרבה באו קודם אור היום והוא לא רצה לילך בלא עיטוף ועיטור הטלית והתפילין [שם] ומ"מ כמה גדולים חלקו בזה דקודם אור היום שעדיין אין זמן ציצת ותפילין לית לן בה ולא בזה היתה אזהרת הזוהר [א"ר ונ"ש ומ"ע] ועל כל פנים התרת נדר ודאי צריך (מג"א שם) וטעם האר"י ז"ל לא היה מפני זה בלבד אלא מפני שהיה חולי מעים והוצרך לפנות ולא היה ביכולתו לבוא מקודם [מחה"ש וכ"כ המג"א בסי' צ' סקכ"ח ע"ש]:
ו וכך היה מנהגו של הרא"ש ז"ל שהיה מתעטף בטלית ומסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה והניח תפלין ואמר ברכה זו מפני שהתפלין נקראו פאר ונאה לברכה תיכף אחר הנחת התפלין כן כתבו הטור וש"ע בשמו ולאו דינא הוא שהרי בגמרא נסדרו ברכות השחר על ענינים אחרים [ברכות ס':] וברכה זו היא על הלבשת הכובע כמ"ש בסימן מ"ו אלא משום דאנחנו אין ביכולתינו לסדר הברכות איש על מקומו אנו מסדרים אותם ביחד או בבית או בבית הכנסת כמו שיתבאר שם אלא השמיענו כיון דאדם גדול כהרא"ש ז"ל עשה כן ודאי מי שביכולתו לפי גופו ודרכו לעשות כן יעשה כן ולאו דינא הוא:
ז כל איש ישראלי מחויב לשמור שיהיו עליו התפלין בשעת ק"ש ותפלה וכל הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו וכאלו מקריב זבח בלא נסכים [ברכות י"ד:] כלומר דהעדות שקר הוא שאומר וקשרתם לאות על ידיך וגו' והוא לא קשרם. וגם הק"ש שקרא לא עשה רק כחצי מצוה כמי שמקריב זבח בלא נסכים ועד מתי יהיו התפילין עליו יתבאר בסוף סימן זה שיהיו עליו עליו עד אחר עלינו ע"ש:
ח ודע שאפילו להפוסקים דס"ל מצוות א"צ כוונה מ"מ זהו ודאי שיש לו לידע עיקר המצוה ומהותה ובתפלין אם לא ישים אל לבו ענינה כלל לא קיים המצוה והוה כמעשה קוף בעלמא ולכן יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים ובזה יתחזק באמונתו יתברך ולבטוח עליו בכל עניניו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהיא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ויבין כי נברא רק לתכלית זה לעשות רצונו יתברך וישלך על ה' יהבו וכל צרכיו. ודע כי מד' פרשיות אלו נצטוינו לקרות רק שני פרשיות שמע והיה אם שמוע אבל קדש והיה כי יביאך א"צ לקרות וכך דרשו בספרי על קרא דושננתם לבניך שמע והיה אם שמוע בשינון ולא קדש וכי יביאך בשינון וזה שתמצא לגדולים שכתבו לומר גם פרשיות אלו [עמג"א סק"ו] אינו לא לחובה ולא למצוה אלא אהבה יתירה כמדת הצדיקים ולא באו אלא להורות דאין הכונה שאסרו לקרותם אלא שלא חייבו לקרותם והרוצה יכול לקרותם ג"כ ואין מוחין בידו:
ט ויניח תחלה של יד ואח"כ של ראש ואפילו אם פגע בשל ראש תחלה בהכרח לו לעבור עליו אף שאין מעבירין על המצות וליקח השל יד ויניחו על היד ואח"כ יטול השל ראש ויניחו על הראש והטעם משום דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך ודרשינן [מנחות ל"ו.] מלשון והיו שהוא לשון רבים [רש"י] שכל זמן שיהיה בין עיניך יהיו שתים ואע"ג דאם אין לו של יד או שאין ביכולתו להניח על היד מניח השל ראש לבדו כמ"ש בסימן כ"ו זהו מפני שהן שני מצות וממילא שמוכרח לקיים אותה שיש לו אבל כשיש לו שנים גזרה התורה להניחה להשל ראש אחר השל יד ולכן לא משגחינן על אין מעבירין על המצות ולכן אמרו חז"ל [יומא ל"ג.] שיהא האדם נזהר שלא יפגע בשל ראש תחלה כדי שלא יצטרך לעבור על המצוה:
י ובדבר הברכות הוה פלוגתא דרבוותא דיש מרבותינו שפסקו לברך ברכה אחת על שתיהן ויש שפסקו שתי ברכות על של יד להניח תפלין ועל של ראש על מצות תפלין והאשכנזים נהגו כדעה זו והספרדים מברכים ברכה אחת כדעה ראשונה ופשטא דגמרא דמנחות [ל"ו.] דאמר לא סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש מברך אחת סח מברך שתים משמע דברכה אחת לשתיהן וכן פירש"י אמנם פשטא דגמרא דברכות (ס':) שאומר כי מנח תפלין אדרעיה לימא ברוך וכו' להניח וכו' כי מנח ארישיה לימא ברוך וכו' על מצות וכו' מבואר שצריך שני ברכות וכן הוא בירושלמי ובמדרש תנחומא סוף פ' ---