עונג יום טוב/כד
|
< הקודם · הבא > |
כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות חו"מ (פ"א ה' ג') אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה והנב"י במ"ק הקשה דאם קנה חמץ בפסח אמאי לוקה הא אין קנין באיסורי הנאה כדאמרינן בב"ק (דף מ"ה) גבי שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ובירושלמי דמכילתין אמרינן הקדיש חמץ בי"ד דאינו קדוש ולכאורה נ"ל לפי מש"כ הר"ן ז"ל בהא דאמרינן (בפ' כל הצלמים) בהא דאמרינן גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דמבואר שם דאי מגבה לה קונה לה שפיר והו"ל ע"ז של ישראל ולא מהני לה ביטול ואע"ג דאין קנין וזכי' באיסורי הנאה משום דכיון דכל זמן שלא הגביה הישראל הוי לה ע"ז של כותי ויש לה ביטול וכיון דיש לה ביטול מקרי שפיר בר דמים להכי מצי זכה בה ואע"ג דכשיזכה בה הישראל לא יועיל לה ביטול מ"מ כיון דקודם זכייתו מהני ביטול מצי זכי והכי נמי נ"ל גבי חמץ דכיון דקודם שזוכה בהן הישראל הוי החמץ בר דמים דחמצו של כותי מותר אחר הפסח וכיון דמותר אחר הפסח מיקרי בר דמים להכי אהני ביה זכיה ואע"ג דכשיזכה בהן הישראל הא אסור בהנאה גם לאחר הפסח מ"מ קודם זכייתו הוי בר דמים ומצי זכי בו. מיהו יש לעיין בזה דבפסחים (דף כ"ט) גבי האוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל קאמר הש"ס דפליגי אי דה"ג לממון כממון דמי או לא דמ"ד מעל משום דסובר דה"ג לממון כממון דמי ונקרא בר דמים דיכול להשהותו עד לאחר פסח ולמ"ד לא מעל משום דסובר דה"ג לממון לאו כממון דמי ואין להקדש בו זכות ממון ואע"ג דאחר הפסח יהא מותר באכילה ע"ש וא"כ כיון דאנן קיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי בכל מילי הדרא קושין לדוכתא איך מצי הישראל זכי בו הא השתא נמי שהוא חמצו של כותי עדיין נמי לאו בר דמים הוא ואע"ג דחמצו של כותי מותר אחר הפסח מ"מ מה שיהי' ניתר לאחר זמן משום זה לא מיקרי בר דמים לדידן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודוקא גבי ע"ז של כותי מיקרי בר דמים דמצי לבטלו וליהנות בו מיד אבל חמץ שאינו יכול ליהנות ממנו כל ימי הפסח לא מיקרי בר דמים במה שיהי' ניתר אחה"פ [ואע"ג דגבי חמץ קיי"ל דה"ג לממון כממון דמי משום דכתיב לא ימצא היינו לענין דדבר שיש לו בו זכות גורם לממון עובר עליו אבל מה שאנו דנין אם החמץ כשהוא ביד כותי מיקרי בר דמים מילתא אחריתא היא והדרינן לכללא דדה"ג לממון לאו כממון דמי]:
ועוד שבעיקר הדבר שתירץ הר"ן ז"ל דלהכי אמרינן דבעבודת כוכבים מהני הגבהה משום דקודם שזכה בו יש בו דין ממון ע"י ביטול. ולמדנו מזה דאזלינן בתר תחילת קנינו ולא איכפת לן במה שילך ממנו חשיבות הדמים אחר שיקנה יש לעיין בזה דאפשר לומר דהא דמהני זכי' בעבודת כוכבים טעמא אחרינא אית בהו משום דכיון דגבי שאר איסורי הנאה תנן בקידושין (דף נ"ו) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שאין הדמים נתפסים באיסור וכתב הריטב"א ז"ל שם טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסינן התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאין איסורי הנאה שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה אפי' אם מכרן לכותי שהוא רשאי ליהנות שאינו מוזהר מלהנות מעבודת כוכבים כדמוכח בפסחים (דף ע"ג) דקאמר תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ ע"ש. מ"מ כיון שלא הי' האיסור הנאה ברשות המוכר למוכרו לא מיקרי המעות דמיהן של איסורי הנאה דדוקא אם מוכר דבר שהוא מותר בהנאה ולוקח מעות נחשבין המעות דמיהן אבל איסורי הנאה דלאו דידי' לא מיקרי דמיהן ואין תופסין דמיהן אפילו במכרן לכותי להכי לא מיקרי הדמים דמי איסורי הנאה עכ"ל. וא"כ בעבודת כוכבים דקיי"ל שתופס דמיו משום דדרשינן והיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו גלי בי' קרא שהן ברשות בעלים דאי לא היה ברשות בעלי' לא היה תופס דמיו ומדתופס את דמיו ש"מ דיש בהן זכיה ולקמן יבואר הדבר ביתר ביאור וכיון דאיכא למימר דהא דמהני זכי' בעבודת כוכבים הוא משום דגלי קרא ולא משום דקודם קנין מיקרי בר דמים ע"י ביטול:
מסתבר לן יותר לומר דכל היכא דע"י קנינו ילך ממנו חשיבות הדמים לא מהני קנינו ובחמצו של כותי נמי לא מהני קנין כיון דאם יזכה בו יאסר גם אחה"פ כדין חמצו של ישראל וליישב דברי הר"מ ז"ל י"ל דכיון דחמץ בפסח איננו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להכי עובר אם קנה חמץ. דהא חמץ שהי' שלו מכבר נמי יצא מרשותו ע"י שנאסר בהנאה ואפ"ה אמרה תורה דכ"ז שבעל החמץ מחזיקו לשלו ואינו משביתו עובר עליו א"כ ה"ה נמי אם קנה חמץ בפסח עובר עליו אע"ג דאין קנין באיסור הנאה:
ועוד נראה דאם קנה חמץ בפסח אף אם נימא דלא קנה החמץ משום דאין קנין באיסור הנאה מ"מ עובר בב"י דהא ודאי דכיון דאין המקח נתפס יכול לתבוע מהמוכר הדמים בחזרה ואף שהריטב"א ז"ל בקידושין (דף נ"ו) כתב במכירת איסורי הנאה דלשמואל דאמר דמקדש מעות מתנה ה"נ בהכיר בו שהוא איסורי הנאה המעות מתנה והכא הרי הכיר בו שהוא חמץ דהא במזיד והתראה קיימינן מ"מ נראה דהכא המעות חוזרין דהתם יכולין לאמר גמר ונתן לשם מתנה ומה שאמר לשם קידושין הוא משום כיסופא אבל הכא הרי חזינן שרצה לעשות איסור להחזיק החמץ דהא אף אם אין המקח נקנה מ"מ אסור להחזיקו אצלו דלא גרע מחמצו של כותי דעושה לו מחיצה אף בלא קיבל עליו אחריות וכיון דעבד איסורא וקנה ודאי דלא נתן מעות רק לשם זבינא וכיון דאין המקח נקנה יכול לתבוע מהמוכר הדמים וכל היכא חוזר אי מיגנב או מיתביד החפץ אצל הלוקח הוא באחריותו כדאיתא בשו"ע (סי' רל"ב סעיף כ"ב) וכיון דחייב באחריות עובר בב"י וב"י ולקי ע"ז ובזה אין שייך לומר אין קנין באיסורי הנאה דאף דאין קנין באה"נ מ"מ להתחייב באונסין שפיר קונה דהא אמרינן בב"ק (דף ע"א) גבי גנב שור הנסקל וטבחו דר"מ מחייב דמיירי דגנב בבית שומר וחייב משום גורם לממון אע"ג דאין הגנב מתחייב בדו"ה אא"כ משך כדאמרינן שם (דף ע"ט) גבי ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר חייב והא לא משך עיי"ש ושור הנסקל אסור בהנאה ואפ"ה מתחייב הגנב באונסין ומהני משיכתו להתחייב באונסין ואע"ג דלא מהני למהוי שלו לגמרי עיין תוספ' ב"מ (דף צ"ט) ד"ה כיון שכתבו כה"ג לענין משיכה ברה"ר דמהני להתחייב באונסין אע"ג דלא מהני למהוי שלו עיי"ש וא"כ ה"נ הלוקח החמץ בפסח אע"ג דלא קנה משום דאין קנין באיסורי הנאה מ"מ הרי אם החמץ בעין יכול לתבוע דמי החמץ שנתן להמוכר ואי מיגנב או מיתביד לא ישלם לו המוכר מפני שהלוקח חייב באחריות החמץ ושפיר לוקה בהאי קנין שקנה החמץ:
מיהו כ"ז בקנה חמץ בפסח אבל שומר שקיבל פקדון חמץ בפסח והתרו בו וקיבל ההתראה נ"ל דלא משכחת בי' מלקות כלל כיון דקיי"ל חייבי מלקות מזידין פטורין מן התשלומין לכ"ע א"כ איך נוכל לחייבו מלקות משום דאי מיגנב או מיתביד ברשותו קאי הא על כל רגע ורגע שמחזיק החמץ אצלו עובר על ב"י ובשעה שנגנב החמץ נמי בר חיוב מלקות הוא:
וא"כ על איזה רגע מהחזקת הפקדון נחייבו מלקות דעל הרגע שאנו רוצים לחייבו מלקות אם היה מיגנב או מיתביד באותו רגע היה פוטרו המלקות מתשלומין וא"כ כיון דחיוב המלקות א"א לחול אא"כ נחייבו בתשלומין ומלקות ותשלומין ביחד ליכא א"כ לא משכחת מלקות בכה"ג וא"ל דמלקות מתחייב על כל רגע שמחזיק החמץ אצלו ואף דלא הוי מעשה בשהייתו את החמץ מ"מ כיון שתחילתו בא ע"י מעשה שקיבל החמץ לידו ונתחייב בשמירתו מיקרי לאו שיש בו מעשה כמו שהוכיח השאגת ארי' ז"ל מכמה סוגיות ותשלומין מתחייב משעה שמשך הפקדון דאז מתחייב לשלם אי מיגנב או מיתביד דז"א דאנן קי"ל דלא אתחייב באונסין משעת שאלה כדאמרינן בכתובות (דף ל"ד) לענין הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסין וכיון דחיוב תשלומין בא בשעת גניבה ואבידה הרי מלקות ותשלומין באין כאחד ולא משכחת לה דלקי ואף דאם לא מלקין ליה ממילא נתחייב ממון וכיון דמחויב ממון אילו היה מיגנב כבר איכא ב"י מ"מ אנן אין יכולין להלקותו משום דאי מיגנב אי מיתביד כיון דבמה שמלקין היה פטור אי מיגנב ודוקא בקנה חמץ שפיר לקי משום גורם לממון כמש"כ דגוף החמץ לא קנה דאין קנין באיסורי הנאה ויכול לתבוע מהמוכר הדמים ואי מיגנב החמץ לא יחזיר לו המוכר הדמים מפני שהלוקח חייב באחריות ולא שייך קלבד"מ דהא המוכר מוחזק בדמים וקלבד"מ לא אמרינן אלא לענין שאינו יכול להוציאו בדיינים אבל אם תפס לא מפקינן מיני' וכ"ש כיון שהמוכר מוחזק בדמים שלא יצטרך להחזיר לו הדמים אי מיגנב והוי גורם לממון ולקי שפיר אם התרו בו אבל בפקדון שאין המפקיד מוחזק אם נחייבו מלקות ממילא מיפטר מאחריות על אותו רגע ולא משכחת לה מלקות כלל. [ואפשר לומר דלא אמרינן האי כללא דקלבד"מ אלא היכי דמתחייב ע"י מעשה דידי' אבל שומר דמתחייב ע"י פשיעתו בלי מעשה לא אמרינן קלבד"מ ועיין בב"ק (דף ג') דקרי לי' היזקא דממילא]:
מיהו א"א לומר כן דיש להביא ראי' דאפי' חיובא דאתי עליו ממילא בלא מעשה נמי אמרינן קלבד"מ מהא דאמרינן בב"ק (דף כ"א) אשו רי"א משום חציו רל"א משום ממונו ופריך למ"ד משום ממונו ממשנה דהי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור אם הדליק את הגדיש ולמ"ד אשו משום ממונא אטו אם קטל תורא עבדא מיפטר ופירשו התוס' שם דקושיית הש"ס הוא דעל היזק ששורו עשה לא שייך קלבד"מ ומשני שהצית בגופו של עבד דקלבד"מ עיי"ש הרי דאם הצית בגופו של עבד מיפטר על הגדיש אף למ"ד אשו משום ממונו משום קלבד"מ וכיון דמיפטר על היזק שעשה ממונו ע"י שנתחייב מיתה בשעת מעשה ה"ה דמיפטר על מה שנתחייב ע"י פשיעתו ע"י חיוב מיתה או מלקות א"כ פשיטא דלא משכחת מלקות בשומר משום דאי מחייבין לי' מלקות לא מצי לחייבו ממון אי מיגנב או מיתביד וממילא ליכא מלקות ולא משכחת לה אלא אם המפקיד מוחזק במעותיו של הנפקד דאז שפיר הוי גורם לממון דאי מיגנב אי מיתביד לא יצטרך להחזיר לו מעותיו ועיין בירושלמי (פ' תמיד נשחט) א"ר יצחק ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרת הפסח כשר א"ר יוסי תפתר שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה וקשה נמי דאכתי לר"י דאמר אחר זמנו ולפני זמנו נמי אסור בהנאה איך משכחת שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה דהא השחיטה לאחר חצות הוא וכבר הגיע זמן איסור הנאה וגם לאחר זמנו יהא אסור בהנאה א"כ אין שייך בו זכי' כלל וצ"ל ג"כ דקיבל פקדון ובגוונא שהמפקיד מוחזק במעותיו של הנפקד דהוי גורם דאי מיגנב או מיתביד מחזיק במעותיו דבלא"ה הוי קלבד"מ:
[וכה"ג מצאתי להגאון בס' המקנה (פרק קמא דקידושין) שהקשה ע"ד הרש"ל ז"ל דאם סימא ב' עיני העבד בבת א' יוצא לחירות באחת ומשלם לו עבור אחת א"כ אמאי אמרה תורה בעבד דישנו בדין יום או יומים הא במה שאיבד לו אבר א' יוצא בו לחירות ועבור כל גופו יתחייב מיתה דבבן חורין ליכא דין יום או יומים ותירץ דא"א לומר כן דממ"נ אם נחייבו מיתה עבור איבוד כל גופו הרי האדון בר קטלא וא"א לחייבו ממון דהיינו חירות העבד דקלבד"מ וממילא אין העבד יוצא לחירות וכיון שאינו יוצא לחירות אינו מתחייב מיתה וישנו בדין יום או יומים ואע"ג דהשתא דאינו מתחייב מיתה ממילא דצריך לצאת לחירות ואם יוצא לחירות ממילא דאיכא חיוב מיתה. מ"מ אינו חייב מיתה משום דלא משכחת מיתה אלא ביציאה לחירות וחירות ומיתה בהדדי לא משכחת לה וה"נ מלקות בל יראה וחיוב אחריות בהדדי לא משכחת לה וכ"מ עוד שם כה"ג גבי סירסו דמיירי דוקא סירסו בלא מעשה. ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע דהא העבד תופס ומוחזק בעצמו כמש"כ הרא"ש ז"ל (בפ"ק דב"ק) והיכא דהוא תופס מתחייב במיתה וממון וצ"ע]:
ובמש"כ השא"ר ז"ל (בדיני חמץ) דלחמץ המופקד וקיבל עליו אחריות לא מהני ביטול דכיון דלאו דידי' הוא רק שהתורה חייבי' עליו משום גורם לממון וזהו דווקא לענין חמץ רבי קרא דלא ימצא דבגורם לממון יחשב דידי' לענין ב"י אבל לענין ביטול הדרינן לכללא דקיי"ל בכל התורה כרבנן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ועוד אפילו לר"ש דאמר גורם לממון כממון דמי בכל התורה ה"מ היכא דאיגנב:
אבל הכא דאיתי בעיני' לאו כממון דמי לכל מילי כדאמרינן בש"ס דמהאי טעמא איצטריך לא ימצא וא"כ לענין ביטול אמרינן דלאו דידי' הוא דליבטל ע"ש בדבריו ז"ל:
והנה במה שכ' דבמיגנב או מיתביד לר"ש גורם לממון כממון אבל באיתא בעיני' מודה דלאו כממון דמי קשה לי טובא דבהדיא אמרינן בסנהדרין (דף ק"י) דאוקי ר"ל הא דקתני היו בה קדשי קדשים ימותו בקדשים שחייב באחריותן ואליבא דר"ש דאמר ממון בעלים הוא עיי"ש והכא הרי הם בעין ודיינינן רק לענין אי מיקרי שללה או שלל שמים ואפ"ה הוי לר"ש ממון בעלים אלמא דבכל ענין הוי לר"ש גורם לממון כממון וע"כ הא דקאמר בש"ס כי פריך הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאצטריך לא ימצא אבל למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל ומשני סד"א הואיל וכי איתא הדרא בעיני' לאו ברשותו קאי ופרש"י ז"ל דכי אר"ש דה"ג לממון כממון דמי ה"מ היכא דאיגנב דהא גורם לו להתחייב ממון עיי"ש היינו דהו"א הכי אבל באמת השתא דכתיב קרא דלא ימצא דעובר על ב"י על חמץ המופקד ומקרי גורם לממון אע"ג דאכתי בעיני' שוב ילפינן גם בכל התורה דהוי גורם לממון אע"ג דאיתא בעיני' ולא מפליג ר"ש בין איתא בעיני' למיגנב או מיתביד ואע"ג דלרבנן לא ילפינן כל התורה מחמץ וסברי בכל התורה לאו כממון דמי היינו משום דכיון דלא מצינו לדידהו בדוכתא אחרינא דכממון דמי אמרו דבחמץ הוי גזירת הכתוב אבל לר"ש דדריש בד' וכיחש דבכל התורה כממון דמי כדאיתא בפ' הזהב (דף נ"ח) ובחמץ כתיב לא ימצא דאפי' איתא בעיני' כממון דמי שוב אמרינן דבכל התורה נמי כממון דמי אף באיתא בעיני' ולא מסתבר לי' לחלק לקושטא דמילתא בין איתא בעיני' בין ליתא בעיני' ואע"ג דבגמרא עביד צריכותא בזה מ"מ לקושטא דמילתא לא מחלקינן [וכה"ג מצינו בכמה דוכתי וביותר ביבמות (דף י"ד) תוס' ד"ה אכל שכתבו גבי יש זיקה דאע"ג דהש"ס עביד צריכותא בין מחיים לאחר מיתה אבל האמת הוא דאין חולקין חילוק עיי"ש] בין איתא בעיני' בין ליתא בעיני':
ויש להסביר הא דלרבנן לא ילפינן בכל התורה מחמץ לשווי' גורם לממון כממון ור"ש סבר דדה"ג לממון כממון דמי אף באיתי' בעיני' הוא משום דר"ש לטעמי' ורבנן לטעמייהו דרבנן סברי חמץ אחר הפסח אסור בהנאה וא"כ חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו ברשותו והוי חידוש. וכיון דגם בחמץ דידי' הוי חידוש מה שעובר בב"י דהא לאו דידי' הוא א"כ מחידוש לא גמרינן ואמרינן דוקא בחמץ הוי גורם לממון כממון אבל בדוכתא אחרינא לא אבל ר"ש דסובר בכל התורה גורם לממון כממון ודריש בד' וכיחש לחייבו ק"ש. וגם סובר דחמץ אחר הפסח מן התורה מותר בהנאה א"כ אין כאן חידוש מה שאמרה תורה שהוא עובר בב"י אם השהה חמצו דהא ברשותו וכדידי' דמי דהא חמץ של הקדש קרי' לי' בש"ס גורם לממון משום שיהא מותר אחר הפסח וה"נ כל חמץ של הדיוט לפום דינא דאורייתא לר"ש דידי' הוי משום דאחר הפסח יהא שרי בהנאה והוי גורם לממון דכממון דמי בכל התורה. ואם משהה אותו בפסח הרי משהה דבר שהוא שלו ממש ושפיר חייבו הכתוב לבערו ולעבור עליו בב"י מפני שהוא בעליו ממש. וא"כ ליכא חידוש כלל בזה להכי ילפינן גם לענין האי מילתא דגלי קרא גבי פקדון דגורם לממון הוי כממון אף דאיתא בעיני' לכל התורה כולה ואמרינן בכל דוכתא דבר הגורם לממון כממון דמי אף באיתא בעיני':
ובמש"כ דטעמא דר"ש דיליף דה"ג לממון בכל התורה כולה מחמץ אף היכא דאיתא בעינא הוא משום דסובר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה ולא הוי בו חידוש דהא ברשותו הוא וילפינן מיני' שפיר משא"כ רבנן דסברי אחה"פ אסור בהנאה והוי חידוש מה שעובר בב"י דאינו ברשותו של אדם ומחידוש לא ילפינן להכי לא גמרינן בכל התורה מחמץ לענין גורם לממון יש ליישב דעת בעה"ת שהביא הש"ך (סי' שפ"ו) דפסק כר"ש דסבר דה"ג לממון כממון דמי וקשה הא בעינן למיפסק כרבנן ולפי מה שכתבתי א"ש דכיון דפסקינן כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר מן התורה ממילא בעינן נמי למיפסק כר"ש בגורם לממון כוותי' וק"ל:
וכיון שנתברר דלר"ש הוי בכל התורה גורם לממון כממון דמי אף באיתא בעיני' א"כ ע"כ דמהני ביטול לדידי' גם בחמץ המופקד ותקשה לר"ש הא הוי התראת ספק שמא ביטלו דהא מצי לבטולא ובחמץ של עצמו ודאי דאינו משכחת לה לר"ש דהא לפני זמנו שרי בהנאה לר"ש ויכול לבטלו ונ"ל דלר"ש לא מהני ביטול בחמץ המופקד ולא מטעמי' של השא"ר ז"ל דאמר דסובר ר"ש לאו כממון דמי היכא דאיתא בעינא ולאו דידי' הוא אלא אדרבה דר"ש סובר גורם לממון כממון דמי אע"ג דאיתא בעינא ומה"ט אינו יכול לבטלו בלבו ובעי הפקר גמור דהא הר"ן ז"ל כתב בטעמא דמהני ביטול בלב ולא בעי הפקר גמור משום דבלא"ה אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להכי מהני גילוי דעתא ובטול בלב בעלמא וכ"ז הוא רק בחמץ שלו דחיובו הוא משום שהוא שלו ובאמת לא הוי שלו דהא אסור בהנאה ואפילו גורם לממון משום היתר דאחר הפסח נמי לא הוי כיון דרבנן אסרוהו לאחה"פ כמש"כ השא"ר ז"ל] אבל בחמץ המופקד דחיובו הוא משום גורם לממון דאי מיגנב או מתביד בעי שלומי וגורם לממון הוי כממון בכל התורה אפילו באיתא בעיני' כמו שבארנו א"כ ראוי הוא שיתחייב עליו בב"י דכדידי' דמי ויש לו בו הנאת ממון שמחשב ממון בכל התורה כולה א"כ לא מהני ביטול בלב ובעי הפקר גמור וכיון דבעי הפקר גמור בפה שוב משכחת לה דלא הוי התראת ספק שראינו שלא ביטלו ולא זזה יד העדים משעה שקנאו עד שעת שחיטה ולר"י דסובר גורם לממון לאו כממון דמי כבר כתב השא"ר ז"ל בעצמו דלדידי' ודאי דלא קשה כלל דמשכחת לה שקנה חמץ לאחר זמנו שהוא אסור בהנאה ולא מצי לבטלו ולהכי לא הוי לדידי' התראת ספק] הרי נתברר דלר"ש דסובר דגורם לממון כממון דמי לא מהני ביטול בחמץ המופקד אבל הפקר גמור מהני ולא מטעמי' של השא"ר ז"ל משום דלאו כדידי' דמי לבטל אלא אדרבה כדידי' דמי לגמרי ולא מהני ביטול אלא בעינן הפקר גמור מעתה כיון שעיקר הוכחת השא"ר ז"ל שהוכיח דלר"ש לא מצי לבטל חמץ המופקד משום דלאו דידי' הוא כ"ש לרבנן דסברי בכל התורה דגורם לממון לאו כממון דמי דלאו דידי' הוא לבטלו אבל לפי מה שבארנו דהא דלר"ש אינו יכול לבטלו הוא משום דדידי' הוא לגמרי ולא מהני ביטול א"כ לרבנן דסברי דבה"ג לממון לאו כממון דמי אפשר דמצי לבטלו ומהני ביטול כיון דלאו ברשותו קאי רק לענין ב"י גלי קרא שעובר עליו להכי מהני ביטול בלב וכמו דאתי איסור ב"י ע"י גרם ממון שיש בו ה"נ מהני האי גרם ממון שיש בו שיהא בידו לבטלו אף דבכל התורה לאו כממון דמי. ומש"כ השא"ר ז"ל דמה שייך ביטול כיון שאינו שלו בעצם לענ"ד לק"מ דהא הרמז"ל כתב דעיקר ביטול הוא השבתה והיינו שמחשב שאין דעתו ולבו עליו לשומרו והוא אצלו כעפרא בעלמא א"כ זה מהני שפיר בחמץ המופקד דהא עיקר מה שהוא עובר עליו משום שדעתו עליו לפטור עצמו בו שלא יצטרך לשלם ממון אחר וכשמבטלו ומסיר מחשבתו ולבו ממנו שאינו מקפיד על איבודו שוב אינו עובר עליו:
ובר מן דין מצאתי להריטב"א בקידושין (דף מ"ב) בשם הרמב"ן ז"ל שכתב דהא דאמרינן גבי חמץ מבטלו בלבו לאו בלבו ממש דההוא מהרהר קרי לי' אלא הוא כמו דאמרינן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דלאו היינו מהרהר אלא שאינו משמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו וכן גבי שליחות יד דאמר לחייב על המחשבה כמעשה לאו היינו מהרהר א"כ א"ש מה דלא הוי התראת ספק דמשכחת שקנה חמץ וראוהו שלא הוציא בשפתיו עד שחיטת הפסח ודו"ק:
ודע שראיתי להגאון בעל ס' קהלת יעקב שתמה על פרש"י שפירש הא דאמר ריש לקיש דאם אין החמץ עמו בעזרה הוי התראת ספק הוא משום דאמרינן דילמא ליתא לחמץ בעולם בשעת שחיטה והקשה דהא תנן בגיטין (דף ל"א) המניח פירות להיות מפריש עליהן והולך ה"ז מפריש בחזקת שהן קיימין אלמא דמוקמינן לפירות בחזקת קיימין וסמכינן ע"ז לאכול הפירות בחזקת שהורמו וה"נ אם ידעינן שהניח חמץ לא הוי הת"ס דמוקמינן לה בחזקת שהן קיימין לכן פירש באמת דהא דקרי לי' הת"ס הוא דאמרינן שמא ביטלו ולכאורה קשה דהא קאמר שם בגמרא דמסיק דפליגי בעל בסמוך וצריכא דאי אתמר גבי מקדש לחם דסובר ר"ל דבעינן על בסמוך ה"א דלענין חמץ מודה לי' לר"י דלא בעינן על בסמוך דאיסורא הוא וכל היכא דאיתא איתא וקשה נהי דה"א דר"ל מודה גבי חמץ דלא בעינן על בסמוך מ"מ הא א"א ללקות לר"ל מטעם הת"ס כדסובר, גבי שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר ולא אכלה וצ"ל דהא דקאמר דה"א דלוקה אעפ"י שאין עמו בעזרה בגוונא דליכא הת"ס ובאופן דליכא למימר שבטלו כגון שקנה חמץ מחבירו בעזרה והחמץ היה בבית חבירו דכיון דהשתא הוא דקני לי' לא שייך לומר שבטל ולא הוי הת"ס ולקי דעל בסמוך לא בעינן והא דקאמר עד שיהא עמו בעזרה לאו דוקא עמו בעזרה אלא שיצא מחשש ביטול כגון שבעזרה קנה אותו. א"כ אף לפרש"י ז"ל איכא למימר דלמאי דהוי ס"ד דפליגי בהת"ס מיירי ע"כ שא"א לאוקמי אחזקה כגון שהניחו בביתו ויש ספק שמא ב"ב ביערו את ושרפו אותו דלא שייך לאוקמי בחזקת שהן קיימין דודאי איכא למיחש שמא חשו לאיסור חמץ וביערו עיין במג"א (ס' תל"ו ס"ק י"א) ומה דעביד צריכותא דה"א לר"ל לוקה ולא בעינן על בסמוך מיירי נמי בכה"ג דליכא חשש איבוד כגון שלא הי' לו ב"ב לחוש שמא אבדו ושרפו החמץ דלא הוה הת"ס וא"ש פרש"י ז"ל ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |