שואל ומשיב/ב/ב/סו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ב סימן סו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למדינת הגר:

בדבר אשר אירע ע"ד שהעמידו דבש בשמרי שכר והיו גם כן שמרי יין באופן שהיה ששים נגד השמרים והאריך אם דבר המעמיד באלף לא בטיל והביא דברי אחרונים בזה. הנה מראש צורים נראה הטור בסי' תמ"ב כתב בשם הראב"ן דדבר המעמיד חשוב כבעין ואינו בטל ואילו בטור יו"ד סי' פ"ז כתב דאם העמידו גבינות מקיבה שנמלחה בחלבה דאם יש בה בנותן טעם אסור ומשמע דבטל בששים וכבר נתקשה בזה בד"מ ביו"ד שם והנה כתב שם שתי תירוצים א' דלפמ"ש הר"י הלוי דשאני בב"ח דבטעמא תלוי ולא שייך דבר המעמיד כל שבטל הטעם משא"כ בעור נבלה שאסור בעצמותו והוא הדין הכא ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהר"י הלוי שפיר כתב דאם העמיד בעור קיבת כשירה לא שייך לאסור משום בב"ח דכל שנתבטל בששים שוב לא שייך דבר המעמיד אבל כאן שכבר נאסרה הקיבה שנמלחה בחלבה ונעשה בב"ח מדרבנן וכל דכבר נאסר משום בב"ח שפיר שייך לומר דהוה דבר המעמיד דלא בטל אף באלף ומה ענינו להך דהר"י הלוי דבזה עצמו נעשה בב"ח וכל דנתבטל הטעם לא שייך בב"ח דבטעמא תלוי משא"כ הכא ואם כונת הד"מ דכיון דאינו רק מדרבנן לא שייך בזה דבר המעמיד וכמו שנדחק הש"ך ס"ק למ"ד היה לו לבאר וגם אין ענינו להך דהר"י הלוי וע"כ צ"ע. אמנם מ"ש בתירוץ השני דכאן כיון שהעמיד מחלב הקיבה ויש בזה צלול וקרוש הוי ליה זה וזה גורם וכמ"ש ר"ב במרדכי ול"מ דבר המעמיד בזה צדקו דבריו ועד בשחק נאמן שבראשית ההשקפה קיימתי כן לישב קושית הש"ך בס"ק למ"ד דלכך ל"מ דבר המעמיד משום דזוז"ג ולכך כל שיש בו ששים מותר והרמ"א לשיטתיה דפסק כשיטת ר"ת דקרוש מותר ושפיר הו"ל זה וזה גורם. אמנם אי קשיא הא קשיא דאם כן היכא דייק הש"ס בע"ז דף ל"ה דע"ז אסור פרשיהו דניחא ליה בנפחא משום דא"ל מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז וקא מהדר ליה אמאי לא קאסר בהנאה מכלל דפרשיהו אסור ומאי קושיא דלמא ה"פ דחיישינן שמא העמידו בקיב' שהיה בו קרוש וצלול ומסתמא כן הוא דעיקר העמדה בקרוש ועיין בתוס' ד"ה חדא דאין הנכרים בוררין שלא ישאר מן הצלול ואם כן הו"ל זה וזה גורם ואם כן לכך בקיבת נבילות מותר כיון דקרוש חשוב פירשא הוי לי' זה וזה גורם והיה ראוי להיות בטל בששים אבל אחר שחידש דמעמידין בקיבת עגלי ע"ז וכבר נודע שיטת הרמ"ה ביו"ד סי' קמ"ב דבע"ז אף זה וזה גורם אסור וא"כ לכך אסרוהו בשביל זה ולעולם דקרוש חשוב פירשא וכשיטת ר"ת דמחלק בין קרוש לצלול ולא ניחא ליה בנפחא רק שאסור משום זה וזה גורם והיא קושיא גדולה ונפלאה לפענ"ד אמנם נראה דבאמת צריך להבין לפמ"ש המ"א בסי' תמ"ה דבחמץ דבמשהו גם זה וזה גורם אסור ע"ש ס"ק ב' ואם כן היאך התיר המג"א בסי' תמ"ב ס"ק ט' בשביל דהוה זה וזה גורם וכן התיר הט"ז שם והא כיון דאסור במשהו גם זוז"ג אסור דמ"מ משהו איכא וצ"ל דכיון אי לאו דהוה דבר המעמיד היה בטל בששים כיון שנתחמץ קודם הפסח ועיין בט"ז שם ס"ק ד' ורק דהוה דבר המעמיד ולפ"ז בעינן שיהיה כל ההעמדה מדבר האסור אבל כל שגם ההיתר מסייע שוב לא מקרי דבר המעמיד וכל שאינו מעמיד שוב בטל והמעיין בד"מ יראה שכיון לזה דכל שזה וזה גורם שוב לא מקרי דבר המעמיד ועיין במק"ח שהאריך בקושיות על דברת המג"א שם דדבריו נראים כסותרים ולפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק. ומעתה מיושב קושיתי דגם בע"ז כל דהוה זה וזה גורם עכ"פ דבר המעמיד לא מקרי וז"ב מאד:

ובזה יש לישב דברי התוס' בחולין דף קט"ו ע"א ד"ה המעמיד שהקשו דמאי אריא נבילה אפילו כשירה נמי ותמה הלח"מ בפ"ט ממאכלות אסורות הט"ז דמאי קושיא הא הנ"מ מבואר דמשום חשש עור נבילה אף באלף לא בטל משא"כ משום בב"ח כל שיש ששים לא שייך דבר המעמיד וכמ"ש הר"י הלוי והיא תמוה גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דהכי מקשי דניחוש שמא העמידו בקיבת כשרה שנמלחה בחלבה וכבר נעשה בב"ח ואין לומר דהוי ליה זה וזה גורם דזה אינו דשם קאי על המשנה קודם חזרה ודעת התוס' בחולין שם לפי הבנת המהר"ם לובלין בע"ז דף ל"ד שם הוא דקודם חזרה גם בקרוש אסור אף לר"ת ואם כן ממילא לא הוה זה וזה גורם דגם הקרוש אסור ושפיר הקשו ל"ל חשש עור נבילה אף בקיבת כשירה נמי רק דכבר נמלחה בחלבה והוה מעמיד וע"ז כתבו דמשום בב"ח לא יתסר מספק דליכא אלא איסור דרבנן וז"ב:

ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א בהא דמסקינן והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה והקשה דכאן יקשה למה נקט נבילה דוקא אף כשירה נמי לאסור משום בב"ח ולפמ"ש אתי שפיר דלפי המסקנא לאחר חזרה דקרוש פירשא בעלמא אם כן היה בטל ששים ולא שייך דבר המעמיד דלא יבטול אף באלף ולכך מוכרח לנקוט עור נבילה דאז אף באלף לא בטל ובזה מיושב קושית דו"ז בישועת יעקב סי' תמ"ב דאמאי לא יאסור בהנאה גם כן משום חשש בשר בחלב דא"ל דהו"ל ספיקא דרבנן כיון דלענין אסור אכילה חיישינן משום עור נבילה שוב נחוש גם משום בב"ח דאל"כ הוה זלזול דרבנן ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דמשום בב"ח בטל בששים דהו"ל זה וזה גורם דקרוש פירשא בעלמא היא ודו"ק. מיהו בלא"ה י"ל כיון דעור נבילה היא לא שייך בב"ח דאין איסור חל על איסור ולא שייך זלזול דרבנן כלל ודו"ק. אמנם כ"ז לשיטת התוס' בחולין כפי הבנת מהר"ם לובלין אבל בע"ז שם ביארו בד"ה זוזא דלר"ת אף קודם חזרה היה מותר בקרוש ולכך הקשו דמה פריך משמואל לישני כאן בקרוש כאן בצלול דהעמד' היא דוקא בקרוש וראיתי בכו"פ שם שהקשה דאמאי לא מקשו תוספו' קושיא גדולה מזו דאיך אמר ר' יהושיע במשנה הטעם משום שמעמידין בקיבת נבילה והא בקרוש מעמידין וקרוש אף קודם חזרה פירשא בעלמא היא והיא תימה גדולה ולפענ"ד י"ל דהנה היה מקום לומר דהחשש הוא שמא העמידו בקיבת נבילה שנמלחה בעורה ואם כן ניהו דפירשא בעלמא הוא מהראוי לאסור וכמה נדחק בזה הש"ך בס"ק ל"א דניהו דפירשא הוא אבל הטעם שקיבלה מעור מהראוי לאסור עכ"פ בששים ואם כן יש לומר דזה הי' סברת ר"י וע"ז השיב לו מקיבת עולה דכיון דפירשא היא א"י לאסור וכדקי"ל בש"ע שם וכמ"ש הש"ך בטעמו שם וא"כ ל"ק מהמשנ' אבל משמואל שפיר מקשה דלכך נתן טעם בשביל עור נבילה דבשביל הקיבה גופה בלי עור הוה פירשא בעלמא בקרוש אף בלי חזרה וז"ב בכוונת התוספות אמנם אי קשיא הא קשיא לשיטת רש"י בחולין דף קט"ז דגם קרוש אוסר והא דקאמ' פירשא הוא לא למפקע שם חלב מינה רק להורות דאינו מגופה א"כ מה השיב מקיבת עולה דלמא בעולה שפיר שורפה חיה דאין קדושה חלה עליה אבל לענין שתאסר להעמיד שפיר תוכל לאסור אף בקרוש והיא קושיא גדול' וצ"ע על שלא התעוררו בזה המפרשים וצ"ל דגם לרש"י לא מסתבר שיהיה מקרי דבר המעמיד הקיבה הקרושה שלא יבטול באלף שזה נראה מחולק מקצה אל קצה רק דשיטת רש"י דיוכל לאסור עכ"פ בששים אף שהוא קרוש ומה שאוסר רש"י הוא משום דהוי לי' מין במינו והוא לשיטתו דפוסק כר"י דמין במינו לא בטיל וכמו שביאר שם היטב:

ובזה מיושב מה שהעיר בדגול מרבבה בסי' פ"ז דאמאי הוצרך רש"י לאסור משום מב"מ ולא אסר משום דהו"ל דבר המעמיד ולפמ"ש אתי שפיר דבקרוש לא מסתבר ליה לרש"י שיהי' מקרי דבר המעמיד. ובזה מיושב מ"ש רש"י דחנ"נ והיא תמוה דבדרבנן לא שייך חנ"נ וגם מב"מ ועי' בל"א שם ולפמ"ש י"ל דעיקר כוונת רש"י דהוה כדבר האסור מחמת עצמו ותוכל לאסור אח"כ משום מין במינו ודו"ק:

והנה לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרו בחולין רחב"א אמר ר"י מעמידין בקיבת נבילה ואין מעמידין בקיבות שחיטת נכרי וא"ל רשב"א כמאן כר"א דאמר סתם מחשבת כותי לע"ז וא"ל דאלא כמאן ומאי מוכיח דכר"א הא אף כרבנן נמי אתיא דהא בהא דמבואר בחולין דף י"ג במשנה דשחיטת נכרי נבילה ומטמא במשא כתב רבינו בפירוש המשניות דאף דאין מחשבת כותי לע"ז אבל כיון שמנהג אבותיהם בידיהם אם כן נתכוין לע"ז ולכך אסור רק דאינו אסור בהנאה ע"ש באורך ולפ"ז אף לרבנן דר"א כיון דנתכוין לע"ז הרי ניחא ליה בנפחא ואסור ולמה הוצרך לאוקמא כר"א והיא קושיא גדולה למעיין בדברי רבינו שם וצ"ל כיון דרק מנהג אבותיהם בידיהם אפשר לא ניחא ליה בנפחא כלל וגם בלא"ה דברי רבינו אינם מוסכמי' עם דברי הש"ס בדף י"ג שם ועיין בל"א שידחק שם ואף דבחידושי למשניות ישבתי דברי רבינו אבל פשטא דלישנא אינו מורה כדבריו וגם כפי הנראה בחיבורו פ"ד משחיטה חזר בו ע"ש. אמנם אי קשיא הא קשיא דהא בחולין שם דף י"ג אמרו וניחוש שמא מין הוא ומשני דאין רוב מינין באומות ולפ"ז כיון דבעודה בחיים היתה הבהמה בחזקת איסור אבר מן החי א"כ נימא סמוך מיעוטא דמינים לחזקת איסור ואיתרע לה רובא ואסור דשוב ניחא ליה בנפחא והא דלא אסור בהנאה דלענין הנאה לא הוחזק באיסור כלל וכעין זה חילק הכו"פ בסי' ד' גבי שחט לע"ז בין אכילה להנאה וא"כ ליתסר השחיטת נכרי משום זה. ובזה היה מקום ליישב קושית התוס' בע"ז ד"ה חדא דהקשו דמה מקשה משמואל דהא בקרוש אינו אסור וגם הקשו בחולין דלפרוך מהמשנה על שמואל. ולפמ"ש י"ל דבאמת היה מקום לומר דהמשנ' מיירי בצלול ואוסר ורק על שמואל שפיר מקשה כיון דהוא תני חדא קיבת שחיטת נכרי נבילה ואם כן גם משום שחיטת קיבת נכרי הו"ל לאסור דבזה שייך סמוך מיעוטא לחזקה ולא שייך דהוה פירשא בעלמא דבע"ז ניחא ליה בנפחא אלא דתירוץ הש"ס אין לו מובן לפ"ז דמה משני לאחר חזרה הא גם לאחר חזרה שייך סמוך מיעוטא לחזקה עכ"פ מה שהקשיתי על רחב"א קשה וצ"ל דלאחר חזרה דקרוש הו"ל פירשא בעלמא וא"כ מעולם היתה עומדת הקיבה בחזקת איסור דהו"ל פירשא בעלמא דאף צלול ונקרש דעת הפוסקים דמותר ובכה"ג שלא עמדה באיסור כלל וא"צ שום מעשה להתיר א"כ לענין הקיבה מקרי חזקת היתר ועיין בחידושי רשב"א גבי הא דאמרו ביבמות דף למ"ד אשה זו בחזקת היתר עומדת שביאר דכל דלא צריך שום מעשה וממילא ניתר מקרי עומד בחזקת היתר ואם כן גם כאן בקיבה דמתחלה עמדה בחזקת היתר דכל שיקרש ממילא יהיה מותר אף שהיה צלול מעיקרא ואם כן לא שייך סמוך מיעוטא לחזקת איסור דמעולם לא היה הקיבה הקרושה בכלל חזקת איסור וז"ב מאד:

ובזה מיושב היטב קושית התוס' בע"ז שם דלכך פריך שפיר על שמואל כיון דהוא מוקי בקיבת שחיטת נכרי נבילה ואם כן קודם חזרה ניהו דשיטת התוס' שם דגם קודם חזרה היה קרוש בכלל פירשא אבל עכ"פ בצלול ונקרש ודאי אסור ודי להתיר בקרוש מתחלתו ואם כן עכ"פ היתה בחזקת איסור כשהי' צלול שוב שייך סמוך מיעוטא לחזקה דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמ"ש הרשב"א ביבמות שם. ובזה מיושב גם כן מה דלא פריך מהמשנה וכמ"ש די"ל דהמשנה מיירי בצלול ורק על שמואל פריך וע"ז משני דמיירי לאחר חזרה ואם כן גם בצלול מעיקרו מתיר ואם כן שוב שייך סמוך ודו"ק היטב כי הוא חריף ובזה מיושב דקדוק עצום וכעת לא ראיתי במפרשים מי שיתעורר בזה דלמה בהך דמשני לשמואל כאן קודם חזרה לא מסיים הש"ס הך דמשנה לא זזה ממקומה ואילו בהא דפריך בחולין אח"כ מטריפה שינקה מכשרה משני גם כן כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה ולפמ"ש אתי שפיר דלעיל באמת לא קשה רק על שמואל אבל המשנה מצי מיירי בצלול ואין צריך לומר דמשנה לא זזה ממקומה משא"כ בסיפא דקתני דבטריפה מותרת ע"כ דמיירי בקרוש ודומיא דהכי מיירי גם בקיבת נבילה ואם כן ע"כ צ"ל דמשנה לא זזה ממקומה ודו"ק כי קצרתי. ומן האמור נראה דשיטת הש"ס מסכים לפירוש ר"ת דמחלק בין צלול לקרוש והפר"ח בסי' פ"ז האריך להוכיח כשיטת רש"י ורוב ראיותיו הם מהסוגיא וכל שיטה מפרש לפי דרכו ואין ראיה ומה שהביא ממ"ש רבינו בפ"א מט"א הלכה כ' דחשב על קיבת חלב לאכלה דמטמא הרי דל"מ פירשא באמת הכ"מ חולק בזה והמעיין בתוס' מנחות דף ע"ט ד"ה דבלע יראה דלפי מ"ש לחלק בין טומאת אוכלין דכל שראוי לגר מקרי אוכל אם כן אין התחלה לקושיא ובאמת גם בהך דמייתי התוספות מליקטן לאכילה [ועיין בכ"מ שם] המעיין ברבינו פ"א מט"א ימצא שהיה גירסתו להיפך דחישב לאכילה עדיף טפי מליקטן לאכילה ועיין בכ"מ שם וכפי הנראה יצא לו לרבינו מהא דחישב לאכילה בקיבה אף דלשיטתו גם צלול מקרי פירשא בעלמא ואפ"ה מבואר בתוספתא דחישב מועיל וה"ה בזה ועיין בפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב ועיין בכנפי יונה סי' פ"ח שהאריך דאמאי חשיב הך דקיבה לפירשא והא לא הוה כשיעור עיכול ולא הבינותי דפירשא אין ענינו לעיכול רק כמו דאמרו גבי שליא דמקרי פירשא ואין ענינו לעיכול כלל. ומן האמור נראה באם נתפטמה בהמה בחמץ בתוך הפסח רק דנתפטמה בשאר דברים גם כן דמותר ואף דכתב המג"א דזה וזה גורם אסור בפסח משום דמשהו איכא מ"מ כיון דכאן בסי' תמ"ב התירו הט"ז והמ"א זוז"ג בפסח ניהו דכתבתי לפרש דבריהם באופן אחר אבל פשטת הדברים משמע דגם בחמץ מותר זוז"ג ועוד דגוף דברי המג"א סי' תמ"ה נובעים ממה שאסר הרמ"ה בע"ז זוז"ג ובאמת שהב"י סי' קמ"ב שם שהקשה עליו מגינתא דאזדבל בזבל ע"ז ולפמ"ש הש"ך שם גם הרמ"ה מודה דזוז"ג מותר וגם לחלוקו של הט"ז כל שאין מוכרח להמסייע האיסור מותר ולפמ"ש במק"א ליישב דברי הרמ"ה דכל שנשתנה הדבר מכל וכל גם להרמ"ה מותר אם כן כאן שנשתנה הדבר כמ"ש רבינו באכלה כרשיני ע"ז דמותר לפי שנשתנו ועיין פ"ד מאיסורי מזבח ואם כן מותר וגם הכו"פ בסי' ס' מתיר בחמץ ועיין בפר"ח שם ובפרט דכבר כתב הרמ"א בתשובה סי' כ"ח דהיכא דיש סניף יש לצרף שיטת השאלתות דגם חמץ בפסח אינו רק בששים וכאן כיון דיש כל הני סניפים להיתר ודאי יש לסמוך דאין אוסר רק בששים ואם כן שוב לא שייך זה וזה גורם דאינו אוסר במשהו וגם יש לצרף שיטת הראב"ד הובא בב"י סי' תמ"ז דבהנאה אינו אסור חמץ בפסח רק מששים מכל הלין טעמים נראה להקל בזה ודו"ק ועוד יש לצרף (שיטת הראב"ד הובא בב"י סי' תמ"ז) כמ"ש רבינו יונה במוסק שנשתנה וגם בסי' תס"ב כתבו לענין יין צימוקים שנשתנה מענבים וע' מג"א סי' תס"ב ס"ק וא"ו ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"י ומכ"ש כאן שודאי נשתנה במעי הבהמה דמותר. והנה הרמ"א בסי' פ"ז סי"א דעתו דאם היה מעמיד היתר הוה זוז"ג ותמהו הט"ז והש"ך דבזוז"ג בעינן שלא יהיה באיסור כדי לעשות פעולתו וכמ"ש התוספות בע"ז דף ס"ח ולפענ"ד נראה דדברי הרמ"א נכונים דכל הטעם דדבר המעמיד לא בטל הוא משום שנרגש פעולתו וכל דאוקמי מוקים הו"ל כבעיניה ולפ"ז כל דהועמד בהיתר גם כן עכ"פ אינו נרגש פעולת האיסור דאפשר שהוא מההיתר ולא שייך זוז"ג שיהיה דבר המעמיד ודו"ק:

והנה בתוס' שם ד"ה חדא חקרו בטעם הנהוגות בזמן הזה כי אנן לא קי"ל כשמואל דלא קי"ל כשמואל במקום ריב"ל ועיקר הטעם משום ניקור ובזה"ז לא שייך ניקור דאין נחשים מצויים בינינו וכתבו שיש קצת לאסור משום שמולחין הקיבה בעורה ואוכלין איסור דבב"ח והיא תמוה מאוד דלמה ליה לנקוט טעם דבב"ח ות"ל משום דמעמיד בעור נבילה וכבר תמה בזה הכו"פ סי' פ"ז ונדחק ואני מוסיף דלא קי"ל משום חשש דשמואל דקי"ל כריב"ל נגדו ואם כן מנ"ל לתוס' דמשום בב"ח חיישינן טפי מעור נבילה. אמנם נראה דהנה באמת הטעם דלא אמרו כל האמוראים טעם דשמואל נ"ל משום דבאמת הרמב"ם בעצמו הקשה והלא עור קטן הוא ויש ששים נגדו וכתב משום דמעמיד לא בטל והראב"ד לא ניחא ליה בזה דמה בכך שמעמיד והוה כמו בעין סוף סוף לא נרגש הטעם וגם דעת המהרש"ל דמעמיד בטל בששים וע"כ לא בחרו טעם זה ולפ"ז אתי שפיר דהנה כבר נודע דהיתר בהיתר לא בטל והיינו טעמא דכלאים דלא בטל דכך לי מרובה כמו המיעוט דכל אחד בפני עצמו היתר ובהתחברם יחד נאסר ולא ידענו מי האיסור ומי ההיתר וע"ז הקשו התוס' והרא"ש מבב"ח וכתבו כיון דבטעמא תלוי מלתא כל שאין כאן טעם בטל שם בב"ח מינה ועיין לקמן סי' רצ"ט בט"ז וש"ך ולפ"ז בדבר המעמיד כיון דעכ"פ אי אפשר לומר דליתא במציאו' שם בב"ח כלל דהרי הוא מעמיד והוה כמו בעין מה בכך דלא נרגש הטעם מכל מקום כל דאיכא שם בב"ח לא שייך ביטול דכך לי המרובה כמו המיעוט והא דאמרו בחולין דף קט"ז דהמעמיד בעור קיבת כשירה אם יש בנותן טעם דתלוי בנו"ט צ"ל כמ"ש התוספות בחולין ובע"ז ביארו יותר זה מפני דצונן בצונן היא ולא שייך כלל בב"ח ועיין בשו"ת מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ג'. אבל כאן דביארו התוספות שנמלח ומליח הרי הוא כרותח ואם כן כל דשייך שם בב"ח שוב מקרי דבר המעמיד ודו"ק היטב. ומכאן ראיה ברורה לדעת מהרי"ט שם והפר"ח השיג עליו ריש סי' פ"ז ולפמ"ש דבריו מוכרחים ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ. אחר שכתבתי כל זאת מצאתי בשו"ת פר"ת סי' ל"ב שהאריך בענין מעמיד וראיתי מה שהקשה על המרדכי דמתיר מטעם זה וזה גורם והא כיון דמעמיד בכ"ש אסור א"כ אף זה וזה גורם אסור. ולפמ"ש למעלה אין קושיא דכל שזה וזה גורם שוב לא שייך מעמיד וטפי היה לו להקשות מכל מ"ש למעלה וגם מ"ש להוכיח דמעמיד כל שאין נותן טעם לא שייך מעמיד אף בשאר איסורין הנה במה שכתב נגד כל הפוסקים דמעמיד באלף לא בטיל א"צ תשובה והראיה שהביא מחולין דף צ"ט גבי שאור שחמוצו קשה כבר קדמו היש"ש הובא במ"א סי' תמ"ב שרצה להכריע נגד כל הפוסקים ובאמת שאין ראיה משם ועיין בפר"ח סי' צ"ח ס"ק ד' באורך לענין מחמץ שבירר הסוגיא הלז ומ"ש הפר"ת ממקפה שהיה בו תבלין ונגע טבול יום במקצתו שאין פוסל כולו אף שהיה מתבל זה ודאי אינה ראיה דמחמץ ומתבל אינו רק דרבנן ולכך לא פסל בטבול יום באופן שאין ראיותיו כדאים להכריח נגד כל הפוסקים גם שאר דברים שהאריך המעיין יראה שיש לדחות והנה דברי רש"י בחולין נאחזים בסבך במ"ש לדחות דברי היש מתירין משום נ"ט בר נ"ט דהו"ל חנ"נ ומב"מ דל"ל שני טעמים ויעויין במהר"ם שיף שקיהה בזה ולפענ"ד נראה דרש"י בא לדחות שיטתם אף אם נימא דקיבה פירשא בעלמא בקרוש למפקע שם חלב מינה ולפ"ז לא היה מקום לומר שיאסר משום מב"מ דהרי החלב עם הגבינות הוי לי' כמבשא"מ דהא החלב הו"ל פירשא בעלמא וחשוב כשא"מ ועיין בר"ן ס"פ כל הבשר שכתב כעין זה ולכך כתב רש"י דעכ"פ הו"ל חנ"נ ונעשה כבר גוף איסור אם כן מה בכך שפירשא בעלמא הא סוף סוף נעשה איסור ואוסר אח"כ משום מב"מ ול"מ ששים וא"ל דפירשא בעלמא לא חשוב מינו דזה דוקא אם היו באין לאסור משום החלב אבל כל דכבר נעשה איסור שפיר יוכל לאסור ומקרי מב"מ וז"ב מאד:

ובזה מיושב מ"ש רש"י דחנ"נ ותמהו האחרונים דהא רש"י סבירא ליה דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ בשמעתא דטיפת חלב. ולפמ"ש א"ש דרש"י לשיטתו דס"ל דלא מקרי פירשא שוב לא צריך לומר משום חנ"נ דהא לא מקרי פירשא והו"ל מב"מ. ומן האמור יש ליישב דברי העט"ז שהביא הש"ך ס"ק ל"א דחשבו הש"ך לטועה והרי היא שיטת הי"מ ורש"י לא דחאו רק משום דחנ"נ ומב"מ לא בטל ולפ"ז לדידן דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ ומב"מ בטל שוב דברי הי"מ נכונים לדידן דקי"ל דפירשא בעלמא היא וכוונת העט"ז היא ממש כהיש מתירין הן אמת ששיטת רש"י צע"ג דמה משני כאן לאחר חזרה והא לשיטת רש"י אף לאחר חזרה מכל מקום אינו כפירשא בעלמא שלא יאסור וצ"ל כמ"ש למעלה דעכ"פ להעמיד בהם הגבינות ודאי דמודה רש"י דבטל בששים ול"מ דבר המעמיד ועדיין צ"ע בזה. ולחומר הנושא הייתי אומר דרש"י ג"כ מודה דקיבה פירשא בעלמא כדקרו ליה פירשא ורק דס"ל שאינו נקרא פרשא לענין דתפקע מיניה איסור שכבר היה עליו דזה פשיטא שאין נפסל מאכילת כלב שיהיה נפקע איסור ולכך כל שכבר קיבל הטעם ונמלח בעור קיבה פשיטא דאסורה אבל להעמיד בה גבינות שיהיה נאסר ע"י החלב אין לו כח דפירשא הוא ופוגם הטעם וכעין זה חלקו הפוסקים בנ"ט בר נ"ט בין איסור לבב"ח והוא הדין בזה. ובזה מיושב הקושיא שהקשיתי למעלה על רש"י דאיך יפרנס המשנה דע"ז דאמרו לו דפירשא בעלמא היא ולפי מ"ש גם רש"י מודה בזה ודו"ק. ובזה י"ל מה דמקשה על שמואל ולא על המשנה ולפמ"ש אתי שפיר דעל המשנה ל"ק דבאמת מצד עצמה הקיבה אסורה לרש"י ורק להעמיד אין איסור אבל לשמואל דס"ל מב"מ במשהו והרי שיטת הי"מ בתוס' ע"ז דף מ"ו דכל שמשהו אסור אף נטל"פ אסור אם כן כ"ש בזה דאינו נטלפ"ג גמור לשיטת רש"י מכ"ש דמהראוי לאסור אף להעמיד בהקיבה דהוה מב"מ והוה במשהו וז"ב. ובזה מיושב מה דקשה לשיטת רש"י למה נקט במשנה המעמיד בעור הקיבה ולפמ"ש א"ש דדוקא בעור הקיבה לא בקיבה עצמה ודו"ק:

והנה לכאורה יש להקשות לשיטת התוס' בשם ר"ת דיש חילוק בין צלול לקרוש א"כ אמאי מותר בקיבה לאחר חזרה דניהו דרוב מעמידין בקרוש וכמ"ש התוספות בע"ז דף ל"ד מכל מקום מיעוטא מעמידין בצלול וסמוך מיעוטא לחזקת איסורא של אבר מן החי דהיה בחייה ואסור ולכאורה י"ל כיון דעכ"פ כבר נשחטה כבר יצאתה מאיסור אבר מן החי אם כן לא שייך חזקת אבמה"ח להצטרף להמיעוט אמנם עדיין י"ל דכיון דבעת שחיטה היתה מפרכסת ואסורה לב"נ דל"מ שחיט' ואם כן בעת ההיא היתה הקיבה צלולה ונאסרה והנה בטוש"ע יו"ד סי' כ"ז מבואר דכל דמועיל השחיטה לא שייך אבר מן החי רק בטמאה דל"מ השחיטה וגם בטהורה כל דשחטה נכרי והיינו משום דשחיטתו נבילה ועיין בש"ך ופר"ח שם ולפ"ז י"ל כיון דשמואל אמר דקיבת נכרי שחוטה נבילה ואם כן לא הועיל בשחיטה כלל אף לטהר מידי נבילה שוב שייך איסור אבמה"ח:

ובזה מיושב קושית התוספות מה דפריך על שמואל דוקא ולא מהמשנה על שמואל דאמר מפני שמעמידין בעור נבלה. ולפמ"ש אתי שפיר דעל המשנה היה מקום לומר דקיבה מותרת דרוב הוא מהקרוש וחזקת אבמה"ח כבר יצאת אבל לשמואל דאמר דשחיטת נכרי נבילה ואם כן שייך סמוך מיעוטא לחזקה ואם כן יש לחוש דשמא מן הצלול ועל זה משני דלאחר חזרה כיון דפירשא גמורה היא ואף מיעוטא ליכא דמסתמא אין מעמידין מהצלול וגם אפשר דס"ל דצלול ונקרש יש לו דין קרוש לפני חזרה ודו"ק כי הוא חריף ע"ד הפלפול:

והנה במרדכי פרק כ"ה סי' תש"מ ובשו"ת מיימוני בהלכות מ"א סי' ח"י כתבו בשם רשב"א לדחות דברי ר"ת דס"ל דדבר המעמיד אינו אסור רק בששים וכתב בזה בא"ד ומעולם לא ראיתי ליקח מן הכותי גבינות אפי' ראה חלב שחלבו כותי עד שעשאה גבינות שאין לחוש לא לניקור ולשרף הערלה ולשומן החזיר להחליקה ומזה הוציא הרמ"א בת"ח כלל פ"א והאחרונים דהוא מן האוסרים גבינות עכו"ם אף בישראל רואה. וראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ל"ו שהתפאר שכלם לא עמדו על כוונת הרשב"א שבמרדכי הנ"ל ואדרבא דעתו להתיר דאל"כ מה ראיה מייתי לדחות דברי ר"ת וע"כ דכוונתו דאם נימא דחיישינן שמא העמיד לא היה בטל אף באלף ולכך אף שרואה החלב שחלבו הכותי אסור דשמא העמידו בעור קיבת נבילה ומזה מוכח דאם העמידו בדבר היתר דמותר לשיטתו דאל"כ מה ראי' מזה מול שיטת ר"ת דלמא שאני גבינות דאסרוהו משום דהגזירה כוללת היה אף בהעמידו בפרחים וכמ"ש הגאונים וע"ש שהאריך בזה ולפענ"ד נראה להדר פני זקני הרמ"א והאחרונים דלדבריו אכתי יקשה דלמה באמת לא התירו גבינות עכו"ם כשראה שהעמידוהו בעור קיבת כשרה או בפרחים וכדומה אבל ביאור הענין נראה לי דהנה באמת הא דאסרו הגאונים אף בפרחים אף דהחשש לא היה רק שמא העמידו בקיבת נבילה וע"כ דכיון שכבר גזרו ואסרו אף שבטל הטעם לא בטלה הגזרה משום דהוה דבר שבמנין וכן מבואר בהדיא ברמב"ם פ"ג ממאכלות אסורות הלכה י"ד ובהה"מ ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר נחמד בזה דהנה כבר נודע מ"ש הפר"ח בסי' קט"ז ומקורו מדברי התוספות ע"ז דף ל"ה ד"ה חדא לענין קיבת עכו"ם ובדף י"ג ד"ה לאפוקי דכל שהגזירה הי' כוללת בעת שגזרו אף שבטל הטעם לא בטל הגזירה אבל בדבר שגם בעת הגזירה היה מקום שאינו כולל הגזיר' כמו בגילוי דגם בעת הגזירה היה מקום שלא שייך הגזירה אם כן עתה שבטל הטעם הוה כאותן מקומות שלא היה הגזירה ע"ש ומעתה נ"ל דהנה בטעם גבינות עכו"ם יש חשש ניקור ושרף הערלה ומחליקין בשומן חזיר ומעמידין בחומץ וקיבת נבילה והנה ל"מ לטעם ניקור דהוא גילוי דאין חשש אם מעמיד בפרחים דהא גם בעת שגזרו הגזירה היו מקומות דלא היה שייך הגזירה דגילוי וכמ"ש התוס' בד"ה חדא וכן לטעם שמחליקין בשומן חזיר כיון שאינו בגוף ההעמדה וא"צ לגבינה אם כן פשיטא שהיו מקומות שלא החליקו בשומן חזיר דזה אינו צורך להעמדת הגבינה אם כן מהראוי היה להתיר ומטעם דמעמידין בשרף הערלה אף שהעמידו בשרף הערלה כיון דבאמת נדחה טעם זה דאם כן גם בהנאה מתסר א"כ ע"כ שעכ"פ לא היה כולל כל המקומות דאל"כ גם בהנאה ליתסר ולכך כל שעכשיו מעמידין בפרחים מהראוי שלא לגזור והוה כמקומות שלא העמידו בשרף הערלה. ובזה ניחא מה שלא הזכיר המרדכי העמדה בחומץ ועיין בנוב"י שם משום דחומץ של יין גם כן אין איסור הנאה כי אין מנסכין לעכו"ם כמ"ש התוס' בדף נ"ז ד"ה לאפוקי דלא שייך בזה כל דבר שהיה במנין ולכך כל שהעמידו בפרחים ליכא חשש ולפ"ז שפיר דייק דע"כ דבר המעמיד אף באלף לא בטיל דאל"כ גם לטעם דמעמידין בעור קיבת נבילה גם כן לא שייך לגזור דכיון דאם היה ששים היה בטל אם כן עתה שמעמידין בפרחים ואין בו בנותן טעם גם כן היה מותר כאילו היה בו ששים וע"כ דאילו היה בעור קיבת נבילה היה אסור ולא בטל אף באלף אם כן גם עכשיו אסור ושייך דבר שבמנין ודו"ק:

ובזה מיושב פעם שנית דלמה לא נקיט חומץ דבזמן הזה סתם יינם בששים כמבואר ביו"ד סי' קל"ד ואם כן פשיטא דלא שייך למגזר כל דאינו נותן טעם ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד לישב דברי הרמב"ם שבפ"ג ממ"א אוסר גבינות עכו"ם אף בהעמידו בפרחים ואילו בפירוש המשנה פ"ב דע"ז כתב בגבינות עכו"ם אסורה משום דמעמידין בעור קיבת נבילה וכשאנו רואין עובד כוכבים שהעמיד בחלב הקיבה עצמה מותר לאכול הגבינה והיא תמוה דסותר עצמו מחבורו לפירושו ועיין מנחת יעקב מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הקשה הר"י הלוי דאמאי לא אסרו משום דהוה בב"ח וכתב דבב"ח בנו"ט ועור הקיבה הו"ל דבר המעמיד דלא בטל ולפ"ז אתי שפיר דבשלמא אם החשש הוא בשביל העור של קיבה ואז לא היה בטל אף כשנותנין בפרחים אסור דהוה דבר שבמנין אבל כשאנו רואין שהעמיד בחלב קיבת נבילה אם כן אינו מעמיד ואם כן גם באותו עת שגזרו לא היו גוזרין בזה דהא בטל בששים ואם כן מכ"ש עכשיו ואם כן אדרבא בפרחים גרע טפי דהו"ל דבר המעמיד ובמעמיד גזרו בעת שהיו מעמידין בעור קיבת נבילה אבל בחלב דמעולם לא היה מעמיד לא שייך דבר שבמנין וז"ב כשמש ודו"ק:

ובזה נראה ראיה דכל דאיכא חשש סכנה אסור אף ביותר מששים ועי' ט"ז סי' קט"ז ס"ק ב' ובנקודות הכסף דאל"כ למה הוצרך המרדכי לראות דלא יהיה חשש ניקור והא עכ"פ כיון דבששים בטל אם כן בזמן הזה דמעמידין בפרחים וליכא חשש ניקור מותר דהוה כאילו היה ששים ויש לדחות דזהרי' דנחש מקלי קלי וכמ"ש הנקה"כ שם ובלא"ה י"ל בישוב דברי המרדכי דהנה בטעם דאסור אף בפרחים אף דלא שייך הטעם של האיסור י"ל ע"פ מ"ש האו"ה דגבינות של עכו"ם נעשה כודאי איסור תורה כל שאסרו משום חשש איסור תורה וכמ"ש הש"ך בכללי הס"ס דהוי כודאי איסור תורה ולא כפר"ח שם וכיון שעשו אותו כודאי איסור תורה שוב לא שייך לומר דבזמן הזה הוא מותר דהא מכל מקום אסרוה ויעשוהו כודאי איסור תורה ואי אפשר שישתנה האיסור מכל וכל דאיך אפשר שאיסור תור' ודאי ישתנה לפי הזמן ומעתה שפיר מוכיח המרדכי דע"כ דבר המעמיד אף באלף לא בטיל דאל"כ לא שייך לומר דנעשה כודאי איסור תורה דהא אם היה ששים היה מותר ואם כן כעת שאין בו נתינת טעם דהעמידו בפרחים שוב לא שייך לומר דהוה איסור תורה בודאי וע"כ שאסור אף במשהו ונעשה איסור תורה בודאי ודו"ק. ובזה ניחא מה דנקט המרדכי גילוי ושרף של ערלה ושומן חזיר והשמיט חומץ משום דבכל אלו יש מקום לאיסור תורה ודאי דגם גילוי איכא איסור תורה ושמרתם לנפשותיכם משא"כ חומץ דבזמן הזה הוה סתם יינם דאינו רק מדרבנן לכ"ע ודו"ק:

והנה בדברי הראב"ן סי' ח' שהובא במ"א סי' תמ"ב ס"ק ט' בחומץ שנתחמץ בשמרי שכר ואח"כ נתחמץ בשמרי דבש והיה שלישי ורביעי להשמרי שכר והתיר ר"י והוא השיגו מטעם דמעמיד והוה כאילו בעיניה צריך להבין דעכ"פ קודם פסח נתחמץ גם בשמרי דבש וגם השמרי דבש מעמידים ורק שתחילת החימוץ בא משמרי שכר ואם כן הוה כמו זה וזה גורם דעכ"פ השמרי דבש גם כן פועלים להחמיץ והמ"א כתב שם דזה וזה גורם שרי בחמץ גם כן וצ"ל דס"ל לראב"ן דבחמץ לא שייך זה וזה גורם דעכ"פ משהו אסור. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ז מהא דכתב הב"י ביו"ד סי' קט"ו בשם בעל העיטור דחלב שחלבו ונתערב מחלב טמא דלאחר שלשה פעמים כלה החלב לגמרי ולפמ"ש א"ש דדוקא בחמץ החמיר הראב"ן ולא בשאר דברים ועיין בהגהת דגול מרבבה סי' קט"ו שם ולפענ"ד גם מ"ש הבעל העיטור הובא בב"י ביו"ד סי' קכ"א דגם בכ"ח שאינו ב"י בדרבנן מהני הגעלה שלשה פעמים היא גם כן מטעם זה דבשלשה פעמים הוה כאילו בשלו שם שלשה פעמים שכבר כלה הטעם ולפ"ז דוקא בדרבנן היה מועיל וגם בחלב כיון דאינו רק גזירה דרבנן היה מועיל וכן כתב הרוקח סי' רצ"א ותפ"ז דקדירה שנתבשל בה חמץ משהו תוך הפסח ובשלו בה אח"כ שלשה מינים שא"מ אחר הפסח ויהיה מותר וע' חק יעקב סי' תמ"ז ס"ק ד' ועכ"פ יהיה איך שיהיה לפענ"ד לא קי"ל כהך דראב"ן דגם במשהו הו"ל זה וזה גורם ושרי ובפרט לענין להשהות אחר הפסח דבמשהו לא שייך בל יראה כמ"ש בשו"ת מהרי"ט צהלין סי' ס"ד באורך וכן הסכים בשו"ת אא"ז הח"ץ סי' פ"ו ע"ש:

ובגוף דברי בעל העיטור שהביא הב"י סי' קט"ו שפירש הך דמחליפין בשאור בתערובות נראה דבא ליישב קושית התוספות בחולין דף ה' דמה הועילו במה שמחליפין הא אסור בשביל פת עכו"ם לזה בא ליישב דמיירי בשאור ובתערובות ודו"ק ועיין בב"י ריש סי' קמ"ב. והנה בדגול מרבבה סי' פ"ז הביא ראיה מרש"י דס"ל דבר המעמיד בטל בסמ"ך כשיטת רש"ל דאל"כ למה הוצרך בדף קט"ז לתת טעם דאסור דהו"ל מב"מ ת"ל דהו"ל דבר המעמיד ולפענ"ד נראה דהנה באמת צריך ביאור הא חלב אינו שמן ואינו אסור רק כדי קליפה וכמ"ש הט"ז סי' פ"ז ס"ק יו"ד וא"כ שוב הו"ל מעמיד בהיתר ובאיסור שהרי מה שיותר מכ"ק הו"ל היתר והרי מבואר שם סי"א בהג"ה דאם מעמיד בהיתר ובאיסור הוי ליה זה וזה גורם ומותר והערני לזה אחד מהתלמידים בחורף שנת תרט"ז אור ליום ג' בשלח ואף דהט"ז והש"ך כתבו דביש באיסור לבד כדי להחמיץ אסור מכל מקום כאן דאינו רק דבר מועט כדי קליפה אם כן פשיטא דאין בזה לבד כדי להעמיד ושרי וצ"ל דלכך באמת רש"י נתן טעם משום דהו"ל מב"מ ובמשהו דאל"כ לא יהיה דבר המעמיד דהו"ל זה וזה גורם ובאמת לדידן צ"ל דאנן מספקא לן אי חלב הוה כחוש או שומן ועיין פר"ח סי' ק"ה ולכך מחמירין. ובזה מיושב קושית הש"ך ס"ק למ"ד דלמה לא יהיה דבר המעמיד ולפמ"ש הא באמת הו"ל ספק דבר המעמיד דהא יכול להיות דאינו אוסר כולו רק כדי קליפה שוב הו"ל זה וזה גורם וכמ"ש. ובגוף קושית הט"ז ס"ק יו"ד אני מוסיף דהא כל שאי אפשר לקלפו שרי בלא קליפה כמבואר לקמן סי' צ"א ואף שהט"ז חולק שם אבל המחבר ורמ"א י"ל דאזלו בשיטה זו וגם לפמ"ש הש"ך שם לחלק כ"ע מודו בזה וגם לפמ"ש בתוס' חדשים לחלק דבב"ח דכל אחד היתר כ"ע מודו דכל דאי אפשר לקלפו שרי אם כן לק"מ וגם במ"ש הט"ז ס"ק י"ג בשם רב במרדכי שכתב דכיון דאינו רגיל להעמיד מן הצלול לבד רק מן הקרוש גם כן הוי ליה זה וזה גורם ע"ש ואני תמה דכל הטעם דקרוש מותר היא משום דהיא כפירשא והוה כפרש וכלה הכח אם כן ע"כ שא"י להעמיד דפשיטא דבמקום דהוה כ"כ קלוש הטעם עד שנחשב כפרש בעלמא דאין כח להעמיד וע"כ דהעמדה בא מהצלול לבד ועכ"פ יש בהצלול לבד כדי להעמיד ובכה"ג לא מקרי זה וזה גורם כמ"ש הט"ז וצ"ל דהקרוש אין בו בעצמו כח כ"כ ונקלש הטעם אבל צירוף להצלול יש בו כח ובהצלול לבד אין בו כח להעמיד וצריך צירוף הצלול אבל זה צריך עיון דמנ"ל לרב כזאת:

והנה בתוספתא פ' שני דפסחים וכן היא בירושלמי ע"ז פ"ה חמץ של כותים מהיכן מותר וק"ל דהא שאור הוה דבר המעמיד ואפילו באלף לא בטיל ועיין מ"א סי' תמ"ב ס"ק ט' וצ"ע ועיין שו"ת חתם סופר או"ח סי' קכ"ד שהגאון מוהר"ד דייטש ז"ל הקשה דמאי ס"ד דר"ש לא קניס אף בעין והא בתוספתא הנ"ל ר"ש קניס ולפענ"ד משם אין ראיה די"ל דדוקא בכותים הוא דקניס ר"ש דהם חשודים על בל יראה אבל לא בישראל ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף