שדי חמד/כללים/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים ד

מערכת הדל"ת

א דבר שאינו קצוב דנחלקו הפוס' אי אדם מתחייב בדבר שא"ק כידוע עיין להרב כנה"ג בסימן ס' הגב"י אות כ"ח בשם מוהר"ח ן' עקא"ר בשו"ת כת"י דאף המתחייב לחבירו מנה לשנה כל שלא קצב כמה שנים הוי דשא"ק והוא ז"ל חולק עליו ועיין מור"ם שם ס"ב ובמ"ש ע"ד הסמ"ע והרש"ך סקי"א וכתב בנשמת כל חי ח"ב סי' י"א דף ל"א בשם הרב ראש יוסף דס"ל כמוהר"א עקא"ר ובדרשותיו בס' ראה חיים ס' נח דף ט' וברכת מועדיך לחיים דף ה' ע"ב עמד מתמיה על כמה רבנים שנעלם מהם ס' הרבנים מוהר"א וראש יוסף הנז"ל עי"ש וביותר אני תמיה על הרב שמן המשחה בהל' אישות דף ע"ו ע"ב שכ' בשם מוהר"א עקא"ר דהרמב"ן אינו חולק עמ"ש הרשב"א דמה שלא קצב שנים לא חשיב דשא"ק וסיים דלא נמצא חולק בזה על הרשב"א עי"ש שדברי הרב תמוהים בעיני ועיין להג' תשו' מאהבה סי' קל"ח שכ' דמההיא אתתא (ב"ב קל"ז ע"ב) דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי וכו' ואקניתיה כל ימי חייו מוכח דכיון דהדבר קצוב אף אם אין השנים קצובות יכול להקנות ע"כ ולפום ריהטא נר' די"ל דל"מ זה הדבר קצוב כיון שאי אפשר לידע כמה יוציא השדה שנה שנה ולא דמי למעשר (הנ"ל אות ג') ובספר אברהם את ידו לגדול בדורינו הרב מוהרא"ף נר"ו בדף ס"ג ע"א הביא מחלוקת הנ"ל, וכתב והרבנים ירך אברהם ח"מ ח"ב סימן י"ט ובירך יצחק די פאס סי' ט' דנו את הדין דיכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד כיון דאין קצבה לשנים מצי פטר נפשיה ולמיהדר ממה שנתחייב:

ב דבר שאינו קצוב מה שכותבין בשטרות אף אם יצטרך להוציא בכל פעם סך פ' חשוב דבר קצוב אף שאין לפעמים קצבה כ"כ הרב שבט בנימן (סי' קל"ג) בשם הרב בני אברהם (ח"מ סי' ע"ז). ולכאורה הרי זה דומה לדינו של הרשב"א במתחייב מנה לשנה ולא קצב כמה שנים וכן דעת הרב שבט בנימן שם שציין ב"י (סוס"י ר"ז) ושם הובא שו"ת הרשב"א כיעי"ש, ולפי זה באנו למחלוקת הנז"ל באות הקודם וצריך לעיין בגוף דברי הרב ב"א וא"מ אצלי:

ג דבר שאינו קצוב עיין תשו' הרשב"א ה"ד מרן הב"י בסי' ס' מח"ו א' דמי שמתחייב ליתן מעשר פירות היוצאים בשדה זו בכל שנה חשיב דבר קצוב ועיין להג' בתומים סק"ד שכ' שאינו חולק עמ"ש הרמב"ן דמתחייב ליתן כו"ך כור חטים הוי דשא"ק דהתם מחוייב לשלם מכיסו והכא אינו חייב אלא אם יוציא השדה וכ"כ מרן החבי"ב בהגב"י אות כ"ח בשם מוהרח"ש והרב מ"ץ קלסיה והוא ז"ל ממאן בחילוק זה עי"ש והרב שנות ימין ח"א דף פ"ו ע"ד הרבה להשיב ע"ד והכריח דגם מוהריק"ש ס"ל חילוק זה ולא פליגי הרמב"ן והרשב"א עיש"ב גם מדברי הרב שמש צדקה יו"ד סי' י"ו דף ס"ד ע"א משמע דס"ל דאין חולק על הרשב"א במתחייב ליתן המעשר כיעי"ש גם הרב אהל יוסף בתשו' לח"מ סי' ד' דף פ"ב ע"ב לא הזכיר מחלוקת בזה אולם עיין שעה"מ פי"א דמכירה הי"ו ד"ה שם וכו' שהכריח מהרמב"ן והר"ן היפך דברי הרשב"א והרב שמן המשחה דף ע"ו ע"ג ד"ה וקשה הק' מ"ד הרמב"ן והר"ן ע"ד הר"ב אנגי"ל עי"ש והיה לו להעיר שהרמב"ן והרשב"א חולקים ועיין להרב אבני שהם דף פ"ז ע"א:

ד דבר שא"ק כ' הרב שארית יעקב פ' שלח לך ד"ה ועוד שוב אשוב וכו' דבתשו' כתב דאב לגבי בנו מתחייב בדבר שא"ק אליבא דכ"ע דדעתו קרובה אצל בנו והוכיח כן מתשו' הרב המבי"ט סי' קל"ז לענין דשב"ל ועיין להרב שבט בנימין סי' קי"ט בשם הרב פ"מ ח"א סי' ס"ה דמאחר שהיא בתה גמרה ומשעבדא, אך הרב המגיה שם כתב דהרב עה"ש סי' ס' אות י"ג הוכיח דדוקא בש"מ אמרי' דאם נתחייב לאשתו בנו בתו בדשא"ק מהני ולא בבריא עי"ש ועיין למרן החבי"פ בנשמת כל חי ח"ב דף ל"א ע"ג ובס' ברכת מועדיך לחיים דף ה' ע"ג וי"ל בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קי"ד ובספר מט"ש ה"ד הרב משנת ר' אליעזר סי' קי"ז דף קס"ד ע"ג ד"ה וראיתי וכו' ואין מצויים אצלי:

ה דבר שא"ק כתב מרן החבי"פ בראה חיים דף ט' ע"ג בשם הרב לח"ר סי' קי" דאלים כח הרבים ומתחייבים אף בדבר שא"ק וכ"כ בספר ברכת מועדיך לחיים דף ה' ע"ד עי"ש, ולפי הנראה דבר זה נעלם מהרב אהל יצחק בח"מ סי' י"ד בדו"ד שבין הגאבילירות עם כוללות העיר כתב דאם הכולל מוחזק יכול לומר קי"ל כמ"ד דאין אדם מתחייב בדשא"ק וכתב שגם הרב הון רב בסי' כ"ג פסק כן וא"מ אצלי לראות ד"ק גם מדברי הרב אהל יוסף בשו"ת לח"מ סי' ד' דף פ"ב ע"ב שכתב דנדונו חשיב שפיר דבר קצוב ולא אתי עלה מטעם דכיון דהרבנים מתחייבים בעד כוללות העיר ובהסכמת גזברי העיר מתחייבים בדבר שא"ק לכ"ע נר' מזה דלא שמיע ליה חילוק זה בין יחיד לרבים:

ו דבר שא"ק אם המתחייב הוא ת"ח אם חייב לכ"ע ואם י"ל בין שניהם ת"ח לאחד חכם ואחד שאינו יודע עיין למרן החבי"ף בס' ראה חיים דף ט' ע"ב וע"ג דממ"ש הרב מוהרימ"ט בחח"מ סימן ס"ט לדבר שלב"ל דת"ח חייב נלמוד לדבר שא"ק דשקולים הם לדעת קצת פוס' וכ"ש לדעת הסוברים דדבר שלב"ל גרע מדבר שא"ק וכתב דהרב משאת משה בח"מ סי' מ"ד ס"ל דדוקא כששניהם ת"ח אבל אם האחד אינו ת"ח כיון דהע"ה יכול לחזור גם הת"ח יכול לחזור ושהרב מוהר"ם חאגי"ז בתשו' כי באה בס' שמש צדקה ח"מ סי' ל"ג אות ז' ס"ל דבחד מנייהו ת"ח סגי:

ז דבר שא"ק אם נשבע אם חייב לכ"ע ידוע מחל' הפוס' דלהרב מוהריב"ל קנין אין כאן שבועה אין כאן ושרים רבים ונכבדים נחלקו עליו והרב חשק שלמה בסי' ס' הגב"י אות מ"ה הביא מכלל החולקים מוהרח"ש בח"ג סי' כ"ו וקלע"ד דבאות כ"ד כתב בשמו בח"ג סי' מ"ו דמי שנשבע להיות שותף עם חבירו עד שילך לא"י דבר קצוב מיקרי ע"כ משמע דאי הוה חשיב דשא"ק לא היה מועיל שבועתו לחייבו ושמא ר"ל דבזה לכ"ע חייב וס' מוהרח"ם א"מ אצלי ועיין לרב תנא מש"ל בהל' מכירה פי"א מ"ש ע"ד מוהרש"ך ובחש"ש שם ולהרבנים אהל יצחק סי' י"ד דף נ"ו ע"ד ובסי' י"ט ושנות ימין ח"א דף פ"ז ע"ד:

ח דבר שא"ק כ' הרב כנה"ג סי' ס' הגב"י אות מ"ו דאפשר דכשהוא ע"י שליח חייב לכ"ע וכתב הרב חשק שלמה אות מ"א דלאו דמספק"ל אלא כן דרך הפוס' לכתוב בלשון אפשר וכן נר' דס"ל להרב שמע יעקב ס' ויגש דף ס"ג ד"ה וראיתי וכו' (עיין מה שרשמתי בקונטרס כללי הפוס' סי' ט"ז אות א' בלשון אפשר אם הוא ס' או דרך ענוה) ומה שצידד הרב חש"ש בכונת הרב כנה"ג עי"ש מדברי הרב שמע יעקב שם נר' שהבין מהרב כנה"ג דכונתו דאם ר' אומר לש' צא ואמור ללוי שאני מתחייב לו בדבר פ' אף שא"ק מתחייב עי"ש והאמת שהוא תמוה דמי עדיף שלוחו מהמתחייב עצמו וכמ"ש שם בחש"ש וגם מהראיה שהביא הרב כנה"ג בסימן קכ"ח הגב"י אות כ"ז מתבאר דר"ל דכל שציוה לאדם אחד לעשות איזה דבר והלך השליח ועשה עפ"י שליחותו חייב לשלם לשלוחו ול"מ פטר נפשיה בטענת דשא"ק אלא דהרב חש"ש הכריח דכונתו כהצד הראשון מדהביא ראיה מתשו' מוהרשד"ם עי"ש ואין ספר מוהרשד"ם מצוי אצלי וקצת נר' להכריח כן בכונת הרב כנה"ג שהרי בהגב"י שם אות ל"ז הביא תשו' מוהרימ"ט סי' ק"ג דמוכר שכ' לקונה דכל מה שיוציא בבתים לבנות ולסתור וכו' יפרע לו חייב לשלם לו אף שא"ק משום דשליחותיה עביד עי"ש, ואם היה כונת הרכנה"ג כמ"ש בע"ד מכח הראיה שהביא בסי' קכ"ח מדברי הר"ב בעה"ת עי"ש א"כ היה לו להביא ראיה גם מהרב מוהרימ"ט הנ"ל והגם דסיים מוהרימ"ט דבההיא הנאה דזוזי גמר ומשעבד נפשיה. מיהו נלע"ד דלא קאי אלא למ"ש ואפילו במילתא דאיכא פסידא לגמרי וכו' עי"ש, אבל למ"ש בתחלה דחייב לשלם משום דשליחותיה עביד לא הוצרך לטעם זה, ואפילו נימא דלא אמר רב מוהרימ"ט אלא מטעם דבההיא הנאה וכו' וכן נר' שהבין הרב אהל יצחק בח"מ רסי' י"ד מ"מ אכתי קשה דלידוק מינה איפכא דכל דליכא טעמא דהנאה לא מיחייב משום שעשאו שליח ובלא ימנע היה לו להביא דבריו ודוחק לומר דמספק"ל בכוונתו ומשו"ה לא הביאו דלא הו"ל למישתק. אך לפי מאי דמסיק הרב חש"ש בכונתו אינו ענין לו וכמבואר והרב מגן שאול סי' כ"א הבין מדברי הרב' מוהרימ"ט דכונתו לחלק בין אומר לחבירו שיעשה מה שהמשלח מחוייב לעשותו דאז אפילו דשא"ק חייב המשלח לכשאין המשלח מחוייב לעשותו עי"ש ועיין להרבנים חש"ש שם אות ל"ו שבט בנימן סי' ל"א וסימן קל"ב וגם לפי הבנה זו קשה על הכנה"ג מתשו' מוהרימ"ט דהא מדהביא ראיה מההיא דהרב בעה"ת נראה דגם בדבר שאין המשלח מחוייב לעשותו אמרינן דשליחותיה עביד אך למאי דמסיק הרב חש"ש בכונתו ניחא דאין זה ענין לו וק"ל ועיין להרב החבי"ף בנשמת כ"ח ח"ב דף ל' ע"ב שהק' ע"ד הרב כנה"ג מתשו' הרבנים מוהר"י אדרבי סי' ע"ג ולח"ר סי' קע"ו והק' ע"ד הרב חש"ש שלא נרגש מתשו' הרבנים הנ"ל ואין הס' מצויים אצלי לראות ד"ק אך ממה שהעתיק בשמם רואה אני דלפי מסקנת הרב חש"ש בכונת הרב כנה"ג דברי הרבנים הנ"ל לא שייכי במילתיה דכנה"ג כמ"ש הרואה. ואולי כונתו להק' על הרב חש"ש דכשצידד לומר דכונת הרב כנה"ג דבאומר לחבירו עשה דבר פ' והלך ועשה עפ"י שליחותו דחייב משום דשליחותיה עביד אף בדבר שא"ק הי"ל להק' עליו מתשו' הרבנים הנ"ל ובנשמת כל חי וחש"ש שם ציינו שו"ת מוהרשד"ם סימן נ"ד ולפי הנראה היינו מ"ש בשמו בכנה"ג הגב"י אות ל"ה דאפשר דהאומר לחבירו הוציא לי פתקא מהמלך וכל ההוצאות אפרע לך חייב אף בדשא"ק לכ"ע ע"כ משמע דלהרב מוהרשד"ם לא פשיטא ליה שע"י שליח חייב ואף אי נימא כמ"ש הרבנים חשק שלמה ושמע יעקב הנז"ל דמ"ש הרכנה"ג אפשר לאו דמספק"ל מיהו אכתי י"ל דדוקא בהוצאת פתקא מהמלך דמסתמא ודאי אית ליה הנאה למשלח הא בעלמא אינו חייב אף דשליחותיה עביד ולמאי דמסיק הרב חשק שלמה בכונת הרב כנה"ג אין סתירה לדבריו מתשו' מוהרשד"ם וק"ל ודע דבגליון ספר מגן שאול סי' כ"א מצאתי כתוב וז"ל ועיין להרב חשק שלמה סי' ס' אות מ"א הגב"י ויכול המוחזק לומר קי"ל בכל אופן דוק באחרונים זה עכ"ד וחתים עלה ידי"ן הרב המגיה לספר יד דוד ליו"ד ואני עני לא ראיתי שום סתירה ממ"ש בחשק שלמה שם לדברי מג"ש הנ"ל והרב חשק שלמה עצמו באות ל"ו הביא דברי הרב מגן שאול וכיפי תלי להו מתשו' מוהרשד"ם סימן ל"ד כיעי"ש ועיין בספר ברכת מועדיך לחיים ד"ו ע"א שחקר מאחר שהתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים א"כ איך הקב"ה נתן לנו תורתו הק' במתנה בה"ס וגם איך נתחייבו בקיומה דהוי דשא"ק ובכלל הישובים שכתב לזה אחת הוא עפ"י מ"ש הכנה"ג דע"י שליח מהני והתורה ניתנה ע"י משה רבינו ע"ה עי"ש בדף ז' ע"ד עיניך הרואות דמיחלפא שיטתיה ממה שהבין בנשמת כל חי בכוונת הרב כנה"ג כמבואר ועיין ג"כ בספר ראה חיים דף יו"ד ע"א ודוק גם עיקר חקירתו על מתן תורה לא להבין דאם לגבי קוב"ה כ"י הרי הוא יתברך לא נתחייב בדבר שאינו קצוב שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן במעמד הר סיני ונותן דבר קצוב מיקרי לגבי דידיה יתברך, ואם לגבי מה שנתחייבו ישראל בקיומה מה יושיענו סברת הרב כנה"ג הלא משה רבינו שלוחו של מקום ברוך הוא היה ולא שלוחן של ישראל:

ט דבר שאינו קצוב כתב הרב שמע יעקב בפרשת ויגש דף ס"ג ד"ה, וראיתי דאם המקנה הוא מלך חל הקנין עי"ש בשם הרב נחלת בנימין מצוה כ"ט סי' ח' ועיין בשארית יעקב סדר שלח לך בד"ה ועוד שוב אשוב וכו' שחקר במתנת התורה דהוי דשא"ק ולפי מ"ש בשמע יעקב אין מקום לחקירתו כיעי"ש (ועיין לעיל סוף אות ח') דכ"ש לגבי קוב"ה כביכול, וכ"כ בספר ראה חיים דף ט' ע"ג בשם הרבנים בס' אש דת בסדר ראה וס' מתת יה סדר כי תשא דלפי מ"ש הרב נח"ב הנ"ל כ"ש לגבי הקב"ה:

י דבר שאינו־קצוב המתחייב ליתן לחבירו דבר שאפשר לידע מספרו ולמנותו אף־על־פי שלא מנאו איהו אפסיד אנפשיה כיון שהיה בידו למנות ולא מנאו גמר ומקני. הרב מוהר"י באסאן (סימן נ"ד ה"ד). הרב שנות ימין (ח"א דף פ"ו ע"ג). ועיין להרב אהל יצחק (סי' י"ד דף נ"ו ע"ד) בשם הרב פרח־מטה־אהרן (ח"ב סימן פ') שהמקנה מה שעלתה מצודתו וכן המתחייב לפרוע כל החובות כיון שיכול לברר ולידע לא הוי דבר שאינו קצוב. ועיין שם מה שכתב הרב המחבר. ועיין חשק שלמה (סי' ס' הגב"י אות מ"ד):

יא דבר שא"ק אם כתב שטר אי מהני עיין ברכת מועדיך לחיים דף ה' ע"א אהל יצחק דף נ"ז סוע"א:

יב דבר שא"ק ע"י תנאי אי מהני וכן אם ערב משתעבד וכמו כן גבי ירושה אי מהני עיין ברכת מועדיך לחיים בדרוש א' לשבת כלה:

יג דבר שא"ק אם נתחייב ע"י קבלת הנאה אי מהני לכ"ע עיין להרבנים חשק שלמה סי' ס' הגב"י אות ל"ב נשמת כ"ח ח"ב דף כ"ד ע"ד ואילך באורך ובראה חיים ט' ע"ב ברכת מועדיך לחיים ה' ע"ג שנות ימין ח"א פ"ז ע"ג והרב שמע יעקב פ' ויגש ד"ה וראיתי לא זכר שר שיש חולקים בסברת מוהרח"ש עי"ש ומ"ש הרב שבט בנימן סי' קי"ט בשם הרב ב"ד סי' י"ג דאינה יכולה האלמנה לומר קי"ל משום דרובא דרבוותא הסכימו דמודה הר"מ בדמטי ליה הנאה וכו' אין ס' ב"ד מצוי אצלי ולכאו' לא ידעתי מה יועיל הסכמת הפוסק' לענין קי"ל דכיון דאיכא חולקים יכולה אשה לומר קי"ל כסברת החולקים ועיין להרב אהל יצחק בשו"ת ח"מ סי' י"ד דף נ"ז ע"א וק"ל ועתה נדפס ס' ישמח לב וראיתי להרב נר"ו בדף ל"ד ע"ג הביא לנו בשם הרב מרא"ה ח"ב דף ל"א ע"ב דהרשב"א בח"ב סי' פ"ט קאי כס' הריטב"א שהביא הג' מש"ל פי"א מהלכות מכירה שלא לחלק בזה עי"ש והג' תשו' מאהבה סי' קל"ו הצ"ע דעת הסוברים דהיכא דמטי ליה הנאה מודה הרמב"ם ודעמיה עי"ש וגדול בדורנו בס' אברהם את ידו דף ס"ג ע"ב הביא בשתיקה מ"ש הרב בני שמואל בחי' על הטור ובתשו' סי' י"ד דדוקא בדלא מטי ליה הנאה הוא דס"ל להרמב"ם דאין מתחייב אבל כי מטי הנאה להמתחייב מהני ולא זכר שאין זה מוסכם:

יד דבר שאינו קצוב אי מהני לגבי שכיב מרע עיין להרב שנות ימין דף פ"ז ע"ד דהרב מוהר"א ד"ב ס"ל דמהני והרב מט"ש סי' ר"נ הגהט"ו אות נ"ה כ' דמדברי הרב מוהר"י אדרבי נראה שחולק עי"ש ועיין להרב חשק שלמה סי' ס' הגב"י אות ל"ט וספר פני משה ובית דוד שציין שם אין מצוי אצלי לראות ד"ק ועיין לעיל אות ד' מ"ש בשם הרב עה"ש ודוק ועתה נדפס מחדש זכרינו לחיים ח"ב ועי"ש בדף פ"א ע"ב בשם הרב אר"מ סי' ס' הגהט"ו אות ט"ו דס"ל דל"מ:

טו דבר שא"ק נתחייב בדבר שא"ב קצבה למטה ויש לו קצבה למעלה עיין להרב נשמת כ"ח ח"מ דף כ"ז ע"ג והרב דב"מ ח"ג סי' טו"ב דף ע"ב ע"ד ודף ע"ג כתב דהרב הפוסק חשיב בכה"ג דשא"ק והוא ז"ל חולק עליו עי"ש וקצ"ת על מרן החבי"ף שלא זכר ד"ק ועיין להרב אהל יוסף בתשו' לח"מ סי' ד' דף פ"ב ע"ב דמבואר יוצא מדבריו דקאי בשיטת הרדב"מ ועיין להרב ישמח לב דף ל"ד ע"ד ובספר זכרינו לחיים ח"ב בדף פ"ח ע"א וע"ב:

טז דיעבד אי במידי דאורייתא מפליגינן בין לכתחלה לדיעבד הוא מקצוע גדול בתורה וראיתי להרב נח"ל בח"ב דף ס"ב ע"ב דמתוס' עירובין ב' ע"א ד"ה סוכה וכ"כ בריש סוכה מוכח דמחלקינן בין לכתחלה לדיעבד עי"ש ואינו מוכרח דלא כתבו התוס' אלא דחייש התנא לשמא יטעה הטועה ואתי לידי אסור דאו' ולא שהאמת כן, ועיין תוס' פסחים י"א ד"ה קוצרין והבין מדבריהם הרב מוהר"י אליקים בקונטרס דקדוקי תורה כ"י דגם בשאר מילי דאינם קדשים מחלקינן בין לכתחלה וכו' ותמה ע"ד הרבנים קדשי דוד סי' כ"ה וסי' צ' ופרי הארץ סי' י"ב שכתב דאמר איסור לכתחלה הוא מדרבנן מדבדיעבד מותר וציין לעיין פר"ח סי' תס"א ס"ה ד"ה לא נאסרה וס' הכריתות מ"ג ע"א ד"ה בכל וחק"ל יו"ד ח"א דף ע"ד ע"ג אלו תוד"ק. ומזה זמ"ר כתבתי ע"ד דהתוס' לא כ' אלא בקדשים וזה מוסכם לכ"ע דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ושוב נדפס ס' זכרינו לחיים ושם בדף כ"ג ע"א השיג כן על ה"ה בס' מאמ"ר לגטין עי"ש ובדף קע"ט ע"א. ועתה ראיתי שני מאורות הגדולים יד מלאכי סי' תרח"י ויעיר אזן מער' השי"ן אות יו"ד חלוקים בהבנת דברי התוס' פסחים הנ"ל עי"ש ודברי הרב ק"ד שמכריח מזה דאי"ל הוא מדרבנן כנז"ל הם תמוהים דהנה מר קעסיק במידי דקדשים ובזה לכ"ע בעינן שה"כ לעכב כידוע, והג' פר"ח יו"ד בקונטרס אחרון דף רע"ג ע"א בהשגותיו על הבי"ה פשי"ל דבמידי דאורייתא אין לחלק בין לכתחלה וכו' וכן נר' ממ"ש הרב אליהו רבה סי' ח' סק"ב עיין שו"ת אור לי סי' ב' ועיין הריטב"א לסוכה דף י"א ע"ב שכ"כ להדיא, ועי"ש בחי' הג' מוהר"ץ הירש חיות ובחי' למגילה דף כ' ומ"ש לקמן במע' הזיין אות י"ב בס"ד ועיין בענין זה להרבנים קה"י בתוס' ד"ר אות ק"ב מקנ"א מ"ב אות צ"ז ושמ"ד שיורי ברכה א"ח דף י"א ע"ב וסי' תס"א יעיר אזן במערכת האלף אות נ"ו ובמערכה זו אות ט' וי"א ובהשמטות ברכ"י יו"ד סי' א' וסי' עד"ר יד דוד סי' א' הגב"י אות ד' תפארת אדם דף ק"פ ע"ב ציין שם חיים שאל ח"ב סימן ה' ואמ"א, גבעות עולם רסי' י"ג אשדות הפסגה דף י"ח סוף ע"ג מוהר"י מברונא סי' צד"ק ובמרן הב"י א"ח סי' ער"ב ד"ה גרסינן שו"ת פנ"י ח"א א"ח סי' י"ג דף ו' ע"ב (בדפוס חדש) תפארת ישראל פ"ו דיבמות מ"ה נשמת כ"ח ח"א סי' ל"ב סוד"ה ונראה, מטה אהרן דף י"ט ע"ג אד"ר אות ז' ועפרא דארעא שם דרך המלך דף פ' ע"א ישרי לב דף ק"ב אות מ"ב זכרינו לחיים ח"ב דף כ"ח ע"א והריטב"א בקידושין נ"ח ע"ב כתב דמה"ת בעי שיעור נתינה בתרומה, אלא דבדיעבד חטה אחת פוטרת דומיא דאין תורמין מטמא על הטהור עי"ש (ולקמן במע' התי"ו אות כ"ב):

ולפי כל הרשום מתבאר דדעת רובא דרובא דבדאורייתא לא מפליגינן בין לכתחלה לדיעבד ובזה נלע"ד דצדקו דברי הפנ"י בחי' לגטין דף כ"ט הו"ד בשו"ת מנחת משה הנד"מ באה"ע סי' י"א ד"ה והנv הרב וכו' שכתב דמאי דתנן דלא ישלחנו ביד אחר הוא מדר' דאי מדאורייתא אפילו חלה נמי הול"ל דלא ישלחנו וכתב ע"ז הג' מנחת משה נר"ו עפי"ד המש"ל פט"ו מהל' טומאת צרעת ה"ב בשם הת"כ אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפילו זקן או חולה ת"ל ובא והגיד לכהן ע"כ דמבואר דבכעין זה ג"כ יש חילוק בין אפשר ללא אפשר ואולי הא דת"כ אסמכתא בעלמא עכ"ד ולע"ד אף אי נימא שהוא דרשה גמורה כמו שכן נראה באמת מ"מ אין מזה סתירה לס' הפנ"י משום דהא דזקן או חולה הוי כדיעבד וכל דליכא הוכחה במידי דאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד זולת היכא דגלי קרא כי התם דאיכא ריבויא ובא וכו' והגיד, משא"כ בהא דאין שליח עושה שליח אי נימא דמדאו' הוא וק"ל, עתה נדפס ס' ברכת משה להגאון בע"ס מנח"מ הנ"ל נר"ו וראיתי בקונטרס התשו' סי' מ"א אות ג' מה שהשיב בזה דלא כתב בס' מנח"מ אלא דרך הערה בעלמא. ומה שרמזתי לעיל דנחלקו הרבנים יד מלאכי ויעיר אזן בכונת דברי התוס' פסחים דף י"א לקמן במערכת הכ"ף אות ז' הנה הבאתי תורף דב"ק ושעוד רבנים נחלקו בזה עי"ש:

וראיתי להרב מוהר"י עיאש בעפרות זהב לו על דברי הרב ארעא דרבנן אות ז' שכתב דהא דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד אינו אלא בדבר המפורש בתורה משא"כ במוקף דאינו אלא מתיבת ממנו ובזה י"ל מה שהק' הרב לשון למודים בא"ח דף י"ד ע"א על כלל זה ממ"ש התוס' פסחים דף מ"ג ד"ה מאן תנא ומדין אין מבט' איסור לכתחלה למ"ד דהוא מדאורייתא, ומדברי התוס' קידושין נ"ח ע"ב ד"ה מימיו וס"ב ד"ה אין תורמין עי"ש וכולהו אית להו פירוקא ע"פ דברי הרב עפ"ד כמו שיראה הרואה, אלא דראיתי למרן חיד"א בספר יעיר אזן מערכת האל"ף אות נ"ו שהשיגו דמתוס' גיטין סוף דף ג' מוכח דאין לחלק בזה, וכן יש להוכיח מדברי הר"ן פ"ב דגיטין עמ"ש בש"ס דף כ"א ע"ב כתבו במחובר והאמרת רישא אין כותבין עי"ש, וכן מדברי הריטב"א בחי' לסוכה דף י"ד ע"ב ה"ד לקמן במערכת הזי"ן אות י"ב עי"ש וכן י"ל מדברי התוס' מנחות דף ל"ח ד"ה ואם הקדים עי"ש, והוא תמוה איך נעלם ממנו כ"ז ובפרט דברי התוס' מנחות שכבר הובאו בדברי הרב אד"ר:

יז דם שבישלו או מלחו אם אסור מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן הוא מחלוקת בין הראשונים כידוע, ולפי הנראה מוסכמים כלם בדעת רש"י דאסור מה"ת כמו שיראה הרואה בדברי הפוסקים המדברים בענין זה, ותמיה לי על הגאון נו"ב בח"ב יו"ד סי' נ"ב דמשמע דס"ל דגם לדעת רש"י דם שבישלו אינו אלא מדרבנן כיעי"ש והוא פלא לענ"ד דלא ראיתי מי שייחס כן לרש"י ז"ל, ומצאתי להרב יד דוד (על יו"ד) סי' ס"ט שעמד מתמיה כן ע"ד הרב מטה אפרים שהביא שם עי"ש, והרב מאמר מרדכי (על א"ח) בסי' רנ"ג אות ב' כתב דדם שבישלו אינו אלא מדרבנן ולא נמצא חולק בזה אלא הרמב"ם וכבר תמה עליו מרן הב"י שם עכ"ד (מר קעסיק על דברי הרב"ח יו"ד סי' ס"ט) והוא תמוה איך כתב דלא נמצא חולק אלא הרמב"ם הא לרש"י ודאי אסור מה"ת וחייב כרת, ואדרבא בדעת הרמב"ם אינו פשוט לומר דס"ל דהוא מדאורייתא והרואה יראה דרבנן קדישי נבוכים בזה דה"ה כתב דלא נתבאר זה בדברי הרמב"ם, והרב מטה אפרים הביא דבריו ביד דוד שם כתב להוכיח בדעת הרמב"ם דדם שבישלו הוי מדרבנן ולא אמרו ספקו להקל אלא דיעבד ולא לכתחלה והרב בתי כנסיות בדף מ"ג ע"ב כתב דרוב הפוסקים סברי דהוא מדרבנן וכו' ושכן דעת הריטב"א לחולין דף קי"א ושיש לו לדחוק שכ"נ דעת הרמב"ם ג"כ עי"ש (וכן דעת הרב באר שבע דף פ"ב ה"ד בס' שה"ק עמ"ש הרמב"ם דכחל משום דהוא מדרבנן הוי מן המנין דא"כ בדם נמי יהיה מן המנין דדם שבשלו מדרבנן וכו' אלמא פשיט"ל בדעת הרמב"ם דהוא מדרבנן הנך רואה דאינו פשוט כ"כ לייחס להרמב"ם דס"ל דהוא איסור תורה כמ"ש הרב מאמ"ר אלא דבאמת נראה דרוב הפוסקים משמע להו בדעת הרמב"ם דהוא מה"ת ומ"ש ה"ה דלא נתבאר ברמב"ם כתב הפרמ"ג בפתיחה להלכות מליחה שלא נתבאר אם חייב כרת, וספר מט"א אין מצוי אצלי לראות הוכחתו מדברי הרמב"ם, גם מ"ש הרב יד דוד בשמו דלא ס"ל להקל אלא בדיעבד לפי הנראה אזיל בשיטת הרא"ם הידוע דלא אמרינן סד"ר וס"ס דאורייתא לקולא אלא בדיעבד, ועיין לקמן במע' הסמ"ך אות למ"ד מה שרשמתי שם דאין סברא זו מוסכמת מהפוסקים ומהתימה על הרב יד דוד דלפי מ"ש איהו גופיה בסי' ק"י דנר' בעליל דנקיט עיקר כדעת הסוברים דגם לכתחלה אזלינן לקולא, וכמו שכתבתי בשמו במערכת הסמ"ך שם לא היה לו להביא דברי הרב מט"א בשתיקה כהודאה, ואולי לא אמר הרב מט"א בדרך כלל לכל סד"ר לחלק בין דיעבד ללכתחלה אלא דוקא בדם מטעם שכתב הרשב"א שהביא היד דוד שם דהגם דדם שבישלו מותר מן התורה כיון שעיקר דם מדאורייתא החמירו בו כדאורייתא אף בספקו כדחיישינן גבי בי דוגי בחולין דף קי"א ודילמא תתאה מטא וכו' ולא אמרינן כיון שבשלו הוי דרבנן וספקו להקל עי"ש והיינו להחמיר לכתחלה כמ"ש ביד דוד שם ובכי הא דוקא הוא דס"ל לחלק בין דיעבד ללכתחלה כנ"ל לצדד בכונתו ומי שנמצא בידו ספר מט"א יעמוד על בוריו) וכדברי הרשב"א הנ"ל כתב התוס' בדף קי"א ד"ה דם והרא"ש בסי' כ"ז ומדבריהם היה לו להרב ערך השלחן א"ח סי' רנ"ד אות ב' להביא ולא היה צריך להביא ממ"ש הרב"ח ביו"ד סי' ס"ט ס"י עי"ש והוא עצמו ביו"ד שם ציין דברי הרשב"א הנ"ל כמ"ש ביד דוד שם. שו"ר בערך השלחן סי' תל"ז אות ב' ובסי' תנ"ג אות ב' ד"ה עוד וכו' זכר עשה לד"ק ובתד"נ אות ה' (נחזור לדברי המאמ"ר הנ"ל) דדעת הרמב"ם אינה מבוררת כ"כ בזה:

אמנם דעת רש"י ודאי היא דאסור מן התורה וגם הרי"ף איכא מאן דס"ל דסובר כן עיין בתשובת הרדב"ז החדשות סי' קצ"ט, גם הרשב"א בחידושיו למנחות כ"י סובר כרש"י, עיין להרב מנחה טהורה דף ל"ט ע"ב (אלא דבתשובת הרדב"ז הנ"ל כ' דהרשב"א ס"ל דהוא מדרבנן, והרב חכמת אדם בקונטרס בינת אדם שער איסור והיתר סוף סי' כ"ג כתב דבמשמרת הבית דף ע"ה מסופק בזה, והרב מטה אהרן דף כ"ב ע"ד כתב שדעת התוס' והרשב"א והר"ן והריטב"א דהוא מדרבנן עי"ש וס' הנ"ל אשר נמצא בידי הוא חסר דף כ"ג כ"ד ולא אוכל לידע מסקנתו וכבר כתב הרב מנחה טהורה שם דמחלפא שיטת הרשב"א בזה, והביא מ"ש מרן הב"י בשם הרשב"א בתשו' דהוא מדרבנן, עיין בב"י יו"ד סוף סי' ע"ו וכן ייחסו הרבנים ב"ח בסי' פ"ז והדרישה שם בדעת הרשב"א ע"פ מ"ש הריב"ה, ומרן הב"י בסוף סי' ע"ו הנ"ל וע"ע בדברי מרן הב"י בסי' ע"ו הנ"ל בד"ה בשר וכו' שכ"כ בשמו בחידושיו) והרב ערך השלחן בחלק א"ח הנ"ל כתב דבעה"ש יו"ד רסי' ס"ט דנקיטינן כרש"י והרי"ף והר"ם דחייבים עליו ושכן הוכיח הר"ן בחי' לחולין דף ק"כ, והרדב"ז סי' תצ"ט (אולי צ"ל קצ"ט כמ"ש בשאר דוכתי) ושהרב סק"ס כתב דאסור מה"ת כמ"ש עי"ש, והרדב"ז הנ"ל כתב שזה דעת התוס' דאסור מה"ת (אלא דתמיה לי דמדברי התוס' חולין דף ק"ט ד"ה הלב נראה דס"ל דהוא מדרבנן ומדבריהם הנ"ל נראה שהבינו רבנן בתראי ז"ל דדעת התוס' דהוא מדרבנן, עיין בתשובת הגאון מוהרלנ"ח סי' קכ"א ובספר מנ"ט הנ"ל. והנה אמת שי"ל שהתוס' שם לא באו אלא לאפוקי מכרת ואפ' דסברי דאסור מיהא מן התורה מ"מ בדף קי"א ע"א ד"ה דם מפורש דסברי דהוא מדרבנן שו"ר למרן חיד"א בספר מחזיק ברכה יו"ד רס"י ס"ט השיג על הרדב"ז מדברי התוס' דף קי"א הנ"ל עי"ש), והרב יד דוד סי' ס"ו אות ו' כתב דהרז"ה ס"ל כרש"י ובשם הגאון מוהרלנ"ח כתב דהר"ן ס"ל דהוא מדרבנן ועיינתי בדבריו ולא ראיתי שכתב בפרטות על הר"ן כן רק כתב שכתב בעלי החידושין וכו', וגם כבר כתבתי בשם הרב עה"ש דבחידושי הר"ן דף ק"כ ס"ל דהוא מדאורייתא אלא דביד דוד סימן ס"ט כתב דמוכח דמ"ש בחי' הר"ן הנ"ל לאו דברי הר"ן נינהו ואין ס' חידושי הר"ן מצוי אצלי. שו"ר מ"ש הר"ן בפ' כל הבשר בד"ה לא שנו אלא לב עוף וכו' שנראה שדוחה סברת רש"י אלא דאפ' שהוא למעט מכרת דוקא והרב מנ"ט שם ייחס להסמ"ג דס"ל כן, ומדברי הרב כנה"ג בסי' ס"ו שהביא הרב יד דוד נראה דכן הוא דעתו ואין מצוי אצלי כ"א כנה"ג מליחה ועי"ש בסי' ע"ב אות ג' ושם כתב דכסברת רש"י מוכח מרי"ו נט"ו אות ז' וביד דוד סי' ע"ו הגב"י אות ח' כתב בשם הרב תמים דעים סי' קל"ז שכן הוא דעת הרב יהונתן עי"ש הא למדת דמ"ש הרב מאמ"ר דהוא מדרבנן ולא נמצא חולק אלא הרמב"ם אחרי המחי"ר אין הדבר כן כי ברבים היו הסוברים דהוא מה"ת וכאמור, ומ"ש עוד הרב מאמ"ר וכבר תמה עליו מרן הב"י שם לפי הנראה כונתו למרן בב"י סי' ס"ט כמו שיראה הרואה בדב"ק. ואני עני עיינתי שם ולא חזינא כי האי סימנא כמו שיראה הרואה, ורק בסי' פ"ז (בד"ה כתב הרמב"ם) שם כתב דרש"י ס"ל דחייבים עליו כרת ושכ"נ דעת הרמב"ם ויישב לדעתם מה שקשה מסוגיא דמנחות עי"ש ובמה שפי' דבריו הרב מנחה טהורה שם:

ורבני האחרונים חלוקים בזה לענין הלכה דהרב עה"ש הנ"ל כתב דנקיטינן כדעת הסוברים דהוא מה"ת וכ"נ דעת הרר"י בפלתי שהביא במנחה טהורה דף ל"ט ע"ד, וכן דעת הרב מג"ס כמ"ש בשמו הרב יד דוד בסי' ס"ט, וכ"כ הרב כנפי יונה הובא שם הגב"י אות כ"ו דהעיקר כהסוברים דהוא מה"ת, והרב חכמת אדם בכלל ל' אות א' כתב דהוא מח' ונוטים דבריו כמ"ד דהוא מה"ת עי"ש אות ט' ובבינת אדם סי' ל"ג הנז"ל, והג' חת"ס יו"ד סי' ע' העד העיד דלרוב הפוסקים ורש"י בראשם אסור מה"ת בלאו ושכן הסכימו כל גדולי האחרונים לבתר הרבנים ט"ז וש"ך והזכיר דברי הר"ן בחידושיו לחולין דף ק"כ הנ"ל (עי"ש דנראה דמשמע ליה שהם דברי הר"ן דלא כמ"ש ביד דוד הנ"ל):

ולעומת זה הרבה מרבני האחרונים סברי מרנן דנקיטינן כמ"ד דהוא מדרבנן, עיין להרבנים ט"ז וש"ך ופ"ח ריש סי' ס"ט, ותמיה לי על הגאון פר"ח דאחר שכתב שיש שתי ראיות לדעת רש"י והרמב"ם ולא כתב שום דחיה לראיותיו איך מסיק דלא כותייהו דהגם דהביא שם דהתוס' והרא"ש והר"ן ס"ל דהוא מדרבנן מ"מ ידוע לכל כי רב גובריה וחיליה לאורייתא ואינו נושא פנים לראשונים במה שנ"ל מהש"ס בהפך. שוב נתבוננתי דלק"מ דלפי האמת ראיות הרפ"ח אינם מכריעות וגם הוא ז"ל לא כתב אלא ויש סיוע לדבריהם ר"ל דריהטא דשמעתא הכי מוכחא אבל לקושטא מודה דאין משם ראיה דמה שהביא ממ"ש בדף קי"ב גבי בי דוגי דילמא תתאה מטא עילאה לא מטא ולא אמרינן דסד"ר לקולא אינה ראיה די"ל כמ"ש הג' ראש יוסף בחידושיו לחולין שם דכל דאפשר לתקוני מתקינן ולא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא, ועיין להרשב"א בחידושיו ה"ד מרן הב"י בסי' ע"ו ד"ה בשר וכו' ועוד כתב הראש יוסף שם דלאו ספק גמור הוא עי"ש, והראיה השנית ממ"ש בדף קי"א חלב שחוטה דרבנן דם דאורייתא דאלמא דם מבושל דאורייתא כבר כתבו התוס' והרא"ש שם דר"ל דכשנפלט עד שלא נתבשל היה אסור מה"ת והוא ז"ל הזכיר שם דעת התוס' והרא"ש דהוא מדרבנן ומסתמא כונתו ע"ד התוס' הנ"ל ואפילו תימא דלא ראה דבריהם אלו כ"א מ"ש בדף ק"ט מ"מ דברי הרא"ש בסימן כ"ז כבר הביא להוכיח דכן הוא דעתו ומשם הוכיח דמ"ש בסי' ל"ז לאו דמספק"ל עי"ש, ואחרי ראות דברי הרא"ש שפי' דמ"ש דם דאורייתא ר"ל מעיקרא תו אין מקום להכריח סברת הרמב"ם משם ובעכ"ל דאין כונתו אלא לסיוע בעלמא מפשטא דסוגיא ולא לראיה גמורה, ועיין להרב מטה אהרן דף כ"ב ע"ד מ"ש בשם הריטב"א ומ"ש ע"ד וק"ל (נחזור לדאתאן עלה דהרבנים הנ"ל נקטי כמ"ד דמדרבנן הוא כאמור), וכן דעת הרבנים מאמ"ר ונו"ב הנז"ל ובח"א א"ח סי' כ"ה וזרע אמת יו"ד ריש סי' כ"ה ובית יהודה א"ח סוף סי' נו"ן ושואל ומשיב בח"א סי' קמ"ב ובח"ג סי' ס"א, וכן נראה דעת הרב אהל יעקב במערכה זו ותלמידיה דרב מני"ר הרב תפארת אדם בחיו"ד סי' יו"ד ומרן חיד"א בס' שיו"ב א"ח סי' תע"א אות ב' העיד שכן דעת רוב הפוסקים ועיין בספרו יעיר אזן במערכה זו, ובשו"ת שאגת אריה החדשות שנדפסו עתה העמיק בענין זה ועם שלא נמצא סיום דב"ק בזה מ"מ נראה דדעתו נוטה לס' התוס' עי"ש דף נ"ז ע"ד ואילך ופשי' ודאי דיש להחמיר בספק איסור תורה בכל מאי דאפשר:

והן עתה נדפס ספר ימי שלמה ובפ"ו מהל' מ"א ראיתי לידי"נ רב חביבאי הרב המגיה נר"ו דשקו"ט בענין זה והביא דברי הג' פר"ח הנ"ל וכתב שדבריו תמוהים דמה שהביא מההיא דבי דוגי התם החשש הוא דילמא יזוב דם העליון קודם גמר בישול והוי דאורייתא לכ"ע עי"ש ובהורמנותיה דמר אין דבריו נראים לפי קוע"ד דהדבר פשוט מאד דבהדי דקא נחית הדם עד דמטי למנא מתבשל יפה והחוש יעיד וגם דברי הראשונים ז"ל שהוצרכו לומר בכונת האתקפתא דאע"ג דדם מבושל דרבנן כל דאפשר לתקוני מתקנינן יעידון יגידון דזה פשוט דעד דמטי למנא בשיל שפיר, גם מש"ש דהיכי מייתי סיעתא לסברתם דסברי דאיכא כרת וכו' כבר דקדק הרפ"ח לומר משמע דלפחות הוא מה"ת וכלומר דיש סיוע במקצת לאפוקי מדעת הסוברים דהוא מדרבנן ועל הסיוע השני שהביא הפר"ח הקשה מדברי התוס' שכתב דמעיקרא היה דאורייתא וכתב דמדבריהם מוכח כדמוכיח הרפ"ח מדברי הרא"ש בפסקיו עי"ש, וכבר הפר"ח הזכיר דעת התוס' ולשיטתו הי"ל להק' על הפר"ח כי מאחר שכבר ראה דברי התוס' והרא"ש אין מקום לסיוע הזה, והאמת יורה דרכו דכונת הפר"ח אינו להביא ראיה גמורה אלא סיוע קצת ממשמעות וריהטת הסוגייאות וכמש"ל. עוד ראיתי לידי"נ הרב המגיה נר"ו שהק' ע"ד הרפ"ח דידיה אדידיה דממ"ש בדין זה מוכח דס"ל דס' דרבנן לקולא הוא אפילו בחסרון ידיעה ואילו בסי' ק"י כתב דספק הבא מחסרון ידיעה לא אזלינן לקולא והצ"ע, ואני אומר אפריון נמטיה דהמציא לנו טעם נכון לומר דאין מההיא דבי דוגי ראיה להסוברים דהיא מדאורייתא דאימור משום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה בעינן למיזל לחומרא משום ספק דמטא ולא מטא ולפי דרכינו בכונת הפר"ח הכל מתוקן ומבואר יפה יפה בס"ד ומיהו לקמן במערכת הסמ"ך אות נ"ב כתבתי דלדעת הפר"ת ספק שהוא לכל אינו בכלל ס' מחוסר ידיעה עי"ש והא דקמן לפי הנראה היא היא ולא מיקרי ספק מחסרון ידיעה וק"ל ועי"ש עוד שהביא דברי הרב מט"א שהביא הרב יד דוד הנז"ל וכתב דהוא נמשך אחר סברת הרא"ם דלא אמרו להקל בספק דרבנן ובס"ס דאורייתא אלא בדיעבד וכמו שצדדתי למעלה, ועתה בא לידי שו"ת שם אריה וביו"ד סי' כ"ו (ד"ה והנה) ראיתי שכתב דהסכמת רוב הפוסקים דדם שבשלו מדרבנן ומותר לסחור בו ובפרמ"ג בפתיחה למליחה נקיט דהוא מדרבנן אלא שכתב דאין להקל בספק אלא היכא דאתמר בהדיא או שיש צדדים וכו', וע' צל"ח לפסחים ע"ד התוס' דף כ"ב ד"ה והרי וכו' שכתב דלרוב הפוסקים דם שבשלו מותר מן התורה, ובשו"ת מעיל שמואל סי' י"א ד"ה גם כתב בפשיטות דדם שבשלו הוא מדרבנן, וידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש הנד"ם בסי' י"ב האריך מאד בזה, ומה שהקשה עמ"ש רדב"ז בדעת התוס' ממ"ש התוס' דף קי"א לא ראה שכבר קדמו בהשגה זו במחב"ר כמש"ל, ובשו"ת שם אריה בחיו"ד סי' ס"ט כתב דאנן פסקינן דם שבשלו אינו אסור אלא מדרבנן ומסתפק שם בדם היוצא מן החי שנתבשל אי אסור מה"ת, ובשו"ת בנין ציון החדשות דף ט"ו ע"ד כתב דבשיטה למנחות המיוחסות להרשב"א (עיין בקונטרס כללי הפוסקים סי' יו"ד אות ד' מה שרשמתי בזה), מבואר דרש"י והרמב"ם ס"ל דעובר עליו ועיין בשו"ח בשמים ראש סי' ל"ד ושם בכסא דהרסנא הרבה להשיב עמ"ש האחרונים דנקיטינן כר"ת דאינו אלא מדרבנן, ורבינו הרוקח בסימן תי"ט הוא מכלל הסוברים דהוא מדרבנן עי"ש, ובשו"ת כתב סופר יו"ד סימן ל"ג ד"ה ולפי"ז כתב דדעת רוב הראשונים דהוא מדרבנן, חוץ מרש"י והרמב"ם והרי"ף כמ"ש בחידושי הר"ן חולין דף ק"כ עי"ש שלא זכר דברי אביו הג' חתם סופר שהעיד דדעת רוב הפוסקים דהוא מה"ת (כמש"ל בד"ה ורבני):

וכתב הרב ערך השלחן א"ח סי' תנ"ג אות ב' ד"ה עוד וכו' בשם הרשב"א ורש"ל ז"ל דאף למ"ד דרבנן כיון דעיקר הדם מתחלה דאורייתא החמירו בו כשל תורה ע"כ וכ"כ בסי' רנ"ד אות ב' ובסי' תל"ז אות ב', וכ"כ הגאון פרי מגדים בפתיחה להל' מליחה בשם הרשב"א במשמרת הבית דלא בכל ספקותיו הולכין להקל כיון שקרוב מאד לאיסור תורה ע"כ, ולפי זה נראה דלכ"ע יש להחמיר בספק אפילו למ"ד דאינו אלא מדרבנן, ועיין בשו"ת בית יהודה א"ח סי' נ' דאין נראה כן דעת הרב ז"ל אלא דלמ"ד דדם שבשלו הוא מדרבנן מקילינן בספק עי"ש וצריך להתיישב למעשה:

ודם שכבשו כתב הרב בתי כנסיות דף מ"ג ע"ב דכיון דכבוש הרי הוא כמבושל א"כ באנו למחלוקת הפוסק' בדם שבשלו וכתב כן לפי מאי דמשמע ליה דמ"ש חז"ל כבוש כמבושל היינו שיש בו דין בישול אמנם הרב פרמ"ג בפתיחה להל' מליחה ובפנים בסי' ק"ה חלק מ"ז סק"א בחקירה הששית ס"ל דלא אמרו כבוש כמבושל אלא להבליע ולהפליט. אבל לא שיהיה בו דין בישול ולכן כתב דדם היוצא ע"י כבישה לכ"ע הוא מן התורה וכ"כ בחלק שפתי דעת סק"ב ד"ה תשובה וה"ד מרן חיד"א ביעיר אזן מער' זו אות ו' וכן דעת הרב ישועות יעקב סי' ע"ג סק"א וכ' בפרמ"ג שם וז"ל ואף דם שמלחו אינו עובר עיין מנחות כ"א משמע הטעם דמליח כרותח אפי"ה י"ל עיקר הטעם דמלח משנה לדם מכמות שהיה משא"כ כבוש עכ"ל מתבאר דנרגש מדם שמלחו דהוא מדרבנן ומשמע דהטעם הוא משום דמליח כרותח וא"כ ה"ה די"ל כן בכבוש וע"ז מחלק ביניהם דמליח משתנה וכו' ובכן לא הבנתי דברי הרב שואל ומשיב בח"ג סי' ס"א שאחר שכתב דדם כבוש אסור מן התורה ושכ"כ הפרמ"ג וכו' והביא ראיה ממ"ש הת"ח כלל ג' כתב אך לענ"ד י"ל דאף דאינו כמבושל מ"מ לא גרע מנמלח דדם שמלחו דרבנן עכ"ל והרי לפי דברי הפרמ"ג יש לחלק בין דם שמלחו לדם שכבשו כאמור, אחר זמ"ר נדפס ספר עמודי אש לאחד המיוחד מגדולי דורנו יצ"ו, וראיתי שם בסי' י"ב דף ס"ה סוע"ב שעמד בדין זה והביא כמה מרבני האחרונים שדברו בזה ותמה על כלם שנעלם מהם דברי שערי דורא שער ב' בשר שנשתהא במים מעל"ע וכו' ודברי רש"ל בהגהות שע"ד שם וביש"ש פרק כל הבשר סי' כ' שכתב מפורש שהוא מדאו' ומסיק שכן יש להורות:

ולענין המוש"ק (אלמישקלי בלשונינו) אם אסור באכילה משום דם עיין בטור א"ח סי' רי"ו דהרמ"ה היה חושש משום דם והרר"י מתיר והרא"ש כ' דראייתו צריך ראיה, ומדברי המעדני יו"ט ע"ד הרא"ש הנ"ל בפ' כ"מ אות קטן ע' נראה דמסכים להרר"י והמג"א הוכיח היפך הרר"י דלא אזלינן בתר השתא אלא בתר מעיקרא ועיין בהגהות מוהר"א צאנז שדחה ראיות המג"א, והפ"ח בשו"ת סי' יו"ד במים חיים מסיק דדברי הרר"י ברורים אלא דצריך ליזהר שלא להניחו בתבשיל עד שיתייבש לגמרי שיהיה נפרך ביד ואז שרי לכ"ע ושכנגדו חלוק עליו הרב פר"ת בסי' פ"א סק"א עי"ש בד"ה ונשאר ומסיק לאוסרו ובמגן האלף סי' תס"ז סק"ז מאריך לקיים סברת הרר"י והנהר שלום רס"י רי"ו כתב דהב"ד אסרו ושכ"ד מרן הב"י בבדה"ב, וכ"כ בערוך השלחן שם אות ד' בשמו ודברי מרן הנ"ל הם בבדה"ב בתחלת הגהותיו ליו"ד שכתב וז"ל אלמישקלי אסור באכילה ע"כ וה"ד הי"א במ"ב בסי' רי"ו ועיין ישועות יעקב סי' תס"ז סק"ה מ"ש ע"ד הרר"י בענין דבש שמהפך מה שנופל לתוכו לדבש ואזלינן בתר השתא וכו', וכן בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' קנ"ג ד"ה ובזה וחתם סופר א"ח סי' קל"ה, והרב בתי כנסיות האריך בזה ומסיק בדף מ"ג ע"ב להתיר המוש"ק באכילה ושכ"ד הכנה"ג והרדב"ז וגו"ר עי"ש, ובשו"מ ח"ג סי' קכ"ב ד"ה אמנם פשיט"ל דמוש"ק אסור באכילה מדאו' ושייך איסור סחורה לולא דבדם ליכא משום סחורה, ועיין מחזיק ברכה יו"ד סי' ס"ו אות י"א וצל"ע בגוף דברי הדג"מ שרמז סם ובשו"ת צמח צדק החדש בחיו"ד סי' ס"ז אות ו' האריך מאד ליישב סברת הרר"י ומ"מ סיים וכל זה לפלפולא אבל למעשה מי יכריע בין הרר"י והרא"ש ועי"ש אם יש לחוש במה שמערבין קצת דם בעשיית הצוקאר והרב עיקרי הד"ט בחיו"ד סי' ז' אות י"ד כתב דהרב בני חיי התיר המושקי בפשיטות ושכן מעשים בכל יום וכו' עי"ש:

ובדם שמלחו אם יש לחלק בין דם בהמה לדם עוף ולומר דבעוף לכ"ע אינו עובר עליו כדמשמע מדברי המרדכי בפ"ב דשבת סי' האריך בזה בס' ערוגת הבשם בסי' ס"ט וה"ד בספר דרכי הוראה ח"ב פ' נ"א ועי"ש מ"ש בזה:

יח דם מחמת תשמיש דאוסר אשה לבעלה כ' הג' מוהר"ש קלוגר בס' שיירי טהרה דף ס"ג דאפילו למ"ד וסתות דאורייתא רואה דם מחמת תשמיש אינו אלא מדרבנן דדוקא בוסת התלוי בימים או בגוף ס"ל דהוי דאורייתא אבל בוסת התלוי במעשה לכ"ע דרבנן עי"ש וכ"כ הג' נודע ביהודה בח"א יו"ד סי' נ"ה ד"ה הן אמת ובח"ב סי' צ"א וצ"ב ועיין שואל ומשיב ח"ג סי' קל"ו וע"ע להגאונים מוהרד"ף בס' מכתם לדוד דף פ"א ע"ב נודע ביהודה יו"ד ח"א סי' מ"ט וסימן נ"א חות דעת סי' קצ"א סק"ח חתם סופר יו"ד סימן חנ"ק ד"ה ועל הכלל ובסימן קע"ה, תפארת יוסף (הנדפס בש' תרכ"ו) ביו"ד סי' כ"ה דף ס"ו ע"ג ודברי הרב השואל שם הלא המה בספר זכרון יהושע (שנ"מ בשנת תרל"ג) בסימן י"ו דף ל"ז ע"ד וע"ע שואל ומשיב ח"ב סי' ק"ף שיבת ציון סי' ל"ו אות ז':

יט דאורייתא מצינו דנאמר לשון זה על דבר שאינו מה"ת ור"ל שיש לו סמך באורייתא כ"כ מרן הב"י יו"ד רסי' קפ"ד ד"ה ובשעת וכו' במ"ש התוס' והרא"ש וסמ"ג דפרישה דסמוך לוסת דאורייתא עי"ש וכיוצא לזה כתב הר"ב הדרישה ביו"ד רס"י קפ"ג ע"ד מרן שכ' דין תורה וכו' עי"ש וכן מצינו שכתב מרן הב"י א"ח סימן תי"ח סוד"ה ויחיד דמ"ש בש"ס גבי ר"ח דאורייתא הוא ר"ל שנרמז אסמכתא שלו בתורה עי"ש ועיין ש"ך ח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד דבין להרב מגילת אסתר בין להרש"ך כי אמרינן בעלמא דאורייתא שלא בלשון תמיהא דאורייתא היא וכו' אפ"ל שהוא אסמכתא גם הרב עפרא דארעא ע"ד הרב ארעא דרבנן במ"ב אות קמ"ד כתב דמ"ש רש"י שבהרי"ף במס' ביצה דף ל"ז במקח וממכר בשבת הוא איסור דאורייתא לאו דוקא דהא ודאי אינו אלא מדרבנן ובמכתב לחזקיהו בחלק השיטה דף מ"ב ע"ב כ' בשם הרב מחזה אברהם שצדד לפרש מ"ש הרב רבינו יונה בפ"ג דברכות שהוא מן התורה דר"ל דנרמז בתורה ושסיים שזה דוחק וכ' ע"ז במכתב לחזקיהו דכיון דמבואר בדברי הרמב"ם שהוא מדבריהם תנוח דעתינו לפרש גם דברי הרר"י שיהיו מוסכמים לסברת הרמב"ם עי"ש ויש סעד לזה דהא חזינן דרבנן קדישי הנז"ל ניחא להו בהכי ועיין במה שכתבתי במערכת הבי"ת אות קט"ו (בד"ה ולכן) ובאות קי"ו וגבי מלאכה בחוה"מ דאמרינן בש"ס (מ"ק ד' י"א ב') אבלות דרבנן מלאכה בחוה"מ דאורייתא יש מן הראשונים שפירשו דהכונה לומר שיש לה אסמכתא בדאורייתא עיין להרא"ם בס' היראים (סי' קי"ג) ובהג"מ (פ"ז מהלכות יו"ט) והרא"ש בריש מס' מ"ק ותוספות בחגיגה דף י"ח ד"ה חולו:

כ דבר שנאסר במנין דצריך מנין להתירו אם כשבטל הטעם בטלה התקנה ממילא או לא עיין להרבנים פרי חדש יורה דעה סי' קי"ו ס"ב יד דוד על יו"ד בסי' י"א הגהות בית יוסף אות ז' בשם הרר"י בפלתי ולפי מ"ש הרב זרע אמת יו"ד סי' מ"א (בד"ה ומה שנלע"ד) לחלק בין דבר שנאסר מן הדין דאז אם בטל הטעם אין צריך מנין אחר לדבר שלא נאסר אלא משום סייג דאז אף כי בטל הטעם צריך מנין אחר עי"ש י"ל בזה קושיית הרר"י בפלתי עי"ש ודוק ועיין להרב מטה אהרן דף ע"ח ע"ג והרב תפארת ישראל פיה"מ בפ"ו דמס' שבת מ"א ס"ל דאפילו בדבר שנאסר מן הדין משום חשש איסור לא שרי' כשבטל הטעם אלא ע"י עלילה כל דהו שלא כדעת הרז"א הנ"ל. ולכאורה להרז"א קשה דאם כן שופר ולולב לישתרו בשבת דליכא בזה"ז רה"ר וכמו שהותרו תכשיטין בזה"ז וי"ל בדוחק ועי"ש בתפארת ישראל בסוף הפ' בהלכתא גבירתא ולהרב לשון לימודים דף ב' ע"ג וע"ע תפארת ישראל פ"ט דכלאים ובפ"א דעדיות מ"ו מה שחילק בענין זה ופ"ת יו"ד סי' חצ"ר ויקרא אברהם דף י"ז ע"ב ובמה שהסביר בזה היה"מ ה"ד בפ"ת אה"ע סי' קמ"ה סק"ט והגאון בס' עמודי אש דף כ"ח אות ה' האריך בעיקר כללין בכמה חילוקים עי"ש ולמרן חיד"א בס' שיורי ברכה סי' של"א וסי' תס"ח בשם הרא"ם בתוספותיו:

כא דבר שנאסר במנין וכו' חידש הגאון מוהר"ש קלוגר בס' שיירי טהרה דף ס"א ע"ב דלא אמרינן כן אלא היכא דהאיסור הוא אפילו בדיעבד אבל לא היכא דהאיסור אינו אלא לכתחלה עי"ש:

וכתב הרדב"ז בח"ד סי' צ"ד (בדפוס ווארשא תרמ"ב אלף קס"ה) בד"ה הכלל העולה דדוקא דבר שנאסר במנין ובאים עתה להתיר צריך מנין אחר אבל אם הוא בהיפך שהתירו איזה דבר במנין או פטרו מאיזה חיוב מצוה במנין ורוצים להחזיר האיסור או החיוב לא נאמר דין זה ואין צריך מנין אחר:

כב דין בע"ש אי איכא איסורא לעיל במערכת האל"ף אות ט"ו רשמתי בזה עי"ש:

כג דין דאסור לשמוע דברי אחד מבעלי הדין עד שיבא חבירו אם הוא מה"ת או מדר' לעיל במערכת האלף אות רי"ו רשמתי בזה עי"ש:

כד דברי הכל קאמר בש"ס ולא קאי אכלהו תנאי דאיירו בההוא עניינא אלא אתרי מנייהו כן הוא שיטת רש"י שבת מ"ד ע"א ועי"ש בתוס' ד"ה לדברי ועיין יעיר אזן מע' הכ"ף אות ב' דמ"ש בש"ם כולי עלמא לאו דוקא עי"ש דברי הראשונים ז"ל שו"ר להג' מש"ל פ"ב דק"פ הי"ג שהביא ג' דוכתי דאתמר בש"ס הכל מודים ול"ד עיי"ש ועיין שבועות כ"ב ע"א מיתיבי ב' קונמות מצטרפין וכו' והו"מ לשנויי דמ"ש דברי הכל היינו רבנן דר"ע והני רבנן דפליגי עם ר"מ אחריני נינהו אלא דלא ניח"ל לש"ס בהכי דאי משכחת רבנן דלית להו האי סברא מנ"ל תו למימר דרבנן דמתני' מודו בקונמות בכ"ש וק"ל ועיין לקמן במע' הכ"ף אות י"ח ולפי כלל זה ק"ל מאי מתקיף ר"י בכתובות ע"ט ס"ו ע"ב הרי עבדים וכו' ופליגי, נימא דדברי הכל לאו כ"ע אלא ר"י בר פלוגתא דזתים ולא רשב"ג ומסתייעא מילתא מדתני בפלוגתא בתרייתא מידי דשייך ביה לא כליא קרנא. ולגירסת הרי"ף והרא"ש בתרוייהו רשב"ג ניחא אבל להרמב"ם דגריס ר' יהודה כמ"ש הר"ן וכ"ן ממ"ש בפיה"מ קשה. ומצאתי בפיה"מ תפארת ישראל שמפני זה הכריח כגירסת הרי"ף:

כה דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי כן אמרו האמוראים בכמה דוכתי וכתב הרב דרכי שלום דף ל"ג בשם מוהרלנ"ח בפסק הסמיכה לחלק בין היכא דלא נעשה מעשה עפ"י ההוראה דאז הוו הדרי בהו להיכא דעשו מעשה דתו לא הדרי בהו והוא ז"ל הביא ראיה לדבריו מר"ה כ"ט ע"ב כבר נשמע קרן ביבנה וכו' עי"ש. ולכאורה י"ל דהתם לא רצו לחטט בדבר דכולי האי לא עבדי אבל אי איתרמי מילתא ונודע להם שטעו אימור דגם אחר מעשה הדרי בהו שכן ראוי להיות חוזר שוב הגיע לידי ס' מוהרלנ"ח וראיתי שם בד"ה עוד כתב בעל המגילה השנית וכו' שכ' וז"ל גם בתנאים אשכחן דומיא קצת בר"ה רפ"ב וכו' עי"ש, ותמה על הרב ד"ש שכ' מדנפשיה ואין כל חדש וגם כי בדברי הרב מוהרלנ"ח מבואר דאינו ראיה אלימתא ועיין להג' חוט השני סימן נ"ח דנר' דלדברי מוהרלנ"ח לא היו צריכים בנדונם לחפש ולברר אם טעו או לא והא דדברים שאמרתי הוא קודם מעשה ושמא י"ל דדוקא במידי דנוגע למקום ב"ה דוקא ולא לחבירו הוא דמחלקינן בהכי דקוב"ה מחיל ליקריה וכבוד אלהי"ם הוא שלא להוציא לעז על ב"ד טועין משא"כ בההיא דהג' חוט השני בין אדם לחבירו ודוחק ועיין יד מלאכי סי' תרס"ג (סוף ד"ה והסיבה השנית וכו' ובד"ה האמנם והאמת) וכתב הרב בנימין זאב סוס"י ש"א הביא דבריו מרן החבי"ף בס' כל החיים דף י"ט ע"ב דשבח לדיין שטעה שיודה על האמת כמ"ש האמוראים זיע"א עי"ש עוד ודע דמ"ש הרב ד"ש שכתב מוהרלנ"ח דבג' מקומות מצינו בש"ס שאמרו דברים שאמרתי וכו' עיינתי שם והוא בדף נ"ט ע"ד (מדפוס לעמבערג) בתוך ד"ה ולא לבד אותה ההסכמה וכו' ושם לא נחית למניינא (לכתוב בג' מקומות) רק כתב דמצינו בש"ס שאמרו כן ומביא וקורא ג' מקומות ובודאי דאין כונתו לומר דרק בג' מקומות אמרו כן שהרי הרואה יראה דיש עוד בכמה מקומות כן עיין בשבת דף ס"ג ע"ב ובמה שציין שם בגליון. אלא דלאו כי רוכלא אזיל וחשיב ותנא ושייר ודברי הרב ד"ש הם שלא בדקדוק במחכ"ת:

כו דבר תורה כתב הרב ארעא דרבנן אות קס"א בשם הר"ן בפ' הזהב דד"ת לאו ד"ת ממש קאמר אלא סברא בעלמא אמנם במהדורא בתרא כתב באות נ"ה דבר תורה כשאומר בש"ס אינו אלא מדאורייתא וליכא לפ' ד"ת מדרבנן וזה בפ' מי שמתו נשים חייבות בקידוש היום ד"ת ומקשינן והא מ"ע שהז"ג היא ואמר אביי מדרבנן ואמר ליה רבא והא דבר תורה קאמר ועיין מ"ש הר"ן בפרק הזהב בשם הרי"ף עכ"ל מבואר דדעתו להוכיח דדבר תורה ממש הוא ומחשבתו נכרת להקשות מזה על מ"ש הר"ן הנ"ל וחידוש הוא שלא זכר שכבר קדמו מר זקנו בספר הליכות אלי סי' רמ"ב ה"ד הרב מקנה אברהם במ"ב אות פ"ח כשאומר ד"ת אינו אלא מדאורייתא כמ"ש בברכות דף כ' אמר ליה רבא והא דבר תורה קאמר עכ"ל הרי שהוכיח כן מסוגיא זו דדבר תורה ממש קאמר והרב מקנה אברהם שם הביא מ"ש בכללי מוהר"ש סרלייו דף ח' ע"ג דשני פנים במשמעות לשון דבר תורה משמע דבר תורה ממש כגון ד"ת מעות קונות ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ומשמע הלכה לממ"ס כגון ד"ת מקפיד עליו חוצץ ופירש"י בעירובין דף ד' ע"ב ד"ת הלכה לממ"ס ועפ"י זה הקשה על הרב הליכות אלי הנ"ל דאיך פשיט ליה מסוגיא דברכות דהוא מדאורייתא אימא דלאו דאורייתא ממש קאמר אלא מקשי אמ"ש אביי מדרבנן דמשמע מדרבנן ממש והא ד"ת קאמר ויהיה כונתו מהלכה לממ"ס אבל לא מדאורייתא ממש ובהורמנותיה דמר אומר אני דלק"מ דודאי הרבנים הליכות אלי וארעא דרבנן הנ"ל אין כונתם בהוכחה זו אלא לומר דלא מצינן לפרש דר"ל מדרבנן אלא ממש מדאורייתא ויהיה מק"ו או מג"ש מהלכה לממ"ס או מאיזה מדות שהתורה נדרשת בהן עכ"פ לא מדרבנן קאמר וזה פשוט לענ"ד והרב עפרא דארעא כתב דיש לחלק בזה בין כשמביא איזה מקרא כגון בב"ב דף קמ"ז מנין למתנת שכ"מ מן, התורה וכו' דזה אפשר לפרש דהוא רק אסמכתא מקרא לכשאומר ד"ת או מן התורה ואינו מביא מקרא ומרן חיד"א ביעיר אזן כתב דאפ"ל דלא תלי בהכי אלא כי קאמר דבר תורה משמעות הלשון מוכיח דהוא ממש מדאורייתא אבל משמעות לשון מן התורה הגם דלא מייתי ילפותא סתמו כפירושו דהוא אסמכתא גם בהגהות הלבוש למס' תענית בדף ב' ע"ב ציינו מ"ש התוס' במ"ק דף ג' ע"ב ד"ה ניסוך המים דמ"ש בשבת דף ק"ג מ"ם יו"ד מ"ם לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא וכתבו בהגהות הנ"ל וז"ל ועיין בירושלמי פרק לולב הגזול הלכה ו' במפרש קרבן העדה שם ואפשר כיון דרע"ק אמר דבר תורה א"כ ע"כ לדידיה לאו אסמכתא היא עיין ברכות דף כ' ע"ב וזבחים דף ק"י ע"ב ומיושב קושיתו ודוק עכ"ל כונתם ג"כ לחלק בין מ"ש בש"ס דילן לרבות ניסוך המים מן התורה דזה אפשר לפרש דהוא אסמכתא למ"ש בש"ס ירושלמי דבר תורה דמשמע דלאו אסמכתא אלא ממש מדברי תורה כדמשמע בההיא דמס' ברכות אלא דאעיקרא מה שהוקשה להם ע"ד התוס' דמק' מהירושלמי לא זכיתי להבין מאי ק"ל דודאי גם התוס' במ"ק לא כיונו לומר דניסוך המים הוא מדרבנן דהא בהדיא אמרינן שם עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה לממ"ס אלא כונתם לומר דמ"ש בש"ס דשבת דמקראי ילפינן הוא רק אסמכתא אבל עיקרו מהלכה לממ"ס ואסמכוהו אקראי וכיון דהללמ"ס הוא שפיר קאמר רע"ק בירושלמי דבר תורה דהא מהלכה למ"מ נמי תורה הוא, וכן נמי בש"ס דילן בזבחים דף ק"י אמרינן דלרע"ק הוא מדאורייתא ובאס"ז לכתובות על דף יו"ד ה"ד מרן חיד"א ביעיר אזן שם כתב בשם הרמב"ן עמ"ש בש"ס סמכו לכתובת אשה מן התורה דאסמכתא מדרבנן היא ומ"ש מן התורה הללמ"מ היא כשאר תורה שבע"פ כדאמרינן בחולין מנין לבדיקת סכין מן התורה אע"ג דמדברי קבלה גמר לה עכ"ל הרי דמפרש מ"ש מן התורה דר"ל הלכה למ"מ וקרא אסמכתא מדרבנן וכן הוא ג"כ כונת התוס' בהא דניסוך המים והגם דהתוס' בההיא דמתנת שכ"מ דאמרינן בש"ס מן התורה מפרשי דהיא מדרבנן ממש ורק אסמכתא מקרא וכן בההיא דכתובת אשה מה"ת כתבו בסוטה דף כ"ז דלאו ממש דאורייתא אלא אית לה סמך דאורייתא כדאמרינן מכאן סמכו ונראה שחולקים על סברת הרמב"ן כמ"ש מרן חיד"א ביעיר אזן שם מ"מ בהא דניסוך המים דאמר רבי יוחנן שהוא להלכה למ"מ והוקשה להתוס' מההיא דשבת וכתבו שהוא אסמכתא נוכל שפיר לפרש דכונתם דרך שפירש הרמב"ן ההיא דכתובת אשה דמהלכה למ"מ היא והיא כשאר תורה שבע"פ אלא דאית לה סמך מקרא והרב יד מלאכי במערכת הה"א סי' רכ"ז כתב דהלכה למ"מ אע"ג שאין לה רמז במקרא מ"מ בדרך אסמכתא מצינו שסמכו אותה רז"ל על פסוק כדאמרינן בתענית דף י"ו עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכו' עי"ש עוד אשר מילא את ידו דהכי איתא בש"ס בכמה דוכתי וכל שהוא מן כלל"א אייתי בידיה מ"ש התוס' במ"ק הנ"ל דעמ"ש בש"ס דהוא הלל"מ כתבו דמ"ש בשבת מ"ם יו"ד מ"ם לרבות ניסוך המים אסמכתא הוא ש"מ דמשמע ליה דהלכה למ"מ גמורה היא ודאורייתא חשיב אלא דיש לה אסמכתא מקרא ועמד מרעיד עמ"ש הרב באר שבע בדף ע"ג ע"א כל הלכה למ"מ אין לו קרא אפילו על דרך אסמכתא וכו' עי"ש גם הרב ארעא דרבנן במערכת האלף אות ג' השיג על הרב ב"ש מסוגיא דריש עירובין גבי שיעורין חציצין וכו' דאמרינן הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי (אף זו מן התוכחות שהוכיח זה הי"מ גדול כיעי"ש) הרי דסברי מרנן דאיכא הלכה למ"מ והיא נסמכת מדרבנן אקראי והיא מדאורייתא ממש ככל הלכה למ"מ דעלמא ומ"ש בהגהות הלבוש הנ"ל דבזה תתישב קושית המפרש כעת לא ידעתי כונתם וראיתי שהרב נחמד למראה בפ"ק דשביעית ד' קט"ו ע"ב הביא מ"ש בירושלמי שם ר' בא בשם ר' יוחנן ערבה וניסוך המים הלכה למ"מ דלא כרע"ק דרע"ק אמר ניסוך המים דבר תורה וכו' עד מ"ם יו"ד מ"ם וכתב שהרב קרבן העדה רפ"ד דמס' סוכה הקשה ע"ד התוס' דמ"ק הנ"ל מהירושלמי הזה דאיך קאמר דלא כרע"ק הלא אין זה אלא אסמכתא בעלמא ושהניחה בצ"ע והנחמד למראה תירץ דלא כתבו התוס' כן אלא לר"י דאמר הלכה למ"מ אבל לרע"ק דאמר ד"ת מודו דלאו אסמכתא היא וכו' עי"ש ובזה מובנים דברי הגהות הלבוש הנ"ל אך עיינתי בקרבן העדה שם ולא ראיתי דברים אלו כמו שיראה הרואה ועיין במה שהאריך בזה ידידי הרב שער החצר נר"ו בסי' תקע"ז דף קפ"ג ע"ד וקפ"ד ועיין לקמן אות ע"ח:

כז דבר שאין מתכוין הרב מלא הרועים במערכה זו האריך לבאר הסוברים מותר והחולקים כדרכו דה"ק וכתב באות י"ג דר"ן ס"ל מותר עי"ש ויש להכריח כן לפי מה שבאר שם באות כ"ט דמאן דס"ל הלכה כסת"מ ס"ל דבר שאין מתכוין מותר עי"ש א"כ רב נחמן דס"ל הלכה כסת"מ כמו שהוכיח הוא עצמו במ"ב דף מ"ה ע"א אות יו"ד מוכרח דס"ל דבר שא"מ מותר:

כח דבר שאין מתכוין ר' זירא ס"ל מותר שהרי ס"ל הלכה כסת"מ כמו שביאר הרב מלא הרועים במ"ב דף מ"ה ע"א אות י"ב וכמו שכתבתי באות הקודם:

כט דבר שא"מ ר' עקיבה ס"ל דשא"מ מותר כמ"ש במה"ר אות ל' משמא דגמרא ב"ק קי"ג ע"א וקצת תימה שלא ביאר שאין זה פשוט שהרי בזבחים צ"א ע"ב ר"ע ס"ל דשא"מ סור וכתב שם התוס' בד"ה הא ר"י דתרי תנאי אליבא דר"ע עיין שם:

ל דבר שא"מ ר' טרפון ס"ל דאסור עיין זבחים צ"א ע"ב ברש"י ד"ה יין כדברי רע"ק וכו' ובמסקנא דש"ס הא ר"י הא ר"ש עי"ש ודוק. ובדעת ר' ישמעאל פליגי בה הרא"ש ורבינו עזריאל ה"ד הרב"א בא"ז לנזיר דף מ"ב ע"ב אמ"ש רי"ש לא יחוף באדמה רע"ז כתב דטעמיה משום דס"ל דשא"מ אסור והרא"ש כתב משום דהוי פסיק רישיה וא"כ לדידיה בדבר שא"מ מותר:

לא דבר שא"מ בפסיק רישיה דלא ניח"ל דרבינו הערוך ס"ל דשרי והתוס' והר"ן חולקים עיין תוס' בשבת ק"ג ע"א והר"ן על דף קי"א ותוס' כתובות דף ו' ע"א נלע"ד דרש"י זבחים דף צ"א סוע"ב שתי' לההיא דמזלפינן דאפשר בטיפין דקות עי"ש ס"ל כדעת התוס' דהא לרבינו הערוך טעמא דזילוף הוא משום דהוי פסיק רישיה דלא ניח"ל והג' מלא הרועים במע' זו אות ח' כתב דרש"י בבכורות דף כ"ה ס"ל כרבינו הערוך עי"ש שלא נרגש מזה וצ"ע ולכל הדברות מידי פלוגתא בינן של קדושים ז"ל לא נפקא וגדולי עולם לא ס"ל כרבינו הערוך ובכן דברי הרב שושנים לדוד בפ"ד דנדרים מ"ד ד"ה וחכ"א דנקיט בפשיטות דפס"ר דלא ניח"ל שרי עי"ש צ"ע ומה גם דאיכא כמה פוסקים דסברי דבשאר איסורין חוץ מאיסורי שבת אף פסיק רישיה דלא ניח"ל אסור עיין לקמן במע' הפ"ה אות ל"ה ועי"ש באות ל"א:

לב דבר שא"מ רבא נר' דס"ל מותר דהא ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עיין שבת ר"פ נוטל ולפי דברי ה"ה ריש הל' שבת מאן דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור כ"ש דס"ל דשא"מ מותר אך קשה מתוס' שבת דף פ"א ד"ה אסור שכ' דרבה ס"ל דשא"מ מותר והוכיחו כן מביצה דף כ"ג עי"ש וטפי הו"ל להכריח מזה דלההיא דביצה י"ל דמשמיה דר"נ אמר וליה לא ס"ל ואי נמי דהאיכא לישנא דאמר ר"ן לחודיה עי"ש ובמלא הרועים אות י"ג וקצ"ע:

לג דבר שא"מ עיין להג' מה"ר באות ח' ואילך שהמציא מח' בין רש"י ותוס' בדעת ר"מ אי ס"ל דשאמ"מ אי אסור ולכל הפירושים לא אשכחן בהדיא ר"מ היכי ס"ל ומה מאד תמיהני על הרב מוהרד"ף בס' שושנים לדוד פ"ד דנדרים מ"ד ד"ה וחכ"א דאמר מר כמדבר על הידוע דר"מ ס"ל דשא"מ אסור עי"ש ולא ידעתי פשיטותיה דמר וצ"ע:

לד דבר שא"מ לר"ש דס"ל מותר הדבר פשוט דמותר אף מדרבנן כמסקנת ש"ס דשבת ובכן ל"ז להבין מ"ש הרב שושנים לדוד פ"ד דנדרים מ"ד ד"ה וחכ"א דדשא"מ לא אסיר אלא מדרבנן ולכן ל"ג עי"ש והוא פלא דאי בקרוב חשיב דשא"מ אמאי אסרו מדרבנן וצ"ע הן אמת דמדברי מרן כ"מ בפ"ה מהל' נזירות הי"ד נראה דס"ל דאיכא איסורא שהרי כ' דטעמא דבאדמה אינו לוקה הוא משום דהוי דבר שא"מ עי"ש ונהי דאינו לוקה הא כ' להדיא הרמב"ם ז"ל שם דלא יחוף באדמה, אלא דבלא"ה צריך להבין דההיא פסיק רישיה הוא ומודה ר"ש וצ"ל בדוחק דמר"ן כ"מ ס"ל דלדידן דקי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר נהי דבפסיק רישיה אסור מיהו אינו אסור אלא מדרבנן (עיין מה שרשמתי לקמן במע' הפ"ה אות כ"ז) ומשו"ה אינו לוקה ולפי זה אין מדברי מרן שום משמעות דבדבר שא"מ ולא פסי"ר איכא איסורא דרבנן, ומצאתי להרב מרכבת המשנה הובא בכס"ן כלל מ' אות ל"ד שהק' על מרן כ"מ הנ"ל דהא הוי פסי"ר וכו' עי"ש ולענ"ד יתכן ליישב כנז"ל:

לה דבר שא"מ לר"י דס"ל דאסור אם הוא איסור תורה או אינו אלא מדרבנן האריך בזה הרב מלא הרועים במערכה זו אות ל"א ועיין במ"ש על דבריו בספר מכתב לחזקיהו דף ע"ח ע"ג ויש לתמוה על מרן מוהרד"ף בס' שושנים לדוד בפ"ד דמס' נדרים מ"ד ד"ה וחכ"א דפשיטא ליה דאסור מה"ת כיעי"ש ואינו פשוט כן ועיין עוד להרבנים פרמ"ג במ"ז סי' של"ד ס"ק כ"א וקובץ על יד ריש הלכות שבת:

לו דבר שיש לו מתירין בענייני טומאה בדברים שיש להם טהרה במקוה אם אמרו חז"ל חומרת דשיל"מ מצאתי שנחלקו בזה רבנן בתראי דהרב נו"ב בצל"ח לפסחים על דף י"ז בסי' ק"ח פשיטא ליה דלדעת הסוברים דחומרת דבר שיל"מ לאו דוקא כשההיתר בא ממילא ע"י הזמן אלא אף כשההיתר בא ע"י מעשה חשיב דשיל"מ בטומאה נמי בכלים שיש להם טהרה איתא לחומרת דשיל"מ להחמיר בספקו עי"ש לענין ספק משקה לטמא כלים אמנם הרב שו"מ בח"ג סי' רכ"א כתב דלענין טומאה לא שייך חומרת דשיל"מ לענין ספק דרבנן דלא מבעיא לדעת התה"ד שהביא הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב בדבר שאינו רק טעם ולא ממשו של איסור לא שייך דשיל"מ פשיטא דבטומאה לא ניכר ממשו של איסור ולא עדיף מטעם ואף לדעת הש"ך החולק שם בזה על הרמ"א אבל כ"ז באיסור אבל בטומאה דכיון דבספק טומאת משקין לא גזרו חז"ל שוב הוא טהור גמור דע"ז ל"ג חז"ל וכל שלא גזרו בזה שוב אין כאן שום טומאה ובשלמא ספק איסור דרבנן דהאיסור הוא ממש א"כ כל שהוא דשיל"מ שפיר אמרינן דילמא אוכל איסור אבל כאן חז"ל ל"ג שיטמא כלל בספק וז"ב מאד ועוד האריך שם (בד"ה והנה) אם לפי הטעמים שנאמרו בחומרת דשיל"מ שייך לומר כן גם בענייני טומאה או לא עי"ש:

לז דבר שיש לו מתירין לא מיקרי כשאין ממשות האיסור בתערובת אלא טעמו כ"כ הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות קנ"ח בשם הרב מוהריק"ש בערך לחם (בספר י"מ שבידי נחסרו דפים בכמה מקומות ובעל הס' השלים חסרונם בכתיבת יד וגם בזה הוא בכת"י ולא נרשם הסימן ודבריו הם בסי' ק"ב ס"ד וסיים עיין סי' רי"ו דין ו' וכעת לא ידעתי מה הציון הלז כמו שיראה הרואה) ונראה שהרב יד מלאכי כתב זאת לזכרון ולא נחית לעיין בדבר והרואה יראה בש"ע יו"ד סי' ק"ב כמה דיות נשתפכו בזה על מ"ש הרמ"א בס"ד לחלק בין ממשו לטעמו עי"ש בש"ך סק"ט ובמפרשים שם ולפי שאני מסופק אם הרב מוהריק"ש ראה הגהות הרמ"א לבי אומר לי שכ"כ על דעת רבו רדב"ז שכן דעתו באמת בתשו' החדשות סי' תקס"ב (שו"ר דבסי' תרצ"ה ס"ד מביא דברי הרמ"א עי"ש) אלא שהרב המגיה לס' יד דוד בסי' ק"ב הגב"י אות ב' כתב דהרדב"ז בסי' תפ"ז פוסק בהיפך דאפילו טעמו לא בטיל עי"ש והוא כדעת הרבנים ב"ח וש"ך ופר"ח עיין בדב"ק והרב שלחן גבוה בא"ח סי' תמ"ז בס"ק ל"ד מחודש י"ד כתב בשם הרב דב"מ סי' כ"ט דאפילו להרי"ף והרמב"ם דיבש ביבש לא בטיל בפסח דהוי דשיל"מ אין זה אלא בגוף האיסור ולא בטעם וכו' עי"ש ואין ס' דב"מ ח"א מצ"א לעיין בדב"ק אם הזכיר דאין זה פשוט ובמחלוקת הוא שנוי כנז"ל ובמאי דעסיק הרב דב"מ (בתערובת כלים) עיין בפ"ת ביו"ד שם בשם פני אריה:

ואיסור שלא היה ניכר קודם שנתערב דקי"ל דאין בו דין דשיל"מ כמ"ש בא"ח סימן ש"ך ס"ך ובדברי הרמ"א ביו"ד סס"י ק"ב הקשה הרש כו"ף דאדרבא כתב המרדכי דדבר שלא ניכר לעצמו לא בטיל והאריכו הרבנים מר בריה דרב נו"ב בנו"ב מ"ת חיו"ד סי' נ"ד וסי' נ"ה ובחוות דעת בביאורים סק"ז ובקהל יהודה בחי' למס' ביצה דף ל"ט עי"ש בדף כ"א ע"ב וציין בזה הרב יד דוד (ליו"ד) שם בהגהט"ו אות ה' ספרי דבי רב דלא שכיחי גבאי עי"ש ומה שהוסיף הרב כו"פ להקשות מדברי התוס' בסוף מעילה גבי האומר פרוטה שבכיס זה הקדש וכו' מצאתי להרב עמודי אור בשו"ת א"ח סי' ט"ו אות ב' שביאר דדוקא בלח הוא דאמרינן דכל שלא ניכר האיסור לעצמו אין בו משום דשיל"מ אבל לא ביבש עי"ש ובזה יש ליישב מה שהקשה הרב בית מאיר ביו"ד שם דמדברי התוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה כל המתלקט לא משמע כדברי הרמ"א ולפי חילוק הנ"ל ניחא דהתם ביבש שייך שפיר דשיל"מ ולכן הוכרחו התוס' לשינויא אחרינא וגם מדברי הרב פרמ"ג באשל אברהם סי' תצ"ז ס"ק י"ד נראה דס"ל לחלק כמ"ש בעמודי אור שכתב וז"ל ואע"ג דבלא ניכר מקודם בטילי וכו' מ"מ הכא היה מובדל האיסור מעיקרא אלא שלא נודע לווכו' עי"ש אלא דלפי הנראה אין הכל מודים בחילוק זה שהרי בשטמ"ק בב"ק שם כתב בשם רבינו ישעיה ואע"ג דאמרינן דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל והכא יש לו מתירין ע"י חילול י"ל דהכא כיון דלא אפשר הוי כדבר שאין לו מתירין אי נמי הא דאמרינן דלא בטיל היינו באיסור שניכר ואח"כ נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל עכ"ל והרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו הקשה ג"כ מדברי התוס' הנ"ל וחידוש הוא שלא ראה דברי השטמ"ק הנ"ל וכן בחי' הגהות להרב חתם סופר לא ראה דברי השטמ"ק וכתב עוד בגליון רש"א הנ"ל דאפשר דבאיסור דאורייתא אין לחלק בין היה ניכר האיסור ללא היה ניכר כמ"ש בשעה"מ וכו' עי"ש מתבאר עכ"פ דאין הכל מודים לחלק בדין זה בין לח ליבש (ובמה שהקשה הרב שעה"מ בדין בהמת שותפין לאיסור תחומין עיין להרב יד דוד שיטה בחי' למס' ביצה דף ל"ז ע"ב) וכן מתבאר ממ"ש הרב מג"א בסי' ש"י סק"ח ובסי' תצ"ח ס"ק כ"ח דאפר באפר מוקצה בטל ברוב אע"ג דקמח הוי לח בלח מ"מ כיון דעיקר איסורא מדרבנן בטל ברוב ופירש הרב מחצה"ש בכונתו דבהא סמכינן אדעת הפוסקים דקמח הוי יבש ובטל ברוב ופירושו בדברי המג"א הוא מוכרח כמו שכתבתי לעיל במערכת האל"ף אות ת"א עי"ש ואם נאמר לחלק כמ"ש הרב עמודי אור דיבש ביבש אף שלא הוברר האיסור לעצמו חשיב דשיל"מ ולא בטיל א"כ מה זו סמיכה ע"ד הפוסקים דחשיב יבש ביבש דא"כ נפל פיתא בבירא דאין שייך ביטול כלל דהרי הוא דשיל"מ דבשבת ויו"ט עסיק שם אלא ודאי מוכח דס"ל דגם ביבש כל שלא הוברר האיסור מתחלה אין דנים בו דין דשיל"מ והשגתי ספר ערוך השלחן חיו"ד וראיתי להרב בסי' ק"ב אות י"ג שהביא קושית הרב הפלתי מדברי התוס' בסוף מעילה הנז"ל וכתב ע"ז עיין בשעה"מ הלכות יו"ט פ"ז (צ"ל פ"ה) דלא כתב סה"ת כן אלא באיסור מוקצה דרבנן ולא באיסור דאורייתא ובלא"ה יש לומר דיבש חשוב ניכר לענין זה עי"ש וחידוש שלא זכר דברי התוס' והשטמ"ק הנ"ל:

ודבר שהוא נפסד אם יניחנו עד זמן היתרו אם יש בזה חומרת דשיל"מ מרן בש"ע סי' ק"ב ס"ד פסק דאין בו חומרת דשיל"מ ועם שכתבו בלשון יש מי שאומר אין קפידא בזה כידוע ושם בס"ב ג"כ כתב בלשון יש מי שאומר ועיין בפרמ"ג בש"ד סק"ז וגם בדין זה עיין בית דוד בהגב"י אות י"ג ועם שרש"ל ביש"ש פרק כל הבשר סי' פ"ז חולק ע"ז וכן דקדק מדברי הרמב"ם והא"ז כתב הרב המגיה בס' יד דוד שם דהרב מנחת יעקב כלל ע"ד ס"ק י"ח כתב על דבריו שאין מוכרחים כלל וגם הוא נגד הסברא דמה מתירין שייך מאחר שמתקלל בתוך כך ואין לזוז מפסק מרן וכ"כ הב"ח והערוך השלחן אות יו"ד וכו' עי"ש, וכן ראיתי להרב שמן המשחה בדף ל"ח ע"ד שכתב היתר זה בפשיטות ולא זכר סברת רש"ל כלל אמנם הרב תשואות חן בסוף סי' כ"ז כתב דכיון דבהיתר נתקלקל המאכל שדא ביה נרגא רש"ל וס"ל דאף במתקלקל המאכל חשיב דשיל"מ נכון לבעל נפש להחמיר לעצמו ואם אין המאכל מתקלקל לגמרי כתב בשו"ת תורת חסד (הוא שו"ת על חא"ח לגאון בדורנו יצ"ו) בסי' כ' סוף אות ג' בשם האחרונים דאפילו אם יהיה מתקלקל ונפגם קצת שייך ג"כ חומרת דשיל"מ כיון שלא יתקלקל לגמרי ולא גילה לנו מי בעל דברים בסברא זו דאם כונתו למ"ש הרב בכרתי בסי' ק"ב ס"ק י"ב נראה שאינו מוכרח שסובר כן שהוא כתב בזה הלשון היכא שהמאכל מתקלקל ואם אינו משובח כמו עכשיו לית לן בה כיון שאינו מתקלקל דהא ביצה שנולדה ביו"ט הוי דשיל"מ שיכול להמתין עד למחר והדבר ידוע כי יותר משובח ביצה בת יומא עכ"ל הנה לא כתב להחמיר אלא במאכל שגם למחר לא יתקלקל כלל רק שלא יהא משובח כ"כ כמו היום והיינו כמו ביצה דבת יומא מעלי טפי כדאמרינן בסנהדרין דף ס"ד ע"א איבעו ביעתא בת יומא לחולה ולא אשכחו ואם אינה בת יומא אינו מאכל מקולקל שמזיק לבריא כלל כאשר ידוע ומפורסם שביצה בת כמה ימים נאכלת בשופי וכן מדוקדק בלשונו אבל מאכל שלמחר יתקלקל אף שלא יתקלקל עד שלא יהא ראוי לאכילה חשיב שפיר מאכל המתקלקל ואין בו חומרת דשיל"מ וכן הסברא נותנת דלא שייך בזה יש לו מתירין מאחר שאין ההיתר שוה להאיסור כמ"ש הרב מנח"י הנ"ל וכ"כ הרב פרי תואר דאפילו אם הקילקול הוא הוא דבר דחזי לגר מותר ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דגם הרב הכרתי מודה למ' ש הרב פר"ת הנ"ל ואף שראיתי בס' יד דוד בהגב"י אות י"ד שכתב בשם הרב קהל יהודה בחידו' על הש"ע דף כ"ב ע"ד וקילקול קצת לא נתבאר דינו ויש להחמיר כיון דאף בנתקלקל לגמרי איכא מאן דאסר עכ"ל לענ"ד חומרא יתירה היא לפי מאי דנקטינן כפסק מרן דמאכל המתקלקל לא חשיב דשיל"מ וראיתי בספר דרכי הוראה (לגאון בדורנו יצ"ו) בח"ב פרק כ"ב (בד"ה והנ"ל דבר נחמד) שכתב בדין זה נסתפקנו בשיעור קלקול זה בכמה בכולו או אפילו במשהו (נראה שכונתו לגמרי או במקצת) ולא מצאתי מפורש גילוי לזה וראיתי מביאים בשם הפרמ"ג דבעינן נתקלקל לגמרי ואנכי לא מצאתי בזה בפרמ"ג וכו' האריך קצת וכתב דבהא פליגי אמוראי בריש ביצה דף ג' ע"ב ודף ד' ע"א דמאן דמוקי ברייתא דספקא אסורה בספק טרפה ס"ל דקילקול מעט מועיל לבטל חומרת דשיל"מ ורב אשי דמוקי לה בספק נולדה ביו"ט ומשום דשיל"מ ס"ל דאף דמתקלקל קצת חשיב דשיל"מ וכתב דבס' טוב טעם ודעת להג' מוהרש"ק מהדורא קמא סימן פ"ט דחק להכריע בספק זה כהפרמ"ג ולפמ"ש הדברים נחמדים עכ"ל ועם שדברים חדים ע"ד הפלפול אך אינו לפי פשט האמת לפי ענ"ד ויש לפלפל בפלפולו ומשמע לי דלכ"ע בביצה חשיב דשיל"מ לפי שאינו קילקול אבל בשום דבר המתקלקל אין הדין כן וספר טוב טעם ודעת אמ"א וחידוש הוא שלא ראה מ"ש בכרתי ופר"ת הנז"ל ואין להאריך:

לח דבר שיש לו מתירין. חידש הג' צל"ח לפסחים דף י"ז דבדבר שהיה לו חזקת היתר לא שייך ביה חומרת דשיל"מ לענין ספקו דאף דקי"ל דספק דרבנן בדבר שי"ל מתירין אזלינן לחומרא היינו דוקא בדבר שלא היה לו חזקת היתר כגון ביצה שספק אם נולדה ביום טוב או מאתמול שאין לביצה זו חזקת היתר שעל תחלת לידה אנו דנין אבל דבר שיש לו חזקת היתר ושוב נולד בו ספק איסור דרבנן ויש לו מתירין מוקמינן אחזקתו והוא מותר אבל בספק איסור תורה אפילו במקום חזקת היתר אם הוא דבר שיל"מ לא מוקמינן אחזקתו דדבר שיש לו מתירין דוחה חזקתו זהו תוד"ק ועם כי סיים ואמר ויש בזה אריכות דברים ועדיין לא קבעתי בזה מסמרות דנראה דרפיא בידיה מ"מ בתשו' בנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ל"ח (בד"ה ואחר שעלה בידינו) בדין לישא מעוברת חברו שכתב שם דמעוברת מנכרי אינה בכלל גזרה זו ולכן מזונה שיש ספק אם מישראל נתעברה או מנכר הוי ספקא דרבנן ולקולא כתב דאף דהוא דבר שיש לו מתירין אחר כ"ד חדש וספק דרבנן בדשיל"מ לחומרא אזלינן מ"מ לפי מ"ש בצל"ח לפסחים דף י"ז בסי' ק"ח דבדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דבר שיל"מ ספקו מותר א"כ זונה זו היתה לה חזקת היתר וע"י העובר שבמעיה אנו רוצים לאוסרה עד כ"ד חדש והרי על תחלת העיבור אנו מסופקים אם נאסרה א"כ נשארה על חזקתה והיא מותרת לינשא עכ"ל מזה נראה שסומך על חידוש זה שחדשה תורה דיליה ברוח מבינתו אף שסיים שם אף אם ירצה אדם לפקפק על חידוש זה וכו' מ"מ נראה דלדעתו אין לפקפק בדבר וכן הבין בדעתו הרב פ"ת ביו"ד סי' קפ"ז בנחלת צבי דספק דרבנן בדבר שהיה לו חזקת היתר אף בדשיל"מ מותר, וכתב עוד בצל"ח שם דספק דרבנן שלא היה לו חזקת היתר אם נתערב ברוב אף שיל"מ בטל ברוב שכמו שאם היה לו חזקת היתר לא היה כח חומרת דשיל"מ יפה נגד החזקה כ"ש שאין כחו יפה נגד הרוב דרוב עדיף מחזקה אבל בודאי איסור דרבנן שיל"מ שנתערב ברוב לא בטיל כיון שיש בתוכו ודאי איסור לא מהני ביה רוב והיינו ההיא דתניא בריש ביצה דף ג' ע"ב נתערבה באלף כולן אסורות למאי דמוקי רב אשי דברי הברייתא דקתני ספקא אסורה דהוא בספק בנולדה ביו"ט לדידיה סיפא דנתערבה באלף כולן אסורות נמי מיירי בנולדה ביו"ט אך לא בספק אלא בודאי עי"ש ד"ק ועם שדברי הרב א"צ חיזוק וכמדומה לי שרבני האחרונים הבאים אחריו נקטי בשיפולי גלימיה בסברא זו נראה דיש להסביר קצת לחלק בין דבר שלא היה לו חזקת היתר לדבר שהיה לו חזקת היתר דהא רב פפא בביצה דף ג' ע"ב דחיק לאוקמי סיפא דברייתא דקתני ספיקא אסורה דמיירי בספק טרפה משום דס"ל דספק בדשל"מ בדרבנן אזלינן לקולא וא"כ מסתברא שלא להרחיק סברותיהם כ"כ דלרב פפא ספק דרבנן בדבר שיל"מ אף בדבר שלא היה לו חזקת היתר (כביצה שספק נולדה ביו"ט או בחול) מותר ולרב אשי אפילו בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן בדבר שי"ל מתירין אסור דלא זו הדרך מסתמא ובכמה מקומות נדחקים רבותינו קמאי ובתראי לקרב הדעות בכל מאי דאפשר ולכן שפיר י"ל דרב אשי לא החמיר אלא בספק שלא היה לו חזקת היתר, וראיתי להרב שואל ומשיב בח"ג סי' רכ"א שכתב לפקפק במה שחדש הרב ציון לנפש חיה הנ"ל ממ"ש במס' ביצה דף ל"ח וליבטלו מים ומלח לגבי עיסה ומשני הוי דבר שיש לו מתירין וכו' (אין זו סוגיית הש"ס אלא התוס' שם הוא שהקשו כן עי"ש) וקשה הא היה לזה חזקת היתר וכו' ומסיק גוף דין הציון לנפש חיה הוא חדש ולא ידעתי דכיון דכל הטעם דדבר שיש לו מתירין הוא משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר ומועיל לנגד רוב ומכ"ש כאן דליכא אלא חזקה ורוב עדיף מחזקה עכ"ל. ולא זכיתי להבין מאי ק"ל שהרי הא דמועיל דבר שיש לו מתירין נגד רוב היינו דוקא בודאי איסור שנתערב ודברי הרב ציון לנפש חיה הם בספק איסור וקאמר דחזקת היתר מועילה נגד חומרת דבר שיש לו מתירין וגם רוב מועיל נגד חומרת דבר שיש לו מתירין בדבר שלא היה לו חזקת היתר מ"מ כיון שחזקת היתר מועיל כ"ש שרוב מועיל וזה דוקא בספק איסור אבל בודאי איסור ודאי דלא מהני, וכתב עוד שם (בסוף ד"ה והנה) ובגוף דברי הציון לנפש חיה שחדש דדבר שיש לו מתירין בדרבנן להחמיר לא אמרו בדבר שהיה לו חזקת היתר ודחיתי לעיל הנה כעת מצאתי בב"ח יו"ד סי' ק"ז שדעתו דדוקא באתחזק איסורא הוא דאמרינן דבדרבנן דבר שיש לו מתירין לא בטיל, והפרי חדש א"ח סי' תצ"ז חולק על הב"ח ועיין בשלום ירושלים ריש ביצה שמפלפל בדברי הב"ח האלו ולא הזכיר מדברי הציון לנפש חיה האלו עכ"ל. וראיתי להרב יד דוד (ליו"ד) בסי' ק"ב הגהות בית יוסף אות ג' שכתב דבר שיש לו מתירין דלא בטיל אי הוי דוקא בדאיכא איסור ודאי בהתערובת דאתחזק איסורא או דילמא אף בלא אתחזק, עיין שמחת יהודה סי' ט' שהאריך ומסיק דלהרא"ש ורבינו הטור ורש"ל חשיב דבר שיש לו מתירין ולא בטיל ולדעת הר"ן אינו כן עכ"ל, וספר זה אין מצוי אצלי ומי שנמצא בידו ישכיל בכונתו, ובספר חדש תורת חסד (שו"ת על חא"ח לגאון אחד בדורנו יצ"ו) ראיתי בסי' כ' סוף אות ג' שכתב דלפי מ"ש המרדכי ריש פרק אין צדין דהא דספק דרבנן לחומרא בדבר שיש לו מתירין היינו בביצה שהיא ספק אם נולדה ביו"ט או בחול דכי מוקמת לה אחזקתה הרי ל נולדה מקודם, וכן בספק צידה חזקתו שלא ניצוד מקודם וא"כ י"ל דהיכא דליכא חזקת איסור אף ספיקא דרבנן שרי בדבר שיש לו מתירין וכל שכן ספק ספיקא ועל כל פנים היכא דחזקת היתר מסייע לספק ספקא י"ל דלכולי עלמא שרי אף בדשיל"מ, ועיין בנו"ב מ"ת באה"ע סי' ל"ח שדעתו דבמקום חזקת היתר יש להתיר כל ספק דרבנן בדשיל"מ וכ"כ בציון לנפש חיה וכו' עכ"ל וגם במחברת תורה מציון שנה ראשונה חוברת א' סי' ל"ה פלפל בחכמה רב אחד מדורנו יצ"ו ע"פ הנחה דלא אמרו דספק דרבנן בדשיל"מ להחמיר אלא בדבר שיש לו חזקת איסור בביצה שנולדה דמסתמא מוקמינן לה אחזקתה שלא נולדה עדיין דאיכא בהתרנגולת חזקת מעוברת שלא הולידה את הביצה עד יו"ט וזה הוי חזקת הגוף כמ"ש התוספות בב"ק דף מ"ו בד"ה ידעי דשותפות, ובב"מ דף ק' משום הכי אסור אבל בספק דבר שיש לו מתירין בדרבנן היכא דליכא חזקת הגוף ספקו מותר עי"ש גם אשו"ר להגאון המפורסם מוהרי"צ אלחנן יצ"ו בסה"ב עין יצחק שנד"מ בחא"ח סי' י"ז אות ז' שנמשך אחר סברת הנו"ב ובצל"ח הנז"ל דהיכא דאיכא חזקת היתר בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין אזלינן לקולא עי"ש:

לט דבר שיל"מ וכו' בדבר שיש בו ס"ס אי שרינן ליה דהוא מחלוקת כאשר יראה הרואה בדברי רבנן בתראי ע"ד הרמ"א יו"ד סי' ק"י ס"ח וע"ד הרט"ז יו"ד סי' ט"ו סק"ד, ובא"ח סי' תקי"ג כתב הרב ש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ו דהיינו דוקא בס"ס שע"י תערובת אבל בס"ס שבגופו כההיא דביו"ד סי' רצ"ג ס"ג ספק אם הוא ישן ואת"ל שהוא חדש שמא השריש קודם לעומר וכן בספק מוכן ביו"ט שני שרי אף בדשיל"מ, וכ"כ הרב כרם שלמה (חאאס) על יו"ד סי' רס"ו בתשובה שאחר אות י"ד בדין אותו ואת בנו, ונלע"ד דיתכן שזו היא דעת הרשב"ץ ח"ד בחוט המשולש סי' ב' הביא דבריו הרב נחמד למראה בח"א דף ק"ו ע"ב (גבי ולד ספק תוך שמונה ימים) שכתב להתיר ע"י ס"ס יש לו שמונה ימים (כקצת בני אדם שאמדוהו כן) ואת"ל אין לו שמונה ימים שמא כלו חדשיו, וכתב ע"ז בנח"ל דאע"ג דהוא דשי"ל מתירין ובמחלוקת הוא שנוי אי מהני ס"ס ל"ק משום דהרשב"ץ לדעת הרשב"א קאי והרשב"א ס"ל דמהני ס"ס בדבר שיל"מ עי"ש ולפי כלל האמור יתכן לומר דהרשב"ץ לדברי הכל קאמר דמהני ס"ס כיון שאין הס"ס ע"י התערובת אלא בגופו גם הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות קס"ג כתב שהרב בס' אליהו רבא וזוטא דף מ"ב כתב לחלק כנז"ל וא"כ לא נפלאת לומר שגם הרשב"ץ סובר כן, אלא שנראה שאין זה מוסכם כי הרב יד דוד (על יו"ד) בסי' ק"ב הגהט"ו אות יו"ד כתב בשם הרדב"ז בתשובה סי' תרי"ז דלא מסתבר ליה לחלק בזה אלא בכל ענין אמרינן דלא מהני ס"ס בדבר שיל"מ וכתב שממ"ש בתשו' אחרת נראה בהיפך ושקו"ט בזה עי"ש, ולהרב כפי אהרן דף ל"ח ע"ג והרב שער המלך בפ"ח מהלכות מא"א הל' י"א הסביר דחילוק זה שבין ס"ס שע"י תערובת לס"ס שבגופו תלי במה שנחלקו הפוסקים בספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת אי חשיב ס"ס דלדעת הסוברים דלא חשיב ס"ס אלמא ס"ס שבתערובת עדיף ואם ס"ס שע"י תערובת לא מהני לדבר שיש ל"מ כ"ש ס"ס שבגופו ולדעת הסוברים דחשיב ס"ס וסברי דספק אחד בגופו עדיף מס"ס ע"י תערובת אולי יש לחלק כחילוק הרא"ש בהפך והצ"ע עי"ש ואההיא דספק חדש כתב הרב מק"ח בסי' תס"ז סוף סק"ג דיש לחלק בענין אחר דחדש שאני דהוי כעין אזלינן בתר רובא כיון דמקצת תבואות שבעולם ישנות ומקצתן נשרשו קודם לעומר אמרינן סמוך זה לזה והו"ל רובא כמ"ש תוס' נדה דף י"ח משא"כ בשאר ס"ס שנעשה במקרה והזדמן ולא שייך לומר זה וכתב שהאריך בספרו ליו"ד בכללי הס"ס להש"ך סק"י:

ובעיקר הדבר אי מהני ס"ס לדשיל"מ הרבנים ארעא דרבנן אות קנ"ט ויד מלאכי בכללי הדינים אות קס"ג ושער המלך פ"ד מהל' יו"ט הכ"ד ואהל יעקב מערכה זו אות ה' העתיקו סברת הרב פר"ח בסי' ק"ב סקמ"ג דמהני ס"ס אפילו בדאורייתא, ועיין מה שהאריך בענין זה הרב נו"ב ח"א א"ח סי' ל', והרב מסגרת השלחן דף קי"ג ע"ד הביא מחלוקת הפוסקים בס"ס בזה ודעתו כהאוסרים בס"ס בדאורייתא בדשיל"מ, ועיין להרבנים שביתת יו"ט א"ח סי' ט', יד דוד ליו"ד סי' ק"י דף קנ"ד אות י"ב, צל"ח למס' ביצה דף ד' ע"א, שו"מ מהדורא ב' ח"ג סי' ה', שמן המשחה דף ל"ח ע"ד, ובס' שו"ת רמ"צ א"ח ראיתי שם רסי' ל"ז, דנקיט דאין לסמוך אס"ס בדשיל"מ עי"ש, גם בשו"ת שו"מ מהדורא ג' ח"א סי' כ"ו נקיט דלא מהני ס"ס בדשיל"מ, ועיין לקמן בד"ה וגם:

והנה מצינו בכמה ענינים שכתבו הפוסקים להחמיר בס"ס ולהקל בתלתא ספקי כנודע, ויש להסתפק אם גם בדבר שיל"מ להסוברים דלא מהני ס"ס מהני מיהא תלתא ספקי או נימא כיון דטעמא דל"מ ס"ס הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהתר גם בתלתא ספקי וכל שאתה מרבה ס"ס הדין כן. ומצאתי בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ז שנשאל בס"ס אם מותר בדשיל"מ וכן במין בשאינו מינו והשיב שני הדברים תלוים במחלוקת, אבל דעתי הפשוטה כיון דלמחר יהא מותר למה יתירו לו אפילו היכא דאיכא אלף ספקות ואפילו במין בשא"מ כיון שיש לו תקנה אין ראוי להתיר לו שום דבר, וכן דעת הרא"ש אלא שחלק בין ספק הבא מכח תערובת דאתחזק איסורא לספק הבא מכח הדבר בעצמו כיון שלא הוחזק האיסור מותר בדאיכא ס"ס ולבי אומר שלא לסמוך על קולא זו כיון שלמחר יהיה מותר למה נתיר לו לאכול דבר שיש בו פקפוק איסור אף דלא אתחזק איסורא ודרך כלל אמרו דשיל"מ אפילו באלף ל"ב אבל מה נעשה שכבר הורה זקן כ"ל. הרי כתב מפורש דכשאוסרין בס"ס לאו דוקא תרי ספקי אלא אפילו באלף ספקות אין להתיר, ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ו וק"ל:

ובספק פלוגתא דרבוותא בדבר שיל"מ אי אזלינן לקולא. הנה דעת הרב פר"ח בסי' תצ"ז ס"ג דיש לחלק בין ספק דמציאות דבזה אזלינן לחומרא לספק פלוגתא דבזה לא אמרינן ספק דשיל"מ להחמיר אלא הרי הוא ככל ספק דרבנן דאזלינן לקולא, וכן פשיטא ליה להרב יד דוד בחידושיו על מס' ביצה דף ל"ז ע"ב שכתב וז"ל וא"כ בכל דשיל"מ ניזיל בספק דפלוגתא לחומרא וזו לא שמענו ע"כ, וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה להל' יו"ט בהחלק השני פ"א אות כ"ז דבעיא דלא איפשיטא ופלוגתא דרבוותא בדבר שיל"מ אזלינן לקולא, וכתב עוד ובט"ז ראיתי כמדומה בהיפך ואיני זוכר מקומו. אמנם אתה רואה שכל הפוסקים סוברים דבעיא ופלוגתא בדשיל"מ שרי לקולא ע"כ ומה שכתב שראה בט"ז וכו'. הנה הרב פתח הדביר בתשובתו שבס' צפיחת בדבש סי' כ"ח דף ע"ג ע"א החזיר אבדתו פשפש ול"ו מצא דברי הרב ט"ז הלא המה בסי' תצ"ז סק"ט ועי"ש במ"ז והביא הרב פה"ד שם מ"ש הרא"ש בפ"ה דמסכת ביצה סי' י"ד בשם בעל ה"ג בדין שוחטין את המדבריות דכיון דאיסור מדרבנן וכיון דאיכא תרי לישני עבדינן כי הך לישנא דלקולא והוקשה לו ע"ד החק"ל באה"ע חי' נ"ט דף קמ"ג ע"ג שנראה דס"ל דאף בספק דפלוגתא אזלינן לחומרא בדשיל"מ שזה היפך כל הפוסקים ולא נתקררה דעתו לומר דהחק"ל ס"ל כהט"ז דגם בספק פלוגתא אזלינן לחומרא משום דזו סברא יחידאה ונדחק ליישב דב"ק והביא מ"ש הפנ"י בחידושיו לביצה דף ל"ח בדרך אפשר דספק פלוגתא קיל משאר ספק עי"ש, וכ"כ הג' שאגת אריה בסי' צ' סוף ד"ה מיהו דספקא דדינא וספק פלוגתא אלים לענין זה משאר ספקות ולכן אזלינן בספקא דדינא לקולא גם בדבר שיל"מ, וכ"כ ר"ע איגר בתשו' סי' ס"ה ד"ה ואף למ"ש וכו' והביא ראיה מדברי הר"ן בנדרים דף מ"ז ע"ב בבעיא דלא איפשיטא כ' הר"ן דסד"ר לקולא אע"ג דנדרים הוי דשיל"מ ושכן מוכח מדברי הר"ן בפ"ק דשבת דף י"ח ד"ה לא שנו אלא בעודן בידו וכו' ומ"מ אם הוא ספקא דאורייתא ונתערב והוא דשיל"מ לא בטיל כיון דספקו מצד עצמו לחומרא ממילא לגבי ביטול הוי דבר שיל"מ. שוב בא לידי שו"ת תורת חסד א"ח הנד"מ לאחד מגאוני דורנו יצ"ו וראיתי בסי' ל"ח אות ג' כתב בשם הגרע"א דבספקא דדינא באיסור דרבנן אזלינן לקולא אף בדשיל"מ כמ"ש הפר"ח ונסתייע לזה מדברי הר"ן בנדרים דף מ"ז ע"ב ותמה עליו שלא זכר דברי רש"י בעירובין דף ל"ט ע"ב ד"ה פסק דמבואר דאי הוה מספק"ל בקדושה אחת דזהו ספקא דדינא מ"מ בדבר שיל"מ אזלינן לחומרא אף בדרבנן והכריח כן עוד מדברי רש"י ביצה דף כ"ו סוף ע"א ד"ה א"ל שכתב וז"ל קאמר ליה רשב"ם לרב"י הרי נחלקו בזה בדורות שלפנינו וניזיל לחומרא ע"כ ועכ"ל דהוא משום דהוי דבר שיל"מ וש"מ דבשיל"מ אזלינן לחומרא בספקא דדינא עכ"ל, ומתוך מה שרשמתי מתבאר דדעת רבנן בתראי הנז"ל דבספקא דדינא אזלינן לקולא, ועיין במה שכתבתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ סי' ב' סוף אות א' גם בשו"ת עין יצחק להגאון מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו בשו"ת א"ח סימן ט"ז כתב באות ח' דבספיקא דדינא אזלינן לקולא גם בדשיל"מ כמ"ש הג' שאג"א סי' צ' ופר"ח סי' תצ"ו סק"ג, ורע"א סי' ס"ה ורמ"ז למ"ש בספרו באר יצחק ואמ"א לעיין בדב"ק:

וגם בעיקר כללין (אי מהני ס"ס לדשיל"מ) ראיתי בס' תורת חסד הנ"ל שהאריך מאד בזה בסי' כ' אות ג' וכתב דהיכא דליכא חזקת איסור י"ל דאף ספק דרבנן שרי בדשיל"מ וכ"ש ס"ס ועכ"פ היכא דחזקת היתר מסייע לס"ס י"ל דלכ"ע שרי בכל ענין אף דלא משמע כן מאיזה אחרונים עי"ש נפלאות תורתו בחריפותו ובקיאותו וכ"כ הגאון המפורסם מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו בספר עין יצחק שנדפס עתה עי"ש בחא"ח סי' י"ז אות ז' עי"ש:

ואי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין, עיין במג"א סי' תקי"ג סקי"ג ובדברי המפרשים שם ומשל"מ פ"ז דמעילה ה"ו צל"ח לפסחים דף ז' ע"א הר"ן פ"ק דביצה ה"ד ביש"ש שם סי' כ' שו"ת תפארת יוסף יו"ד סי' י"ד בהגהה שו"מ מהדורא קמא חלק ג' סי' ב' (ד"ה והנה בשנת תרי"ג) ומהדורא ב' ח"ג סי' ה' ערך השלחן סי' תמ"ו אות ד' וסי' תקי"ז אות ב' בית שלמה בשו"ת א"ח סי' פ"ז דף נ"ג ע"ד והמעיין בדברי רבנן קדישי הנ"ל ישר יחזו פנימו כי נבוכים הם באר"ש בדעת הר"ן אי ס"ל דאזלינן בת"ר בדבר שיל"מ או לא ועיין בית מאיר א"ח סי' תמ"ז הבאתיו בקונטרס אסיפת דינים מערכת חמץ סי' ד' אות י"ז ובהגהות מוהר"צ ה"ח לביצה דף ז' ע"ב ושם יוסף פ"א מהלכות יו"ט דף ל"ח ע"ד ודף ל"ט ובספר מנחת משה הנדפס חדש ממש לאחד מרבני גאוני דורינו יצ"ו, ראיתי פלפול בחכמה בזה עי"ש בשו"ת יו"ד סי' ב' וסי' כ"ג אך בחלקו"ת ישית דדוקא כשהספק הוא בדשיל"מ גופיה כגון ביצה ספק נולדה היום או אתמול לא אזלינן בת"ר אבל אם הספק הוא בבהמה אם כשרה או לא ולענין זה אנו מחזיקים אותה לנבלה מחמת הרוב א"כ משום דשיל"מ ליכא (משום אותו ואת בנו עי"ש) ודבריו נכונים וכן כתב הגאון תורת חסד (הנז"ל) בסי' י"ח ליישב ההיא דשחיטת חש"ו דאמרינן רוב מעשיהם מקולקלין וכו' דשקו"ט במנח"מ הנ"ל, ועוד האריך בתו"ח שם בדאיכא תרי רובי דמהני לדשיל"מ כמ"ש היש"ש אי אמרינן כן כדאיכא חזקה בהדי רובא אי חשיב כתרי רובי ומהני להתיר גם בדשיל"מ, ועיין בשו"ת בן יהודה בסי' צ"ו אי אזלינן בת"ר בדבר שיש לו מתירין:

ובדין זה דבדבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס יש לחקור אם הוא דוקא בדבר הרשות אבל בקיום מצוה שיש באופן עשייתה בשעתה ספק איסור אלא שנלוה עוד ספק אחר ויש בנדון ס"ס, ואחר זמן יוכל לקיים המצוה בלא שום צד איסור לא נאמר בזה דלא מהני ס"ס משום דהוי דבר שיש לו מתירין דבמקום מצוה לא גזרו רבנן או דילמא לא פלוג רבנן ולא שנא רשות ולא שנא דבר מצוה כל שיש לו מתירין לא מהני ס"ס (לדעת הסוברים כן) הנה דבר זה מתורת יחזקאל למדנו הוא הגאון נו"ב במ"ק חא"ח סי' ל' דבספק מילה בזמנה ביו"ט שני של גליות דאיכא ס"ס ספק שמא היום זמנה וספק דיו"ט שני שקו"ט אם יש לאסור משום דבר שיש לו מתירין שיכול למול אחר יו"ט שני וכתב דלפי החילוקי דינים שנאמרו בדין דשיל"מ דלא מהני ביה ס"ס (דדוקא בדבר שאסור מן הדין ולא בדבר שהוא מנהג כיו"ט שני וכו' ודוקא בס"ס שע"י תערובת וכו' ודוקא שאינו חוזר לאיסורו וכו') א"כ בספק מילה בזמנה ביו"ט שני מהני ביה ס"ס עי"ש דב"ק מוכח דס"ל דגם בדבר מצוה אחמור רבנן בדבר שיש לו מתירין ולכן גם בדאיכא ס"ס אסור היכא דשייך לדון בה דין דשיל"מ וכן מתבאר ממ"ש בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנ"ב דהרב השואל הקשה ע"ד הנו"ב הנ"ל מה שייך כאן יש לו מתירין הא דילמא הוי זמנו היום וזה א"א למחר וליומא אוחרי לקיים מ"ע של ביום השמיני ימול ובלאה"נ זריזים מקדימים למצות, והגאון המחבר כתב לו דהדין עמו בזה בלי ספק עי"ש מדברי שניהם נלמוד דגם בדבר מצוה איתא לחומרא דדבר שיש לו מתירים (לולא דבמילה לא שייך יש לו מתירים) אמנם גאון עזינו בספר העמק שאלה בפ' לך שאלתא ט' סק"ג השיב ע"ז דלא מצינו שאמרו חומרא זו דדבר שיש לו מתירין במקום מצוה עי"ש והדבר צריך לימוד:

מ דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל דע דאינו אלא מדרבנן דמן התורה חד בתרי בטיל כמ"ש רש"י בפ"ק דביצה והרא"ש בפירושו לנדרים דף כ"ח והרשב"א בתה"ב דף ק"ד ועוד הביא הרב פר"ח ביו"ד סי' ק' סק"ג מדברי גדולי המפרשים והפוסקים שכ"כ ועמד מתמיה ע"ד מרן כ"מ בפ"ט מהלכות מעילה שנראה דמשמע ליה דחומרת דשיל"מ היא מן התורה והרב יד דוד (על טוי"ד) בסי' ק"ב הגהט"ו אות ו' ציין בזה ספרי דבי רב דלא שכיחי גבאי (שמחת יהודה דף ט' ע"ג עושה שלום דף כ"ז ע"ג וכ"ח תשובה מאהבה ח"ג סי' ק' קרבן אשה בחי' למעילה דף ע' שרשי הים ח"ב דף קפ"ב) ואני אבא אחריו לציין אשר ראיתי שדברו בזה מרן הב"י ביו"ד סי' ס"ט (בד"ה כתוב בתרומת הדשן) הביא מ"ש הרב תה"ד בסי' ק"ע דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה בחתיכות אחרות דמותר לבטל כלן ולא אמרינן דהוי דשיל"מ ע"י צליה דצליה לא נאסר מעולם ואף דהרי"ף חשיב כה"ג דשיל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה וכותיה משמע בפרק הערל ואע"ג דאפשר לחלק כיון דדבר שיש לו מתירין מידי דרבנן הוא לא דייקינן כולי האי להחמיר עכ"ל והתוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה כל הנלקט כתבו ואע"ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מ"מ מדאורייתא בטיל ובשטמ"ק שם כתב בשם רבינו ישעיה תירוצים אחרים על הרגש התוס' דדבר שיל"מ וכו' ופשוט דאין להכריח דסובר דדשיל"מ וכו' מן התורה (מדלא כתב כתירוץ התוס') דעדיפא מינה משני דבזה אין בו דין דשיל"מ כלל עי"ש ובהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות שם הביא שכ"כ התוס' בסוף מעילה ורש"י בב"מ דף נ"ג עי"ש והרב ארעא דרבנן באות ק"ס הביא דברי התוס' בב"ק הנ"ל ושכ"כ מרן כ"מ בפ"א מהלכות חמץ בשם הר"ן גם הרב פר"ח בא"ח סי' תמ"ז ס"א (בד"ה ומ"ש במשהו) כתב דמשמע ודאי דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן וכ"כ הר"ן בפ' כל שעה ורש"י בפ"ק דביצה ובס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות צ"ו התפלא על מ"ש מרן כ"מ בהלכות מעילה הנ"ל וכבר השיגו מרן חיד"א בס' יעיר אזן אות י"ד במערכה זו שכבר קדמו הרב פר"ח בהשגה זו וכיוצא לזה עמד מתמיה הרב מטה אהרן בדף פ"ה ע"א עמ"ש הרב המבי"ט בקרית ספר בפ"ו מהלכות מע"ב דמעות חולין ומעות מעשר שנתערבו אע"ג דרובא חולין צריך לחללן מן התורה דכיון דאפשר בחילול לא בטיל וצריך לחללן מדאורייתא עכ"ל והיינו דשיל"מ ותימה דדשיל"מ הוא מדרבנן וכו' ומסיק כן דא"ץ לחללן אלא מדרבנן דלא כהרב בק"ס הנ"ל עי"ש והרב פרמ"ג בספר שושנת העמקים כלל י"ד (בד"ה והנה) אף שכתב שיש לצדד ולומר דשיל"מ באלף לא בטיל מן התורה הוא אנן קי"ל דמדרבנן הוא וכ"כ מרן מוהריט"א בקונטרס גט מקושר שבס' נאות יעקב בדף ע"ג ע"ב גבי סלע של מעשר שנתערב ברוב דחולין דמדאורייתא חד בתרי בטיל דאע"ג דהוא דבר שיל"מ בחילול מ"מ אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לך דבר שאין לו ביטול ברוב דבריה ודבר חשוב ודבר שבמנין דלא בטלי אינו אלא מדרבנן כמו שמתבאר בפ' הערל וכמ"ש התוס' בזבחים דף ע"ג ד"ה אלא אמר רבא ובב"מ דף ז' ד"ה קפץ וכו' ע"ש וידידי הגאון מנחת משה נר"ו בחא"ח סס"י י"ד כתב דבמקום אחר הוכיח דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן וכעת לא ידעתי איה מקום כבוד דבריו בזה אמנם כן הוא האמת כמו שמתבאר ממה שרשמתי:

מא דבר המקבל טומאה דאינו חוצץ בפני הטומאה מתבאר מדברי רש"י בשבת דף פ"ד ע"ב ד"ה מי לא עסיקינן דהוא מדאורייתא ועיין במכתב לחזקיהו דף י"ג ע"ג בשם הג' פנ"י דאפשר דהוא מדרבנן וספר פנ"י אין מצ"א עתה ועי"ש בהשמטות ועתה נדפס ס' עמודי אש וראיתי שידידי הגאון נר"ו בדף נ"ג ע"ג הקשה על הפנ"י מש"ס דשבת הנ"ל:

מב דברים אם יש בהם משום מחוסרי אמנה ובחילוק שבין מתנה מרובה למועטת ובין חד תרעא לתרי תרעא עיין להרבנים בשו"ת נחפה בכסף ח"ב דף קכ"ו ע"ד (דברי מר נכדו) ודרכי שלום בדף כ"ב ואות היא לעולם בח"א דף ע"ת ע"א:

מג דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתיר להם כתב מרן חיד"א בשיורי ברכה יו"ד סי' רי"ד בשם הרב מוהר"ש עראמה דנסתפק אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן ומסיק דהוא מדרבנן עי"ש גם מרן החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"א סימן מ"ו הביא ש"ס דנדרים ט"ו ע"א ודברי הראשונים שם ובדף פ"א ע"ב דמבואר דהוא מדרבנן והוסיף להביא גם מרבני האחרונים מוהרשד"ם ומ"ץ ונאמן שמואל ז"ל דסברי הכי ועמד מתמיה על הרב פר"ת סימן ל"ט ס"ק ל"ב דף ע"ו ע"ב שכתב בשם רש"י והר"ן דהוא מדאורייתא עיש"ב ומכל האמור תמיה לי על הרב זרע אמת ח"ב סי' י"ט דף טו"ב ע"ב שכתב בנדונו דכיון דאיכא משום דברים המותרים וכו' הדר הו"ל איסורא דאורייתא וכו' עי"ש והוא פלא ומלבד תשו' הרב מוהרשד"ם שציין בנשמת כל חי הנ"ל (וה"ה ביו"ד סימן נ"ג) ע"ע להרב מוהרשד"ם בחיו"ד סי' מ' הביא דבריו הרב כפי אהרן בדף כ"ח ע"א:

מד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ עיין ש"ע סימן מ"ט וברבני האחרונים החונים על הטור ש"ע ארעא דרבנן באות קס"ב ויעיר אזן במערכה זו אות ל"ו ומשק ביתי במערכת הסמ"ך אות ש"מ יד מלאכי בכללי הדינים אות דק"ן קנ"ה קנ"ו קס"ב ובמכתב לחזקיהו בחלק התשובה דף כ"ח ע"ב ויקרא אברהם בשו"ת א"ח סי' ד' פתח הדביר בח"ג סימן רפ"ב אות ט"ו באריכות ישרי לב דף ג' ע"א ובקונטרס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' אות ל"ג כתבתי קצת בזה והרב שדה יצחק בחי' לגטין על דף ס' תמה עמ"ש בשיורי ברכה סימן מ"ט שלא זכר דברי התוס' ישנים בפ"ז דיומא דף ע' (גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע"פ) דהא דדברים שבכתב וכו' הוא מצוה מן המובחר וכן הביא תמיהתו בס' עיני כל חי ולא ראו שבמחזיק ברכה שם הביא דברי התוס' ישנים הנ"ל:

מה דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין הכי אמרינן בסנהדרין דף ל' והג' הרשב"ץ בח"ב סי' קכ"ח הו"ד במכתב לחזקיהו דף כ"ג ע"ב חילק בין מידי דממונא דלא חיישינן לחלום למידי דאיסורא עי"ש ולפי הנראה נעלם דבר זה מהרב נו"ב במ"ת חיו"ד סימן ל' (בד"ה ועל מה שכתבתי) שהקשה לו הרב השואל שלפי דבריו שנתאמת לבעלי התוס' היתר הברבוטא בפועל שראו בשעה שניצוד שמשיר קשקשים בעלותו מהים א"כ למה נתגלה לרבינו אפרים בחלום לאסרו והשיב לו אני אומר דברי חלומות ל"מ ולא מורידין ומעולם לא שמעתי להוכיח דין מבעל החלומות הזה וחלומות שוא ידברו ועם שר"א היה חסיד גדול וחשש לחלומו שהתיר השרץ והיה חושש פן יש ממש בדבר ותלה זה על שהתיר דג ברבוטא מ"מ אם היה נתאמת לו שיש לדג זה קשקשים כמו שנתאמת לבעלי התוס' היה תולה פתרון חלומו על ענין אחר אבל להביא ראיה מחלום יעוף הבל הוא אין בו ממש וכו' ועיין בסנהדרין וכן פסק הרמ"א ביו"ד סוס"י רנ"ט בא לו בעל חלום ואמר כו"כ מעות הם ושל מעשר הן זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות ל"מ ול"מ עכ"ל והרי הרשב"ץ ס"ל דבמידי דאיסורא לא אמרינן ד"ת ל"מ ול"מ ומרן חיד"א בספר יעיר אזן במערכת האל"ף אות ט"ו כתב דבדבר שנפל מחלוקת בין חכמי הדור ואין מכריע שרי לשאול מן השמים כמו מקדושים ההלכה ומצו למיעבד עפ"י מה שיורו מן השמים וכמ"ש הראב"ד רוח הקודש הופיע בבית המדרש ורבינו יעקב סג"ל ככה יעשה לשאול שאלות מן השמים והיו משיבים לו ואם רב אחד נ"ל לחלוק יכול לחלוק דלא בשמים היא וכן הרמב"ן חלק על הראב"ד בדין ההוא שכתב רוה"ק הופיע עכ"ל הרי שרבינו יעקב היה מביא ראיה מהחלום ולא אמר דדברי חלומות שוא ידברו ולפי דברי הרשב"ץ הנז"ל צ"ל דמה שהיה עושה כן עפ"י דברי החלום היינו דוקא באיסורין ולא במידי דממונא ועכ"פ שמעינן מינה דבמידי דאיסורא משגחינן בחלום ומשמע בין להקל ובין להחמיר ומ"ש במכתב לחזקיהו לפקפק בזה שהרי מעשר שני מידי דאיסורא ואפי"ה אמרינן דאם אמר לו בעל החלום מעות אלו של מעשר הם ד"ח לא מעלין ולא מורידין הנה עתה ראיתי להרב נחמד למראה ח"א בפ"ד דמעשר שני דף ק"ע ע"ד שכתב בשם מרן מוהרד"ף בס' חסדי דוד שהקשה בגוף דברי הברייתא דאמאי אמרו ד"ח ל"מ ול"מ דבשלמא בממון ניחא דמספקא לא מפקינן ממונא אבל מעשר שני מידי דאיסורא ולא יהי אלא ספק איסורא ולחומרא אית לן למיזל וכתב שתירץ לזה שבדקדוק אמרו שהיה מצטער על מעות אביו ובא בעל החלום וכו' ודוקא בכה"ג שהיה מהרהר בזה הוא דאמרינן דאין משגיחין על דברי החלום דרעיונוהי על משכביה סליקו וכו' עי"ש והרב נחמד למראה תירץ דמעשר שני חשיב מידי דממונא שכ"כ בחי' הר"ן בשם ר"ת וז"ל בד"ה בבית לא אמר כלום יש לפרש וכו' ואע"ג דע"א נאמן באיסורין והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר שני אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון יש בו שמע"ש ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו דבר שבממון אינו פחות משנים ואעפ"י שיש איסור בדבר וכן דעת ר"ת עכ"ל ומעתה בין למר ובין למר אין לנו הכרח דבמידי דאיסורא ולא היה מהרהר בדבר דאין משגיחין בדברי החלום דהא דאמרו באומר של מע"ש הן דברי חלומות ל"מ ול"מ היינו הוא משום דחשיב ממון ואיסורא גריר בתריה או משום שהיה מהרהר הא לא"ה שפיר יש לחוש לדברי החלום וקצת יש לפקפק בדברי מרן מוהרד"ף מההיא דרבינו יעקב סג"ל הנ"ל דכיון דהיה שואל לכתחלה אין לך מהרהר בדבר גדול מזה ולא היה לו לעשות כדברי החלום דבכה"ג אמרינן ל"מ ול"מ ועוד קשה דמדברי הרמ"א ביו"ד בסס"י נט"ר משמע שמ"ש בברייתא הרי שהיה מצטער על מעות אביו וכו' אינו בדקדוק לומר דדוקא מפני שהיה מהרהר בדבר הוא דאמרינן לא מעלין וכו' שהרי שינה הלשון ממה שאמרו בברייתא וכתב וכן אם אמרו בחלום אלו המעות שהטמין אביך של צדקה הם אינו כלום דדברי חלומות לא מעלין ול"מ עכ"ל ומשמעות הלשון הוא אף בלא היה מהרהר מקודם הדין כן מדלא נקט כלשון הש"ס או לכל הפחות כלשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשר שני הלכה ו' א"ל בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני ד"ח ל"מ ול"מ ודוחק לומר דלשון אלו המעות שהטמין אביך וכו' מורה ג"כ שהיה מהרהר בדבר ונראה ליישב דכיון דהרמ"א הוצרך לכתוב הדין גבי צדקה (כי בזה"ז אין שייך דין מעות מעשר שני) שהיא ממון משו"ה כתב הדין גם בלא מהרהר, ועיין בש"ך שם ס"ק י"ד אי צדקה לעניים חשיב ספק איסורא או ספק ממונא, והרב בית מאיר שם כתב בשם הרב מוהרימ"ט בח"א סי' ל"ט דמסיק דחשיב ספק ממונא וראיתי בשו"ת שמש צדקה בחיו"ד סי' ה' שכתב בהגהה (עמ"ש הרב המחבר בשם הרדב"ז בדין נודר בחלום וז"ל ומיהו בנד"ד אני אומר שאפילו הרא"ש מודה דכיון דפריעת ב"ח מצוה מן השמים מזרזין אותו לקיים המצוה ויש לחוש לקיים שבועתו עכ"ל כתב ע"ז בהגהה) וז"ל וכן נראה מס' התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ז שכתב דבכ"מ ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים עכ"ל. והם דברים תמוהים לענ"ד דאיך הפה יכולה לדבר דיש לנו לסמוך על החלום לענין מעשר שני והרי איפכא תניא בסנהדרין הנ"ל שאמרו בזה דברי חלומות ל"מ ול"מ והיא הלכה פסוקה וס' הרשב"ץ אין אצלי וצ"ע:

והנה מרן חיד"א בס' ברכ"י יו"ד סי' נט"ר ציין ע"ד הרמ"א הנ"ל לעיין בשו"ת הרשב"ץ הנ"ל ובש"ך ח"מ סי' של"ג ודברי הש"ך שם הם בס"ק כ"ה שעל מ"ש הרמ"ח בס"ה דמלמד שחלה מנכין לו דמי חליו ואם כבר קבל הפועל או המלמד את שכרו י"א דאינו צריך להחזיר והוא מדברי מוהר"ם שהגיד לו כן בעל החלום וע"ז כתב הרב ש"ך דברי חלומות ל"מ ול"מ בזה וגדולה מזו אמרו הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו וכו' של מע"ש הן ואמרו ד"ח ל"מ ול"מ כ"ש כאן דלא מסתבר כלל לחלק בין הקדים לו שכרו או לא דמה בכך שהקדים לו שכרו הרי לא נתנו לו אלא על דעת שיעשה לו מלאכה כפי הזמן ששכר עמו וכו' עי"ש ולפי שיטתו יש לתמוה על הרמ"א והרב הלבוש דנראים כמזכים שטרא לבי תרי שביו"ד פסקו הא דדברי חלומות ל"מ ול"מ ובח"מ להא דמוהר"ם עפ"י דברי בעל החלום וכן יש לתמוה ממאי דפסקינן בח"מ סס"י הר"ן גבי מעות פקדון דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין עי"ש, אמנם נראה דאין שום תימה על מוהר"ם מהא דסנהדרין הנז"ל דאף למ"ש הרשב"ץ לחלק בין מידי דאיסורא לממונא דבממון אמרינן ד"ח לא מעלין וכו' מ"מ היינו דוקא כשבאנו להוציא ממון עפי"ד בעל החלום אבל בההיא דמוהר"ם שכבר הקדים לו שכרו ובעל החלום מחזיקו בידו שפיר דמי לפסוק כדברי בעל החלום ומתיישב בזה פסקי הרמ"א והרב הלבוש כמובן שוב ראיתי בס' קנין פירות בחלק ח"מ במערכת הפ"ה (פועל) ד' ת"ג אות כ"ז שהביא פסק הרמ"א ודברי הש"ך הנ"ל וסיים וז"ל ועיין תשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח שכתב דהך דפרק זה בורר (שאמרו ד"ח לא מעלין ול"מ) היינו דוקא להוציא ממון מחזקתו וכו' וא"כ ה"ה הכא עכ"ל פשט דבריו מורים דלסיועי קאתי להש"ך מדברי הרשב"ץ ולענ"ד נהפוך הוא ובדוחק יש להעמיס שכונתו ג"כ למה שכתבתי דכיון דאין כאן אפוקי ממונא אלא אוקומי ממונא שפיר מצינן להורות עפ"י דברי בעל החלום ומצאתי בשם הגדולים במע' האלף באות רבינו אליעזר בר נתן (ראב"ן) שכתוב בתחלת ס' ראב"ן סי' כ"ו שהתיר כלי יין וכו' כי סמך שאמרו שהיה נגוב ואקריון בחלמיה השותים במזרקי יין ואסר היין שבחבית והתענה הוא והשותים גם הרדב"ז בתשו' סי' שני אלפים רפ"ו שהורה דתפלין דר"ת יכול לעשותם דרש"י ובלילה הראוהו בחלומו שלא יפה הורה וחזר בו וסיים (בשה"ג) ומן האמור מפורש דהוו רבוותא קמאי ובתראי זהירי וחיישי בחלומות ולא עוד אלא אפילו לחלום נכרי כמבואר במדרשים וכמ"ש מוהרח"ו במגילת סתריו כ"י ומתענים ת"ח אף בשבת וזו הלכה רווחת ואשכחן איפכא כל קבל דנא בפ' ז"ב ד' ל' אם אמרו לו בחלום כך מעות במקום פ' ושל מעשר ב' הם ומצאם באותו מקום ובמנינם הרי הם שלו וד"ח לא מעלין ול"מ והוא הלכה כמבואר בהרי"ף והרמב"ם וטור ח"מ סי' רנ"ה ונסתייע מזה הש"ך ח"מ סי' של"ג ועיין מוהריט"ץ סי' רע"א וזה כסברת ר"מ בגטין דף נ"ב ושלהי הוריות ועיין תשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח עכ"ל ולענין חלומות הנכרי האריך קצת מרן החבי"ב בס' לב חיים ח"ב סי' ס"ה שיש לחוש כל שהגוי מהימן וכו' ועיין בשו"ת בשמים ראש סי' שמ"ט ובמ"ש הרב יפה ללב נר"ו בסי' תרפ"ח אות ב' על דבריו ויש לפקפק בדבריו ואין להאריך בפקפוק:

והרב שיבת ציון בסי' נ"ב עמד בסתירה שיש בזה דבאיזה מקומות חוששין לדברי החלומות כגון נדוהו בחולם וכו' ואמרו דחלום הוא אחד מששים בנבואה וכו' ובמ"א אמרו דברי חלומות ל"מ ול"מ ורצה להסביר בכמה פנים ולא נתקררה דעתו כי אם בזאת לחלק יצא בין כשהחלום הוא על העתיד דהוא כמו נבואה שהוא על העתיד חוששין לו ובין כשהוראת החלום הוא על העבר דבזה אין חוששין לו עי"ש מה שהסביר באריכות ויש להרגיש עליו שלא זכר דברי ר' אבהו בשו"ת נו"ב הנז"ל דנראה דלא ס"ל לחלק בהכי שא"כ בדג בארבוטא שהוא הוראה על העתיד שאסור לאכלו שפיר יש לחוש לדברי בעל החלום. וראיתי להרב יד מלאכי בכללי הדינים אות קס"ז שכתב בשם הרב מעבר יבוק בהקדמת הספר דף ה' ע"ב דהא דד"ח ל"מ ול"מ לא אמרו רק דלא עדיפי לאפוקי ממונא דאלימא חזקת המחזיק כדאיתא בדוכתי טובא וכתב ע"ז נראה דר"ל דדוקא לענין ממון אתמר ולא לענין איסורא וכמו שנראה שם ולי ההדיוט צ"ע דהא בסנהדרין ל' ע"א קאמר דאם בא בעל החלום ואמר לו שמעות שהניח לו אביו של מעשר שני הם דברי חלומות ל"מ ול"מ ומעשר מלתא דאיסורא הוא ואם תדחה ותאמר דכיון שהוא מוחזק בממון אלימא חזקת המחזיק אף לגבי מלתא דאיסורא אכתי צ"ע דבהוריות י"ג ע"ב בההוא עובדא דאסיקו ליה לר"מ אחרים ולר' נתן יש אומרים על שהיו רוצים לבייש את רשב"ג ור' נתן אזל ור"מ לא אזל אמר ד"ח לא מעלין ול"מ הא קמן דאף דהוה מילתא דאיסורא דלא פתיך בדידיה דררא דממונא אפי"ה לא אשגח ביה ר"מ ועיין ענין נחמד בזה בתשב"ץ ח"ב סי' קכ"ז וקכ"ט ושו"ת זקן אהרן סי' כ"א וע"ע ברכות כ"ח א' ולא היא לייתובי דעתיה הוא דחזי ליה עכ"ל הנה הרב מעב"י כונה דעתו לדברי הרשב"ץ הנ"ל ומה שהקשה זה הי"מ גדול מההיא דשל מעשר שני הן כבר כתבתי מ"ש בחי' הר"ן דחשיב מידי דממונא ומה שהקשה מההיא דהוריות בהורמנותיה דמר אומר אני אדתקשי ליה מדרבי מאיר דלא אזל תסייעי מר' נתן דחייש לדברי החלום ואזל לגבי רשב"ג כיעי"ש ש"מ דיש לחוש לדברי החלום במידי דלאו ממונא הוא ועיין בגטין דף נ"ב ע"א ההוא אפוטרופא דהוה בשבבותיה דר"מ דהוה מזבין ארעתא וזבין עבדי ולא שבקיה ר"מ אחזו ליה בחלמיה אני להרוס ואתה לבנות ואפי"ה לא אשגח אמר דברי חלומות ל"מ ול"מ ובעובדא דכידור ביומא דף פ"ג ע"ב דר' יהודה ור' יוסי דלא הוו בדקי בשמא אפקידו כיסייהו גביה ור"מ לא אפקיד גביה ואותביה בי קברי דאבוה אתחזי ליה בחלמא תא שקיל כיסא וכו' למחר אמר להו הכי איחחזי לי בחלמא אמרו ליה חלמא דבי שימשי לית בהו ממשא נראה דר' יהודה ור"י חוששין לדברי החלום ולכן הוצרכו לומר לו דדבי שימשי לית ביה ממשא דאם היו כולם סוברים כר"מ דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין היה להם לומר לו חלומות שוא ידברו אלא דמדברי רש"י נראה דגרים אמר ליה (ולא אמרי ליה) ופירש שמתכוין היה לדחותו ולא נתברר לפי זה מי היה האומר כן ואם היה ר"מ הדבר קשה דלמה לו לדחותו במה שאינו ולימא ליה כפי שיטתיה ד"ח לא מעלין וכו'. וראיתי בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות שם שהעיר בזה וכתב דשאני הכא כיון שהגיד לו במקום פ' ונתן לו סימן בודאי גם ר"מ הכיר דאמת בפיו, ואין תירוץ זה מתיישב אצלי אלא אם נאמר דר"מ גופיה מההוא עובדא ואילך הדר ביה ממאי דלא הוה חייש לחלמא שהרי ראה שבעל החולם דובר אמת הוא אבל אם גם לזה לא שת לבו וסובר דאין בחלום ממש אכתי קשה אדדחי ליה בקנה רצוץ לימא ליה קושטא דמילתא והנכון לענ"ד הוא דכיון דההמון מתפעלים מד"ח אם היה אומר לו דברי חלומות ל"מ ול"מ לא היו נכנסים הדברים באזניו שהוא בא לעקור את הכל מה שכבר הושרש בלב ההמון אבל אם לא יעקור את הכל אך בחלקות ישית בין זמן לזמן פתי יאמין כי אין זה סותר מה שמקובל בעיני ההמון, ותמיה לי קצת על הרב מוהרצ"ח שלא העיר דמדברי הש"ס לפי גירסתינו (אמר להו אמרי ליה ועיינתי בכמה דפוסים וראיתי דגירסא כן) אין שום הרגש מדר"מ ס"ל בעלמא ד"ח ל"מ ול"מ דאפשר דאמרי ליה הם ר' יוסי ור' יהודה ולא נפלאת להגיה בדברי רש"י מתכוונים היו (תחת מתכוין היה שכתוב ברש"י) וגם לפי דברי רש"י דאחד היה האומר מי זה אמר שר' מאיר אמר לו כן ולא ר"י או ר' יוסי ומצאתי למרן החבי"ף בספר לב חיים ח"ב סי' קנ"א דף ק"ז ע"א שכתב וז"ל ותדע ותשכיל כי רואה אנכי ר"מ דס"ל דברי חלומות ל"מ ול"מ בגטין ובהוריות מר ניהו גופיה הראו לו מן השמים כי דברי חלומות יש לחוש ובדידיה הוה עובדא ביומא דף פ"ג ע"ב במעשה דכידור וכו' וכשסיפר החלום לר"מ דחאו באמרו חלמא דבי שימשי שהוא חלום של ער"ש וכמ"ש רש"י אין להאמין בו ובא וישב עד שחשכה ולקחו הרי דאפילו באדם רשע ומתכוין לגזול היה החלום אמת ולפי ספר פתרון חלומות דף כ"ז והביאו בספר יד אליהו סי' ל"ה דף ל"ו ע"ג החלומות של שבת צודקות יותר צ"ל כי זה שאמר ר"מ לכידור הוא כדי לדחותו שלא יקדים לילך ולקחתו והכי נראה דברי הרב יד אליהו שם עכ"ל מתבאר דגירסא אחרת היה לו בש"ס שהרי כתב וכשספר החלום לר"מ וכו' וגם סיגנון כל לשונו מורה כן ועיינתי בעין יעקב וראיתי שהגירסא שם אתא אמר ליה לר"מ וכו' אמר ליה חלמא דבי שימשי וכו' עי"ש וע"ז סמכו דבריהם הרבנים הנז"ל כמובן ומ"ש בלב חיים דצ"ל כי מ"ש לכידור הוא לדחותו והכריח כן מדברי הפתרון חלומות ויד אליהו תימה הוא אם לא ראה דברי רש"י שכתב מפורש מתכוין היה לדחותו והביא שם מה שהקשה הרב עיון יעקב בפ"ק דב"ב דף י"א ע"ב בעובדא דחלם ריב"ז על בני אחתיה שהיה להם הפסד ת"ש דינרים ולקחם מהם לצדקה דאיך חשש לדברי החלום הרי אמרו דאם אמר בעל החלום מעות אלו לצדקה ד"ח ל"מ ולא מורידין ושתירץ שהחלום היה אחר יוה"כ שנתכפרו העונות והחלום צודק וכתב שדבריו תמוהים כי מלבד שבכל אדם יש לחוש על החלום שהוראתו רעה ח"ו וכו' כ"ש וק"ו חלום אדם גדול כריב"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' וא"כ אף אם לא היה אחר יוה"כ כל יומא לגבי דידיה חד הוא וכו' עי"ש ואני אומר דק"ו זה שייך לגבי אחרים שיחושו לחלומו אבל הוא עצמו ודאי במקום שמצינו גדולתו ענותו תרבה מאד ולא מחזיק נפשיה בגברא רבה כמו שהוא האמת וזה פשוט ועוד האריך בלב חיים שם בענינים אלו ודעתו שיש לחוש מאד לדברי החלום ונרגש ממ"ש הרב ש"ך בח"מ סי' של"ג הנ"ל וכתב שיש ליישב כי כה"ג שיש לחלוק על דינו מצד שהוא דבר דלא מסתבר שייך לומר ד"ח וכו' וציין שם הגדולים במערכת האל"ף (אולי כונתו למה שהבאתי למעלה מ"ש באות ראב"ן) ובמערכת היו"ד (אולי כונתו למ"ש באות רבינו יעקב החסיד) וכתב שם בדף ק"ו ע"ד שבשנת התר"ג חלם גדול אחד חלום נורא והודיע חלומו להרבה עיירות בערי תוגרמה ורבני הדור די בכל אתר חרדו מאד לקול השמועה והרעישו הרבה לעורר לב העם לתשובה בתענית וצדקה ות"ת ושאר מעט"ו ועלתה בידם כי ניחם ה' על הרעה ויהפכם לברכה עי"ש וכיוצא לזה כתב הרב נחמד למראה ח"א בדף קע"א שהיה מעשה בשנת התקע"ד וחשו מאד לדברי החלום שהגיד סיבת המגפה עי"ש ובודאי כל שיש חשש סכנה אפילו חשש רחוק יש לחוש לדברי החלום כשאין נצמח מזה שום איסור דאורייתא או דרבנן וכ"כ בלב חיים הנ"ל בסוס"י כ"א וכבר כתבתי במ"א בתשו' דהגם כי חשו חז"ל לדברי חלומות היכא דאיכא למיחש לסכנתא אבל כשהחלום מורה לעשות איזה איסור דאורייתא או דרבנן אין להשגיח בדברי חלומות וכמ"ש מר דודי בתשו' שבספר חקרי לב ח"מ ח"א סי' קי"ח עכ"ל עוד תשוב ותראה שם סי' קט"ו תשובת הרב בעל ס' מנחת זכרון בענין תענית חלום בר"ה (והיא לו נדפסה גם בספר דברי מנחם סי' תקצ"ז) ובסי' קי"ו בתשו' הרב המחבר והרב ישרי לב בדף י"ב ע"ג כתב על חלומות רעים על הצבור הרשב"ץ וזקן אהרן כתבו שם הריב"ש שגזר ג' תעניות עפ"י חלום ושכתב דמי שמונע להתענות מכשיל הוא את הרבים וכן נהג מר אביו להכריז תענית עפ"י חלום וכן אנו נוהגים:

עוד מצאתי בענינים אלו למרן החבי"ף בס' חיים ביד סי' נ"ב שנשאל במי שנדר בחלום לכתוב ס"ת לשמו אם חייב לקיים נדרו והאריך קצת בענין אם יש לחוש לדברי חלומות והביא מחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' ר"י בנודר או נשבע בחלום אם חייב לקיימו ושכתב הרדב"ז דבדבר מצוה כ"ע מודו שחייב לקיימו וא"כ מחוייב זה הנודר להכתיב ס"ת כאשר נדר בין שהוא עצמו חלם שנדר בין שאיש אחר חלם עליו שנדר. ועוד הביא מה שנסתפק הרב מוהר"ח מודעי בהגהותיו ליו"ד אשר בסו"ס ברך משה דף קנ"ח ע"ד במי שבחלום נשבע לשקר אם צריך כפרה ושלא מצא גילוי לזה והשיב הוא ע"ז דנ"ל פשוט דאין צריך כפרה והאריך קצת בזה ועוד נשאל שם במי שאמר לו בחלום איש אחד שמת בקרוב כי הטלית ותפלין שלו יקברום סמוך לראשו והביא שכיוצא בזה נשאל הרב דברי מרדכי סי' ש"ב במת שבא בחלום ואמר שמרגלית פ' יקברו בתוך קברו ושהשיב דלא אריך למיעבד הכי לעבור על בל תשחית אלא יתנו דמי המרגלית לצדקה לעילוי נשמת המת וכן יעשו בטלית ותפלין הנ"ל עי"ש ונראה שהוצרך לומר שמת מקרוב שאל"כ פשיטא שאין לשמוע לגזול את המת עפ"י דברי החלום שהרי גדולה מזאת כתב הרב שבות יעקב (בח"ב סי' ק"ג) שנשאל שאיזה מתים אמרו בחלום לקרוביהם שחפרו קבריהם והפשיטום ערומים (כדרך שחפרו קברות מתים אחרים כיעי"ש בגופא דעובדא) אם מותר לחפור קבריהם כדי להלבישם ושקו"ט בזה וסיים וכל זה נ"ל במתים שמתו מקרוב כמו חדש ימים אבל. המתים שמתו מקודם אין לחפור כלל מספק כי הגנבים שהודו אין נאמנים ודברי חלומות ל"מ ול"מ ועיין ס' החסידים סי' תשל"ז י"ל דמיירי ג"כ תוך ל' יום גם יש ס' הרבה שמא לא נחפרו ואת"ל נחפרו דילמא כבר נרקבו גופם או תכריכיהם ואין לנוול המת מספקות כי הני מכ"ש שיש כאן סכנת החיים בכמה חששות עכ"ל הרי שאף כשיש בדבר משום כבוד המת שלא יהיה ערום אין להתיר לנוול המת עפ"י דברי בעל החלום וצ"ל דגם בעובדא שבס' דברי מרדכי המעשה היה תוך שלשים יום למיתתו דאל"כ לא היה צריך לטעם דבל תשחית ועיין בענין כזה בעיקרי הד"ט חיו"ד סי' ל"ח אות ה':

ואם אפשר לסמוך ע"ד החלום בהיתר עגונה כתב מאור הגולה הגאון העמק שאלה יצ"ו בפרשת מקץ שאלתא כ"ט ס"ק י"ו וז"ל ועיין בספר משיבת נפש סי' ל"ה לענין היתר עגונה עפ"י חלום שמוכיח אמתותו וכבר כתב בסי' נ"ה אות ט' דעת הרמב"ם דלא בעינן להוציא מחזקת א"א שני עדים כמו דבר שבממון אלא יש לסמוך ע"ד המוכיח להתיר ולא כן דעת הרמב"ן עכ"ל וספר משיבת נפש אין אצלי לראות מסקנתו וביד שאול סי' נט"ר ס"ק י"א כתב בתוך דבריו ומצאתי בס' הישר לר"ת בד' פ"ה דפוס וויען שכתב שבעל החלום הגיד על הרב הקדוש רבינו שמשון לאחר חצי שנה והיו מכירין אותו בטביעות עין כאילו הוא חי משמע דלא סמכו על בעל החלום אף דבעגונה היקלו וסומכין על קול ששמעו פ' מת וצ"ע עכ"ל וע"ע שם בסימן ר"י סק"ב מ"ש בעיקר דבר זה:

וכתב בס' יד נאמן דף ס"ג ע"ד שמצא בקונטרס כתיבת יד מהרב חמיו של הרב פר"ח ברופא שהיה מוכן לעשות תרופה להחולה ואמרו לו בחלום שלא יעשה לו אותה תרופה כי החולה עתיד למות והשיב דאם מסופק באותה תרופה יש לחוש לדברי החלום בשב ואל תעשה ואם ברור לו שלא יזיק לו לא ישגיח בדברי החלום ואם הוא מסופק ורופא אחר אינו מסופק לא ישגיח לדברי חלום חברו:

מו דברה תורה כלשון בני אדם עיין להרבנים משק ביתי ומקנה אברהם מ"ב אות צ"ב ומוהר"ר בצלאל רנשבורג בנימוקיו לברכות דף ל"א ע"ב (בש"ס דפוס זיטאמיר) וקובץ על יד פ"ו מהל' דעות ומנחה טהורה דף ל"ב ואילך ומלא הרועים במהד"ו ב' דף י"ח ע"ב ודבר פשוט הוא דמאי דאמרי' דב"ת כלשון ב"א ר"ל שאין לדקדק מהכפל דכי היכי דבני אדם כן הוא דרכם לכפול בדבריהם איזה מלה הכי נמי בתורה הק' אבל לענין משמעות איזה לשון הכתוב ללמדו מלשון בנ"א אין זה בכלל דב"ת וכו' לומר דכי היכי דבלשון ב"א הוא כך ה"נ בלשון הכתוב דזו לא שמענו ובכמה מקומות אמרי לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ועיין תוספות בקידושין דף ל"ז ד"ה ממחרת וכ"ש דלשון בנ"א לעצמן וכמו שמפורש בתשו' הריב"ש סי' ש"ך עי"ש לענין מ"ש בנדרים הלך אחר לשון בנ"א ולפי זה אינו מובן מ"ש הרב שער החצר נר"ו באות קכ"ב ואות ש"ג דף קי"ב ע"ב עי"ש ובמ"ש לקמן במערכת העין אות כ"ז:

ודע דמ"ש במה"ר שם אות ד' על ר"ע ור' ישמעאל בענין זה עפ"י הש"ס ברכות דף ל"א לפי הנראה נעלם ממנו דברי התוס סוטה כ"ד ע"ב סוד"ה ור' יונתן וכבר כתב הגאון מוהרב"ר הנ"ל דנעלם מהמל"מ (שרמז במה"ר) דברי תוס' סוטה הנ"ל. אך גם ממנו נעלם תוס' מנחות י"ז ד"ה מאי וכו' עי"ש וק"ל:

מז דילמא כתב הרב יד מלאכי סוף אות קל"ז בשם הר"ן בפ"ב דגטין דף תקס"ג דאע"ג דבלשון דילמא קאמר קושטא דמילתא הכי ומשום כבוד הוא דאמר הכי עכ"ל ומראה מקום הוא לפ' האלפסין דפוס ישן שהיה בידו ואינו מכוון דפוסים החדשים ודברי הר"ן הלא המה עמ"ש בש"ס דף כ' ע"א ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן עי"ש וכ"כ הרמב"ן בההוא עניינא עיין למרן הב"י אה"ע רסי' ק"ך ד"ה ויש וכ"כ הרשב"א והריטב"א והרב"ץ עיין למרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכת הוי"ו אות כ"ח. ומ"ש הרב שער החצר נר"ו באות תקע"ט בשם מרן בכלליו דכ"כ התוס' בפ"ב דגטין עי"ש לא ידעתי איה מקום כבוד ד"ק, אך עיין תוס' חולין ל"ג ע"ב שכ"כ עיין לרבין חסידא בספר קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות ק"ע שהביא גם מתו' חגיגה דף י"ח ד"ה כאן וע"ע נדרים פ"ג ע"א ודילמא מיין הוא דהפר לה וכו' ובדברי התוס' והרא"ש והר"ן שם ובמכתב לחזקיהו דף כ"א ע"ב ובהשמטות ועיין תוס' בפסחים דף קי"ד ד"ה אמר ר"ל וכו' ודילמא לאו דוקא אלא כלומר ודאי לא איכוון למרור:

מח דפוס אי חשיב כתב לענין סתו"מ דעת הרב מג"א דמדינא חשיב כתב אלא דיש ליזהר לכתחלה עיין בסי' ל"ב ס"ק נ"ז ורפ"ד סק"א ובמחצה סי' ת"ץ סק"ט וסי' תקנ"ט ומשבצות זהב סי' של"ד ס"ק י"ו והרב פר"ח מיחלפא שיטתיה דבא"ח סי' תרצ"א ס"ל דלא הוי כתב ובאה"ע סי' קכ"ה ס"ל דהוי כתב וכבר עמדו ע"ד רבנן בתראי עיין ערוך השלחן סי' תרצ"א והרב דברי מנחם שם כתב דבספר נוה צדק כתב ליישב דברי הפר"ח ואין מצוי אצלי לראות דב"ק אולם ראיתי להרב זרע אמת ח"ב סי' קי"ז ובהשמטות שם שהביא לכלל ישוב דברי הרפ"ח ועי"ש ברסי' קל"ג ובספר שיח סופר בחלק בינת סופר כלל א' ומוהר"ץ הירש חיות ליומא דף ל"ח ופ"ת יו"ד סי' רפ"ב ופתח הדביר ח"א סי' ל"ב אות יו"ד ובקו"א אשר בראש ספר פה"ד ח"ב דף וי"ו ע"ד ודף ז' ובח"ג דף רפ"ט ע"ב וע"ג ישרי לב א"ח במערכת הדל"ת ויו"ד מער' ס"ת דף כ"ו ע"ב ויפה ללב דף ס"ד סוף אות ו' ישועות יעקב א"ח סי' רק"ן ס"ג יפה ללב ח"ג סי' ע"ד אות ט' וסימן רע"א אות ב' ועיין במה שרשמתי במערכת הסמ"ך אות ז' אם יש קדושה לספרים המודפסים ע"י ישראל וע"י נכרי:

מט דירה היינו ששה חדשים וסמך לזה מתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ז כ"כ הרב המבי"ט ח"ב סי' ס"א הביא דבריו הרב טל אורות בדרשותיו דף ט' ע"ב עי"ש ותמיה לי דהרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות קע"ו כתב בשם תשו' המיוחסת סי' הר"ן דנופל לשון דירה למי שדר במקום אפי' יום אחד כדאמרינן בפרק חזקת הבתים אית לך סהדי דדר בה חד יומא ע"כ גם בגוף הראיה מפ' חה"ב ק"ל דמה ראיה מכאן לסתם דירה דשאני התם דאמר בהדיא חד יומא אבל בעלמא דירה סתם אימור דלא הוי יום אחד ואין שו"ת המיוחסות מצ"א ועיין למרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' רל"א בשם הרשב"א סי' תרפ"ז דשבעה ימים מיקרי דירה ובספרי דבי רב שציין בזה בספר זכרנו לחיים נר"ו בדף ס"ח ע"ב ועיין להרבנים יכין ובועז סי' ד"נ ה"ד הרב דרכי שלם דף פ"ג ע"ב חינא וחיסדא בח"ב דף מ"ה ע"ד וראיתי שהרב ש"ך ביו"ד סי' רי"ז ס"ק ז"ל כתב וז"ל כתב המבי"ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בנ"א במקום א' פחות מז' חדשים ע"כ משמע דלא אמר רב המבי"ט דרך כלל לכל מקום ולכל זמן כמו שנראה ממ"ש בשמו הרב טל אורות הנ"ל, ומי שנמצא אצלו שו"ת הנ"ל ישכיל בכונתו:

נ דאמרי תרוייהו כי איתמר האי לישנא בידוע שהוא בר פלוגתיה בכל מקום ובדבר הזה הושוו כגון אביי ורבא דאמרי תרוייהו וכיוצא כן כתבתי בימי חרפי כמדבר על הידוע וכדבר פשוט ועיין במכתב לחזקיהו בדף ע"ח וכ"כ במבוא התלמוד בקיצור כללי הגמרא קרוב לסופו כל היכי דאיכא פלוני ופלוני דאמרי תרוייהו בידוע שהוא בר פלוגתיה בכל מקום ובדבר הזה הושוו כגון רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכן הרבה עכ"ל. אמנם ראיתי אח"ז להרב יד מלאכי בכללי האל"ף אות ע"ד (בד"ה עוד) שייחס לרש"י דלא ס"ל האי כללא גם אשור להרב מקנה אברהם במ"ב במערכת האל"ף אות נ"א דשדי נרגא בהאי כללא דמצינו בשבת דף כ"ד ע"א רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו רב נחמן ור' יוחנן דאמרי תרוייהו ור"ן לא הוה בר פלוגתיה דרי"ו ובחולין דף נ' ר' יוחנן ור"א דאמ"ת וכן בעירובין דף כ' ותו התם אביי ורבא דאמ"ת והרי"ף גורם רבה ורבא דאמ"ת ולא פניתי כעת לעיין בבקיאותו ועיין עוד בפרק הרואה דף נ"ה ע"א ר"י ור"א דאמ"ת כל זמן שבהמ"ק מזבח מכפר עליו בזמן שאין ביהמ"ק שלחנו מכפר ובפ"ק דיומא דף ט' ע"ב ר' יוחנן ור' אליעזר דאמ"ת ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם וכו' (השמטות):

נא דיין דאינו דן לשונאו אם הפיסול הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן ונפ"מ לענין דיעבד אם דינו דין ואם יש לחלק בין שונא גמור שלא דבר הדיין עם הבעל דין שלשה ימים לשאינו שונא גמור ואם הבע"ד נאמן לומר שהדיין שונאו האריך בכל זה הרב גבעות עולם בסי' י"ג ע"ד מרן הב"י בסי' ז' ובמה שהשיגו עליו הרבנים מוהרא"ש ומוהרח"ש עי"ש ובכנה"ג הגב"י אות ט"ז, והרב חשק שלמה דף ג' ע"ג אות י"ח כתב בשם הרב נאמן שמואל סי' ע"ה, דבשונא גמור לכ"ע (חוץ ממרן הב"י בדעת הרמב"ם) אין דינו דין ושונא שאינו גמור הוא מחלוקת ויכול המוחזק לומר קי"ל וכן להוציא האיש מחזקת כשרותו יכול לומר קי"ל כמ"ד דאפילו דיעבד אין דיניהם דין, ושם בהגב"י אות ט' הביא שהרב מוהריט"צ סי' רל"ג השיג ע"ד מרן (כמו שהשיגו מוהרא"ש ומוהרח"ש שהביא הגבעות עולם הנ"ל) והשיב ע"ז דלק"מ דמצינו פסול דהוא רק לכתחלה עי"ש, והמעיין בדברי הגבעות עולם לבבו יבין מה שי"ל על תירוץ זה, ובתומים סי' ז' סק"ט מחלק בין שנאה מחמת שהרע והזיק לו לשנאה מחמת שראה בו עבירה עי"ש, ובפ"ת ס"ק י"ב:

נב דיין שנוטל שכר לדון דדינו בטל כתב מרן החבי"ב בכנה"ג סי' ט' בהגב"י דכל דין שדן מכאן ולהבא אף שאין ידוע שנטל עליו שכר הוא בטל אבל לא מה שדן קודם שנטל שכר עי"ש וכ"כ בפרישה שם, וכ"נ מדקדוק לשון הרב הלבוש שכתב כל דיניו שידון בטלים וכ"ד הג' מוהרר"י בתומים שם וטעמא רבא דמוקמינן גברא אחזקתיה והשתא הוא דאיתרע, ועיין להרב שונה הלכות בח"ב דף נ"ה ע"א שכתב דהרשב"א והריטב"א והר"ן סברי דכל דינים שדן קודם לכן בטלים הם. ולפי ענ"ד אין מדבריהם ראיה וכבר כתב הוא עצמו דיש לדוחה לדחות וכו' עי"ש. שו"ר למרן חיד"א בספר ברכ"י אות ט"ז מ"ש ע"ד והביא מהרב חקת הדיינים דדוקא מאותו יום ואילך דיניו בטלים עי"ש שלא זכר מדברי הרב הלבוש ז"ל:

נג דיין שנוטל שכר וכו' אם יש לחלק בין דיין קבוע לאינו קבוע, עיין להרבנים כנה"ג סי' ט', וחשק שלמה שם, ומאי דשקו"ט בזה הרב שנות ימין ח"א דף מ"א ע"ד ואילך:

נד דיין שנטל שכר אחר שדן את הדין אם דיניו בטלים או לא, עיין למרן חיד"א בברכ"י סי' ט' אות י"ט מה שהאריך בזה, ועיין להרבנים שונה הלכות ח"ב דף נ"ו ע"ג וע"ד משנת ר' אליעזר ח"א סי' קי"א דף קנ"ד ע"ב, ומה שהצריך ישוב דברי הרב מוהר"י כולי בסוף הלכות עדות לפי הנראה לא ראה מ"ש בברכ"י הנ"ל עי"ש:

נה דיינים בישיבה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן ואמאי השמיטוהו קצת מהפוסקים האריכו בזה הרבנים בספר די השיב בח"מ סי' א', ועיין להרב מנחת זכרון נר"ו דף ע"ג ע"ב:

נו דבר שאינו מסויים אי מהני במקח וממכר. עיין בח"מ סי' ר"ט ס"ב וסי' רמ"א ס"ד, ועיין מה שרשמתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ סי' ח' אות ל"ד, ושו"ת שם אריה (א"ח סימן י"ג):

נז דינא דמלכותא דינא, עיין להרב מקנה אברהם באות פ"ה בשם הרבנים הרדב"ז ח"א סי' מ"ח ותשב"ץ ח"א סי' קנ"ח דדוקא לענין ממון ולא לעבור על איסור אפילו איסור דרבנן עי"ש, ועיין להרב אות היא לעולם ח"א דף קמ"ט ע"א וע"ג ודו"ק, ועיין להרב אורח לצדיק בח"מ סי' א' בענייני דיני דמלכותא באורך:

וכתב הג' חת"ס ביו"ד סי' שי"ד ד"ד דינא מה"ת הוא בלא ספק ויש לתמוה על הב"ש סי' כ"ח סק"ג ע"כ, ובשו"ת בנין ציון החדשות סוף סי' ט"ו תמה עליו דמהתש"ו מוהר"ם מינץ ס' ה' ונ"ש סי' ל"א מבואר דדעתם כהב"ש, וכ"נ משו"ת הרמ"א סי' פ"ז עי"ש, ובשו"ת רמ"צ חיו"ד סי' ע"ח אות א' כתב דמלך שמלך כדינו דינו ד"ת בענייני מסים, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' שט"ו ד"ה ומ"מ וכו', ועיין רשב"ם ב"ב דף נ"ה ע"א ד"ה א"כ דשערי דכדא ותוס' שם ד"ה א"כ, ועיין חו"מ סוס"י ע"ג עכ"ד:

נח דינא דמלכותא דינא אם היה רשות למלך ישראל לענות נפש להמית איש מישראל מדכתיב שום תשים עליך מלך, דרשינן שתהא אימתו עליך, האריך בזה הג' חת"ס בחא"ח סי' ר"ח ועוד בעניינים אלו עי"ש:

נט דיעבד כל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד, עיין להרבנים שלחן גבוה בכללי הפוסקים אות ס"ח ובסי' תמ"ז מחודש יו"ד ויד מלאכי אות קל"ג ובית השואבה בדיני השייכים למין הראוי לסכך אות ע"ט וצ"ע ליישב דברי הרב המגיד פי"ח מהלכות א"ב הל' ט"ז (שרמז זה הי"מ גדול שם) עם מ"ש ה"ה בפ"ד מהל' יבום ה"ח (שרמז הרב שמן המשחה דף קכ"ה ע"ד), ועיין קהל יעקב במע"ל ח"ב אות קע"ה בשם הרמב"ן והריב"ש סי' מ"א ושם בקונטרס לשון בני אדם אות תר"ח, ולהרב פתח הדביר בח"א דף ע"ה ע"א, ומרן החבי"ף בנשמת כל חי ח"א ריש סי' י"ד, באה"ט יו"ד סי' צ"ד ס"ק ט', והריטב"א בפ"ק דכתובות בעובדא דארוס וארוסתו ה"ד הרב יד דוד בסי' ק"י דף קנ"א ע"ג כתב בהדיא דכיון דליכא תקנה הוי כדיעבד עי"ש, ועיין שם בתוס' כתובות דף י"ד ד"ה חדא, ועוד לב חיים ח"ב דף ק"א ע"ד, כל החיים דף ט"ז ע"ד אות י"ג, ולמרן הב"י בא"ח סי' צ"ד ד"ה ומשמע, ובש"ע אה"ע סי' קס"ד בפי' סדר חליצה סוף סעיף ס"ד:

ס דיעבד דבר שיש בו טורח לתקן חשיב דיעבד, עיין י"מ אות קל"ב שלחן גבוה בכללי הפוסקים אות ע' עבודת משא דף ע"ה ע"ב אות ט', ומתשובת הרדב"ז שהביא הרב שמן המשחה דף קכ"ד ע"ד יש במשמע דכל שאפשר לתקן אף אם הוא ע"י טורח א חשיב דיעבד עי"ש, ועיין קהלת יעקב במע"ל ח"ב אות קע"ה, כפי אהרן דף מ"ז ע"ב, עבודת משא דף ע"ז ע"ג, ויקרא אברהם דף ק"א אות מ"א, ובקונטרס אסיפת דינים מערכת ברכות סי' ב' אות ו' ובמערכת גט סי' מ' אות א' רשמתי קצת בזה עי"ש, ובתה"ד בפו"כ סוף סי' ר"נ לענין נשאת ולא נבעלה:

סא דיעבד שעת הדחק כדיעבד דמי, עיין להרבנים שלחן גבוה בכללי הפוסקים אות ע"א, תפארת ישראל פיה"מ פ"ה דמסכת פאה מ"ב ובפ"ה דשביעית מ"ד; מאמר מרדכי סי' ר"ד אות ז'; לב חיים ח"ב דף ק"א ע"ג; עבודת משא דף ע"ז ע"ג; ועיין בקונטרס אסיפת דינים מערכת גט סי' י"ח אות ד' וסי' כ"ט אות ו', חיים ושלום ח"ב סי' נ' (דף ק' ע"ג), שערי תשובה ריש סי' תקכ"ז; פ"ת יו"ד סי' כ"ג סק"ו; חוט השני (סי' פ"ו); וכתב שבות יעקב (ח"ג סי' ק"י) שהיה נראה ממה שכתבו הפוסקים שעת הדחק כדיעבד דמי שהוא בכף הדמיון ואינו השואה גמורה אך אינו כן אלא אדרבא י"ל דשעה"ד עדיף מדיעבד עי"ש:

ודבר שמותר בדיעבד אם הוא דוקא כשנעשה הדבר שוגג או אפילו אם נעשה בדיעבד הנה בכנה"ג יו"ד סימן קכ"ב הגהט"ו אות כ"ו כתב בשם הרשב"א והרא"ה וכמה פוסקים דאינו מותר אלא אם נעשה בשוגג וכתב דבתשובת הרב מוהר"א בן יעיש כת"י האריך להוכיח דאף שהעושה בזדון נקרא עבריין מ"מ הדבר שנעשה מותר (מה שסיים הכנה"ג על זה מטושטש מאד בכה"ג שלפני ונראה שרצונו לחלוק ע"ד מוהר"א הנ"ל דיש לאסור לו משום קנס) ובתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תרי"ז כתב דאם בישל בה במזיד אסור משום קנס, וכ"כ בס' קהל יהודה (דף נ"ד ע"א) שברור כן מדברי הפוסקים ושהכנה"ג הנ"ל דחה דברי מוהר"א וכו', ועיין בס' יד דוד בסי' צ"ג אות ז' ועיין להרב פ"ת אה"ע סי' קי"ט ס"ק ט"ו בידע שדבר זה אסור לעשותו לכתחלה ועבר ע"ד חכמים, ועיין בדברי הפוסקים באורח־חיים סי' תנ"ו ס"ב בדין אם לש יותר מהשיעור דמותר בדיעבד, וכתב מרן בב"י דאפילו עבר במזיד מותר כיון דיש מתירין דמשמע דבדבר שאין מי שמתיר לכתחלה אסור כשעבר במזיד:

ואם יארע בענין אחד שני דברים אשר כל אחד מהם אסור לכתחלה ומותר בדיעבד אם יש לאסור בכה"ג אף בדיעבד מצד שנצטרפו שתי חומרות יחד, רשמתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת גט סי' כ"ט אות י':

ואם ישראל בא לקנות מן הנכרי דבר שנעשה ביד נכרי אי שפיר דמי או דילמא הקנין עצמו חשיב כלכתחלה לענין ביטול איסורין ולענין זה וזה גורם, רשמתי במערכת האל"ף אות ש"ס:

סב דיעבד בעניני סתו"מ באיזה שינוי שכתבו הפוסקים להכשיר בדיעבד, עיין להרב פתח הדביר בהגהותיו לסה"ב צפיחת בדבש דף צ"ה ע"ג ואילך שהאריך לבאר מה נקרא דיעבד אם מה שכבר נכתב מיקרי דיעבד או דוקא אם כבר קראו בו הוא דמיקרי דיעבד יעיש"ב וי"ל ביו"ד סי' קכ"ב ס"ו בהגהה, ולהרב כנה"ג יו"ד סי' צ"ז הגב"י אות ל"ה בית השואבה בדינים השייכים למין הראוי לסכך אות ע"ח מג"א סי' תרל"ז סק"ג וסק"ד ומחצ"ה תרכ"ט סקי"ד ופ"מ באשל אברהם שם, ובית עובד דיני כתיבת המגילה אות ג', ולדוד אמת סי' ט"ו אות כ"א הובא בבית מנוחה דיני בדיקה ע"י תינוק אות י"ב, ועיין בקונטרס אסיפת דינים במער' בכור בהמה סי' ג' אות א' סק"ט, ובפתח הדביר ח"ג דף ע"ב ע"ג האריך בזה:

סג דאמר פלוני ולא ידעינן היכא אתמר מילתיה, עיין לקמן במערכת הכ"ף אות ע"ז:

סד דבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו נראה מש"ס ביצה דף ד' ע"א וסנהדרין דף נ"ט דהוא מדאורייתא עי"ש, ומ"ש מרן החבי"ף בנשמת כל חי ח"א דף צ"ח סוף ע"ד בשם הרבנים נחפה בכסף ח"א וקול יעקב דהוא מדרבנן עי"ש נראה דדוקא במאי דעסיק שם הוא דהוי מדרבנן וס' הנ"ל אמ"א:

סה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' אם הכלל הוא באיסור והפרט הוא בהיתר הרב נחפה בכסף ס"ל דחשיב דבר שהב"כ, והרב ערך השלחן הביא דבריו בחלק א"ח סי' תי"ז ונחלק עליו דאין זה אלא דבר שיצא לידון בדבר חדש עי"ש:

סו דבר שבמנין דאפילו באלף ל"ב הרב ארעא דרבנן אות קנ"ז כתב בשם תוס' ב"מ דף ו' ד"ה קפץ דהוא מדרבנן עי"ש, ועיין במשל"מ פ"ז מהל' מעילה בשם הרשב"א בתה"ב שכ' בדרך כלל שכל הדברים שאין להם ביטול הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא הכל בטל ברוב עי"ש, ומיהו במאי דאיירו התוס' הנ"ל עיין בס' חכמת שלמה הנספח לס' שו"ת הר המור בסי' י' שהסביר דאע"ג דבעלמא מאי דדבר שבמנין ל"ב הוא מדרבנן בההיא הוא מדאורייתא, וע"ע פר"ח סי' תמ"ח ס"ג ד"ה כבר:

ובפלוגתא דר"מ ורבנן בכל שדרכו לימנות, עיין ביו"ד ריש סי' ק"י, ובשו"ת צ"צ החדש בחיו"ד סי' רל"א הבאתיו בקונטרם אסיפת דינים מערכת בכור בהמה סי' א' אות ד' ועי"ש אי עור עגל חשיב דבר שבמנין:

סז דברים הניקנים באמירה דמהני ה"ד כשקידשו אבל שידכו לא כ"כ הריטב"א בחיד' לקידושין דף ט' ה"ד הרב משנת ר' אליעזר ח"ב בזכרונות מערכת הקו"ף אות ח', ועיין מה שרמז בזה שם, ובשו"ת אה"ע סי' כ"ד דף ע"ט ע"ב:

סח דברים שבלב דאינם דברים אם יש לחלק בין קולא לחומרא, עיין בס' חיים ומלך דף ו' ע"ב ונעלם ממנו דרבינו המשל"מ בפ"ד מהלכות שקלים ה"ו ד"ה ועוד נ"ל הוכיח במישור ממתניתין דובכלן אע"פ שאמרה בלבי היה וכו' דאפילו לקולא אמרינן דברים שבלב אינם דברים, וע' חת"ס יו"ד סי' ש"י ד"ה ועוד, ובנו"ב מ"ק א"ח סימן י"ח וסי' י"ט, ובפרמ"ג סי' תמ"ח בא"א סק"ח, ובשו"ת רמ"צ א"ח סי' כ"ד וסי' ל' וסי' ל"א (ועי"ש בחיו"ד סי' פ"ו) ובכמה אחרונים שנשאו ונתנו על דברי המ"ב סי' נ"ח מתבאר דלא שאני להו בין חומרא לקולא, עיין בדבריהם ודוק:

ובמה שהקשה במשל"מ שם בהא דחיישי רבנן שמא לא ימסרם יפה יפה דהא הוי דברים שבלב וכו' ומקשים ע"ז דהא בהקדש דברים שבלב הוו דברים כמ"ש בשבועות דף כ"ו, עיין להרב חק"ל בספר מערכי לב דרוש ל"ז ולמר בריה בספר ייטב לב דף ד' ע"א:

סט דון מינה וכו' אי קי"ל כמ"ד דון מינה ומינה או כמ"ד אוקי באתרין, עיין יד מלאכי במערכת האל"ף (סוף אות ל') מה שציין בזה, ועיין ס' שאג"א בשו"ת החדשות שלו (דף מ"ה סוף ע"א):

ע דעת ראשונה דאמרינן בש"ס כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, עיין קהלת יעקב במדות חכמים אות ס"ז ובמה שרשמתי במערכת העי"ן אות ס"ו בס"ד:

עא דברים בטלים אין לומר כן ע"ד הפוסקים כי הוא לשון זלזול וכן אין לומר סברא זו היא צולעה ונדחה, כ"כ מרן החבי"ב בס' בע"ח ח"מ ח"א דף מ"ג ע"א ה"ד בס' כל החיים דף י"ח ע"ג אות כ' ובאות כ"א הביא בשם מרן בתשו' בדיני מים שאל"ס דדברים בטלים אינו לשון זלזול ושהרב המבי"ט ס"ל דהוא לשון זלזול עי"ש, ובספר נשמת כל חי ח"ב דף ע"ט ע"ד, ובמשל"מ פ"א מהל' מלוה דין ה':

עב דברי סופרים דקרי הרמב"ם לדברים מה"ת שפי' סופרים אם י"ל בין כשאומר מד"ס לכשאומר מדבריהם או מדרבנן, עיין בקונטרס כללי הפוסקים סי' ה' מאות ו' והלאה מה שרשמתי בזה:

עג דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו, הרב ארעא דרבנן במ"ב אות נו"ן הביא מדברי התוס' סנהדרין ל"ד ד"ה דילמא דהוא מדרבנן, והרב עפ"ד שם תמה ע"ד דלא היה צריך להביא מהתוס' דגמרא ערוכה היא בב"ב קמ"ז ע"ב דהוא מדרבנן, וכ"כ התוס' שם בע"א עי"ש ובהורמנותיה דמר נלע"ד דאפשר דהוצרך להביא דברי התוס' לפי שאין הכרח מהש"ס דלכ"ע הוא מדרבנן ואדרבא ריהטא דסוגיין לפי גירסתנו נראה דרבא אמר ר"נ אתי לאיפלוגי, ועיין להג' מוהרש"א ע"ד התוס' דב"ב הנ"ל ומדברי ה"ה פ"ח מהלכות זכיה ה"ב נראה דיש בזה מחלוקת עי"ש, לכן הוצרך להביא דברי התוס' סנהדרין שכ"כ אליבא דר"נ עי"ש אף דר"נ בב"ב יליף מקרא ש"מ דפשיטא להו דלכ"ע מדרבנן ואין להרגיש על הרב אד"ר אלא שהיה לו להביא דברי תוס' ב"ב קמ"ז ע"א, ועיין למרן חיד"א ביעיר אזן מערכה זו אות י"ט ומשמעות דברי מוהר"ם הובא במרדכי ר"פ הזורק הוא דלכ"ע הוא מדרבנן עי"ש אלא שאינו מוכרח:

עד דם שבישלו שנחלקו אם הוא מדאורייתא כמו שרשמתי לעיל אות י"ז חידש הרב אהל יעקב דבדם ביצים שבישלו לכ"ע הוא מה"ת ומר תלמידו הרב תפארת אדם בשו"ת יו"ד סי' ח' אות ו' פקפק ע"ז, ועיין להרב כנה"ג סי' ס"ו אות ל"ד ה"ד הרב יד דוד דף מ"ה ע"ב אות ו' וק"ל, ועיין בספר זכרנו לחיים בח"ב, ועיין בקובץ יגדיל תורה קונטרס יו"ד דף רע"ו ע"ב לענין דם הנפש ודם מן החי שבשלו אם הם מדאורייתא לכ"ע:

עה דיינים אם יכולים להסתלק מן הדין אחר שנתמנו, עיין למרן החבי"פ בס' חיים ביד דף ג' ע"ד ודף ה' ע"ב ואילך:

עו דברים שבלב דאינם דברים היינו דוקא היכא דליכא הוכחה למה שבלבו אבל היכא דאיכא הוכחה הויין דברים, כ"כ רבינו מוהרימ"ט ח"מ סוף סי' מ"ה והאריך להוכיח כן מנדרי אונסין הדירו שיאכל אצלו וחלה וכו' וכן נודרין להרגין וכו' וכן גבי סתימת אורה ואונאה עד כדי שיראה לתגר וכו' עי"ש עוד, וכ"כ הרא"ש בפירושו למס' נדרים דף כ"ז ע"א במתניתין דנדרי אונסין וכו' דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים, וכ"כ שם דף כ"ח ע"א אההיא דנודרין להרגין וכו' דאוקימנא באומר בלבו היום ודברים שבלב המוכיחין הויין דברים, וכ"כ שם הריטב"א והנמק"י אההיא דבאומר בלבו היום אע"ג דדברים שבלב אינם גבי אונסין אי אפשר דלא עקר לנדריה פירוש וכו' הוה להו דברים שבלבו ובלב כל אדם דהויין דברים, וכ"כ הריטב"א הביא דבריו באס"ז לכתובות דף ג' ע"א (בד"ה כל המקדש וכו') ואע"פ שאמר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאילו התנה ע"מ שירצו חכמים וסתמו כפירושו שהם דברים שהם בלבו ובלב כל אדם כדנפרש במסכת קידושין עכ"ל, ודבריו שבחידושיו לקידושין הם על דף נ' בסוגיא דזבין נכסיה אדעתא וכו' עי"ש, ולהרב המגיה בס' משל"מ פ"ד דהל' שקלים הל' ד' (בד"ה ועוד), והרב שו"מ בח"ג סוף סי' קי"ז לא ראה בזה דברי הראשונים שרשמתי וכתב כן ע"פ דברי הרב מוהרימ"ט עי"ש (שו"ר שם בסי' ל"ה בד"ה ובזה נראה וכו' שכתב כבר נודע מ"ש המוהרי"ט וכבר קדמו הר"נ דהיכא דהוי דברים שבלבו ובלב כל אדם מועיל עכ"ל ודברי הר"נ הם בסוגיא דקידושין הנ"ל עי"ש), גם הרב רמ"צ בחא"ח סי' י"ב אות ח' כ"כ ע"פ דברי הרב מוהרימ"ט, ועיין עוד שם בסי' ל' ובסי' ל"א ובחיו"ד סי' פ"ו אות ב' ואות ו' ע"פ דברי הרב מוהרימ"ט וכ"כ הרב מק"ח בסי' תמ"ח סק"ט (בד"ה לכן נראה דהנה) ע"פ דברי תוס' והרא"ש בנדרים דף כ"ח דדברים שבלב דמוכיחין טובא הוו דברים, וכ"כ הרב מוהריק"ש ביו"ד סי' רל"ב סי"ד אע"ג דדברים שבלב אינם דברים דברים שבלב הוו דברים היכא דמוכחא מילתא ואנן סהדי תוספות והרא"ש לנדרים כ"ז עכ"ל, וכ"כ הרב שם אריה בשו"ת אה"ע סי' י"ג (בד"ה והנה באמת), אך כתבו הקדמונים דמשו"ה מהני אומדנא דמוכח ולא הוי דברים שבלב דכיון דידוע לכל ואנן סהדי שכן הוא הוי דברים שבלבו ובלב כל אדם, ועיין בתשו' מוהרי"ט ובקצוה"ח סי' י"ב עכ"ל, וכ"כ הרב צ"צ החדש בחאה"ע סי' ש' אות ו' ע"פ דברי הר"ן בסוגיא דקידושין הנ"ל, ועיין בזה להרב מוהרא"י שילטון בתשובתו שבס' פרת יוסף להרב מוהר"י אלפאנדארי בחאה"ע סי' ז' ובמ"ש הרב המחבר בסי' ח' ובקובץ יגדיל תורה קונטרס ד' סוף סי' ל' ובקונטרס ה' סי' ל"ה דף ע"ד, ובמחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סי' ג':

עז דבר שיש לו מתירין לענין חמץ בפסח שנחנקו הקדמונים אי חשיב דבר שיש לו מתירין כידוע ראיתי להרב ישועות יעקב בסי' תמ"ז סק"ז שכתב דהא מילתא תליא בטעמי חומרת דשי"ל מתירין דלטעם רש"י ודעמיה דהוא משום דעד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר הה"ד בחמץ י"ל כן והוי דשיל"מ ולטעם הר"ן בנדרים דף נ"ב דחזינן דנחלקו רבי יהודה ורבנן במין במינו דלר"י אפי' באלף לא בטיל דיליף מדם הפר ומדם השעיר ורבנן סברי דבטיל וקיי"ל כותייהו דאינו דומה לדם הפר דשם היתר בהיתר הוא ושוים מכל צד אבל בשאר תערובת מין במינו אף דשוים הם בשמא או בטעמא מ"מ אין דמיונם עולה יפה דזה היתר וזה איסור אבל בדשיל"מ נקרא ג"כ על היתר ולשיטה זו חמץ לא מיקרי דשיל"מ כיון דבעינן דבשעת התערובת יהיה להם שם היתר בהיתר כדי שיהיה כמב"מ גמור אבל מה שנחשב היתר אחר שכבר נתערב לא חשיב מין במינו כיון שכבר נתבטל אינו חוזר ונעור עכ"ל ותמיה לי שהרי מדברי הר"ן שלהי מס' ע"ז מתבאר יפה דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ וכן ראיתי להרב שם יוסף בדף ל"ט דשקו"ט בזה וכתב שדעת הר"ן שם דחמץ הוי דשיל"מ וזה היפך יסוד הרב, ישועות יעקב הנ"ל והנה בעיקר מחלוקת זו נסתפק מרן הב"י בא"ח סי' תמ"ז (בד"ה ויש לדקדק) בדעת הרי"ף שאוסר תערובת חמץ יבש ביבש אפילו בהנאה (כמ"ש בשמו ריב"ה ביו"ד סי' ק"ט) אם הוא משום דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ ומפני כך לא בטיל יבש ביבש אפילו באלף או דילמא מה שאסר הוא משום דס"ל כהרשב"א והמרדכי שלא אמרו יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא באיסורי נותני טעם אבל באיסורין שהחמירו בהם יותר מנו"ט אין הפרש בין בלול ליבש ביבש עי"ש שלא הכריע דעת הרי"ף גם ביו"ד סי' ק"ב כשהביא מ"ש המרדכי בשם רבינו חיים דחמץ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה לא שייך לומר דשיל"מ כתב ע"ז שהרמב"ם חולק שכתב בפט"ו מהלכות מ"א דחמץ הוי דבר שיל"מ ומדלא כתב שהרי"ף והרמב"ם חולקים מוכח ודאי דרפיא בידיה דעת הרי"ף בזה כמ"ש בא"ח סי' תמ"ז הנ"ל וכן מתבאר מדברי הרב ערוך השלחן בסי' תמ"ז אות ב' דשם שקו"ט בדעות הסוברים דחמץ הוי דשיל"מ ובדעות החולקים וכתב במסקנתו (בד"ה ומ"מ) כבר כתבתי דהרמב"ם והרמב"ן ורבי' יונה והרשב"א סברי דחמץ מיקרי דשיל"מ וכן יש להחמיר דחמץ בע"פ מין במינו מיהא לא בטיל וכ"כ הב"ח דכלי חמץ שנתערב באחרים כיון דאיכא מ"ד דחמץ מיקרי דשיל"מ לא בטיל עכ"ל ומדלא כלל להרי"ף נמי דס"ל דחמץ מיקרי דשיל"מ מוכח דלא ברירא ליה דיש לומר כמ"ש מרן בב"י דמה שאסר יבש ביבש באלף הוא משום שאין איסורו בנו"ט כנז"ל ומזה יש לפקפק על הרב צל"ח בחי' לפסחים על דף ו' ע"א שכתב (בד"ה אלא דהיא גופא) דחמץ בפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם הוי דשיל"מ וכ"כ עוד לקמיה דהרי"ף פסק בשלהי מס' ע"ז בהדיא דחמץ מיקרי דשיל"מ הביאו מרן הב"י בסי' פמ"ז עכ"ל ולישרי לן מר דלא פסק בהדיא הכי ומרן הב"י נסתפק בדעתו כמו שכתבתי איברא דתמיה לי על מרן הב"י דמספקא ליה בדעת הרי"ף ולא זכר שר דברי הר"ן בשלהי ע"ז אמתניתין דואלו אסורין ואיסורן בכל שהן דמתבאר מדבריו (בד"ה וגרסינן עלה בגמ' מה נפשך) דמפרש בדעת הרי"ף שכתב דקי"ל חמץ בפסח אוסר בכל שהוא דקאי בשיטת הרמב"ם וכ"כ הרב שלחן גבוה בסי' תמ"ז ס"ק ל"ד מחודש יו"ד דהרי"ף והרמב"ם סברי דחמץ הוי דשיל"מ עי"ש והרב צל"ח היה לו להביא דברי הר"ן אך לא דברי מרן הב"י שלא הכריע כאמור ולענין הלכה במחלוקת זו מבואר ביו"ד סוסי' ק"ב בדברי הרמ"א וט"ז וש"ך ופ"ת ושאר מפרשים עי"ש וממ"ש בפ"ת בשם שו"ת פני אריה מתבאר שדעת הרמ"א היא דחמץ לא מיקרי דשיל"מ וכן נראה מדהביא שם הרמ"א סברא זו בסתם וסברת הרמב"ם דמיקרי דשיל"מ כתבה בלשון יש חולקים עיין מה שהבאתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב. אמנם ראיתי להרב מק"ח בסי' תס"ז סוף סק"ג שעל מה שהקשה הרב ט"ז שם סק"ד על הרמ"א למה לא יועיל ס"ס להתירו באכילה השיב דלק"מ משום דהרמב"ם ס"ל דחמץ הוי דשיל"מ ובדבר שיל"מ לא מהני ס"ס עי"ש משמע דס"ל דרמ"א לא הכריע במחלוקת זו ולכן חושש לסברת הרמב"ם ובס' דרכי הוראה שנדפס חדש ממש לאחד מגאוני דורנו יצ"ו פלפל בחכמה בדין זה בח"ב פרק כ"ג וכתב דדעת הרמב"ם נראית להלכה וכן דעת רש"י דהוי דשיל"מ עי"ש וכבר כתבתי דגם הרמב"ן ורבינו יונה והרשב"א סברי הכי אלא דצריך לעיין בס' פני אריה שהביא הרב פ"ת שכתב דמסיק להלכה דחמץ לא הוי דשיל"מ ואמ"א ועיין להרב מג"א בסי' תמ"ז סק"מ ולהרב חק יעקב שם ותראה שאינו פשוט לומר דנקטינן דחמץ הוי דשיל"מ והרב הנ"ל יצ"ו לא זכר מדבריהם והוא חידוש:

אשובה אראה בספר יקר לגאון מופלא בדורנו יצ"ו הכי קרא שמו תורת חסד (והוא שו"ת על חא"ח) העמיק מאד בדין זה בסי' ב' וישב על הבאר דעת הראשונים בזה והנפקותות לדינא ואיך נקיטינן להלכה בדין זה ובדעת הרי"ף האריך בפרטות באות ז' להוכיח דס"ל דחמץ לא הוי דשיל"מ ממ"ש בפכ"ש גבי פלוגתא דמר עוקבא ושמואל (בדף מ') אי בעינן נתבקעו ממש שכתב דכיון דלא איפסיקא הלכתא עבדינן לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא ודוקא למיכלינהו בעינייהו אבל אם נמצאו בתבשיל ולא נתבקעו כיון דמשהו הוא מדרבנן הו"ל ספקא דרבנן ולקולא ואי ס"ל דחמץ הוי דשיל"מ הרי דשיל"מ אפילו בדרבנן ספקו להחמיר ועם שצדד בזה די"ל בין ספק מחמת תערובת לספק פלוגתא דבספק פלוגתא י"ל גם בדשיל"מ לקולא והאריך בזה מ"מ כתב דיותר משמע שדעת הרי"ף דחמץ לא הוי דשיל"מ ובאות ט' כתב במסקנתו שרוב הראשונים סוברים דחמץ לא הוי דשיל"מ וכ"מ דברי הרי"ף ג"כ רק הרמב"ם והרמב"ן סוברים דהוי דשיל"מ ומוהרש"ל וט"ז וש"ך חשו לדבריהם וכבר כתבנו דהיכא דהמאכל מתקלקל אם ישהנו אחר הפסח לכ"ע מה שאסור במשהו הוא רק משום חומרא דחמץ ולא מדין דשיל"מ ועוד יש לצדד בזה היכא דהחמץ עצמו ניטל משם ונשאר רק פליטת טעמו דפסק הרמ"א דטעמו בטיל כל שאין האיסור בעין א"כ בחמץ בפסח בכה"ג נשאר האיסור רק משום חומרא דחמץ ולא משום דשיל"מ ואף שהש"ך שם הרבה להשיב על הרמ"א מ"מ לענין זה חזי לצרופי דברי הרמ"א אחר שבלא"ה רוב הראשונים סברי דחמץ בפסח לא הוי יש לו מתירין וכשיש חמץ בעין ואין המאכל מתקלקל יש לחוש להסוברים דחמץ הוי דשיל"מ אתוד"ק עי"ש דבריו הנחמדים בחריפותו ובקיאותו גם בסי' י"ט האריך מאד בדין זה ובאות ג' כתב דחמץ בפסח אי הוי דשיל"מ או לא תלי בטעמים שבין הר"ן ורש"י הנז"ל ושוב ראה שכבר העירו כן האחרונים עתה יצא לאור ספר עין יצחק להגאון המפורסם מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו וראיתי בחא"ח סי' י"ו ענף ב' שהביא מ"ש המק"ח בסי' תס"ז סק"ג הנז"ל ושכ"כ בביאורי הגר"א סק"ה דטעם חומרת הרמ"א לאכילה בס"ס הוא משום דהוי דשיל"מ והקשה עליהם דהרי בסי' תמ"ז ס"ב קיי"ל דחמץ בער"פ בטל בששים דש"מ דלא הוי דשיל"מ וכתב חילוק נכון דדוקא לענין תערובת הוא דאין בחמץ חומרת דשיל"מ והוא עפ"י מה שהסביר דהר"ן דנייד בטעם חומרת דשיל"מ ממ"ש רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכתב הטעם משום דהוי היתר בהיתר ולא בטיל היינו משום דס"ל דאיסור שנתערב ונתבטל אין שם איסור עליו שהאיסור נהפך להיתר וא"כ לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור דאין כאן איסור לכן כתב הטעם משום דהוי היתר בהיתר ולכן שפיר סברי מרן והרמ"א בחמץ בתערובת דאין להחמיר בו דין דשיל"מ דלא הוי היתר בהיתר שהרי החמץ בעין אחר הפסח אסור עכ"פ מדרבנן א"כ אין שם היתר עליו כלל ובזה אזלינן בתר שמא משא"כ לענין לדון בו ס"ס אף בחמץ בפסח הדין כן דלא אזלינן בתר ס"ס להקל דבזה שייך לדון טעם רש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי אחר הפסח לא יהא אסור אלא מדרבנן ובפסח אסור מן התורה ושייך לומר עד שתאכלנו באיסור תורה תאכלנו באיסור דרבנן וזה דוקא כשהס"ס הם בהמעשה אבל אם הס"ס הם בדין מחמת מחלוקת הפוסקים מהני ביה ס"ס ככל דבר שיל"מ דמהני ביה ס"ס דפלוגתא דרבוותא אתוד"ק עי"ש:

עח דבר תורה כי קאמר הכי בש"ס אי מוכח דהוא מן התורה ממש או יתכן לפרשו דהוא מדרבנן עיין מה שרשמתי לעיל אות כ"ו ועתה נד"מ ספר ימי שלמה וראיתי שם בחידושיו על הרמב"ם הלכות מעילה פ"ג שכתב להוכיח דהוא מן התורה ממש מדאמרינן במעילה דף ט"ו ע"א דפריך הש"ס אדרבי ינאי דאמר אין חייבין מעילה וכו' מכמה דוכתי ומשני מדרבנן והדר פריך מדאמר עולא אר"י קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת ולא משני דמדרבנן קאמר ועמד מתמיה על הרי"ף והר"ן שכתבו דדבר תורה דקאמר בש"ס לאו דוקא ועל הרב ארעא דרבנן דקבעיה לכללא באות קס"א דמהש"ס הנ"ל מוכח בהיפך עי"ש והנה אין לתמוה כ"כ על הרב ארעא דרבנן דהד"ר הוא ובמהדורא ב' כתב להוכיח מסוגיא דברכות דף כ' כמו שכתבתי בשמו באות כ"ו ורק על הרי"ף והר"ן הוא שיש לתמוה ונראה ליישב דאין כונת הר"ן לומר דכל מקום שנאמר בש"ס לשון זה אינו אלא מדרבנן דהא מהיכא תיתי הרי משמעות הלשון הוא מן התורה ממש אלא כונתו לומר דיתכן לפרש ג"כ דהוא מדרבנן אם לא יהיה לנו הכרח לומר דמדאורייתא ממש הוא ובמקום שנאמר בש"ס דבר תורה ואנחנו רוצים לפרש דלאו דבר תורה ממש קאמר כונתנו לומר דאילו מה"ת אין הדין כן כגון בההיא דברכות דף כ' נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דאם נפרש דלאו מדאורייתא ממש קאמר כונתנו לומר דמדאורייתא נשים פטורות דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכן בההיא דפרק הזהב ד"ת מעות קונות כשנאמר דלאו דוקא ד"ת ממש אלא מסברא כונתינו לומר דלולא הסברא לא הוה אמרינן הכי ועכ"פ אין לנו שום קושי אם נאמר דרבנן חייבו את הנשים ותקנו איזה קנין אבל בההיא דמעילה אם באנו לומר דמדרבנן הוא דקאמר דיצאו מידי מעילה וכלומר דמן התורה אין הדין כן אלא לא יצאו מידי מעילה תמה על עצמך מי מצית אמרת דמדאורייתא לא נפוק מידי מעילה ואתו רבנן ובצרי ואמור רבנן לאקולי על ד"ת לא זו הדרך כלל, וכי תימא דכונת ר"י לומר דיצאו מן המעילה שהיה להם מחיים מד"ת ור"ל מדרבנן אי הכי יצאו מידי מעילת ד"ת הול"ל אי נמי לימא סתמא יצאו מידי מעילה ולישמועינן בהדיא דבחיים אינם במעילה אלא מדרבנן אלא פשיטא כונת ר"י לומר דהגם דמדרבנן אכתי לא נפוק מידי מעילה (עי"ש בהרמב"ם) מדאורייתא מיהא לית בהו מעילה ואהכי שפיר דייקינן בש"ס הא מחיים אית בהו מעילה דבר תורה וק"ל:

ודע דמ"ש הרבנים הנ"ל בשם הר"ן שכתב בשם הרי"ף דמ"ש בש"ס דבר תורה לאו דוקא וכו' לא הוה ידענא איה מקום כבוד דברי הר"ן בזה ולא פניתי לעיין בהלכות פרק הזהב כי ידוע שפירוש ההלכות לב"מ הוא להרב הנמק"י והא כתבו בשם הר"ן אמנם עתה ראיתי למרן חיד"א בקונטרס קלורית לעין שבסו"ס יעיר אזן בדף ע' ע"ד שכתב שדברי הר"ן הם בחידושיו לב"מ וכ' דמ"ש הרב ארעא דרבנן בשם הרי"ף והר"ן הוא אגב שיטפיה והוא נמשך אחריו כי סמך על עדותו אך אחר שנדפסה מערכת הדל"ת (מספר יעיר אזן) אמר לו רב אחד שהרי"ף לא כ"כ אלא דמק"ו נפקא והר"ן חולק עליו דמסברא בעלמא הוא ושהביא דברי מרן בכללי הגמרא דף י"ג והגיהם שצ"ל הר"ן פרק הזהב כתב בשם הרי"ף דבר תורה מק"ו נפקא והוא סובר דסברא בעלמא קאמר ומרן חיד"א הסכים להגהתו וכתב שכן העתיק הלשון הרב של"ה ד' ת"ד ועוד תמה הרב הנ"ל על הרבנים הליכות אלי וארעא דרבנן הנ"ל שייחסו להרי"ף והר"ן דמ"ש בש"ס ד"ת מעות קונות הוא מדרבנן דמסוגיא עצמה בדף מ"ז ובחולין דף פ"ג מוכח דמדאורייתא ממש הוא ומ"ש הרי"ף מק"ו היינו נמי מדאורייתא דק"ו הוא מה"ת וכן מ"ש הר"ן דהוא מסברא היינו נמי מדאורייתא כמ"ש התוס' בכורות דף י"ג וגם על מרן הב"י בכללי הגמרא הנ"ל תמה דמאי נפ"מ בין מק"ו או מסברא דק"ו נמי דאורייתא הוא ולזה השיב לו מרן חיד"א דעל מרן הב"י לק"מ דכלפי מה שרש"י והרי"ף הוצרכו להביא מקרא או מק"ו לפרש מאמר הש"ס דבר תורה ואילו הר"ן כתב דהוא מסברא דאין צורך לשום לימוד אלא יוכל לומר דבר תורה מסברא שכך הוא דין תורה וזה חידוש הוא דלמדנו דמכח סברא לחוד בלי לימוד פרטי יאמר כי הוא זה דין תורה משו"ה מייתי דברי הר"ן הנ"ל אתוד"ק ויש לפקפק קצת אטו לימוד מסברא מילתא זוטרתי היא והא איפכא שמעינן לה בש"ס כתובות דף כ"ב ע"א אההיא דמנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמר את בתי נתתי וכו' דפרכינן למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה אלמא דאיכא מילתא דאתיא מסברא אלימא מקרא ועיין למני"ר גופיה בברכי יוסף אה"ע סי' י"ג אות ד' (בד"ה ובאמת) ויש ליישב בדוחק ועי"ש שמלבד הש"ס דברכות דף כ' הנ"ל הביא עוד מ"ש בעירובין דף י"ז וקידושין דף ל"ט וגטין ד' ד' ודף נ"ה וריש סנהדרין ד"ת אחד ד"מ ואחד ד"ן בדרישה וחקירה ובכורות דף נ"א ד"ת בנו פדוי דכולהו שמועי מוכחי דדבר תורה מדאורייתא הוא וכתב דעוד ימצא כהנה וכהנה ואין תימה על רבינו שמשון בס' הכריתות שלא הזכירם דלאו תנא כרוכלא וזימנין קאמר דבר תורה ולאו דוקא אלא כלפי מידי אחרינא דאמר בה מד"ס קאמר עלה ד"ת כמ"ש הרב פר"ח אש"ס דתענית דף כ"ח עי"ש (השמטות):

עט דברי קבלה כדברי תורה דמו אי אמרינן הכי לענין דניזיל בספקא לחומרא כבכל ספקא דאורייתא רשמתי במע' הסמ"ך אות ל"ח:

פ דבר שאינו קצוב עם דבר קצוב אי מהני תליא בפלוגתא במקנה דשלב"ל עם דבר שב"ל שבהרמ"א סי' ר"ג ס"י וסמ"ע ס"ק י"ט ורמ"א סי' ר"ט ס"ד ואי אמרינן דמהני אזלא קושית הרב בעה"ת מפירות דמתניתין כיון דשיעבד קרקע דהוא קצוב עם הפירות דאין קצובין כן מצאתי כתוב בקונטריסי בשם הרב תשובה מאהבה סי' קל"ז:

פא דיינים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול אי בטלה כל החבורה רשמתי לקמן במערכת הנו"ן אות כ"ז:

פב דעת אחרת מקנה אם יש חילוק בין ישראל לנכרי בזה רשמתי במערכת הגימ"ל אות נ"ה ס"ק ל"ה, ועיין במערכת הקו"ף אות י"ו:

וכמ"ש הפוס' דבדעת אח"מ מהני קנין שלא בדעת הקונה (כמו שרשמתי במערכת הקו"ף אות י"ו) אם יש לחלק בין מתנה למכר עיין חת"ס יו"ד סי' שי"ג ד"ה אנן מה וכו' דדוקא במתנה הוא דאיכא למ"ד דמהני אבל במכר לא מהני כיון דיתכן שימשך לו חוב מזה אם יגנב או יאבד שיצטרך לשלם וכו' ובנו"ב מ"ק א"ח סי' י"ט ד"ה ואמנם וכו', כתב בס' החת"ס לענין זכות שימשך ממנו חובה דלא אמרי' זכין לאדם וכו' ותמה ע"ד בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ד אות ג' ד"ה אך וכו' מדברי הר"ן פ"ד דגטין וכו' עיי"ש ועיין במ"ש לקמן במערכת הזיי"ן אות כ"ב ומשו"ת תפארת יוסף א"ח סי' י"ט ד"ה אולם באמת וכו' נראה דקאי בשיטת החת"ס הנ"ל ממש"ש בחיו"ד סי' ל"ב ד"ה אך עדיין וכו' נראה דלא שאני ליה בין מתנה למכר. ועיין שבילי דוד ליו"ד בדף קכ"ז רע"ג ועיין היטב בשו"ת חת"ס ח"ו סי' כ"ח. מחנה אפרים הל' שלוחין ססי' י"ו ובשו"ת שו"מ ח"ב סי' ס"ז דמיירי במכר כתב טעם ההיתר משום דעת אח"מ ובס' מלאכת חרש דף ט"ו אות ס"ג כ' דהנתיבות בסי' ח' בביאורים סקי"ד כ' בתי' שני לחלק בין מתנה והפקר למכר וכתב ע"ד דליתא דמוכח מדברי הא"ז בב"ב דף מ"א ע"א בעובדא דרב ענן במ"ש בשם הרשב"א דאין לחלק בזה:

ולא מהני דעת אחרת מקנה כשאין הקונה מכוין אלא א"כ כשבשעה שעושה הקנין יודע המקנה ומכוין להקנותו כ"כ בשו"ת תפאר יוסף חיו"ד סימן ל"ב סוד"ה אך עדיין וכו', וכן מתבאר מדברי מרן מוהרי"ט בח"א סי' ק"ן ד"ה איברא וכו' עי"ש ועיין בשו"ת בית שלמה א"ח סי' ס"ה דף מ"ב סוע"ד וכ"כ בשו"ת מנחת משה חיו"ד סימן כ"ה ד"ה אמרי וכו' וכתב שכך כתב להדיא בנתיבות סימן ר' אות ד' והתפלא על שלא הזכיר דכבר כ' כעין זה המוהרי"ט סי' ק"נ:

והפקר אי חשיב דעת אח"מ דאיכא דעת המפקיר, עיין משל"מ פכ"ט מהל' מכירה הל' י"א שו"מ מהדורא ב' ח"ג סי' ס"ח ומהדורא ג' ח"א סי' ק"א, פרת יוסף מסלאנים דף פ"ז ע"א ד"ה עתה, אגודת אזוב מדברי א"ח סי' י"ד, ועיין מג"א סי' רמ"ו סק"י, ובש"ת זכרון צבי מנחם סוף סי' א' ד"ה וראיה לזה, ובס' עמודי אש סי' ו' אות ח' כתב דהיד המלך פ"ב מהלכות שבת ה"ג הרעיש עולם ע"ד המג"א דבדעת אחרת מקנה קונה הזוכה אף שלא בכונה וכתב ע"ד דלק"מ דבנכרי ל"מ דא"מ עי"ש וס' יה"מ אמ"א (כי לפי הנראה הוא לנכד הג' נו"ב, ואינו היד המלך הספרדי הנמצא בידי) ואולי ס"ל דהפקר לא חשיב דאח"מ, וע"ד המג"א הנ"ל עיין מח"א הל' קנין חצר סי' י"ב ועי"ש בהל' שלוחין סי' ט"ז לענין הפקר אי חשיב דאח"מ, ובספר צפיחת בדבש דף קל"ז ע"א, ובשו"ת תפאר יוסף א"ח ריש סי' י"ט דאטו גרע מהניח בהמתו אצל נכרי בשבת דמבואר בס"י דמועיל שיאמר בהמתי קנויה לנכרי אף שהנכרי לא ידע מזה עכ"ד עי"ש שלא זכר מ"ש המג"א הנ"ל דצ"ל להנכרי קנויה לך כדי שיתכוין לזכות, ועל דברי המשל"מ הל' מכירה עיין מזל שעה דף ע"ו ע"א, ובס' חתן סופר דף ס"ד אות ב' מחלק בדין זה בין הפקר שמסלק עצמו בלבד ואין כונתו להקנות לעלמא לכשמפקיר וכל כונתו בהפקרא להקנות לעלמא עי"ש ובגוף דברי המשל"מ הנ"ל אתה תחזה בס' בנין שלמה הנד"מ לידידי אישי כ"ג הגאון מוהרש"ך יצ"ו בסי' י"ז דף כ"ב ע"ג, ובתיקונים והוספות שבסוף הספר סי' ח':

פג דת משה אי שייך לומר דת משה על דברים שהם מדרבנן, בשו"ת צמח צדק החדש אה"ע סוף סי' קנ"א הוקשה לו בנוסח גט חרש איך אפשר לכתוב בו כדת משה וישראל, מאחר שהוא מדרבנן, ואמרינן בכתובות דף ע"ב ע"א ראשה פרוע דאורייתא היא עי"ש בפירוש רש"י דמשמע דדבר שהוא דרבנן לא מיקרי דת משה וניחא ליה לומר דהכוונה דדבר דאורייתא אינו נכלל בכלל דת יהודית אבל דבר דרבנן נכלל בדת משה עי"ש. ואני עני מצאתי להרשב"א בשו"ת ח"ה סי' רמ"ו ה"ד הרב שבט בנימין סי' רע"ו שנשאל בר' שנשבע לישא את הקטנה כדמו"י ושוב חזר בו והשיב חזרתי על כל צדדי דברי ראובן ולא מצאתי בהם ממש וכו' ואם מפני שנשבע שישאנה כדת משה וסבור לומר שזה א"א לה להתקדש כדת משה וישראל כלומר קידושין דאורייתא זו שגגה היא כי כל מה שתקנו חכמים כדמו"י הוא ומי שמקדש את הקטנה בו בלשון הוא מקדשה והטעם שהתורה אמרה ל"ת מה"ד וכו' דרך כלל אמרה תורה שלא נסור ממה שיגידו לנו בין בפירוש התורה בין בתקנותיהם ומי שאינו שומע להם עובר על דת הוא וכתב בשבט בנימין דהרשב"א נרגש מההיא דכתובות דף ע"ב ושתירץ לזה וסיים הרשב"א אבל כאן דת משה אפילו בקידושין דרבנן תדע לך דאל"כ לדעת רש"י והרמב"ם דאין קידושין מן התורה אלא בביאה א"כ היאך המקדש אומר כדת משה וישראל והלא אינה מקדשה אלא בכסף שאינו אלא מדרבנן וכו' ע"כ וכתב שם בשבט בנימין דהרבנים מוהרי"מ ומוהרח"ם כ' שאין לכתוב בכתובת חרש כדמו"י משום דאינו אלא מדרבנן, והביא מ"ש הנ"ש במ"ב לענין גט חרש ושקו"ט בזה וסיים דמדברי הרשב"א מוכח דבדרבנן נמי שייך לומר כדמו"י, וראיה לזה מדמברכינן אמצות דרבנן וצונו ואמרינן היכן צונו בלאו דלא תסור וכו' עי"ש ובקונטרס אסיפת דינים במערכת גט סי' א' אות ס"ד רשמתי הסוברים לכתוב בגט חרש כדמו"י אף דהוא דרבנן והם הרבנים ג"מ ובארות המים ויד אהרן ושמן המשחה והלק"ט ומוהרי"ב שבס' ג"פ ד' לק"ט כמ"ש כ"ז הרב בית אהרן בדף יו"ד ע"א, וכ"כ הרב אביו שם בדף נ"ו ע"ג, ובמזה"ג להרב מוהרי"ד שבס' רב דגן דף ס"ו אות קל"ט כתב שכתבו כנוסח שביד אהרן (ושם הסיום בכדמו"י כמ"ש בבי"א הנ"ל). שוב ראיתי שם במזה"ג הנ"ל בדף ע"ג ע"ג אות תקי"ב הן ל"ו הובא שם נוסח גט חרש וסיים בכדמו"י עי"ש, וכן הוא הנוסח במזה"ג שבספר שער אשר לה"ה מוהרא"ק בדף קכ"ב אות ע' עי"ש א"כ משמע דכולהו רבנן קדישי עליונים למעלה ס"ל דשייך לומר ולכתוב דת משה אמידי דאינו אלא מדרבנן (דמ"ש בנ"ש דאם לא יועיל לא יזיק הוא דוחק כמ"ש בשבט בנימין עי"ש). שו"ר בס' כל החיים למרן החבי"ף דף ד' אות י"ב וז"ל דת משה מיקרי גם מה שהוא דרבנן שזה בכלל הרשב"א ח"ה סימן רמ"ו, ועיין משא חיים במערכת גימ"ל ד"ה גאבילה עכ"ל (עיינתי שם ול"ח כה"ס):

והן עתה הגיע לידי ספר מלאכת חרש לאחד מגאוני דורינו יצ"ו וראיתי שם בח"א אות ל"ז דפשיט"ל דשייך כדת משה וישראל בגט חרש דרבנן כדמברכינן וצונו והוכיח במישור ממ"ש הראשונים בסיום נוסח גט מיאון כדמו"י (אף שהוא דרבנן) והם הה"ג בסוף הל' גיטין ובספר הישר לר"ת סי' תקנ"ו ובעיטור (אות גט מיאון) וברי"ו נכ"ב ח"ב ובראב"ן דף קכ"ג ע"ג ומסיק כן לכתוב בגט חרש כדמו"י עי"ש ד"ק ואפריון נמטיה:

פד דבר שיש לו מתירין מצאתי כתוב בקונטריסי בשם הרב תשובה מאהבה סי' ק"ב דשבועות כיון שאין נשאלין אלא מדוחק כמ"ש ביו"ד סי' ר"ג וסי' ר"ל לא חשיב דשיל"מ דלא כמ"ש הפמ"ג בפתיחה הכוללת להלכות פסח בפשיטות דשבועה הוי דשיל"מ כנדר ושכן מוכח משו"ת חו"י (סי' קל"א) דמהחו"י אין ראיה משום דעיקר כונתו מפאת הנדר דמצוה לאיתשולי ושמצא לו עזר מתשובת בית יעקב סי' ק"י, והפמ"ג כתב דרך גזרה וחקה וכו' וגם בסי' ק"ג מחזיק בסברתו וסיים כל זמן שלא יראני אדם באחד מהראשונים ששבועה מצוה לאיתשולי אני על מקומי ששבועה אינה דשיל"מ ע"כ מ"כ (בקונטריסי מזה זמ"ר כשהיה שאול בידי ספר הנ"ל) ועתה אינו בידי וכבר הרב פ"ת בסי' ק"ב סק"י (עמ"ש הרמ"א מי שנדר מדבר אחד ונתערב לדידיה מיקרי דשיל"מ) הביא דברי הרב תשובה מאהבה הנ"ל, והרב קהל יהודה בסי' ק"ב ע"ד הרמ"א הנ"ל כתב וז"ל דוקא נדרים הוי דשיל"מ דמצוה לישאל עליהם אבל לא שבועות כ"כ גדול האחרונים וכמדומה שכ"כ מוהר"ם וכעת אין אתי הספרים עכ"ל ונעלם מהם דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' נדרים הל' י"ד וט"ו דגם שבועה חשיבה דבר שיל"מ וכבר השיג כן הרב ערך השלחן באות ט"ו על הרב בית יעקב עי"ש וכן יש להעיר על רבינו עק"א בתשובה סי' ס"ה שעל מה שנשאל (במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבלה זו ונתערב בשוגג בענין המועיל ביטול מצד האיסור אי נימא דבטלה היא גם מצד הנדר דבעלמא נדר הוי דשיל"מ ומשו"ה לא בטיל אבל הכא כיון דאין לה היתר בלא ביטול גם איסור הנדר בטל או דילמא מ"מ איסור נדר הוי דשיל"מ ולא בטיל) כתב בד"ה אכן מסתפקנא וכו' דיש מקום להתיר לפי מה שמחלק הש"ס דתרומה לא הוי דבר שיל"מ כיון דליכא מצוה לאיתשולי אבל נדרים דאיכא מצוה לאיתשולי הוי דשיל"מ ופירשו הרא"ש והר"ן דבדאיכא מצוה לאיתשולי הוי כמאן דאיתשל ובתרומה דליכא מצוה נהי דבידו לאיתשולי מ"מ כיון דאין ההיתר בא בזמן ממילא בלי מעשה כמו מיו"ט לחול לא מיקרי דשיל"מ וא"כ בנדו"ד פשיטא דליכא מצוה לאיתשולי דלא שייך לומר כל המקיימו כאילו הקריב קרבן דהא צריך לקיימו מחמת איסור נבלה ואדרבא הא אי אפשר לאיתשולי דהא נדר לדבר מצוה א"כ לא הוי כלל דשיל"מ עכ"ל הנה תפס השיטה בפשיטות דכל דליכא מצוה לאיתשולי לא הוי דשיל"מ ולא זכר שר שאין כן דעת הרמב"ם שהרי בשבועה דליכא מצוה לאיתשולי נמי ס"ל דדשיל"מ מיקרי וא"כ היה לו לכתוב ההיתר בנדונו רק מצד דאי אפשר לאיתשולי משום דהוא נדר לדבר מצוה דבזה יתכן דגם הרמב"ם מודה דלא הוי דבר שיל"מ ותו לא, והרב ש"ך בסי' ק"ב סק"ח כתב (עמ"ש מרן שם ס"ג דכלי שנאסר ונתערב לא הוי דשיל"מ לפי שצריך הוצאות להגעילו והוא מהטור בשם הרשב"א) דרש"ל השיג דלא היה צריך לזה כי בלא"ה כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח הזמן לא חשיב דשיל"מ וכתב ע"ד ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפילו בא ההיתר בלא זמן חשיב דבר שיל"מ כגון נדרים וכה"ג עכ"ל, וכתב הרב פ"ת דהרב בית יעקב סי' ק"י הצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן והיה נלע"ד דאפשר דהרב ש"ך לא נחה דעתו בזה משום דס"ל דגם שבועה דליכא מצוה בהתרתה הוי דשיל"מ כמ"ש הרמב"ם וזהו שדקדק לכתוב כגון נדרים וכה"ג וכו' וכלומר נדר ושבועה אלא שראיתי בש"ך סי' שכ"ג דמתבאר דס"ל דכל דליכא מצוה לאתשולי לא הוי דשיל"מ שכתב דנדרי הקדש כיון דאין נשאלין עליהם אלא מדוחק לא הוי דשיל"מ עי"ש, והרב כרם שלמה שם ציין לעיין בס' שלום ירושלים במס' ביצה ובתשובה מאהבה ח"ג ואין מצוים אצלי לעיין בדב"ק, אך דברי התשו"מ ח"ג ראיתי בס' יד דוד ליו"ד בסי' ק"ב אות ד' שאחר שהביא מ"ש בתשו' מאהבה הנ"ל כתב דבתשו"מ ח"ג כתב דהרב כנפי יונה דף ע"ח ע"ב קאי כוותיה ושרב אחד השיגו ממ"ש בכ"מ פ"ה מהל' נדרים הט"ו שאני נדרים דהוי דשיל"מ וכו' ושם כתב הרמב"ם בין בנדר בין בשבועה ושהודה על האמת שדברי הרמב"ם עומדים כחומה נגדו אלא שהק' מאי מצוה איכא בשבועות ושמצא במח"א בחידושיו על הרמב"ם שהקשה כן. ועוד הביא בי"ד שם בשם הרב בני דוד דף נ"ז ע"א משם הרב משל"מ שכתב דמדברי הרמב"ם מוכח דגם שבועה הוי דשיל"מ אלא שצ"ע מאי מצוה איכא וכו' וציין בזה ספרים רבים שא"מ אצלי הא למדת דדבר זה שנוי במחלוקת אם כשאמרו דדבר שישנו בשאלה חשיב דשיל"מ הוא דוקא כשיש מצוה לישאל עליו או אפילו ליכא מצוה מ"מ כיון שישנו בשאלה חשיב דשיל"מ, וראיתי להרב תפארת ישראל בפיה"מ פ"ג דמס' ערלה מ"ג דנקיט בפשיטות דכל דבר שישנו בשאלה אף אם אין מצוה לישאל עליו חשיב דשיל"מ שכתב דמאי דתנן ובמוקדשין מקדשין בכל שהן היינו אפילו בקדשי מזבח משום דכיון דמצי למישאל עליהן כמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג ד"ה ארבע הוי דשיל"מ ולא בטיל והרי בקדשי מזבח אין שום מצוה לישאל עליהם אלמא פשיטא ליה דגם בכה"ג חשיב דשיל"מ וה"ה לדידיה גבי שבועה ומכל הרשום מבואר שאינו פשוט לומר כן:

ולענין תרומה אי חשיבה יש לו מתירין ע"י שאלה הנה מרן כ"מ בסוף פרק ה' מהלכות נדרים כתב דהויא יש לו מתירין ותמה עליו הרב לח"מ דבהדיא אמרינן בנדרים דתרומה לא הויא דשיל"מ כיון דליכא מצוה לאיתשולי עלה, ועוד הקשו עליו מדברי עצמו בפט"ו מהלכות מא"א דין שכתב דתרומה לא הויא דשיל"מ, והרב יד יהודה בדף י"ד ע"ג הביא דבריו הרב פתח הדביר ח"ב סי' קצ"ו אות ו' יישב דברי מרן כ"מ דלענין חומרת ביטול בעינן יש לו מתירין גמור ותרומה דליכא מצוה לאיתשולי לא חשיב ישל"מ גמור אבל לענין תליה בנפל אחד לים וכן לענין גידולין חשיב יש לה מתירין עי"ש:

ודבר שיש לו מתירין מן התורה אבל אסור מדרבנן או שמן הדין מותר אלא שהחמירו בו הפוסקים לכאורה מתוך חומרו וקולו אין לו דין דשיל"מ וצריך להתיישב ועיין להרבנים ח"צ סי' פ"ו ופרמ"ג בא"א סי' תרע"ז ס"ק י"ב, והרב שו"מ במהדורא ג' ח"א סי' כ"ו מביא דעת הר"ן דאף דאסרו מדרבנן כל שמדאורייתא יש לו מתירין מיקרי דשיל"מ וכתב שדברי הר"ן מפורש ברש"י שבת דף ח' ע"א ד"ה רחבה ו', ועיין מחצית השקל סי' תמ"ו סוף סק"ב, וביו"ד סי' ק"ב ס"ג בכרו"פ סק"ה (ד"ה ומה שכתב) ובפ"ת שם סק"ו, ולהרב מוהרימ"ט בח"ב חא"ח סי' א', ובשו"ת תורת חסד הנד"מ לגאון בדורנו יצ"ו על א"ח בסי' י"ח אות ז':

פה דבר שיש לו מתירין איסור שנתבטל ויכול למוכרו ע"י קצת טורח בלא פסידא אי מיקרי דבר שיל"מ הרב מקנה אברהם באות פ"ב הביא מחלוקת דהרב פרי תואר רסי' ק"ב ס"ל דמיקרי דשיל"מ והרב כסא אליהו יו"ד סי' צ"ט כתב דלא הוי דשיל"מ וציין לעיין מוהריב"ל מ"א דף קל"ג ושו"ת הרב מוהריב"ל אמ"א לעיין בדב"ק וכן ספר כס"א ועיינתי בדברי הרב פר"ת וראיתי שלא החליט כן אלא הוא הצד צדדים לכאן ולכאן די"ל כיון שיכול למכרו לנכרי בלי שום הפסד רק ע"י מעט טורח הוי כי"ל מתירין או נאמר כיון שאינו אלא גזרת חז"ל אין לנו אלא האמור בדבריהם ומסיים ונראה כי אורויי אורינן למיעבד אכרוחי לא מכרחינן עכ"ל ומרן מוהרד"ף בספר מזמור לדוד דף פ"ד סוף ע"ב כתב ע"ד וז"ל חומרא זו לא נמצאת ולע"ד אין לה על מה לסמוך דדבר ברור דלא נקרא דשיל"מ אלא שיחזור אחר זמן או ע"י תיקון להיתרו הראשון להיות מותר באכילה לגמרי ומה ענין מכירה לזה ע"י המכירה לא תחזור להיתר אכילה ועוד דשיל"מ דבר דהשתא איתסר אלא שאחר זמן יבא ההיתר כגון ביצה אי נמי דהשתא איתסר אלא שבידו לתקנו וע"י אותו תיקון יחזור להיתר כגון טבל ומעשר ואין זה שייך לכאן דלא נאסר מעולם אלא לאכלו ואיסור זה אם באת לאסרו אפילו אחר המכירה כדקאי קאי כאיסוריה אלא ודאי אין עיקר לדברים אלו כלל עכ"ל והרב חכ"א בקונטרס בינת אדם שער איסור והיתר סי' נ"ד כתב דאין לומר דימכרנה לנכרי והוי דשיל"מ דכיון דצריך טירחא והוצאה לא חשיב דשיל"מ כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב ומשמע דאם אפשר למכרו בלי שום טורח והוצאה חשיב דשיל"מ ולפי מה שהסביר מרן מוהרד"ף גם בזה אית לן למימר דלא חשיב דשיל"מ כיון שהמכירה לא נאסרה ומה שנאסר לא יותר וכבר ידוע פלוגתא דהרי"ף וראבי"ה בפת שאפאה עם הצלי דהרי"ף ס"ל דהוי דשיל"מ שהרי יכול לאכלה עם בשר וראבי"ה ס"ל דלא הוי דשיל"מ דלא שייך לומר דשיל"מ אלא כל שיש היתר למה שהיה אסור אבל פת זו לא נאסרה עם בשר ורק עם כותח נאסר ועדיין עומד באיסורו וכתב הרב תה"ד בסי' ק"ע דאף דבעלמא הלכה כהרי"ף הכא הלכה כראבי"ה דהכי אתמר בש"ס דיבמות וכו', ולכן פסק בחתיכת בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה בחתיכות אחרות בטלה ברוב ומותרות כולן בבישול ולא שייך לומר דלא תבטל משום דשיל"מ דלצלי לא נאסר מעולם ולבישול עודנה באיסורה עי"ש והביאה מרן הב"י בסי' ס"ט ופסקה בש"ע סי"ד ועי"ש בדברי המפרשים ובסי' ק"ב ס"ד בהגהה ובדברי המפרשים דנקיטינן כסברת ראבי"ה דלא מיקרי יש לו מתירין אלא כשיש היתר למה שנאסר וא"כ לפי זה נראה ודאי כדעת הרבנים כס"א ומזמור לדוד הנ"ל דלא מפני שאפשר למכרו בלי שום הפסד חשיב יש לו מתירין במכירה שהרי מכירה לא נאסרה מעולם, ולא עוד אלא די"ל דבזה גם הרי"ף מודה דלא חשיב יש לו מתירין מחמת המכירה דשאני פת שאפאה עם הצלי דיש לו עכ"פ היתר אכילה עם בשר משא"כ בדבר שאין לו היתר אכילה אלא היתר שהיא פעולה אחרת י"ל דגם לדידיה לא חשיב יש לו מתירין והרב פ"ת בסי' ק"ב סק"ח כתב דהרב תשו' מאהבה ח"א סי' ג' תמה על האחרונים שפסקו דלא כסברת הרי"ף ושהוכיח שדעת רש"י והרמב"ם והר"ן כסברת הרי"ף ושכן פסק הרב שעה"מ בפט"ו מהלכות מ"א אך מר רבו נו"ב שם בסי' ו' דחה ראיותיו וכתב שיפה הכריעו כל האחרונים דלא כשיטת הרי"ף ושכ"פ הרב פרמ"ג עי"ש ומכל האמור מיסתייעא מילתייהו דרבנן קדישי הנ"ל דלא חשיב דשיל"מ מה שיש לו היתר מכירה אף אם הוא בלי הפסד כלל ובעיקר סברת הרי"ף הנ"ל אתה תחזה לידידי הגאון המופלא כמוהריז"ש יצ"ו בספר הנורא זכר יהוסף בחידושיו לעירובין דף מ"ה מ"ש בבקיאות נפלא כדרכו בקדש:

ועוד מצאתי בעיקר סברת הרי"ף הנ"ל שנשאל הרב כתב סופר בחיו"ד סימן ס"ז להכריע למעשה כי האחרונים הט"ז וש"ך כתבו דלא קי"ל כהרי"ף בזה וראה הרב השואל בפר"ח שחוכך להחמיר כהרי"ף דהר"ן כוותיה ס"ל וכן משמע מרש"י בפרק משילין וכו' וראה ג"כ בפרמ"ג סי' ס"ט ע"ד הש"ך אות י"א דהעיקר כהש"ך וביקש הכרעתו לדינא ובתשובתו האריך בחריפותו ובקיאותו והעלה דבר חדש בשיטת הרי"ף עפ"י מה שהקשה לשיטת הרי"ף דבאמת צריך טעם איך נחשוב זה לדשיל"מ לפי מ"ש רש"י בכ"מ וכן הוא הפשוט דטעמא דדשיל"מ הוא דעד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר והיכא דיש טרחא או הפסד בטל משום דלא שייך עד שתאכלנו באיסור אכול בהיפר דהא יש לו נפקותא דטרחא או הוצאה וא"כ בפת שאפאה בצלי שזה רוצה לאכלו בכותח וערבה לו איך נאמר לו עד שתאכלנו בכותח אכול בבשר או בפ"ע הרי הוא רוצה לאכלו עם כותח לכן כתב דבאמת לא אמרה הרי"ף רק בפת שנאכל בכל דבר בבשר ובחלב וגם בפ"ע ועיקר אכילת אדם הוא הלחם ושאר דברים הם ללפת הפת כי הכל הוא טפל לו לכן אומרים לו עד שתאכל פת זה בכותח שיש בו נידנוד איסור וצריך ביטול אכול בצלי או בפ"ע כי כן רגילים הכל לאכול פת בכל אלו ויערב להם אבל דגים שעלו בקערה ורגילים היו לאכלם בכותח וכן צנון בכותח לא אמרינן ליה עד שתאכל צנון או דגים בכותח אכול בלי כותח ומה לך ליכנס בביטול הא כך ערב ויונעם לו לאכול צנון או דג בכותח ובזה נסתלק מה שמקשים על הרי"ף מצנון ודג, וכן מה שמקשים ממ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים וכו' דהוא חפץ ורוצה ללבוש בגד פשתן ודקדק חילוק זה מדברי הרי"ף עצמו בפ' גיה"ן דפתח בתרתי פת שאפאה וכו' והאי ביניתא וכו' ומסיים ועוד האי פת שאפאה וכו' דשיל"מ הוא וכו' דשביק לביניתא משום דדוקא בפת הוא דס"ל דהוי דשיל"מ מטעם הנ"ל ולדינא כתב במסקנתו דרבו החולקים על הרי"ף (במאי דס"ל דכל שיש לו עכשיו היתר לשום דבר אף שלמה שנאסר אין לו היתר הוי דשיל"מ) ואזלינן להלכה בתר רובא דרובא וגם לפי כללא דכייל לן מוהר"ם דבכ"מ נוהגים כרב אלפס לחומרא וכתב התה"ד דבזה נקיטינן לקולא משום דקשיא עליה מש"ס דיבמות ובדרבנן לא דייקינן כולי האי לפמ"ש דגם הרי"ף ל"א למילתיה אלא בפת ועכ"פ י"ל כן בשיטת הרי"ף לא נניח ודאי דרוב ראשונים דחולקים על הרי"ף במקום דנ"ל דגם הרי"ף לא אמר רק בפת וראיות שהבאתי יתנו עדה"ן כי כן הנכון בשיטת הרי"ף אלו תוד"ק בזה עי"ש נפלאות תורתו ברוך שחלק לו מחכמתו ומ"ש שהקשו על הרי"ף ממתני' פ"ט דכלאים צמר רחלים שנתערב וכו' וכתב שקושיא זו כתובה בספרא דבי רב זקני רשבה"ג והניחה בצע"ג (ולא הראה איה מקום כבוד דב"ק בזה) כונתו לפי הנראה היא למ"ש בחי' רעק"א סי' צ"ט ע"ד הרמ"א סעיף ו' בדברי הש"ך ס"ק כ"ב עי"ש:

פו דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל כתב הרב מלא הרועים במערכה זו אות ו' בשם הרב צל"ח בחיד' לפסחים דף ט' ע"ב בסוגיא דתשע ציבורין דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו לענין איסור אכילה דשייך ביה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דא"א לו לאכול היום ומחר דאם יאכל אותו היום אין לו עוד למחר ועכ"פ לא יאכל אותו כ"א פעם אחת ולכך לא יפסיד במה שאינו אוכלו היום דאם לא יאכל היום יאכל למחר אבל בטלטול דיוכל לטלטל גם היום ומחר ל"ש דשיל"מ דעכ"פ מפסיד הטלטול של היום וכן בהנאה כיון דאיכא הנאה שאינה של כילוי דיכול ליהנות היום וגם למחר ול"ש דשיל"מ לכך בכל הנאות לא גזרו שלא לחלק בין הנאה להנאה ואף דבטבל מחלקינן בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי שאני טבל דהוא מדאורייתא אבל בדבר שיל"מ דרבנן מפלגינן וכל הנאות שרי עכ"ד הצל"ח וסיים במה"ר אך כל זה לטעם רש"י אבל לטעם הר"ן משום דהוי מב"מ אין לחלק וראוי להיות אסור בהנאה ובטלטול עכ"ל, וכן מצאתי שכתב הרב מוהרש"ל בדרשתו שהובאה בצל"ח למס' ביצה דף ד' ע"א שדברי מר אביו בצל"ח לפסחים הנ"ל אינם אלא לטעמו של רש"י אבל לטעם הר"ן אין לחלק עי"ש בסוף הדרוש ומיסתמיך ואזיל בתר האי כללא הרב שו"מ במ"ק ח"ב סי' תק"ן ובח"ג סי' כ"ח ד"ה (והנה וכו' ודבריו שם צריכים ביאור לענ"ד במ"ש אך גוף הדין תמוה לפי מ"ש הצל"ח וכו' עי"ש) ובסי' קנ"א. ובשו"ת נו"ב מ"ת באה"ע סי' ל"ח (בד"ה ואחר) הזכיר מ"ש בצל"ח לפסחים הנ"ל וכתב עוד דכי היכי דלענין ביטול אמרינן דלא חשיב דשיל"מ ובטיל הכי נמי למאי דקי"ל דספק בדבר שיל"מ לחומרא אזלינן והיינו ג"כ משום שעד שתאכלנו בספק איסור המתן למחר ואכול ודאי היתר א"כ בהנאה וטלטול לא אזלינן לחומרא ומזה דן לספק מעוברת חברו דאין שייך למיזל לחומרא משום שיש לו מתירין אחר כ"ד חדש שהרי יכול להיות עמה תוך הזמן ואחר הזמן ודומה להנאה וכו' וסיים ואפילו אם ירצה אדם לפקפק על חידוש הנ"ל וכו' עי"ש (ומדבריו אלו למד הרב פ"ת ביו"ד סי' קפ"ה בנחלת צבי ליישב לענין ספק בכתמים עי"ש וראיתי דבריו אלה אחר שכתבתי כל הכתוב בזה) ולענ"ד יש לפקפק בזה מדברי הרב ש"ך בסי' סק"ח שכתב גבי תערובת כלי איסור שכתב מרן דבטל ברוב דצריך להשהות כל הכלים עד אחר מעל"ע כיון דיש לו מתירין מה"ת אחר שהיה מעל"ע לא בטיל דהא הרשב"א והטור לא כתבו דלא הוי דשיל"מ אלא משום שיש הוצאה להגעיל אבל להשהותם דליכא שום פסידא חשיב דשיל"מ עי"ש והרי גם בכלים שייך לומר סברא זו שמפסיד מלהשתמש בהם תוך מעל"ע וא"כ לא היה לנו לומר בזה דשיל"מ ואף שכתבו הרבנים הנ"ל דלא כ"כ הרב צל"ח אלא לפי טעמו של רש"י ולא לטעמו של הר"ן מ"מ נראה דרוב הפוסקים נקטו כטעמו של רש"י ואם איתא לחידוש זה לא הוה שייך לדון בכלים הללו דין דשיל"מ, ומדברי הרב פרמ"ג בא"ח סי' תקי"ג בא"א סק"ד מתבאר דלא שמיעא ליה סברת הרב צל"ח שכתב ולענין טילטול ספק נולדה ביו"ט ונתערבה באחרים אפשר אסור בטילטול מדשיל"מ עי"ש ולדברי הרב צל"ח אין שייך בטילטול חומרת דשיל"מ שו"ר דביו"ד סי' צ"ט במשבצות ס"ק י"ב (בד"ה ומדי דברי) הקשה עמ"ש בש"ס ביצה דף ד' ע"ב כי מהפך בהיתרא מהפך ופירש"י והרא"ש דהאיסור בטל ברוב והיכי בטל הא הוי דשיל"מ וסיים ע"ז וז"ל ואם היינו אומרים דדבר שיל"מ לא בטיל היינו אכילה אבל טילטול בעלמא לא אמרו כנראה ממרוצת דברי הר"ן בפ"ק דיו"ט הוה א"ש עכ"ל הנה למדנו מדבריו עדיפא מדרב צל"ח דגם להר"ן לא שייך בטלטול חומרת דשיל"מ וראיתי להרב פ"ת בסי' ק"ב סק"ו שהביא מ"ש הרב ש"ך הנ"ל ומ"ש ע"ד קצת מרבני האחרונים ושוב כתב דנ"ל דבזה אין שייך דין דשיל"מ כמ"ש הצל"ח לענין טילטול וכו' עי"ש שנראה שדוחה דברי הש"ך עפ"י כלליה דרב צל"ח כאילו מר בר רב אשי חתים עלה, ולענ"ד נהפוך הוא דיש לפקפק על חידוש זה שחדשה תורה דיליה מדברי הקדמונים הנ"ל כמו שכתבתי למעלה אך לפי מ"ש במשבצות הנ"ל דהר"ן ס"ל דבטילטול לא אמרינן דשיל"מ מזה אפשר דיש להשיג על הרב ש"ך אלא שכעת לא מצאתי דברי הר"ן בזה ואולי אין לדמות שימוש דכלים לטילטול דמוקצה וצריך להתיישב במה שפלפל בזה גאון עזינו הגאון המופלא בספר הנכבד זכר יהוסף ע"ד התוס' בעירובין דף מ"ה ע"ב עי"ש חריפותו ובקיאותו דתלי ע"כ קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות בקיצור נמרץ ומצאתי בשו"ת תורת חסד לגאון בדורנו יצ"ו בסי' ל"ח אות ג' שכתב בשם רעק"א דלענין איסור מלאכה בפורים אין להקל בט"ו מחמת דהוי ספק דרבנן דזה הוי דשיל"מ דיכול לעשות המלאכה למחר ובדשיל"מ אף ספקא דרבנן לחומרא וכתב ע"ד דלפמ"ש בצל"ח דדשיל"מ לא שייך אלא באכילה וכו' א"כ בדבר שיכול לעשות היום וגם מחר אין להחמיר בדשיל"מ ומיהו בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"א לא משמע כן מדהוצרך להשהות הכלים מעל"ע משום דשיל"מ עכ"ל והוא תנא דמסייען ולפי דרכנו למדנו דגם רעק"א לא ס"ל סברת הרב צל"ח הנ"ל ועיין בקובץ יגדיל תורה סי' קל"ב דף רל"ב ע"ג אחר כל אלה הדברים ראיתי לידידי הגאון עמודי אש יצ"ו שהאריך בכלל זה בסי' ז' אות ה' ועם כי לא פניתי לעיין בדב"ק אך זאת אגיד שראיתי שהביא מ"ש בנו"ב מ"ת חא"ח סי' ע"ה שרב אחד השיגו מדברי התוס' בעירובין דף מ"ה ד"ה אבע"א דלפי מ"ש בצל"ח לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה וטלטול נסתר קושיתם והרב נו"ב הודה על האמת שמדברי התוס' יש סתירה לחילוקו אלא שהוא כתב לחלק כן לתרץ דברי רש"י ואין אחריות דברי התוס' עליו ולפי הנראה התשו' שבחאה"ע קדמה לתשובתו שבא"ח הנ"ל, ולכן כתב בפשיטות כי כלליה שבצל"ח ולא הזכיר דברי התוס' עוד הביא לנו ידידי הנ"ל שם שבצל"ח לביצה דף כ"ד ע"ב כתב דלענין ביטול שלא יהא בטל משום חומרת דשיל"מ איכא טעם הר"ן דהוי היתר בהיתר ולא בטיל גם במידי דלאו אכילה ומ"ש לחלק בין מידי דאכילה ללאו מידי דאכילה הוא רק לענין חומרת דשיל"מ להחמיר בספקו דבזה לא שייך טעם הר"ן רק הוא משום עד שתאכלנו באיסור וכו' וזה לא הוי אלא במידי דאכילה ובזה יישב מה שמשיגים על הצל"ח מדין ביטול בכל איסור עי"ש דב"ק באורך ואפריון נמטייה כי מאיר עינינו בעושר בקיאותו:

פז דיחוי אצל מצות האריכו בענין זה הרבנים מג"א סי' תקמ"ו סק"ו וט"ז סי' תרמ"ו סק"ו; קרבן אליצור (ע"ז מז. דף ס"ב ע"ד); נחפה בכסף ח"ב דף ל"א ע"ד עי"ש וביו"ד סי' כ"ח סי"א ובדברי רבני האחרונים שם ומכללם הבית מאיר עי"ש ועיין בדברי מוהר"ם שהביא הרא"ש סוף מ"ק והובא בט"ז יו"ד סי' שצ"ו סק"ב ובבית מאיר שם, פתח הדביר ח"ג סי' ער"ב ס"א דף פ"ט; כס"נ כלל מ"ו; ישרי לב דף ק"ב אות ט'; ישועות יעקב סי' תרמ"ט סק"ד. ובתשו' כתב סופר א"ח סי' קכ"א האריך מאד בעניינים אלו בכל שיטות הראשונים ואחרונים וחדש כמה פנינים עי"ש:

פח דרשות מצינו דפליגו בתיבה אחת דלמר הוי לרבות ולמר למעט כמו שהבאתי לעיל במערכת הבי"ת אות ד' או"ק יו"ד ואות צ"ד אות קנ"ט ה':

ואם רשאים הפוסקים לדרוש דרשות מדעתם רשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ו אות נו"ן:

פט דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל מתוך מ"ש רבני האחרונים שרשמתי לעיל אות מ' מתבאר דהוא רק מדרבנן דכללא הוא דכל מידי בטל ברובא מדאו' והרב פר"ח ביו"ד סי' ק' סק"ג כ"כ מפורש עי"ש וכ"כ הרב מג"א סי' תמ"ב סק"ט בשם האו"ה, ומ"ש המג"א דמדברי הטור שם נראה דס"ל דהוא מדאורייתא עיין ברבני האחרונים לשם דאינו מוכרח ועיין להרב השיב משה בא"ח סי' ט"ו וכתב הרב בית מאיר לא"ח בסי' תמ"ב די"ל דתליא בפלוגתא דטעם כעיקר אי מדאורייתא או מדרבנן ושוב דחה זה ועי"ש מה שהאריך בזה ונראה מסקנתו דאינו אלא מדרבנן והרב נהר שלום סי' תמ"ב אות ג' כתב לדעת הטור דלדידן דקי"ל טע"כ דאורייתא מחמץ ומתבל נמי אסור מן התורה והביא מ"ש הפר"ח דדבר המעמיד פשוט דהוא מדרבנן וכתב ע"ד דמדברי הרשב"א מוכח דפשי"ל דהוי בכלל נ"ט ואסור מה"ת והיינו דבתשו' הרשב"א סי' רע"א בהדי הנך דנקיט שהם מדרבנן לא כ' מחמץ ומעמיד ומ"ש הרמב"ם פי"ו דמ"א דמעמיד הוא מדר' אפשר דה"ד במב"מ אבל בשא"מ הוי נו"ט ואסור מדאו' ועיין בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ סי' ח' אות כ"ב ואות כ"ה מה שרשמתי בענין מעמיד ובשו"ת שו"מ מהדורא ב' ח"ג סי' פ"ג כ' דמעמיד לא בטיל הוא מדרבנן ויש לעיין בגוף דברי הרב רח"כ סי' י"ב שהזכיר ידידי הגאון מנחת משה נר"ו בא"ח סי' ט"ו אות ג' ואינו מצוי אצלי (כי לפי הנראה אין כונתו על שו"ת מים חיים לרח"כ רפפורט אלא ס' אחר ולא ראיתיו עד הנה):

ובגוף דין זה דדבר המעמיד וכו' האריך מאד הרב שו"מ במהדורא ב' ח"ב סי' ס"ו עי"ש נפלאות מתורתו:

ואי אמרינן באיסורין דרבנן דבר המעמיד וכו' ידידי הגאון עמודי אש (דף מ"ט ע"א) כתב בשם הרב פרי תבואה סי' ל"ג דלא אמרינן כן בדרבנן ועפ"י זה התיר אם העמידו עיסה בשמרי חמץ שעעה"פ והרב המחבר נר"ו הרבה להשיב ע"ד עי"ש ושו"ת פר"ת אין מצוי אצלי לראות אם הזכיר דברי המג"א סוס"י תמ"ז בשם מוהר"ם מלובלין ודברי הפר"ח שם סי"א ועוד דברי רבנן קדישי שהבאתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ סימן ח' אות כ"ה עיש"ב:

ודבר חשוב דאפילו באלף לא בטיל אם הוא מדאורייתא עיין להרבנים פר"ת סי' ק"י סק"ג קרבן אליצור (ע"ז סה. דף קע"ב ע"ב) ופ"ת יו"ד ריש סי' ק"א שי למורא בפ"ט דבכורות ל"ד נ"ג ע"א ד"ה שם ובגמרא:

ומה מיקרי דבר חשוב עיין ביו"ד רסי' ק"י ובשו"ת צמ"צ להג' מליבוויץ חיו"ד סי' רל"א ושם כתב אי עור עגל הוי דבר חשוב ובמעין גנים (עצי לבונה ח"ב) בחי' לח"מ סי' צד"ק ס"ג הבאתי דבריו בקונטרס אסיפת דינים במערכת בכור בהמה סימן א' אות ד':

צ דתנן אי שייך אברייתא ודתניא אי שייך אמשנה רשמתי במערכת הבי"ת אות ס"ז ועיין עוד במערכת האל"ף אות קנ"ו:

צא דברים שבקדושה כגון קדיש וקדושה אם הם מן התורה עמ"ש באור לי בהשמטות דף קמ"ו ע"ב ורמזתיו בקונטרס אסיפת דינים מערכת ר"ה אות כ':

צב דבר שלא בא לעולם המוכר עובר בהמתו מעוברת אי חשיב דשלב"ל הנה הרב מחנה אפרים בהלכות מוכר דשב"ל סי' א' דף כ"ד ס"ו ע"ד והלאה הביא מחלוקת הראשונים בזה ודברי מרן הב"י שציין שם ח"מ סי' רי"א הוא ט"ס וצ"ל רי"ב עי"ש וכתב המח"א בסוף הסי' דמדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות אישות נראה דס"ל דכל שהוכר העובר חשיב דבר שב"ל וציין לתה"ד סי' ע"ר. ולפי זה היה אפ"ל דהא"ז שהביא התה"ד שם גם הוא מודה דאם מכר העובר לא מהני משום דהוי דשלב"ל כדעת הרא"ש בבכורות שהביא שם ולא אמר אלא בהוכר עוברה וע"ע בפו"כ סי' ק"ל שחשש בנדונו משום דשלב"ל והוצרך לסניף מה שהיתה חולבת הא לא"ה לא היה מתיר הבכור ועיין ביו"ד סוס"י ש"ך בהרמ"א וט"ז וש"ך ודגמ"ר ופ"ת שם ואמאי לא קאמר דאם הוכר עוברה יש לעשות סניף סברת הרמב"ם דהוי בא לעולם דהא סברת הרמב"ם לאו יחידאה היא עיין באה"ע סוס"י מ' אך נראה דאין מדברי הרמב"ם הכרח דס"ל דמועיל קנין לעובר כשהוכר עוברה והוא עפ"י מה שראיתי להרב שבות יעקב (ח"ג סי' קי"ח) שהאחרונים מתמיהין על הרמב"ם מדקיי"ל המזכה לעובר לא קנה וכתב ע"ז דלק"מ דאע"ג דדשלב"ל לא קנה ולא יכול להקנות מ"מ יכול להקדיש דשלב"ל כדתנן בתמורה ופסקו הרמב"ם בפט"ו מה' מעהק"ו דמקדיש עובר במעי אמו הוי הקדש וכיון דיכול להקדיש העובר גם קידושין מועיל לעובר כמ"ש בפ"ק דקידושין מאי לשון קידושין דאסרה אכ"ע כהקדש ע"כ ולפי"ז לגבי קנין גם הרמב"ם מודה דאין לו קנין דהוי דשלב"ל וקידושין שאני דהוי כהקדש, ולע"ד מסייע ליה סיוע שיש בו ממש דמדברי התה"ד שתים זו (סי' ע"ר ופו"כ סי' ק"ל) שמענו דלא שמיע לי' דלהרמב"ם בהוכר עוברה הוי בל"ע כנז"ל. והנה הגיע לידי שו"ת יד יוסף להג' מוהר"י דייטש וראיתי בסי' ק"ט בענין בכור שנמכר לנכרי ויש בי ספק במכירתו וצדד כמה צדדים ולא נחה דעתו כ"א עפ"י דעת הרמב"ם דבהוכר עוברה מקודשת וכתב הח"מ וב"ש בסוס"י מ' דמ"ש בחו"מ סי' ט"ר שאפילו הוכר העובר הוי דבשלב"ל הוא היפך ס' הרמב"ם וכו' אתוד"ק וכ' שהוא דבר חדש עי"ש ובאמת אין דל חדש שכבר כ"כ בשו"ת נו"ב מ"ת יו"ד סי' קצ"ב ונדחק ליישב דלא תקשי אהתה"ד שלא צירף דעת הרמב"ם עי"ש ובדגמ"ר יו"ד סי' ש"ך. ואולם לפי מ"ש השבו"י בישוב דעת הרמב"ם אזדא ליה יסוד היתר זה עפ"י דעת רמב"ם כמובן, וכבר בשבו"י שם רמז לדברי הח"מ וכונתו לומר דלפי מ"ש הוא ז"ל בדעת רמב"ם מובן דמ"ש בח"מ סי' ט"ר אינו היפך סברת רמב"ם וא"ץ לדחוק בדברי התה"ד אלא דלפי מ"ש המחנ"א הנ"ל מתבאר דאף אם אין הכרח מדעת רמב"ם מ"מ מידי פלוגתא לא נפיק ומזה הי"ל להג' יד יוסף להביא. וכן ראיתי להג' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ג"ע אות ג' שרצה לצרף לנדונו דעת הרמב"ם בה"א הנ"ל אלא שהוק' לו שבתשו' תה"ד בפו"כ סי' ק"ל לא צירף דעת ר"מ ודוחק לומר דמיירי בלא הוכר העובר והביא שו"ת הנ"ל ושוב באות ד' כ' לצדד עפ"י מ"ש המח"א הנ"ל וכ' דכמה מחברים שפה אחת להם דמועיל קנין לעובר וכו' ועי"ש מאי דמסיק לדינא, ושם בסי' פ"ג אות א' כ' בשם מרן הב"י ביו"ד סי' רב"ל דקדושת הגוף חייל אף בדשלב"ל, וכמ"ש בשבו"י הנ"ל, וכן ראיתי עתה באבני מילואים סי' מ' סקי"ב שהזכיר מה שהק' המפר' על רמב"ם שכ' דאם הוכר עוברה מקודשת מדקי"ל המזכה לעובר ל"ק וסיים וז"ל וכבר כתבנו ישוב לזה בקצה"ח סי' ט"ר ובסי' ר"י סק"ב כתבנו לחלק בין קדושת הגוף דחייל גם בדשלב"ל וכו' ובקה"ח הוכחנו מכמה משניות דעובר קדוש עכ"ל:

וראיתי להג' חת"ס בשו"ת יו"ד סי' שי"ב שכתב דהא"ז שבהג"א פ' הזהב ובתשובת מיימוניות להלכות קנין סי' ה' דס"ל דישראל שמכר העובר לנכרי בכסף קנה ופטור מבכורה משום שא"א למשוך ע"כ ס"ל דיש קנין לעובר כדעת הרמב"ם דבהוכר עוברה יכולים לקנות דאין לומר דנעשה כאומר לו קנה פרה לעוברה כמ"ש התה"ד דמייתי רמ"א סוף סי' ש"כ דא"כ הו"ל למשוך הפרה וכתב שגם המוהר"ם שבתשו' המיימונית שחולק אא"ז ע"כ ס"ל כהרמב"ם וכו' עי"ש שע"פ מונח זה דהא"ז ומוהר"ם ס"ל כרמב"ם כתב להתיר בנדונו, והנה ודאי לפי מש"ל בשם השבו"י נראה דלא יתכן לומר כן בדעת הא"ז ומוהר"ם שהרי הרמב"ם גופיה לא אמר כן אלא בקידושין אבל לגבי קנין מודה דלא מהני ואין לתמוה על החת"ס שלא ראה דברי השבו"י אך תמיה לי שנעלם ממנו דברי התה"ד סי' ר"ע דהא"ז ס"ל עובר לאו ירך אמו, ומשו"ה לא מהני משיכת הפרה לעובר וס"ל כרשב"ם דכשמוכר העובר לכשתלד מהני ולא הוי דשלב"ל ומוהר"ם ס"ל דמכירת העובר לכשתלד הוי דבשלב"ל וכר"י שחולק על רשב"ם וס"ל דעובר ירך אמו ומשי' הפרה מהני לעובר עי"ש דלפי דבריו אין הכרח כלל דהא"ז ומוהר"ם סברי כהרמב"ם ושמיירו במקנה העובר לבדו כיע"ש:

ולפי הנראה נעלם מכל רבנן קדישי הנ"ל דרבינו יחיאל הובא בתשובת הרא"ש כלל ק"ב סי' י' כתב דלא אמרו אין אד"מ דבר שלב"ל אלא שלא בא לעולם כלל אבל עובר חשיב בא לעולם קצת והרא"ש חלק עליו וכתב דאפילו אם הוכר חשיב דשלב"ל והם מיירו בעובר במעי אשה כיעי"ש, ולפי מ"ש המחנ"א לחלק בין עובר במעי אשה דכיון דלא חזי למידי הוי דשלב"ל ובין עובר במעי בהמה דהעובר חזי השתא דאם שחט הבהמה הוי העובר כאחד מאבריה היה אפ"ל דהרא"ש שנחלק עליו ה"ד בנדונו דמיירו בעובר במעי אשה אבל בעובר במעי בהמה יודה דמהני. אך המעיין בד"ק בגופן שלהן יראה דלא ס"ל לחלק בזה ושוו אהדדי אדם ובהמה, ועיין כנה"ג אה"ע סי' מ' בהגהט"ו שכתב דרש"י ס"ל כר' יחיאל ובהגהות ב"י כ' דהחולק על ר' יחיאל אינו הרא"ש אלא רב אחר וציין לכנה"ג יו"ד רס"ד וא"מ אצלי, וכן שו"ת מוהריב"ל שציין שם שכתב ליישב דעת הרמב"ם אמ"א, ומרן מוהריט"א בהלכות בכורות פ"א דף ג' ע"א (מדפוס ווארשא) בד"ה וכתבו וכו' הק' על מרן הב"י בח"מ סי' רי"ב הנ"ל שהוצרך לדקדק מדברי הרא"ש בפ' הספינה דעובר הוי דשלב"ל אמאי לא הביא דברי התוס' בכורות ג' ע"ב ד"ה דקא, והרא"ש שם שכתב בשם ר"ת דעובר הוי דשלב"ל, עי"ש, ובתפארת יוסף יו"ד סי' ל"ד שהרא"ש בקידושין ס"ג ס"ל דאפילו בהוכ"ע הוי דבר שלב"ל:

והנה בתה"ד בפו"כ סוף סי' ק"ל כתב לסלק חשש דבר שלב"ל במכירת העובר משום דנעשה כאומר לו קנה בהמה לולדותיה ומ"מ לא סמך ע"ז להתיר אלא בצירוף רוב בהמות אין חולבות אלא א"כ יולדות עי"ש ואפשר משום שהוקשה לו דאם איתא דאמרינן נעשה א"כ כיון דרבנן מודו במוכר דקל לפירותיו דמהני אמאי לא נימא דגם מוכר פירות דקל מהני דהוי כאומר לו קנה דקל לפירותיו וכמו שבאמת כן הקשה בתשובת הרא"ש הנ"ל לס' רבינו יחיאל עי"ש לכן לא רצה לסמוך אדנימא נעשה כאומר לו קנה בהמה לולדותיה אלא דמ"מ י"ל דגבי מכירת בכור כיון שכל עצמו לא בא אלא להפקיע הקדושה משום חשש תקלה וכיון שיש מצוה בזה אמרי' דמסתמא הו"ל כאומר קנה בהמה לולדותיה משא"כ במכירה דרשות כההיא דהרא"ש וק"ל. ומצאתי בחידושי רעק"א ליו"ד סי' רצ"ד סט"ו שעל דברי הנקודות הכסף הנ"ל כתב ליישב וז"ל וצ"ל אף שלא אמר דקל לפירותיו מ"מ כיון דכל כונתו במכירה זו לאפרושי מאיסור ע"ד חכמים מוכר באופן המועיל וכיוצא לזה כתב בפרישה סי' ש"כ ויש לחלק דהתם מצוה למכור עכ"ל וק"ל:

ודע דראיתי בספר עצי לבונה בחיו"ד סי' ש"כ בד"ה אך וכו', עמ"ש בהג"א פרק הזהב במבכרת שמכר לנכרי דקונה כסף לבד כיון דלא שייך משיכה בעובר שהוקשה לו אמאי נקט דינו בבכור ולא אמר סתם דקנין עובר מהני בכסף לכ"ע כיון דא"א במשיכה דהא ודאי ס"ל להג"א דקנין חל על העובר ולא הוי דשלב"ל כיון שהיא מעוברת ועביד דאתי כמ"ש הט"ז סק"ח בשם פסקי מוהרא"י וכתב ששמע מהגאון מוהרי"ל תאומים דהג"א ס"ל דבעלמא לא קנה דהוי דשלב"ל ואף בהוכר עוברה, ורק בבכור מהני משום דכדי להפקיע מאיסור אנן סהדי דגמר ומקני כמ"ש התוס' הו"ד בש"ך סק"ז דאין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי דגו"מ אלא דבלא קנין לא סגי ולכן כתב ההג"א דבמבכרת דאיכא א"ס דגמר ומקני ולא חיישינן משום דשלב"ל קנין כסף מהני כיון דא"א במשיכה אבל בעלמא גם הוא מודה דלא מהני מכירת העובר דהוי דשלב"ל אלו תוד"ק וזה היפך ממה שהבינו הרבנים בדעת הא"ז דס"ל דגם בעלמא יש קנין לעובר וכן הבין בדעתו בשו"ת אור נעלם סי' כ"ג שרשמתי במערכת הסמ"ך אות ס"ב עי"ש ואף דיפה דקדק אמאי נקט דינו במבכרת מ"מ מריהטא דלישנא דבהג"א ובתשו' מיימוניות להל' קנין סי' ה' והתה"ד סי' ע"ר נראה דמשמע להו בדעת הא"ז דגם בעלמא מהני ולאו דוקא בבכור ואולי אמר מילתיה הלכה למעשה ואהכי הוא דאיתשיל וצריך ישוב:

אחר זמן רב מצאתי באורים גדולים שקו"ט באריכות דהג' מח"א שלח דברו הטוב (השקו"ט שבמח"א) להג' בע"ס או"ג והמחבר השיב ע"ד ובכלל דבריו כתב ג"כ דדבר פשוט דחל קדושת הגוף בדבר שלבל"ע אבל לא קדושת בה"ב והמח"א השיב ע"ד ולא אוכל כעת לחזור על לימודו עי"ש מלימוד ל"ו עד מ"ד, ועיין בס' פרת יוסף להג' מסלאנים בנימוקיו על ח"מ סי' ר"ט בדף קל"ד ע"ב מ"ש בדעת הרמב"ם:

צג דבר שלא בא לעולם על מ"ש הרמ"א בח"מ סי' ר"ט ס"ד דאם חנטו פירות האילן מיקרי בא לעולם, האריך הרב אמרות טהורות בדף צ"ג ע"ג להציל את הרמ"א מתמיהת הרב בני יעקב דף ס"ה איך פסק כרש"י נגד רבוואתא וכו' והיה בהניח אך בחלקות ישית בין שאר פירות לפירות האילן דהאמת דקי"ל כרבנן ובעינן שיביאו שליש וכו' מיהו ה"ד בירקות דכל שלא הביאו שליש הוו שחת ולא מיקרו פרי אבל בפירות האילן כל שחנטו פרי מיקרו ואע"פ שאינו מבושל כלל אינו נכנס בסוג דבר שלבל"ע שכבר בא לעולם ואינו מחוסר אלא בישול דאתי ממילא ולכן דקדק הרמ"א וכתב פירות אילן שחנטו וכו' אתוד"ק ולפי הנראה לא ראה מ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין דף נ"ז עמ"ש בש"ס הב"ע דיהיב לה כשהוא סמדר וכו' דמקמי דמטי לסמדר לא חשיבי מידי וכפירות שלא באו לעולם חשיבי ולא מצי קני להו לרבנן עי"ש הובא באבני מילואים לאה"ע בסי' מ' סוף אות י"ג ושכ"כ בתוס' רי"ד שם וכן דקדק מדברי הרשב"א בחידושיו לשם מתבאר מדברי הראשונים הנ"ל דגם בפירות האילן לא חשיב החנטה כבא לעולם ומסיק שם בא"מ דברי רמ"א ז"ל בצ"ע דכיון דלהראשונים הנ"ל לא מהני חנטה מאן ספין להוציא ממון מחזקתו עי"ש, ועיין בספר חתן סופר דף ס' אות ג' והאריך שם בכמה כללים בעיקר דין דבשלבל"ע עי"ש:

צד דבר שלא בא לעולם כתב הרמ"א (סי' ר"ט ס"ד) די"א דלא אמרינן דלא קנה אלא במקנה לו עתה אבל אם אומר שיקנה כשיהיה בעולם קנה אע"פ שעתה אינו בעולם עי"ש, ולפי ענ"ד ממ"ש בטור ושולחן ערוך יו"ד סי' ש"כ ס"ו מתבאר דלא ס"ל הכי דלא מצאו תקנה להקנות חלק להנכרי בהעובר אלא בהאם משום דלא חל הקנין ואמאי לא כתבו שיקנה כשיהיה בעולם ואולי י"ל דהקנין לא יחול עד שיבא לעולם לגמרי דהיינו בגמר הלידה ואז כבר הוא קדוש בבכורה משו"ה לא מהני למכור הולד אלא האם וצריך להתיישב (עיין מ"ש בקונטרס אסיפת דינים מערכת בכור בהמה סי' ג' אות ט' סק"ג):

ואם על ידי שטר מהני לדבר שלב"ל ואם י"ל בין ישראל לנכרי, עיין שו"ת דברי חיים שהבאתי בקונטרס אסיפת דינים במער' חמץ ומצה סי' ח' אות ט"ו:

צה דבר הגורם לממון אי כממון דמי, עיין שואל ומשיב (ח"ג סי' ק"כ); מקור חיים (בהקדמה לסי' תל"א בד"ה ועתה); ענג יו"ט (סי' כ"ד וכו'); חתם סופר (א"ח סי' קי"ח); ש"כ (ח"מ סי' שפ"ו); עמודי אור (סי' ט"ז וסי' י"ח אות ז'); חידושי הרש"ש על דברי תוספות פסחים (דף כ"ט ד"ה ורב יוסף); תורת חסד (א"ח סי' כ"ב):

צו דבר שיש לו מתירין דמחמרינן אפילו בספק דרבנן לא מצינו להחמיר בדשיל"מ רק בדבר פרטי אבל לא שיהא כל היום אסור במלאכה משום שיכול לעשות למחר כ"כ הגאון בשו"ת תורת חסד א"ח הנד"מ בסי' ל"ח אות ג' לאפוקי ממ"ש הרעק"א שהביא שם דלענין איסור מלאכה בפורים אין להקל בט"ו מחמת סד"ר דזה הוי דבר שיל"מ דיכול לעשות המלאכה למחר ודשיל"מ אף בסד"ר לחומרא עי"ש ומובן מזה דכל ספק באיסור מלאכה בחוה"מ או באבלות לדעת הרעק"א הוי דשיל"מ ולדעת הג' תו"ח לא חשיב דשיל"מ וצריך להתיישב ולחפש בפוסקים בענינים אלו:

ובעיקר דין דשיל"מ אי ס"ל לר' יוחנן דלא בטיל, עיין הרמב"ן במלחמות פרק כ"ש אמ"ש ר"י דחמץ בין במינו בין בשאינו מינו בנו"ט דכתב דר"י ס"ל דבר שיל"מ בטיל, וכ"כ הרב שעה"מ בפ"א מהל' חמץ בשם ר"י בשיטה כ"י ותמה ע"ז דלא מצינו פלוגתא בזה, ועיין להרב מלא הרועים במערכה זו אות ה' והרבנים פרמ"ג בא"א ריש סימן תמ"ז ובמגן האלף סי' תמ"ז סק"ד ותס"ו סק"ד לא זכרו דברי הרמב"ן כיעי"ש, והאריך בענין זה גאון בדורנו יצ"ו תורת חסד הנ"ל עי"ש בסי' י"ח נפלאות תורתו חריפותו ובקיאותו, ועיין להרב יד דוד בחידושיו לעירובין עמ"ש בש"ס דף ל"ח ע"א אלא לעולם לא תיפוך וע"ד התוס' בד"ה וליבטיל מים, ולהרב שו"מ בציון ירושלים למס' תרומות פ"ד הל' א', ולידידי הגאון עמודי אש נ"י בסי' ז' אות ה' ובס' בנין שלמה הנד"מ לידידי הג' מוהרש"ל מווילנא יצ"ו בתשו' סי' כ"ג דף כ"ט ע"ב:

ורב אי ס"ל דבר שיל"מ לא בטיל, עיין במלא הרועים מערכה זו אות ד', והאריך בזה בשו"ת בן יהודה (לרב גאון בדורנו יצ"ו) בסי' צ"ו עי"ש בד"ה ולדעתי:

צז דרכי שלום, עיין במה שרשמתי לעיל במערכת האל"ף אות קמ"ח:

צח דברי נביאות במאי דאמרינן בעלמא אין אלו אלא דברי נביאות אם הוא לשבח או לגנאי, רשמתי במערכת האל"ף אות קס"ב:

צט דבר שאין מתכוין מותר נראה דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה תורה לעשות המעשה רק בכונה ודשא"מ מותר אבל כשאסרה תורה דבר שאין בו מעשה כגון חמץ שאסרה תורה שלא יהיה חמץ בביתו אפילו כשאין מתכוין אסור, כ"כ הרב מק"ח בפתיחה לסי' תל"א:

ק דבר חריף דאמרינן חורפיה משוייה לשבח אם הוא מדאורייתא, רשמתי לקמן במערכת החי"ת אות צ"ט:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף